כובע ישועה/בבא קמא/כט/א

דף כ"ט ע"א

וממאי מדקתני הוחלק א' במים או שלקה בחרסית היינו הך. הגרע"א הקשה דהא משום פלוגתא דנ"פ צריך למיתני תרתי. דהוחלק במים משמע שהתקלה היה אחר שנפלו המים לארץ ולקה בחרסית יש לאוקמי באדם המזיק דדרך הלוכו נפלו החרסית על האדם מכחו כמבואר בתוד"ה והתניא וכיון דלר"י פטור נתקל אף באדם המזיק כדאיתא במעביר חבית דשומר חינם פטור מדינא לר"י דנתקל הוי כאנוס קרוב לגניבה ואדם המזיק אינו חייב רק בקרוב לפשיעה כמבואר בדף כ"ז בתוד"ה ושמואל וא"כ לר"י אף בלקה בחרסית שנפלו השברים בהלוכו אאדם פטור ולר"מ אף פושע הוי מדמחייב אתקלת מימיו וצריכו תרווייהו דלקה בחרסית קתני לאשמעינן משום דר"י דנתקל הוי קרוב לאונס והוחלק במים משום דר"מ לאשמעינן דס"ל דאפילו פושע הוי ע"ש. והנ"ל דבכתונת פסים הקשה דמשמע מהנימוקי יוסף הכא דבאזיק מכחו דין אדם המזיק עליו ובספ"ו דבבא מציעא כתב ואפילו בשעת נפילה דמחייב משום אשו א"צ שמירה מעולה כשומר שכר ובנטר כדנטרי אינשי פטור כו' ובאונס קרי ליה לנזקין ול"ל אפילו באונסין אדם מועד לעולם וחייב דדוקא כשהוא עצמו מזיקו וכנפל מהגג ברוח שא"מ אבל הכא ממונו שהזיק ומשמע דבאזיק מכחו ה"ל כממונו שהזיק ופטור מטעם דנל"פ ותירץ דבהזיק מכחו דה"ל אשו תלי בפלוגתא דאי אשו משום חציו ממש וחייב בארבעה דברים ה"ה דחשיב אדם המזיק לחייב אף באונס גמור ואי משום ממונו ה"ל דין ממונו שהזיק ופטור בלא פשע וי"ל דבשמעתין אזיל הנימוקי יוסף לההלכה לקי"ל אשו משום חציו ולהכי באזיק מכחו הוי אדם המזיק ובבבא מציעא אזיל למאן דאמר אשו משום ממונו עכ"ד. וא"כ י"ל דסובר אביי אשו משום ממונו [וקצת משמע כן מדפריך אביי בדף כ"ג למאן דאמר משום חציו טמון באש דפטר היכי מ"ל ומשני בנפלה גדר כו'. והמגיד משנה (סוף הל' נז"מ) כתב דהרמב"ם דפסק משום חציו ולא כתב בטמון בנפלה גדר משום שאין להניח פשט המשניות והברייתות ומימרות [דלא הזכירו דנפלה גדר] מפני סוגיא זו ע"ש. וצ"ל דסובר הרמב"ם דמהנך סוגיות משמע דלא חשו לקושיית אביי וס"ל דאף אי משום חציו שייך פטור טמון. וא"כ מסתבר דאביי דהקשה זה ומשני בנפלה גדר גם לדידיה שינויא דחיקא לאוקמי המשניות וברייתות דוקא בנפלה גדר ורק לשנויי להך מ"ד תי' כן ויסבור מחמת קושייתו דאשו משום ממונו] ולפי זה אא"ל דלקה בחרסית נקיט לאשמעינן משום דר"י דנתקל הוי קרוב לאונס ופטור אף באדם המזיק. די"ל דאדם המזיק בעצמו חייב וש"ה דאינו רק כחו וכממונו דמי ואין יתרון ללקה בחרסית על הוחלק במים [וקושיית הכ"פ ספ"ו דבבא מציעא דלהנימוקי יוסף תקשי קושיית התוס' אמאי פטר ר"י במעביר חבית ושברה מטעם דנל"פ ולחייב מטעם מזיק והכא הוא עצמו הזיקו ע"ש. הנה בשיטה מקובצת שם הקשה בהא דשומר שכר משלם לר"י נימא קרקע עולם הזיקתו כדאמרינן לרב בהוחלק במים ותירץ דשאני התם דאינו שומר ובשומר ל"ש זה ע"ש. וא"כ י"ל דמש"ה פוטר ר"י במעביר חבית בחנם דאנתקל דלאו פושע הוא אינו בגדר שומר וחייב דסתם אדם המזיק ל"ש בזה מטעם דקרקע עולם הזיקתו] והא דהקשו התוס' בד"ה והתניא על אביי דפריך מהא דקנקנים על רבה ולא מחלק בין אדם המזיק מכחו להא דקנקנים שפיר הקשו דעל רבה עכ"פ ל"מ להקשות למאי דאמר רבה בדף כ"ו היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזקין חייב וכדפרש"י דהא אפקי' שוגג כמזיד ואונס כרצון. הרי דס"ל בנזרק האבן מחיקו דכחו הוא נמי חשיב אדם המזיק וע"כ דס"ל אשו משום חציו וא"כ על רבה ל"מ להקשות מקנקנים דאליביה מצינו לחלק בין מכחו דחשיב אדם המזיק מדמחייב בלא הכיר דודאי אינו פושע. לקנקנים דהוא שאר נזקין והוצרכו לתירוצם דפריך מהוחלק במים ואביי גופא י"ל דשוה אצלו היזק דמכחו לשאר נזקי ממונו ושפיר דייק מדקתני הוחלק במים ולקה בחרסים דבתרתי פליגי ועיין בסנהדרין דף ע"ז ע"א בתוד"ה סוף:

דאתקיל ואתקילה ביה גמלא. ר"ח מפרש באוקימתא זו דמיירי בשרעתא דנהרא ובליכא דרכא אחרינא. וצ"ע מ"ט לא פירש כפרש"י בעבר ביבשה. ואולי מסתבר ליה דגם באתקיל איהו אנוס אנפילת גמלו דהגמל ה"ל לעיין ולילך למקום אחר כדהוזכר סברא זו בשיטה מקובצת ע"ש. ולכן פי' בשרעתא דבכה"ג תו לא ה"ל להגמל לעיין ולילך למ"א:

במתכוין לזכות בחרסיה. בנמוקי יוסף מבואר דאפילו זכי ביה אחר שהזיק חייב אף דבסתמא לא חיישי' לומר דלא אפקרינהו. ובכתונת פסים נתקשה בלשונו ובמ"ש דכשנימא כיון שזכה השתא אגלאי מילתא למפרע דלא אפקרינהו בזה צריכין לברירה כבכל ברירה דאמרינן הוברר למפרע דלא אפקרינהו כלל ע"ש. ול"נ דאינו ענין לברירה אלא להא דהוכיח סופו אתחילתו וכהא דחולין [‏לט:] בשחטה ואח"כ חישב עליה [לזרוק דמה לעו"ג] ובזיבה ע"י אחר ושתק ובסוף צווח פלוגתא דת"ק ורשב"ג אי אמרינן הוכיח סופו אתחילתו ואין זכר שם מברירה. והוא דהוכיח סופו אתחילתו מצינו היכא דבלא סופו מוחזק לן באיזו דבר מחמת חזקה או מנהג סתם אנשים שדרכן כך דהא דמוחזק לן השוחט בחז"כ שלא חישב לעו"ג ובזיכה לו ע"י אחר ושתק מחזקינן ליה שמרוצה לזכות כטבע סתם אנשים רק שאח"כ ראינו שיצא מדרך שאר אנשים וא"י אם בשעה זו נשתנה דעתו או מוכיח דגם מקודם היה בדעת זו. וברוב ענייני ברירות שבש"ס לא מצינו בכזה שיהא מקודם מוחזק לן מחמת איזו חזקה או מנהג שכן הוא. וא"כ י"ל דאף להסובר יש ברירה דכפי שנתברר השתא גם מקודם היה ראוי להיות כן היינו משום דאינו נגד חזקה או מנהג לומר ההיפך אבל באופן שהוא נגד חזקה או מנהג י"ל דאמרינן דהשתא נשתנה דעתו ומקודם היה כפי שהחזקנוהו מחמת החזקה או המנהג. גם י"ל דאף להסובר אין ברירה הוא משום דדרך עניינים כאלו להשתנות בקל ואף דקודם היה ראוי להיות כן נשתנה הדבר להיפך אבל כשהוא מחמת חזקה או מנהג דכה"ג אין משתנה דעתו כל כך בקל בין תחילת הענין והמעשה לסופו. מוכיח סופו מדחישב אח"כ לעו"ג דגם בשעת שחיטה היה בדעת זו וכן בזכיה מדהשתא אינו רוצה גם אז לא רצה ומוכיח יותר דבתחלת המעשה לא היה כחזקת שאר אנשים מלומר דבזמן קל נשתנה דעתו בענין כזה שאין דרך להשתנות כל כך בקל בזמן מועט ופלוגתא דהוכיח סופו אתחילתו עם ברירה לא תלי חדא באידך. וא"כ בנד"ד דדרך אנשים להפקיר החרסים וזה שזכה אחר שהזיק תלי בפלוגתא דהוכיח סופו אתחילתו. וכפי דמשמע ברמב"ם פ"ב משחיטה הל' ט"ז ובפ"ד מזכיה הל' ג' דספק אי אמרינן הוכיח סופו אתחילתו. לפי זה ה"נ ספק אם חייב בזכה בהחרסים אחר שהזיק וזה דלא כהנימוקי יוסף דמחייב בודאי וגם לא כדמשמע בשו"ע (סי' תי"ב סעיף ד') שכתב ואם נתכוין לזכות בשברי החרס חייב בנזקין שהזיקו אח"כ. דמשמע דאנזקין דקודם פטור בודאי ולמשנ"ת אנזקין דקודם ראוי להיות ספק אם חייב. ואולי יש לכוין כן גם בלשון השו"ע. ועיין בלשון הרמב"ם פי"ג מנז"מ הל' ז':

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

שולי הגליון