מראי מקומות/בבא מציעא/יב/ב

מראי מקומות בבא מציעא יב ב

בגמ' אלא אמר רבא עשו שאינו זוכה כזוכה לפמשנ"ת בע"א בשיטת רש"י מדברי הרא"ש והמהרמ"ש דלא מסתבר שחכמים יתקנו זכי' לקטן משום דעי"ז גוזל את העניים, צ"ל דזה גופא משני דהכא עניים גופייהו ניחא להו.- ובעיק"ד הגמ' דעשו שאינו זוכה כזוכה מפרש רש"י דקאי על הקטן, דאע"פ שאינו זוכה עשאוהו כזוכה, והתוס' שאנץ והרא"ש (הובאו בשמ"ק) פי' דקאי על העניים שעשו כאילו הם זכו וחזרו ונתנו לו. והריטב"א (שם) הביא שהקשו ע"ד רש"י דסוף סוף זכי' דקטן מדרבנן והיכי מפקע מידי זכיית עניים דעלמא שהיא מה"ת, והביא פי' התוס' שאנץ ולא הסכים לזה, וכ' דלק"מ דהא קי"ל דהפקר ב"ד הפקר וכ"ש הכא דניחא לעניים ומחלו זכותם אצל בניו של זה.- ומשמע בשמעתין דבמציאת חש"ו לא אמרינן עשו שאינו זוכה כזוכה, וראיתי להעיר דבגיטין ל. פירש"י בד"ה עשו דדינא דר' יוסי במציאת חש"ו הוא מדין עשו שאינו זוכה כזוכה, וכ"כ שם נט:.- עמש"כ לעיל ע"א במציאת קטן לאביו דלא הוי אלא מפני דרכ"ש, אבל הכא הוא קנין גמור.

בגמ' מ"ט עניים גופייהו וכו' כ' התוס' שאנץ והרא"ש (הובא בשמ"ק) דמ"מ לא רצו חכמים להקל מה"ט שהפועל עצמו יוכל ללקט, והוכיח מזה בחי' ר' נחום (אות תפד) דאיסורא דלא תלקט הוא רק כשהפועל עצמו מלקט, אבל כשאחר מלקט עבורו הוא מדין גוזל את העניים, וזה כפ"מ שיסד הגר"ח לעיל ט: דאיכא תרי דיני בלא תלקט, א. דין ממוני ב. דין איסור, וא"כ האיסור הוא רק לפועל עצמו, ודין ממון הוא כל שבא לידו. וכל קו' הרא"ש והתוס' שאנץ הוא ע"פ דרכם דעשו שאינו זוכה קאי על העניים, אבל לדברי רש"י דקאי על הקטן לק"מ.- ערשב"א ח"ב סימן רצ"ב ומהרי"ל סימן נ"ד דלמדו מכאן למקום דניחא לאינשי יכול לעשות כן עי"ש.

בגמ' דארחב"א אריו"ח לא גדול וכו' יעויין פירש"י דלריו"ח הטעם משום איבה, וכ' המהרש"ל בע"א דלמש"כ תוס' בע"א ד"ה אי דאין סברא שיתקנו שתי זכיות, א"כ ה"ה לריו"ח הסב' כן, אלא דסבר ריו"ח דבקטן תיקנו שיזכה בו אביו משום איבה, והיינו דהזכי' מיד לאביו, והקטן [כשאין לו אב] משום דרכ"ש, וא"כ אסור ללקט אחריו דאבוה עשיר, ובעינן להא דעשו שאינו זוכה כזוכה, ובגדול הסמוך על שולחן אביו הוא שתי זכיות, ובמהרש"א נחלק עליו, וכ' דלריו"ח כיון דאף בגדול שיש לו זכי' מה"ת תיקנו דמציאתו לאביו משום איבה, א"כ כ"ש בקטן דזכייתו מדרבנן נימא דמציאתו לאביו משום איבה, ובאמת יש ב' תקנות, א. דזוכה לעצמו, ב. דזוכה לאביו, וכן מבואר בשמ"ק בע"א (ד"ה עוד) בשם הגליון, וע"ע פנ"י, וצריך לבאר מ"ט דחכמים דלא ילקט, האם פליגי בהא וס"ל דהזכי' מיד לאביו, ובדרך אמונה פ"ד ממתונ"ע ס"ק ע"ג ובצה"ל ס"ק קכ"ב כ' דלדברי תוס' הרא"ש דאי זכייתו מדרבנן אסור לאביו לזכות בו, לפ"ז בהכרח לריו"ח ג"כ בעינן לטעם דעשו שאינו זוכה כזוכה, וכדברי המהרש"ל, והביא כן מהמאירי ושלא כדברי המהרש"א. וכ' הרמב"ן (הובא בשמ"ק) דבנו גדול הסמוך על שולחנו ילקט אחריו (ונפל שם ט"ס) כיון דיש לו זכי' מדאורייתא. וע"ע משנ"ת בתוד"ה רבי דמבואר דגדר הזכי' הוא מיד לאביו.- עי' חי' הגרש"ר שהקשה מ"ט לא יוכל הבן לזכות במציאה בתנאי שלא יזכה בו אביו עי"ש.

ובמשנ"ת מדברי רש"י דהטעם דמציאתו לאביו משום איבה המחנ"א הל' זכי' ומתנה סימן ב' הביא דכן משמע בב"ק דף פ"ז מדתלי לה בקפידא דאב, והביא ירושלמי בפ' מציאת האשה דריו"ח סבר דאין בבנים משום איבה, והטעם דמציאתו לאביו משום שיכול לשנותו לאיזה מלאכה שירצה וכדין עבד כנעני, ויעוי"ש שרצה להשוות הבבלי זה הירושלמי עי"ש. ולדרכו עולה דהזכי' מיד לאב, ויעוי"ש מדברי הירושלמי דפשיט מינה לדין מגביה מציאה לחבירו, והנה נסתפקתי בקטן שהגביה לצורך אביו האם מציאתו לאביו, די"ל דדוקא במקום שזוכה הקטן תיקנו משום איבה שיזכה בו אביו, אבל כשבלא"ה הקטן לא זוכה לא יזכה אביו, ומדין שהגביה לאביו לא מהני בקטן שאינו זוכה לאחרים, ולשמואל דיסוד התקנה דמריצה אצל אביו י"ל דאף בכה"ג תיקנו.

ברש"י ד"ה ופליגא דשמואל מפרש טעמא דמתני' משום דל"ל זכי' כ' בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי סימן כ"ה פי' לפי' דשמואל מחליש כח הזכי' ובהכי קא יהיב טעמא אמאי מציאתו לאביו וס"ל קטן ל"ל זכי' כלל וכי תקינו שתהא מציאתו שלו מפני דרכ"ש לא יהבו לי' יד כלל אלא משום דלא ליתי לאינצויי תקינו ששום אחד לא יזכה במציאתו ומיהו אביו קאי בדיני' ונוטל מציאתו שכשמגביהה לצורך אביו מגביהה ואין בזה מפני דרכ"ש וכו' עכ"ד, ויעוי"ש שכתב שנחלקו שמואל וריו"ח בגדר מציאת חש"ו דלשמואל אין לו יד כלל ולריו"ח תיקנו לו זכי' גמורה מפני דרכ"ש.

והסמ"ע סימן ע"ר ס"ק ב' כתב הטעם שכך הי' נראה ישר לחכמים לשלם הטוב לעושה עמו טוב שמזין אותו אע"כ שאינו חייב לפרנסו כי אם עד ו' שנים וכו' עכ"ד.

מזכה עירוב ע"י בנו

בתוד"ה רבי מפרש ר"ת כי היכי דפליגי הכא פליגי נמי גבי עירוב שיטת ר"ת דדין עירוב כדין מציאה ולשמואל אין הקטן זוכה לאביו, ולריו"ח הסמוך על שולחן אביו אינו זוכה בעירוב ואפי' גדול, ובאינו סמוך זוכה בעירוב משום דשיתופי מבואות דרבנן, וראי' מאמה העברי' דהיא קטנה וזוכה בעירוב.

בא"ד ה"ה כל זכיותיו לאביו מבואר בתוס' דאף מתנה הוא לאביו, (הערה 15א)- וכן מבואר בדבריהם לקמן צב: ד"ה לא דה"ה שכרו לאביו, וכן פסק הרמ"א בסימן ע"ר סעי' א', והגר"א הראה מוקרו מב"ק פז:, [ויעוי"ש דמ"מ אם לא הגיע ליד האב בחייו אינו מורשיו לבנו, ופי' הגר"א בס"ק ה' דכל שלא תבע מחל, ועי' לקמן מדברי המחנ"א הל' זכי' סימן ב' כיו"ב לענין מציאה ומתנה, והט"ז תמה ע"ז] ובשו"ת ר' בצלאל אשכנזי סימן ל"ה הביא פלוגתא גדולה בראשונים בדין זה. וק' דהאיכא דעת אחרת מקנה ובכה"ג זכייתו מה"ת, ובאופן דזוכה מה"ת לא נאמר דינא דשמואל וכמבואר בע"א, וצ"ל דמאחר דבמציאה תיקנו שיהא לאביו לא פלוג, וגדר התקנה דידו כיד אביו, וע"כ אין לחלק בין מציאה למתנה, [ויעויין במחנ"א הל' זכי' ומתנה סימן ב' ד"ה והשתא בדברי בנו שכתב כן] ועמשנ"ת בע"א מדברי תוס' בב"ק פז: עוד בכה"ג דדעת אחרת מקנה וע"ע להלן מדברי הגרש"ר ביסוד זה. ור"ת הוצרך לומר כן לפי דרכו דלהלן דדין עירוב תליא בשמעתין, א"כ מוכח שאין לו יד למתנה, אבל לדעת הראשונים דנחלקו ע"ז לכאו' אין ראי' לדין מתנה. וע"ע בגיטין סד: שכתבו התוס' בד"ה אלא בשם ר"ת וז"ל ומפרש טעמא התם בשעה שהוא מוצאה מריצה אצל אביו צריך לומר דמהאי טעמא לכל דבר ידו כיד אביו עכ"ד, וכשיטת ר"ת כ"ה שיטת הרא"ש (בסימן ל"ג) וכ"נ בר"ש פ"ד ממע"ש מ"ד וברא"ש שם, וכן פסק הטור סימן שס"ו.

כתב הרמ"א בסימן ע"ר סעי' א' דה"ה אם הרויחו בסחורה זה ג"כ של אב, ובש"ך הביא כן מתוס' בדף צב:, והק' הנתה"מ דא"כ מדוע הוצרכו לתקן באשה דמעש"י לבעלה תיפו"ל כדין מציאתה, ולכאו' להמבואר ברמ"א שם דאם מת האב קודם שגבה את המעש"י ה"ז של הבן, ואילו באשה אינו כן, והביאור דבאשה תיקנו שעיקר המעש"י ביסודו שייך לבעל, משא"כ הכא תיקנו לו זכות במעש"י, ובשי' מו"ר הגרב"ד שליט"א כתב נפ"מ על דרך זה, והוסיף עוד דאשתו יכול לכופה לעשות מעש"י, אבל בבנו הסמוך על שולחנו אינו יכול לכופו, אלא דאם עשה מעש"י ה"ז שלו.

ברש"י ד"ה ופליגא דשמואל מפרש טעמא דמתני' משום דל"ל זכי' כ' בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי סימן כ"ה פי' לפי' דשמואל מחליש כח הזכי' ובהכי קא יהיב טעמא אמאי מציאתו לאביו וס"ל דקטן ל"ל זכי' כלל וכי תקינו שתהא מציאתו שלו מפני דרכ"ש לא יהבו לי' יד כלל אלא משום דלא ליתי לאינצויי תקינו ששום אחד לא יזכה במציאתו ומיהו אביו קאי בדיני' ונוטל מציאתו שכשמגביהה לצורך אביו מגביהה ואין בזה מפני דרכ"ש וכו' עכ"ד, ויעוי"ש שכתב שנחלקו שמואל וריו"ח בגדר מציאת חש"ו דלשמואל אין לו יד כלל ולריו"ח תיקנו לו זכי' גמורה מפני דרכ"ש.

בהגהות הגר"א כ' ורמב"ם חולק, והוא בר"מ פ"א מעירובין ה"כ, וכ"ה ברמב"ן ברשב"א ובר"ן, [אמנם ברשב"א בגיטין סד: מדמה עירוב למציאה, וכן צידד המחנ"א בהל' שומרים סימן ל"ד בדעת הרשב"א, ובעבודת הקדש שער הרביעי הביא הרשב"א ב' השיטות] וכ"ה בשו"ע או"ח סימן שס"ו סעי' י', דגדול כיון דיש לו זכי' מה"ת יכול אביו לזכות על ידו, ורק במציאה משום איבה תיקנו שיזכה בו אביו, אבל כשמזכה ע"י אחרים ליכא איבה ויש חילוק בין ד' הר"מ ושו"ע לדברי הרמב"ן, דלר"מ ושו"ע הכל תליא בגדול וקטן, ולרמב"ן גדול לעולם יכול לזכות לאביו, ובקטן יש חילוק בין סמוך לאינו סמוך, דסמוך אינו יכול לזכות, וצ"ע מנלן ב' הגדרים בזה, דבן סמוך אינו יכול לזכות ושאינו סמוך זוכה, וצ"ל דקטן כיון דזכייתו רק מדרבנן הם אמרו והם אמרו, ולא תיקנו שיש לו יד כלל, אלא זכייתו מיד לאביו, ואין אביו יכול להקנות על ידו, וזהו שכתב הרמב"ן שהרי אין לו יד אלא מדרבנן ואתיא דרבנן ועקרה דרבנן לגמרי דלא תקון לי' זכייה במקום אב אלא לצורך האב עכ"ד, וכ' הרמב"ן דה"ה לענין לקט יכול בנו גדול הסמוך על שולחנו ללקט אחריו כיון דיש לו זכי' מה"ת, [ועי"ש שנפל ט"ס] וצ"ע דבדעת אחרת מקנה יש לו זכי', ובדעת הרמב"ן שמא י"ל דס"ל דאין לקטן זכי' בדעת אחרת מקנה, ויעויין ברמב"ן גיטין סה. (בהשמטות) שכתב בדעת שמואל שם דאין לקטן זכי' מה"ת אף בדעת אחרת מקנה עי"ש. וכמו"כ צריך ביאור לשיטת הר"מ ושו"ע דמאחר דלא תליא במציאה, א"כ מדוע אין אדם מזכה ע"י בנו, ואילו ע"י בן חבירו יכול לזכות, ועי' להלן.

ובדברי הר"מ והשו"ע צ"ת דמסתימת הר"מ נראה דקטן שאינו סמוך על שולחנו ג"כ א"א לזכות על ידו וכמש"כ המ"מ, וכ"ה בשו"ע, והטור כ' ע"ד הר"מ דפסק כשמואל, ותמה עליו הב"י דבהל' גו"א פסק כריו"ח, ועי' הגהמ"י פ"א מעירובין אות י' דג"כ כתב דדעת הר"מ כשמואל, וכן הביא מהבה"ג ועוד ראשונים, וכ"כ הגהות אשר"י פ"ח דעירובין על הרא"ש סימן ח' דהמיימון והאלפס ורשב"ם פסקו כשמואל, [ותימה דהרי"ף בשמעתין הביא רק לדברי ריו"ח], ולפ"ז א"ש דאינו מזכה ע"י קטן, ויעויין בעצי אלמוגים סימן שס"ו ס"ק י"ט שהאריך ליישב ד' הר"מ בדרך זו, ואזיל ע"פ דרכו שנתבארה בע"א דלשמואל אין האב זוכה במציאה, אלא מימרא דשמואל הוא שהקטן לא זכה, וכ' דבפרט זה פסק הר"מ כוותי', אלא דבפי' המשנה ס"ל כריו"ח דגדול הסמוך על שולחן אביו מציאתו של אב, וכ' דע"כ שינה הר"מ בסופי"ז מגו"א מלשון המשנה וכ' דמציאת בנו קטן שאינו סמוך על שולחנו אינו של אביו, ולא כ' שהוא של הבן משום דקטן ל"ל זכי', וק' מאחר דאין מציאתו לאביו מדוע א"א לזכות על ידו, ועמד בזה הפרישה סימן שס"ו ס"ק ז' עי"ש משכ"ב, ובק"נ על הרא"ש פ"ב דמס' יו"ט סימן ו' אות ע' האריך לחלוק ע"ד השו"ע, ולהסכים כדברי הרא"ש דיכול לזכות ע"י קטן שאינו סמוך על שולחן אביו, ובבית מאיר סימן שס"ו סעי' י' הביא ד' המגיני שלמה כתובות דף מ"ו שתי' בדוחק דריו"ח ג"כ מודה לסב' דבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו אלא דקנסו חכמים שיזונו ע"כ אין לו יד עי"ש שהאריך, וע"ע דברי משפט סימן ע"ר ס"ק א', גאון יעקב עירובין עט: ד"ה ולא, ישועות יעקב ס"ק ו' ערוה"ש סוף סעי' כ', והלבוש כ' ולא יזכה ע"י בנו ובתו הקטנים אפי' אינם סמוכין על שלחנו שאלו כל מה שעושים ע"ד אביהם הם עושים והרי לא יצא העירוב מרשותו ואיך יזכו בו אחרים עכ"ל.

ובמשנ"ב ס"ק נ"ה כתב מפני שידן כידו וא"כ לא יצא הדבר מרשותו, וק' דבקטן שאינו סמוך על שולחן אביו אין ידן כידו, ומדוע א"א לזכות על ידן, ובמשנה בעירובין עט: ובפ"ד ממע"ש מ"ד ובר"מ שם ושם איתא ידן כידו, וי"ל בדוחק דקאי על עבד ושפחה כנענים, ובחי' המאירי בעירובין עט: כתב דהטעם דידן כידו הוא טעם על הכל, ובמאירי הביא לתוס' שנתקשו בזה דבקטן שאינו סמוך אין ידן כידו והביא תי' ר"ת דלא קאי על קטן. ובר"ש במע"ש כ' דקטן ידו כידו דמציאתו לאביו. אבל בדברי הר"מ ושו"ע דמיירי אף בקטן שאינו סמוך, ע"כ צ"ל דהוא דין חדש דלענין לזכות על ידו א"א דידן כידו וזה אף בקטן ואינו שייך למציאה, וי"ל דהגדר במציאה דידן כידו, ודין זה הוא בכל קטן, ומ"מ כשאינו סמוך תיקנו שמציאתו של עצמו וכמגיני שלמה הנ"ל, ובחי' רא"ל סימן פ"ט הביא ד' התויו"ט בעירובין פ"ז סוף מ"ו דלענין עירוב יד הבן כיד אביו כיון דמערב עליהם, ואע"ג דהתם בעירובי תחומין, מ"מ תיקנו דלענין עירוב הוא ברשות אביו, והקשה בחי' רא"ל דהא מ"ט לא יוכל לזכות על ידו את החבית דהוא זכיית ממון, ותי' דהרי מה"ת אין לו זכי' כלל, ורק בשיתופי מבואות דרבנן יכול לזכותו, א"כ כל הזכי' הוא רק בדין עירוב, ולענין עירוב ידו כיד אביו, והגר"א באו"ח שם כ' דבעירובין מודה שמואל לריו"ח, ובדמש"א כ' דצ"ל מודה ריו"ח לשמואל, היינו דבזה אע"פ שאינם סמוכים, וכדס"ל לשמואל דלא תליא בסמוכים, ולשמואל בהכרח הגדר דידו כיד אביו וכמשנ"ת לעיל מדברי ר"ת בגיטין סד:, והגר"א לא פי' טעם הדבר, ועיק"ד התויו"ט צ"ע דבמשנה קתני הטעם משום דידן כידו, ועוד דכיו"ב שנינו בפ"ד דמע"ש מ"ד, וגם שם אין זוכין בקטן שאינו סמוך [דכמו שדקדק המ"מ דמתני' כפשטה לעינן עירוב, כמו"כ לענין מע"ש וכמש"כ בחי' הריטב"א (ישנים), וכ"ה בדרך אמונה] ובהכרח דיד קטן כיד אביו, ואעפ"כ מציאתו לעצמו כשאינו סמוך על שולחן אביו, וכמש"כ המגיני שלמה בכתובות דף מ"ו דקנסו את האב שיזונו וכנ"ל.

זכיית האב במתנה

והרמב"ן (הובא בשמ"ק) הקשה ע"ד ר"ת דכיון דאביו נותן לו אין כאן טעם דאיבה, ולכאו' בדעת ר"ת י"ל דלא פלוג רבנן, ואמרו שאין לו יד לעצמו, וכן מבואר במחנ"א הל' זכי' ומתנה סימן ב' (ד"ה והיכא) דלר"ת מתנה ג"כ של אביו, וכן הובא להלן מהמרדכי (רמז רמא), ובאמת דבגמ' לא נתפרש טעמו של ריו"ח משום איבה, ובתוס' בעירובין עט: ד"ה ועל כתבו כן בשם ר"י, והתוס' כאן בהמשך דבריהם כתבו הטעם משום איבה, ואפשר שאין זה מדברי ר"ת וכמו שנראה מדבריהם בעירובין. ועמשנ"ת בגמ' טעם אחר לזה. וגדר הדברים לדעת ר"ת דגדול הסמוך על שולחן אביו ידו כיד אביו, וכ"כ המחנ"א בהל' שומרים סימן ל"ד עי"ש בדין השבת שאלה.

עוד הוסיף הרמב"ן שלא יהא אלא כמתנה שנתנו לו אחרים שזוכה לעצמו, והמרדכי (רמז רמא) כ' דלר"ת אה"נ אף במתנה זוכה אביו, ונחלק ע"ז הר"ן, ומדברי תוס' שכתבו כיון דמציאתו לאביו ה"ה כל זכיותיו לאביו, נראה דמתנתו לאביו, אכן תוס' כ"כ בשמואל ולא בריו"ח. ומ"מ בקטן כ' הר"ן דמתנתו לאביו, ופסק כן הרמ"א בחו"מ סימן ע"ר, ובחי' הריטב"א (ישנים) כתב דאף בקטן מתנתו לעצמו, והובא במחנ"א הל' זכי' מתנה סימן ב', ולכאו' הפלוגתא הוא האם במתנה יש טעם דאיבה, אכן א"כ אף בגדול הסמוך על שולחן אביו יהא מתנתו לאביו, והר"ן כ' שאין הדין כן. ובר"ן כ' דאין האב יכול ליתן לו מתנה שאין לו יד לזכות לעצמו, והיינו דאין הטעם משום איבה, אלא דאין לו יד כלל, וסב' זו היא כשהאב מקנה, ואין יוצא מיד האב לידו, וברמ"א לא הובא ד"ז, והרע"א הביאו, ובהגר"א בסימן ע"ר ס"ק ו' נתקשה במתנה שנתנו לו אחרים דקטן יזכה כיון דדעת אחרת מקנה, והיינו דאין סב' לחלק בין קטן לגדול, דאף בקטן יש לו יד בדא"מ, ואי משום איבה, א"כ ה"ה בגדול הסמוך על שולחנו, ועי' במשנ"ת לעיל יא. מדברי הר"ן דקטנה שיש לה אב אין לה יד אף בדעת אחרת מקנה, וכן קטן אין לו יד מה"ת עי"ש, וצ"ע אם קי"ל הכי להלכה, ועבהגר"א חו"מ סימן ע"ר ס"ק א' דמבואר דבדעת אחרת מקנה קונה מה"ת, וכן מבואר בשו"ע או"ח סימן תרנ"ח סעי' ו', עי"ש באוה"ל, ומשמע אף בקטן שיש לו אב.- ובאמת הר"ן כ' דוקא בקטן הסמוך על שולחן אביו, ולכאו' זה כמשנ"ת לעיל מדברי הרמב"ן דאע"ג דמזכים עירוב ע"י גדול הסמוך על שולחן אביו כיון דלא שייך טעמא דאיבה, מ"מ ע"י קטן הסמוך אין זכין, והיינו דקטן הסמוך הגדר דאין לו יד כלל, ולפ"ז ילה"ע דבהל' עירוב לא הובא דעת הרמב"ן, ואילו בחו"מ הביא הרמ"א ד' הנמו"י דמתנתו לאביו, והעירוני דהא מבואר במשנה בעירובין ובמע"ש דיד הבן כיד אביו, ולדעת השו"ע דדעת אחרת מקנה קונה מה"ת אלמא דאף במקום שיש לו יד מה"ת ג"כ ידו כיד אביו, א"כ מה"ט י"ל שאין לחלק בין קטן הסמוך לאינו סמוך, אבל הרמב"ן דס"ל דא"מ דרבנן ס"ל דבקטן הסמוך עקרו לו דין יד, משא"כ באינו סמוך ועי'.

וכן ילה"ק להיפוך דהשו"ע באו"ח הביא י"א כדברי ר"ת דגדול הסמוך על שולחן אביו אינו זוכה עירובו לאחרים, ואילו בחו"מ לכו"ע מתנתו לעצמו, וזה קו' הרמב"ן, וכתבנו לעיל דמדברי ר"ת נראה דמתנתו ג"כ לאביו, וא"כ צריך לבאר מאחר דקי"ל דמתנתו לעצמו מדוע א"א לזכות על ידו, וביאר בחי' רא"ל סימן פ"ט דמאחר שיש לאב זכי' בידו לענין מציאה, אין כאן הוצאה מרשות אביו, כיון דידו כיד אביו במקצת, ומשמע דגדר הזכי' היא מיד לאביו, ועמשנ"ת בגמ'. ולפ"ז יש עצה לזכות הפת לבנו, ובנו יזכה לאחרים, [וכן אמר הגרשז"א לעשות ע"י אשתו] ואי נימא דלר"ת אין האב יכול ליתן מתנה לבנו גדול ליתא לתקנה זו.

והנה הקצוה"ח סימן ע"ר ס"ק א' הוכיח דאב זוכה במתנה שנתנו לבתו מהא דאין מערבין ע"י בתו אע"פ שאינה סמוכה על שולחנו, ואת"ל דלענין מתנה אין ידה כיד אביה, מדוע אין מזכין לה, ולפמשנ"ת בלא"ה מוכח מדברי השו"ע דלא תליא בדין מתנה, וצ"ע ד' הקצוה"ח. ובנתה"מ הק' ע"ד הקצוה"ח שהוכיח שמן התורה הוא לאבי', הא י"ל דהוא מדרבנן דמשום איבה תיקנו של אבי', ואדרבה הוכיח הנתה"מ מדברי הרמב"ן דמזכה ע"י בנו ובתו הגדולים הסמוכים על שולחנו וטעמו משום דמתנה לעצמו, וק' בבתו נערה הרי מתנתה לאביה, וע"כ דמתנתה לעצמה, וראי' זו יש להוכיח ג"כ מדברי הר"מ פ"א מעירובין ה"כ דכתב דאינו מזכה ע"י בנו ובתו הקטנים וכלשון המשנה, ומשמע דמזכה ע"י בתו נערה ועי'.

ובקצרה בדין המתנה, לדעת ר"ת מבואר במרדכי (רמז רמא) ובמחנ"א הל' זכי' ומתנה סימן ב' דמתנה שנתנו לבן הוא של אב, וכ"ה בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי סימן ל"ה, וכ"נ בנתה"מ סימן ע"ר ס"ק ב' והוא אף בגדול הסמוך על שולחן אביו, ובנמו"י ובר"ן הובא שיטה זו, וכ' הר"ן דלא מסתבר כן, ומ"מ בקטן הסמוך על שולחן אביו כ' הר"ן והרמב"ן דמתנתו לאביו, וכן פסק הרמ"א סימן ע"ר, ודעת הריטב"א דמתנתו לעצמו, עוד כ' הנמו"י והר"ן דאב אינו יכול ליתן מתנה לבנו הסמוך על שולחנו שאין לו יד, ודין זה לא הובא ברמ"א, והרע"א הביא ד"ז, ובפשוטו יש ללמוד זאת מהא דאין האב מזכה עירוב על ידם, אכן באשתו אשכחן דאינו מזכה על ידה, אע"פ שהנותן מתנה לאשתו קנתה, [ויעויין ברע"א או"ח סימן שס"ו סעי' י' שעמד בזה, ונקט דמודה ר"ת דמתנה שנתנו לבן גדול הוא של עצמו, ואעפ"כ א"א לזכות על ידו, וצל"ע דבריו דבעירובין עט: ובמע"ש פ"ד מ"ד קתני ע"ז ידן כידו, וא"כ מה"ט לא יוכל ליתן להם מתנה, והרע"א ציין לשו"ת ר' בצלאל אשכנזי דמדמה זל"ז, ויעויין במחנ"א (שם) דמתבאר דתרי דיני נינהו דבמתנה שניתן לו האב הוא דין שאין לו יד, אבל בנתנו לו אחרים הוא דין שהאב זוכה, ונפ"מ דאם האב מוחל ואינו רוצה לזכות מועיל, אבל זה א"א שיתן האב מתנה לבנו, וכמו"כ נפ"מ דע"י אחר יכול האב לזכות לבנו דכל החסרון משום דידו כיד אביו ולא יצא מרשותו, ולכאו' כמו"כ נפ"מ דהאב אינו יכול למכור לבנו, אבל אם אחר מכר לבן הוא של הבן.

הקשה המחנ"א (שם בסוף הסימן) בהא דאיתא בסוכה מו: לא ליקני הושענא לינוקא ופירש"י דמיירי בבנו, וק' דהא אין האב יכול ליתן מתנה לבנו, וכן הקשה מגמ' ערכין (והובא בב"ק קב:) שבגדי בניו הם שלהם, והרי אין האב יכול ליתן להם מתנה, והביא פסקי תוס' בערכין דכתבו דבבנו קטן לא קנה, וכ' דצ"ל דההיא דסוכה הוא באינו סמוך על שולחנו, או באחרים מקנים לו, ומש"כ דמיירי באינו סמוך, זה דלא כמשנ"ת מהראשונים דאין האב יכול ליתן לבנו אע"פ שאינו סמוך על שולחנו, וע"כ צ"ל ע"י אחרים ודוחק. [ונפ"מ בכ"ז בארבעה מינים איך יקנה אדם לבנו, לא מבעיא בקטן דלהמבואר בשו"ע או"ח אינו יכול לזכות לבנו, ולהסוברים דא"א לחנך בנו בשאול, עמשנ"ב סימן תרנ"ח ס"ק כ"ח שהביא פלוגתא בזה, א"כ צריך לזכות ע"י אחרים, וכן בגדול הסמוך על שולחן אביו לשיטת המרדכי בדעת ר"ת דמתנה ג"כ של אב, וכן מדאינו מזכה עירוב על ידו, אלמא דידו כידו וכמש"כ המחנ"א א"כ צריך לזכות ע"י אחר, וכאמור בחו"מ לא הובא ד"ז וצ"ע, וכן נפ"מ לציצית דבעינן לכם, ומ"מ מאחר דפלוגתא הוא, והרי המע"ה והוא מוחזק, ותליא האם ע"י המע"ה חשיב לכם, וכמו"כ דנו על טבעת הקידושין שלא זכה הבן, אכן התם אפשר לקדש מדין עבד כנעני, ועוד דהתם י"ל דמהני דין המע"ה, ונתבאר בסוגיא דתקפו כהן].

ומקשים דהא מבואר בע"א דאם קטן יש לו זכי' מה"ת יכול ללקט לאביו, כיון דתחילה זוכה לעצמו, ואח"כ אביו זוכה מידו, א"כ בגדול הסמוך על שולחן אביו דיש לו יד לעצמו א"כ אביו זוכה מידו, וא"כ מדוע לא יוכל לזכות עירוב מיד אביו לאחרים, ובאמת דיקשה כן אף בקטן דהא בדעת אחרת מקנה שיטת תוס' בקידושין יט. ובסנהדרין סח: דבדעת אחרת מקנה יש לקטן זכי' א"כ מ"ט אינו זוכה לאחרים, ועמד בזה המחנ"א הל' זכי' ומתנה סימן ב' ועי"ש מדברי בנו, והמחנ"א עמד בזה ע"ד המרדכי (רמז רמא) בשם המהר"ם שא"א ליתן צדקה לבן גדול הסמוך על שולחן אביו עשיר, ותמה המחנ"א דמאחר דיש לו זכי' מה"ת הא בכה"ג מבואר בע"א דאבוה מיני קזכי, [ולפמשנ"ת בע"א בשיטת רש"י דהפי' דהאב אינו זוכה מידו כלל לק"מ, דהכא אזלינן להאמת דהאב זוכה] וכיו"ב תיקשי ע"ד ר"ת, ובחי' הגרש"ר סימן י"ז אות ב' כתב דה"מ להס"ד דקטן אית לי' זכי' מה"ת, א"כ גדר התקנה שהקטן זוכה ואביו זוכה מידו, אבל למאי דקי"ל דקטן אין לו זכי', וא"כ בקטן תיקנו שאביו זוכה מידו, אף בגדול תיקנו כן, ולא פלוג רבנן בתקנתם, וזה גופא הוכחת ר"ת מהא דאינו מזכה על ידו עירוב, דס"ל לר"ת דאין לחלק בין קטן האמור במשנתינו, לקטן האמור בעירוב, ועע"ש באות ה' מש"כ לבאר עוד בגדר הזכי' ולחלק בין לשו"פ למעות צדקה.

צדקה לבן של עשיר

ובדברי המרדכי דא"א ליתן צדקה לבן של עשיר הסמוך על שולחן אביו, כיון דאביו זוכה מידו, יל"ע למש"כ המחנ"א (שם) דאם האב מוחל שאינו רוצה לזכות מהני וכדאיתא בב"ק פז: לענין חובל דכיון דהאב לא קפיד הרי הוא זוכה, וכ"כ בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי סימן ל"ה א"כ מ"ט הכא לא אמרינן כן, דהרי האב אינו יכול לזכות כיון שהוא עשיר, ולכאו' זה יקשה ג"כ בהא דלחכמים אין בנו מלקט אחריו הרי כיון שהאב עשיר א"כ לא שייך שיזכה, ובזה יזכה הבן, וע"ז י"ל דמ"מ אסור לו ליתן אח"כ לאביו וכמשנ"ת בע"א כיון דכל קנינו אינו אלא מדרבנן, אבל במעות צדקה תיקשי וצ"ע, ובס' הערות הגריש"א וכן הובא בשמו בס' ארבעת המינים שיכול האב לומר אי אפשי בתקנ"ח, וק' מ"ט בגמ' בע"א ובמרדכי לא עשו עצה זו, וע"כ כמשנ"ת דגדר הדין דידן כידו וא"א להסתלק מזה, עכ"פ כשאינו מסתלק לגמרי אלא לחצאין.- ודברי המרדכי הובאו ברמ"א יו"ד סימן רנ"ג סעי' א', ויעוי"ש בהגר"א ס"ק ד' דקי"ל כריו"ח דגדול וסמוך על שולחן אביו מציאתו לאביו והוי כנותן לאביו, וק' דבמתנה לא זוכה האב, וי"ל דקי"ל כאידך טעמא דהמרדכי דאינו דומה למתנה דטוה"נ אינה ממון, וע"ע בהגר"א יו"ד סימן ק"ס ס"ק ל"ג דנראה דמתנה לבנו גדול הסמוך על שולחן אביו הוא לאביו וצ"ע, [ומהתם ג"כ מוכח דהאב זוכה מיד, ואין האב זוכה מהבן, וכמו שהוכיח המחנ"א עי"ש, והגדר דידו כיד אביו]- ומדברי המרדכי למדנו עוד דבן הסמוך על שולחן אביו חשיב עני אע"פ שאביו עשיר.

בא"ד פר"ח התם דאית לי' בית לקטן והיינו דהתם הטעם דאין הקטן יכול להקנות את שלו, אבל זוכה לאחרים כיון דדעת אחרת מקנה.

בא"ד ולא כפירש"י עקצוה"ח סימן רמ"ג ס"ק ג' בישוב ד' רש"י.

בא"ד ועבדו ושפחתו העברים והיינו משום דמציאת עבד עברי לעצמו וכדמפרש בגמ' בסמוך.

בא"ד אבל אדם אחר מעלמא סמוך על שולחן חבירו וכו' מדברי תוס' נראה דהטעם דלא תיקנו כן אלא בבנו שהדרך לפרנסו, ובמאירי בעירובין עט: כ' ומה שאמרנו שסמיכותם על שלחן אחר מפקיע רשות של סמוכים אין ספק דדוקא בבנים או בעבדים אבל באחרים כגון אורחים בין גדולים בין קטנים ודאי אין רשותן נפקע בשביל סמיכותו על שולחן אחרים וזוכין בשביל בנו מידו שהרי אין רשות המאכיל שולטת עליהם כלל להיות ידן כידו עכ"ד, ומתבאר היטב למשנ"ת דגדר התקנה היתה דידן כידו, ועי' בהגהות מרדכי השניות (רמז תמו) דבתו בוגרת הסמוכה על שולחנו אין מציאתה לאביה, ותמה ע"ז הט"ז סימן ע"ר סעי' ב' וצ"ע.

בא"ד ובתו אפילו נערה ואינה סמוכה על שולחן אביה מציאתה לאביה משום איבה דאי בעי מסר לה למנוול ברש"י בכתובות מג. ד"ה מה כתב דמציאתה לאביה רק בסמוכה על שולחנו, וכשיטתו שם מז. דהאיבה הוא משום מזונות, ובר"ן שם (יז. מדפי הרי"ף) הקשה מהא דאיתא בשמעתין דמציאת אמה העברי' שהיא קטנה הוא לאביה, והרי אינה סמוכה על שולחנו, וליכא איבה דמזונות, ואשר ע"כ פי' כדברי תוס' דהוא משום אי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין, ובמשנה למלך פ"ג מעבדים הט"ו (ד"ה אשר) הביא למהרי"ט שתי' דאיכא למיחש לאיבה שכשתשוב אליו לא יזונה, וק' דהא רש"י פי' דכשאינה סמוכה על שולחנו אין מציאתה לאביה, ולא אמרינן דשייך איבה לאחר זמן, ויש לחלק דכל שאינה סמוכה על שולחנו אין לחוש שאח"כ תהא סמוכה, משא"כ באמה העברי' י"ל דתשוב אליו אח"כ, ובדו"ח ח"א כתובות נג: (ד"ה ובעיקר) תי' וז"ל וצ"ל נמי דמה שמכרה הוי כנותן לה מזונות, שמעמיד לה אחר שנותן לה מזונות עכ"ד, וכ"ה בראב"ד (הובא בשמ"ק) ובחי' הריטב"א (ישנים) וכעי"ז במאירי. וצריך לבאר מ"ט בנשואה לא אמרינן שמעמיד לה בעל שנותן לה מזונות, וי"ל דנשואה שיצאה לגמרי מרשותו לא שייך שתהא מציאתה שלו, ועי' היטב בדברי הרע"א שם, ועמשנ"ת עוד בכתובות מז..

המהרש"א בכתובות מז. הקשה לדברי רש"י דמיירי בסמוכה א"כ אף בבוגרת ג"כ כיון שסמוכה על שולחנו מציאתה לאביה כדין גדול הסמוך על שולחן אביו, ותי' הבית יעקב דבאופן שהבן ניזון במעשה ידיו לא תיקנו דמציאתו לאביו, ולא אמרינן דמחשש שמא יחסר לו ויצטרך האב לזונו, יהא מציאתו לאביו, אבל בבת כ"ז שלא ראינו שאינו נותן לה מזונות מציאתה לאביה, דתלנין דבודאי אם לא יספיקו לה המעש"י יזונה האב כיון דבתו זילא בי' מילתא, ועוד דאף כשאוכלת ממעש"י חשיב שאוכלת משל אביה כיון דמעש"י שלו.

הקשה ההפלאה לדברי תוס' דהטעם דימסרנה למנוול, א"כ באופן שהיא ארוסה לא יהא מציאתה לאבי', ובמשנה בכתובות משמע דעד הנשואין היא ברשותו, ככל דיני הבת שהיא ברשותו.

כתב הטור סימן שס"ו דיכול לזכות עירוב ע"י בתו שאינה סמוכה על שולחנו, ובב"י כ' שאינו יכול לזכות כיון דמציאתה לאביה כמש"כ תוס', ובבית מאיר שם כ' דהטור מיירי כשנשאת ונתגרשה דיצאה מרשותו ואינו יכול להשיאה למנוול ומוכה שחין ומציאתה לעצמה. ובח"א כלל ק"ב סימן י' בדין עירוב תבשילין (ודינו שוה לעירוב חצירות וכמבואר בשו"ע סימן תקכ"ז) כתב דע"י בתו שלא בגרה לכו"ע א"א לזכות, וצ"ע דלכאו' להר"מ אפשר לזכות על ידה, וכפה"נ נקט כהקצוה"ח דמתנתו לאבי' ע"כ א"א לזכות על ידה, ואכתי צ"ע [ועי"ש שכתב דלכתחילה לא לזכות ע"י קטן, ובכלל ע"ב סימן ד' בדין עירובי חצירות לא כ' דין זה].

בא"ד ודלא כרש"י שפירש משום דכתיב בנעוריה וכו' הרשב"א (הובא בשמ"ק בע"א) הביא ד' רש"י, וכ' שכ"כ הר"מ בפה"מ והרמב"ן, והק' כקו' תוס', ובשמ"ק ציין לתוס' בב"ק פז. ד"ה כיון שהקשו כיו"ב ע"ד רש"י שכ"כ לענין חבלות לאביה, וע"ע בר"מ פ"ב מנערה הי"ד וצ"ע. ולפמש"כ רש"י דילפינן לה מבנעורי' כ' הרשב"א והריטב"א (הובאו בשמ"ק בע"א) דלפ"ז אף באינה סמוכה ג"כ מציאתה לאביה.- ע"ע דלכאו' מודה רש"י דאיכא נמי טעמי דמציאת קטן לאביו אף בקטנה, אלא דרש"י כ' דעדיפא מינה וכמשנ"ת במשנה דהוקשה לרש"י מ"ט לא פריך בתו מ"ט, ובמרחשת סוף ח"ב בליקוטים מענינים שונים אות א' כ' לבאר היטב ד' רש"י דכוונתו דמציאת ביתו שלו מדין מעשה ידים, ומה שהוצרכו בגמ' לטעמא דאיבה הוא באופן שלא הגביהתו, אלא נפל לחצירה, [והביא דבירושלמי בכתובות מספק"ל, והפוסקים השמיטו לירושלמי, וביאר דהירושלמי ס"ל דאין הטעם משום איבה, ע"כ מספק"ל, ולבבבלי דהטעם משום איבה ממילא ה"ה בחצירה] וביאר דלמ"ד דקטנה אין לה חצר פירש"י דהוא מה"ת, וי"ל עוד דבמשנה בכתובות דקתני זכאי במציאתה ובמעש"י אלמא דמציאה הוא דין בפני עצמו, ע"כ מפרש משום איבה ומיירי בחצירה, אבל במשנתינו י"ל דהוא מדין מעש"י. ועי"ש עוד שתי' עפ"ז קו' הר"ן ע"ד רש"י בכתובות דפי' איבה דמזונות דהכא קאמר דבאמה העברי' ג"כ מציאתה שלו והרי לא זיין לה, ותי' עפ"ד דהכא הכוונה מדין מעש"י.

וצריך לבאר דהא בגמ' חזינן דע"ע דמעשה ידיו לרבו אעפ"כ אין מציאתו לרבו, וראיתי לבאר דשאני ע"ע דהוא קנוי ומשועבד למלאכה, וכל שקיים שעבודו, שוב הוה מעשה ידיו שלו, אבל בת אינה קנוי' לאבי', אלא דמעשה ידי' לאבי', ומאחר שהגביהה מציאה ה"ז בכלל מעש"י של אבי', והדברים נפלאים.

בסוה"ד ואשתו דזכיא וכו' בריטב"א (ישנים) מבואר מהרמב"ן דר"ת כ"כ לשיטתו דס"ל דכל שמציאתו לאביו אינו זוכה ע"כ הוקשה לו מאשתו, והרמב"ן נחלק ע"ז וכשיטתו.

בא"ד דמגו דזכיא לנפשה עמש"כ לעיל ח. מדברי הריטב"א (ישנים) דמיגו דזכי זה כו"ע מודו דזכתה בפועל, ומקשים העולם מדוע בעינן שיהא לה בית במבוי, הרי יכול לזכותה מקצת מהעירוב ונימא מיגו דזכיא בפת לעצמה זכיא נמי לאחריני, ואמרו בזה דזכית פת העירוב אין זה כזכיית ממון בכ"מ, וראי' לדבר שא"צ הגבהה ג' טפחים, וכן מהני זיכוי ע"י קטן ולא נעשה שלו גמור, אלא הוא דין מחודש דזכי' לעירוב, והגר"ר שפירא בספרו מים עמוקים עמ"ס פסחים סימן א' כ' שאלתי את מרן הגאב"ד דבריסק זיע"א בעת שזיכה את העירוב חצירות על ידי, שאמר שהוא מזכה למי שמועיל ועד כמה שמועיל, ושאלתיו לשם מה מוסיף זה, וענני שאם יבואו לקחת העירוב לא יוכלו, והביאור בתשובתו שכל הזיכוי הוא לדינא דעירוב ולא לדיני ממונות וכו' עכ"ל, וצ"ל דאע"פ דהמקפיד על עירובו אינו עירוב, היינו כשהוא מעכב מליתן להם, אבל אין להם זכות לקחת ממנו, ומה"ט לאחר השבת ה"ז שלו, וא"כ כל מי שאינו בעירוב א"א לזכות לו זכי' לענין עירוב, ואכתי ק' דיזכה לה קנין גמור, וי"ל דהש"ס לא מיירי בעצות איך לעשות דבלא"ה אפשר שיזכה לה לגמרי והיא תזכה לכולם מפתה, אלא דהש"ס מיירי באופן דזכי' דעירוב, ושמא אינו רוצה לעשות זכי' גמורה, דא"כ לא יוכל לאוכלו לאחר השבת.

בהא דא"א לזכות ע"י אשתו ק' דהנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות [ובמתנה שנתנו לה אחרים היא שלה והבעל אוכל פירות כמש"כ תוס' בקידושין כד. ד"ה ורבי (נמשך מדף כג), והאבנ"מ סימן פ"ד ס"ק א' כתב דכן העלו הפוסקים, אמנם הביא לרש"י בסנהדרין עא. דהוא של הבעל כמציאה, ועי' מרדכי בקידושין (רמז תצג) דהר"י מקורביל נסתפק בזה].

מציאת עבד עברי

בגמ' לא יהא אלא פועל הקשה בכו"ח דרעק"א תנינא ברשימו"ת דמשכח"ל בקטן ולא שייך מיגו דזכי לנפשי', והינו כמ"ד דהטעם בפועל משום מיגו ולא משום דידו כיד בעה"ב ועי"ש.

בגמ' ארחב"א אריו"ח הכא בעבד נוקב מרגליות וכו' ד' הגמ' צ"ב הא עבדו הוא לכל דבר, ואין ע"ע לחצאין, ובר"ח (הובא בשמ"ק) כ' לא נשתעבד לאדונו אלא באותה מלאכה בלבד, וצ"ב דהוא עבדו לכ"ד, והנה הקשה הקוה"ע סימן ל"ח אות ו' כיצד שנה התנא בסתמא דמציאת ע"ע לעצמו ולא מיירי אלא בעבד נוקב מרגליות הא התנא בא להשמיענו עיקר דין מציאת ע"ע, ותי' דביסוד הדין ע"ע מציאתו לעצמו, אלא דבכל ע"ע הרי יש בו גם דין פועל ומציאת פועל לבעה"ב, דע"מ כן נשכר לו, וע"ז משני דהתנא מיירי בדין ע"ע באופן שאין לו דין פועל, וע"ז קתני דבדין ע"ע מציאתו לעצמו ואינו כעבד כנעני.

ועפ"ז תי' מ"ט אמרו בכתובות מז. דמציאת בת לאביה משום איבה והא מה"ת זה שלו, דהא מקשינן בכתובות שם בת לאמה מה אמה מעש"י לאביה אף בת מעש"י לאבי', וא"כ ה"ה נקיש לענין מציאתה, ותי' ע"פ דרכו דמחמת דין ע"ע מציאתו לעצמו דאינו כעבד כנעני, אלא דבכל ע"ע מציאתו לרבו מדין פועל, ודין זה לא נתחדש באמה, דהא מה דע"ע כפועל הוא משום שע"מ כן נשכר, וזה לא שייך בבת אצל אביה.

ובמה שהקשה הקוה"ע דמציאת בת לאביה מה"ת כדין מציאת ע"ע לרבו, בהפלאה בכתובות מג. בתוד"ה לא כתב דאה"נ דמציאתה לאביה מה"ת כדין אמה דמציאתה לרבה, וכ' דכן נראה להדיא מדברי התוס' ר"פ מציאת האשה עי"ש, וע"ע בקרני ראם על המהרש"א בכתובות מז., שו"ר במאירי ב"ק פז: (ד"ה שמא תאמר והלא) וז"ל אלא שיש מקשים עליהם שאף מציאה מה"ת לאב לדעת ריו"ח שהוא בעל שמועה זו של מציאה כמו שאמר וכו' מה אמה מציאתה לרבה אף בת מציאתה לאביה ומ"מ יראה שאין זו אלא אסמכתא שהרי בכתובות מ"ז א' אמרו האב זכאי בבתו במציאתה משום איבה ועוד שקטנה מיהא אין לה יד לזכות אף לעצמה אלא מדברי חכמים ומפני דרכ"ש כמו שהתבאר במס' ב"מ עכ"ד, ועדיין צ"ב לדרכו מה הוצרכו לתקנה מחודשת משום איבה תיפו"ל כיון דחכמים אמרו דהיא כאמה א"כ מעש"י לאביה, וע"ע להלן.

בגמ' במגביה מציאה עם מלאכתו נראה דאם עשה ב' מלאכות בודאי הוי לאדון, והכא במגביה מציאה דמדין עבד אינו שייך לאדון, אלא משום דאדעתא דהכי נשכר לו, ובזה אמרינן דאם עושה מלאכה אחרת אין מציאתו לבעה"ב ודוק.

בגמ' ר"פ אמר כגון ששכרו ללקט מציאות וה"ד דאקפי' אגמא בכוורי וק' דפשיטא דשל בעה"ב דהרי ע"ז שכרו, וכ' הרא"ש (הובא בשמ"ק) וקמ"ל דאפי' מגביה מציאה אחרת לבעה"ב אדעתיה שמצא מציאה קא"ל,- כ' הראב"ד (שם) דר"פ פליג אכולהו שינויי והלכתא כוותי', וכן פסק הר"מ פי"ז מגו"א הי"ג, ובמ"מ תמה מדוע פסק כר"פ והניח בצ"ע.

בגמ' דאבוה הויא וכו' הראשונים הוכיחו מכאן דמציאת בתו לאביה אע"פ שאינה סמוכה על שולחנו, והטעם משום איבת נשואין, ובריטב"א (הובא בשמ"ק) כ' וזו ראי' גמורה שאין למעלה ממנה, ובחי' הריטב"א (ישנים) כ' די"ל דאתיא כשמואל דלא שני לי' בין סמוכה לאינה סמוכה, ולדברי רש"י דהוא מה"ת לק"מ, וא"ש לדברי רש"י בכתובות מז. דפי' איבה דמזונות וא"כ זה לא שייך באמה, ועמשנ"ת בתוד"ה רבי עוד בישוב שיטת רש"י.

בגמ' תיפוק במיתת האב הק' השמ"ק בשם הגליון דנימא כגון שנולדה ספק תשעה לראשון או שבעה לאחרון ומכרו שניהם לאחר אותה בת ומית חד מינייהו והשתא מציאתה לעצמה דאמרה לאידך אייתי ראי' דאבי אתה ותי' דא"כ תצא מהאדון דהיא מוחזקת בעצמה ושמא אביה מת, ואם הם קיימים הרי המציאה שלהם שיכתבו הרשאה, וכתב דמ"מ משכח"ל כגון ששוב נשטתו או נתחרשו דלא מצי למכתב הרשאה, והוכיח מזה מו"ר רבי דוד זצ"ל (אות תרנב) דאב שוטה ג"כ זוכה במציאה, דאל"כ תיפו"ל דהאב שוטה ומציאתה לעצמה, (ואע"ג דהכא משכח"ל שהי' פקח בזמן המציאה, מ"מ מ"ט לא אוקמיה בשוטה בזמן המציאה).- ובמש"כ דבעינן הרשאה הק' הגרש"ר הא ממנ"פ הממון אינו שלה.- עוד מבואר מדבריו דספק אמה העברי' היא מוחזקת בעצמה, ואין זה כעבד כנעני דכ' הקצוה"ח סימן פ"ח דהאדון מוחזק.

בגמ' לאפוקי דרבה עפרש"י, ובר"ח כ' וי"א לאפוקי מהא דאמר רבא בפ' האשה נקנית ז"א ע"ע גופו קנוי באה משנתינו להוציא מזה הטעם של רבא עכ"ד, והיינו דלרבא דע"ע גופו קנוי מדינא מציאתו לרבו, וזה דלא כאמוראי דלעיל דמדין קנין ע"ע אין מציאתו לרבו, אלא משום שהוא פועל, וצ"ע דרבא גופי' משני במגביה מציאה עם מלאכתו, וממנ"פ כיצד יפרנס רבא למשנתינו, ושמא כוונתו דהמשנה קמ"ל דאע"פ דגופו קנוי מ"מ אין מציאתו לרבו וצ"ע.- ובשמ"ק ב"ק קיג: כ' בשם הרמ"ה וז"ל ורבא דאמר גופו קנוי הא איתותב בפ"ק דקדושין עכ"ד, והוא פלא דבגמ' בקידושין מייתי לרבא ולא מתבינן מידו, ובסו"ס דברי אליעזר הובא מהגרא"ב קמאי זצ"ל שאמר דצ"ל בפ"ק דב"מ וכוונתו לדברי הר"ח כאן, ובקובץ ישורון כרך י"א (עמ' רי"ב) הובא מכתב ממרן הגרא"מ למרן הגרא"ז זצ"ל שנתקשה, הגרא"ז בדברי הרמ"ה, וכ' הגרא"מ דנתהפכו הדברים וצ"ל ורבא דאמר ע"ע גופו קנוי בפ"ק דקדושין איתותב והכוונה כדברי הר"ח כאן, והעירוני דלשיטת הריטב"א בקידושין דאמה העברי' אין לה קנין איסור ואין גופה קנוי, א"כ הכא באמה אין גופה קנוי.

ברש"י ד"ה ד"ה שאין וישלם לרבו שכר ביטולו עי' קידושין טז: דאמרינן הכי באמה העברי' דמציאתה לאבי' ושכר בטלה לרבה, ועמשנ"ת שם בס"ד.

בד"ה עם מלאכתו שלא ביטל כלום הלכך לעצמו כ' הריטב"א (הובא בשמ"ק) דמשמע מדברי רש"י דאם בטל ממלאכת רבו מציאתו לרבו, והביא קו' תוד"ה במגביה ותירוצם, וכ' ויש מתרצים דרבא ה"ק מתני' במגביה מציאה עם מלאכתו שעל הרוב כן הוא וכי איכא ביטול מלאכה נמי נותן לרבו שכר בטלה בלבד ואינו דומה לפועל דכיון ששוכרו סתם למלאכה אף מציאה בכלל ואינו בדין שיאמר תהא מציאתי לעצמי ואתן לך שכר בטלתו שלא אמרו אלא בע"כ שעל הרוב כשמוצא מציאה אין בו ביטול מלאכה לרבו מ"ר עכ"ד.

בתוד"ה במגביה וא"ת הא דתניא בפ"ק דקדושין אמה העברי' מציאתה לאביה וכו' האו"ש פ"ט משכירות הי"א תי' דהנה הדין דמציאת פועל לרבו הוא מדין ידו כיד בעה"ב, והוא משום שיש לבעלים זכות בעבד כדין דקל לפירות (ונתבאר בס"ד לעיל י.) וכ"ז באופן שהוא קנין גמור שזוכה הפועל ה"ז עובר לבעה"ב, אבל במציאת אמה העברי' שאין לה דעת, וזכייתה במציאה הוא מדין דרכי שלו', ואין זה זכי' גמורה, אלא דין שליח ליקח ממנה כדי שלא ליתי לאינצויי לא שייך שיזכה בה הבעלים, וצ"ע דלדבריו עבד ושפחה כנענים כשהם קטנים לא יזכו במציאה לאדוניהם, ועוד ילה"ע בדבריו דלמאי דקי"ל דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, לכאו' א"צ לדין יד פועל כיד בעה"ב, אלא שמגביה לצורך האדון, ושמא י"ל דגם עי"ז שייכא סב' האו"ש דכיון דאין לה זכי' גמורה, לא שייך לדון בזה מגביה מציאה לחבירו, ועמשנ"ת לעיל ע"א עוד בתוד"ה אי בגדר מציאת חש"ו.- ע"ע מש"כ בעיקר קו' תוס' ברש"י ד"ה אם.

בד"ה ששכרו וה"פ וכו' וכ' בהגר"א והר"מ מפרש ששכרו סתם ומראה ללקט מציאות, ד' הרמ"ה הובאו ברא"ש (הובא בשמ"ק) ובטור סימן ע"ר, ועי"ש בדרישה דלא פליגי לדינא.

כתב בספר המקח שער ה' הדרך הרביעי (עמ' ס') העבד אין לו שום קנין בעולם בלא רבו ואפי' שמצא מציאה וכו' עכ"ד, ולכאו' במציאה תיפו"ל מדין פועל, וכאן חייב לעשות כל המלאכות.

בד"ה מאי דהיא נמי אינה יכולה למכור עצמה אח"כ כדאיתא בספרי הריטב"א בגיטין סד: דרשת הספרי וכי ימכור איש איש מוכר את עצמו ואין אשה מוכרת את עצמה, ודעת הרמב"ן עה"ת בפ' משפטים (כא, ד) דאשה מוכרת את עצמה, ותמה המשנה למלך ריש הל' עבדים משמעתין, ומקשים עוד מ"ט לא תיפוק בסימנים מק"ו ומה מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר וכדאמר בערכין כט:, וזה יקשה לכו"ע למ"ל דרשא בספרי, ויש שכתבו שכ"ד הרמב"ן הוא להו"א במכילתא עי"ש, ובמנ"ח מצוה מ"ב [יח ד"ה ולחומר] כ' ליישב ד' הרמב"ן דאין קנינה קנין גמור, ואין קנין איסור, דרק בקטנה יש קנין לענין שיכול לייעדה, אבל בגדולה אין קנין איסור, וא"כ מקשי הש"ס דכיון דאשמועינן דע"י עבד מזכין כ"ש ע"י אשה שאין קנינה קנין איסור, ובהכרח מיירי בקטנה.

וברמ"ה פ"ק דב"ב (סוף אות קסז) כ' דאשה מוכרת עצמה, ומבואר מדבריו דהוא ככל דיני אמה העברי', ואינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, ושמעתי לתרץ דהוא רק בקטנה, אבל גדולה אינה מוכרת עצמה דיוצאה בסימנים וכמשנ"ת, והוא מתקנ"ח כשהגיע לעונת הפעוטות, וע"ע מש"כ בקידושין יד:.

בגמ' דאר"ז א"ש כ"מ שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותי' ופרשב"ם בב"ב מז: משום דאגידא גבי', ויעוי"ש בקו"ש (אות קצט) שכתב דהא דלא תיפו"ל משום חזקת אשת איש, משום דלא מהני חזקה לאפוקי ממונא, ועי"ש מדברי הר"מ והראב"ד ריש הל' נחלות דנחלקו האם הבעל יורשה.- ובנמו"י (ו. מדפי הרי"ף) כ' בשם הרא"ה דאינו חייב במזונות דלאחר מיתה עי"ש, וע"ע להלן.

בגמ' טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא תיהוי לה איבה וכו' כ' הרמ"ך (הובא בשמ"ק) דבכל זכויות שזוכה הבעל באשתו זוכה אף במגורשת ואינה מגורשת ושאני מציאה דליכא טעמא דאיבה, וכן בפרקונה פטור דאין אני קורא ואהדרינך לי לאנתו, וכי דאם מתה יורשה כל מה שתחת ידו [וצ"ב בלשון זה] ועי' אבנ"מ סימן ע"ח ס"ק א' אמרי בינה דיני הלואה סימן כ"א, או"ש פ"י מאישות הי"ט. וע"ע מש"כ לעיל בסמוך.

בגמ' הכא אית לה איבה ואיבה ראיתי להעיר דלכאו' כל השקו"ט הוא האם היתה תקנה מחודשת דמציאתה לבעלה, אבל להצד דאינה מגורשת לכאו' לא הפקיעו את זכותו.

הרי"ף (ו. מדפיו) הביא ירושלמי דמפרש למתני' דאע"פ שנתגרשה כ"ז שלא נתן לה כתובתה חייב במזונותי', וע"ז קמ"ל דמציאתה שלה, וכ' הרי"ף דמסתברא לן דגמ' דילן ל"ל האי סברא דאי אית לי' האי סב' לא צריך לאוקמי מתני' במגורשת ואינה מגורשת, ועי"ש עוד. וכ' ה"ר יהונתן (הובא בשמ"ק) ואין אנו חוששין לגמ' דירושלמי דאותן רבנן בתראי שסדרו לנו התלמוד הבבלי הביאו בו אותן סברות שהן כהלכה הנאמרות בתלמוד הירושלמי ורוב התלמוד הבבלי מהן כגון דברי ריו"ח ור"ל וכל הנקראים בשם רבי ומה שראו שהוא שלא כהלכה הניחו אותו בתלמוד ירושלמי עכ"ד.

והרא"ש (סימן ל"ד) הביא בעל העיטור דחה ראיית הרי"ף דאין ראי' משמעתין די"ל דאין בזה חידוש, ועי"ש עוד, וע"ע תורי"ד בגיטין יח. דכתובה לא קיימא לגוביינא מיד אלא למזונות והילכך כ"ז שניזונת ואינה תובעת כתובה לא קרינא בי' לא יגוש, וק' התינח אלמנה, אבל גרושה מאי איכא למימר, ולכאו' אזיל בשיטה זו דכ"ז שלא גבתה כתובתה יש לה מזונות. וברע"א במערכה י"ב הוכיח מתוס' בכתובות פט: ד"ה יכול דלא ס"ל כירושלמי, ועי' דברי יחזקאל סימן ט"ז משכ"ב.

הודאת בע"ד כשחב לאחרים

בגמ' במאי עסקינן אילימא כשחייב מודה כי יש בהן אחריות נכסים אמאי לא יחזיר הא מודה מקשים כיצד תועיל הובע"ד לגבות מיד הלקוחות, הרי לא מהני הובע"ד כשהוא חב לאחרים. ובקו"ש ח"ב סימן ג' אות ט' (עמ' יג) ובב"ב (אות תרנב) כ' דבאמת לגבי הלוקח הו"ל איני יודע אם פרעתיך וחייב אע"ג דלא הו"ל למידע, [ועי"ש בהשמטות בסוף הסימן שדן בזה, ויעויין בר"ן פ' האיש מקדש (יח. מדפי הרי"ף) דמבואר דחייב, ודעת סה"ת שער ל"ח ח"ג אות ד' דפטור, וע"ע קו"ש ב"ב שם אות תרנו] והא דפטרינן ללקוחות הוא מדין טענינן, וטענינן הוא כטענת ברי וכמש"כ הרא"ש רפ"ב דכתובות, וכיון שהודה הלוה לא שייך טענינן, דכח טענתם הוא מכח הלוה, ויעוי"ש שהאריך בגדר טענינן, [ובר"ן בשבועות (יז: מדפי הרי"ף) מבואר בכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ובאו עדים שלוה שאין גובים מלקוחות דטענינן להו שפרע, ואעפ"כ מיני' דידי' גבי] וצל"ע דא"כ מאי משני דחיישינן לקנוניא, הא כ"ז לגבי אחרים, אבל הלוה עצמו אינו נאמן, וא"כ לא שייך טענינן ועי', ויעויין בזכרון שמואל סימן ל"ט אות ה' דדן בהא דבחשש קנוניא אינו נאמן לאחרים אבל נאמן לעצמו, האם הטעם דלעצמו קיימא ההובע"ד, [ומתבאר יותר לדרכו בהמשך דהקנוניא מסלק את ההוכחה, דאיכא למיחש משום קנוניא, אבל אינו מבטל את ההובע"ד] או משום דלעצמו הוי בגדר שאחד"א ולא איכפת לן משום חשש קנוניא, ועי' היטב ברא"ש פ"ב דכתובות סימן ט', ויעויין כעי"ד הקו"ש בחי' ר' שלמה סימן ב' (ד"ה ולכאורה), והוסיף די"ל דלא חיישינן לפרעון אלא במקום טענת ברי, ואשר ע"כ כשהלוה מודה הדר דינא דלא חיישינן לפרעון, וכ' דבזה נפשט ספיקת הרע"א בתשו' קצ"ז בשטר שנפל והלוה טוען שמא, וכ' הרע"א דהוא ספק עצום, ולהנ"ל מבואר דבכה"ג מחזירים. עוד כ' הקו"ש ח"ב למכלתין (אות יא) דכיון דמעיד על עצמו ונתקבלה הודאתו שהוא חייב ממילא נאמן לאחרים, דדין האחרים תולדה מעצמו, וכ"כ בחי' ר"א מטעלז סימן ז'.

ומפורסם בזה יסוד הגרש"ר [נדפס בזכרון שמואל סימן ל"ח ול"ט ובחי' כתובות סימן כ'] דבכל הובע"ד מלבד חידוש התורה דנאמן יש הוכחה ואנן סהדי דלא הי' מחייב את עצמו, והא דצריך לקרא דהובע"ד הוא כדי להאמינו כנגד עדים, ובזה ביאר ד' הר"מ פ"ב ממלוה ה"ו וז"ל ראובן שהיה חייב לשמעון מאה ולוי חייב לראובן מאה מוציאין מלוי ונותנין לשמעון וכו' והודה לו ראובן אין משגיחין על הודאתו שמא קנוניא הם עושים לאבד זכותו של שמעון וכו' עכ"ל, וק' תיפו"ל דהובע"ד לא מהני בחב לאחרים, והבית יעקב בכתובות יט. הביא מדברי הריטב"א בשמעתין דכל הדין דהובע"ד אינו נאמן בחב לאחרים הוא משום חשש קנוניא, וכ' דבמקום דליכא חשש קנוניא נאמן אף כנגד עדים, וע"ע בנתה"מ סימן רנ"ה ס"ק ב' דאזיל בשיטתו בבית יעקב, אולם הקצוה"ח סימן צ"ט ס"ק ב' כתב דכשהוא חב לאחריני ליכא כלל נאמנות, וע"ז ביאר הגרש"ר דמ"מ יש כאן הוכחה ואנ"ס, ואשר ע"כ לולא הקנוניא הי' נאמן, ומ"מ לא הי' נאמן נגד עדים, והקנוניא מסלקת את ההוכחה, והוכיח מדברי הראשונים לעיל דף ג' דבכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי אין גובים מלקוחות, והרי התם ליכא חשש קנוניא, דהרי בא לפטור את עצמו, ואעפ"כ אינו נאמן לחוב לאחרים, ודלא כהבית יעקב, [ועריטב"א (הובא בשמ"ק ד"ה ואלא בשאין חייב מודה) שכתב והקשו בתוס' ודילמא מתני' בשאין חייב מודה וכגון שטוען להד"ם ומזוייף הוא הילכך ממנ"פ יחזיר וכו' ואי אמרת דלפרעון ולקנוניא לא חיישינן וכו' עכ"ד, מבואר דאף בטענת מזוייף ולהד"ם יש חשש קנוניא] והא דאינו נאמן מתורת אנ"ס הוא משום שלא בא לחייב את עצמו, אלא לפטור עצמו, ולא שייך האנ"ס, אלא הוא דין הודאה, ולא מהני לחוב לאחריני. והקצוה"ח (שם) כ' דאף במקום דליכא חשש קנוניא אינו נאמן, והוכיח כן מקידושין סה: בטעמא דלא מהני קידושין בלא עדים דחב לאחריני, והתם ליכא חשש קנוניא, ונחלק על התומים שם ס"ק ג'. וכן הוכיח הגרש"ר מהא דאר"ה בב"ב קעד. שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש, והובא ד"ז בר"מ פ"ז מערכין הי"ח, ומבואר דכשאין חשש קנוניא נאמן ג"כ לחוב לאחרים, ולכאו' יל"ד בראי' זו דלהוציא מיד הקדש אין זה עדות ממון, אמנם בקצוה"ח סימן רנ"ה ורע"א תשו' קמ"ה מבואר דזה חשיב עדות ממון ויל"פ בזה.- עוד ביארו בזה ד' הר"מ סופי"ח מסנהדרין דביאר בטעמא דאין אדם נהרג ע"פ עצמו דחוששים שמא ממרי נפש הוא, וסיים הר"מ כללו של דבר דהוא גזירת מלך, ומה הוצרך לתרוייהו, וביארו דמתחילה פי' הר"מ מ"ט אין כאן אנן סהדי, ואח"כ פי' מ"ט אין כאן הובע"ד.

וצ"ב ביסוד הגרש"ר דהא הוכחה ואנ"ס זה לא מהני להוציא ממון, וראי' לדבר מהא דמודה בקנס פטור, והא בקנס נתחדש שאין מועיל הובע"ד, אבל ק' דאיכא אנ"ס והוכחה דחייב, ואין לומר דאין כאן הוכחה כיון דפוטר עצמו, א. דאדרבה אם יהא הדין שיש כאן הוכחה א"כ יתחייב ב. במקום שמחייב עצמו בקרן הרי יש כאן הוכחה. ובשלמא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ניחא, דה"נ איכא הובע"ד, ועי' ב"ק מא: תוד"ה על פי דהקשו לדברי רש"י דהריגת שורו הוא קנס, א"כ מדוע נאמן בתורת עדות הרי הוא מודה בקנס, והיינו דיש כאן עדים ביחד עם הודאתו. ושמעתי לבאר דההוכחה ואנ"ס הוא על הממון ולא על המעשה, וחיוב קנס הוא על המעשה, ואינו מחוייב ממון, דהוא תבעו הקנס, ועל הקנס אין אנ"ס ודוק. וברשב"ם ב"ב קכח: ד"ה נשבע כ' דהובע"ד נגד עדים אין גובין מלקוחות משום קנוניא, ובזה תיקשי מדוע בעינן לקנוניא, עוד יל"ע דאין כאן הוכחה למפרע, אלא מכאן ולהבא.

עוד תי' בשי' הגרש"ר (אות רמ) דהכא דנים על חזרת השטר, וחזרת השטר הוא הובע"ד על עצמו, ולאחר שהחזירו השטר ממילא הדין דגובים מיד לקוחות וכמבואר בתוס' ובראשונים לקמן יג:, ויש להוסיף כיסוד הנ"ל דאיכא הוכחה ואנ"ס דמועיל לחזרת השטר וממילא גובים אח"כ, ועמש"כ לעיל ז. בכה"ג דחזר השטר דגובין בו, וע"ע מש"כ לעיל ז: תוד"ה בזמן.

ובעיקר הקושיא הריטב"א (הובא בשמ"ק) כתב דיש שפירשו דמ"מ יחזיר כדי לטרוף לקוחות מכאן ולהבא דבידו לשעבד נכסיו מכאן ולהבא, ובזה שפיר נאמן מדינא, והריטב"א מסיק דפי' קמא עיקר, דלא מיירי על מכאן ולהבא, וצריך לבאר לפ"ז מאי משני שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי, דמ"מ הרי נאמן מדין בידו, ועי' ט"ז סימן ל"ט סעי' ט' ובקצוה"ח שם ס"ק ה'.- ובראשונים בדף עב. מבואר דנאמן כלפי לקוחות דמכאן ולהבא, ולכאו' הוא שלא כדברי הריטב"א דלמסקנא דחיישינן לקנוניא אין גובים מלקוחות דמכאן ולהבא.- ויל"ע עוד בזה דמאחר שא"א לגבות בו בזמן ראשון דלא מהני הובע"ד על זמן ראשון, א"כ הו"ל כדין מוקדם [ועבהגר"א סימן ס"ה ס"ק ל"ו].

ואשכחן פלוגתא דקמאי בדין שטר שכתוב בו נאמנות האם מהני לגבי לקוחות דמכאן ולהבא, עי' ברי"ף פ' הכותב (מז: מדפיו) ובבעה"מ ורא"ש שם (סימן כב) ובשו"ע סימן ע"א סעי' י"ט ובהגר"א ס"ק מ', ותיקשי מסוגיין דבלא חשש קנוניא נאמן בחב לאחרים, ולקוחות דמכאן ולהבא אין חשש קנוניא דהרי בידו להתחייב, ולפמשנ"ת לעיל ביאורים אחרים בשמעתין א"ש. וברע"א בג' השו"ע סימן ק"ו הביא שו"ת רדב"ז [עי' ח"א סימן תק"ע] דמודה בשטר שכתבו אינו גובה מלקוחות אפי' שמשעת הודאה ואילך, עוד העירו מדברי הרא"ש בסו"פ שבועת הפקדון שהזכיר בחשש קנוניא שלא לגבות מיורשים, והרי יורשים הוא מכאן ולהבא.

ובדברי הריטב"א שכתב דהא דנאמן מכאן ולהבא הוא משום בידו, הקשה הזכרון שמואל סימן ל"ט אות ו' דלכאו' תיפו"ל כיון דבשעה שהודה הי' החפץ שלו ע"כ נאמן אף כשמכרה דכמו"כ אם ראובן הודה שהחפץ של שמעון ומכרו אח"כ ללוי לא אמרינן דבטלה הודאתו והשתא הוא חב לאחרים, א"כ ה"ה הכא יהא נאמן. [ומה"ט יהא נאמן אף כנגד עדים, ואי משום בידו אינו מועיל כנגד עדים].

וכן הוכיח מדברי הרמב"ן לקמן עב: במודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וגובה מלקוחות, והקשה הרמב"ן דניחוש לקנוניא וכשמעתין ותי' דנפ"מ למה ששעבד לאחר ההודאה, א"נ כשאומר לויתי ופרעתי ולמשעבדי שקנו אח"כ, וכשאומר לויתי ופרעתי הרי אין כאן בידו, דהרי אדרבה בא לפטור את עצמו, ומוכח דכיון דהשתא הוא בעלים על נכסיו נאמן מדין הובע"ד, ובביאו"ד הריטב"א שלא כ' מטעם זה, ביאר שם דבאמת במלוה ע"פ ג"כ יש שעבוד נכסים, ואעפ"כ תיקנו חכמים דכשמוכר פקע השעבוד, ונמצא מה שנאמן על נכסיו דיש שעבוד אין זה בתולדה שיהא שעבוד אצל הלקוחות, וע"כ לא מהני מדין הובע"ד אלא מדין בידו.- וע"ע בהגר"א סימן ע"א ס"ק מ' בדברי הרי"ף והר"מ דנאמנות אינה מועלת ללקוחות דמכאן ולהבא דהו"ל חב לאחרים, ואף במה שתחת ידו עכשיו.

ובקצרה נאמרו כמה דרכים בהא דבעינן לחשש קנוניא ותיפו"ל דחב לאחרים א. ביאור הקו"ש דכיון דנאמן על חיובו וכתוצאה מזה הוא חיוב הלקוחות ע"כ יהא נאמן ב. עוד ביאר הקו"ש דלכפי הלקוחות הו"ל איני יודע אם פרעתיך, ובעינן לדין טענינן, ולא שייך טענינן כשהוא מודה ג. ביאור הגרש"ר דיש הוכחה ואנן סהדי שאומר אמת ד. דנאמן לחזרת השטר, ולאחר שהחזירו גובים בו, ה. הריטב"א הביא יש שפי' דהקו' מכאן ולהבא, ונאמן מדין בידו, ולא הסכים לזה.

בגמ' ואי כשאין חייב מודה כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר כ' הרשב"א אע"ג דאכתי לא ידעינן דשטר שנפל איתרע מ"מ כיון שאין השטר ביד המלוה נאמן הלוה לומר פרעתי, ואין כאן שטרך בידי מאי בעי, וצ"ע מדברי הרשב"א בתשובה אלף ל"ה הובא בש"ך סימן ס"ה ס"ק ז' ובנתה"מ ס"ק ו' דבלא ריעותא דנפילה לא חיישינן לפרעון, וכמו שביאר הנתה"מ דאשכחן לשמואל דלא חייש לפרעון אף בריעותא דנפילה, ולדידן עכ"פ במקום דליכא ריעותא דפנילה לא ניחוש, וצ"ע בסתירת דבריו.

החזיר השטר

כתב הרמב"ם בסוף הל' גו"א כל השטרות הנמצאות שדינן שלא יחזיר אם החזיר הרי אלו כשרים וגובין בהן ואין מוציאין אותן מתחת יד בעליהן והרי הם בחזקתן ואין חוששין להם. ובהשגות א"א דין זה אינו מחוור אם הוחזק נפול בב"ד או אפילו בעדים ואין דנין בו מעשה, ובמ"מ כ' ונראה שיצא לרבינו ז"ל מדאמר במתני' ובכל דוכתא לא יחזיר דמשמע לכתחילה ולא אמר ה"ז פסול ואינו מוכרח וכו' עכ"ד, ובנמו"י (ו. מדפי הרי"ף) כ' ואינה ראי' דכיון דפסול ודאי לא הוי אלא מחששא להכי תנן לא יחזיר, ולדברי תוס' לקמן יג: דאם בא לידו בהיתר, או במצאו המלוה גובים, א"ש דלא קתני לשון פסול.

והרשב"א (הובא בשמ"ק) הקשה ע"ד הר"מ מהא דמקשי א"ה כל שטרי דאתו לקמן ניחוש להו, ולדברי הר"מ השתא האי דנפל כשהחזירו אין חוששין כ"ש שטרא דעלמא דאיתנהו ביד המלוה מתחילתן ועד סופן, וכ' דיש לדחות דכ"ז בכלל הקושיא דה"ה שטר שהחזירו ניחוש להו, וצ"ב דבגמ' משני כל שטרי לא ריעי הני ריעי, וא"כ בשטר שנפל והחזירו שלא כדין הוא ריעי, ובעיקר קו' הרשב"א אמרו דלהס"ד דבכל שטר יש לחוש לשמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי, א"כ אין השטר מעיד כלל על הזמן, וע"כ שפיר שייך למיחש בכל שטר.- עוד צ"ב דכל חידושו של הר"מ הוא בהחזיר שלא כדין, אבל בהחזיר כדין כו"ע מודו לדברי הר"מ, וכ"ה בתוס' לקמן יג: והסכימו לזה הראשונים ולא הובא חולק, ותיקשי הוכחת הרשב"א משמעתין, ובחי' הריטב"א (חדשים) במשנה הביא ראיית הרשב"א, וכ' וזו ראי' ברורה וצ"ע, וע"ע בהגר"א סימן ס"ה ס"ק נ' שהביא ראיית הרשב"א.

וביסוד ד' הר"מ דכיון שהחזיר את השטר גובים בו, וכ"ה לדברי תוס' והראשונים באופן שהחזיר בהיתר, ק' דאכתי איכא ריעותא דנפילה, וביאר הברכת שמואל סימן י"ג דריעותא דנפילה אינו מבטל כח השטר, והוא דין בהלכות השבת אבידה שאין להשיבו כיון דיש חשש שיוציא עי"ז ממון שלא כדין, אבל אם החזירו שפיר גובה בו, וכ"כ האהא"ז בסוף הל' גו"א, ובשי' הגרש"ר ריש גיטין בשם מרן הגרי"ז.

וביסוד הדברים דאין כאן חשש גמור, אלא הוא מדין השבת אבידה, הק' האהא"ז שם דא"כ מדוע לא יגבה המלוה אע"פ שעדיין לא החזירו לו כיון שאין כאן חשש על עצם הממון, עוד ק' מכמה דוכתי דחזינן דריעותא דנפילה מהני אף בכה"ג שלולא השטר ג"כ לא הוה חיישינן, וכגון תוך זמנו (עי' ר"מ פי"ד ממלוה הי"ג) או בהוחזק כפרן (כדלקמן טז: תוד"ה ומשום) ומבואר דהוא חשש מצד עצמו, ועמד בזה האבי עזרי [וע"ע מש"כ לעיל ז: עוד גווני דהוא חשש בעצם].

ובקרית ספר פח"י מגו"א כ' דחיוב השבה בשטרות הוא מדרבנן דהרי אין גופן ממון, וראי' לדבר מהך דינא דאם החזיר את השטר שלא כדין גובין בו, ודבריו צ"ב, וראיתי לבאר דס"ל דריעותא דשטר הוא תקנ"ח, ואם חיוב ההשבה הוא מה"ת לא היו מבטלים מצוה זו מפני חשש דרבנן, ועי' אשל"ש נזיקין ובח"ג סימן מ' מש"כ בביאו"ד, ועוד צריך לבאר בדברי הקר"ס מדוע אין חיוב חזרה מצד הנייר, וע"ע רדב"ז ח"א סימן תת"ז דכתב שאין חיוב השבה מה"ת בשטרות.

עוד מקשים דכיון דיודעים איך בא השטר לידו א"כ בטלה ההוכחה דשטרך בידי מאי בעי וכיצד גובים בו, ונתבאר בארוכה בס"ד לעיל דף ז' דיסוד דין השטר אינו משום ההוכחה, אלא כל שמוחזק בשטר יכול לגבות בו, ובדרך זו ניחא ג"כ הא דאם החזיר השטר גובים, והאיכא ריעותא דנפילה, וי"ל דזהו דינו של שטר שכ"ז שהוא ביד המלוה אין חוששים בו, ויעויין בשי' הגרש"ר כאן בדרך זו. ע"ע מש"כ לעיל דף ז' בשטר שמצאו המלוה דהוכיח הרשב"א ח"ב סימן מ' משנים אדוקים בשטר דבכה"ג גובים, ובזה ג"כ יקשה קו' הנ"ל דנפל ואין כאן הוכחה דשטרך בידי מאי בעי, וצ"ל כיסוד הנ"ל, ואכתי תיקשי לדברי הרשב"א שהוכיח משמעתין דלא כהר"מ, והא לדידי' ג"כ יקשה בכה"ג שמצאו המלוה, ובאמרי בינה דיני הלואה סימן ס' כתב דבכה"ג שמצאו המלוה ליכא ריעותא דנפילה עי"ש. ובאהא"ז תי' קו' הרשב"א משמעתין ע"ד הר"מ די"ל דבאמת בחשש דכתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי מודה הר"מ שאם החזירו באיסור שאין גובין בו, והטעם דדוקא כשהספק על עיקר החוב, בזה אמרינן דכיון דהחזירו למלוה גובין בו, אבל כשהספק אם הוא מוקדם, כיון שיש ודאי חוב לא שייך לומר דהוא מוחזק, ובזה הדין דאין גובין, אלא דלהלכה דעת הר"מ שאין חוששין כלל למוקדם.

וי"ל בזה ובאופ"א דכפשנ"ת בדף ז' ביסוד דין שטר דכ"ז שהוא ביד המלוה אינו נאמן לומר פרוע, וע"כ מאחר שהשטר ביד המלוה אין בו טענת פרוע, ואשר ע"כ אם החזיר השטר והוא בידו אין בו חשש פרוע, אבל בשאר חששות דהם חששות בעצם השטר בזה לא מועיל מה שהחזיר, וא"כ השתא דסבר הש"ס דיש חשש מוקדם ע"ז לא יועיל במה שהחזיר, ועי' לקמן יג. ברש"י ד"ה לפרעון שנתבאר בדרך זו בישוב סתירת רש"י.

ויש להוסיף עוד בזה לפמש"כ בחי' מרן רי"ז בקונטרס על הלכות קדה"ח (ח. מדה"ס) בישוב שיטת רש"י בריש ר"ה [וכן דעת הר"מ פכ"ג ממלוה ה"א] דשטר מוקדם כשר לגבות בו מבנ"ח, דכשיש ספק בשטר אם הוא מוקדם לא מעמידים אותו בחזקת כשרות וככל ספיקות בדיני השטר, וביאר דכיון דעצם העדות שבשטר קיימת אף במוקדם ע"כ לא שייך בזה דין דהשטר בחזקת כשרות, ובדרך זו י"ל דכשהספק על השטר אם הוא פרוע כשמוחזק המלוה בשטר הרי הוא מוחזק בחוב, וכ"ז כשהספק בעצם דין השטר, אבל בספק מוקדם דבודאי כשר לגבות מבנ"ח, בזה לא אמרינן דהוא מוחזק בחוב, וע"כ מן הדין היו חוששין אף כשהגיע לידו.

וי"ל דהרשב"א הקשה כן ע"פ דרכו שהר"מ דקדק זאת מלישנא דמתני' דלא יחזיר דאם החזיר מוחזק, וא"כ ממנ"פ לפ"מ דמפרש השתא דהחשש במשנתינו הוא משום שטר מוקדם, ואעפ"כ קתני לא יחזיר, משמע דאם החזיר מוחזר, וא"כ מאי פריך א"ה כל שטרי דאתו לקמן, הרי התם השטר בידו, ולפ"ז א"ש משה"ק על הרשב"א לשיטתו בתשו' ח"ב סימן מ' ואם מצאו המלוה גובה בו, וא"כ מאי מקשי מכל שטרי, די"ל דהרשב"א הוכיח דינו משנים אדוקין בשטר, ולא מלישנא דמתני', וא"כ בזה שפיר יש לחלק כמשנ"ת בין חשש פרעון לחשש מוקדם ואשה"ט. ובדעת הר"מ י"ל דג"כ הוכיח כן משנים אדוקין בשטר, ולא ס"ל לחלק בין מצאו המלוה או מצאו אחר, ובעזה"י יבואר עוד לקמן דף י"ט בדברי הראשונים שהקשו ע"ד הר"מ מהסוגיא שם, והתם לא מיירי בחשש פרעון, ואשה"ט לשיטת הרמב"ם.

[השמ"ק הביא שיטה שהסכים לשיטת הראב"ד דאם החזיר שלא כדין אין גובין בו, וכ' דאפי' אם ב"ד פסקו שיפרע ואח"כ נודע שנפל מחזיר המעות ללוה אבל אם פרעו הלוה מעצמו מסתברא דמהניא תפיסה].

בגמ' והכא ה"ט דחיישינן שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי הק' בכו"ח דרעק"א ברשימו"ת דאכתי אף באין בו אחריות איכא למיחש לפסידא דבע"ח מוקדם, לפ"מ דקי"ל בסימן ק"ד סעי' י"ג דמלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר לגבות מבנ"ח, א"כ שמא מאוחר הוא ויקדום לבע"ח שמוקדם ממנו, ושמא מאחר שאין כאן גזילת ממון לא חששו לזה, שו"ר ברע"א לקמן כ. (סוד"ה ונלענ"ד) שתי' כן.

בגמ' א"ה כל שטרי דעלמא וכו' כ' הריטב"א (הובא בשמ"ק) פי' בשלמא לדידי הא לא שכיח לכתוב בניסן ולא לוה עד תשרי אלא לדידך דחיישת להא ניחוש הכי בשטרי דעלמא וכו' עכ"ד.

בגמ' הני ריעי ופירש"י הואיל ונפל אתרע די"ל אם הי' כשר הי' נזהר בו עמש"כ לעיל ז: מדברי הקצוה"ח סימן ס"ה ס"ק ט' ונתה"מ ס"ק י"ז בדברי רש"י שם ד"ה לא דמבואר דאם ראו שנפל מיד המלוה אין ריעותא דנפילה, והרי איכא ריעותא דמדנפל אלמא דאינו כשר, ובאהא"ז תי' ע"פ דרכו דכל שיודעים שנפל מהמלוה בודאי צריך להשיב לו, וע"ע שער המשפט שם ס"ק ז' מש"כ מגמ' לקמן טז: דמבואר דאף כשהספק שמא נפל מהמלוה אעפ"כ חוששין, ולדברי הרשב"א והר"ן, וכן נתבאר להלן מדברי רש"י דהחשש שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי הוא דהוא שטר מוקדם, א"כ בודאי נפל מהמלוה מוכח דאעפ"כ אין מחזירין, ולא אמרינן דנשיב לו משום השבת אבידה, די"ל דכיון דיבא בו לידי פסידא דלקוחות, א"כ מדין השבת אבידה דהפסד הלקוחות הוא שלא להשיב לו.- ובתוספות הרא"ש לקמן כ. (הובא בשמ"ק שם) נתקשה מ"ט מחזירים ע"י סימנים הרי כשנפל איתרע ותי' בב' אופנים, והובאו דבריו בסה"ת שער נ"ב ח"א דין ג', ולכאו' נפ"מ בזה אם כשיודעים שנפל מהמלוה מחזירים לו, ועיש"ה די"ל דדוקא במצאו באשפה איתרע עי"ש, ועפ"ז תי' הברוך טעם בהגהתו לקצוה"ח סתירת ד' רש"י דריעותא דשטר הוא שהשליכו וכמש"כ רש"י בדף יג. ובגיטין כד: ד"ה הא אמרינן דהשליכו מדעת, וא"כ אם ראו שנפל מיד המלוה דרך נפילה בזה ליכא ריעותא, וכ"ז מחודש מאד דריעותא דנפילה הוא רק בנמצא במקום שיש לחוש להשלכה, אבל בנמצא במקום שאין לחוש להשלכה לא יהא ריעותא וצ"ע, וע"ע משנ"ת בדף יג. ברש"י ד"ה לפרעון.

ובעיק"ד הגמ' הני ריעי לו"ד רש"י הי' מקו' לפרש דאין כאן ריעותא מחודשת, אלא דמאחר שאין השטר בידו אין כאן כח השטר, דכל כח השטר כשהוא ביד המלוה, וברי"ף ביבמות פ' ד' אחין (ט. מדפיו) כ' דלא אמרינן נחקרה עדותן עד שהגיע שטר לידו, אכן רש"י לא פי' כן, ועוד דמוכח בפרקין דשטר שנפל גרע ממלוה ע"פ וכגון בתוך זמנו וכיו"ב, אלמא דהנפילה הוא ריעותא.

בגמ' אלא הא דתנן כותבין וכו' כ' הריצב"ש (הובא בשמ"ק) דבלאו הך מתני' הו"מ לאקשויי מיני' ובי' מ"ש נפל דחיישינן טפי מבכל שטר עי"ש.

בגמ' ניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי כ' הריטב"א (הובא בשמ"ק) דבשלמא לחשוש שמא לא לוה כלל ועביד קנוניא על נכסיו ליכא למיחש וכו' כיון שבידו לשעבד נכיסו כדין קודם לקוחות אבל להא דאפשר בלא קנוניא ושיזדמן לו הדבר כך ניחוש עכ"ד. יל"ע מ"ט לא נזכרו כאן עוד חששות שיש בשטר כגון קטנים פסולי עדות, וי"ל דע"ז שפיר נאמן הלוה דחייב מודה, אבל על הזמן אינו נאמן וכמש"כ הרשב"א.

והנה הקשו הרשב"א והר"ן (הובאו בשמ"ק) מדוע חיישינן שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי, הא השתא קיימינן דלא חיישינן לקנוניא, והרי נאמן על עיקר ההלואה, וכ"ש שנאמן לומר דהוא שטר כשר, ותי' דאינו זכור אם שטר כשר הוא אם לאו, [וכ"ה ברמב"ן הובא בשמ"ק יג. ד"ה לא] וכ"ז לפי דרכם דמפרשים שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי, וכבר היתה הלואה, אבל התוס' לא פירשו כן, ולדבריהם הדרא קו' לדוכתה, וי"ל דרק לחשש שמא לא לוה כלל סבר הש"ס דלא חיישינן, אבל אם לוה ורוצה לטרוף מלקוחות כדין ושלא כדין חיישינן, ועי' ברמב"ן לקמן יג. (ד"ה ודאקשינן) דכתב דחשש קנוניא הוא שיגבה מלקוחות כדין ושלא כדין אבל אם לוה ופרע לא עביד איניש דעביד קנוניא על הלקוחות שיהא רשע ויקראהו גזלן ולא קאי ביהמנותי', וא"כ לא חיישינן שמא אין כוונתו ללוות כלל ועביד קנוניא, והרמב"ן כ' ע"ז ואין זה נכון. א"נ כמש"כ תוס' לקמן יג. ד"ה היינו דסבור המלוה שיצא קול משעת כתיבה, א"כ סבור דכשר הוא, עוד אמרו בזה דלפמשנ"ת בכמה טעמים בהא דנאמן בחייב מודה וה"ז חב לאחריני, ונתבאר בכמה אופנים, א"כ י"ל דכ"ז כשדנים על עיקר ההלואה ולא כשדנים על הכשר השטר, ונבאר הדברים דלטעם א' דנאמן על חיובו וכתוצאה מכך הוא שעבוד הלקוחות, א"כ הכא כל הנפ"מ הוא ללקוחות, ולטעם ב' דהו"ל איני יודע אם פרעתיך, הכא הספק על זמן ההלואה, והו"ל איני יודע אם נתחייבתי, ולטעם ג' דאיכא הוכחה ואנ"ס שאומר אמת, הכא דכל הנפ"מ הוא לטריפה מלקוחות ליכא הוכחה, אבל לטעמים ד, ה הקו' במקומה עומדת, אכן יל"ד דאף תי' הראשונים דלאו אדעתי' לא יועיל לזה, דהרי נאמן מדין בידו, וכן נאמן על חזרת השטר דהא מודה, ולפמשנ"ת דכל הדין דכשהחזיר השטר גובים הוא רק בחשש פרעון אשה"ט דהכא הוא חשש בעצם, ולא יועיל חזרת השטר. ובאמת דכל משנ"ת הוא בישוב קו' הראשונים באופ"א, אבל לדברי תוס' דפי' דעדיין לא לוה בו, בזה הדק"ל דיהא נאמן שהשטר כשר דהרי מודה בעיקר החיוב, מלבד התי' דכלפי הלקוחות הו"ל איני יודע אם נתחייבתי ודוק.

בא"ד אבל אין לפרש שכבר לוה בו קודם שנפל הנחל"ד כ' דמדברי רש"י [שכתב בד"ה הני ריעי דיש לומר אם הי' כשר הי' נזהר בו] משמע דנפל מיד המלוה, והביא כן מהתומים, [סימן ס"ה ס"ק י"ט] [ויש לדחות דטוען שמסרו למלוה ועדיין לא לוה וממנו נפל] וכן נתבאר מדברי הרשב"א והר"ן וכ' דנפ"מ לדינא באופן שיודעים ע"פ עדים שהיתה הלואה דלרש"י לא יחזירו, אבל לתוס' יחזירו. וע"ע מהרש"א לעיל ז: שהקשה שהתוס' שם ד"ה בזמן פי' דהחשש שמא כבר לוה בו.

בא"ד והא לוה בו כבר ופשיטא שנזהר לשומרו וצ"ל דאע"ג דשיטת תוס' לקמן עב. ד"ה שטר דשטר מוקדם פסול לגבות גם מבני חורין, ונחלקו על רש"י [וכן דעת הר"ן והרשב"א שם] דכשר לגבות מבנ"ח, דמ"מ המלוה לא חש לפסולו ויבא לגבות בו, ובאמרי בינה דיני הלואה סימן כ"ב תי' עפ"ד הש"ך סימן מ"ג ס"ק י"א דאם המלוה כתב על השטר שהוא מוקדם ה"ז כשר, וא"כ יכול המלוה להכשירו ע"י שיכתוב שהוא מוקדם.

איתא לעיל ז: דבמקויים אין חוששין לכתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי, ולדברי תוס' דהחשש שמא עדיין לא לוה, א"כ במקויים דמלוה מקיים שטרא ולא לוה אין חשש שלא לוה. ולדברי הראשונים י"ל דמ"מ מאחר שטרח המלוה לקיימו זה הוכחה שהוא שטר כשר, כ"כ הנחל"ד, שו"ר בשמ"ק לקמן כ. סוף ע"א שכתב בשם הראב"ד גם לניסן ותשרי נמי ליכא למיחש דבי דינא לא מקדמי שטרייהו עד דגמרי למילתייהו עכ"ד.

בגמ' אלא הא דתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וכו' ניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין מבואר דבלאו חששא דטריפת לקוחות שלא כדין הוה א"ש כיצד כותבים, וק' על מה הם מעידים הרי לא ראו ההלואה, והנתה"מ סימן כ"ח ס"ק ז' הוכיח מדין זה דאין העדות על ההלואה אלא על שנכתב בציווי הבעל, וע"ע אהא"ז פ"ג מעדות ה"ד (ד"ה עוד נראה).- צ"ב מ"ט תלי הקושיא השתא, הא מסקינן דשטרי לא ריעי, והכא לכתחילה הוא דחיישינן להכי, ומשמע דהש"ס מדמי דכל חשש שחוששין בריעותא דנפילה ה"ה דלכתחילה צריך לחוש לזה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף