מראה הפנים/חגיגה/ג/ב

מראה הפנים חגיגה ג ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תני מעשה באשה אחת וכו'. שוב מעשה באשה אחת וכו'. הני עובדי מייתי להו בבבלי פרק דלעיל דף כ' ומביאין התוס' שם ד"ה נימא נפסקה לו וכו' דמשמע מהכא כפירש"י שם דבאשה חבירה מיירי וכו' ולבסוף דקדקו דלפי שיטת הירושלמי דמדמי לה לכלים הנגמרים. א"כ קשה אמאי דאוקי התם לקמן משום צינורא דעם הארץ אפילו בצינורא דחבר נמי איכא למיחש מטעם מגע ידים וכו'. ואין זה דקדוק דמאי דמדמי לה הכא לכלים הנגמרים ההיא דחד טעמא אית להו דחיישינן שמא בשעה שנגמרה עדיין היה הרוק לח והיינו טעמא דהאי עובדא אם מטעם דמיירי באשה שלא טבלה לנדתה והיינו נמי טעמא אי מיירי משום חששא דצינורא דע"ה ובזה דמיא נמי לטעמא דכלים הנגמרים אלא דהתוס' עצמן דחו שם להקושיא ע"ש:

עד כאן בקדש מקדש המקודשים וכו'. ובבבלי ריש פרקין אמרינן איפכא קמייתא דאית להו דררא דטומאה מדאורייתא גזרו בהו רבנן בין לקודש בין לחולין שנעשו על טהרת הקודש וכו' וכן לרבא דאמר י"א מעלות שנו כאן וכו' וכדפרישית ריש פרקין וכ"כ הרמב"ם בפרק י"ב מאבות הטומאות וע"ש בהלכה י"ו וסיים שם לפיכך חולין שנעשו על טהרת הקודש וכו' כחולין וכבר ביארתי מזה לעיל דפסק כסתמא דמתני' דסוף פ"ב דטהרות וכל הסוגיות דהש"ס דהתם בתוס' חולין ובשארי מקומות דמשמע מהן דכקודש דמו והשיג הראב"ד שם מהן אבל באמת פלוגתא דתנאי היא בהרבה מקומות שם וכן הכא והכריע הרמב"ם כהאי סתמא דטהרות וכהת"ק. וכן בדין הצירוף מדרבנן הוא אלא דרמז אית ליה מן התורה מדכתיב כף אחת וכו' כמ"ש שם בהלכה ז'. וכן רביעי בקדש מדבריהם היא כשיטת רש"י ולא כשיטת התוספות שם ד"ה בתרייתא דלית להו דררא דטומאה דאורייתא וכו' ומה שציינו בסוטה פרק כשם וכו' ישבתי בחבור סדר נשים בפרק הנזכר לדעת רש"י והרמב"ם דס"ל מדרבנן הוא וע"ש:

תיפתר בגחלים של יום הכפורים וכו'. פירשתי בפנים כפירוש ה"ר ניסים גאון שהביאו התוס' בדף כ"ג ע"ב ד"ה שאם נגע טבול יום במקצתו וכו' ופירוש זה יותר נוח לפי משמעות הסוגיא ומיהו הכא מדחי לה ר' מתנייה וכו' וכדפרישית בפנים. וא"כ אפילו בגחלים של כל יום:

קומץ מהו שיקרב בשני כלים וכו'. כדפרישית דהא דמסיק ר' מתנייה וקאמר וכי סולת וקטורת וכו' ואת אמר הכלי מצרף והכא הכלי מצרף היינו דבלאו הכי לאו ראיה היא ממתני' מדקתני הכלי מצרף לענין הבעיא דהקרבה דהא על כרחך צירוף דמתני' לענין טומאה הוא ולא מיירי בהקרבה כלל דתיפשוט מינה אם הקומץ קרב בשני כלים או לא ואכתי לענין הקרבה תיבעי לך ולדינא אשכחן פלוגתא דאמוראי בהא דגרסינן בפ"ק דמנחות דף ז' ע"ב איתמר קומץ שחלקו בשני כלים רב נחמן אמר אינו קדוש ורבא אמר קדוש וקאמר התם דהדר ביה רבא מההיא וקם בשיטתיה דרב נחמן רביה כדפירשו התוס' שם וכ"פ הרמב"ם בפי"ג ממעשה הקרבנות בהל' י"ב דקומץ שחלקו בשני כלים אינו קדוש:

כהנא שאל לרבנן דתמן מנחה חלוקה בגסה וכו'. בעיא זו איתמר בש"ס דילן בפרק הקומץ רבה דף כ"ג ע"ב וכ"ד ואיפכא איתמר כי סליק רב כהנא אשכחינהו לבני ר' חייא דיתבי וקאמרי עשרון שחלקו והניחו בביסא ונגע טבול יום באחד מהן מהו וכו' ופשיט להו כמו דפשטו ליה רבנן הכא דקפצה טומאה דהכלי מצרף תנן כל דהו ואע"פ שאין נוגעות זו בזו והדר מיבעיא להו שם הושיט אחד ביניהן מהו ופירש"י ז"ל הושיט חצי עשרון אחד לבין הנך חצאי עשרון אם נגע טבול יום בזה מהו שיטמאו אותן שנים. אמר להו צריך לכלי הכלי מצרפן אין צריך לכלי אין כלי מצרפו. א"צ לכלי כגון האי חצי עשרון שלישי דאין צריך לכלי דהא אינו מצטרף עם אלו למנחה אחת אין הכלי מצרפו וטהורים הראשונים ולפי פירושו הבעיא היא אם נטמאו אותן שנים מחמת שנגע הטומאה באמצעי ופשיט להו דטהורין הראשונים הואיל והאמצעי אינו צריך לכלי אין הכלי מצרפו וא"כ לא נטמא אלא האמצעי שנגע בו הטומאה בלבד. והכא דקאמר בבעיא השנייה בזה אפילו אחרת בינתיים ופשטו ליה דאפי' אחרת בינתיים וכלומר דאם נטמא אחד מן השנים הראשונים נטמא הכל ואפילו אותו השני שלא נגע בו הטומאה משום דהכלי מצרפן וקפצה טומאה וזהו דלא כדהתם לפי פרש"י ז"ל. והרמב"ם ז"ל כתב בדין זה בפרק י"ב מאבות הטומאות בהלכה ח' היו שני צבורין בתוך הכלי ודבר אחר ביניהן ונטמא אחד משניהן אם היה הדבר שביניהן צריך לכלי הכלי מצרפן ונטמא הכל ואם אינו צריך לכלי לא נטמא אלא זה שנגעה בו הטומאה בלבד. והרואה יראה שזה ממש כעין דהכא בענין הבעיא דמספקא ליה אם אפילו באחרת בינתיים ונגעה הטומאה באחת מן השנים החיצונות אי אמרינן דהכלי מצרפן ולא כפירש"י שנגעה הטומאה באמצעי ופשטו ליה הכא סתם דלעולם הכלי מצרפן ואפילו אחרת בינתיים ובענין הפשיטות לכאורה הוה משמע דפליגא דהתם אדהכא דהא התם פשיט להו דבעינן שיהא צריך לכלי ואו הכלי הוא דמצרפן אבל באמת לא פליגא על מסקנא דהכא דלקמן בענין טומאה דבתר דמיבעיא ליה האי בעיא קומץ מזו לזו וכו' וזהו כהך דגריס התם הדר איהו בעא מינייהו מהו לקמוץ מזה על זה וכו' ומהדר כדהכא שמועה לא שמענו וכו' והתם לא איפשיטא הבעיא בענין קומץ וכו' ונשאר הדבר בספק וכדכתב הרמב"ם שם בפרק י"א מפסולי המוקדשין בהלכה כ"ג והכא קאמר אתא ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן קומץ מזו לזו. ובענין טומאה מהדר שמעתא דלעיל וקאמר נטמאת זו נטמאת זו והאמצעית לא נטמאת ופריך לא כן תני וכו' ומשני ר' חיננה אין הכלי מצרף אלא דבר שהוא אסור לו כלומר קשור וצריך לו כדפרישית בפנים. וזהו כדקאמר התם בענין טומאה וכפירוש הרמב"ם דהבעיא היא אם נטמא אחד משניהן. ולכשתתבונן תראה שאין מן הצורך להאריך יותר בזה ומה שכתב הכ"מ בזה אבל אי קשיא הא קשיא למה לא יצטרף העשרון האמצעי וכו' ודאי זה א"צ לפנים דהרמב"ם לא דיבר כאן על עשרונות כלל וכלל שהרי כתב היו שני הצבורין בתוך הכלי וכו' וכדבריו בהלכה דלעיל פירות וצמוקין כו' שהן לקודש ודבר הלמד מענינו מההיא סוגיא דמיירי בעשרונות וזה ביאר בהלכות פסולי המוקדשין. כלל הדבר דבענין טומאה נוחין דברי הרמב"ם גם מסוגיא דהכא ובחנם כתב שם שבירושלמי נראה כפירוש הראב"ד ואין זה כדאי לדחות פירוש רבינו שהוא נוח עכ"ל. ואם היה הדבר כן היה קשה איך נדחה דברי הירושלמי בגילא דחיטתא כ"כ. אלא דלענין הקמיצה ראוי הוא לדקדק בדברי הרמב"ם לפי מ"ש מהרי"ק בשורש ק' דדרכו של הרמב"ם לסמוך כל כך על הירושלמי ואף בבעיא דלא אפשיטא התם ובירו' איפשיטא פסק כהירושלמי והרי הכא איפשיטא ור' יוחנן הוא דקאמר קומץ מזו לזו. ונראה דדברי הסוגיא דהכא כמ"ד דצירוף דאורייתא הוא והכי משמע מדפריך בפשיטות לא כן תני וכו'. וא"כ אף לקולא קאמר קומץ מזו לזו אבל הרמב"ם פסק כמ"ד צירוף מדרבנן כמבואר בדבריו והוזכר לעיל. וא"כ לא אמרינן אלא לחומרא ולענין טומאה אבל לקולא ולענין קמיצה נשאר הדבר בספק כדהתם דבעיא דלא איפשיטא היא:

רבי שמעון בן לקיש בעי צריד של מנחות מהו שיעשה מנין. הך בעיא דרשב"ל איתמר בכמה מקומות בש"ס דילן ועיקרה בפ"ב דחולין בדף ל"ו דמייתי התם נמי הא דר' אלעזר דדריש מיתורא דקראי מכל האוכל אשר יאכל למעוטי חיבת הקודש דאין מונין בו ראשון ושני ודחי לה התם דמיבעי להו למיכתב חד בטומאת מת וחד בטומאת שרץ וצריכי וכו' ונשארה בעיא דר"ל בדלא איפשיטא ולפיכך כתב הרמב"ם בפרק י"ב מאבות הטומאות בהל' י"ד דמה שאמרו חיבת הקדש מכשרתן אינו אלא לפסול האוכל עצמו ולאסרו באכילה אבל למנות בו ראשון ושני ה"ז ספק וכו'. ומ ש בפ"ח מאה"ט בהלכה ג' הפגול והנותר וצריד של מנחות הרי הן כראשון לטומאה ומונין בהן ראשון ושני וכו' היינו מדרבנן וכדמשמע ממסקנת הסוגיא בחולין שם דמדרבנן מונין בצריד של מנחות והכי אמרינן בהדיא בפרק י"ב דמנחות בדף ק"ב ע"ב דכי מיבעיא ליה לר"ל מדאורייתא וכי אמרינן דמונין בו מדרבנן. ובזה מתיישב השגת הראב"ד בפ"ח שם שכתב כמה דברים מבולבלין ומה ענין ערבוב צריד של מנחות עם פגול ונותר שהן מטמאין מעצמן וצריד של מנחות אינו מטמא עד שיקבל טומאה ממקום אחר. ועיין בכ"מ שלא יישב קושיא זו דערבוב הדברים. ופשוט הוא דהיא גופא קמ"ל דהא דמונין ראשון ושני בצריד של מנחות היינו מדרבנן ולפיכך כללו עם דין דפגול ונותר שכל עצמן שמטמאין את הידים אינו אלא מדרבנן כדאמרינן בסוף פסחים משום חשדי כהונה וכו'. ואע"ג דבענין הבעיא של צריד איפשיטא הכא לקולא לא סמיך אהא דהכא ואם שאין זה דרכו של הרמב"ם ברוב המקומות וכמוזכר בדבור דלעיל בשם תשובת מהרי"ק מ"מ כאן הואיל ואידחי שם לגמרי להא דר' אלעזר וכמו שהבאתי לעיל לא סמיך אדהכא ולפסוק לקולא במדאורייתא:

האוכל אוכל שלישי בתרומה וכו'. המעיין ומבין בסוגית הש"ס דילן בפ"ב דחולין מדף לג ע"ב מאוקמתא דר' אלעזר אמר ר' אושעיה שם הכא בחולין שנעשו על טהרת הקדש עסקינן וכו' עד סוף כל רהטת השיטה שם יתבונן במה שפירשתי בפנים להסוגיא דהכא ויבין ג"כ בהאי דאמר כאן לקמן מתניתא מינה קיומא ומינה תברא ועד תני ר' יוסי מניין לרביעי בקודש שהוא פסול. וסוגיא דהכא כמה דאמר ר' יצחק בעי מה רבי כר"א וכו' מתפרשת עם הא דאבתרה כהאי דעולא דהתם דאמר חברייא אמרין כחולין שנעשו על טהרת הקדש ודלא כר' יהושע ואנא אמינא ר' יהושע הוא ולא מיבעיא קאמר וכו' ונתבאר היטב הכל בפנים עם כל השקלא והטריא ואין לכפול בדברים. ולדינא אזלא סוגיא דהתם ודהכא כמ"ד חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו בכל מילי וכבר מבואר לעיל דהרמב"ם לא פסק כן אלא בעיקר דין חולין שנעשו על טהרת קודש פסק כהת"ק דסוף פרק ב' דטהרות ובענין המעלות בקודש כרבא וכרב נחמן דריש פרקין ונתבאר בדברי דלעיל טעמו על נכון בס"ד:

דנין לו דין מן הדין שיהא הכל משועבד להלכה. כלומר לר' ישמעאל דלא ס"ל לדרשת ר"ע מקרא אלא דיליף שהשני פוסל בתרומה ועושה שלישי מדין ק"ו מטבול יום ולבתר דלמד הק"ו לשלישי בתרומה דנין לו עוד דין ק"ו לרביעי בקודש ממחוסר כפורים ומהאי ילפותא דק"ו קמא גופיה כדקאמר מה אם מחוסר כפורים וכו' שלישי שהוא פוסל בתרומה וכו' והיינו דין מן הדין וכדקי"ל בפרק איזהו מקומן דדבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בק"ו אף בקדשים ושיהא הכל משועבד להלכה והיינו מדין ק"ו ולא מדרשא דלעיל דדריש בכל טמא לרבות כר' יוסי זה השלישי וכו' אלא אשר יגע קאי ומה דשייך עוד לסוגיא זו נתבאר הכל בפ"ה דסוטה בהלכה ב' בס"ד:

רבי יוחנן אמר אפילו אחרת. הכי נמי אמר ר' יוחנן בבבלי פרקין דף כ"ד והכי מסיק לה התם וקאמר ואף ריש לקיש הדר ביה וכו' וכן פסק הרמב"ם בפי"ב מאה"ט בהלכה י"ב וכתב שם ואם היה ידו בלולה במשקה אע"פ שלא נגע נטמאת חבירתה וצריך להטביל את שתיהן ואח"כ יגע בקדש. וכתב הראב"ד זה אינו מן הסוגיא ואין השכל מודה בה ובלא נגיעה מה יעשה המשקה. והכ"מ תירץ מעצמו בזה דגזרו בקודש למעלתו גם בלתי נגיעה עכ"ל והיה לו לבאר ביותר דמה יענה הראב"ד למעלה דאחוריים ותוך ובית צביעה דגזרו בקודש אף בלתי נגיעה מחמת המשקה שבאחורי הכלי ואין ספק שמכאן למד הרמב"ם לומר גם בנטמאה אחת מידו כן דמאי שנא הא מהא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף