מראי מקומות/אורח חיים/קפא

מראי מקומות אורח חיים קפא

אם מברכים על מים אחרונים

הטור והב"י בסעיף ז, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דהיראים בסי' תלד, כתב שמברכים והביא כן אף בשם רבי יצחק בן מלכי צדק, והמנהיג בריש דיני תפילה עמוד ו ד"ה ואלו הן, הביא שדעת ר"ת שמברכים, ומאידך האשכול בהל' סעודה ד"ה ומים (כז.), כתב דאין מברכים, ומדברי המנהיג בהל' שבת סי' מה, מבואר דסבר דמברכים, אמנם בהל' סעודה סי' ח, כתב דדוקא אם ידיו מזוהמות צריך ברכה אבל כשאינם מזוהמות אין צריך ברכה, ומבואר עוד מדבריו בשם השאילתות דדוקא מי שמברך על הכוס צריך לברך על הנטילה, ע"כ, אמנם אפשר שלא בא השאילתות להוציא בזה את מי שאינו מברך על הכוס אלא בא להוציא את מי שאינו מוציא הברכה בפיו אלא שומע מהמברך, ועי' במה שאכתוב בזה בסמוך גבי נטילת מים אחרונים לאחר ברכת המזון.

נטילת מים אחרונים לאחר ברכת המזון

הטור בסעיף ז, הביא את דברי השאילתות, ואמנם בדברי השאילתות שם בשאילתא נד הראשונה, מבואר קצת דלא כמו שהביא הטור משמו, דשם מבואר בדבריו דיש חילוק בין דין ידיים מזוהמות לדין מים אחרונים דקייל טפי, דגבי מים אחרונים אף המברך ואף בדאיכא כוס יכול ליטול לאחר הברכה, ומשא"כ גבי ידיים מזוהמות דהמברך ואיכא כוס חייב ליטול ידיו קודם ברכה, אבל שאר המסובין או המברך וליכא כוס אין צריכים ליטול כלל קודם ברכה, ע"כ, וכן הביא להלכה המנהיג בהל' סעודה סי' ח, מהשאילתות, אבל מדברי הטור מבואר דס"ל דלדעת השאילתות לא תלי בכוס אלא בהזכרת השם ומשא"כ השומעים שאינם מזכירים השם, ולפי שיטה זו בזמנינו שכולם מברכים יצטרכו כולם ליטול קודם ברכה, ומ"מ הטור כתב כן גבי ידיים מזוהמות, וא"כ לכל הפחות מי שידיו אינם מזוהמות ואינו נוטל אלא מחמת סכנה יכול ליטול לאחר ברכה, כמבואר בשאילתות, וכ"כ הטור בשם הראב"ד, והכי נקטינן.

מהו דבר מזוהם

הטור בסעיף ז, הביא מהשאילתות דדבר שאינו קרב לגבי מזבח נקרא מזוהם, ע"כ, ויש להוסיף דכן הביא להלכה המנהיג בהל' סעודה סי' ח, מהשאילתות.

אם האידנא שאין סכנת מלח צריך ליטול מים אחרונים

הטוש"ע והב"י בסעיף י, הביאו דיש מי שסובר דאין צריך, ויש להעיר דהיראים בסי' תלד, כתב שצריך, ומאידך מדברי סמ"ק במצוה קעח אות קמא, מבואר דס"ל דאין צריך וכן נהגו במקומו.

רוח רעה שורה על מים אחרונים רק כשנשפכין ע"ג קרקע

הכי מוכח ברש"י בחולין קה. ד"ה קינסא, ונראה דטעמו של רש"י לפרש כן כיון דאמרי' התם דאיכא פלוגתא ליטול ע"ג קינסא דהיינו קיסמין דקים כדפירש"י שם, ולכאו' אינו מובן דודאי אסור כיון דדרך אנשים לדרוס על קיסמים דקים, אלא ודאי דכל שלא נשפך על הקרקע להדיא לא שורה רוח רעה כלל, ולפי"ז מה שדנו כמה מפוסקי זמנינו אי שרי לברך כשיש על השולחן בכלי מים אחרונים, או שצריך לכסותם, אינו נכון כיון דאין כלל רוח רעה בכה"ג, ובלאו הכי אינו מחוור דמהיכא תיתי לאסור לפי הפשט לברך כנגד רוח רעה.

כמה צריך להיזהר מרוח רעה של מים אחרונים

אין להיזהר יתר על המדה שלא ישפכו מים אחרונים ע"ג קרקע דהא בברכות נב:, מוכח דשכיח שישפך ע"ג קרקע עד כדי כך שיטנפו המאכלים, גבי בש"א מכבדין את הבית, ומשם גם ראיה שאוכל שנשפך עליו מים אחרונים מותר באכילה דהא לא חיישי' רק משום שנמאס.

סכנת מלח סדומית

כתב הפמ"ג בתחילת ההקדמה להל' נט"י, שסכנת מעקה אינו בבירור שיארע שיפול הנופל ממנו משא"כ סכנה דמים אחרונים דהוא שכיח וברי היזיקא, ע"כ, וק"ק מאי שכיחותא הא אמרי' בחולין קה:, דאותו מלח המסוכן אינו נמצא כי אם קורט בכור, דהיינו בל' סאה, ודרך משל מי מקוה שכל גופו עולה בהם הם מ' סאה, וגם דרוב דרוב המלח נאכל ומועט הוא המלח הנשאר על הידים, ואף אם נשאר הרבה פעמים יפול קודם שיגע בעין, ועוד קשה דהא בטוש"ע בסי' זה, הוזכרו מים אחרונים רק על מי שמחוייב בברכת המזון על אכילתו, ולכאו' תיקשי דאמאי מי שאוכל כל דבר עם מלח לא יתחייב במים אחרונים מחשש מלח סדומית, אלא ודאי שאין כאן חששא גמורה, אלא חשש רחוק שחכמים צירפוהו לסיבה לתקן מים אחרונים, ולכך תיקנוהו רק על אכילת פת כיון שאז בדרך כלל אוכלים עם מלח, ודלא כהפמ"ג, אולם עצם דברי השו"ע הנ"ל אינם מחוורים כמו שאכתוב בסמוך, ועצם קושיית הפמ"ג למה על מעקה מברכים ולא אמרי' שזה מניעת סכנה בעלמא, לק"מ דאין אנו יודעים טעמן של מצוות התורה, ואפשר שלזה התכוון בתירוצו השני.

אכילה בלא פת

איכא למידק דכיון דאמרי' בחולין קה:, דכיון דטעמא משום מלח סדומית א"כ אפי' מודד מלח צריך נטילה, א"כ ה"ה לאוכל אכילה שיש בה מלח ואפי' בלא פת, דבמלח הדבר תלוי, דנהי דאפשר דאפי' מי שאוכל פת בלא מלח חייב, היינו טעמא משום דלא פלוג באכילת פת, וא"כ לפי האמור אדם האוכל שאר אכילות בלא מלח יהיה חייב דלא גרע ממודד מלח, וצ"ע.

מי שאין לו מים אלא רק או למים ראשונים או לאחרונים

עי' במה שנתבאר בזה בסי' קנח.

אם מותר לברך ברכה בידיים מטונפות בזיעה ושאר טינופים

בברכות ס:, מבואר דאדם מברך ברכות בלא נט"י אע"פ שנגע במקומות המטונפים ובמנעליו, אולם בתלמידי רבינו יונה בעמוד קיח ד"ה כי שמע, הקשה כן וכתב דבזמנם היו קדושים ושומרים על ידיהם אבל אם נגע במקום מטונף צריך ליטול, (וגבי נוגע מנעליו אכתוב בסמוך), וכתב שכן סובר רב עמרם גאון, ומדברי הרמב"ם נראה שחולק, ע"כ, ומדברי הטור והראשונים שהובאו בב"י בסי' קנח,יא, מוכח שצריך ליטול ידיו בכה"ג בשביל לברך ברכות, וכן מוכח מדברי הרשב"א הביאו הב"י בסי' ד,כא, וכן מדברי הרמב"ן הביאו ב"י בסוף סי' קסד, וכן מדברי התוס' הביאם ב"י בסי' קכח,ו-ז, וכן מוכח מדברי הר"ן בפסחים עד ד"ה דילמא, וכן בה"ג בהל' ברכות בעמוד עה, כתב דאם ידיו מטונפות צריך לרחוץ ידיו אף לפירות, ע"כ, וכדברי בה"ג מבואר נמי בדברי השאילתות בשאילתא צ, וכן מבואר בריטב"א בהל' ברכות ג,יט, וכ"כ האשכול בהל' נט"י ד"ה וכתב (כא:), והוסיף דאין לברך על נטילה זו, ומיהו מדברי הרא"ש בברכות פ"ט כג, נראה דס"ל כהרמב"ם, כיון שכתב דטעמא דתיקנו נט"י הוא מפני שנגע במקומות המטונפים ולכך צריך נטילה לק"ש ולתפילה, ע"כ, ומשמע דלברכות ולד"ת לא צריך ועוד שכן מוכח מהגמ' לשיטתו, דהא מברך ברכות קודם שנוטל דליכא למימר כדברי תלמידי ר"י שהיו קדושים, דהא ס"ל להרא"ש דתיקנו נט"י כי הידיים מטונפות, וכן משמע להדיא מדברי הרא"ש בסוף הסימן שם, וכדברי הרא"ש והרמב"ם נמי מוכח מהתוספתא דידיים כמו שכתבתי בסי' ד, גבי המחכך בראשו, ונמצא בידינו דתלמידי ר"י ורב עמרם גאון והטור והראשונים בסי' קנח, והרשב"א והרמב"ן והר"ן ובה"ג והשאילתות והריטב"א והאשכול, כולהו ס"ל דצריך נטילה בידיים מטונפות בזיעה בשביל לברך ברכות, ומאידך הרא"ש והרמב"ם ומשמעות התוספתא, ס"ל דאין צריך, והב"י השמיט כל זה במקומות הנ"ל, ואפשר דיסוד מחלוקתם הוא בגמ' שהביא הר"ן הנ"ל מנזיר נט., דהתם מוכח דאסור לחכך בגופו בתפילה, ואפשר דהראשונים דס"ל דצריך ליטול דימו את תפילה לברכות וכמו שדימה הר"ן שם להדיא, ומאידך הראשונים שאמרו שאי"צ ליטול ס"ל דהיינו דווקא בתפילה, ובאמת כוותייהו היה נראה קצת דהא בברכות ס:, ובתוספתא דידיים הנ"ל משמע דאי"צ ליטול, אבל אזלי' בתר הרוב המכריע דסברי דצריך ליטול, והכי נקטינן. ואין להביא ראיה למחלוקת זו מדברי הראשונים שהובאו בטור ובב"י בסי' קנח,יא, דכתבו דהא דמברכים אחר נט"י היינו כיון שפעמים שאין ידיו נקיות ולא יכול לברך, ע"כ, דהא אף הרא"ש ס"ל הכי אע"ג דס"ל שאין צריך נטילה לידיים מטונפות, והטעם בזה הוא כמש"כ הרא"ש בברכות שם, שפעמים שיוצא מבית הכסא ובכה"ג ודאי צריך ליטול. ומ"מ אכתי מוכח מהגמ' הנ"ל שהנוגע במנעליו אין צריך נטילה לברכות ולד"ת, אולם בב"י ובשו"ע ד,יח כתב שצריך ליטול, וכתב במשנ"ב דהוא משום נקיות, וצ"ל דמ"מ מותר ללמוד ולברך קודם נטילה זו, ומ"מ אכתי קשה, דבשלמא אי נימא שאסור לברך בידיים שנגעו במנעלים, א"כ נטילה זו היא מחמת שרוצה לברך ולכך צריך ליטול, אבל אי שרי, א"כ מאיזה דין יתחייב ליטול, דאין לומר שיש דין להיות נקי, דזה מהיכי תיתי, וצ"ע. והנה האחרונים בסוף הסימן, הביאם במשנ"ב ובשער הציון, הוסיפו עוד דין, דאפי' בזוהמת תבשיל ומאכל צריך לרחוץ הידיים קודם כל ברכה, ע"כ, וקשה דהא הראשונים שהובאו בטור כאן כתבו כן רק גבי מים אחרונים ולברכהמ"ז, א"כ מוכח דכל שאר ברכות שבתוך הסעודה בירכו בידיים מזוהמות מתבשילים, ועוד דא"כ נפיק לן עוד מים אמצעיים, בין התבשיל לשאר דברים שמברכים עליהם בסעודה, ודבר זה לא הוזכר בסוגיא דמים ראשונים ואחרונים ואמצעיים, בחולין קה., ולא בשום דוכתא, ולכאו' נראה דדין זה לא נאמר בברכות נג:, אלא לענין ברכהמ"ז ולא לשאר ברכות, וצ"ע.

· הבא >מעבר לתחילת הדף