מראי מקומות/בבא מציעא/פב/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רמב"ן רשב"א שיטה מקובצת מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א פני יהושע רש"ש |
בגמ' לימא בדלא שוה שיעור זוזי קמיפלגי כ' הראב"ד (הובא בשמ"ק) ורע"ק סבר דלגוביינא דכולי ממונא תפיס ליה דכי פרע ליה שיעור מאי דשויא הדר תפיס ליה אשארא כקטינא דאביי בכתובות א"נ צריך לאתחזויי דאיניש מהימנא הוא ופרענא הוא עכ"ד.- לכאו' ר"י במשנתינו דהלוהו מעות שו"ח ל"ל דשמואל, וצ"ע דא"כ יש לפסוק כמותו, ומדוע יש פוסקים כשמואל.
בדינא דשמואל באבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי
בגמ' דאמר שמואל האי מאן דאוזפי' אלפא זוזי לחברי' וכו' אבד קתא דמגלא אבדו אלפא זוזי דעת תוס' בד"ה נימא דסב' שמואל הוא סב' עצמית, וכן מבואר בתוד"ה לימא, והיינו כמשנ"ת מדברי הרע"א דהוא כהתנה באם לא יאנס המשכון הוי כמו פרעון, והתר"פ (הובא בשמ"ק) כ' פ"ה דנעשה כאומר לו דלא יחזיר לו מעותיו אם לא יחזיר המשכון ולא נהירא כיון דלא פירש הכי א"כ אמאי לא סגי שיחזיר לו קתא אחרת לכ"נ לר"ת דשמואל מיירי שפירש ככתוב בתוס' עכ"ד, ומה"ט כתבו בד"ה לא דא"א לגרוס דכו"ע אית להו דשמואל ופליגי בדרי"צ או בדרב יוסף דאת"ל דאית להו דשמואל א"כ מטעם זה אבדו מעותיו.
ושיטת הרמב"ן דסב' שמואל אין זה סב' עצמית, אלא שמואל בא לומר דכל היכא דיש לו אחריות ואם אבד המשכון חייב באחריותו אי מדרי"צ אי מדרב יוסף אמר שמואל דאע"פ דלא שוי שיעור זוזי אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי, דנטירותא דאלפא זוזי קביל עליה וכל היכא דמפסיד אלפא זוזי בשוה מפסיד להו בקתא דמגלא, ועפ"ז כ' הרמב"ן דה"ה דהו"מ למימר דכו"ע אית להו דשמואל ופליגי בדרי"צ, וכ' הרמב"ן דמדלא אמרי' הכי מוכח דקי"ל דלא כשמואל, ולכאו' זהו שיטת ר"ח שהובא בתוד"ה לא, והתוס' נחלקו דלא הו"מ למימר כו"ע אית להו דשמואל ולפ"ז אין ראי', ומה"ט כ' תוס' דקי"ל כשמואל.- ולדרכו דהרמב"ן לר"א דפליג אדשמואל מ"מ כנגד המשכון הפסיד חובו וכמש"כ הריטב"א, אמנם ברש"י נראה שלא הפסיד כלום, וכמש"כ תוד"ה נימא, ומשמע דס"ל כתוס' דדינא דשמואל הוא טעם עצמי, וצ"ע ברש"י ד"ה לימא דרב יוסף דלכאו' מוכח לא כן, דא"כ מ"ט רבה תנאי היא ומ"ט לא פי' כדברי תוס' דפליגי כדשמואל, וע"כ דשמואל אינו טעם עצמי.
ונמצא דהנפ"מ אי טעמא כדשמואל או כדרב יוסף א. לענין שיווי החוב יותר על המשכון דלשמואל אבד כל החוב, אבל אי מדרב יוסף לא אבד אלא כנגד המשכון. ב. וכן להיפוך בשוה המשכון יותר על חובו דלשמואל אינו מפסיד אלא כנגד חובו ולרב יוסף הוא שומר על כל המשכון וכמבואר בפוסקים סימן ע"ב והובא ברע"א כאן. ג. ונתבאר לעיל פא: עוד מדברי הרע"א לענין עכו"ם דמטעם שומר אין שמירה לעכו"ם משא"כ מדשמואל וכמש"כ תוס', ובנתה"מ סימן ע"ב ס"ק י"ג כתב דדינא דשמואל הוא אף בעשו"ק שאין בהם דין שמירה. ד. לענין בעליו עמו דמדינא דשמואל הוא אע"פ שבעליו עמו משא"כ מדינא דרב יוסף, ועמש"כ לקמן ע"ב בתוד"ה אימור מדברי התומים סימן ע"ב ס"ק כ"ב דדינא דשמואל הוא מדין שמירה.- ע"ע בש"ך סימן ע"ב ס"ק קס"ח בהחזיר את חובו ונשאר המשכון בידו דג"כ איכא דינא דשמואל, וצ"ע אי כוונתו דאבד אלפא זוזי, ומ"מ אף אי כנגד חובו צ"ב מאי שייך שיפסיד לאחר שכבר פרע.
מדברי המ"מ פ"י משכירות ה"א מבואר דדינא דשמואל הוא אף באבד באונס, וכ' הלח"מ ונראה לתת טעם לה"ה משום דכיון דשמואל לא אזיל בתר שווי המשכון אלא אפילו מחט אחד אבד אלפא זוזי א"כ משמע דהוי כאלו אמר לו שלא יפרע לו אלא אם יהיה קיים המשכון אבל כ"ז שאינו קיים אפילו שנאבד באונס לא יפרע לו, ותמה ע"ז משמעתין דמפרשינן למתני' כרע"ק וכשמואל והא קתני הלוהו על המשכון שו"ש ועי"ש משכ"ב.- ולדברי ה"ה בהכרח צ"ל דדינא דשמואל הוא טעם עצמי, וכדרכן של תוס', ושלא כדברי הראשונים.
בתוד"ה נימא משום דלא נקטי' אלא לזכרו"ד בעלמא זה אין נראה וכו' העירו דלעיל מט. דאמרינן דמשכון שאינו שוה כנגד חובו לזכרו"ד נקטי', וי"ל דמ"מ לפ"מ דנקטו תוס' השתא דטעם השמירה משום דרב יוסף, א"כ בזה אין סב' לחלק, וד' הגמ' לעיל הוא בעיקר קנין המשכון, אכן בהמשך דבריהם שכתבו ומיהו י"ל וכו' והתם הוא בעיקר קנין המשכון ומדוע כ' דדוחק הוא.
בא"ד לא היה חולק רע"ק ובשבועות מג: ד"ה מתני' כתבו להיפוך דבזה לר"א ג"כ יפסיד כנגד מעותיו, ועמהרש"א כאן ושם מה שהקשה בזה.
בתוד"ה לא אבל לפי גריסת ר"ח וכו' ושמואל בדפריש וכו' הובא לעיל דעת הרמב"ן דדינא דשמואל אינו טעם עצמי, אלא דכל שיש טעם שאבד המשכון אבדו מעותיו אמר שמואל דאבד כל החוב, ומתבאר היטב כשיטתו דס"ל כדברי רש"י דלא מיירי שפירש שיפסיד כל החוב.
הקשה התומים סימן ס"ז ס"ק ט' דלדברי ר"ח דדינא דשמואל הוא בדפריש א"כ לענין שמיטה לא ישמט אא"כ פריש, ולא נזכר ד"ז בגמ' ושו"ע, וביותר דהפוסקים דנו בסימן ס"ז סעי' ל"ו דשטר ליהוי משכון ולא ישמט, והתם לא פריש, וחידש התומים דלענין שמיטה כיון דאילו הי' מפרש לא הי' משמט, אף השתא אינו משמט וצ"ע, עוד ק' דהשו"ע לא פסק לדשמואל, ואעפ"כ בסימן ס"ז סעי' י"ב הביא יש מי שאומר דאף כשאין המשכון כנגד חובו אינו משמט, ואמרו די"ל דהשו"ע פסק לענין שמיטה מטעם אחר שאינו משמט, והוא עפ"מ שאמרו לעיל מח: דערבון כנגד כולו הוא קונה והכי קי"ל, וע"כ אינו משמט, ואדרבה תיקשי בדברי הר"מ דפסק דכנגד כולו הוא קונה ואעפ"כ פסק דמשמט, ועמד בזה השמ"ק לעיל מח: בשם מ"ה נר"ו, ותי' דלשינוייא דהש"ס בדף מט. צ"ל דתו לא מדמינן קנין ערבון לשמיטה, [ועי' בחינוך מצוה תע"ז במה שהקשה ע"ד הר"מ דפסק דמשמט] וא"כ י"ל דבדעת השו"ע דס"ל לדמות וכהו"א וצ"ע בזה, וע"ע לח"מ פ"ז ממכירה ה"א- ובתוס' בשבועות מג: בסוה"ע כתבו דלפר"ח דדינא דשמואל הוא בדפריש, ה"ה לענין ערבון דקונה הוא בדפריש, וצ"ע דהרמ"א בסימן ע"ב כתב בדינא דשמואל דהוא בדפריש, ובסימן ק"צ ור"ד שהובא דינא דערבון לא כ' דמיירי בדפריש, ואף את"ל דיש סב' לחלק בזה, צ"ע דמנ"ל לחלוק ע"ד תוס' בזה, ואפשר דסמך ע"ד הרא"ש שלא כ' זאת.
בא"ד כדאמר באיזהו נשך דמי קאמר לי' קני לגוביינא מקשים דהתם דבעינן שיאמר, כל שלא אמר קני לגוביינא אין כאן אמירה כלל, אבל הכא הרי א"צ אמירה, דכנגד החוב אע"ג דלא פריש הוא כדפריש, ובסמוך כ' דאי בדפריש מפסיד כל החוב בדלא פריש נמי מפסיד כנגד המשכון דמה שכנגד המשכון כדפריש דמי, ולפ"ז לר"א דפליג על פריש פליג בזה, אכן היא גופא צ"ת וכמשנ"ת, ועי' בתומים סימן ע"ב ס"ק ח'.
בא"ד אבל לפי גירסת וכו' בדפריש ושאיבד כל מעותיו הקשה התומים סימן ע"ב ס"ק ח' דלדברי תוס' דדינא דשמואל הוא בדפריש, א"כ מה טעם יש לחלוק ע"ד שמואל, ומ"ש ממתנה שו"ח להיות כשואל שאין כאן אסמכתא, דבבשלמא ביותר מחובו הו"ל אסמכתא, אבל כנגד חובו אין כאן אסמכתא.
כתבו תוס' בשבועות מג: ד"ה אבל דמבואר ברש"י דדינא דשמואל הוא רק במגלא ולא בנסכא, ולכאו' כ"ז יתכן לרש"י לשיטתו דשמואל מיירי בדלא פריש, אבל לפר"ח דמיירי בדפריש א"כ כיון שפירש שיפסיד חובו באבידת המשכון כ"ש שיפסיד בנסכא.
בא"ד ר"ע סבר דלא מקרי אסמכתא וכו' הריטב"א (הובא בשמ"ק) כ' כיון שזה בדרך אחריות שמקבל עליו וכש"ח שהוא מתנה להיות כשואל דמי וכן יש לך לדעת לפירש"י עכ"ד.- לדברי תוס' דהטעם לחלוק על שמואל הוא משום אסמכתא, א"ש דר"י אמר הלוהו מעות שו"ח ולא ס"ל דשמואל דכשיטתו בב"ב קסח: דאסמכתא לא קניא.
בא"ד ומכל מקום הלכתא כדשמואל כדפריש הרמ"א סימן ע"ב סעי' ב' פסק כדשמואל ובדפריש, עי"ש בסמ"ע ס"ק י' ובהגר"א ס"ק ט"ז וי"ז, וע"ע סימן ס"ז סעי' י"ב ובהגר"א ס"ק כ"ו.- וע"ע בהגהות אשר"י דדינא דשמואל הוא רק בשעת הלואתו, והובא בדרכי משה סימן ע"ב ס"ק ב', ועי"ש ברמ"א סעי' ג', וק' דאי פריש א"כ ה"ה שלא בשעת הלואתו וצ"ע שם.
בא"ד ור"ח פירש וכו' ואין זו ראי' עמשנ"ת בגמ' בביאו"ד הר"ח ע"פ שיטת הרמב"ן דהו"מ למימר כו"ע אית להו דשמואל.
בעל חוב קונה משכון
בגמ' דארי"צ מנין לבע"ח שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנ"ל בגדר קנין משכון מצאנו כמה שיטות בראשונים א. שיטת רש"י (וכמש"כ תוס' בע"ב ד"ה אימור) דחייב באונסין, וכ' הש"ך סימן ע"ב ס"ק ט' דס"ל דהוא שלו לגמרי, ומזה הטעם הוא חייב באונסין דשלו אבד, והוכיח כן ממ"ש בע"ח קונה משכון, אלמא דהוא קנין לו, וכן ממ"ש ולך תהיה צדקה, ואם אינו קונה מדוע יש לו צדקה, דאי משום השעבוד הא אף בלא הקנין יש לו שעבוד, ואין סב' דמחמת אלימות השעבוד יהא לו צדקה, וכן ממה שמקדש בו את האשה מוכח דזה שלו, והנתה"מ ס"ק ה' הקשה דא"כ מ"ט אינו יכול למוכרו וכדאיתא בשו"ע סימן (צ"ו) [צ"ז] סעי' כ"ב והיכן מצאנו חפץ שהוא שלו ואינו יכול למוכרו, וע"ע מחנ"א הל' זכי' מהפקר סימן ט' מה שהקשה ע"ד רש"י מב"ק מט:.
וביסוד הדבר דקונה המשכון ק' דממנ"פ אם זה פרעון, א"כ נסתלק החוב, והי' מקו"ל לפמשנ"ת בס"ד לעיל דף לה. ודף סז. דאפשר לפרוע חוב לזמן, דהיינו דפורע עד זמן זה, וכשעבר הזמן חזר החוב לקדמותו, וי"ל דזהו הגדר בקנין משכון, אמנם מדכתב רש"י לקמן קיד: דאסור להשתמש במשכון משום רבית, ואת"ל דהוא קנין גמור לזמן, א"כ לא יהא איסור להשתמש וכמשנ"ת (שם) בטעם ההיתר דמשכנתא, ועי' ש"ך מש"כ ע"פ דרכו בטעם האיסור להשתמש, ויעויין בכתוב שם להראב"ד (הובא בשמ"ק) דכתב דהוא פרעון, ויש לבאר בדבריו כמשנ"ת.- ויעויין בראשונים שכתבו שאין לומר שחיובו מדין שואל דהרי אין כל הנאה שלו, ולכאו' יש להוכיח עוד מגמ' בפסחים דמיירי בישראל ונכרי והרי אין דיני שומרים בנכרי.
ב. הר"י מיגש בשבועות מד. כתב דלאו מיקני ממש הוא אלא מיקני זכותא בעלמא, וביאר הקו"ש בפסחים (אות יח) דהוא בעלים על שיווי החפץ ולא על גופו, ואשכחן דבר זה בגיטין סו. תוד"ה דמי דאפשר למכור חמרא לדמיו, ויעוי' במחנ"א שיש חולקין ע"ד התוס', ויעוי"ש בר"י מיגש שכתב דדמי לדקל לפירותיו, וזה יש לפרש דקנוי לו להחזיקו למשכון, וכן ס"ל דאינו נקנה במשיכה כיון דלא קני לגופו, וכדרך זו נראה ברשב"א ב"ק קיד. (הובא בב"י חו"מ סימן שנ"ג) וז"ל האי אסא לא מקניא להו קנין הגוף דהא אינה אלא כעין משכון דבדמים בעי לאהדורי ואנן בעינן ביום הראשון לכם עכ"ד, ומבואר דקני לי' למשכון, ומ"מ אין זה לכם, ומתבאר היטב לדרכו דהקו"ש דקנוי רק לדמיו.- וע"ע בר"מ פ"ה מאישות הכ"ג שכתב שבעל חוב יש לו מקצת קנין בגופו של משכון עכ"ד, ובתורי"ד בקידושין ח: כ' וקני ליה לגוביינא שרשאי למוכרו ולהפרע ממעותיו, ולדרכו דהרי"מ ג"כ ניחא קו' הש"ך הנ"ל דשפיר קרי לי' קונה משכון כיון שיש לו קנין בו דקל לפירותיו, וה"ט דקרי לי' צדקה, וכן יכול לקדש בו את האשה, ואין מקור דהוא קנין גמור.
ודעת תוס' והראשונים דבע"ח קונה משכון אינו כשלו ואינו חייב באונסים, ועמשנ"ת להלן ע"ב בתוד"ה אימור.- ע"ע בריטב"א קידושין ח: דקנין משכון הוא רק כשגבאו לבסוף, ועי' אבנ"מ סימן כ"ח ס"ק כ"ח מה שהקשה ע"ז, וע"ע דבתוס' פסחים לא: מבואר דהוא אע"פ שלא גבאו ונתבאר שם.- ובריטב"א (הובא בשמ"ק במשנתינו) מדמה קנין משכון לאומן קונה בשבח כלי, וכ' דקנין משכון עדיפא מינה, ומ"מ אינו קנין גמור וע"כ פטור באונסין.
הנפ"מ בקנין משכון
הנה דינא דרי"צ דבע"ח קונה משכון נפ"מ א. מימרת רי"צ גופי' שיש לו צדקה בחזרת המשכון ב. לענין חיוב אחריות, ונחלקו בזה הראשונים האם חייב באונסים עי' לקמן ע"ב תוד"ה אימור, ולפ"מ דקי"ל כדשמואל או כדרב יוסף א"כ בלא"ה הוא שו"ש ובשעה"מ פ"ה מאישות הכ"ג (ד"ה ודע) נסתפק בהתנה שלא יתחייב בשמירתו האם נעשה שו"ש, ג. לקדש בו את האשה כדאיתא בקידושין ח: ועי' בתוס' בע"ב ד"ה אימור ובמשנ"ת שם בס"ד בדין משכון בשעת הלואתו דנחלקו בזה תוס', ד. איתא בגיטין לז. דאינו משמט, וברמב"ן שם לו. כתב דכיון דקני לי' אינו משמט, והתוס' בגיטין הביאו סיפרי דילפינן מקרא, ועמשנ"ת לקמן ע"ב בתוד"ה אימור. ה. איתא בפ' כל שעה דע"י קנין משכון עובר בבל יראה, וכן להיפוך אם הי' גוי קונה משכון הי' נפטר הישראל מבל יראה כשהשכינו לגוי, וד"ז הוא אף במשכון בשעת הלואתו וכמש"כ תוס' לעיל פ: ד"ה והא. ו. איתא לקמן קטו. שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו, ועי"ש ברמב"ן. ויעוי"ש בגמ' דקאמר למה ממשכנין כדי שלא יעשה מטלטלין אצל בניו א"כ מעיקר דין משכון מוכח דקני לי', ויעוי"ש בתוס' שכתבו דהומ"ל דממשכנין כדי שיכופו לפורעו וא"ש, וכן צ"ל בהכרח למאן דל"ל דרי"צ. ז. הראשונים דנו דבמלוה שיש עלי' משכון לא מהני מחילה, עי' בדבריהם בגיטין לז. ובקידושין ח:, ועי' רמ"א סימן רמ"א סעי' ב' ורע"א שם, ח. י"א דבספק חשיב המלוה מוחזק עקצוה"ח סימן ע"ב ס"ק כ"ג, ויעוי"ש בהגר"א ס"ק קי"ג דאף במשכון בשעת הלואתו ט. השעה"מ פ"ה מאישות הכ"ג (ד"ה עוד) נסתפק האם חשיב לכם לצאת יד"ח אתרוג, וכ' ויש צדדין לכאן ולכאן וצ"ע, והובא לעיל מדברי הרשב"א בב"ק קיד. דס"ל דלא חשיב לכם, ובמנ"ח מצוה תסד [כח] כתב דלא חשיב שללה בעיר הנדחת, ולכאו' תליא בדין לכם, ועי' אמרי בינה דיני יו"ט סימן כ"א אות י"ג י. איתא בחו"מ סימן רע"ח סעי' ז' דלא חשיב ראוי אצל בכור יא. כ' הנמו"י לעיל פ' הזהב (כט. מדפי הרי"ף) שאין בו משום אסמכתא, והובא במחנ"א הל' אסמכתא סימן ג' עיש"ה. יב. הש"ך סימן ע"ב ס"ק ט' כתב דקני למשכון קנין גמור להשתמש בו, אלא דמיתסר משום רבית, ועי' לקמן קיד: רש"י ד"ה מאי קאמר. יג. בחי' הריטב"א (ישנים) כ' דלדעת הראב"ד דחייב באונסים המודה במשכון הו"ל הילך עי"ש.
בגמ' אם אינו קונה משכון צדקה מנ"ל עי' תוס' בקידושין ח: מה שביאור בזה, ומשנ"ת שם בס"ד, והריטב"א (הובא בשמ"ק) פי' עוד, וז"ל פי' משום דלא חשיב צדקה אלא מה שנותן לאחרים משלו שאם זה אינו קונה משכון וכו' אין זה נקרא צדקה ולא עוד אלא כי אולי השבת המשכון הנאה למלוה שיתבייש הלוה ממנו ויפרענו מהרה יותר וכו' עכ"ד.
בגמ' ותסברא אימור דארי"צ במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו מי אמר עמש"כ לעיל פא: דשיטת תוס' כפשטא דשמעתין דדינא דרי"צ הוא רק בשעת הלואתו, והראשונים נחלקו ע"ז דהכא בדרך ספק או דיחוייא בעלמא.
להס"ד דדינא דרי"צ הוא אף בשעת הלואתו נראה מפירש"י, וכ"ה ברמב"ן דס"ד דאע"פ דלא נטלו לגובינא ג"כ איכא דינא דרי"צ, ולמסקנא דהוא רק שלא בשעת הלואתו אין הביאור דבעינן נטלו לגובינא, דהא במלוה בשטר שיטת רש"י לעיל פא: דלעולם הוא לגוביינא ואעפ"כ אין קנין משכון דבעינן נמי שיהא משכון שלא בשעת הלואתו.- וע"ע בראב"ד לקמן קיג. (הובא בשמ"ק שם) דכתב דמשכנו שלא בשעת הלואתו מדעתו לא קני לי' דהו"ל כשעת הלואתו, והיינו דבעינן שיהא ע"י גוביינא דבי דינא.
והנה כ' תוס' בשבועות מד. ד"ה מאי דדינא דרי"צ הוא אף במשכון שניתן לזכרו"ד, וק' דלעיל מ"ט איתא דאינו משמט, ותי' הקצוה"ח סימן ע"ב ס"ק כ"ג דדברי תוס' הוא להס"ד דדינא דרי"צ הוא אף בשעת הלואתו, והסוגיא לעיל מט. הוא כמסקנא.
הש"ך סימן ע"ב ס"ק ט' כתב לחדש דמשכון בשעת הלואתו מ"מ כשהגיע הזמן ולא פרעו ה"ז כדין משכון שלא בשעת הלואתו, והק' מ"ט לא משנינן הכי, ותי' דקתני ישבע ויטול מעותיו, אלמא דיש לו ליפרע ממקו"א, ובכה"ג לא נהפך למשכון שלא בשעת הלואתו עי"ש.
כתב המשנה למלך פ"י משכירות ה"א בשם מהריט"צ דכל משכון שלא בשעת הלואה קני לי' מדרי"צ, והמשנה למלך נחלק ע"ז דדוקא כשב"ד ממשכנין אותו דבזה מיירי קרא דחייב להחזירו ביום ובלילה, ועקצוה"ח סימן ע"ב ס"ק ב' שתמה ע"ד המשנה למלך דמצות חזרת המשכון הוא אף כשהלוה נותן מדעתו, ומ"מ הביא ר"י מיגש דהוא דוקא בגוביינא דבי דינא, וענתה"מ ס"ק ו' ובמשובב.- וע"ע בקצוה"ח ס"ק כ"ג שהביא כמה ראשונים שאין קנין משכון אא"כ ניתן בתורת משכון, והיינו טעמא דבאומן אין לו קנין משכון, והביא הקצוה"ח לרמ"א אהע"ז סימן כ"ח סעי' ט"ו דאף בלא נמסר בתורת משכון יש קנין משכון, וצ"ע דהרמ"א שם מיירי בשעת הלואתו, ודעת הרמ"א בסעי' י"ב דבשעת הלואתו אין קנין משכון, ובהכרח צ"ל דהתם אינו מדין קנין משכון, אלא כמו שהעירוני דמקדש בחוב ונותן המשכון, וא"כ אין ראי' לקנין משכון, וצ"ע היטב שם.
ודע דאף להראשונים דקנין משכון הוא אף בשעת הלואתו, מ"מ מודו דקרא דמשכון מיירי שלא בשעת הלואתו, ומצות השבת העבוט הוא רק שלא בשעת הלואתו וכדאיתא לקמן קיד:, וכן פסק הר"מ, וסברי הראשונים דלענין הקנין אין סב' לחלק בזה.- והעירוני לדון להיפוך במשכון שהוא לזכרון דברים האם אין בו איסור למשכנו שלא ברשות, ואין בו מצות השבת העבוט, ולענין נטילה שלא ברשות יל"ד דבלא"ה אין לו זכות ליטול משכון לזכרו"ד, ורק כשנוטל לגוביינא יש לו זכות, וע"ע דאיסורים הנוהגים במשכון דהיינו למשכנו שלא ברשות וכן מצות השבת העבוט הוא רק בהלואה וכדלקמן קט"ו, ואילו קנין משכון מבואר בראשונים דאין זה דוקא בהלואה, וכמשנ"ת לעיל פ: שדנו באומן שיהא לו קנין משכון, וצ"ל כנ"ל דאין סב' לחלק בזה, והג"ר יצחק אלחנן בספרו לא כ"כ.
ברש"י ד"ה לימא דהא רבה ודאי תנאי ק' לשיטת רש"י בתחילת הסוגיא דמפרשינן דפליגי בדשוי שיעור זוזי ופליגי האם המשכון לגוביינא, א"כ זה שייך אף לרבה, ועמד בזה הריטב"א, וכתב דאה"נ דרבה מוקי דפליגי בהכי וצ"ע.
בגמ' ובשומר אבידה קא מיפלגי וכו' רב יוסף אמר כשו"ש בענין שומר אבידה הארכנו בס"ד בדף כט., ואכתוב כאן ציוני דברים א. המקור דהוא שומר פירש"י בד"ה שומר דיליף מקרא דאספתו אל תוך ביתך, ועי' או"ש פי' משכירות ה"א (ד"ה והנה) וברכת שמואל סימן כ"ה, ובמקור לחיוב תשלומין עי' ברכת שמואל ב"ק סימן ד' אות י' וחי' רא"ל סימן ע"ח. ב. בב"ק מפרש הש"ס תרי טעמי לרב יוסף, ושמעתין אזלא כטעמא דמרויח פרוטה, ועפנ"י בב"ק שם ואו"ש (שם) ואבי עזרי פי"ג מגו"א הי"ז (ד"ה ואפשר). ג. הר"מ פי"ג מגו"א ה"י כ' דהוא שו"ש משום שנפטר מכמה מצות עשה, והוכיח האהא"ז שא"צ שכר שוה ממון אלא כל טוה"נ, ועמש"כ לעיל פ:, והארכנו בדף כט. בס"ד בהרבה נפ"מ דתליא בטעמים. ד. עוד חקרו האם הוא שומר של הבעלים או שהתורה עשאתו שומר, ונפ"מ לדין בעליו עמו והאם חייב בשמירת נזקין, ועי' בס' שערי זיו עמ"ס ב"ק סימן י"ב.
מקשים מ"ט מיפטר מלמיתב ריפתא לעניא הרי עובר בלאו דלא תאמץ ולא תקפוץ, ועמד בזה הבית יעקב בכתובות מט: ונתבאר שם בס"ד בכמה אופנים, ונבאר כאן בקצרה א. דהלאו לקיום העשה, וכל שפטור מן העשה פטור מן הלאו ב. לדברי הפמ"ג בפתיחה (ציינו הרע"א באו"ח סימן תמ"ח) דעוסק במצוה פטור מבל יראה אלמא דפטור מכל מידי דבעינן עשי', וא"כ ה"ה דפטור מן הצדקה ג. דהאיסור הוא באימוץ הלב, ואין כאן אימוץ הלב, וצ"ע בתוס' בכתובות שם דנראה דבכל גווני עובר וצ"ע.
מ"ט כל שו"ח אינו שו"ש משום פרדר"י
הקשה הריטב"א (הובא בשמ"ק) וא"ת מאי איריא מלוה על המשכון אפילו שומר פקדון יהא שו"ש עליו מן הסתם דהא מחייב לנערו ומשתכר בפרוטה דרב יוסף וי"ל דגבי שומר כיון דמיד בעלים בא לו וכל עיקרו לא נחת אלא לשמירה דעלמא וקבלו סתם אנן סהדי דלא נחת אלא להיות שו"ח ואע"פ שלא פירש כמי שפירש דמי אבל באבדה שבאה לו שלא לדעת הבעלים ולא באה לו משום שמירה אלא משום מצוה וכן במלוה על המשכון שלא בא לו אלא משום מצוה אני אומר דדעתו להיות שו"ש בפדרר"י א"נ שתנאי ב"ד הוא שיהא בכך עכ"ד.
ובשבועות מד. כתב וז"ל וא"ת א"כ אפילו שו"ח חייב לנערה ומיפטר ליתן פרוטה לעני וא"כ לרב יוסף יהא דינו כש"ש וי"ל דשאני שומר דכי מנערה לה לאו למצוה הוא אלא מדין שמירתו שקבל עליו בפירוש ולא חשוב עוסק במצוה לפוטרו מפרוטה לעני עכ"ד, ולכאו' פליג ע"ד כאן, דכאן ס"ל דמיפטר מליתן לעני ומ"מ לא הוי שו"ש, ובשבועות ס"ל דלא מיפטר.- ובטור סו"ס ע"ב הביא תשו' הרא"ש דכל שו"ח אינו חייב לנער דיבואו הבעלים וינער וע"כ אינו שו"ש, ושאני מלוה על המשכון דמעכב מהלוה מליטלו, והק' הנתה"מ סימן ע"ב ס"ק ז' דא"כ כשהלכו הבעלים למה"י הדר קו' לדוכתי' דכל שו"ח יהא שו"ש כיון דחייב לנער וכדלעיל ל., ועי"ש עוד משכ"ב.
ובאחיעזר ח"ג סימן ו' אות ב' כתב ובעיקר מה שהעיר בש"ח שהוסיף על שמירתו דיהי' ש"ש משום פרוטה דר"י הא לפ"ז יקשה בכל ש"ח דבקבלת שמירתו מקיים מצות גמ"ח ויש בזה פרוטה דר"י, ואין לומר משום שכבר נתחייב בזה בקבלת שמירה [א"ה ביאו"ד דכיון דחייב מדין שומר לא שייך לומר דהוא מצוה, דהרי עושה כן מחמת חיובו] דהא במלוה על המשכון כ' הרשב"א דהוי ש"ש משום פרדר"י אע"ג דאח"כ הרי מוכרח לשמרו משום דבעת הלואה הי' פרדר"י, ואע"ג דבודאי א"א לומר שיהי' ש"ח ש"ש עי"ז דהרי התורה ירדה לדעת השומרים כמ"ש התוס' בכתובות נ"ו ואין דעתו להשתעבד ממה שלא חייבה אותו תורה ומה"ט גם בהוסיף על שמירתו דדרך ש"ח להוסיף על שמירתו הרי לא נשתעבד מתחלה יותר, מ"מ אין זה מספיק לגמרי דעכ"פ נילף מזה דע"י פדר"י לא הוי ש"ש וגם שומר אבידה לא יהא ש"ש.
ויעוי' בנתיבות סימן ע"ב ס"ק י"ט שכתב לחדש דפדר"י לא הוי רק במ"ע שמוטל עליו ואסור לקבל שכר ע"ז כגון בהלואה או בהשבת אבידה, אבל בגבאי צדקה שאפשר לקבל שכר ע"ז אין בזה משום פרוטה דר"י, והכריח כן מב"מ נ"ח דהשוכר את הפועל לשמור את הפרה וכו' יעוי"ש וכו' עכ"ד האחיעזר, ולדברי הנתה"מ לא מיפטר מליתן פרוטה לעני, וכמשנ"ת בשיטת הריטב"א בשבועות. ולפמשנ"ת מדברי הריטב"א שהקשה קו' זו חזינן דלא כיסוד הנתה"מ, עוד יל"ע דבסוכה כה: ילפינן דין עוסק במצוה פטור מן המצוה מנושאי ארונו של יוסף, והתם ג"כ לא היתה המצוה מוטלת עליו, ומותר ליטול ע"ז שכר, שו"ר שעמד בזה האדר"ת הובא בשד"ח מערכת העין כלל מ"ה עי"ש, וכן כותבי ספרים פטורים מן המצוה והרי נוטלים ע"ז שכר, ועמד בזה האמרי בינה או"ח סימן י"ג, ובאחיעזר רמז דמדברי תוס' בשבועות מב: ד"ה ש"ח מבואר דלא כהנתה"מ, וכן הקשו האמרי בינה שם ובחי' ר' מאיר שמחה שם, דבתוס' שם מבואר דאף בגבאי צדקה יש פטור פרוטה דר"י, וע"ע בהגהות אמרי ברוך שציין ע"ד הנתה"מ לתומים שכ"כ (ונפל שם ט"ס וצ"ל סימן ס"ו ס"ק ס"ז) ונראה דפי' הדברים באופ"א ועי"ש, וע"ע פנ"י ב"ק נו:.
ובאהבת חסד פ"א נתה"ח אות ז' הקשה לפמש"כ הר"ן בתשו' דמשאיל ספר לחבירו אין השואל חייב באונסין כיון שיש הנאה למשאיל דמרויח פרדר"י, א"כ כל משאיל הרי יש מצוה להשאיל ויפטר מפרדר"י ונמצא שאין כל הנאה שלו, וכ' י"ל דלאו מצוה גמורה היא כמו במשאיל ספר לחבירו עכ"ד, ולכאו' זה ישוב ג"כ לקו' הריטב"א בכל שו"ח שיהא שו"ש משום שחייב לנער, דאינה מצוה גמורה, ומדברי הריטב"א חזינן דלא כדברי האה"ח, וא"כ תיהדר קו' האה"ח לדוכתה, וי"ל דלא חשיב שיש לו ריוח שנפטר מפרדר"י דעתה שמשאיל ג"כ נותן תשמיש לחבירו, ומה לי פרוטה לעני ומ"ל שאלה, משא"כ בדברי הר"ן דהמצוה משום השאלת הספר, וצ"ב בסב' זו דמ"מ הרי כשמשאיל ספר ג"כ נפסד הפחת שע"י השאלה ואעפ"כ חשיב הנאה משום ריוח פרדר"י.- ובדברי האה"ח שאינה מצוה גמורה, העירוני דכ"מ ממ"ש באו"ח סימן ע' סעי' ד' דהעוסק בצרכי ציבור כעוסק במצוה, ומבואר דהעוסק בצרכי יחיד לא חשיב עוסק במצוה, ואע"ג דיש בזה משום חסד.- ע"ע רמב"ן גיטין נב: דאפוטרופוס ליתומים הוא שו"ש משום פדרדר"י.
כתב הר"י מלוניל דר"י דסבר דהלוהו מעות שו"ח ולא סבר פרדר"י, מודה באבידה דהוא שו"ש, ושאני מלוה דכיון דמפסיד ביטול מעותיו ע"כ לא חשיב שכר.
ברש"י ד"ה והכא דאי בעי לא יהיב ריפתא לעניא משמע ברש"י שאם ירצה יוכל ליתן ריפתא לעניא, ויל"ע האם זה סותר לחד תי' בריטב"א סוכה כה. דעוסק במצוה אסור לו להפסיק לדבר מצוה אחרת.