מראי מקומות/אורח חיים/קצט

מראי מקומות אורח חיים קצט

אם מזמנים עם כותים בזמן הזה

הטור והב"י בסעיף ב, הביאו דהאידנא הם כגויים גמורים ואין מזמנים עליהם, ויש להוסיף דכ"כ האשכול בהל' סעודה ד"ה והכותי (כט.).

אם מזמנים עם עם הארץ

הטור והב"י בסעיף ב, כתבו דבזמן הזה מזמנים, ויש להוסיף דהאשכול בהל' סעודה ד"ה ואין (כט.), כתב דרב האי כתב דהשתא רבנן לא זהירי בהא דאמרי' דאין מזמנים עם עם הארץ ומקילי בה.

דין גרים בברכהמ"ז

הטור והב"י בסעיף ד, הביאו מחלוקת אם יכול לומר שהנחלת לאבותינו, ותלי במחלוקת זו אם יכול להוציא אחרים בברכת המזון, ויש להעיר דהנמוק"י בב"ב קט ד"ה וכתבו המפרשים, כתב בשם המפרשים דגר יכול לומר שהנחלת לאבותינו, ויכול להוציא את הישראל אף כשאכל הישראל שיעור דאורייתא, וכ"כ המנהיג בהל' סעודה סי' יז, דדינו כישראל גמור לתפילה וברכת המזון, וכתב דכן המנהג.

פסיקת הב"י גבי צירוף קטן לזימון ולתפילה

הב"י בסי' נה,א-ד-ה, פסק דקטן אין מצטרף למנין גבי תפילה, וכאן בסוף סעיף י, פסק גבי זימון דמצטרף בין לשלשה ובין לעשרה, וכתב דאע"ג דבגמ' בברכות מז:, משמע מדברי ריב"ל איפכא דזימון בשלשה חמיר מתפילה בעשרה, מ"מ לא קי"ל הכי אלא איפכא דדבר שבקדושה חמיר טפי מזימון בעלמא שאינו קדושה, ע"כ, ואיכא למידק דאע"ג דלא קי"ל כריב"ל במה דצירף קטן בעריסה לעשרה, מ"מ מהיכי תיתי לן לחלוק על סברתו בהא דזימון חמיר טפי, וע"ז י"ל כמו שכתב הרא"ש הביאו ב"י בסי' נה שם, דקי"ל כמר זוטרא בברכות מה:, דס"ל דלא כריב"ל אלא שצירוף לעשרה חמיר משלשה, ע"כ, ומ"מ אכתי קשה דנהי דאשכחן מאן דפליג על ריב"ל בסברתו שצירוף לג' חמיר על צירוף לי', מ"מ היכא אשכחן מאן דפליג על סברת סתמא דהש"ס שם, שכל מה שמצטרף לעשרה גבי זימון מצטרף גם גבי תפילה, דהא פרכי' על ריב"ל שצירף עבד לזימון, מתפילה שאינו מצטרף, אלמא כל המצטרף לעשרה לזימון ה"ה לתפילה, וכיצד הב"י והשו"ע מצרף קטן לזימון בעשרה ואוסרו בתפילה, וצ"ע.

איזה קטן מצטרף לזימון לשלשה או לעשרה

הטור והב"י בסעיף י, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דמדברי סמ"ק במצוה קט אות מה, מבואר דלפני שנת י"ג או בשנת י"ג ולא הביא ב' שערות אין מצרפין אותו, וזה לכל הפחות לשלשה, ובסי' נה,ד-ה, גבי צירוף קטן בעריסה למנין, הבאתי דבדברי האשכול יש סתירה בזה ועל כן אין הכרע בדעתו לגבי קטן היודע למי מברכים, ומ"מ מבואר מדבריו דאם אינו יודע למי מברכים לא מצטרף, והמנהיג בדין עשרה לתפילה סי' עח, כתב דרב שר שלום כתב דאין קטן מצטרף עד שיהא ב' י"ג שנה, והמנהיג הסכים לדעת הרי"ף דכל קטן היודע למי מברכין מצטרף, וכ"כ בהל' סעודה (השניים) סי' קנד ד"ה ירושלמי וכשאומר, וכתב אפי' בן ט' שנים.

דעת בה"ג גבי צירוף קטן

בהל' ברכות בעמוד פו, ובהל' מיאון בעמוד שמב, כתב בה"ג דקטן פורח היינו דאעייל בתלת עשר והתחיל להביא שערות אלא דאכתי לא גמרו, ומאידך בהל' צרכי ציבור בעמוד רסה, כתב בה"ג דהיינו מבן י"ב ועד י"ג ואע"פ שלא הביא ב' שערות, ע"כ, וצריך להשוות דבריו ולומר דהא דכתב נכנס לגיל י"ג היינו בתחילת שנת י"ג והיינו מגיל י"ב ועד שנת י"ג, וצ"ל שאע"פ שבהל' צרכי ציבור לא כתב דבעי פריחת שער, הוא סמך על מה שכבר כתב כן בהל ברכות, ובהל' ברכות שם הביא את דברי רבי יוחנן שאמר דקטן פורח מזמנים עליו ופירש הבה"ג את דבריו, ואח"כ הביא את דברי הש"ס דאמרי' דלית הלכתא ככל הנך שמעתתא אלא קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, ע"כ, ומשמע דס"ל דהאי קטן פורח אינו להלכה, ומאידך בהל' צרכי ציבור ובהל' מיאון שם, הביאו להלכה שמצטרף לתפילה וברכת המזון, וצ"ל דס"ל לבה"ג דזה להלכה והכי נמי משמע מדטרח לפרש את דברי רבי יוחנן גבי קטן פורח בהל' ברכות, ומה שהביא להא דאמרי' לית הלכתא וכו' היינו כלשון הש"ס וכוונתו על שאר מימרי דאיתא התם בש"ס, וציינו שבאו"ז ח"א סי' קצו, איתא דר"ת כתב נמי דבה"ג ס"ל להא דקטן פורח להלכה, ע"כ, והב"י בסעיף י, הביא מחלוקת אי הא דקטן פורח הוא להלכה או לא, ונמצא בידינו דבה"ג ס"ל דהוא להלכה, וס"ל דכדי לצרף קטן לזימון ולתפילה בעי שיהא בן י"ב שנים והתחילו לצמוח לו שערות, ובעי נמי יודע למי מברכים דכ"כ בה"ג בהל' ברכות ובהל' צרכי ציבור, אמנם ציינו דבאו"ז שם כתב ר"ת בדעת הבה"ג דאו או קתני, או י"ב והתחלת שערות או שיודע למי מברכין, ע"כ, אמנם לגירסתינו בה"ג ליכא למימר הכי אלא בעי' לתרוויהו, וציינו דכן מוכח נמי מגירסת ראבי"ה בדעת הבה"ג, ומדהוצרך ר"ת לפרש כן בדעתו מוכח דבגירסתו נמי לא היה כתוב כן מפורש, ועל כן טפי אית לן למינקט בדעת בה"ג כגירסתינו דבעי תלת, י"ב ושערות ויודע למי מברכין.

צירוף קטן ע"י חומש שבידו

הטור והב"י בסעיף י, הביאו דהוא מנהג טעות, ויש להעיר דסמ"ק במצוה קט אות מו, כתב דהוא שטות, וכן בתשובות הגאונים שערי תשובה סי' קצד, מבואר דרבינו יעקב ורבינו שמשון ס"ל דמהני רק גבי עיבור השנה ולא לשאר דברים, (ונראה דתשובה זו אינה מהגאונים), וכן המנהיג בדין עשרה לתפילה סי' עח, הביא מנהג זה בשם מנהג צרפת ופרובינצא ודחה מנהג זה.

אם חבורת נשים חייבות לזמן לעצמם

הטור והב"י בסעיף ז, הביאו מחלוקת בזה, ויש להעיר דבה"ג בהל' ברכות בעמוד עח, כתב דאי בעו מזמנות, ע"כ, משמע דאינו חובה.

בדברי הר"ן גבי זימון בנשים

הב"י בסעיף ח-ט, הביא את דברי הר"ן במגילה, שדחה את האומרים שנשים אינן מצטרפות לעשרה גבי מגילה משום פריצותא כמו בברכהמ"ז, דדוקא בברכהמ"ז שייך שלא יצטרפו כיון שגם אינם מוציאות את האנשים יד"ח, אבל במגילה כיון שמוציאות יד"ח אי אפשר לומר שלא יצטרפו, ואם תאמר למה לא נחוש במגילה לפריצותא י"ל דיש לחלק וכו', ע"כ דברי הר"ן, ודבריו תמוהים דבתחילת דבריו כתב שלא שייך לומר דמשום פריצותא לא יצטרפו במגילה דכיון שמוציאות יד"ח לא שייך שחז"ל יתקנו שלא יצטרפו משום פריצותא, וא"כ מה הקשה אח"כ דניחוש לפריצותא במגילה, ודבריו סותרים זה את זה, ועוד קשה דכיצד תלה את הדין שאין נשים מצטרפות לזימון שהוא דינא דמתני' בברכות מה., בדינא שאין מוציאות יד"ח שהוא בעיא דלא איפשטא בברכות כ:, דאי תלי הא בהא א"כ ניפשוט ממתני', ועוד כיצד כתב בפשיטות דלא מוציאות יד"ח הא בגמ' הוא בעיא ולא איפשטא, ובפרט שהר"ן בסוכה יט. בדפוס וילנא, ד"ה ת"ר, כתב דקי"ל דנשים בברכהמ"ז דאורייתא, וא"כ יכולות הם להוציא את האנשים, וצע"ג.

טומטום ואנדרוגינוס בזימון

כתב הטור בסעיף ח, דאנדרוגינוס מזמן רק למינו ולא לאנשים או נשים, וטומטום אין מזמן אף למינו, וכתב הב"י דהכי תניא גבי שופר בר"ה כט., וטעמא כיון דאנדרוגינוס בריה בפני עצמו וטומטום ספק ולכך חיישינן שמא זה זכר וזו נקבה או איפכא, ע"כ, והגר"א בביאורו ציין לתוספתא בברכות ה,טז, אולם קשה דהתם איירי בברכת המזון דאינם יכולים להוציא יד"ח אפי' כשאין ג' אנשים, ולא בזימון, וצ"ע. ואיכא למידק בהאי דינא הנ"ל, דהא נשים בפני עצמן כתב הטור לעיל שחייבות, ואנשים בפני עצמן חייבים, וטעמא דאין מזמנים זה עם זה כתבו הראשונים הביאם הב"י בסעיף ח-ט, דהוא משום פריצותא, וכ"כ מהר"מ מרוטנבורג הביאו הב"ח ד"ה וה"ר יהודא, וא"כ צ"ל דאף הכא אם זה זכר וזה נקבה יש ביניהם פריצות או דנימא דלא פלוג. והב"י שהזכיר בזה דינא דשופר התכוון רק שמצינו שם חילוק בין טומטום לאנדרוגינוס, אבל לא התכוון לדמותם לגמרי דהתם טעמא אחרינא איכא, דהתם טעמא דכיון דנשים פטורות חיישינן שמא זה פטור וזה חייב, משא"כ הכא דשניהם חייבים וחיישי' לפריצותא, ומה שכתב הב"י דטעמא כיון דאנדרוגינוס בריה, ע"כ, ה"ה אם היה ספק זכר ספק נקבה גם היה מוציא את בני מינו כיון שכולם ספק אחד משא"כ טומטום.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף