מראה הפנים/כתובות/ה/א

מראה הפנים כתובות ה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אף על פי. שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה. פי' רש"י ז"ל שלא כתב לה תוספת ומשמע אבל כתובה יש לה אע"פ שלא כתב לה ולשיטתי' אזיל דס"ל דארוסה יש לה כתובה אפילו בדלא כתב לה וכן מוכח מדבריו בריש סנהדרין דף י' אמר רבא פלוני בא על נערה המאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין ממון ופי' הוא ז"ל אין משלמין טובת הנאת כתובתה שרצו להפסידה שהרי לא הזכירו שם האשה ולמא מפסדי. בא על בתו של פלוני נהרגין ומשלמין ממון שבאו להפסיד כתובתה מן האירוסין ע"כ והאי בדלא כתב לה מיירי דהא ברישא לא הזכירו שם האשה והיכי ידעי אם כתב לה כתובה וכן דעת התוספות והרא"ש דארוסה יש לה כתובה ואפי' ממשעבדי טרפא מנה ומאתים כדכתב הטור סי' נ"ה אבל דעת הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות אישות הלכה י"א דאין לארוסה כתובה אלא בדכתב לה ולדידיה מפרשינן הכא שלא כתב לה אלא ע"מ' לכונסה שהכתובה אינה כלום כל זמן שלא כנסה וכן פירש הרא"ש ז"ל לדעת הרמב"ם. ובההיא דסנהדרין דפסק כן בפכ"א מהלכות עדות הלכה י' לא פירש דפי' רש"י ז"ל דממון דקאמר על כתובה קאי אלא על הקנס שרצו להפסיד לאביה מהבעל כדפירש הכ"מ שם. ועי' בפרקין דלעיל מ"ש בדין ממון לזה ונפשות לזה:

ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב ליתן לו. וכתב הרי"ף ז"ל ריש פרק הנושא על הא דאמרינן שם האומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר רבי יוחנן אמר חייב ר"ל אמר פטור והא דאמרינן בגמרא דבני מערבא אהא מתני' במה הוא מתחייב לא כן אמר ר"י ור"ל הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שחייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב ליתן לו כלום דאלמא ר"י ור"ל לא איפליגו בהא מילתא כל עיקר אלא תרווייהו סבירא להו דאינו חייב לא חיישינן לה אלא אגמ' דילן סמכינן דסבר בהא מילתא פלוגתא דר"י ור"ל וקי"ל דהלכה כר' יוחנן עכ"ל:

רוצה הוא ליתן כמה שלא תחזור בה. ממסקנא דהכא משמע שהמוסיף לאשתו אפילו לאחר שכנסה באמירה בעלמא סגי ולא צריך למיקנא מיניה דומיא דהאי דרב גידל דהן הן הדברים הנקנים באמירה ולא משמע כן משיטת הבבלי כ"כ הר"ן ז"ל וראייתו מדמסיק בבבלי ריש פרקין אמר לעדים כתבו וחתמו ויהבו ליה צריך לאמלוכי ביה ואם איתא דתוספת יהא נקנה אפילו אחר נשואין באמירה בעלמא אמאי צריך לאמלוכי ביה וזה עולה כפי' הראב"ד ז"ל בריש פי"א מהל' מלוה שהשיג על מה שפסק שם הרמב"ם דאפילו בהודאות והלואות צריך להמלך בו כל זמן שלא קנו מידו וכתב עליו אני קבלתי שלא נאמר בגמרא אלא בכותב כתובה לאשתו ומוסיף לה אבל בהודאות והלואות לא צריך לאמלוכי ביה ע"כ וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל שפי' אמר לעדים כתבו וחתמו כגון במתנת קרקע משמע דוקא על מתנה קאי ודומיא דתוספת כתובה ומדברי הרמב"ם ז"ל שפירש דקאי נמי אהודאות והלואות אין לנו הכרע משיטת הבבלי אם פליג בזה אשיטתא דהכא דבאמירה בעלמא סגי וע"ש:

ובלבד מן הנשואים הראשונים. וכן פסק הרמב"ם בפ' כ"ג מהלכות אישות הלכה י"ד ובין קטנה ובין גדולה ודוקא אב אבל לא אח ושאר קרובי' ומשמע דכ"ש אחר לא כדמסיק הכא וכמו שהגהתי בפנים כ"ש אחר וכן הוא במרדכי ריש פרק הנושא וע"ש דמחלק דוקא בעשיר אז האב יכול לפסוק ולא אחר אבל בעני נעשה נדר:

המשיא את בנו בבית זוכה בבית כו'. וכן אמרינן בבבלי פ' מי שמת דף קמ"ד והתם הצריכו נמי שיהא נישואים ראשונים לזה הבן ולא השיא האב בן אחר קודם לו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות זכיה ומתנה הלכה ט"ו ומסיק נמי התם דאם שייר לעצמו במה שמשתמש בו לא זכה הבית ולאו דוקא אוצרו וכדמסיק הכא:

אלא בשביל חיבת לילה הראשון שבעל. משמע מהכא דחיבת ביאה הוא דקונה ובבבלי דף נ"ו בעיא היא נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה והרמב"ם בפ"י שם הלכה י"א כתב ואינה גובה תוספת כלל הואיל ולא כנסה ס"ל דחיבת חופה קונה והיינו משום דהתם לקמיה בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירס' נדה מהו את"ל חיבת חופה קונה חופה דחזייה לביאה אבל חופה דלא חזייה לביאה לא או דלמא ל"ש תיקו ודרכו ז"ל לפסוק תמיד כאת"ל דמיפשט פשיט ליה הא דחופה קונה. ובענין חופת נידה פלוגתת הרמב"ם ושאר פוסקים היא אי הוי כחופה לכל הדברים ולדעת הרמב"ם ז"ל שם הל' ב' הרי היא כארוסה לכל דברים ולענין תוספת כתובה כ"ע מודים דכארוסה היא דחופה דלא חזיא לביאה היא ועיין בפ"ו דיבמות דף ט"ו הלכה ג' במראה ד"ה לא סוף דבר שהקשיתי שם לדעת הרמב"ם שפסק בפ"ו מהלכות תרומות הלכה כ"א דיש חופה לפסולות ואמאי פסק כאן דאין חופת נדה קונה וכן הקשה הר"ן ז"ל בפרקין שכתב והדבר תימא כיון דקי"ל ביבמות דיש חופה לפסולות חופת נדה למה לא תקנה לפיכך נראה כדברי האומר דלא איבעיא לן אלא לענין תוספת כתובה אבל לשאר דברים קונה עכ"ל וכן דעת הרא"ש ז"ל. ויש ליישב לדעת הרמב"ם דהיינו טעמיה דס"ל חופת הפסולות ארוסה עושה ולא נשואה משום דלא חזיא לביאה כדכתב בהלכות אישות שם ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא נבעלה והוא שתהיה ראויה לבעילה אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנשואין והרי היא כארוסה עדיין ע"כ וטעמו דמפרש דהבעיא דרב אשי אשאר דברים נמי קאי והואיל ולא איפשיטא אינה קונה דלא הויא כנשואה אבל לענין תרומה לא תהא אלא כארוסה פסולה נמי מן התרומה דהרי פסק בתרומות שם כת"ק דמתניתין ביבמות אלמנה לכ"ג כו' מן האירוסין לא יאכלו בתרימה דמשתמרת לביאה פסולה היא ולפיכך בחופה נמי פסלה כדכתב שם. כהנת אלמנה שנתארסה כו' וכן אם נכנסו לחופה בלא אירוסין אינן אוכלת שהחופה פוסלתן מלאכול ע"כ והתם ע"כ אפי' בלא אירוסין דאי אחר הארוסין כבר נפסלה משעה שארסה אבל בעלמא אפי' חופה שאחר הארוסין אינה קונה לדעתו ז"ל אא"כ ראויה לביאה היא. דאלו חופה בלא ארוסין לעולם אינה קונה דלא קי"ל כרב הונא בקידושין דאמר חופה קונה מקל וחומר ועיין בפ"ק דקידושין מה שאכתוב מזה בס"ד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף