מראי מקומות/בבא מציעא/פג/א

מראי מקומות בבא מציעא פג א

בגמ' ורחב"א אריו"ח שבועה זו תקנ"ח היא וכו' אין לך אדם המעביר חבית וכו' כ' הפ"ת סימן שמ"ו ס"ק ב' בשם השבו"י דדוקא גבי חבית שהיא מלאכה כבידה ונעשה ע"פ הרוב ע"י עניים והיזק זה מצוי תקנו חכמים לפוטרו אבל בשאר ש"ש ודאי לא עשו תק"ח וכו' עכ"ד.- כ' הסמ"ע סימן ד"ש ס"ק ג' ר"ל חכמים תקנו שלא יצטרך לשלם אלא יהי' פטור בשבועה שלא פשע בה וגם צריך לשלם לפועלים שכירתם וכ"ה בגמ' ולא הוצרך הר"מ והטור והמחבר לכתבו בזה כיון דכתבו דעשאוהו כמיתה ואונס מה"ת לומר שיאבדו שכירתן, וכ' הט"ז ואני לא ראיתיו בגמ' דלא נזכר בכל הסוגיא כלום משכירות רק בס"פ השוכר את האומנין בעובדא דרבה בב"ח וכו' אבל לא מן הדין אפשר דדייק לה הסמ"ע וכו' עכ"ד. וכ' תוס' בדף פב: ד"ה מאי דאף כששינה ממנהגו ג"כ תקנו חכמים שיפטר, ולשיטת ריו"ח כו"ע מודו דאין כאן אונס גמור ופליגי דלר"מ הוא פשיעה ומ"מ תקנ"ח לפוטרו, ור"י סבר דהוא כעין גו"א ושו"ח פטור ושו"ש חייב.

ולהלכה פסקו הרי"ף והרא"ש כר"י דנתקל אינו פושע ומ"מ אינו אונס, ומדינא שו"ח פטור ושו"ש חייב, ותקנו חז"ל לפטור את השו"ש, וכששינה לא תיקנו לפטור, וראייתם מעובדא דלהלן, וכ' הרי"ף דלפ"ז אין משביעים אותו כדרבא דשבועה שלא בכוונה שברתיה, דהא אף כשפשע בה חייב, וצריך לישבע שלא פשעתי, וכ"ה בר"מ פ"ג משכירות ה"ב. ובסמ"ג עשה פ"ט הביא ד' רבא שמשביעין אותו שלא בכוונה שברתיה, ועמד בזה הרב המגיה שליט"א,- וילה"ע דלפ"מ שפסק הטור, וכן עולה מדברי הראב"ד דשלא במקום מדרון הוא פושע, א"כ מ"ט לא פטרו את הנתקל שאין לך אדם שמעביר חבית ועי'.

בדינא דאיסי דבמקום שיש עדים אינו נאמן בשבועה

בגמ' דתניא איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת ד' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראי' ויפטר ופירש"י ניתי ראי' ולא יפטר בשבועה הרי"ף (נא: מדפיו) כ' שיש שני דרכים בביאו"ד איסי א. דאם יש עדים פטור משבועה ב. דאם יש עדים צריך להביאם ואינו נפטר משבועה והכריע ר"ח כפי' בתרא עי"ש, וצ"ב מאי קמ"ל בפי' קמא דא"צ שבועה הא ודאי עדים נאמנים בכ"מ, וזהו טעם השיטה השני' דלא פי' כשיטה הראשונה וכמש"כ הרי"ף, ובחי' הריטב"א (ישנים) הביא לרמ"ך שתי' דנפ"מ כשהתובע רוצה שהנתבע ישבע כדי שיגלגל עליו שבועה אחרת קמ"ל דא"צ שבועה כיון שיש עדים, ואינו מבואר כה"צ דלכאו' אכתי הקו' במקומה עומדת דכיון דיש עדים בודאי דפטור מן השבועה.

והר"מ ושא"ר פי' כדברי רש"י והר"ח דכשיש עדים אינו יכול ליפטר בשבועה, והוא דבר חידוש דבשלמא שבועה הוא דבר המוטל על השומר, דהוא יכול לברר הדבר, אבל הבאת עדים מ"ט מוטל על השומר. וכ' הטור סימן קפ"ז בשם הרמ"ה דכ"ז בשבועת השומרים אבל בטענת פקדון והחזרתי אף אם יש רואה נאמן בשבועה, וכ' הקצוה"ח סימן רצ"ב ס"ק ג' והנתה"מ סימן קפ"ז ס"ק ג' דבשומרים אף במקום שאין חיוב שבועה וכגון לשיטת הר"מ דעיקר חיוב השבועה הוא אינה ברשותי, והשאר הוא מדין גלגול, וכשהבהמה מתה לפנינו אין חיוב שבועה, דמ"מ במקום שיש רואה לא נפטר אלא בעדים, דדינא דאיסי אינו בשבועת השומרים אלא בטענת השומרים, וראי' לדבר מעובדא דמייתי הש"ס דמשמע דלא סגי בעדים שנשברה אלא בעינן עדים שנשברה באונס, וכן דקדק מדברי הר"מ עי"ש, ובסימן קפ"ז כתב דמה"ט אף בבעליו עמו צריך עדים, ויעויין בנתה"מ סימן קפ"ז ס"ק ג' דג"כ ס"ל כהקצוה"ח עי"ש, ובדברי משפט כ' דמה"ט אף בעבדים שטרות וקרקעות שאין בהם שבועה מ"מ אם פשע חייב לדעת הר"מ בעינן עדים, אולם החזון איש חו"מ סימן ה' ס"ק ב' כתב דרק כשיש חיוב שבועה איכא דינא דאיסי, והחזון איש לשיטתו בס"ק א' שם דשבועה שלא פשעתי הוא עיקר שבועה, א"כ שפיר יש כאן חיוב שבועה מדינא.

ודעת הרא"ש בתשו' כלל ק"ז סימן ו' דדינא דאיסי הוא בכל השבועות, ולהלן יבואר שכן דעת עוד ראשונים, וכן דעת הר"מ, ולדידי' בודאי הוא דין בשבועה אבל בכל טענות שבעולם לא אשכחן דבעינן שיביא עדים, ונמצא דפליגי ביסוד דינא דאיסי דלרמ"ה הוא דין בשומרים ולהרא"ש הוא דין בשבועה, שו"ר במנ"ח מצוה נ"ז [סוף אות כא] שכתב דבעבדים ושטרות וקרקעות שאין דין שומרים לדעת הרמ"ה נאמן בלא שבועה ולדעת הר"מ אינו נאמן, ושוב כ' דאף לרמ"ה אינו נאמן דמ"מ הוא טענת שומרים, ולדבריו עולה דלשיטת הר"מ בכל הטענות שבעולם אף במקום שא"צ שבועה אינו נאמן במקום רואין וצ"ע.- שו"ר בריטב"א (הובא בשמ"ק) שנחלק על הרמ"ה וכתב דהוא אף בשבועות דעלמא דילפינן משבועת השומרים, ומשמע דהוא דין בשבועה.- ובבהגר"א סימן קפ"ז ס"ק ו' הוכיח כדעת הרמ"ה דהוא רק בשומרים מב"ב ק"ע א', ויעוי"ש דלא מיירי בשבועה, ומבואר דלו"ד הרמ"ה הוא דין בכל הטענות וצ"ע.

האהא"ז פ"ב משכירות ה"ג (ד"ה ובעיקר) ביאר פלוגתת הרמ"ה והר"מ האם הוא דין בכל השבועות או רק בנאנסו, וביאר דפליגי ביסוד דין שבועת השומרים דהרמ"ה ס"ל דטענת נאנסו וגו"א הם טענות שמצד עצמם אין לו נאמנות [דהיא טענה גרועה] וא"כ דוקא בזה חידשה תורה דבמקום שיש רואה אינו נאמן אלא בשבועה, אבל דעת הר"מ דהיא טענה טובה ואעפ"כ הצריכה תורה שבועה, ואמרה דבמקום שיש עדים אינו נאמן, מזה יש ללמוד לכל השבועות שאינו נאמן במקום שיש רואה.- ודבריו הם שלא כהקצוה"ח דדינא דהרמ"ה אין זה דוקא בטענה הצריכה שבועה אלא בטענת שומרים, א"כ אין זה דין בטענת נאנסו דאין נאמנות בלא שבועה, דאדרבה הקצוה"ח אזיל דטענת נאנסו א"צ שבועה והוא רק ע"י גלגול וכמשנ"ת, ואף בזה במקום שיש רואין אינו נאמן.- ברשב"א ב"ב ע: (ד"ה אמר) כתב בתו"ד וז"ל ולולי שפטרתו התורה בשבועת נאנסו הי' חייב לשלם עכ"ד.

מיגו במקום רואין

הקצוה"ח סימן רצ"ד ס"ק ב' הקשה דהניחא דלא נפטר בשבועה דכיון דיש רואה אינו נאמן בשבועה, אבל מדוע לא יפטר במיגו, ובכל שבועת השומרים הקשו הראשונים שיהא נאמן בנאנסו במיגו דלהד"ם או החזרתי, והר"מ פ"ב משכירות ה"ח תי' דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, והרא"ש (בשבועות פ"ז סימן ג) תי' דהוא מיגו דהעזה ולא מהני לאפטורי משבועה, א"כ הכא שבא ליפטר מן הממון מדוע לא יועיל מיגו, והביא מהרי"ט דכשיש מיגו נאמן אף במקום שיש רואה, והקשה דא"כ יהא נאמן במיגו דהחזרתי או להד"ם, וכ' דדוח"ל דמיירי בהפקיד בשטר דסתמא קאמר וגם הפוסקים סתמו, והביא בעה"מ בפ' חז"ה דכשהדבר קל להביא עדים אינו נאמן במיגו, והמלחמות השיגו, ולבעה"מ ניחא, וכבר רמז לזה המשנה למלך פ"א משאלה ע"ש. ולכאו' ד"ז אינו מדינא דאיסי, ונפ"מ לדעת הרמ"ה דדינא דאיסי הוא רק בשומרים אבל ד"ז שאינו נאמן במיגו הוא אף שלא בשומרים, וצריך לבאר א"כ מ"ט בשבועה בעינן לדינא דאיסי, ואילו במיגו הוא סב' וצ"ע.- וע"ע בפי' הר"י מלוניל שכתב דבמקום רואין בודאי טענתו שקר, ולפ"ז הוא סב', ונוהג בכל הטענות ומה"ט ג"כ אינו נאמן במיגו וצ"ע, וע"ע במשנה למלך פכ"א ממלוה סוף ה"א.

ובמנ"ח מצוה נ"ז [כא] תי' דלא יתכן דכשאין עדים דנאמן בשבועה אינו נאמן במיגו דלהד"ם וכשיש עדים דהחמירה עליו תורה שאינו נאמן בשבועה יהא נאמן במיגו, וא"כ בודאי אינו נאמן במיגו דאיכא עלי' חיוב שבועה, אלא שהחמירה תורה שאינו נאמן בשבועה, ועי"ש מש"כ לחלק בין דינא דמהרי"ט, ועי"ש שביאר הדברים באורך, ובקה"י ב"ב סימן כ"ד תי' דיסוד הדין דמיגו לאפטורי משבועה לא מהני משום דאינו בירור גמור, ובמקום שצריך לברר בשבועה לא מהני מיגו, ורק כשהחיוב הוא ממון, דאדרבה בכדי להוציא ממון בעינן בירור גמור ע"ז מהני מיגו לגרע כח התובע, ואין כאן בירור גמור שחייב, א"כ הכא ג"כ בעינן בירור גמור לפטור ועי"ש עוד, עוד אמרו בזה דיסוד הדין דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן מבארים דמיגו הוא כח הטענה ושבועה הוא בירור, ולא מהני מיגו לפטור משבועה, וא"כ ה"ה הכא דיש לו חיוב לברר הדבר בעדים לא מהני מיגו.

והנה הובא מהקצוה"ח בס"ק ג' דאף בכה"ג שאין חיוב שבועה ג"כ הדין דבמקום שיש רואה אינו נאמן, ובזה שפיר יקשה שיהא נאמן במיגו, ולעיל פא: הובא מהרמ"ך דפי' ד' הגמ' שם בעובדא דנהר פקוד דלא מהני מיגו, ויל"ד בזה בדברי הרמ"ך (הובא בשמ"ק בסוף פרקין) דאף באופן שאין לו עדים ומשלם לפנים משורת הדין נסתפק האם יכול לתבוע עכ"פ שבועה, ולכאו' יסוד הספק די"ל דבמקום שיש רואין אין חיוב שבועה, ולכאו' א"כ יל"ד דיהא נאמן במיגו, ולפמשנ"ת לעיל י"ל דאע"פ שאין חיוב שבועה מ"מ אינו נאמן במיגו, ודוק.

השמ"ק בב"ק יא: הביא מהרא"ש שהקשה מדוע בעינן עדים הא עד המסייע פוטר משבועה, ותי' דכיון דבעינן עדים לא מהני עד המסייע, ובשי' מו"ר רבי דוד זצ"ל (אות קכד) הקשה דמה הוקשה לו הרי דינא דאיסי אין זה בחיוב שבועה אלא אף במקום שאין חיוב שבועה, וא"כ בודאי לא יהני עד המסייע, ושמא י"ל דמ"מ הרי אין כאן טענת ברי וא"א לתבוע ממון, וע"כ הוקשה לו דיועיל עד המסייע, עוד ראיתי לומר דהרא"ש לשיטתו בתשו' ק"ז דדינא דאיסי אין זה דוקא בשומרים, ולפ"ז בודאי הוא דין בשבועה, דהרי בכל תביעות שבעולם בודאי נאמן אף במקום שיש רואין, [ולעיל הובא מהמנ"ח מצוה נז (כא) שלא כ"כ]. עוד הק' מו"ר זצ"ל דשיטת הרא"ש בריש מכילתין דבמתושאיל"מ ליכא דינא דעד המסייע דאינו קם לממון, וא"כ כ"ש הכא דהוא חיוב ממון,- ועי' בחשק שלמה מש"כ בדברי הרא"ש בב"ק, ושם דן במקום שיש עדים פסולים.- ע"ע רמ"ך (הובא בשמ"ק להלן) דהמוכר אינו נאמן כעד אחד במקום רואין דחיישינן לקנוניא עי"ש.

כתב השער משפט סימן רצ"ו (הובא בפ"ת ס"ק ד') דאם מת הנפקד ובא לגבות מן היורשין תליא בפלוגתא המבואר בסימן ק"ח ס"ד דלשיטת הפוסקים דלא טענינן ליתמי נאנסו כיון דלא שכיח א"כ כ"ש הכא דלא טענינן אבל לפוסקים דטענינן נאנסו ה"נ נטעון להם, ואע"ג שהאב לא הי' נאמן בשבועה היינו משום דגלי קרא דבמקום שיש רואה לא מהימן משום דאם הי' האמת כדבריו הי' מביא ראי' כי הוא ידוע מי הי' שם בשעת מעשה משא"כ ביורשים שאינם יודעים מי הי' שם טענינן להו נאנסו, וסיים וסברא נכונה היא.

כתב המנ"ח מצוה נ"ז [כג] דאף להסוברים דלא אמרינן מתושאיל"מ בשומרים כדאיתא בשו"ע סימן צ"ב סעי' ח', מ"מ במקום שיש רואין חייב, והוא אף להרמ"ה דהוא רק בשומרים, מ"מ הכא חשיב דין שומרים עי"ש.

יש שיטה חדשה להרי"צ גיאת (הובא בש"ך) דדינא דאיסי הוא דלכתחילה אומרים לו שיביא עדים כדי שיפטר מן השבועה וכד טרח ולא אשכח אומרים לו זיל אישתבע, דהרי אף במקום שיש רואין דילמא היו טרודים בעסקיהם ולא ראו, וע"כ הוא כדדרשינן הא יש רואה יביא ראי' ליפטר מן השבועה.

כתבו הארחות חיים הל' שבועות ונדרים סימן ט"ו והכל בו סימן קכ"ו דבזה"ז שרגילים להשבע בבהכנ"ס אינו יכול לומר נשבעתי כיון דיש רואים יש לו להביא ראי' שנשבע, ומבואר דאין הגדר דלא נאמר חיוב שבועה אלא חיוב ממון, אלא הוא דין שיברר טענתו בעדים.- כ' בחי' הריטב"א (ישנים) דאם אמר התובע שהוא יביא עדים ואינני צריך לשבועתך ואח"כ אמר שאינו יכול להביא עדים פטור הנתבע, ומוטל על התובע להביא עדים, ושוב דחה זאת דכ"ד איסי הוא רק כשידעינן שיש רואה, ולא ע"פ עצמו.

בגמ' ותברי' בזיזא דמחוזא עפרש"י, ובחי' הריטב"א (ישנים) פי' דהי' ע"י נתקל, והקשה בסתירת ד' רבא דהכא סבר רבא נתקל אנוס ובב"ק ס"ל נתקל פושע וכ' ויש להשיב כגון שנתקל במקום חלק (של) [שלא] מצא שום מכשול ונפל וכו' אבל הכא דאיתבר בזוזי דמחוזא שמצאו מכשול דרכם ליכשל ואנוסים הם עכ"ד, והוכיח חילוק זה משמעתתא דקדרים.

בגמ' זיל איתי ראי' ואיפטר עבהגר"א גי' הרי"ף והרא"ש, ובמלחמות פ' המניח (טו. מדפי הרי"ף קרוב לסוה"ע) כ' בתו"ד ור"מ ל"ל דאיסי בהא דשבועה דרבנן הא ותקנתא היא ואפי' במקום רואה פטור ור"א לא פליג אלא משום דקא סבר דמדינא נשבע ולא משום תקנתא אבל בשבועת חכמים כגון זו לא שמעי' לי' לאיסי דאמר הכי ואע"ג דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון הכא לא שאם אתה אומר כן אין לך אדם מעביר חבית לחבירו שאם אתה מצריכו עדים נמי מימנע ולא מיעבדי עכ"ד, וקצ"ב דכיון שיש רואה מסתמא ימצא עדים. ובעיק"ד המלחמות דבדרבנן לא אמרינן במקום שיש רואין אינו נאמן, מדברי הר"מ סופ"ב משלוחין שכתב לדינא דאיסי בשבועת השלוחין, מבואר דהוא מה"ת.

בגמ' זבין לי ארבע מאה דני חמרא וכו' הובא לעיל ד' הטור סימן קפ"ז בשם הרמ"ה דדינא דאיסי הוא רק בשומרים, וכ' דעובדא דהכא הי' בפקדון שאמר לו לקנות ממעות שהפקיד בידו, ובב"י כ' דמ"מ אין כאן שבועת השומרים, ועי' קצוה"ח שם ס"ק א' שפלפל בדברי הרמ"ה וב"י, וענתה"מ שם ואהא"ז פ"ב משלוחין ה"ט, וע"ע קה"י סימן ל"ט. והנה הר"מ כ' בפ"ב משותפין ה"ט מעשה באחד שאמר לשלוחו קנה י' ד' מאות גרבי יין ממעות שהיו לי בידו וכו' והיינו דהמעות היו כבר ביד המוכר והוא שליח להבאת היין, וא"כ אינו שומר על המעות, אמנם בשו"ע איתא ד"ז, ושם איתא במעות שהיו לו בידו, והיינו של השליח, וא"כ הוא שומר על המעות, וכ"ה בר"מ הנדמ"ח, אמנם בכס"מ הגירסא לי.

ובנמו"י (נא: מדפי הרי"ף) הביא מהרנב"ר שהוכיח משמעתין דדינא דאיסי אין זה דוקא בשומרים, ובב"י כ' דכ"מ בר"מ פ"ב משלוחין ה"ט, וא"ש לפ"ז הא דשאל שוב לרבא, הרי כבר השיבו לעיל דק"ל כאיסי, ולהר"ן א"ש דהכא קמ"ל אע"פ שאינו שומר.

בגמ' קלא אית להו ופירש"י אימת החמיצו, הראב"ד (הובא בשמ"ק) ועוד ראשונים פי' קלא אית להו פי' קול צוחה ויללה שאדם צווח ומודיע צערו לרבים ואי לא צווחת אלמא מתחלתו חומץ היית ואתה חומץ קנית. והרמ"ך (שם) פי' דארבע מאה דני דחמרי קלא אית להו, היינו עצם הקני' של ד' מאה דני דחמרי יש קול וא"כ ראו אנשים את המכירה וידעי אם הי' חומץ או יין.

בגמ' הני דדרו באגרא עפרש"י, והר"מ פ"ג משכירות ה"ב מפרש שהוא משא ששנים נושאים יחד, וע"ע מס' יו"ט ל. ובתוס' שם ד"ה דדרו.- ברש"י פי' נפיש לחד ולא היה לו להטעינו לבדו, ובבעה"מ בהמניח (טו. מדפי הרי"ף) פי' דבשעת הורדתו לא הי' לו להוריד לבדו עי"ש.

בגמ' נשלם פלגא כ' הרע"א בגלהש"ס עיין ב"ב דף סב ע"ב תוס' ד"ה איתמר, ויעוי"ש בתוס' שמנו כמה מקומות שהי' נראה לחכמים שיחלוק.- ויעויין בריטב"א (הובא בשמ"ק) דמדינא פטור דא"א לחייבו על הספק דהמע"ה וע"כ איצטריך תקנתא דישלם פלגא. ובחי' ר' שלמה ח"א כתבים סימן ט"ו (ד"ה עוד) הקשה מ"ט אין כאן מתושאיל"מ, וכ' דלא הו"ל למידע, ועי"ש מש"כ לפלפל בזה.

בגמ' א"ל אין למען תלך בדרך טובים רש"י פי' דהי' בפשיעה ומדינא היו חייבים לשלם ואעפ"כ אמר למען תלך בדרך טובים שישלם, וכ"כ תוס' בב"ק ק. סוד"ה לפנים, וע"ע בדבריהם לעיל כד: סוד"ה לפנים, [ועי"ש ושם מש"כ לבאר מ"ט לא קאמר הכא לפנים משוה"ד]. והרי"ף (נא: מדפיו) הביא ר"ח דמיירי בטוענים שנאנסו והי' במקום רואים וצריכים להביא עדים ואמר לו שילך בדרך טובים ויפטרם, ולפ"ז באופן דפשיעה דחייבים לשלם אפשר שאין בזה לפנים משוה"ד. ויעויין בשמ"ק בשם הרמ"ך דדן אם יכול עכ"פ לתובעם שבועה, וצ"ב מדוע לא יוכל, הא לכאו' אף במקום רואין יש חיוב שבועה אלא דלא נאמן בשבועה, ובמקום דמוחל על הממון יהא חיוב שבועה, ויעויין בשי' מו"ר רבי דוד זצ"ל (אות קכא) שנתקשה בזה, ועי"ש עוד (באות קכב) מש"כ מדברי הקצוה"ח סימן רצ"ד ס"ק ב' והמנ"ח מצוה נ"ז [כא] הנ"ל, והרמב"ן לא ניח"ל בכ"ז מדלא פירשו זאת בגמ', וכן בירושלמי הובא מעשה זה ולא נזכר שם כלל דין אגרא ומקום רואה, ואשר ע"כ פי' דשקל גלימייהו שלא יברחו ואתא קמי' דרבה לדינא אי פשעו אי שברו בכוונה אי במקום רואה שישלמו ואם לאו שישבעו עי"ש, ועי' מהרש"א בח"א.

הר"מ ושו"ע לא הביאו דינא דשמעתין, ובטור סימן ד"ש הובא ד"ז, ועקצוה"ח סימן רנ"ט ס"ק א' שהביא מדברי המרדכי שכופין על למען תלך בדרך טובים, ויל"ע האם ד"ז נאמר רק במעביר חבית או בכל אומן שהזיק, דבדין כל האומנים שו"ש לא נזכר ד"ז, [ובירושלמי מייתי לה בקדר] ובמאירי (ד"ה שומר) כ' שומר שכר שנאנס במקום שהעדים מצויים ולא הי' אפשר לו להביא ראי' שהוא משלם כמו שביארנו מדת חסידות היא שלא לחייבו וכו' עכ"ד, נראה מדבריו דהוא דין בכל שו"ש, ויעויין בסמ"ע סימן ד"ש ס"ק א' שכתב שכ"ז כשלא פשע במזיד.

בגמ' א"ל זיל הב אגרייהו א"ל דינא הכי א"ל אין וארחות צדיקים תשמור עמש"כ לעיל מדברי הסמ"ע סימן ד"ש ס"ק ג' והט"ז האם מדינא חייב בתשלומין.- הגר"א במשלי (ב, כ) עה"פ וארחות צדיקים תשמור הביא לשמעתין, וכ' ולכאורה אינו מובן שמתחלה אמר לו מלמען תלך בדרך טובים ואצל השכר אמר לו וארחות צדיקים תשמור ולפ"מ שפרשנו הוא שפיר דלמחל ההזק הוא דרך טובים המטיב לבריות לעשות להם טובה אף שנתחייבו בדין למחול להם, אבל ליתן להם משלו אינו אפילו דרך הטובים לכן אמר שזהו וארחות צדיקים לתת להם משלו ואף שהם נתחייבו ליתן לו מן הדין ומה שאמר דינא הכי א"ל אין כלומר נגדך הדין כן שזהו אחרות צדיקים עכ"ד.

כתב המאירי דמדינא הי' רשאי לנכות את דמי הנזק, וכ' המאירי בסו"ד דאם נתחייבו לשלם ושלמו מנכין שכרן מן התשלומין ומבואר דהמותר על הנזק מגיע להם ואע"פ שהבעה"ב לא נהנה, והעירו דלכאו' זה תליא בפלוגתא דקמאי לעיל עט. באופן שלא נהנה, דבפשוטו ס"ל דאינו חייב לשלם. ולכאו' מזה יש ללמוד גם לשו"ש שנגנב שיטול שכרו, ובקצוה"ח ונתה"מ סימן ש"ה ס"ק א' כתבו דאינו נוטל שכרו, ועיין חזון איש ב"ק סימן ז' ס"ק י"ח (ד"ה ואפשר), ונתבאר בס"ד לעיל נח.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף