מקורי הרמב"ם לרש"ש/אבל/ב
|
< הקודם · הבא > משנה תורה להרמב"ם נושאי כלים לחם משנה מפרשי הרמב"ם יצחק ירנן
|
ד[עריכה]
בהשגת הראב"ד. לא מחוור דבנו עצמו מדרבנן הוא. נ"ל פשוט דכוונתו להשיג על מש"כ רבינו או אחי בנו והיינו על כרחך אחיו מאמו (דאי מאביו הרי הוא בנו) וזה אינו אלא מדרבנן כמש"כ רבינו בר"פ, והלח"מ במחכ"ת לא ירד כאן לסוף דעתו:
ו[עריכה]
אבל הכהנות וכו' אינן מצוות להתטמא לקרובים. נ"ל דאף לדעתו ז"ל ישראלים מצווים על טומאת קרובים וכ"נ מלשון הטור בשמו סי' שע"ג וכ"נ יותר מדברי הרמב"ן בתורת אדם ע"ש. ומתור"ע בגיטין אות פ"ח נראה שהי' פשוט בעיניו שאין מצווין וצ"ע:
ועי' כ"מ בשם הרמב"ן בטעם שני א"נ כי כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אכולה ענינא כתיב וסוף דבריו והדברים צריכין לימוד. והרא"ש כתב כי הרבה צריך ראי' לפטור נשים ממצוה זו. ולכאורה יש ראי' מפורשת וכטעם ב' של הרמב"ן מהא דאסקינן בקדושין (ל"ה ב') דפאת זקנם לא יגלחו קאי ג"כ אבני אהרן דוקא ולא בנ"א. וא"כ כש"כ דקאי על טומאת קרובים דסמיך לי' טפי. ואף דלתנא דמתניתין שם ע"כ לא יקרחו קרחה לא קאי אבני אהרן דוקא ונוהגת אפי' בנשים. והיינו משום דמוכח מקרא כי עם קדוש אתה דמרבה נשים, כדאיתא בתוס' שם (ר"ד ל"ו) אבל טומאת קרובים דלית לן קרא לרבויי נשים אית לן למעוטינהו מבני אהרן:
ז[עריכה]
אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו וא"מ לה אלא מד"ס כו'. עי' בכ"מ ולח"מ מש"כ ע"ד ברה"פ. ול"נ ראי' נכונה לרבינו מהא דיחזקאל לא חשיב לה בין אותם שהכהן מטמא להם ולא שייר אלא אותהן (לאפוקי בנשים האסורות להם שייר תרתי זונה וחללה) ע"ש מ"ד כ"ה. ומה שהקשה הק"א איך יבואו חכמים להקל על ד"ת בקום ועשה. נ"ל דלק"מ דכיון דתקנו שהוא יירשנה (ובדבר שבממון הפקר ב"ד הפקר) ממילא הות כמת מצוה וכמו שסיים רבינו בעצמו וכדאמרינן בקטנה שהביא הכ"מ. ועמש"כ בר"פ אלו נערות בד"ה ואף על גב ובחולין (צ"ו):
והנה החכם מוהרנה"ו בביאורו לנתה"ש אמר בזה דבר חכמה[1] והוא דרבינו ס"ל דלה יטמא דדרשינן מיני' מצוה לא קאי אשארו וראי' מדלא כתיב ולאביו בו' משמע דאפסקי' מדלפניו. והביא ראי' מהא דאיתא בתו"כ מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בעה"פ (כ"ה בגמרא זבחים (ק') ובתו"כ הגי' בערבי פסחים וכן העתיקו הרנה"ו וט"ס הוא עי' תוס' ר"פ ע"פ) ולא רצה ליטמא לה ודחפוהו חכמים וטמאוהו בע"כ. ולמה לא רצה להטמא לה ומאי קמ"ל בזה שטמאוהו בע"כ פשיטא וכו' ע"ש. ונעלם ממנו שר' ישמעאל פליג על דרשה זו דלה יטמא מצוה שם בזבחים (ועי' סוטה (ג') תד"ה לה). ועוד נעלם ממנו ברייתא דולאחותו המובאה שם דגם מחמת עשיית פסח לחודה אפי' לא הי' כהן אינו רשאי לטמא לקרובים עי' תוס' שם. רק אביי מחלק שם בין מת קודם חצות למת אחר חצות. וא"כ מש"ה לא רצה יוסף הכהן ליטמא לה אי משום דהי' סבר כרבי ישמעאל או משום פסח דלית ליה חילוקא דאביי בין קודם חצות לאחר חצות. וחכמים ס"ל כר"ע דלה יטמא מצוה (וכן הוא התחלת הברייתא בתו"כ ובזבחים שם לה יטמא מצוה ומעשה ביוסף וכו') וס"ל חילוקא דאביי בין קודם חצות לאחר חצות:
- ↑ רנה"ו, הוא ר' נפתלי הירץ ויזל, נחשד ב'השכלה' ואף שהיו מגדולי ישראל שקיבלוהו בכשרות וציטטו דברי תורתו, אין ספריו מצויים בבתי מדרשות, וכדי לקיים מצות רבנו לעיין שם, נעתיק לשונו בביאורו 'נתיבות השלום' על ויקרא כא ב (וראו מש"כ על ביאור זה רבי יוסף זכריה שטרן (קונטרס פאת השדה להשד"ח מערכת הא' כלל סד) וז"ל: 'כי הבאור על ס' ויקרא הוא מהחכם רנה"ו אשר כולו שכולה אין בו רק לבאר עומק פשטי המקרא עפ"י דרז"ל'. עכ"ל): כי אם לשארו הקרוב אליו. מלת שאר בארנו (פרשה י"ח ו') שנקראים כן קרובי האדם ממשפחתו לפי שהן שארית בשרו, ויש שאר קרוב כמו הששה האמורים בענין, שאין קרובים יותר מהן, והרחוקים כמו אבי אביו ואבי אמו בן בנו ובן בתו ובן אחיו ובן אחותו ודודיו, ויש עוד הרחוקים יותר וכלם שאר, וראיה לזה שנאמר לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה (במדבר כ"ז י"א), הקרוב מהם ביותר, ולפניו נאמר ונתתם את נחלתו לאחי אביו (שם שם ט') למדנו שדודו שארו, והרחוק עוד גם הוא שארו, על כן פירש כאן שאינו מטמא כי אם לשארו הקרוב לו, וחזר ופירש ואמר לענין טומאה מי הם שאר קרוב? לאמו ולאביו וגו', כך הוא פשוטו של מקרא, אלא לפי שאין צורך להאמר, אחר שפירש אותם בשמותיהן מי הם הקרובים הללו, לכן דרשו רבותינו ז"ל בתורת כהנים אין שארו אלא אשתו, שנאמר שאר אביך היא, ולא ראיתי מי שפירש ראיה זו, ונראה לי שכך פרושו, לפי שאמר שארו, ולא אמר כי אם לשאר הקרוב אליו, לא בא להוסיף שאר על הששה המפורשים, אלא אשתו שהיא לבדה שארו, כי האשה שארית האיש פלג גופא, כמו שמצינו במעשה בראשית (שוב ראיתי כן בפי' ילקוט שמעוני בשם הראב"ד ז"ל), ולא שאר אביו ואמו או אחד ממשפחתו, אבל אם תוסיף שאר אחר, אינו שארו לבדו, אלא הוא שאר קרוב יותר לאביו או לבנו ולבתו כיוצא, ומביא ראיה מערות אחות אביך לא תגלה, שהיא שארו, וקוראה שאר אביך, לפי שהיא שאר קרובה יותר לאביו, ופי' זה קבלה ביד רבותינו ז"ל שפשט המקרא כולל גם אשתו. ורמב"ם ז"ל שאמר (אבל פ"ב א') ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה, כבר פירש מוהרי"ק ז"ל שכל דבר שאינו מפורש בתורה ממש אעפ"י שדינו דין תורה קורא רמב"ם ז"ל מדברי סופרים, ואשתו אינו מפורש בתורה, שהרי לשארו תרגום אונקלוס ז"ל לקריביה דקריב ליה. ואפשר לי לומר שלדעת רמב"ם ז"ל אעפ"י שמטמא לה דין תורה, אינו אלא רשות לא מצוה כמו בששה קרובים המפורשין, שנאמר עליהן לא יטמא שחייב להטמא להן, ולכן לא נאמר ולאמו בוי"ו שלא לחבר שארו עם הששה המפורשים, ועל זה אמר (שם הלכה ז') אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו, ואינו מטמא לה אלא מדברי סופרים עשאוה כמת מצוה שאין לה קוברין, שכיון שאין לה יורש אלא הוא, לא תמצא מי שיתעסק בה, והוצרך לטעם זה בעבור מטמא לה בעל כרחו שהוא גזרת חכמים שמדין תורה מותר להטמא לה, וחכמים עשאוה כמת מצוה שחייב להטמא, וראיה ששנו בתורת כהנים מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערבי פסחים ולא רצה ליטמא לה, שאם לא כן למה לא רצה להטמא לה, ומה ספרו לנו שדחפוהו חכמים וטמאוהו, פשיטא כל מצות עשה כופין עד שיקיים, אבל החיוב אינו אלא מד"ס, אבל שמותר הכהן להטמא לאשתו דבר תורה הוא כמו שקבלו רבותינו ז"ל, ואין רבינו משה ז"ל חולק על זה שהרי פסק (שם פ"ג א') כל כהן המטמא למת חוץ מששה מתים המפורשים בתורה או אשתו בעדים והתראה הרי זה לוקה, הא למדת שמן התורה מותר להטמא, אלא שאינה מפורשת לפי שאינו מצוה כמו לששה קרובים. ע"כ.