קרבן העדה/חגיגה/ג/ב

קרבן העדה חגיגה ג ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' כלים הנגמרים בטהרה. שגמרן חבר ונזהר בהם משבאו קרוב לגמרן שראויין לקבל טומאה:

צריכין טבילה לקדש. בגמרא מפרש טעמא:

כלי מצרף מה שבתוכו. הוי חתיכות הרבה של אוכלין בכלי אחד ונגע טבול יום שהוא פוסל את התרומה באחת מהן הכלי מצרפן להיות כולן חתיכה אחת ונפסלו כלן בקדש:

הרביעי בקדש פסול. ואינו פוסל:

אם נטמא אחת מידיו. בטומאה דרבנן שאין מטמאין אלא את הידים ולא את הגוף ובקדש מטביל את שתיהן והוא שתשאר לחלוחית ביד הטמאה בשעה שנטמאה:

גמ' יודעת אני. שבשעה שנארג בה ג' על ג' אצבעות שנראה לטומאה לא נגעה בו טומאה ומכל מקום לא נתתי אל לבי לשומרו:

מתוך שהוא בודקה. שהיה ר"י מרבה לבודקה מתוך שלא היה בלבך לשמרו שמא אירע כך וכך ולא נזהרת:

נדה באה. ומשכה עמי בחבל שקשור בכלי אריגה ושמא הסיטתו:

נפסקה נימא. קודם שארגתי בה ג' על ג' וקשרתיה בפה ולא היתה טבולה לנדתה ויש לחוש שמא כשארגה בה ג' על ג' אצבעות עדיין היה הרוק לחה ורוק הנדה אב הטומאה:

ה"ג החותך שפופרת של קדש החותכה והמטבילה טעון טבילה וכ"ה לעיל וה"פ החותכה או המטבילה טעונין טבילה שהרי נוגעין בה בלי ספק ועשאוהו כטמא מת בשביעי שלו שמטמא אדם וכלים:

ופריך ניחא חותכה. צריך טבילה לפי שאי אפשר שלא יגע אלא המטבילה אמאי צריך טבילה הרי אפשר לכרכה בסיב ולטבלה:

שחתכה ע"מ להטבילה. הוא דצריך טבילה. לפי שאינו נזהר:

עד כאן. עד הכלי מצרף וכו' אין מעלות אלו אלא לקדש מקודש בלבד:

מכאן ואילך. שאר מעלות עד סוף מתניתין אפי' בחולין שנעשו על טהרת קודש יש להן מעלות אלו יותר מן התרומה:

דתנינן תמן. ברפ"ח דעדיות:

הוסיף ר"ע וכו'. רישא דמתני' העיד ר"ש בן בתירא על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו פסל כולו. על הלבונה ועל הגחלים אף ע"ג דלאו אוכלא נינהו חיבת הקדש מכשרתן לטומאה:

פסל את כלן. לפי שהכלי מצרפן יחד והך עדות דרבנן הוא:

יודעין היו שכלי שרת מחברים. אפי' מדאורייתא כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת:

על. סלת של שירי מנחות:

שיהו מחברין את עצמן. אע"פ שאינו צריך לכלי עוד:

מפני שנזקקו לכליין. שמתחלה היו צריכין שיהו כולן בכלי לקמוץ מהן:

על הסלת וכו'. שאפי' מונחים על העור שהעור מחברן:

גחלים מאי. למה יהיו כמחוברים:

שבמה שהוא חותה הוא מכניס. נמצא שמשעה ראשונה היו זקוקים לכל:

אבל בגחלים. שהיה מכניס בכל יום להיכל להקטיר עליהן לא היו זקוקים לכלי שהרי נתפזר מהן:

כהאי דתנינן תמן. פ"ה דתמיד:

נתפזר ממנו כקב גחלים. שהיה חותה במחתה של כסף בת ד' קבין ומערה בשל זהב שהוא של שלש וכדי להוליכה מלא היה מערה באחרונה שזהו דרך כבוד של מעלה:

מכבדן לאמה. לאמת המים שבעזרה שלא יכוו בהן הכהנים:

בשבת. שאסור לכבות כופה עליו כלי גדול תרגום סירותיו פסכתרוותיה:

וכי סולת וכו'. פריך דאפי' גחלים בכל יום נמי מצטרפין שהרי אף סולת אין לו שיעור כמה עשרון יהיו במנחה דהא עד ששים עשרון עושין בכלי א' ואפ"ה מצרפן הואיל והיו מתחלה בכלי א' ה"נ גחלים שבכל יום מצרפן:

קומץ מהו שיקרב בשני כלים. מי ילפינן מדם ודם לא קידש לחצאין אם קיבל שיעור הזאת דדם אשם מצורע או דם פרים בשני כלים לא עשה כלום או לא ילפינן מדם:

וליידא מילה. ולאיזה דבר צריך צירוף כלי אם לא נאמר שאסור לקרבו בשני כלים א"נ מאיזה טעם נאמר דהכלי מצרפו אם לא נאמר שאינו קרב אלא בכלי אחד לפיכך הכלי מצרפו:

והכא נזקקו לכליין. בשעת קמיצה צריך שיהיה הכל בכלי א':

לא בכמה כלים הן קריבין. דסולת היינו שירי מנחות שמותר לאכלן בכמה כלים ואפילו הכי אמרינן הכלי מצרף אם כן הוא הדין בקומץ אף על גב דקרב בשני כלים שייך לומר בו דמצרף:

ל"א ה"ג וכי קטרת ולבונה וגחלים בכמה כלים הן קריבין וכו' והלא אין קרובין אלא בכלי א' ה"ה סלת דהיינו קומץ אין קרב אלא בכלי א':

לרבנן דתמן. לבני ר' חייא:

מנחה חלוקה. בכלי ואין שני החצאין נוגעין זה בזה ונטמאה אחת מהן שנגע בה טבול יום מהו שיהא גם חבירו טמא מי אמרי' כיון דתנן הכלי מצרף מה שבתוכו אפי' לא נגעי א"ד דוקא היכא דנגעי:

בגסה. שם כלי שבו בוללין את המנחה:

וקפצה טומאה. הדר קמיבעיא ליה אם הושיט טבול יום אצבעו באויר כלי ולא נגע בכלי ובמנחה שבתוכו מהו שתקפוץ הטומאה עלייהו. אפילו אחרת בינתיים. הדר קמיבעי' ליה אם מונח חצי עשרון אחר לבין הנך שתי חצי עשרונות אם נגע טבול יום בזה מהו שיטמא אותן שנים:

קומץ מזו לזו. תו קמיבעיא ליה מהו לקמוץ מזה לזה צירוף כלי דאורייתא או דרבנן:

כהאי דתנינן לתמן. במנחות פ' הקומץ רבה:

מזו בפני עצמה. משמע שעומד מזו בצד הכלי כדי קומץ שאינו מעורב וכן בזו:

ואין שירים של זו מפסיקין לזו. בתמיה וכיון דשירים מפסיקין למה יהיה כשר אפילו יכול לקמוץ דהא הך דמערב לא נגע אלא צירוף דאורייתא:

קומץ מזו על זו. כרבנן דתמן:

האמצעית לא נטמאת. בהא פליג ר"י על רבנן דתמן:

ופריך לא כן תני וכו' עושה מה שבתוכה אחת. ש"מ דהכלי מצרף הכל:

ה"ג אלא דבר שהוא ראוי לו. וכ"ה במנחות דף כ"ד וה"פ האי חצי עשרון שלישי שבינתיים כיון שאין צריך לכלי דהא אינו מצרף עם אלו למנחה אחת אין הכלי מצרפו וטהורה היא:

צריד של מנחות. יבש של מנחות מקום שלא נגע לשם שמן:

מהו שיעשה מנין. למנות בו ראשון ושני שאם נטמא יטמא אחרי' דכי מהניא חיבת הקדש לאפסולי גופי' אבל למימנא ביה ראשון ושני לא או דלמא לא שנא:

אינו עושה מנין. וצריד לא בא עליו מים אלא חיבת הקדש הוא מכשרתו:

בלא הכשר. מים:

ומשני מפני שסופה לטמאה טומאה חמורה. שנבלת עוף מטמא בגדים בבית הבליעה לכך מטמא בלא הכשר מים למנות ראשון ושני:

מאי כדון. מעכשיו איך הדין לענין צריד של מנחות דלמא חיבת הקדש נמי כך הוא כמו מי שסופו לטמא טומאה חמורה:

משום אוכל. לאפוקי צריד של מנחות דטמא משום חיבת הקדש שהרי אפי' עצים ולבונה מטמאין:

אוכל שלישי. של תרומה:

בעי. פריך וכי ר' כר"א ס"ל:

דתנינן תמן. בפ"ג דטהרות:

האוכל אוכל ראשון. נעשה גופו ראשון להיות מגעו שני:

האוכל אוכל שני. נעשה גופו שני ואם נגע בתרומה פסלת ודוקא שאכל חצי פרס שהוא ב' ביצים שהוא שיעור אכילה לפסול את הגויה:

האוכל אוכל שלישי שלישי. דברי ר"א ורבי יהושע סובר האוכל שלישי שני לקדש ולא לתרומה ש"מ דר' כר"א ס"ל:

ומשני ד"ה היא. אפי' ר"י מודה דגופו מיהת פסול מלאכול בתרומה כדי שיהא בדול מלאכול תרומה טמא' דאפי' ג' בתרומ' אסור באכילה:

ודכוותה וכו'. מיבעיא ליה אם אמרינן גם באוכל אוכל שני ממעשר שיהא גופו פסול מלאכול מעשר שני או לא ובמעשר אין בו שלישי:

וחכמים אוסרין במעשר. רישא דמתני' תנן בפרה כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים כגון י"ח דבר מטמאין את הקדש ופוסל את התרומה ומותר לחולין ולמעשר דברי ר"מ וחכמים אוסרין במעשר:

ה"ג אוסרין במעשר ואר"ש בשם ר"ז וכו'. ואגב שיטפא דפרקין דלעיל נשנית כאן בהאי לישנא:

נפסל גופו מלאכול במעשר. ואפשיטא בעיין:

ודכוותה וכו'. ותו מיבעיא ליה:

עד כדון. עד כאן לא שמעינן אלא דאוכל רביעי של קדש מקודש כגון בשר קרבנות וכיוצא בו שנתקדשה קדושת הגוף דנפסל גופו אבל האוכל רביעי של חולין שנעשו עט"ק מי נפסל גופו מלאכול קדש או לא:

דתנינן תמן. בחולין פ' השוחט:

בידים מסואבות. כלומר בלא נטילה דגזרו עליהם להיות שניות:

הוכשרו בשחיטה. מגו דשריא שחיטה להך בשר מידי אבר מן החי משויא ליה נמי אוכלא לגבי טומאה:

ה"ג בחולין שנעשו עט"ק ודלא כר"י. וה"פ דלא כר"י דאמר חולין שנעשו עט"ק לא פסיל בהו שלישי דבטלה דעתו ואין יכול להתפיס על חולין שנעשו עט"ק:

ה"ג בשם ר' האוכל אוכל שלישי בקדש נפסל גופו מלאכול בקדש:

ופריך ולא מתני' היא. דלכ"ע האוכל שלישי גופו שני לקדש:

דרבא אתא מימר לך. רבותא קמ"ל דאפי' בחולין שנעשו עט"ק נפסל גופו מלאכלן:

מתני'. דספ"ק דטהרות מוכחת כן שהשלישי שני לקדש ככרות הקדש ומים המקודשין הן שנעשו עט"ק והן בתוך גומות שישארו בלחם אחר אפייתו ונטמא ככר אחד בשרץ ונגע הככר שנטמא בשני והשני בשלישי ואפי' הן מאה כלן טמאים ואע"פ שלא נגעו במים שבככר אלא כל ככר נגע בחבירו שחיבת הקדש עושה כאלו המשקה שבכל ככר שהוא נעשה תחלה הוא שנגע בככר וטמאו שמעינן שהשלישי שני לקודש:

באש לך. וכי רע בעיניך שלימדך דאפי' בחולין שנעשו עט"ק הדין כן שנעשה שלישי שני דאי ממתני' ה"א דאיירי בשל קדש המקודש כגון שתי הלחם ולחם הפנים ומנחות:

משקה פיו. משקין שקידש בפיו ואינן קדושין קדושת הגוף והן משקין שנעשין על טהרת קודש:

כמה דאת אמר. התם גבי טהור לחטאת שכל החומרות נוהגין בו כמי חטאת עצמן הוא הדין גבי חולין שנעשו על טהרת קודש קדושת פיו כקדושת עצמן הן:

מתני'. דפרק קמא דטהרות דתנן שהשלישי שני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה ממנה איכא לסייע להא דאמר רבי דהאוכל אוכל שלישי גופו שני לקדש וממנה איכא לאקשויי על דין זה:

ה"ג מינה קיימא שהשלישי שני לקדש ואין שני לתרומה מינה תברא שנעשי' על טהרת תרומה אבל אם נעשה על טהרת קודש נעשה גופו כשני אצל תרומה וכ"ש אצל הקדש וה"פ רישא סייעתא לר' דהשלישי בחולין שנעשה עט"ק נעשה שני אבל מסיפא קשיא דר' לא קאמר אלא דוקא קודש אבל האוכל שלישי בקדש לא נפסל גופו לתרומה וממתני' משמע דהאוכל ג' מחולין עט"ק נפסל גופו מתרומה:

מחוסר כיפורים. מותר בתרומה דכתיב ובא השמש וטהר ואסור בקדש:

ה"ג שלישי שהוא פוסל בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקדש. וכ"ה בסוטה וה"פ שלישי שפסול בתרומה מק"ו מטבול יום דמה טבול יום שמותר במעשר אסור בתרומה שני שפסול במעשר אינו דין שיעשה שלישי בתרומה וילפינן רביעי בקדש מק"ו דמחוסר כיפורים וא"ת דיו לבא מן הדין להיות כנדון י"ל דא"כ מיפריך ק"ו דבלאו ק"ו נמי ידענו שהשני בתרומה והשלישי בקדש פסולים והיכא דמיפריך ק"ו לא אמרינן דיו ולמ"ד דאמרי' דיו אפילו היכא דמיפריך ק"ו איכא לשנויי דהני מעלות דרבנן נינהו והאי דנקט שלישי בקדש מילתא בעלמא היא דאשמועינן דשלישי בקדש מן התורה:

אוכל הבא מחמת טבול יום. שנגע בטבול יום והוא של קדש או של תרומה יוכיח שפסול בתרומה מן התורה דבכלים נמי כתיב הערב שמש לגבי תרומה דכתיב במים יובא וטמא עד הערב וטהר והא לנגיעה הוא להשתמש בו תרומה ואינו עושה רביעי בקדש דטבול יום פוסל בקדש ואינו מטמא לפסול את מי שיחזור ויגע בו וה"נ נדרוש להאי ק"ו שיפסול אוכל הבא מחמת טבול יום את הקדש ומה מחוסר כיפורים שמותר בתרומה פסול בקדש אוכל הנוגע בטבול יום שפסול בתרומה דין הוא שיעשה רביעי בקדש:

כמה דר"ע אמר תמן. פ"ה דסוטה שככר שני עושה שלישי בחולין מדכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ואינו אומר טמא אלא יטמא לדרוש בו יטמא שמטמא אחרים כן ר"י אמר וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא יטמא אחרים דאל"כ כיון דס"ל לר' יוסי טומאה אינה עושה כיוצא בה איך אפשר לבוא לידי רביעי אבל אם דריש יטמא דגבי משקין ניחא השרץ טימא הכלי ה"ל ראשון כלי אוכל ואוכל משקה ומשקה אוכל:

לית ר"י וכו'. לא צריך ר"י להך ק"ו אלא קרא דריש:

והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. בבשר שלמים כתיב:

סוף טמא. כלומר הנוגע בטמא זה לא יאכל:

עד כדון וכו'. אדלעיל קאי דדריש יטמא דכתיב גבי כלי חרס לטמא אחרים וקאמר דעד כאן לא שמענו אלא באוכלים שנטמאו באויר כלי חרס שנטמא בשרץ וכו':

ומשני ודין הוא ומה אם הכלים וכו'. דתניא יכול יהו כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס ת"ל כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס:

כר' ישמעאל. דלא דריש יטמא מנ"ל דרביעי בקדש פסול:

זה ראשון שנגע. באב הטומאה שאינו פוסל בחולין דתלתא קראי כתיבי ומנייהו ילפינן דטבל ועלה מותר בחולין ובמעשר העריב שמשו אוכל בתרומה ובטומאה שהיא בת קרבן אסור בקדשים עד שיביא כפרתו:

שני שהוא פוסל בחולין. דכתיב כל אשר בתוכו יטמא חולין ותרומה וקדשים במשמע:

ופריך וכי דנין דין ק"ו מדין ק"ו. דהא שלישי בתרומה גופא ילפינן בק"ו ואיך ילפינן רביעי בקדש מיניה בק"ו:

ומשני שיהא הכל משועבד להלכה. כלומר ודאי הלכה למשה מסיני היא דשלישי בתרומה ורביעי בקדש פסולין וק"ו אינה אלא אסמכתא בעלמא:

ה"ג יד נגובה מטמא חברתה לטמא לקדש אבל לא לתרומה דברי ר'. וה"פ יד נגובה אע"פ שאין בה משקין מטמא חברתה לטמא קדש שיעשה רביעי:

לפסול בקודש. חברתה פוסלת את הקדש אבל לא מטמאה:

ופריך מה ר' כר"י. נימא ר' כר"י ס"ל:

דתנינן תמן. ידים פ"ג:

כל הפוסל את התרומה. דהיינו שני לטומאה שהוא פוסל ועושה שלישי בתרומה:

והיד מטמאה את חברתה. מי שהיתה ידו האחת טמאה ונגע בידו האחרת הטהורה נטמאת וחזרו שתיהן טמאות:

ודר"י רבא מן דר'. ור"י מחמיר יותר מן ר' שאלו ר' לא קאמר דיד מטמא חברתה אלא בקדש ור"י אפילו בתרומה קאמר דיד מטמא חברתה:

הא אחרת. יד של חבירו אינה מטמאה:

אמרין חזר ביה ר"י. מההיא דאמר דאפילו ככר מטמאה:

ה"ג לא אמר אלא לפסול ככר. וה"פ לא אמר ר"י אלא שהיד פוסלת הככר שהרי הידים שניות הן ופוסלין הככר אבל לטמא הככר שיטמא חבירו לעשותו שני לא אמר שהכל מודים שאין שני עושה שני. ואפשר לקיים הגירסא הישנה דלא אמר אלא לטמא שיעשה ככר שלישי בקדש אבל שיעשה שני מהידים לא אמר:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף