פני משה/תרומות/ב/א

פני משה תרומות ב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' אין תורמין מן הטהור על הטמא. בגמ' יליף לה מקרא:

באמת אמרו. הלכה למשה מסיני כדקאמר בגמ':

העיגול של דבילה. על שם שדורסין את הדבלה ועושין אותה בעיגול ואם נטמא מקצת העיגול לא נטמא כולו כדתנינן בתוספתא דטבול יום פ"ב עיגולי דבילה שנפלו משקין טמאין על מקצתן חכ"א אינו נוטל מהן אלא מקום המשקה בלבד והיינו דתני הכא תורם מן הטהור שיש בו על הטמא שיש בו:

וכן אגודה של ירק. בגמ' עביד צריכותא דאי תנא עיגול הו"א מפני שכולו גוף אחד אבל אגודה שאין כולה גוף א' לא יתרום מזה על זה קמשמע לן ואי תני אגודה הוה אמינא מפני שכולה תפוסה אחת אבל ערימה והוא כרי של איזה מין כדמפרש בגמ' שאין הכל תפוסה אחת לא הלכך צריכי כולהו:

ר"א אומר תורמין מן הטהור על הטמא. כדס"ל ג"כ לקמן בסוף פ"ב דחלה דיכול לתרום אף מן המוקף שנותן פחות מכביצה באמצע כדי שלא יטמא הטהור מן הטמא ואין הלכה כר"א:

מתני' אין תורמין מן הטמא על הטהור. משום דתרומה טמאה לא חזיא לאכילה:

מזיד לא עשה ולא כלום. לתקן את השירים ותרומתו שתרם הויא תרומה ויחזור ויתרום:

וכן בן לוי שהיה לו מעשר טבל. כלומר שטבול לתרומת מעשר ונטמא זה המעשר והיה מפריש עליו והולך לתרומת מעשר על מקום אחר אם שוגג וכו':

אם היה יודע בו בתחלה. שנטמא זה אע"פ שהוא שוגג לענין התרומה שכסבור היה שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הוי כמזיד ולא עשה כלום והלכה כר' יהודה:

מתני' המטביל כלים בשבת. וזה אסור לפי שהוא מתקן וכן המעשר דאין מפרישין תרומות ומעשרות בשבת שמתקן הוא:

והמבשל בשבת בשוגג יאכל. אותו תבשיל למוצאי שבת אבל בשבת עצמו אסור ובמזיד לא יאכל הוא לעולם אבל אחרים אוכלין אותו למוצאי שבת דכתיב גבי שבת כי קודש היא ודרשינן היא קודש ואין מעשיה קודש:

ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור. יעקור. וקאמר בגמ' טעמא לפי שנחשדו על השביעית ולא נחשדו על השבתות דבר אחר מונין לשביעית ואין מונין לשבתות וכדמפרשינן לה בגמרא:

גמ' ר' יוחנן בשם ר' ינאי. טעמא דאין תורמין מן הטהור על הטמא משום דכתיב ונחשב לכם תרומתכם וגו' ואמרינן בפ' דלעיל בהלכה ז' דהאי קרא בתרומה גדולה מדבר:

מה גורן ויקב איפשר וכו'. בתמיה כלומר שהרי אי אפשר שיהא כל הערימות של החיטין שבגורן חציין טמאין וחציין טהורין שהרי בעודן במחובר אין מקבלין טומאה כלל וכשנעקרו ונפלו עליהן משקין אז מקבלין הכשר טומאה ומתטמאין וא"כ כשנפלו המשקין על ערימה כל הערימה הייא מוכשרת לקבל טומאה דכולה גוף אחד היא וכן ביקב ולקמן פריך עלה מערימה גופה דקתני במתני' ומשני לה. וזה. כלומר וכאן אע"פ שאיפשר הוא שזה טהור וזה נטמא מ"מ למדין אנו אפשר משא"א דהואיל וכתיבא גבי תרומה גורן ויקב ללמד בא שלא יהא תורם מהטהור על הטמא כמו הגורן ויקב דלא משכחת ביה שכולו הוא חציו טהור וחציו טמא:

מעתה. אפי' בדיעבד לא יהא תרומתו תרומה ומשני ממנו כתיב והרמותם ממנו תרומת ה' ודרשינן ממנו מכל מקום תהא תרומה בדיעבד ולקמיה מפרש לה דאע"ג דהני קראי בתרומת מעשר כתיבי מלמדין הן על התרומה גדולה:

כל הדברים למדין ומלמדין. בכל מקום הדבר למד לעצמו ומלמד על אחרים אבל תרומת מעשר היא מלמדת על התרומה גדולה ואינה למידה לעצמה כדמסיק ואזיל תרומת מעשר וכו':

מנין. לתרומת מעשר שניטלת מן הטהור על הטמא:

עשה שינתנו לאהרן הכהן בכהונתו. כלומר דבזה ריבתה התורה שתנתן לאהרן כל מה שהוא יכול לאכול בכהונתו והרי התרומה היא טהורה ואע"פ שניטלה על הטמא ובהאי קרא גופיה מפורש בהדיא תרומת מעשר כן תרימו גם אתם תרומת ה' מכל מעשרותיכם אשר תקחו מאת בני ישראל ונתתם ממנו וגו':

טול מן מקודש שבו. מן כל שיהיה מקודש לתרומת מעשר ואפי' שניטלה על הטמא וריבתה התורה שתעשה כן אף לכתחילה:

מכל מעשרותיכם. ריבה אפי' היה לו אחד ביהודה ואחד בגליל תורם מזה על זה:

ואף היא ניטלת מן הגמור. בדבר זה דין תרומת מעשר נמי כן שאם הקדים הלוי להמעשר בשבלים אינו יכול להפריש תרומת מעשר מן השבלים אלא דשן ומפריש מן הדגן:

ואינה ניטלת מן הטמא על הטהור. לפי שיש כאן פסידא דכהן שאין תרומה זו ראויה לו אלא להסקה הלכך אף בתרומת מעשר אינה ניטלת:

כך אינה ניטלת מן הטמא על הטמא. דס"ל הואיל דיכול להפריש מן הטהור על הטמא יפריש כדי שיתן להכהן דבר הראוי לאכילה:

ומודה ר' נחמיה בדמאי. דהואיל ואינו אלא מדרבנן ומשום ספק מפריש הוא מן הטמא על הטמא והכי קאמר בהדיא בתוספתא סוף פ"ג ר' נחמיה אומר אין מפרישין מן הטמא על הטמא אלא בדמאי בלבד:

עד כדון בשהיה לו מאותו המין וכו'. אליבא דר' נחמיה הוא דבעי אם עד כאן לא פליג דאינה ניטלת מן הטמא על הטמא אלא בשהיה לו מאותו המין בטהור והלכך מוטב שיפריש מן הטהור על הטמא אבל אם לא היה לו מאותו המין מהו מי נימא דבכה"ג מודה ר' נחמיה הואיל דקי"ל דאין תורמין ממין על שאינו מינו מוטב שיפריש ממינו מן הטמא על הטמא או דילמא דאפי' בכה"ג פליג וס"ל דאעפ"כ מוטב להפריש מן הטהור על הטמא ואפי' אם אינו מינו או אם אפשר לו להמתין עד שיהיה מאותו המין מן הטהור ואז יתקן את הטמא:

נשמעינה. לזה מן הדא עובדא:

זבן ליה קלוסקין. קנה ר' חנינא בשביל ר' זעירא גלוסקא אחת ומן החבר הוא שקנה אותה דעשאה בטהרה אלא שלא היה מתוקן וכמ"ד לעיל בפ"ג דדמאי דמותר למכור לחבר אחד ודאי ובלבד שיודיענו שאינו מתוקן הוא שזה יתקנו:

בעא מתקנא מיום לחבריה. רצה ר' חנינא להשאיר מהגלוסקא זו כדי לתקן ממנה גם למחר דשמא לא ימצא למחר לקנות ממי שעושה בטהרה ועל כרחו יהא צריך לקנות מאחר שאינו מוחזק בטהרה והיה חושש שלא יפריש ממנו ולפיכך היה רוצה לתקן מהיום שהיה מן הטהור על מה שאפשר שיצטרך לקנות למחר מדבר שאינו ידוע שנעשה בטהרה:

אמר ליה ר' זעירא לית אנן צריכין לחשוש ליחידאה. שאתה רוצה לחשוש להא דר' נחמיה דאין מפריש מן הטמא על הטמא יחידאה הוא ולית הלכתא כותיה:

אית לך מימר בשהיה לו מאותו המין. בתמיה וכלומר והשתא מדהשיב לו ר' זעירא כך ואם ר' נחמיה לא פליג אלא בשהיה לו מאותו המין בטהור וכי ידע ר' חנינה שיזדמן לו למחר מאותו המין בעצמו ובשביל כך היה רוצה לחשוש ולתקן מאותו של היום אלא ודאי ש"מ דר' נחמיה ס"ל דלעולם אין מפרישין אלא מן הטהור על הטמא ואפי' בשאינו מינו ולפיכך היה ר' חנינא חושש להחמיר וא"ל ר' זעירא לית אנן חששין ליחידאה ומוטב לתקן ממין על מינו:

ועיגול של דבילה וכו'. וכי לא נטמא כולו ומאי האי מן הטהור שיש בו דקתני ומשני דבמחובר העיגול במי פירות היא מתניתא שחיברו להיות בעיגול שלא יתפזרו הדבילות ובמי פירות חיברו ואין מי פירות עושין חיבור לטומאה:

ואין סופו ליחלק. קס"ד דעיגול של דבילה דקתני דתורמין ממקצת הטהור על הטמא אפילו לאחר שחולקין אותו הואיל דמעיגול אחד הן והלכך פריך ואמאי הא כיון דנחלק הוא ונעשה לשנים הוו להו כשני עיגולין א' טהור ואחד טמא וקאמר דהא לא קשיא דתיפתר שקרא לה שם תרומה בעודו במחובר בעיגול אחד:

אבל נטמאת קלחין בעודן כל קלח וקלח בפ"ע נטמאו מקצתן ואח"כ אגדן לא בדא התירו לתרום ממקצת הטהור על מקצת הטמא דהו"ל כבאין בשתי אגודות:

וחין סופה ליחלק וכו'. כדלעיל:

אגד שנטמא. מקצתו והתירו וחזר ואגדו מהו אי כאגודה אחת דיינינן ליה הואיל ובשעה שנטמא וכן עכשיו בשעת קריאת שם תרומה באגודה היא או דילמא מכיון שהתירו אחר שנטמא מקצתו אע"פ שחזר ואגדו הו"ל כנטמא קלחין ואגדן ולא איפשטא:

וליתני עיגול וכו'. כדפרישית במתני':

מכיון דתנינן היו שני עיגולין וכו' מה צורכה דההיא דאמר וכו'. מערימות הוא דפריך על הא דמסיים ר' יוחנן לעיל וקאמר מה גורן ויקב וכו' למה ליה כולי האי ולומר דאעפ"כ למידין אפשר משאי אפשר הא כיון דתנינן ערימה במתני' א"כ ש"מ דאף בערימת גורן גופה מצינו מקצתה טמאה ומקצתה טהורה והא דפריך מסיפא משתי ערימות ולא פריך להדיא מהרישא וכן ערימה אלמא דמצינו בערימה מקצתה טמאה ומקצתה טהורה היינו טעמא משום דאי מרישא לחוד הוה מצי לשנויי הכא במאי עסקינן בשנטמאו מקצת מהשבלים או החטים קודם שעשה מהן ערימה ואח"כ עשה ערימה מהן ומשאר חטים שלא נטמאו והן נשארין טהורין דהא אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא וכי קא"ר יוחנן לעיל דאי אפשר לערימה שבגורן שתהיה חציה טמאה וחציה טהורה היינו בשנטמא לאחר שנעשה ערימה דכל הערימה כגוף אחד הוא כדפרישית לעיל אבל מכיון דתני בסיפא דבשתי ערימות אחת טהורה ואחת טמאה לא יתרום מזה על זה תו לא מצינן לאוקמי הרישא בשנטמאו מקצת מהחטים קודם שעירבן עם האחרים ועשה מהן ערימה דא"כ הו"ל כשתי ערימות כדאמרינן לעיל גבי נטמאת קלחין ואגדן דהוו כשתי אגודות ותנן דבשתים אחת טהורה ואחת טמאה לא יתרום מזה על זה והלכך הוא דנקט למיפרך על ר' יוחנן מהסיפא:

אמר ר' חייא בר אדא. דלא קשיא דר' יוחנן מצי לשנויי לך דלאו בערימה של חטים מיירי אלא בערימה של קשואין ודילועין היא מתניתא ובאלו שפיר משכחת לה שנטמאו מקצתן ומקצתן טהורין וכגון שמקצת מהן נתייבשו ואותן אין מקבלות טומאה והלחין שבהן נטמאו וכשעשה מהן ערימה הרי מקצתה טהורה ומקצתה טמאה ולעולם בערימה של חטים בגורן לא מצינו שתהא חציה טהורה וחציה טמאה דבמחובר אין מקבלין טומאה ולאחר שתלשן אם נטמאו מקצתן ועשאן ערימה עם שאר החטים הו"ל כשתי ערימות כדאמרן:

היו שני עיגולין אחד מקצתו טמא ואחד מקצתו טהור. כלומר ששניהן המקצת מהן טמא והמקצת מהן טהור מהו שיתרום מזה על זה מי תלינן דתורם הוא מהמקצת הטהור מזה על מקצת הטהור של זה וכן ממקצת הטמא על מקצת טמא ומותר או דילמא תיישינן שמא יתרום מהטהור על הטמא ומהטמא על הטהור ואסור:

ויביא כהדא. וקאמר הש"ס ואתייא בעיא זו כהדא בעיא אחריתא לענין אם חוששין שיתרום מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור כדמסיק ואזיל היו לפניו שני כריים וכו' ואחד הפריש ממנו מקצת וכו' כצ"ל וכן הוא לקמן ריש פ"ד בסוף הלכה וזהו כעין הבעיא דשני עיגולין ושאלון תלמידי וכו' ואמר להן הכתוב הזה הכסיל חובק את ידיו וגו' כלומר הרי זה שנתעצל ולהפריש מכל כרי וכרי לכל תרומות ומעשרות שלו ולא עשה כלום לפי שאסור לו להפריש מזה על זה ור"א אמר משמיה דר' חייא רבא דבהדיא השיב דאסור ומינה נפשוט ג"כ לבעיא דשני עיגולין דאסור:

הרי שהביא מינין הרבה בקופה וכו'. תוספתא היא בפ"ג ולענין מן המוקף נשנית:

אין תורמין מזה על זה. כצ"ל וכך הוא בתוספתא דבתרומה הוא דחששו שיתרום מן המוקף וכאן דדבר אחר באמצע מפסיק ביניהן לא יתרום מן העליון על התחתון:

הדא דתימא בשאין שם חלל. באמצע אבל יש שם חלל באותו דבר אחר שבאמצע אינו מפסיק ותורם מזה על זה:

כל בית הגיתות אחד וכו'. ותורם מזה על זה:

תני. בתוספתא שם וכן היה ר' יהודא אומר כל בית הבד קורה אחת כיצד קורה אחת לשתי בורות שתי קורות לבור אחת שתי קורות לשתי בורות בזמן שכולם תפיסה אחת תורמין ומעשרין מזה על זה נטמא אחד מהן תורם מן הטהור שבו על הטמא שבו אין כולם תפיסה אחת אין תורמין ומעשרין מזה על זה נטמא אחד מהן אין תורמין מן הטהור שבו על הטמא שבו. כלומר כל בית הבד נחשב כאלו הוא נעצר מקורה אחת ובין קורה אחת לבור אחד שיורד השמן לתוכו ובין לשתי בורות וכו' בזמן שכולם תפוסה אחת שאין דבר אחר מפסיק באמצע נחשב הכל כאחד בין לענין לתרום מן המוקף ובין לענין שאם נטמא א' מהן הוי כאילו נטמא המקצת מכולו ותורמין מן הטהור שבו על הטמא שבו. וקאמר הש"ס דה"ה בגורן והוא שתהא תופסת את הגורן באמצע כלומר שתהיה הכל תפוסה אחת ולא יהיה דבר מפסיק באמצע הגורן:

עד כדון חטין. אם עד כאן בחטין דוקא צריך שיהו נוגעין באמצע שתהא נחשב הכל כתפוסה אחת וקאמר דלאו דוקא שיהו החטין בעצמן מצרפן אלא אפי' קש ואפי' תבן מהן ג"כ מצרפן כשהן נוגעין באמצע להצדדין של הגורן שמכאן ומכאן:

היה טמא באמצע. אם נטמא מה שבאמצע מהו שיהא מצרפן וא"ל והיינו נשוך בתמיה הא צריך שיגעו זה בזה עד שישוכו וכעין דתנן בפ"ב דחלה העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה פטורין מן החלה עד שישוכו והכא כיון שהטמא באמצע אי אפשר שיגעו זה בזה והלכך אינו מצרפן לתפוסה אחת:

היתה מפה באמצע. אם חשיבא הפסק אמר להן והיינו דין דחמשה שקין בגורן דתני וכו' בתוספתא פרק הנזכר וגריס התם שקי תבואה ועיגולי דבילה וחביות של גרוגרות כולם בהקפה אחת תורמין ומעשרין מזה על זה. ולפי גי' דהכא אין תורמין צ"ל דבהקפה אחת דקתני היינו שהן מוקפין זה על זה אבל אם הן זה אצל זה הוי השק הפסק והיינו דפשיט להן ר' יוסי דהמפה הוי הפסק:

תני. בתוס' שם וגרסי' נמי להא לקמן בסוף פ"ב דחלה:

בלח. ר"א לטעמיה דס"ל במתני' תורמין מן הטהור על הטמא ואשמעינן בברייתא דאף בדבר לח משכחת לה שתורמין ויהיה מן המוקף ואפי' כן לא יטמא הטהור מהטמא כדמפרש ואזיל:

והוא רוצה לתרום בטהרה. שרוצה לתרום עליהן מן הטהור:

מביא משפך שאין בפיו כביצה וממלא אותו זיתים וכו'. כן הוא בתוספתא וכן לקמן בחלה שאם יהיה בפיו כמלא ביצה יטמאו הזיתים שבמשפך מהזיתים הטמאים שכבושים בחבית כשיגעו אלו באלו. והלכך צריך שלא יהיה בפיו כמלא ביצה דבפחות מכביצה אינו מקבל טומאה ונמצא תורם מן המוקף והזיתים שבמשפך נשארו בטהרתן:

למה לי פחות מכביצה. והא אם אפי' יהיה בפיו כמלא ביצה וכי לא פירורין אינון. הזיתים שבפי המשפך כפירורין הן שבכל זית וזית אין בו שיעור לקבל טומאה ואף אם יהיו כמה זיתים בפיו אין מצטרפין לטומאה דכביצה בבת אחת בעינן כדדרשינן מכל אוכל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים בכביצה ומשני דהיינו טעמא שלא יטמא זיתים הרבה כלומר דאע"ג דכביצה בבת אחת בעינן מ"מ חיישינן כשיגעו בהזיתים הכבושים בחבית המשקה הטופח שבהן מצרפן לכביצה כדתנן בפ"ח דטהרות גבי עריבה שהיא קטפרס דשתים מצטרפות לכביצה ע"י משקה טופח ומתוך כך יטמא זיתים הרבה לפיכך צריך שיהא בפיו פחות מכביצה שלא יבא משקה טופח על שיעור צירוף לכביצה:

אמרו לו. דברי חכמים בתוספתא הן שהשיבו לר"א שאין לך קרוי לח אלא יין ושמן בלבד וכלומר אף לדבריך אין זה קרוי לח:

היך עבידא קורה אחת לשתי בורות. השתא מהדר הש"ס לפרש דברי ר' יהודה בתוספתא כמו שהבאתי לעיל דמסיים כיצד קורה אחת לשתי בורות שתי קורות לבור אחת וכו' ופריך היך עבידא הא דקאמר שתי קורות לבור אחד שאם נטמא אחד מהן תורם מן הטהור שבו על הטמא שבו דהניחא גבי קורה אחת לשתי בורות משכחת לה שפיר דנטמא מה שבבור האחת והשניה לא נטמאת ומכיון שבאו מתוך הקורה האחת תפוסה אחת היא ולענין טומאה הוי כנטמא מקצתו והשאר בטהרתו ותורם מן הטהור שבו על הטמא שבו:

אלא שני קורות לבור אחד. קשיא דכי לא מתוך שנטמא מקצתן נטמאו כולן שהרי יורד הכל לבור אחד והיכי קאמר תורם מן הטהור שבו:

תיפתר שהיה בלבו לעשות תפוסה אחת. כלומר דלא מיירי שירד הכל לתוך בור אחד אלא הא דקאמר שני קורות לבור אחד היינו שהיה בדעתו בתחלה לכך שמשני הקורות שיעצור ירד השמן לתוך בור אחד ונמלך אח"כ לעשותו שתי תפוסות כלומר שירד לשתי בורות ודברי ר' יהודה כך הם מתפרשין בין שהיה בדעתו בתחלה כך שירד מהקורה אחת לשתי בורות ובין שבתחילה היה בדעתו משני קורות לבור אחד ונמלך לעשותו לשתי בורות ובין מב' קורות לשתי בורות וא"כ אם נטמא אחד מהן הרי השני בטהרתו ולענין תרומה מיהת הכל כתפוסה אחת היא כדלעיל ותורם מן הטהור שיש בו על הטמא שבו:

הדא דתימר. דתורם מן הטהור על הטמא שבו דוקא בשנטמא זה משישלה ומשיקפה והיינו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דפלוגתא דתנאי היא בברייתא לענין גמר מלאכה למעשר ומייתי לה בפ' השוכר את הפועלים (דף צב) דתני רב הושעיא היין משירד לבור ויקפה שהחרצנים הן צפין למעלה על פי הבור כשמתחיל היין להיות תוסס ונוטלן עם הזגין ומשליכן ר"ע אומר משישלה בחבית שנותן היין לתוך החבית וישולה הזגין והחרצנים מעל פי חבית וכאן הואיל שכבר נראו לתורמן בטהרה אע"פ שאח"כ נטמא מקצתו תורם מן הטהור על הטמא:

אבל אם נטמא עד שלא שילה. לר"ע ועד שלא קיפה לרב הושעיא לא בדא. התירו להיות תורם מן הטהור עליו לפי שנטמא זה עד שלא נראה לתרום ממנו בטהרה:

ולא הורי. כר' אליעזר ואמר טעמא משום דתרין כל קביל תרין אינון. דר' טבי ור' יאשיה כחד הוו שקיבלו מר' ינאי וכן ר' יצחק בשם ר' הושעיה אמרו הלכה ור' הונא בשם ר' חנניה חד ור' יוסי בר' בון ורב יהודה בשם שמואל חד אמרו אין הלכה הוו תרי לגבי תרי ומספקא לי מי מאלו עיקר הן:

אמרין ליה והא ר' יצחק בר נחמן הורי. כר"א והוו תרי לגבי תלתא ואפי' כן לא קיבל ר' אימי ולא הורי כר"א:

גמ' תמן תנינן. בסוף מסכת טבול יום התורם את הבור של יין ואמר ה"ז תרומה ע"מ שתעלה בשלום מן הבור אמרינן מסתמא היה דעתו שתעלה בשלום מן השבר ומן השפיכה אבל לא מן הטומאה דלא התנה על כך ולפיכך אף כשנטמאת הויא תרומה ומדמעת ונשברה אינה מדמעת:

רש"א אף מן הטומאה. היה דעתו להתנות דכשאמר בשלום בטהרה ג"כ קאמר:

בטומאת טבולי יום היא מתניתא. כלומר בהא פליג ר"ש וכדמסיק ר' אילא לטעמא שכן טבולי יום מצויין בין הגתות שאם הוא כהן ולא היה יכול לשתות יין של תרומה בימי טומאתו וכשהוא טבול יום מצוי הוא בין הגתות כדי שאם יעריב שמשו יכול הוא לשתות מן התרומה שמפרישין שם והלכך קסבר ר"ש דדעתו של זה היה להתנות אף על הטומאה שלא תטמא במגע טבולי יום המצויין בין הגתות:

א"ר יוסי. דלא היא שהרי אין לטבול יום מגע אצל טבל שכל זמן שלא עלתה החבית מן הבור טבל היא וטבול יום פוסל את התרומה אבל לא את הטבל והלכך לית לך למיתלי טעמא דר"ש מפני שטבולי יום מצויין שם דנימא דדעתו היה להתנות על טומאת טבול יום אלא דר"ש על כל שאר טומאה קאמר ודשייכא אף בחולין:

תני. בתוספתא דסוף פ"ב דטבול יום והגי' נשתבשה שם במקצת וגי' דהכא עקרית:

בד"א. דלהת"ק צריך מיהת שתעלה בשלום מן השבר ומן השפיכה בתרומה גדולה לפי שהיא צריכה ליתרם מן המוקף הלכך אמרינן דודאי דעתו היה להתנות שלא תשבר ולא תשפך שלא יצטרך להשלים ממקום אחר ושלא מן המוקף אבל בתרומת מעשר כיון שהיא נטלת אף שלא מן המוקף אפי' שאר כל הדברים שלום הם כלומר אפי' נשברה או נשפכה במקצת ה"ז כמו שעלתה שלום ולכשעלתה נתקיים תנאו והויא תרומת מעשר ומכ"ש אם נטמאת:

היה תורם תרומה ותרומת מעשר כאחת אינה שלום. אם כשברה או נשפכה דכיון דלא נתקיים התנאי גבי תרומה גדולה לא נתקיים ג"כ לענין תרומת מעשר:

יהודה ברבי אומר וכו'. טעמא הוא דמסיק דלא תימר אמאי לא חיישינן שמא היה בדעתו להפריש התרומת מעשר מקודם לתרומה גדולה א"כ לא שייך כאן מיגו דלא נתקיים התנאי לגבי תרומה גדולה לא נתקיים גם לגבי תרו"מ דהא עכשיו תרו"מ קודמת היא ולפיכך קאמר דלהא לא חיישינן מפני שבודאי לא עלתה על דעתו של זה לעבור על ד"ת שהרי המקדים מעשר ותרומת מעשר לתרומה גדולה עובר בלא תעשה הוא כדתנן לקמן בפ"ג שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר:

מתיב ר' בא בר ממל והא תנינן וכו'. דבשוגג תרומתו תרומה הגע עצמך אם אמרת לא עלתה על דעתו לעבור על ד"ת א"כ אפי' תרם לא ליהוי תרומה דאימר נמי לא עלתה על דעתו של זה לעבור על ד"ת שהרי התורה צותה לתרום מן הטהור כדיליף מדכתיב לאהרן הכהן עשה שינתנו לאהרן הכהן בכהונתו שראוי לו כשהוא טהור ובכהונתו ונימא דאילו היה יודע זה שהוא טמא לא היה תורם ממנו:

א"ר בא בר ממל. לפי הגירסא דר' בא בר ממל מתיב לה היה צריך לגרוס כאן לאמורא אחר ולפי גירסת הספר אמרינן איהו מותיב ואיהו מפרק לה דלא מצית אמרת הכי במתני' דלא ליהוי תרומה מהאי טעמא דאם אתה אומר כן נמצא את מבריחו מן הקלה ומכניסו לחמורה שהרי התורה לא הקפידה לתרום מן הטהור אלא לכתחילה ובדיעבד הויא תרומה ואם את אומר דלא ליהוי תרומה א"כ מכניסו אתה לעון טבל שהוא במיתה ומבריחו מן הקלה ואומר דכיון שהוא טמא לא חלה עליו שם תרומה וטהור שאכל את הטמא בעשה כצ"ל וגי' הדפוס טעות הוא שהרי אין כאן טמא שאכל את הטהור ועוד דטמא שאכל את הטהור ג"כ בעון מיתה אלא כדאמרן וכלומר דכשאתה מחמיר לומר דאף בדיעבד לא ליהוי תרומה מטעמא דטמאה היא והרי אף אם יאכלנה הטהור אין כאן אלא עשה דטהור שאכל את הטמא הוא:

תני בשם ר' יוסי וכו'. בתוספתא פ"ג והובאה לעיל בפ"ק בהלכה ד':

בעא קומי ר' יסא. האי שוגג דמתני' דפליג ר' יהודה וקאמר דאם היה יודע בו בתחלה אפי' הוא עכשיו שוגג לא עשה כלום והיכי דמי אם נימא דעד כאן דוקא כסבור עכשיו בהן שהן טהורין כגון ששכח או כיוצא בזה:

והיה יודע. כלומר אבל אם היה יודע גם עכשיו שהן טמאין אלא דכסבר שמותר לתרום מן הטמא על הטהור מהו אם בכה"ג ג"כ פליג ר' יהודה ואומר דשוגג כזה נמי כמזיד הוא:

א"ל יאות רבי סבר כר' יודה. כלומר שפיר אזלא שמעתתך למאי שאתה מסתפק אליביה דר' יודא ויאות הוה אם רבי דהביא במתני' דברי ר' יהודה הוה סבר כר' יודא ברם דכר' יוסי בתוספתא היא הדא היא הדא הכל אחת היא דהא ס"ל דלעולם מה שעשה עשוי ומדבריך נראה דאתה מסתפק אליבא דר' יודא דס"ל דהואיל ורבי לא הביא דברי ר' יוסי והביא דברי ר' יודא ש"מ דרבי סבר כר' יודא:

גמ' מתניתא בכלים גדולים. גרסי' להא לקמן ס"פ במה מדליקין ובפ"ב דביצה בהלכה ב' והתם היא דשייכא ואיידי דאיירי במתני' מטבילת כלים מייתי לה הכא דתנן שם חל י"ט להיות אחר שבת בש"א מטבילין את הכל מלפני השבת ובה"א כלים מלפני השבת ואדם בשבת ועלה קאמר מתני' דלדברי הכל אין מטבילין כלים בשבת ובי"ט בכלים גדולים מיירי שאין דרך לשאוב בהן מים מן הבור ונראה הוא שלהטביל מטומאתן נתכוין אבל בכלים קטנים שדרך לשאוב בהן מים מערים עליהן לשאוב מים בתוכן ובין כך מטבילן מטומאתן:

ותני ר' הושעיא כן ממלא הוא אדם. בתוך כלי טמא מים מן הבור ומערים עליו בכך ומטבילו:

ותני. עוד בברייתא אחת כן נפל דליו או כליו בתוך הבור מערים עליהן ואומר שרוצה להעלותן ובתוך כך אם טמאין הן מטבילן מטומאתן:

תרין אמורין. פליגי באוקמתא דמתני' חד מוקי לה בכלים שנטמאו באב הטומאה וקס"ד השתא דה"ט דהואיל וטומאה דמדאורייתא היא וצריכה הערב שמש לפיכך אין מטבילן בשבת ובי"ט שהרי אינם ראוין להשתמש בהן היום אבל אם נטמאו בולד הטומאה וכגון שנטמאו במשקין דרבנן גזרו על משקין טמאין שיטמאו כלים גזירה משום משקה זב וזבה שהן אב הטומאה והואיל והך טומאה מדרבנן היא אינה צריכה הערב שמש מטבילן בי"ט להשתמש בהן היום:

ואחרינא אמר בכלים שנטמאו בולד הטומאה. כלומר אפי' נטמאו בולד הטומאה אין מטבילין בי"ט דס"ל דאין הטעם משום הערב שמש אלא מפני שהוא מתקן את הכלי בי"ט ואפי' בטומאה דרבנן אסור דהא מיהת מתקן הוא שקודם לכן לא הי' ראוי להשתמש בו מדרבנן:

מתיב מאן דאמר בולד הטומאה למ"ד באב הטומאה. וכך היא הגירסא בפ"ב דביצה ונכונה היא ובסוף פ' במה מדליקין מסורסת ובטעות היא והך קושיא מהמתני' דס"פ במה מדליקין היא דתנינן דספק חשיכה אין מטבילין את הכלים ומותיב האי מ"ד בולד הטומאה למ"ד באב הטומאה דלדידך דאמרת דטעמא הוה משום דבעי הערב שמש א"כ מאי איריא דקתני בין השמשות דשבת אין מטבילין את הכלים הא אפי' בחול אין מטבילין ביה"ש דהרי טעון הערב שמש ובין השמשות ספק לילה הוא ושמא ישתמש בהן מיד:

א"ל ברוצה להשתמש בהן חולין בטהרה. כלומר לא כדקס"ד דטעמא דידי גבי שבת ויו"ט משום הערב שמש הוא וקא מקשית לי על הא דאוקימנא דמתני' דספק חשיכה ג"כ בשנטמאו באב הטומאה מיירו הא אפי' ביה"ש דחול אסור דלא היא דאי הכי מאי אמרת ברוצה להשתמש בהן חולין בטהרה ולכך הוא מטבילן והרי לחולין אינו צריך הערב שמש דלא אמרו הערב שמש אלא בתרומה וקדשים ואפי' למעשר לא בעי הערב שמש כדתנן בפי"ד דנגעים טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה וכו' וא"כ אפי' בשבת וי"ט עצמו היה מותר להטביל כדי להשתמש בהן חולין בטהרה והוה לך למיפרך פירכא דעדיפא טפי מדידך דהא במתני' דביצה וכן במתני' דספק חשיכה סתמא קתני ומשמע אפילו הך טבילה אסור אלא דליתא כלל לס"ד דידך דטעמא דידי לאו משום הערב שמש הוא אלא משום דמתקן הוא והלכך דוקא אם נטמאו באב הטומאה דטמאין מדאורייתא הן הוי תיקון אבל אם נטמאו בולד הטומאה הואיל ומדאורייתא טהורין לגמרי הן לא הוי כמתקן והשתא ניחא נמי דמתני' דספק חשיכה דבשנטמאו באב הטומאה אין מטבילין אף בביה"ש דשבת דמתקן הוא:

אשה פקחת. גרסינן להא שם ובפרק אלו קשרים והתם שייכא ואיידי דמיירי בטבילת כלים והדחתן מייתי לה אגב גררה כדרך הש"ס הזה. ועל הא דלעיל התם איתאמרת דתני להאי ברייתא מדיחין כוסות וקערות ותמחויין מלילי שבת לשבת שחרית וכו' ומן המנחה ולמעלה אסור ובכוסות מותר שאין קבע לשתיה ועלה א"ר ירמיה ור"ז אשה פקחת הרוצה לרבץ את ביתה בשבת מדיחה כוס כאן וקערה כאן ותמחוי כאן ונמצא הבית מתרבץ מאליו בשבת:

בשוגג באיסור ובמזיד באיסור. השתא מהדר למתני' דידן ומפרש להא דקתני המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל היינו ששגג בהאיסור שלא ידע שאסור לעשות בשבת הלכך לא קנסו אותו ובמזיד באיסור קנסו אותו ולא יאכל דאלו ידע שאסור לעשר אלא ששגג ולא ידע שהיום שבת לא בעי ר' שמואל לאוקמה משום דס"ל דבכה"ג שידע מן האיסור הוה לן למיקנס שוגג אטו מזיד הלכך מוקי לה דכולה מיירי שידע משבת אלא ששגג בהאיסור ולא שייך כאן למקנסיה בשוגג אטו מזיד:

מתניתא אמרה כן. כלומר מלישנא דקבע התנא במתני' שמעינן נמי הכי דמדכללינהו להמעשר והמבשל בחדא בבא דקמ"ל בהא דכמו בהמבשל בשבת ודאי ששגג באיסור והזיד באיסור מיירי דבידע שמלאכה זו אסורה אלא שוגג בשבת מסתברא דליקנסיה שוגג אטו מזיד הואיל ועבר על מלאכה מאבות המלאכות אלא ע"כ דשגג במלאכה שלא ידע שבישול אסור ולא קנסו בזה אטו במזיד וא"כ ה"ה במעשר בששגג באיסור והזיד באיסור:

תני. בתוספתא דשבת פ"ג וגרסי' להא בפרק כירה עד סוף הלכה:

שוגג יאכל. אפי' בו ביום:

במזיד לא יאכל. בו ביום עד שתחשך:

ר' יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת. אבל לא בו ביום בין הוא בין אחרים:

במזיד לא יאכל עולמית. הוא דעביד איסורא אבל אחרים מותרין למוצאי שבת:

ר' יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו. דס"ל דקנסינן שוגג אטו מזיד ולדידיה דוקא דעביד איסורא אבל אחרים למוצאי שבת מותרין אבל לא בו ביום דלא ליתהנו מעבירה:

במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים. כדמפרש טעמיה בריש פרק אלו נערות דיליף לה מקרא דכתיב ושמרתם את השבת כי קודש היא מה קודש אסור באכילה אף מעשה שבת אסור באכילה יכול אפי' בשוגג ת"ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי ולא בשוגג:

שמואל. היה פוסק כר' יוחנן הסנדלר:

רב כד הוה מורי בחבורתיה. לתלמידיו הוה מורי כר"מ לקולא:

בצבורא. כשהיה דורש ברבים היה דורש כר' יוחנן הסנדלר לחומרא מפני עם הארץ שלא ליזלזלו באסור שבת:

כרבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה הורי לן. בציבורא דמחמיר טפי דתני וכו' בתוספתא שם ולדידיה המבשל בשבת אף בשוגג אסור עולמית ובין לו בין לאחרים לא יאכל:

את מה את אמור היכי סבירא לך להלכה אמר לון אני אין לי אלא משנה דסתם לן רבי כר"מ המעשר והמבשל וכו':

שמע רב חסדא להא דר' יוחנן. דמפרש לסתמא דמתני' כר"מ לקולא ואמר הותרו שבתות בתמיה לא כן א"ר הונא וכו'. ואסרו להן את השוכח. אפי' בשוגג וא"כ ה"ה במבשל ואת אמר הכא הכין דמבשל מותר בשוגג בתמיה:

קנסו במניח. אליבא דר' יוחנן הוא דמשני לה דאע"ג דבראשונה היו אומרים דשוכח ומניח תבשילו ע"ג כירה דינו כמבשל בשבת כשחזרו וקנסו לא קנסו אלא במניח דקילא ליה וגזרינן דיניח במזיד ויאמר שכוח הייתי אבל לא קנסו שוגג במבשל דלא חיישינן דעביד אסורא כי האי במזיד:

חזרו לומר. על הברייתא דלעיל קאי דקנסו בשוכח וחזרו לומר דדוקא בתבשיל שהוא מצטמק ויפה לו בהא הוא דאיכא למיחש שלא יניח במזיד וכו' כדמפרש ואזיל מה הוא מצטמק ויפה לו:

ובשר טרוף. דמכיון שכבר טרוף הוא מצטמק ויפה לו:

בצים מה הן. אם הן כתבשיל שמצטמק ויפה לו:

ואסר להם. דמצטמק ויפה לו הויא כדלקמיה:

חמין. שנשתהו ע"ג כירה והתיר דמצטמק ורע להן:

בצים קטנות כחזרדין. שהיו מצומקות הרבה עד שנעשו קטנות כעוזרדין קורמ"ש או סורבו"ש בלע"ז והיה טעמן יפה כפינקרסין והוא פרי חשוב מאוד בפ"ז דפאה ובפ"ק דסוטה א"ר יונתן יפה ספסוף שאכל בנערותינו מפנקריסין שאכלנו בזקנותינו:

תני. שם בתוספתא ריש פ"ג:

עססיות. מין קטניות:

עד. שישהא בכדי שיעשו:

ר' אחא אמר במזיד כר"מ. הא דקתני ואם נתנה אסורין וכו' כר"מ מיתוקמא דקאמר לעיל גבי מבשל בשבת דבמזיד הוא דלא יאכל בו ביום וכן הכא דהואיל ונתנה במזיד אסורין עד למוצאי שבת דאלו נתנה בשוגג אפי' בו ביוס מותרין:

ר' יוסי אומר. דלא היא אלא אפי' נתנה במזיד לא הוי אלא בשוגג במבשל ומיתוקמא אפי' כר' יהודא בברייתא דלעיל דס"ל בשוגג יאכל למוצ"ש:

א"ר מנא יאות א"ר יוסי. דאין דין עבר ושהה כמבשל בשבת במזיד אלא דדי אם נקנסיה דלא יאכל עד למוצ"ש וכמבשל בשוגג לר' יהודה:

הנוטע בשוגג וכו'. תוספתא היא בשבת שם ומסקנת דברי ר' מנא הן כלומר דאף לר' יהודה דהך ברייתא דהנוטע בשבת דמחמיר בשוגג נמי שפיר מיתרצא כדמסיק ואזיל:

ר' יהודה אומר חילוף הדברים וכו' דשבת דחמירא בשוגג נמי יעקור שלא יהנה ממעשה שבת והלכך וכאן וכו' גבי קדירה בעססיות וכו' מכיון שאתה אומר דתמתין למ"ש בכדי שיעשו הוי כמי שלא נהנית מחמת שבת כלום ומודה ר' יהודה הכא דהוי כמבשל בשבת בשוגג:

מה טעם דרבנין. דמחמירי בשביעית יותר משבת:

נחשדו ישראל על השביעית. הלכך גזרו בה טפי שלא יטע במזיד ויאמר שוגג הייתי:

דבר אחר מונין לשביעית. מונין השנים של שני שביעית לנטיעות לענין ערלה ורבעי וכשמונין השנים למפרע יראו שנטיעה זו בשביעית היתה ואתו למישרי נטיעה בשביעית:

ואין מונין לשבתות. שהרי שנים הוא שמונין כנטיעה ולא ימים והלכך לזמן מרובה לא יוודע הדבר שנטע זה בשבת:

היך עבידא. כלומר דמפרש מאי נ"מ מבין אלו שני הטעמים והיך עבידא דלפעמים איכא חדא טעמא וליכא לאידך וקאמר בכה"ג דלקמיה:

נטע פחות משלשים וכו'. דתנינן לעיל בפ"ב דשביעית בהלכה ו' הנוטע שלשים יום לפני ר"ה עלתה לו שנה תמימה ומותר לקיימו בשביעית פחות משלשים יום לפני ר"ה לא עלתה לו שנה תמימה ואסור לקיימו בשביעית כדתנן במתני' שם שאם נטע פחות משלשים יום לפני ר"ה יעקור והשתא אם זה נטעה בשוגג פחות משלשים יום לפני ר"ה של שביעית ונכנסה לשביעית איכא בינייהו דאין תאמר דהטעם שהחמירו אף בשוגג בשביעית מפני החשד אין כאן חשד שהרי לא נטע בשביעית עצמה דנימא להחמיר אף בשוגג שלא ידע שהוא פחות מל' יום ודאי כולי האי לא מחמרינן משום חשדא דשביעית עצמה אבל אין תימר דהטעם הוא מפני מונין יש כאן ג"כ טעמא דמונין שכשיראו אח"כ ששני ערלה ורבעי יהיו כלין והיינו לאחר ג' שנים לערלה וד' רבעי שלימות דפחות מל' יום לא עלתה לו שנה ויחשבו למפרע וימצאו שנטיעה זו מתחלת חשבון שלה מתחילת שנה שביעית היא אכתי אתו למישרי נטיעה בשביעית או בפחות מל' יום לפני שביעית ולהאי טעמא איכא למיגזר אף בשוגג בכה"ג:

נטע פחות משלשים לפני שמינית ונכנסה שמינית כצ"ל וכן הוא בפ' כירה. כלומר וכן איכא בינייהו איפכא שאם נטע בפחות משלשים יום לפני ר"ה של שמינית ונכנסה לשנת שמינית אין תימר חשד יש כאן חשד אין תימר מונין אין כאן מונין. וחסר כאן אין תימר הבתרא ובפ' כירה גרסינן לה אלא ששם מסורסת הגי' במקצת וכצ"ל כמו שהצגתי. כלומר דלטעמא דחשדא איכא הכא שהרי בשביעית עצמה הוא שנטע אבל טעמא דמונין ליכא דהא פחות משלשים לפני ר"ה לא עלתה לו שנה וכשיחשבו לאחר שיכלו שני ערלה ורבעי יראו למפרע שהשנים מתחילין מתחילת שנת שמינית וליכא למיגזר מידי דאע"ג דהשנים שלימות מתחילין הן מקודם שמינית מ"מ תלינן שיאמרו דזה לא נטע אלא לאחר שכלתה שנת שביעית דודאי בשביעית עצמה לא היה נוטע:

ואתיא כמ"ד מפני החשד ברם כמ"ד מפני מונין קנסו בשוגג מפני מזיד. כצ"ל כמו שהיא בפרק כירה. כלומר דהש"ס מסיק לה דהאי טעמא דמפני חשדא הוא העיקר וכהאי מ"ד אתיא שפיר המתני' דקתני הנוטע בשביעית משום דבשביעית עצמה לעולם איכא האי טעמא דמפני חשדא אבל למ"ד דטעמא מפני מונין ולדידיה לא אתי האי טעמא בלחוד אלא כשנטע פחות מל' לפני שביעית וכך הוא משמע מהאי דבר אחר דבא להוסיף על האי טעמא דמפני חשדא וקאמר דבר אחר וכו' וכלומר להשמיענו דאף במקום דליכא טעמא דחשדא טעמא דמונין מיהת איכא ולא מיתוקמא האי טעמא לחודיה אלא בנטע פחות משלשים לפני שביעית וכדאמרן וא"כ בהא קנסו בשוגג מפני מזיד בתמיה וכו כולי האי חששו חכמים למיקנס בשוגג אטו מזיד אף בחששא רחוקה כזו והיכא דטעמא דמפני חשדא ליכא וא"ת דאה"נ דחששו חכמים למיקנם בשוגג אף במקום דליכא אלא טעמא דמפני מונין בלחוד א"כ קשיא אמאי תני במתני' הכא הנוטע בשביעית אף בשוגג יעקור אם דקנסו חכמים אף בנוטע פחות משלשים יום לפני שביעית הוה ליה לאשמועינן רבותא טפי ועוד דלעיל בשביעית בפ"ב דמיירי בפחות משלשים יום כדתנן אין נוטעין וכו' פחות מל' יום לפני ר"ה של שביעית ואם נטע וכו' יעקור והו"ל למיתני ואם נטע בין בשוגג בין במזיד יעקור אלא ודאי כל היכא דליכא אלא האי טעמא דמפני מונין בלחוד לא גזרו חכמים בשוגג אטו מזיד ובמקום דאיכא טעמא דמפני חשדא הוא דגזרו ולפיכך לא תנינן להא אלא בנוטע בשביעית עצמה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף