מראה הפנים/תרומות/ב/א

מראה הפנים תרומות ב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אין תורמין מן הטהור על הטמא. הר"ש כתב להטעם מסברא דנפשיה משום דבעי מוקף וגזרינן דילמא תרים שלא מן המוקף משום דמסתפי דילמא נגע טהור בטמא וכו' ועוד הוכיח דאי מדאורייתא כדדריש בגמ' א"כ מה לי עיגול מה לי ב' עיגולין אבל למאי דפרישית ניחא ומיהו גם מזה אין כ"כ ראיה דהא אמרינן בירושלמי אעיגול ואגודה דקתני באמת אמרו אר"א כל מקום ששנינו באמת הלמ"מ ומיהו לאו דוקא עכ"ל ונמשך הר"ב אחריו וכתב לטעמו ובהא דאמרו הלמ"מ כתב ג"כ לאו דוקא והוסיף שהרי בפ"ק דשבת שנינו באמת אמרו החזן וכו' ומדרבנן היא. וכל זה שכתבו לאו דדוקא היא דבפ"ק דשבת אמרינן נמי הכי בהאי תלמודא דהל"מ מסיני הוא והכי אמר נמי לעיל בפ"ב דכלאים ובפ' המצניע ובכמה וכמה מקומות ששנינו באמת והתי"ט בפ' הזהב החליט ג"כ לזה דאין לגמגם בדבר דכל באמת הלכה היא וכך היא דעת הרמב"ם שכתב בדין דמשנתינו בפ"ה בהלכה ז' אין תורמין מן הטהור על הטמא והלמ"מ שעיגול של דבילה שנטמא מקצתו וכו' וא"כ הך דרשה דבגמרא עיקרית היא וכן בתרומת מעשר דניטלת מן הטהור על הטמא אסמכוה נמי אדרשה דקרא ולא מטעמא דניטלת שלא מן המוקף כדכתב הר"ש דא"כ חברים דאמרי' בכמה מקומות בש"ס דאין תורמין אף בתרומת מעשר אלא מן המוקף נימא נמי בהו דאין תורמין מן הטהור על הטמא ולא מצינו כן אלא הטעם כדאמר לקמן בגמ' וזהו נמי דדייק הרמב"ם וכתב שם בהסיפא אבל אם היו ב' עיגולים וכו' בצדה וכו' ור"ל דאף שהיא בצדה והוי מן המוקף וכדכתב לעיל בפ"ג דאפי' שתי מגורות שבבית אחד הוי מן המוקף אפ"ה כאן לא יתרום מן הטהור על הטמא לכתחילה:

מה גורן ויקב וכו'. גם בכאן פירש הר"ש כלומר דאין חטה אחת חצייה טמאה וחצייה טהורה ולא משמע כן מהסוגיא אלא אערימה של חטים קאי כדפרישית בפנים והכי מוכח מהא דפריך לקמן ומכיון דתנינן היו שני עיגולין וכו' מה צורכה דההיא דא"ר יוחנן והוכרח לשנויי בערימה של קישואין ודלועין היא מתניתא כדפרישית שם ובענין האי שינויא גופה לא כתב הרמב"ם שם כן אלא פירש ערימה של חטים ויתבאר מזה לקמן ד"ה בערימה וכו' בס"ד:

תרומת מעשר לימדה על תרומה גדולה שהיא ניטלת מן המוקף. דכתיב גבי תרומת מעשר ממנו ומלמדת היא על תרומה גדולה אבל היא עצמה ניטלת אף שלא מן המוקף כדיליף לקמיה מקרא ומשמע דהא דתרומה גדולה ניטלת מן המוקף מדאורייתא היא כ"כ התוס' בגיטין (דף ל') וביבמות (דף צג) וכ"נ דעת הרמב"ם בזה שכתב בפ"ג בהלכה י"ז אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף וכו' תרומת מעשר מפרישין אותו שלא מן המוקף שנאמר מכל מעשרותיכם תרימו וכו' וא"כ מדרבתה התורה לתרומת מעשר דניטלת אף שלא מן המוקף ש"מ דמן התורה לתרומה גדולה שאינה ניטלת אלא מן המוקף ועיין לעיל רפ"ז דדמאי מה שנתבאר מענין זה:

בעא מתקנה מיום לחבריה. לא אתיא אלא אליבא דמ"ד דס"ל בפ"ג דדמאי דמותר למכור לחבר כשיודיענו שהוא יתקן כדפרישית בפנים דהא מסתמא בשלקח מהנזהר בטהרה מיירי וא"כ למה חשש לתקנו אם המוכר חבר הוא א"נ באלו שהתיר להן למכור דמאי מיירי כמבואר שם ובפ"ב דדמאי וזה נראה דהא הכא בתרומת מעשר מיירי כדין דמאי שזה צריך להפריש וליתנו מן הדמאי ובמוכר חבר משתעי וכמבואר:

כל מקום ששנינו באמת הלכה למשה מסיני. עיין לעיל ריש פרקין מה שהוזכר מזה:

ועיגול של דבילה שנטמא מקצתו וכו' אין כולו טמא. הך קושיא דמקשה בפשיטות דאם נטמא מקצתו הרי כולו טמא אליבא דר' יהודא היא דפליגי בתוספתא דטבול יום בפ"ב עיגולי דבילה שנפלו משקין על מקצתן ה"ז נוטל עובי שלש אצבעות על רחב מלא קיצועה דברי ר' יהודה וחכ"א אין נוטל הימנו אלא מקום משקה בלבד ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכ' טומאת אוכלין בהלכה י"ד כחכמים וכתב הממעך אוכלין זה בזה וקבצן כגון הדבילה והתמרים והצימוקין שקבצן ועשאן גוף אחד אינן חיבור לפיכך עיגול של דבילה שנפלו משקין טמאין על מקצתו הרי זה נוטל ממנו מקום המשקין בלבד והשאר טהור ואם כן לר' יהודה חיבור הוא לטומאה ונוטל שלש אצבעות על רוחב כל מלא קיצועה והש"ס דמקשה מדר' יודה אף על גב דהלכה כחכמים זהו כדרך סוגיית הש"ס כלומר מי נימא דמתני' לא אתיא כר' יהודה ומשני דאפי' תימא ר' יודא ובמחובר במי פירות מיירי המתני' וכמ"ד בפ"ג דטבול יום דאין מי פירות עושין חיבור לטומאה כדאמרינן לקמן בפ"ב דחלה בהלכה ב' והובא לעיל בפ"ה דדמאי בהלכה א' ועיי"ש ד"ה אלא במגבל עיסתו במי פירות אבל לדינא הלכה כחכמים דהתוספתא דעיגול של דבילה וכיוצא בו לעולם אינו חיבור לטומאה וכדפרישית במתני' וצ"ל להאי אוקמתא דמחובר במי פירות ובענין גופא דדינא במחובר במי פירות פסק הרמב"ם שם בהלכה י"ג כר"ע דטבול יום עיסה שלשה במי פירות אינה חיבור שאין לך דבר שמחבר את האוכלין אלא שבעה משקין בלבד ויתבאר עוד מזה בהגיעי למקומו בפ"ב דחלה ברחמי ובס"ד:

בערימה של קישואין ודלועין היא מתניתא. האי מילתא מיתפרשא לפי האי ברייתא דמייתי לה בפ' העור והרוטב (דף קכז) ירקות שצמקו באיביהן כגון הכרוב והדלעת אין מיטמאין טומאת אוכלין קצצן ויבשן מטמאין טומאת אוכלין קצצן ויבשן ס"ד עץ בעלמא הוא א"ר יצחק בעל מנת לייבשן וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מטומאת אוכלין בהלכה ג' וכפשטה דמילתיה דר' יצחק דאם ליקטן לייבשן הרי הן אוכלין כשהיו עד שיבשו ויעשו כעץ והיינו דקאמר הכא בערימה של קשואין ודלועין ובשיבשו קצתן וקצתן עדיין לא נתייבשו לגמרי כדפרישית בפנים דמשכחת לה מקצתה טמאה ומקצתה טהורה ומיהו כל זה דמדייק הש"ס ומשני לה בשינויי דחיקי הכל הוא אליבא דהאי מ"ד דס"ל דכל שנחשב כגוף אחד הוי חיבור לטומאה כדפריך לעיל בעיגול של דבילה ומשני לה במחובר במי פירות והלכך בערימה וכיוצא בה דלא שייך האי שינוייא מדייק עלה אליבא דר' יוחנן וכמבואר בפנים ומוקי לה הכי אבל לדינא למאי דקיי"ל כחכמים דהתוספתא דטבול יום כמבואר בדיבור דלעיל דאע"פ שהוא כגוף אחד מ"מ לענין טומאה לא הוי חיבור לא צריכין לכל הני אוקמתא ולפיכך כתב הרמב"ם בדין דהמתני' בערימה של חטים כמה שזכרתי לעיל ד"ה מה גורן ויקב דלדינא מיתפרשא המתני' כפשטה וזהו נכלל הכל במה שנתבאר לעיל:

היו לפניו שני כריים אחד הפריש ממנו מקצת וכו' אין תורמין ומעשרין מזה על זה. כ"פ הרמב"ם בפ"ג מהלכ' תרומות בהלכה ח' גבי תרומה וכן הדין במעשר וכפי הכלל שכתב בפ"א מהלכ' מעשר בהלכה ז' כל שאמרנו בתרומה אין תורמין מזה על זה כך במעשר וכו' ומלבד בדין מוקף שא"צ לעשר מן המוקף כמבואר שם לעיל וכל הא דמייתי הכא לקמן מהתוספתא בענין מוקף וכתוב ג"כ מעשר אגב שיטפה הוא דאין דין המוקף במעשר ואפי' תרומת מעשר מרבה לעיל מהכתוב דא"צ לתרום מן המוקף מד"ת כ"א בחברים אמרו שאף בתרומת מעשר תורמין מן המוקף מצד החומרא כמו שהוזכר לעיל ובפ"ק בהלכה א' ד"ה ר' יוחנן בשם ר' ינאי. ולפי הסוגיא פשיט לה גם להבעיא דשני עיגולין אחד מקצתו וכו' ולא היה צריך הרמב"ם לבאר לזה להדיא דמכלל דבריו נשמע דדוקא בעיגול של דבילה אחד שנטמא מקצתו וכו' הוא דאמרו כן:

הרי שהביא מינין הרבה בקופה וכו'. דינים אלו מהתוספתא דאיירי בענין מן המוקף הביאן הרמב"ם בפ"ג בהלכה י"ז וי"ח וי"ט ובשקי תבואה הביא גי' דהתוספתא כמו שהבאתי בפנים ומשמע דמפה לא הוי הפסק דבהקיפה אחד שאמרו היינו בסמוכין זה לזה כדמשמע מדבריו שם ואפשר שהיה לפניו הגי' גם כאן בפשיטות ר' יוסי בענין זה. ובתוספתא גריס עוד הקיף חמשה צבורין בגורן תורם מאחד על הכל א"ר יהודה אימתי בזמן שעיקר הגורן קיים אין עיקר הגורן קיים תורם מכל אחד ואחד והביאה הרמב"ם שם וכר' יהודה דכל אימתי לפרש הוא ואפי' בברייתא כמו שזכרתי בכמה מקומות בחיבורי לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ועיקר הגורן קיים ר"ל שעשה מעיקר הגורן לאלו חמשה ציבורין ועדיין לא התחיל לפנות כלום וה"ז מן המוקף אבל אם אין עיקר הגורן קיים שכבר פינה ממנו ונשארו אלו חמשה צבורין אין זה מן המוקף שעתיד לפנותן גם מהן למקום אחר:

תני ר' אילעיי אומר וכו'. זה מבואר הכל בפנים וכל מה דשייך להתוספתא ולרבי יהודה היא ולא זכר הרמב"ם זה משום דמסתמא דמתני' משמע דלא נאמרה הלכה בנטמא מקצתו וכו' אלא באלו ג' דברים דקחשיב להו וכן מבואר המסקנא דלא הורי ר' אימי כר"א דלית הלכתא כותיה ואדין דתרומה דוקא קאי אבל בענין חלה הלכה כר"א ויתבאר במקומו בסוף פ"ב דחלה בס"ד:

אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה. כתב הר"ש דמדאורייתא שרי והא דכתיב תתן לו ולא לאורו הא אמרינן בפ' כל שעה דה"מ דלא היתה לה שעת הכושר וכו' וכ"כ הר"ב וכך הם דברי הרמב"ם בפי' המשנה שכתב בתנאי שיהא זה דבר הטמא שהיתה לו שעת הכושר ואח"כ נטמא אבל אם היה נטמא קודם שתגמר מלאכתו ולא בא לעונת המעשרות אפי' בשוגג אין תרומתו תרומה. אבל בחיבורו חזר בו דבפ"ה בהלכה ח' שכתב דין הזה סתם דבריו וכתב ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה ולא הצריך שהיתה לה שעת הכושר. והנני מבאר לך טעמו שחזר בו והוא נלמד ממסקנת הסוגיות מכמה מקומות בש"ס ואגב יתבאר ג"כ דין הכשר טומאה לדעתו ז"ל בחיבורו שנלמד מכמה מקומות. בפרק כל שעה (דף לב) תניא האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים דברי ר"ע ריב"נ מחייב א"ל ר"ע לריב"נ וכי מה הנאה יש לכהן בה א"ל ר' יוחנן ב"נ ומה הנאה יש לאוכל תרומה טמאה בשאר כל ימות השנה שמשלם א"ל לא אם אמרת בתרומה טמאה שכן יש לו היתר הסקה תאמר בזה שאין בו אף היתר הסקה וכו' בד"א במפריש תרומה והחמיצה אבל במפריש תרומת חמץ ד"ה אינה קדושה וכו' והמסקנא התם דר"ע וריב"נ כ"ע ס"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה ובהא פליגי ר"ע ס"ל לפי דמים משלם וזה אין לו דמים וריב"נ וס"ל לפי מדה משלם ובזה פסק הרמב"ם כר"ע דהלכתא כותיה דמתני' דהתם דמיתוקמא דלא כהלכתא אי כר"י הגלילי דס"ל חמץ מותר בהנאה כדאוקי לעיל או דנוקמי מתני' כריב"ן דלפי מדה משלם ולית הלכתא כותיה לגבי ר"ע ובזה סרה תלונת הראב"ד בפ"ט בהלכה ו' ולא נאריך בזה דמבואר פיסקיה דהרמב"ם גבי תרומת תמץ וכאן לא באנו אלא לענין הדין דמשנתינו דלא מצאתי ביאור לזה. ואמרינן לקמן שם (דף לג) על הא דקתני דאם הפריש תרומת חמץ אף לר' יוחנן בן נורי אינה קדושה מנה"מ אר"נ בר יצחק תתן לו ולא לאורו מתיב רב הונא בריה דרב יהושע אין תורמין מן הטמא וכו' בשוגג תרומתו תרומה ואמאי לימא לו ולא לאורו ל"ק התם היה לו שעת הכושר הכא לא היתה לו שעת הכושר וכו' והנה כל זה אליבא דר' יוחנן בן נורי היא דאי לר"ע אפי' במפריש תרומה והחמיצה לאו כלום הוא ואין אנו צריכין להך טעמא דלו ולא לאורו וצריך שתדע דלמאי דאמרינן בפ' במה מדליקין (דף כה) גבי שמן שריפה בי"ט הוא דאסור הא בחול ש"ד מ"ט אמר רב כשם שמצוה וכו' ואמרה תורה בשעת ביעורה תהני ממנה והיכן אמרה תורה מדרב נחמן א"ר אבהו ואני הנה נתתי לך וכו' בשתי תרומות הכתוב מדבר וכו' רנב"י אמר דכתיב תתן לו ולא לאורו מכלל דבת אורו היא והנ"מ בין הני תרתי דרשות אה היתה טמאה מעיקרא כגון שנטמא הדגן כולו אם צריך להפריש התרומה ממנו וליתנו לכהן דלהך דרשה תתן לו ולאורו א"צ להפריש דמעיקרא לשריפה קאי ודמיא להפריש תרומת חמץ וכדיהיב רנב"י הכא לטעמא דריב"נ אבל להך דרשה דרב נחמן בר אבוה אפי' הוא טמא כולו צריך להפריש ממנו תרומה וליתנה לכהן להדלקה ולהסקה וזה מבואר בהא דקאמר שלך תהא וכו' והשתא נימא דלכאורה היה כאן מקום לטעון דאימא לענין תרומה טמאה ס"ל לר"ע נמי כדרשת רנב"י דלו ולא לאורו אבל הא בלא"ה ליתא דהך דרשה דרנב"י לא קיימא למסקנא והעיקר כדר"נ אמר רבה בר אבוה כדמוכחא הסוגיא דפ' הערל (דף ע"ד) דמייתי התם כמו דמייתי בפ' במה מדליקין בענין תרומה טמאה שניתנה להסקה ולהדלקה ומייתי מעיקרא מדר' אבהו א"ר יוחנן לא בערתי ממני בטמא ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בשמן של תרומה שנטמא וכו' ושקיל וטרי התם בענין בעיא דרב ששת אם ערל אסור במעשר שני עד דמסיק דאף ר' יצחק ס"ל דערל אסור במעשר וכו' תלתא ממנו כתיבי בפסח וכו' תלתא ממנו כתיבי במעשר וכו' ואכתי מופנה מצד אחד הוא ולמ"ד למדין ומשיבין מאי איכא למימר. והכי קיי"ל כרבנן דר' ישמעאל בפ"ג דנדה (דף כב) ומסיק הך דר' אבהו דלעיל מדר"נ אמר רבה בר אבוה נפקא דכתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר א' טהורה וא' טמאה ואמר רחמנא לך שלך תהא להסקה תחת תבשילך והשתא למאי דקיי"ל ערל אסור במעשר וקיי"ל דמופנה מצד א' למדין ומשיבין ע"כ דאתינן לדרשת דר"נ אמר רבה בר אבוה כי היכי דאייתר לן ממנו גבי מעשר לג"ש וכן מביא הרמב"ם להך דרשה בפ"ב בהלכה י"ד וכתב התרומה לכהן בין טהורה בין טמאה אפי' נטמאה הדגן או התירוש כולו קודם שיפריש ה"ז חייב להפריש ממנו תרומה בטומאה וליתנו לכהן שנאמר ואני נתתי לך את משמרת תרומותי אחת טהורה ואחת טמאה וכו' ולכאורה צריך טעם מנין לו זה אפי' נטמא כולו קודם שיפריש התרומה אלא הרי זה כבא ללמד ונמצא למד דמכיון דלמדין אנו מהכתוב הזה דתרומה טמאה ניתנה להסקה ולהדלקה כמסקנת הש"ס דיבמות א"כ ממילא איתרבי אפי' להתרומה שהופרשה מהטמא שנטמא מקודם דהא בשתי תרומות הכתוב מדבר וכמו דהטהורה ניתנה לו לאכילה לעולם כך הטמאה ניתנה לו להסקה ולהדלקה לעולם וזהו דלא כדרשת דרב נחמן בר יצחק בשבת ובפסחים אלא דאפילו היא אינה אלא לאורה ולא היתה לה שעת הכושר כלל ניתנה היא לכהן והשתא מוכרח הוא דהך סוגיא דפסחים דמשני לחלק בין היתה לו שעת הכושר או לא לאו דהלכתא היא ולא אזלא אלא אליבא דר"י בן נורי ולפי דרשות דרב נחמן בר יצחק בענין תרומה טמאה וזכינו מזה דהני תרתי דרשות אליבא דתנאי הוו דלר' יוחנן בן נורי ע"כ דס"ל כדרשת רנב"י ולר"ע דלא ס"ל כדרשיה וכטעמיה דהא אפילו היכא שלא היתה לה שעת הכושר כלל צריך מיהת ליתנה לכהן להסקה ולהדלקה והא דקאמר ד"ה אינה קדושה לענין חיוב תשלומין לזר היא ובתרומת חמץ דאינה להסקה כדאיתא בהך ברייתא דפרק כל שעה אבל כל היכא דחזיא להסקה ולהדלקה נהי דלריב"נ למאי דמחלק גבי תרומת חמץ ע"כ דאתינן לדרשת רנב"י דלו ולא לאורו אבל לר"ע ודאי לא ס"ל אלא כהאי דרשה דר"נ בר אבוה וכדקיימא המסקנא בסוגיא דיבמות ונקטינן מהא דמעתה נתבאר לן לתרתי מילי חדא דלפי הך מסקנא דסוגיא דיבמות א"כ ניתנה התרומ' טמאה לשריפה לעולם אפי' בטמאה מעיקרא היכא דמותרת בהנאה וחזיא להסקה או להדלקה והיינו כר"ע דאילו לריב"ן כדרשיה דרב נחמן בר יצחק הוא דס"ל ויצטרך לנו זה לביאור דין דשמן שריפה בפ"ב דשבת ואידך דלמדנו מזה דלעולם מן הטהור על הטמא תרומתו תרומה בדיעבד שהרי צריך הוא ליתנה לכהן ונתבאר לן מזה טעמיה דהרמב"ם דחזר בו בחיבורו ממ"ש בפירושו בדין דמשנתינו וכמ"ש בהדיא בפ"ב שהבאתי דאפי' לא היתה לו שעת הכושר צריך שיתן התרומה טמאה לכהן וא"כ לעולם מן הטמא על הטהור תרומתו תרומה אם הוא בשוגג לענין הפרשה על הטהור וכדי שלא להאריך הרבה במקום אחד אציג דין הכשר טומאה במקום אחר במה שנתברר לן מכמה מקומות ולפי דעתו בחיבורו שהוא ג"כ נגד דעתו בפירושו ותמצא זה לקמן בפ"ב דחלה בס"ד וע"ש בהלכה ב' ד"ה ר' חייא בשם ר' יוחנן דברי הכל היא:

תני א"ר יודן בד"א בתרומה גדולה וכו'. כן פסק הרמב"ם בדין זה בפ"ד דתרומות בהלכה י"ט ומיהו צריך טעם למה שהשמיט להסיפא דהתוספתא וכדמייתי לה הכא דאם היה תורם תרומה ותרומת מעשר כאחת אינה שלום ונראה דהוא ז"ל חש לקושיית ר' בא בר ממל דמותיב על האי טעמא דיהודה ברבי דיהיב להסיפא כמבואר בפנים דאף דהדר מפרק לה לא חש להאי פירוקא דהא איכא למידק עלה דמאי מכניסו לחמורה איכא הכא אם אמרינן דאין תרומתו תרומה א"כ יחזור ויתרום על הטבל תרומה אחרת וע"כ דמיפרך האי פירוקא דמאי אמרת במזיד דאין תרומתו תרומה ונימא נמי הכי דמבריחו את מן הקלה וכו'. אלא דליתא כדאמרן וא"כ הדרינן למאי דמתיב ר' בא ממתני' דהאי טעמא ליתא שלא עלתה על דעתו וכו' וחיישינן שמא היה דעתו להקדים להתרומת מעשר ולעולם תרומת מעשר תרומה היא:

רבי פנחס בעא קומי ר' יסא עד כדון וכו'. כדפרישית דמשמע מהבעיא שלו דאליבא דר' יודה היא דקמיבעיא ליה דאי להת"ק דמיקל בשוגג א"כ מאי האי דמספקא ליה דילמא ע"כ לא קאמר אלא בשוגג שכסבור שהוא טהור אבל אם היה יודע שהוא טמא וכסבור מותר לתרום וכו' מהו דלפ"ז בעיא היא אם אומר מותר שוגג הוא ולקולא והוה קשיא מאי קא מיבעיא ליה וליפשוט ממתני' דהניזקין דאומר מותר שוגג הוא בתרומה ולקולא דהכי פשיט ליה התם בהאי תלמודא אמתני' בהלכה ה' שם המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב ובעי נמי שם עד כדון כסבור שהוא חולין היה יודע שהיא תרומה וכסבור מותר לטמותה מהו נשמעינה מן הדא הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין מה אנן קיימין אם כסבור שהוא חולין ויש פיגול בחולין בתמיה אלא כן אנן קיימין ביודע בהן שהוא קודש וכסבור לומר שמותר לפגל בקודש והכא ביודע שהיא תרומה וסבור לומר מותר לטמותה אלמא אומר מותר שוגג הוא לפטורא וה"נ כן אבל אי האי בעיא קאי אליבא דר' יודא דמחמיר בשוגג אם היה יודע בו בתחלה שפיר קמיבעיא ליה דאימא אם אומר מותר לא מחמיר ביה ר' יהודה מכיון דלא שייך ביה היה יודע בו בתחלה דמאי איכפת שהיה יודע שהוא טמא אם היה סבור שמותר להפריש מן הטמא על הטהור דבסתם שוגג שייך הוא להחמיר ביה דכיון שהיה יודע שהוא טמא היה לו ליזהר ולא לבוא לידי כך כ"א היה לו לתרום ממנו בעצמו עליו שלא יבוא לתרום ממנו על הטהור והשתא מדהשיב לו ר' יסא יאות רבי סבר כר' יודא וכדפרישית בפנים דנראה מדבריך דקמיבעיא לך אליבא דר' יודא ויאות הוא אם רבי דקבע לדבריו במתני' ס"ל בגופא דדינא כר' יודא שמעינן מיהת דהלכה כר' יודא בגופא דדינא דהא קאמר שפיר הוא דרבי ס"ל כר' יודא ולפיכך פסק הרמב"ם בחיבורו בפ"ה בהלכה ח' כר' יהודה וחזר בו ממ"ש בפירוש המשנה ובענין פירושא דשוגג כתב הוא ז"ל אם ידע בטומאה ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד וכן בתרומת מעשר וטעמו מדבעי הכא ומספקא ליה בהא הכריע האי ספיקא לחומרא ול"ק מההיא דתרומה בפ' הנזקין דשאני התם דהא מסקינן כר' יוחנן שם דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ובדין הוא דאפי' מזיד פטור אלא משום קנס וא"כ כל היכא דשוגג הוא לא שייך למיקנסיה ואומר מותר כשאר שוגג הוא אבל הכא אומר מותר כמזיד הוא דלא אמרו אומר מותר שוגג הוא אלא לענין חיוב בקרבן כדמוכח מהאי דפרק כלל גדול וכבר בארתי מזה בכמה מקומות בחיבוריי ועיין בריש מס' הוריות ועיין לקמן רפ"ח ד"ה רבי חגיי שאל וכו' תמצא עוד יותר מבואר מה דשייך לענין אומר מותר ע"ש:

מתניתא בכלים גדולים וכו'. וטעמא כדפרישית דכלים גדולים כמו הסל והקופה הגדולים שאין דרכן לשאוב בהן מים אבל כלים קטנים והן שדרך לשאוב בהן מים אינו נראה כמתכוין להטבילן ומערים וכו' והאי פירושא מוכרח הוא מדמייתי להאי דר' הושעיא ולהאי ברייתא נפל דליו וכו' לסייעתא להאי אוקימתא למתני' דביצה וכהאי ברייתא דמייתי נמי בבבלי פ"ב שם (בדף יח) מדלין בדלי טמא והוא טהור ומשו"ה יש לתמוה על הכ"מ שכתב בפ' כ"ג מהלכ' שבת בהלכה כח על דכתב הרמב"ם אסור להטביל כלים טמאין בשבת וכו' ובירושלמי פ"ב דתרומות יש דמתיר כלים קטנים ולא חש לו רבינו משום דבמסכת ביצה מוכח דכולהו אסירי עם טעמא דאיתא התם ולזה לא חילק רבינו. הבין הוא ז"ל דכלים קטנים דקאמר הכא קטנים ממש קאמר אבל אינו כן אלא כדפרישית וכדמוכרח ואתייא האי דהכא כהאי דהתם בגופא דדינא דמערים וכדכתב לזה הרמב"ם בפ"ד מהלכ' י"ט בהלכה יח ומדלין בדלי טמא והוא טהור מאליו ופשוט הוא דבכל חילוקי דינים אלו שבת וי"ט דין אחד להם:

חד אמר בכלים שנטמאו באב הטומאה. פלוגתייהו קאי בין על המתני' דביצה ובין על המתני' דסוף במה מדליקין ולהכי מקשי האי מ"ד בולד הטומאה למ"ד באב הטומאה מהאי מתני' דסוף במה מדליקין כדפרישית בפנים ובמה שבארתי לשינויא דמשני ליה כדמוכחא מהסוגיא וכדי שלא תקשי מידי לפי האמת להאי מ"ד שנטמאו באב הטומאה דאם ברוצה להשתמש בהן חולין בטהרה מ"ט לא יטביל אף בי"ט עצמו דהא לא בעי הערב שמש לחולין לפיכך פירשתי דלא קאי האי שינויא אלא דה"ק למאי דס"ד דידך דטעמא דידי משום הערב שמש וא"כ אמאי לא פרכת אעיקרא דדינא הכי אלא דהא מעיקרא ליתא דטעמא דידי לאו משום הערב שמש וכו' כמבואר בפנים ובזה תבין דמ"ש רש"י ז"ל בביצה שם די"מ לטעמא דהאי ברייתא דתני התם לדינא כהאי מ"ד הכא דדוקא שנטמאו באב הטומאה אבל בולד הטומאה מטבולין משום דלטומאה דאורייתא בעי הערב שמש והקשה רש"י על זה דהרי ראוי להשתמש בהן חולין וכו' וזה הכל נכלל במה שנתבאר כאן ועיין במ"ש התוספות בענין זה ואם דאפשר לתרץ לעיקר הקושיא על טעמא דהערב שמש דאזלא כמ"ד חולין שנעשו על טהרת תרומה הרי הן כתרומה לכל מילי לא נאריך בזה מכיון דהאמת הוא בהאי דינא דטעמא הוי כדכתב רש"י דבטומאה מן התורה הוי כמתקן אבל בנטמאו בולד הטומאה והיינו במשקין טמאין לא מיחזי כמתקן וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכה י"ט שם להאי טעמא דאף בנטמא מעי"ט בולד הטומאה מטבילין אותו ביו"ט לפי שהוא טהור מן התורה:

בשוגג באיסור ובמזיד באיסור. לפי כוונת הסוגיא דהכא משמע דדעתיה דר' שמואל בשם ר' אבהו לחלק בענין אם קנסו שוגג אטו מזיד או לא דתליא בין אם השגגה באיסור או אם השגגה בשבת וידע באיסור הוא וזה דמשמע ליה מפשטא דמתני' דכר"מ דלקמן אתיא דבשוגג יאכל אפי' בו ביום וכדקאמר הכא ר' יוחנן לקמן אני אין לי אלא משנה וכו'. דמשמע דהתיר בשוגג לאכול אפי' בו ביום ואפי' לאותו המעשר והמבשל בעצמו וכר"מ דהא עלה קאמר רב חסדא הותרו שבתות וא"כ לא קניס שוגג אטו מזיד וכדמשני ליה ר' יוחנן קנסו במניח ולא קנסו במבשל וזהו כסברת רב נחמן בר יצחק בבבלי פ' כירה (דף לח) מבשל דלא אתי לאיערומי בשוגג יאכל אבל האי דאתי לאיערומי בשוגג נמי לא יאכל ושמעינן נמי דלא מחלק בין מידי דאורייתא למידי דרבנן דבמקום שלא קנסו שוגג אטו מזיד לא קנסו בשניהן ובמקום שקנסו קנסו בשניהן וזה מונח מהא דא"ר יוסי מתניתא אמרה כן וכו' והמעשר והמבשל בחדא מחתא תנינן לה ואע"ג דהאי מדרבנן והאי מדאורייתא חדא דינא אית להו לענין דלא קניס שוגג אטו מזיד בשלא ידע באיסור אלא דאם ידע באיסור ושגג בשבת בהא הוא דחמירא ליה לדעת ר' שמואל וקנסינן שוגג אטו מזיד ומטעמא דכשידע באיסור ושגג בדבר אחר חייש טפי לאיערומי ולא מחלק גם להאי גיסא בין מידי דאורייתא למידי דרבנן ולפיכך מוקי למתני' בששגג באיסור דוקא וזה מבואר לדעת ר' שמואל דהכא ולקמן יתבאר עוד ראיה מוכרחת מההיא דלעיל פ"ה דפאה דסוגיא דהאי ש"ס ס"ל דלא מחלקינן בין מידי דאורייתא למידי דרבנן בענין קנסו שוגג אטו מזיד במקום דשייך. ונבאר עכשיו מן העולה מסוגיית הש"ס דילן ובמה שצריך ביאור לדעת הרמב"ם בענין חלוקי דינים דהמתני' והיוצא עוד מהם. האי תוספתא דלקמן בפלוגתא דתנאי במבשל בשבת מייתי לה בש"ס הבבלי בכמה וכמה מקומות. ובמקור הדין מה שצריך לענין קנס שוגג אטו מזיד ולכל חלוקי דינים דהמתני' מבואר הוא ממסקנת הסוגיא דגיטין (דף נג ונד) במה דפליגי ר"מ ור"י בזה דהתם גבי פלוגתא בברייתא דהמטמא והמדמע וכו' דר"מ מחייב בין בשוגג בין במזיד ור"י ס"ל בשוגג פטור במזיד חייב ומוקי פלוגתייהו בקנסו שוגג אטו מזיד ופריך עלה מהאי ברייתא דהמבשל בשבת דאיפכא שמעינן להו דר"מ לא קניס שוגג אטו מזיד ור' יהודה קניס דהא ס"ל לא יאכל עד למוצ"ש ומשני דבהאי סברא פליגי דלר"מ עדיפא ליה מידי דרבנן וקניס ביה שוגג אטו מזיד דכיון דקילא ליה חיישינן שמא יעבור במזיד אבל במידי דאורייתא כגון המבשל בשבת לא חיישינן דעבר ליה במזיד לא קניס ליה לשוגג ור' יודא איפכא ס"ל דבדאורייתא דעביד איסור חמור קנסינן שוגג אטו מזיד ובמידי דרבנן לא קניס לשוגג והדר פריך לר"מ מהמתני' המעשר והמטביל כלים דמידי דרבנן נינהו ולא קניס ליה לשוגג דסתם מתני' ר"מ היא ומשני לה דשאני הכא דגברא לתקוני ולטהורי מאני קמכוין ואנן ליקום וליקנסיה והדר פריך אליבא דר' יהודה דס"ל דבדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד מהאי ברייתא דנפלו ונתפצעו וכו' דקניס ר' יהודה לשוגג ומשני דהתם היינו טעמיה דר' יהודה משום דאתי לאיערומי ולמימר שוגג הייתי והשתא למאי דנתבאר מן הסוגיא במאי דפליגי ר"מ ור"י בענין קנסו שוגג אטו מזיד ע"כ לומר דלר' יהודה קניס נמי לשוגג דהמעשר והמטביל כלים דאע"ג דלא קניס במידי דרבנן מ"מ כל היכא דאיכא למיחש לאיערומי קניס הוא אף במידי דרבנן והרי מעשר ומטביל דמיא ממש למפצע האגוזים בשוגג וקניס ר' יהודה וא"כ ה"ה במעשר ומטביל כלים דלא אשכחן בהדיא לסברת ר' יודה בדינים אלו אלא דמסתברא דכך ס"ל לר' יודא בדין דמעשר ומטביל כלים כמו דס"ל בהאי דערלה דהא מיהת איכא למיחש לאיערומי וליכא למימר דאפשר דר' יודא מודה בהו מטעמא דגברא לתקוני ולטהורי מאני קמיכוין ולית לן למיקנסיה דהא ליתא דהאי דיחויא לא מדחי לה אלא אליבא דר"מ וכן נראה מדעת רש"י ז"ל שכתב גבי הא דמשני לעיל על דפריך מברייתא דם שנטמא וזרקו בשוגג וכו' גברא לכפורי מכוין ואנן ניקום וניקנסיה וה"ה דהוה מצי לשנויי הא מני ר' יהודה היא וכו' דמשמע דלר' יהודה לא ס"ל כהני. שינויי והדרינן לסברת ר' יהודה במקום דאיכא למיחש לאיערומי לפי זה יתבארו דברי הרמב"ם בענין חלוקי דינים אלו שהוזכרו דבמבשל בשבת פסק כר' יהודה כמ"ש בפ"ו מהלכ' שבת בהלכה כ"ג וזה מבואר דר"מ ור"י הלכה כר"י וכך הוא דעת רוב הגאונים ז"ל כמו שהביא הה"מ ולר' יהודה מבואר הוא מהסוגיא הנזכרת דס"ל דבמידי דרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד וא"כ לכאורה צריך טעם על מה שפסק הרמב"ם בענין שארי דינים דמידי דרבנן וזה דבדיני דמתני' המעשר והמטביל כלים פסק דלא קנסינן ליה לשוגג כמ"ש בזה בפכ"ג מהלכ' שבת בהלכה ח' גבי המטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהן מיד וכן בהלכה ט' בהמגביה תרומות ומעשרות בשוגג יאכל מה שהתקין וזה הוא כסברת ר' יהודה דבמידי דרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד והא אכתי איכא למיחש לאיערומי לסברת ר' יהודה אלא דבמה שפסק בפי"ו מהמ"א בהאי ענינא דערלה דהאי ברייתא נפלו ונתפצעו בזה ניחא הכל דכתב שם בהלכה י"א לדינא דברייתא נתפצעו אגוזים אלו שנאסרו כולן מפני אגוז ערלה שביניהן וכו' הרי אלו יעלו באחד ומאתים וכו' וזהו דינא דהך ברייתא נפלו ונתפצעו ולא כמה שציין הכ"מ למתני' דפ"ג דערלה דהתם בנתפצעו בתחילה מיירי וקמ"ל דבטלה חשיבותן ובזה כ"ע מודים אלא בנפלו ונאסר הכל ואח"כ נתפצעו כדכתב הוא ז"ל ופלוגתא היא בברייתא דלעיל ולפי הגירסא דברייתא שהובאה בהסוגיא דלעיל דר"י מחמיר הוא בשוגג והוא ז"ל פסק בזה כר' יוסי דברייתא דהלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודה דס"ל בשוגג יעלו וא"כ לא חייש לאיערומי וה"ה במעשר ומטביל כלים ומתוך מה שהזכרנו נתבארו חלוקי דינים בכל עניני דשייך למיקנס שוגג אטו מזיד ובמקום דלא שייכא למיקנסיה ונתבאר ג"כ הטעם במה שפסק גבי גדיש שלא לוקט תחתיו דקנסינן שוגג אטו מזיד כמה דאמר בהאי תלמודא בריש פ"ה דפאה ובדין נטל מקצת הפאה וירקה על השאר דפ"ב דפאה לא פסק כהאי תלמודא דקניס גם התם שוגג אטו מזיד ובמה שנתבאר ניחא דשיטתא דהאי תלמודא לא ס"ל לחלק בין מידי דאורייתא לדרבנן בזה והוא ז"ל פסק כר' יהודה דדוקא במידי דאורייתא קנסינן שוגג אטו מזיד אבל במידי דרבנן לא קנסינן וההיא דלעיל דפ"ב דפאה גזל מפני דרכי שלום הוא ולא קנסינן ואפי' במקום דאיכא למיחש לאיערומי לא קנסינן לשוגג בדרבנן וכר' יוסי כמו שנתבאר ודע דבענין האי ברייתא דנפלו ונתפצעו מביאין התוס' שם גי' דהאי תלמודא ויתבאר שם במקומו בס"ד:

בציבורא כר' יוחנן הסנדלר. ובבבלי חולין פ"ק (דף טו) לא גריס הכי אלא כי הוה מורי לתלמידיה מורי להו כר"מ וכי הוה דריש בפירקא דריש כר' יהודה מפני עמי הארץ ולפיכך פסקו הגאונים והרי"ף והרמב"ם ז"ל כר' יהודה משום דהאידנא נפישי עמי הארץ כדכתב הרשב"א ז"ל בחידושי חולין ומסיים שם ולר' יוחנן הסנדלר לא חיישינן דאפי' בפירקא לא דריש רב כותיה והלכך ליתא כלל. ולגי' דהאי תלמודא היה נראה דסובר הש"ס בהאי דקאמר דרב דריש בפרקא כר' יוחנן הסנדלר אלא דמשמע דלא סמיך הש"ס אהא דהרי ר"ש בר ברסנא קאמר דרב היה מחמיר טפי והורה כר' ישמעאל דהתוספתא ואפ"ה קאמר בתר הכי דבעון מר' יוחנן ואמר אני אין לי אלא משנה וכר"מ כמו שזכרתי בדיבור דלעיל והגאונים הכריעו כדקאמר התם דרב דריש בפירקא כר' יהודה ואע"ג דרב ור"י קיי"ל כר' יוחנן מ"מ כיון דלא הוזכרו דברי ר' יוחנן בש"ס דילן בהדיא בענין זה לא סמכו אדהכא ועוד דמשמע מדברי ר' יוחנן בפ' מרובה (דף עא) דמוקי להאי ברייתא גנב וטבח בשבת וכו' בטובח ע"י אחר וחכמים דפטרי ר"ש הוא דס"ל כר' יוחנן הסנדלר דמעשה שבת אסור באכילה והויא לה שחיטה שאינה ראויה וזהו דלא כהלכתא דהא קיי"ל בהא דבטובח ע"י אחר מתחייב המשלח בתשלומי ד' וה' כדכתב הרמב"ם בזה בפ"ג מהלכת גניבה בהלכ' ו' ואין להאריך כאן:

תני לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין וכו'. ברייתא זו הובאה בבבלי שבת פ"ק (דף יח) ופסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכ' שבת בהלכה י"ב ומשמע מהכא דדין זה שוה ממש למבשל בשוגג בשבת אליבא דר' יהודה וכדקאמר ר' מנא יאות א"ר יוסי דכדין מבשל בשוגג הוא וכר' יהודה אתייא וא"כ ש"מ דבמבשל בשוגג ס"ל לר' יהודה נמי דלא יאכל עד למוצ"ש בכדי שיעשו וה"ז מסייע לדעת רש"י ובה"ג ז"ל דפסקו כן במבשל בשוגג למאי דקיי"ל כר' יהודה ואינו כן לדעת הרמב"ם ז"ל והסוברים כותיה דבמבשל בשבת בשוגג פסק בפ"ו דיאכל למו"ש מיד וכאן פסק ואם עבר ושהה אסורין עד מוצ"ש וימתין בכדי שיעשו והרשב"א ז"ל בחידושי חולין כתב דטעמא דמילתא דלא אמרו בכדי שיעשו אף בעל ידי ישראל אלא בדבר שנעשה מאליו כגון ההיא דעססיות ותורמסין אבל במבשל ליכא למיגזר שאין ישראל עשוי לבשל בשבת ואפי' בשוגג עכ"ל וראיה לסברא זו אשכחן בפ' כירה שהבאתי לעיל דר"נ בר יצחק קאמר החם למ"ד במבשל בשבת בשוגג יאכל דלא דמי למשהה דמבשל לא אתי לאיערומי והאי אתי לאיערומי וא"כ ה"ה דמצינן למימר אליבא דר' יודה לחלק כן לענין בכדי שיעשו למוצאי שבת ומיהו צ"ל לדעת הרמב"ם וסייעתיה דהא דהכא נמי לא איתמר אלא על האי ברייתא דלא תמלא אשם קדירה וכו' ואע"ג דמלישנא דקאמר וכאן מכיון שאתה אומר המתן למוצ"ש עד כדי שיעשו נמי שלא נהנה מחמת שבת כלום וא"כ נימא דגם במבשל בשוגג כן הוא שלא יהנה מחמת שבת מ"מ מכיון דחזינן דהש"ס לא מייתי האי מילתא לעיל גבי מבשל לא ס"ל הכי אליבא דר' יהודה אלא גבי משהה וכהאי סברא שזכרנו. ודע דהתוס' מביאין להא דהכא בפ' בכל מערבין (דף מ) ד"ה אי משכחת להו וכו' שמביאין שם לפירש"י בפ"ג דביצה דבדבר הניצוד או הנלקט בי"ט הראשון של גליות שממתין בי"ט שני בכדי שיעשו דטעמא הויא שלא יהנה ממלאכת יו"ט ולדעת בה"ג וכן לר"ת ממתין עד מוצאי יו"ט בכדי שיעשו דטעמא הוי שלא יאמר לו ישראל להנכרי שיביא לו וכתבו שם וריצב"א אומר דבירושלמי משמע דטעם כדי שיעשו כפירש"י (ויש שם ט"ס בציון התוס' דהכא הוא ולא כדכתב שם) דתני התם לא תמלא אשה וכו' ובתר הכי מפרש מפני שהמית שבת עליו וכיון דממתין בכדי שיעשו אינו נהנה ממלאכת שבת כלום ובמקומו יתבאר בס"ד:

דבר אחר מונין לשביעית ואין מונין לשבתות. הני תרי טעמי אליבא דר"מ הובאו ג"כ בבבלי גיטין (דף נד) גבי הא דרמי התם דר"מ אדר"מ ודר' יהודה אדר' יהודה ומשני לה. והתם קאמר מאי דבר אחר ה"ק וכ"ת שבת נמי זימנין דמיקלע יום שלשים בשבת וכו' ואיכא חששא דמונין אף בנוטע בשבח ת"ש דבר אחר נחשדו וכו' והכא מסיק לה ג"כ כטעמא דמפני חשדא אלא דהכא פריך לה אהך טעמא דמונין משביעית גופה מדלא קתני אלא הנוטע בשביעית עצמה ולא קתני רבותא טפי דאפי' בנוטע בפחות משלשים לפני שביעית איכא למיגזר אף בשוגג לטעמא דמונין כמבואר בפנים והתם ניחא ליה להש"ס טפי למיפרך משבת דלטעמא דמונין איכא למיגזר אף בנוטע בשבת בשוגג וה"ה דמצינן למיפרך נמי משביעית כדפריך הכא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף