מפתח/נדה/נח/א

מפתח נדה נח א

נח.

רב אשי אמר שמואל הוא דאמר כר' נחמיה.

צ"ב במה שפסקו הראשונים [רמב"ם איסו"ב פ"ט ה"א, רמב"ן רשב"א מ"מ ר"ן ורי"ו אגודה] כר' ירמיה מדפתי, ודלא כרב אשי, אע"ג דהוא בתרא, ביאור בזה. שו"ת צ"צ יו"ד סימן צ"ז אות ד'. ועי' ערוך לנר ד"ה אינו. שו"ת שב יעקב סימן כ"ו.

אי הרי"ף והרא"ש שהשמיטו דינא דשמואל והזכירו דינא דר' נחמיה, היינו משום דס"ל כתי' רב אשי. שו"ת שב יעקב סימן כ"ו, שו"ת עבודת הגרשוני, [הו' בשב יעקב שם]. ערוך לנר ד"ה אינו.

לרב אשי שמואל הביא אסמכתא מקרא דבבשרה דומיא דבשרה דבר שאינו מקבל טומאה, ופליג ארב מתנא לקמן ס: דדריש זה מקרא, דונקתה לארץ תשב. נובי"ק יו"ד סימן נ"ה ד"ה והנראה. חת"ס ד"ה אינו בשמו, [ויעויין שם נפ"מ בין הדרשות]. מעדני יו"ט פ"ט סק"מ. חכמ"ב ברד"ה ר"א. ועי' ערוך לנר בתוד"ה כרבי. וע"ע להלן ס: ד"ה דכתיב ונקתה.

אי ר"א ס"ל דכשהדם ודאי מגופה טמא מה"ת בלא הרגשה. סדרי טהרה סימן ק"צ סקצ"ג ד"ה ועוד, ד"ה וראיה, וד"ה ועפי"ז. ערוך לנר נ"ח. ד"ה שמואל. בשב יעקב סימן ל"ו ד"ה אמנם כן, נודע ביהודה מהדו"ק סימן נ"ה ד"ה והנראה, בפי' א'. שערי דעה סימן קפ"ג סק"א, וכן מש' בשו"ת הרמ"א סימן צ"ז. ועי' בינת אדם שער בית הנשים סימן ז' סק"ט. ועי' חכמ"ב נ"ח. ד"ה מודה שמואל מש"כ בדעת הרמ"א בשו"ע רס"י ק"צ. ועי' חת"ס לעיל נ"ז: ד"ה אמר, וע"ע שו"ת צ"צ יו"ד סימן צ"ז.

הוכחה מרש"י ותוס', דכשודאי יצא מגופה, טמאה מה"ת, לרב אשי. בסדרי טהרה סימן ק"צ סקצ"ג ד"ה ועוד, ד"ה וראיה. וכ"כ בערוך לנר לקמן נ"ח. ד"ה שמואל, בדעת רש"י, וכן בשב יעקב סימן ל"ו ד"ה אמנם כן, נודע ביהודה מהדו"ק סימן נ"ה ד"ה והנראה, בפי' א'. שערי דעה סימן קפ"ג סק"א, וכן מש' בשו"ת הרמ"א סימן צ"ז. אולם עי' בינת אדם שם דפליג. ועי' חכמ"ב לקמן נ"ח. ד"ה מודה שמואל דמד' הרמ"א בשו"ע רס"י ק"צ, מוכח דכונתו בתשו' מדרבנן. ועי' חת"ס לעיל נ"ז: ד"ה אמר, וע"ע שו"ת צ"צ יו"ד סימן צ"ז, לדחות ד' הסד"ט. וע"ע משנ"ת ברד"ה רב, וכן ע"ע להלן בתוד"ה כרבי.

י"א דתוס' [ד"ה כרבי] והר"ן נ"ז: ד"ה מודה, פליגי בזה. סדרי טהרה סימן ק"צ סקצ"ג, ד"ה ועפי"ז. ועי' בתוד"ה כרבי, משנת"ב.

כ"ד שאינו מק"ט אינו מקבל כתמים.

הטעם משום דאין מצוי שאשה תשתמש בו, ולא גזרו בזה. רשב"א נ"ז: ד"ה גמרא אמר שמואל. מאירי ד"ה זהו שאמרנו, בפי' א'.

י"מ הטעם דרבנן גזרו על דבר המק"ט ורק אגב הכי גזרו על האשה, בכדי שלא יבואו לטהר את הבגד. רשב"א שם בשם מורו. ר"ן נ"ז: ד"ה מודה. מאירי שם. וכעי"ז בתוד"ה כרבי, ובהגמ"י איסו"ב פ"ט אות ה'. ועי' להלן. וע"ע בשם הנודע ביהודה דלהלן.

עוד פי' בזה. חת"ס בחי', ובשו"ת יו"ד סימן קפ"ב. וע"ע משנ"ת בתוד"ה כרבי.

כשהדם ודאי מגופה, ליכא להך דינא. חוו"ד סימן ק"צ סק"ח, [וכ"מ בערוך לנר בתוד"ה כרבי]. ועי' להלן. והנה אי נימא דכשודאי מגופה טמאה מדאו', ודאי דל"ב שיהא מק"ט, ובעיקר הנידון אי הרגשה משום בירור או משום גזה"כ, עי' משנ"ת לעיל נ"ז: ד"ה הרואה.

הטעם דלמ"ד מקור מקומו טמא, אין האשה נטמאת טומאת ערב מהדם, דכלפי טומאתה איכא ס"ס, דשמא אינו מגופה ושמא נפל מיד ביציאתו ולא נגע בה, ובהיותו במקור, הוי טומאת בית הסתרים. נובי"ק יו"ד סימן נ"ב. ועי' חוו"ד סימן ק"צ סק"ח, [יעויין שם שהק' דא"כ כשודאי מגופה בלא הרגשה, יהי' דין כתם, ודלא כהמבו' בד' שמואל דבדקה קרקע עולם, ובעיקר הענין, אי בבדקה קרקע עולם, חשיב דהוי ודאי מגופה, עי' סד"ט סימן סקצ"ג ד"ה אלא הכי, דל"ה ודאי]. ועי' בתוד"ה כרב, מה שהו' בשמו.

מו"מ בד' הנודע ביהודה הנ"ל, אי באופן שודאי מגופה, אין חילוק בין מק"ט לאינו מק"ט, פלוגתא בזה. עי' חוו"ד שם [בדעתו דאין חילוק, אמנם עי' שו"ת ברית אברהם יו"ד סימן נ"ה אות ב', ומקור מים חיים סימן ק"צ ס"י, דיש חילוק, שביארו ד' הנודע ביהודה כד' הר"ן, הו' בתוד"ה כרבי, עיי"ש. וכ"מ בשו"ת דברי חיים יו"ד ח"ב סימן פ'].

דבר המטמא מדרבנן, חשיב מק"ט, מו"מ בזה. נובי"ת סימן ק"ט, ועי' בדבריו במהדו"ק סימן נ"ב, וכ"כ הסד"ט סימן ק"צ סק"כ, הו' בפת"ש שם סקי"ז. וכן במלבושי טהרה שם סכ"ג, ובערוה"ש שם סמ"א. וכן בבדי השלחן שם סקצ"ח, ובשו"ת חשב האפוד ח"ג סימן ק"ו, ק"ח. אולם עי' פרי דעה בפתיחה סוף ש"ד, וש"ל שם סקט"ז שנחלק. וכ"כ בשו"ת דברי חיים יו"ד סימן ח"ב סימן פ', ובחלקת יואב מהדו"ת סימן ו', ובדעת תורה למהרש"ם שם ד"ה ובדין דבר המק"ט, ובאו"ש איסו"ב פ"ט ה"ז. ובס' נדרי זריזין קונט' שיירי שיריים סימן כ"ב, והו"ד בפתחא זוטא שם סקט"ז אות ז', וכ"פ בטהרת ישראל שם סמ"ז, ובשיעורי שבה"ל שם סק"ג, ד"ה ומי. ועי' פרי דעה סימן ק"צ שפתי דעת סקט"ז, ובשפתי לוי שם. פרדס רימונים פתיחה לסימן ק"צ ח"ד אות ב' וג', ושם א'. וע"ע משמרת הטהרה פ"ג הע' 27. ועי' פרדס שמחה שם סקל"ב אות ט"ו. ועי' בתוד"ה כרבי, משנ"ת. ועי' לקמן ס: ד"ה מטהר הי'.

כתם שנמצא על בגד שאינו מק"ט, ואדם מחזיק את הבגד, מו"מ בזה. תהלה לדוד יו"ד סימן ס"ב. ועי' שו"ת שבה"ל ח"ה סימן ק"י אות ז', ובשיעוריו סימן ק"צ ס"י סק"ב. ועי' סד"ט סימן ק"צ סקצ"ג ד"ה מזה. וע"ע משנ"ת בתוד"ה כרבי, בבא"ד טעמא דר"נ.

בדקה בעד שאינו בדוק, באופן שהעד אינו מק"ט, מו"מ בזה. שו"ת חת"ס יו"ד סימן פ"א. ועי' להלן.

בדקה עצמה צמר גפן שאינו מק"ט, אינה טהורה, דבבדיקת עד היא מדאו', ואין חילוק בין מק"ט לאינו מק"ט, הוכחה לזה, מו"מ בזה. שו"ע הגר"ז סימן קפ"ג קו"א סק"ב. ועי' תהלה לדוד שם. ובעיקר הענין הנה יש לדון דתיטמא מצד טומאת משא, וכמבואר לעיל, ועיי"ש בתהלה לדוד בזה.

אי יש גזירת כתמים בדבר המקבל טומאת נגעים. עי' רש"י ד"ה משתיתא. תוד"ה כרבי. ראב"ד בבעה"נ שער הכתמים סימן ג' אות ב' ד"ה ואפי'. רמב"ן לקמן ס: ד"ה כיון. חי' הר"א שם ד"ה מדדרש. רז"ה בבעה"נ שם. רשב"א לקמן ס: ד"ה ולענין, ובתוה"ב הארוך כ"ד. ר"ן שם ד"ה דרש. רא"ש סימן ב'. מאירי ד"ה כתם. ועי' ש"ך סימן ק"צ סקט"ז. וע"ע משנ"ת בתוד"ה כרבי.

דבר המטמא מדרס אי חשיב דבר המקבל טומאה, מו"מ בזה. עי' רש"י לקמן נ"ט: ד"ה של, דמש' דחשיב. וכ"מ ברשב"א בתוה"א והקצר ב"ז סוף ש"ד. שו"ת מעיל צדקה סוס"י ס' [יעויין שם דחשיב], ועיי"ש בסימן כ"ז, [דדעת הרמב"ם כלים פכ"ג ה"א אינו כן]. וכ"פ בלחו"ש סימן ק"צ סקל"ו. ועי' מחצית השקל יו"ד סימן ק"צ [דמש' במעיל צדקה דפ' כהתוס', אמנם עי' בהגה' הר"ר שלמה הכהן שם לדחות דדבר המטמא מדרס ה"ה מטמא בכל הטומאות, כמבואר ברש"י לעיל מ"ט. ד"ה כל, וע"ע תויו"ט כלים פכ"ד מ"ד, אי כ"ד המק"ט מדרס מק"ט מת]. וע"ע משנ"ת להלן נ"ט: ברד"ה של, בבא"ד דראוי.

מו"מ אי נייר הוי דבר המקבל טומאה. עי' נודע ביהודה סימן ק"פ דהוי מק"ט דלא גרע מלבד. אולם עי' חת"ס ח"א סימן פ"א, דפליג. וכ"ה בסד"ט סימן ק"צ סקי"ט, והובאו בפת"ש שם סקי"ח. וכ"ה בגידולי טהרה הל' מקוואות סימן ט"ז, ובשו"ת תשובה מאהבה ח"ב סימן שס"ה. וכן בבכורי יעקב סימן תרכ"ט סק"א. עי' חכמ"א כלל קי"ג אות ח', דהוי מק"ט כהנודע ביהודה, אולם עי' בחת"ס ח"ו סימן פ"א, [דהחכמ"א חזר בו במהדו"ב ממש"כ במהדו"ק]. ועי' שו"ת שיבת ציון סימן ל"ט. ועי' מי נדה בשם תשו' באר עשק, והו' בדרכ"ת שם סקמ"ה, ושכ"כ במלבושי טהרה, ושכ"כ בגידולי טהרה. ועי' שו"ת מהרי"ץ ח"א סימן ע"ה. ועי' שו"ת קול גדול [למהר"ם בן חביב] סימן ע"ג. ועי' מהרש"ם. ועי' שו"ת ריב"א ח"א סימן ע"ד. ועי' שערי טוהר. ועי' פרדס רמונים בפתיחה לסימן ק"צ חלק הג' או ו'. ופרי דעה בפתיחה סוף ש"ג. ועי' חזון איש סימן פ"ט סק"ב. ועי' משמרת הטהרה עמ' פ"ט.

בגד ניילון ל"ח מק"ט. אגרות משה יו"ד ח"ב סימן נ"ב. ועי' רמב"ם כלים פ"א ה"ג, [דהגדל בארץ אינו מק"ט, ומקורו מכלים פי"ז מי"ג]. ועי' משנ"א ותפא"י שם, [דה"ה דבר הגדל במים שבבורות ובנהרות]. ועי' חזון איש מקוואות סימן כ"ו סק"ז, [דכלי גומי וזפת ל"ח מק"ט]. וכ"כ בקובץ תשו' להגריש"א. ועי' משמרת הטהרה עמ' פ"ו פ"ז.

בגדים וכל שהוא ארוג מק"ט מה"ת. רמב"ם כלים פ"א.

לבדים דינם כבגדים לכ"ד. רמב"ם שם.

דבר הארוג מן הדברים הגדלים בים ל"ח מק"ט. רמב"ם שם.

כלי עור הוי מק"ט, [לאפוקי עור העוף]. רמב"ם שם ה"ד.

כלי עצם הוי מק"ט, והעשויים מעצמות העוף ל"ח מק"ט, [חוץ מעוף עזניה]. רמב"ם שם.

כלי מתכות וכלי עץ, וכלי חרס שנצרפו בכבשן, הוי מק"ט. רמב"ם שם. ועי' לקמן ס: ועי' שו"ת חלקת יואב מהדו"ת סימן ו'.

כלי זכוכית ל"ה מק"ט מדאו' אלא מדרבנן, [ותלי' בנידון דלעיל אי מק"ט מדרבנן חשיב מק"ט]. רמב"ם שם.

כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה, ל"ח מק"ט. רמב"ם שם.

היינו דקאמר קרקע.

אי דווקא נקט קרקע שאינה מק"ט אפי' מדרבנן. עי' נובי"ת רי"ס ק"ט, ועי' משנ"ת לעיל בד"ה כ"ד שאינו וכו'.

ק' אמאי נקט קרקע, והא ליכא טומאת כתמים בדבר שאינו לבן. שבילי דוד סימן ק"צ סק"ג, הו' באספ"ז הישן.

י"ל עפי"ד חת"ס [סימן קס"א, הו' בפ"ת ק"צ כ"א] דבבגד התחתון מטמא גם צבוע, עיי"ש, וי"ל דה"ה סדין ששוכבת עליו, וקרקע בכלל. שבילי דוד שם. ובעיקר ד' החת"ס, עי' חזון איש סימן פ"ט סק"ד, דפליג. וכן עי' מראה יחזקאל סימן ק'. טוטו"ד ח"ב סימן ס"ב, והו' בדרכ"ת ומהרש"ם ח"א סימן כ"ב. ועי' ס' קנאת סופרים [למהרש"ק] בהשמטות לס' ש"ח סימן קל"ד. וע"ע שו"ת שבה"ל ח"ב סימן פ"ז. ועי' טהרת ישראל, ושערי טוהר. ועי' משמרת הטהרה פ"ג סכ"ב. עוד מו"מ אי כוונת החת"ס דבבגד התחתון אין קולות צבעונין, או דכוונתו דאין להתיר לכתחילה לילך בבגדי צבעונין, עי' בית שלמה ח"ב סימן ל"ג. ובעיקר הענין, עי' שו"ת רע"א תנינא סימן ל"ד, דלהקל בזה, ועי' טהרת ישראל ושערי טוהר, ומשמרת הטהרה שם.

מו"מ בדבר הצבוע בידי שמים, אי מק"ט כתמים, [ולפי"ז ה"ה קרקע]. חכמ"א כלל קי"ג-י, [יעויין שם דמטמא, ועי' מש"כ בדבריו, בלחו"ש ובית שלמה סימן ל"ג]. אולם עי' לחו"ש סימן ק"צ סקט"ז דפליג. ועי' ס' קנאת סופרים [למהרש"ק] בהשמטות לס' ש"ח סימן קל"ד, [דל"ש צבוע בידי שמים, ועי' שבה"ל שם לתמוה ע"ז]. ועי' שו"ת שו"מ תליתאה כרך ג' סימן שס"ב. ועי' שו"ת שבה"ל שם. ועי' יין מישרים. וע"ע שבילי דוד סימן ק"צ סק"ג, הו' באספ"ז הישן. וע"ע להלן ס: ד"ה ועל עלה של זית.

מו"מ מלקמן ס: גבי כתם שנמצא על עלה של זית. ועי' שו"ת שו"מ תליתאה כרך ג' סימן שס"ב.

דאיכא למימר מגופה אתיא טהור.

הלש' איכא למימר הוא לאו דוקא, דאפי' בודאי מגופה, טהורה, דלא ארגשה, [נידון זה תלי' אי טעם הרגשה משום גזה"כ או משום בירור, עי' משנת"ב לעיל נ"ז: ד"ה הרואה]. רשב"א ד"ה אלא. ועי' סד"ט סימן ק"צ סקצ"ג ד"ה אלא הכי, ועייש"ע בד"ה ואף. ועי' צלעות הבית סימן י"ג.

ומי מחזקי' טומאה ממקום למקום.

אי הטעם לזה משום דהוי ס"ס שמא לא נגעה ושמא לא נתלכלכו ידיה, או משום דלא תלי' ב' תליות. עי' תוה"ב הקצר להרשב"א ב"ז ש"ד כ"א. ועי' ב"י סימן ק"צ ד"ה ומ"ש בד"א. ט"ז שם סקי"ד. פרישה שם סק"ל. רע"א שם סק"ח. סד"ט שם סקכ"ח וסקצ"ה בתחילתו, [יעויין שם דהוא משום ס"ס]. וכ"כ בערוך לנר בתוד"ה ומי, [אמנם בדעת התוס', עי' משנ"ת להלן]. וכ"כ בפת"ש שם סקכ"ה. וכ"כ בחכמ"א כלל קי"ג סט"ו, ועיי"ש ס"ט [מש"כ דיש עוד ספק שמא לא נגעה למטה מבית התורף]. ועי' להלן.

מו"מ בדעת התוס' [ד"ה ומי] בנידון הנ"ל. ערוך לנר שם [יעויין שם דלהתוס' הוא משום ב' תליות, ועי' משנ"ת בתוס' שם]. ועי' מהרש"א.

מו"מ במש"כ הרשב"א שם, דנתעסקה בכתמים ומצאה דם על ידיה תולה בהם, אי כוונתו שמצאה דם על ידיה, ולפי"ז בלא נתעסקה ורק עברה בשש"ט אינה תולה, או דכוונתו דמצאה על שאר בשרה ג"כ תולין להקל. ב"י שם [יעויין שם כהצד הא']. אולם בפרישה שם כ' כהצד הב'. וכן ברע"א שם. ועי' ט"ז שם, [דמש' כהב"י, אמנם עיי"ש בחוו"ד סק"י מה שגר' בט"ז, ולפי"ד הט"ז ס"ל כהפרישה].

להצד הב', אי בעברה בשש"ט ולא נתעסקה, ונמצא על ידיה ושאר בשרה, אי תולין להקל או רק בנמצא על ידה טהורה, ולא בנמצא בידה וגופה. רע"א שם, [יעויין שם שנסתפק בזה].

הטעם להצד הב', דבנמצא על שאר בשרה תולין להקל, משום דלא חשיב החזקת טומאה ממקום למקום. פרישה שם. רע"א שם. ועי' סד"ט שם.

ק' איך מחזיקים מדם שנמצא על ידה להקל בדם שנמצא על גופה, או אין מחזיקין לא לחומרא ולא לקולא, וצ"ל דטעם אין מחזיקין משום ס"ס [הנ"ל], וכשנתעסקה בכתמים דודאי נגעה הוי רק ספק אחד, ותלי' להקל. סד"ט שם. וכ"מ בערוך לנר בתוד"ה ומי. ועי' חכמ"א כלל קי"ג סט"ו, [יעויין שם דאיכא עוד ספק דאף אי נתלכלכו ידיה, שמא לא נגעה למטה מבית התורף, ומשו"ה לא חשש].

אין מחזיקי' וכו', היינו דוקא כשאין ידוע שנגעה במקור, וכן אין ידוע אם חזרה ונגעה במקום שבו נמצא הדם, אבל כשידוע לנו ב' הדברים מחזיקי', הוכחה לזה מתוס' לעיל י"ד. ד"ה ולמחר, מו"מ ופלוגתא בזה. סד"ט סימן ק"צ סקצ"ה, [יעויין שם דתלי' בב' תי' התוס' שם, ויעויין שם דמהרמב"ן ורשב"א שם ד"ה בדקה, מוכח דגם בכה"ג אין מחזיקין, וכן מסתימת ד' הפוסקים, שלא חילקו בדין אין מחזיקין], ועיי"ש בסקכ"ח. ועי' חכמ"א כלל קי"ג סט"ו, ועי' להלן.

י"א דרק באופן שידוע דידיה נתלכלכו בדם מחזיקין ממקום למקום. פרישה סימן ק"צ סק"ל. רע"א שם סק"ח, [ועי' לעיל מה שהו' דזה תלי' בב' תי' התוס' שם]. אמנם עי' סד"ט שם, [יעויין שם דסגי דידוע שנגעה בב' המקומות, ולא בעי' שיהיה דם].

נתעסקה בכתמים, תולין להקל גם בנמצא על גופה, [ושאני מאין מחזיקי', דזה דוקא כשאין ידוע אם נגעה, ואת"ל דנגעה, אין ידוע שנתלכלכו ידיה]. פרישה סימן ק"צ סק"ל. רע"א שם סק"ח. ועי' לעיל, [ממשנ"ת דתלי' בהתוס' שם].

י"א דלא סגי דודאי נגעה בכתמים, ורק באופן שידיה מלוכלכות עכשיו בדם, תלי' להקל. חכמ"א כלל קי"ג סט"ו. וכ"מ הל' נדה להרמב"ן פ"ד ה"כ, הו' בב"י שם. ובמ"מ איסו"ב פ"ט הכ"ד, הו' להלן.

אם נגעה במכה שבכתיפה דודאי מוציאה דם או נתעסקה בבשר ודגים דודאי נתלכלכו ידיה, אע"פ שעכשיו אינם מלוכלכות תולין בהם. חכמ"א שם. ועי' להלן בשם הרמב"ן.

בעלה ובנה שנתעסקו בכתמים תולה בהם שרגילים ליגע בה, ובלבד שנמא הדם גם עליהם. הל' נדה להרמב"ן פ"ד ה"כ, הו' בב"י שם. מ"מ איסו"ב פ"ט הכ"ד. ועי' ב"ח סימן ק"צ סקכ"ד, וש"ך שם סקל"ג [יעויין שם שכ' דסגי שנדע דבשעת העסק נתלכלכו מהדם, אף דעתה לא נמצא עליהם דם].

שאני ידה דכולה עבידא דנגעה.

דוקא כשבדקה באו"מ ויודעת שלא נטלה ידיה אח"כ, אבל באין יודעת שבדקה או שניקתה ידיה, אינה חוששת, [ואין לחוש שמא נגעה באו"מ, ולא שמה ליבה]. רשב"א ד"ה נמצא, תוה"ב ב"ז ש"ד י"ז: בשם מורו הרב. וכ"כ ברי"ו בשמו, הו' בבינ"א כלל קי"ג ס"ח.

דקדוק מהרמב"ם [איסו"ב פ"ט ה"ח] ורמב"ן דבלא בדיקה נמי, חיישי' שמא ניתז על ידיה כשהניחתם כנגד או"מ, אבל ל"ח שמא ניתז על רגליה, ונגעה שם בידיה, משום אין מחזיקין. מ"מ שם. וכ"כ המאירי לעיל נ"ז: סוד"ה זהו, מדעת עצמו, [מטעם אחר דידים עסקניות]. ועי' חכמ"א [בינ"א כלל קי"ג ס"ח]. ועי' לחו"ש סימן ק"צ שמלה סקי"ט [דלחוש שמא ניתז על רגליה ונגעה בהם והביאתם מעל בית התורפה, הוי ד' תליות, עיי"ש].

פלוגתא בדעת התוס' בזה. סד"ט שם. בינ"א שם. ועי' ערוך לנר. ועי' להלן בזה.

הוכחה להרשב"א, מדמק' לאו משום דאמרי' בדקה בחד וכו', מש' דאיירי ע"י בדיקה. סד"ט סימן ק"צ סקכ"ו ד"ה ולכאורה, ועי' בתוד"ה ומי, ועייש"ע בסד"ט ד"ה ומתוס', דבתוס' מוכח כהמ"מ, אמנם עי' בינת אדם כלל ח' סי"ד, איפכא. ועי' בתוס' שם בבא"ד וממתני' נמי הוי, משנת"ב.

נ"מ בפלוגתתם, במצאה על פס ידה, דלהרשב"א ל"ח ורק בקשרי אצבעותיה שיכולים ליכנס באו"מ, ולמ"מ חיישי' שמא ניתז. סד"ט שם. ועי' ברד"ה על קשרי.

עוד נ"מ באופן שיודעת דלא בדקה. עי' סד"ט סימן ק"צ סקכ"ה ד"ה ועוד, [ויעויין שם דאף לדע' השו"ע דחיישי' שמא נגעה באו"מ, באומרת ברי לי שלא בדקתי, ל"ח, ובעיקר ד' השו"ע, עי' להלן פלוגתא בדעתו].

עוד נ"מ, דלהרשב"א ל"ח שמא הניחה ידה למטה מאו"מ וניתז ע"י, ולהמ"מ חוששין, עוד תוספת ביאור בזה. בינת אדם כלל ח' אות י"ד.

מו"מ במש"כ בטושו"ע [סימן ק"צ סי"א] דנמצא בקשרי אצבעותיה טמאה דידם עסקניות, ושמא נגעו באו"מ, אי ס"ל כהמ"מ, או כהרשב"א. עי' ש"ך שם סקי"ח [יעויין שם דס"ל כהמ"מ משום דלא פירשו דוקא בבדקה], אולם עי' לחו"ש שם סקי"ט [דס"ל כהרשב"א, דלהמ"מ אין החשש שמא נגעה באו"מ, אלא שמא הניחה ידה למטה מב"ה, וניתז דם, ויעויין שם מש"כ גם בדעת הש"ך]. וע"ע בינ"א שם.

עוד מו"מ בפלוגתא זו, עי' משנ"ת בתוד"ה ומי, בבא"ד ממתני נמי הוה מצי.

שאני ידה וכו'.

דוקא ידה אבל זרועה לו, והיינו דנקט על קשרי אצבעותיה. ר"ן. ועי' סד"ט סימן ק"צ סקכ"ו. ועי' חכמ"א קי"ג י"ב.

מו"מ אי ע"ג פס ידה טמאה. סד"ט שם, [יעויין שם דבר"ן מוכח דטמאה]. ועי' חכמ"א שם. ועי' עוד לעיל בד"ה שאני, משנ"ת.

וחבק עצמו כלפנים.

ק' אמאי השמיטו הרמב"ם [איסו"ב פ"ט ה"ח] והטור [סק"צ] הדין שחבק עצמו כלפנים. ב"י סימן ק"צ סי"א [א]. ועי' ב"ח שם. ועי' ערוך לנר בתוד"ה מקום חבק. ועי' ערוה"ש סימן ק"צ סמ"ח ליישב. ועי' משנ"ת ברד"ה עד מקום, בתוד"ה מקום חבק.

כשורה מהו.

יש מוחקין כשורה, דס"ל ששורה ורצועה חד הם. רשב"א ד"ה כשורה. ועי' בתוד"ה כשורה, משנת"ב.

יש גורסין ספק נוסף, מלמטה למעלה מהו. ב"ח סימן ק"צ סקי"ב בשם הרשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד י"ח. וי"ש דכ"כ הרמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ט. ועי' בדברי חמודות שם אות י"ד, [יעויין שם דהרמב"ם לא גרס כשורה, ובמקום זה גר' מלמעלה למטה מהו].

כשורה עשויין כשורה, וטיפין טיפין שאינן מסודרין כשורה. רשב"א ד"ה כשורה. ועי' בתוד"ה כשורה, ומשנ"ת שם בזה.

כשורה היינו שורות הרבה, וכרצועה, היינו שורה אחת, וטיפין טיפין, עשויין בין כשורה בין כשיר בין שלא בסדור. רשב"א שם בשם רשב"ם. רא"ש סימן ב' בשמו, ועי' תוספות הרא"ש. וע"ע להלן בתוד"ה כשורה, משנ"ת.

טיפין טיפין מהו.

י"מ דנמצאו כמה טיפי דמים בתערובת, והספק אי מצטרפין לכגריס. ראב"ד איסו"ב פ"ט ה"ו, ובבעלי הנפש שער הכתמים פ"ג הי"ט. מאירי ד"ה בסוגיא, בשם י"מ. רי"ו נכ"ו ח"ב רכ"ב. ר"ן ד"ה טיפין. רשב"א ד"ה מאי, ובתוה"ב ב"ז ש"ד י"ח: בשם רבותינו הצרפתים, ועייש"ע. ועי' בתוד"ה כשורה, ועי' בחידוד הלכות שם. ועי' ערוך לנר ד"ה כשורה. ועי' טור סימן ק"צ ס"ט, ב"ח שם סקי"ב.

לשי' זו צ"ל, דהמבו' בברייתא לקמן נ"ט. דטיפין אין מצטרפין, היינו בנמצא על חלוקה, והכא מיבעיא בנמצא על בשרה. רשב"א ד"ה מאי, ובתוה"ב שם. ר"ן שם. מאירי שם.

י"מ דהיינו שנמצאו טיפי דמים גדולים מכגריס, אלא דצורתם מוכחת דאינם מגופה מחמת שעומדים כשיר וכו', [אבל בפחות מכגריס ודאי דאין מצטרפין]. רשב"א ד"ה מאי וד"ה כשורה, בתוה"ב ב"ז ש"ד י"ח: וכ"ה בשם רבינו יונה. ס' האשכול סימן מ"א עמ' 101. וכ"נ דעת הרא"ש סימן ב', ובתוספות הרא"ש ד"ה כשורה, [אמנם יתכן דס"ל כהרמב"ם דלקמן]. וכ"ה המאירי והר"ן שם בשם אחרים.

אף דבברייתא לקמן מבו' דנמצאו כשיר וכשורה יותר מגריס טמאה, התם דוקא בנמצא על חלוקה, דדרך החלוק לנוע, עוד מו"מ אי בחלוק חמור יותר. רשב"א שם בשם רבינו יונה. ר"ן שם. ועי' סד"ט סימן ק"צ סקי"ב מה שהקשה, וכעי"ז בש"ך סימן ק"צ סק"י, [ויעויין שם להוכיח משום כן כהרמב"ם]. ועי' חכמ"ב ד"ה לא, וע"ע רשב"א נ"ז: ד"ה על חלוקה. וע"ע להלן לענין אי נמצא על בשרה חמור יותר מנמצא על גופה.

י"מ דמיירי בטיפות קטנות מכגריס, אבל בנמצאו בגופה טמאה בפחות מגריס, והספק משום שאינו כעין דם היוצא מגופה. רמב"ם איסו"ב פ"ח ה"ט. ס' האשכול סימן מ"א עמ' 101. ועי' ראב"ד איסו"ב פ"ט ה"ו, ומ"מ שם, [ועי' להלן בסו"ד זה]. ועי' ש"ך שם. ובעיקר הענין אי כתם שנמצא על בשרה מטמא בכל שהוא, הנה נחלקו הראשונים בזה, דעי' רמב"ם [הנ"ל]. אולם עי' ראב"ד שם דפליג. וכ"ד הרשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד ט"ו: וכן בהל' נדה להרמב"ן פ"ד ה"ג, [ועי' בדבריו שם בהט"ז]. ועי' שו"ע סימן ק"צ ס"ו [יעויין שם ב' השיטות, ועי' תורת השלמים שם סק"ט, ועי' להלן]. ועי' סד"ט שם, ועי' לחו"ש שמלה סימן ק"צ סקי"ג ד"ה בס"ט. עוד מו"מ בשי' הרמב"ן אי ס"ל כהראב"ד או כהרמב"ם, ומו"מ במש"כ בהלכותיו שם הט"ז דרק בנמצא על בשרה וחלוקה תלי' במאכולת, אבל לא בנמצא רק על בשרה, סד"ט שם. לחו"ש שם. וע"ע ערוה"ש סימן ק"צ סכ"ט. ובעיקר שי' הרמב"ם, עי' משנ"ת לעיל נ"ז: ד"ה על בשרה.

להרמב"ם בנמצאו יותר מכגריס טמאה, ולהרשב"א זהו הספק. ישועות יעקב סימן ק"צ סק"ג.

ק' להפי' הנ"ל דאין דרך דם לצאת בכך, דדילמא טיפה אחת מגופה, והשאר מעלמא, ישוב לזה. ישועות יעקב שם, ועי' לקמן נ"ט. לגבי כתם שנמצא בחלק העליון וגם בחלק התחתון.

דקדוק מרש"י ד"ה מהו, וד"ה ברצועה, דמיירי באופן שצורתם משונה, [וכד' הרשב"א והרמב"ם]. ב"י סימן ק"צ שם. וע"ע חכמ"ב ד"ה בעי, משכ"ב.

מו"מ בדעת התוס' [ד"ה כשורה]. בחידוד הלכות שם. ועי' רשב"א ד"ה מאי, ובתוה"ב ב"ז ש"ד י"ח: בשם רבותינו הצרפתים. ועי' ערוך לנר ד"ה כשורה. ועי' טור סימן ק"צ ס"ט, ב"ח שם סקי"ב.

הוכחה מב"מ כ"ה. וב"ב ק"נ: דהגמ' מסתפק לענין כשיר וכשורה, ושם אינו לענין שיעור, [וכשי' הרשב"א והרמב"ם]. שו"מ מהדו"ק ח"א סימן קנ"ג.

ק' לשי' שמצרפים, אמאי כשמצרפין ונמצא פחות מגריס אינה טמאה, דממ"נ אי תלי' במאכולת אף ביותר מגריס, ואי לא אף בפחות, וצ"ל דשיעור גריס אינו רק משום מאכולת, אלא גם משום דאין דרך אשה לראות טיפה פחות מגריס. לחו"ש סימן ק"צ שמלה סקי"ב ד"ה שוב. ועי' תוס' לקמן בע"ב ד"ה וכדבריו. ורא"ש סימן ו', לגבי הרגה ב' מאכולות.

עי' לקמן בד"ה דלמא, נ"מ בפירושי הראשונים הנ"ל, לענין הלכה.

מהכא מוכח דדם הנמצא על בשרה חמור יותר מנמצא על גופה, דהכא נסתפק על כשירה וכשורה, ובחלוקה אמרי' לקמן נ"ט. דטיפין אין מצטרפין, [ולפי"ז עברה בשש"ט ונמצא על בשרה, טמאה דרגל"ד שהגיע ממקורה]. רשב"א לעיל נ"ז: ד"ה על חלוקה, ועייש"ע בד"ה איבעית, ובתוה"ב ב"ז ש"ד ט"ז., ועי' מה"ב שם. ועי' שו"מ מהדו"ק ח"א סימן קנ"ג ד"ה ובזה נלפע"ד. ישועות יעקב סימן ק"צ סק"ג. ובעיקר הענין, עי' ראב"ד הו' ברשב"א שם, בד"ה אבל הראב"ד, כ' דאם עברה בשש"ט אף בנמצא על בשרה תלי' לקולא, וע"ע משנ"ת לעיל בד"ה על בשרה מגופה, וע"ע משנ"ת לעיל נ"ז: ד"ה על בשרה וכו', בשם הרמב"ם, ובפירושי האחרונים בדבריו.

עוד מו"מ בד' הרשב"א [הנ"ל], בטעמיה דבכתם פחות מגריס, פסק [בתוה"ב ב"ז ש"ד ט"ו:] דבין נמצא על חלוקה ובין על גופה, תלי' במאכולת להקל. שו"מ שם. ישועות יעקב שם.

ילה"ק מסוגיין להרמב"ם [איסו"ב פ"ט ה"ו] דכתם הנמצא על בשרה, מטמא בכל שהוא, היאך נסתפקו בטיפין טיפין. ראב"ד שם. ס' האשכול סימן מ"א עמ' 101. ועי' מ"מ שם, [דהרמב"ם לשיטתו, שפי' הספיקות משום דצורת הדם מוכיח דאינו מגופה, וכמבואר לעיל, וצ"ב בד' האשכול שם, דהוא עצמו פי' כן, ומה הק' על הרמב"ם]. ובעיקר שי' הרמב"ם, עי' משנ"ת לעיל נ"ז: ד"ה על בשרה וכו'.

יש מוכיחין מהכא כד' הרמב"ם הנ"ל, דהא טיפין מש' פחות מכגריס, וכדלקמן נ"ט. דאין מצטרפין, ומש' דדוקא משום צורתם נסתפקו, הא בלא"ה טמאה. ביאור הגר"א סימן ק"צ אות ט"ז. ועי' לעיל משנ"ת בביאור ספק הגמ' כמה דרכים.

דלמא דעביד כרצועה.

אי"ז אלא דיחוי בעלמא, ולהלכה יש להחמיר בכל הספיקות. ראב"ד בבעה"נ שער הכתמים ס"ג הי"ט בשם איכא מ"ד. האשכול סימן מ"א עמ' 101. רמב"ן בהל' נדה פ"ד ה"ט. רשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד י"ח: רא"ש סימן ב' בשם א"ד. ר"ן ד"ה טיפין. או"ז ח"א הל' נדה סימן שמ"ח, יעויין שם בשם רשב"ם. מאירי ד"ה בסוגיא, בשם רוב הפוסקים.

דקדוק לזה מדנקיט הלש' דלמא. רשב"א שם. ר"ן שם.

י"א דהטעם להחמיר משום דלא פשיט בגמ' הספיקות, ול"א סד"ר לקולא, משום דהוא ספיקא דדינא. או"ז שם בשם רשב"ם. ובעיקר הענין, אי בסד"ד ל"א סד"ר לקולא, כ"כ בקרבן נתנאל כללי הרי"ף רא"ש וטור אות כ"ב, דכ"ה ד' הרי"ף הרא"ש והראב"ן, ובה"ג, אך יעויין שם דהרמב"ם והטור לא ס"ל כן. וכ"ה בים של שלמה ביצה פ"א סימן מ"ג בשם הרשב"א בית מועד ש"ב סימן ח'.

הדין להלכה, בנמצאו על בשרה כתמים שבכולם יחד יש כגריס. [דלהראשונים שהו' לעיל בד"ה טיפין, יש להחמיר, אולם להרשב"א שם אין להחמיר, רק בנמצאו יותר מגריס ואע"פ שהם משונים, וע"ע להלן בשם הרשב"א, וע"ע לעיל בשם הרמב"ם שיטה נוספת]. ועי' רשב"א בתוה"ב שם, דהלכה כהתוס' ויש להחמיר בפחות מגריס. אולם עי' שו"ע יו"ד סימן ק"צ ס"ח, [יעויין שם שכ' דאם נמצאו כתמים שאין בכ"א כגריס אין מצטרפין, וי"א שעל בשרה מצטרפין, ועיי"ש בביאור הגר"א סקט"ז דהדעה הראשונה זהו הרשב"א, והי"א היינו החולקין, וע"ע ברשב"א לעיל נ"ז: ד"ה וא"ת על בשרה, ששם נמי קאי כהתוס' והראב"ד שפ' כוותייהו להלכה].

י"א דיש להקל דסד"ר לקולא. ראב"ד שם בשם איכא מ"ד. רא"ש סימן ב' בשם י"א. מאירי בשם איכא מ"ד. וע"ע משנ"ת ברד"ה מדרבנן, משנ"ת אי אין לדון כאן סד"ר לקולא משום דעיקרו חשש דאו', ועי' פרדס רימונים [פתחי נדה החקירה השניה עמ' ל"ז].

מו"מ לפי"ז אי בספק נמצא מעל לחגור ספק מתחתיו, אי יש להקל, או דיש לחלק בין סד"ד דאז יש להקל לספק במציאות. שו"ת נחלת אבות סימן י'. ועי' להלן בד"ה ת"ר ארוכה שלבשה.

דעביד כרצועה.

מוכח מהכא כהרמב"ם [איסו"ב פ"ט ה"ו] דכתם בבשרה מטמא בכל שהוא, דהא ע"כ מיירי הכא בפחות מכגריס, דאל"ה על בבגדה אמאי טהור, מו"מ בזה. ש"ך סימן ק"צ סק"ט. ועי' שו"ת שב יעקב ח"א סימן מ"ג שהק' דהא לעיל נ"ז: מפרש הברייתא בעברה בשש"ט, ומשו"ה בחלוקה טהורה. וכה"ק בתורת השלמים סימן ק"צ סק"ט, ודגמ"ר שם בש"ך סק"י. וכן בכרו"פ בתפא"י, שם סק"ח. ומחצית השקל שם בש"ך סק"י. וסד"ט שם סקי"ב. ועי' חכמ"ב לקמן נ"ח. ד"ה לא, ליישב ד' הש"ך.

כי אמרי' אין שונין לקולא אבל וכו'.

הטעם שהשמיט הרמב"ם דין זה. ערוך לנר ד"ה תיזל. לחו"ש סימן ק"צ שמלה סקל"ד.

הוריתי בעיר רומי לאיסור.

למה הוצרך להשמיענו באיזה מקום הורה כן. שמן המשחה [בן שמעון] כרך ב', הל' כתמים ד"ה תניא אר"א.

י"ל דהשמיענו דכתמים נוהג לענין בעלה ולא רק לטהרות, [ודלא כהאשכול סימן ל']. שמן המשחה שם, ועייש"ע ישוב לזה. אך עי' חסד"ד על התוספתא פ"ז ה"א לדחות דא"כ היה לו לומר וכחזרתי לא"י, [ויעויין שם דיש מקום בא"י ששמו רומי]. וכ"כ בכפתור ופרח פי"א, וכ"כ בבן יהוידע ע"ז י: ובעיקר ד' האשכול עי' משנ"ת לקמן נ"ח: בד"ה אין לך אשה שטהורה לבעלה.

יפה הורית.

איך שייך לש' הוראה באיסור. או"ז והו' בערוך לנר בד"ה יפה הוריתה. חסד"ד על התוספתא פ"ז ה"א. שו"ת מהרש"ם ח"ח סימן רע"ח אות ה'. ועי' שו"ת אגרו"מ או"ח ח"ה סימן ל"ז אות ח'. עי' כתובות ז. ורש"י שם ד"ה ומי איכא.

מו"מ מהכא אי מביאין ראיה ממנהג לפסק הלכה. אגרו"מ שם.

ת"ר ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה וכו'.

מו"מ בד' הר"ן [ד"ה אם] שכ' דהחידוש בברייתא דאע"פ שהחלוק מגיע כנגד ב"ה בדוחק, ולא ביאר אם דאף ע"י הדחק תרווייהו טמאות, או דאף שבדוחק גם בארוכה מגיע כנגד ב"ה, אפ"ה תלי' בקצרה. סד"ט סימן ק"צ סקפ"ח ד"ה אך בדין, [יעויין שם כצד הא', ועייש"ע בפרטי הדינים בזה]. אמנם עי' חת"ס ד"ה ארוכה, [יעויין שם כהצד הב'].

מקור לד' הר"ן, ממתני' דלגבי נמצא על חלוקה נקט הלש' מהחגור ולמטה, ולגבי נמצא על גופה תחת בית התורפה, ביאור בזה. חת"ס שם. וע"ע סד"ט סימן ק"צ סקפ"ח. ועי' ש"ך סימן ק"צ סקכ"א. וע"ע ראב"ד בבעה"נ שער הכתמים פ"ב ה"ב. ובעיקר הענין, אי מתחת לחגור הוא מעל בית התורפה, ואינו מגיע לב"ה אלא ע"י שחייה, או דהוא כנגד ב"ה ממש. עי' חת"ס שם, [יעויין שם כצד א']. וכ"כ בתויו"ט פ"ח מ"א ד"ה ראתה [בדעת הרשב"א]. אולם בש"ך שם פליג. וכ"כ בסד"ט בדעת רש"י לעיל נ"ז: ד"ה מן. וכ"מ בראב"ד שם.

עוד מו"מ בביאור החידוש בברייתא. שו"ת נחלת אבות סימן י'.

החידוש בברייתא, הוא באופן שאין מגיע כנגד ב"ה, אע"פ דיש לתלות בארוכה ולומר שהגיע הדם מבחוץ, תלי' בקצרה, טעם לזה. נחלת אבות שם.

מוכח מהכא דספק מעל החגור ספק מתחת לחגור, טמאה, דאל"ה אמאי אין תולין בארוכה, באינו מגיע כנגד בית התורפה, והטעם לזה, משום דמעל החגור בעי' לתלות שעברה בשש"ט ושכחה. נחלת אבות שם. ועי' להלן בשם מעשה רקח, [דמש' כד' הנחלת אבות, אמנם עי' רא"ש סימן ב' לגבי כשיר וכשורה, דמש' בדבריו דמעיקר הדין יש להקל, דסד"ר לקולא, וה"ה הכא, (ועיי"ש בנחלת אבות דיש לחלק בין סד"ד לספק במציאות) אמנם זה תלי' אי הברייתא ד"על בשרה ספק טמא" מיירי בעברה בשש"ט, דעי' שב יעקב ח"א סימן מ"ג, תורת השלמים סימן ק"צ סק"ט דגמ"ר שם בש"ך סק"י, ובכרו"פ בתפא"י שם סק"ח, וכן במחצית השקל שם בש"ך סק"י, וסד"ט שם סקי"ב דמיירי בעברה בשש"ט, אמנם עיי"ש בש"ך ובחכמ"ב ד"ה לא, דלא מיירי בעברה בשש"ט].

מו"מ במשמעות לש' הרמב"ם [איסו"ב פ"ט הל"א] דאם מגיע כנגד בית התורפה, רק הארוכה טמאה, ובגמ' הכא מש' דשתיהן טמאות. מעשה רוקח שם.

י"ל דהרמב"ם פי' בסוגיין, דמיירי כשהקצרה בדקה את החלוק אחר הלבישה, ומשו"ה בנמצא למטה מב"ה תולין בארוכה, ואפ"ה אם אינו מגיע לב"ה תלי' בקצרה שלא בדקה היטב. מעשה רקח שם.

בדקה חלוקה והשאילתו לחבירתה.

מו"מ במש"כ בטושו"ע ק"צ ס"מ דאם בדקה חלוקה ולבשתו ופשטתו ומצאה טהור והשאילה וכו', דמה הוסיפו שבדקה הראשונה קודם הלבישה, [ובגיר' לפנינו בגמ' איתא רק בדיקה אחרי הלבישה, אמנם עי' להלן בזה]. דרישה שם סקי"ט. ועי' להלן.

הטעם שלא הוזכר בגמ' בדיקת החלוק קודם לבישה. ש"ך סימן ק"צ סקכ"א, ועי' להלן בשמו.

י"ג בגמ', "בדקה עצמה וחלוקה והשאילתו לחבירתה". תוס' חולין נ"א. ד"ה המוציא. רשב"א ד"ה תניא, ובכתובות ע"ו. ד"ה רב אי, ובתוה"ב ב"ז ש"ד ב., רא"ש סימן ה', ריטב"א ד"ה תניא. מאירי ד"ה בדקה. ר"ן בע"ב ד"ה ומ"ש. חי' הרשב"ץ ד"ה בדקה. הגהות הב"ח אות ב'. וכעי"ז כ' הרמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ל.

המקור לזה מתוספתא [פ"ט ה"ח], דאיתא שם, "בדקה עצמה ואת חלוקה", מו"מ בזה. עי' ראשונים הנ"ל, ועי' יין מישרים.

כן מוכח בברייתא דהראשונה בדקה, דאמרו וחבירתה תולה בה, ואמאי אינה תולה בחלוק עוד קודם לבישת הראשונה. סד"ט סימן ק"צ סקס"ח ד"ה ולכאו', ועייש"ע מו"מ בזה.

הטעם לשי' זו, אמאי צריכה לבדוק את עצמה ואת חלוקה. ב"ח סימן ק"צ סקל"ז. פרישה שם סקנ"ז. ט"ז שם סק"ל. ש"ך שם סקמ"ז.

יש לבאר דאתי למימר דלא נימא דכיון שבדקה קודם לבישה היא טהורה ושניה טמאה, אלא רק אם בדקה עצמה אחר לבישה היא טהורה. ב"ח שם. תורת השלמים שם סקל"ח. וכ"ד הש"ך שם סקמ"ז, [דבלא בדקה אחר לבישה תרווייהו טמאות, והו' בחכמ"א כלל קי"ג אות מ"ב]. ועי' ט"ז שם סק"ל.

לדרך זו, ב' הבדיקות הם בחלוק. ט"ז שם סק"ל.

י"ל דבודקת החלוק קודם לבישה, ועצמה אחר לבישה, וקמ"ל דאף שלא בדקה החלוק אחר לבישה היא בחזקת טהורה, משא"כ השניה אף אם תבדוק עצמה טמאה, משום כאן נמצא כאן היה מו"מ וביאור בזה. פרישה שם, [יעויין שם דאין לומר כלפי השניה דטהורה אף שהחלוק היה בדוק אחר הלבישה, משום דאמרי' כאן נמצא כאן היה, אמנם עי' ט"ז וש"ך שם, משה"ק דכיון ששתיהן שוות ל"ש לומר כאן נמצא כאן היה, כמבואר לקמן ס. ובשו"ע שם סמ"ג דתרווייהו טמאות]. ובעיקר הענין, אי שייך לומר הכא כאן נמצא כאן היה, עי' בתוד"ה ולענין, משנ"ת שם, ועי' רשב"א כתובות ע"ו. ד"ה רב אשי.

י"ל עד"ז, דראשונה שבדקה עצמה אחר לבישה טהורה, כיון דבדקה קודם מציאת הכתם, משא"כ שניה אף שבדקה קודם לבישה, שמא עם סילוק ידיה נטמאה, ביאור בזה, מו"מ אי מהני בדיקת עצמה אחר לבישה, או דוקא בדיקת החלוק. סד"ט שם סקס"ח ד"ה ולענ"ד. ועי' דרישה שם. אמנם עי' ש"ך וט"ז [הנ"ל], דמש' דלא יהני לראשונה בדיקת עצמה אחר לבישה, רק אם בדקה החלוק אחר שפשטתו. ועי' חכמ"א כלל קי"ג סמ"ב, [יעויין שם ב' השי']. ועי' ב"ח שם. ותורת השלמים שם.

י"ל דע"כ הול"ל שבדקה קודם לבישה, דאל"ה ודאי דראשונה טהורה, וכדין בגד שאינו בדוק. ש"ך שם. ועי' כרו"פ בתפא"י סימן ק"צ סקכ"א. ועי' סד"ט שם סקס"ח ד"ה ומש"כ, ועי' לעיל מה שהו' בשמו להוכיח מהברייתא. ועי' ערוה"ש שם ס"ק ק"ח. ועי' אמרי ברוך בחוו"ד סקכ"ח.

ילה"ק להש"ך, דאי בדקה קודם לבישה, נמי אינו חידוש דטהורה, מו"מ וישוב זה. כרו"פ שם. ועי' סד"ט שם. וכן בערוה"ש שם מה שיישבו. וע"ע אמרי ברוך שם, ליישב באופ"א.

י"ל דעפ"י בדיקת החלוק אחר לבישה, אין לתלות בשניה, משום דבדיקה אחר לבישה נעשית בדרך העברה בעלמא, דיודעת שאף אם תמצא כתם לא תהא טמאה כדין בגד שאינו בדוק, מו"מ אי מהני בדיקה אחר לבישה לטמאות השניה. ט"ז שם. ועי' חוו"ד שם סקכ"ח [יעויין שם דתי' זה דחוק, עיי"ש]. ועי' בהגהות אמרי ברוך שם סק"ה, לדחותו. ובעיקר הענין, עיי"ש בחוו"ד, לדקדק דמהני בדיקה אחר לבישה לטמאות השניה. אמנם עי' סד"ט שם ד"ה הרשב"א, מש"כ לטעון דל"מ בדיקה אחר לבישה לאסור השניה. וע"ע כרו"פ בתפא"י שם סקכ"א, טעם אחר דבדיקה אחר לבישה ל"מ לאסור חבירתה, ועי' להלן מדבריו. ובעיקר הענין דבדיקת חברתה מועלת לאוסרה, עי' משנ"ת להלן בד"ה וקצרה טמאה.

י"ל דמשום בדיקה אחר לבישה ל"מ לאסור חבירתה, משום דהוי ע"א בדבר שאינו בידו [כדקיי"ל בשו"ע יו"ד קכ"ז א'], ודוקא משום בדיקה הראשונה, דכיון שנאמנת על עצמה ממילא גם לגבי חבירתה, ובפרט שהחלוק היה אצלה, וע"א נאמן על שלו, עוד מו"מ בישוב זה. כרו"פ שם, ועייש"ע משכ"ב. ובעיקר דבריו, שכ' דמתוך שנאמנת לגבי עצמה, נאמנת לגבי חבירתה, כ"כ בשו"מ מהדו"ק ח"א סימן רמ"ג. וע"ע חזון איש נשים סימן נ"ט סק"נ ד"ה נדה. אי כשהראשונה מעידה על זמן שהחלוק בידה אי נאמנת גם לגבי חבירתה, משום דין בעלים, עי' חזון איש שם. וע"ע בכל הנ"ל משנ"ת להלן בד"ה אבל לענין טומאה.

י"ל דבבדקה עצמה וחלוקה, החידוש הוא דס"ד דכיון שבדקה עצמה הו"א דאין מדקדקת בבדיקת החלוק. שערי דעה שם סקי"ג. ועי' לחו"ש שם שמלה סק"מ. ועי' להלן בד"ה אמר ר"ש ולענין דינא, לגבי מה שתולה בראשונה לענין כיבוס, פלוגתא אי הוא דוקא בבדקה עצמה וחלוקה ומטעם הנ"ל.

עוד ישוב לזה עפי"ד התוס' בע"ב ד"ה מאי. חוו"ד שם סקכ"ח. וע"ע חזון יחזקאל פ"ט ה"ח ד"ה בדקה.

בגמ' [וברמב"ם], אפשר לפרש דכוונת בדקה עצמה וחלוקה, כלו' בדקה עצמה או חלוקה, דהוי"ו היא וי"ו המחלקת, מו"מ בזה. לחו"ש סימן ק"צ שמלה סק"מ. וכ"כ בסד"ט שם סקס"ח ד"ה וכיון, [יעויין שם כן בדעת הטור, אך יעויין שם דברמב"ם לא מש' כן].

וקצרה טמאה.

מוכח מהכא דבדיקת חברתה מועלת לאוסרה. רשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד כ. ועי' סד"ט סימן ק"צ סקס"ח ד"ה הרשב"א, [יעויין שם לבאר דההכרח לומר דהשניה לא בדקה, הוא משום דאמרי' והשניה תולה בה].

אי בדיקת החלוק אחר לבישה מועלת לאסור השניה. ט"ז סימן ק"צ סק"ל. חוו"ד שם סקכ"ח סד"ט שם ד"ה הרשב"א. ועי' בהגהות אמרי ברוך שם סק"ה. וע"ע כרו"פ בתפא"י שם סקכ"א. ועי' לעיל בד"ה ת"ר ארוכה. וכן עי' לעיל בד"ה בדקה חלוקה.

אמר ר"ש ולענין דינא תנן.

אי הטעם משום דאמרה לא סמיכנא אבדיקה דידך, [ונ"מ בבדקה לפני עדים, וצד נוסף דשמא אף בבדקה לפני עדים חיישי' דלא בדקה יפה]. רשב"א ד"ה תניא, [יעויין שם דבבדקה בעדים נמי פטורה, אך יעויין שם בשם רבו דפליג]. וכ"כ המאירי ד"ה בדקה. ועי' כרו"פ בתפא"י סימן ק"צ סקכ"א מה שהקשה. ועי' להלן בד"ה אבל לענין טומאה משנ"ת.

ק' למ"ד [כתובות ע"ו.] דבו"ש ברי עדיף אף להוציא ממון. רשב"א שם.

י"ל דהוא ברי גרוע, דשמא לא בדקה יפה. רשב"ץ, ועייש"ע. וע"ע ערוך לנר בע"ב ברד"ה שתיהן.

אם העדים נתנו לב בדבר והרגישו שבדקה יפה חייבת השניה בכיבוס. מאירי שם.

י"א [עפ"י גיר' הראשונים "בדקה עצמה וחלוקה"] דדוקא בבדקה גם עצמה, אבל בבדקה רק את חלוקה, השניה חייבת בכיבוס. לחו"ש סימן ק"צ שמלה סק"מ עפ"י שערי דעה שם סקי"ג, [הו' לעיל בד"ה בדקה חלוקה והשאילתו], ועי' לעיל בשם הרשב"א.

מוכח דשואל שחייב בכיבוס כמבואר הכא, גרע מגזלן, דגזלן אינו חייב כשגרם כתם עד שיהיה שינוי. נתיה"מ חו"מ סימן ש"מ ביאורים סק"ד.

ק' אמאי אין השואל פטור מכיבוס, משום מתה מחמת מלאכה. קבא דקשייתא קו' ל"ט, [ועיי"ש מש"ה מהטור ש"מ ס"ג]. ועי' שו"ת יד חנוך סימן מ"ב [שתי' דכ"ה מנהג המדינה, להחזיר נקי, והוי כאילו התנו]. ועי' תורת מיכאל סימן ל"ט. ועי' חזון איש אה"ע סימן פ"ב סקט"ו.

י"ל דחיוב כיבוס הוא דוקא בנפחת ערך הבגד, ומשלמת הפחת מדין שמין לשואל. חזון איש שם.

הטעם שהשמיטו הרמב"ם והשו"ע דלענין דינא פטורה. חכמ"ב תוד"ה ולענין. שו"ת עין יצחק אה"ע סימן ס"ה אות נ'. ועי' רשב"א כתובות ע"ו. ד"ה רב אשי. מאירי ד"ה בדקה בשם גדולי הדור. ועי' משנ"ת בתוד"ה ולענין, בבא"ד ועוי"ל.

אי רב ששת ס"ל דל"א כל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה, פלוגתא בזה. עי' בתוד"ה ולענין, ומשנ"ת שם. ועי' רשב"א שם, ומאירי ד"ה בדקה בשם גדולי הדור, [שכ' דר"ש פליג על שמואל בכתובות שם, וס"ל דל"א כל שנולד וכו']. ועי' חכמ"ב בתוד"ה ולענין בשם הרא"ש כתובות פ"ז סימן ט"ז דזהו פלוגתת הראשונים, אי קיי"ל כשמואל דכל שנולד הספק וכו', ויעויין שם דכ"ד התוס' דאין הלכה כשמואל.

אבל לענין טומאה וכו' טמאה.

ק' מ"ש לענין טומאה דאין יכולה לומר איני מאמינתך שבדקת עצמך, ומ"ש מנתנסך יינך, דאם אינו בידו אין נאמן, [שו"ע יו"ד קכ"ז א']. כרו"פ בתפא"י סימן ק"צ סקכ"א. חת"ס ד"ה אבל. ובעיקר הנידון אי הטעם לענין ממון הוא משום דאינה מאמינתה, עי' משנ"ת לעיל בד"ה אמר ר"ש.

י"ל דמיירי כשאמרה הראשונה לשניה קודם שהשאילה, בדקתיו לבשתיו ולא אמרה שבדקה אחר הלבישה, ומשו"ה לענין כיבוס פטורה, אבל ענין טומאה לא, משום דהחלוק נידון כבדוק. כרו"פ שם. ועי' חזון איש נשים סימן נ"ט סק"נ ד"ה נדה. ועי' משנ"ת לעיל בד"ה בדקה חלוקה והשאילתו.

מו"מ אי דוקא כשאומרת לה קודם שאלה, או אף לאחר שאלה ואפ"ה נאמנת משום דהבדיקה יכולה לגרום טומאה גם לראשונה. כרו"פ שם. ועי' חזון איש שם.

י"ל דלענין טומאה אמרי' כאן נמצא כאן היה, משא"כ לענין כיבוס, [עי' בתוד"ה ולענין]. שו"מ מהדו"ק ח"א סימן רמ"ג. ובעיקר החילוק בין ממון לאיסור, כ"מ ברשב"א כתובות ע"ו. ד"ה רב אשי, ובפסקי רי"ד כתובות שם. אמנם עי' חזון יחזקאל פ"ט הי"ב דהתוס' הק' דנימא כאן נמצא כאן היה רק לענין כיבוס ולא לענין טומאה.

עוד ישוב בזה. חת"ס ד"ה אבל.

רד"ה מדרבנן דלמא ארגשה ולאו אדעתה.

משמע דאם ודאי דלא הרגישה טהורה, מו"מ בזה. תוד"ה מודה, [ויעויין שם שנחלקו]. ועי' הרשב"א לעיל ג. ד"ה והא, כרש"י. וכ"ה בריטב"א שם ד"ה האי. אמנם עי' לחו"ש סימן ק"צ שמלה סק"א ד"ה עיין, דרש"י מודה לתוס', ורק אמר טעם לגזירה דרבנן. וכ"כ בפרדס רימונים [פתחי נדה עמ' ל"ז]. וכ"כ בערוך לנר בתוד"ה מודה. וכ"כ במשנ"א, ובסד"ט סימן ק"צ סקמ"ג. עדות ביהוסף אספ"ז עמ' ט"ו. ועי' אבנ"ז יו"ד סימן רמ"ג.

הטעם שהוצרך רש"י לפרש כן. חי' חת"ס. בית אל סימן ק"צ סק"ב, הו' באספ"ז הישן. משחת אהרן אספ"ז עמ' כ"ח. שו"ת שב יעקב סימן ל"ו דף מ"ה. ד"ה והנראה.

הטעם שהוצרך רש"י לזה, משום דרבנן לא אסרו, דין המפורש בתורה להתיר. חי' חת"ס. בית אל סימן ק"צ סק"ב, הו' באספ"ז הישן. משחת אהרן אספ"ז עמ' כ"ח. ועי' פרדס רימונים פתחי נדה ח"ב אות א' עמ' ל"ו, [שפי' דזהו החידוש שהתחדש בתי']. וכעי"ז בערוך לנר בתוד"ה מודה. ובעיקר הענין דדבר המפורש בתורה להיתר רבנן לא אסרו, כ"מ בט"ז יו"ד קי"ז, או"ח תקפ"ה סק"ה. וע"ע מהר"ץ חיות לקמן נ"ח: ובשו"ת סימן י"ט. [וכעין ד' הט"ז, כ"מ בתוס' בב"מ ע: ד"ה תשיך. ובתוספות הרא"ש סנהדרין י"ט, הו' בחמרא וחיי סנהדרין שם. וע"ע שו"ת חת"ס ח"ו סימן נ"ב. וע"ע יד מלאכי סימן רצ"ה. וע"ע שו"ת מהר"ץ חיות סימן י"ט, שו"ת רבינו חיים כהן, בסוף יו"ד דמ"ה ע"ג. שו"ת בנין עולם יו"ד סימן י', שו"ת מהרי"א אה"ע סימן קס"א. שו"ת תורת חסד (לובלין) או"ח סימן י"א. וע"ע נובי"ת יו"ד רס"י ס"ב, ובשו"ת דברי יוסף אירגאס סימן מ"ח, ראשון לציון (להר"ח בן עטר) חגיגה י"ז:]. ועי' להלן נ"ח: ד"ה דם ולא כתם.

הטעם משום דמש' לי' דשמואל שאמר טהורה, היינו לגמרי', והיינו משום שנתנה דעתה לבדוק, וודאי נתנה דעתה על ההרגשה, ובכה"ג לא חשו רבנן. שו"ת שב יעקב שם.

אין הטעם משום דהוי ספק מה"ת, משום דהוי מיעוט, ורבנן הם דחשו לזה. ערוך לנר ברש"י. ועי' משנ"א פ"ט מ"ג, [בטעם התוס' שחולקים, דהכא הוא סד"א]. ועי' משנ"ת בתוד"ה מודה.

י"א דאין לדון כאן סד"ר לקולא, כיון שעיקרו משום חשש דאורייתא. פרדס רימונים [פתחי נדה החקירה השניה עמ' ל"ז].

אין לומר דהטעם משום דחזקת דם בא בהרגשה, [כמבואר ברמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ו], דל"א כן כשאין הדם ודאי מגופה. אחרונים הנ"ל. שו"ת נחלת אבות סימן י' ד"ה ריבא. ועי' שו"ת שב יעקב ח"א סימן מ"א. [הו' בסד"ט סקצ"ג ד"ה והנה, ד"ה נחזור]. ועי' שו"ת בנין עולם סימן ל"ז. זכרון יוסף [סד"ט סימן ק"צ סקצ"ג ד"ה וראיתי].

אי אמרי' חזקה דם בא בהרגשה, היכא דיש ספק אם אתי מבחוץ. ערוך לנר ברש"י. שו"ת שב יעקב ח"א סימן מ"א. שו"ת בנין עולם סימן ל"ז. זכרון יוסף [סד"ט סימן ק"צ סקצ"ג ד"ה וראיתי]. שו"ת נחלת אבות שם.

יש מבארים דכנגד חזקת דם בא בהרגשה, יש ספק ספיקא, שמא הדם אתי מבחוץ, ושמא הוא מן החדר, [עפי"ד הרמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ב]. שב יעקב שם. שו"ת בנין עולם שם. זכרון יוסף שם.

מו"מ אי בלא הרגישה חשיב סד"א שמא הרגישה ולאו אדעתה, או לא, פלוגתא בזה. עי' ערוך לנר לקמן נ"ח. ברד"ה מדרבנן, דהוי סד"ר. וכ"נ בנודע ביהודה מהדו"ק יו"ד סימן נ"ב. אולם עי' משנ"א פ"ט מ"ג. ופרדס רימונים [פתחי נדה החקירה השניה עמ' ל"ז].

ק' אמאי בע"ב ד"ה לא, פירש"י דטעם גזירת כתמים הוא בכדי שלא יבואו להקל בנדה גמורה, ולא פי' כדהכא. סד"ט סימן ק"צ סקצ"ג ד"ה ובהכי. ועיי"ש ברש"י מה שצויין בזה.

רד"ה רב אשי וכו' דשמואל לא איירי בהרגשה כלל.

עי' בתוד"ה מודה, שיטות הראשונים בזה.

לדעת רש"י שמואל לא איירי בהרגשה כלל, ולא ס"ל דבעי' הרגשה, [אמנם יתכן דאכתי צריך הרגשה לברר דהדם מגופה, ועי' להלן בזה]. שו"ת שבו"י סימן ל"ו, וסימן מ"א [בשם הג"מ ליב ממענץ, ובשם הג"מ גבריאל]. שו"ת שב יעקב סימן ל"ו ד"ה אמנם כן. סד"ט סימן ק"צ סקצ"ג ד"ה לכן נלע"ד. נובי"ק סי נ"ה ד"ה והנראה, בפי' א'. שערי דעה סימן קפ"ג סק"א. ערוך לנר ד"ה שמואל. ועי' שו"ת הרמ"א סימן צ"ז, [ועי' חכמ"ב ד"ה מודה שמואל, בדעת הרמ"א שם, ובדעתו בשו"ע סימן ק"צ ס"א]. ועי' שו"ת צ"צ יו"ד סימן צ"ז אות ב'.

ק' לשי' זו, דהא שמואל אמר להדיא, עד שתרגיש בבשרה. שבו"י סימן מ"א. שו"ת צ"צ שם. נודע ביהודה שם. ערוך לנר שם. ועי' סד"ט שם. ועי' להלן.

י"א [בדעת רש"י] דרב אשי קאמר דבעי' מה"ת הרגשה משום בירור, וכשלא הרגישה תלי' דלאו מגופה, וגזרו חכמים על כתמים, וכשנמצא על דבר שאין מק"ט, לא גזרו. סד"ט סס"י ק"צ סקצ"ג, ד"ה לכן נלע"ד. וכ"כ בערוך לנר ד"ה שמואל, בדעת רש"י, וכן בשב יעקב סימן ל"ו ד"ה אמנם כן, נודע ביהודה מהדו"ק סימן נ"ה ד"ה והנראה, בפי' א'. שערי דעה סימן קפ"ג סק"א, וכן מש' בשו"ת הרמ"א סימן צ"ז. אולם עי' בינת אדם שער בית הנשים סימן ז' סק"ט דפליג. ועי' חכמ"ב ד"ה מודה שמואל דמד' הרמ"א בשו"ע רס"י ק"צ, מוכח דכונתו בתשו' מדרבנן. ועי' חת"ס לעיל נ"ז: ד"ה אמר. ועי' שו"ת צ"צ שם לדחות ד' הסד"ט. ובעיקר הענין אי בעי' הרגשה משום גזה"כ או משום בירור, עי' משנ"ת בזה לעיל נ"ז: בד"ה הרואה כתם.

מו"מ לפי"ז, אי מה דאמר לעיל נ"ז: בשם שמואל בבשרה עד שתרגיש בבשרה, היינו משום דבעי' הרגשה לבירור, או דאי"ז מד' שמואל כלל. עי' סד"ט שם [דהיינו משום בירור]. אמנם יש שכתבו דאי"ז מד' שמואל, וכ"כ בנודע ביהודה שם, [ויעויין שם דהוא דוחק], וכ"כ במעדני יו"ט פ"ט סק"מ, והו' בחכמ"ב. וע"ע ערוך לנר שם. מי נדה שם, ואספ"ז עמ' י"ט. ועי' שו"ת צ"צ יו"ד סימן צ"ז אות ד'.

י"א דר"א מודה דבעי' הרגשה, ויליף זה מהלמ"מ או מסברא. חת"ס נ"ז: ד"ה אמר.

י"א דר"א מודה דבעי' הרגשה, אלא דדרשי' זה מדרשת ר"ע לקמן נ"ח: ורבנן גזרו, וע"ז הוסיף שמואל דדוקא דבר מק"ט. נודע ביהודה שם. חת"ס ד"ה אינו בשמו. מעדני יו"ט פ"ט סק"מ. חכמ"ב ברש"י. ועי' משנ"ת בגמ' בד"ה רב אשי אמר שמואל הוא דאמר.

פירושים נוספים ברש"י. שו"ת ראש הברזל ג-ד. שארית ישראל אספ"ז עמ' מ"ב.

אי קיי"ל כרב אשי. ערוך לנר ד"ה אינו. שו"ת צ"צ שם. ועי' בגמ' בד"ה רב אשי אמר שמואל הוא דאמר.

הטעם שנקטו הפוסקים כר' ירמיה. שו"ת צ"צ שם.

רד"ה בצוארה וכו' שמטה את צוארה לפניה.

אמנם הרשב"א בתוה"ב הקצר ב"ז ש"ד י"ז., פליג וס"ל דלא בכל גווני תולין במכה שצוארה, וכגון בנמצא על שוקה ויריכה. ב"ח יו"ד סימן ק"צ סכ"ה ד"ה אין. ועי' ב"י שם סי"ט ד"ה אין.

בא"ד תחתית חלוקה.

אין כוונתו דדוקא בנמצא על חלוקה תולין ועל בשרה לא, אלא כוונתו ללמד איך תולין כתם שבתחתית הגוף או החלוק במכה שבצוארה. ב"י יו"ד סימן ק"צ סי"א ד"ה ואם המכה.

רד"ה על קשרי אצבעותיה, היינו גב היד וכו'.

עי' משנ"ת בגמ' בד"ה שאני ידה, בשם הסד"ט.

רש"י פי' כן להוו"א דמיירי בגוונא שבדקה ביד אחת ועבר הדם וכו' דאז חיישי' לכל גב היד, ולמסקנא דחיישי' שבשעת בדיקה נגעה בידה בדם, י"ל דהחשש הוא רק על קשרי אצבעותיה. בינ"א שער בית הנשים סימן ח' סקי"ד. ועי' ר"ן ד"ה שאני, דמבו' דלמסקנא נמי, חיישי' לכל שאר גב היד. וכ"כ בסד"ט סימן ק"צ סקכ"ו.

רד"ה עד מקום וכו' קרוי פנים.

ובוארך הרגל כנגד מקום זה למעלה עד או"מ ולמטה עד פרסות רגליה קרוי פנים. תוספות הרא"ש ד"ה עד, בד' רש"י.

בא"ד וחבק היא מתיחת הגידין וכו'.

י"א [בשם רש"י] דהחבק הוא מתחת הגידין שחובקים את הירך, וכנגד או"מ עד פרסות הרגלים. רא"ש סימן א' [ויעויין שם דלפי"ד, לא נתפ' עד היכן למעלה כל אורך הירך, ועייש"ע]. וע"ע מעדני יו"ט שם אות ו'. ותפארת שמואל אות ב'. ועי' תפארת למשה בב"י סימן ק"צ סי"א.

בא"ד כמו את הקילקי ואת החבק.

דשם הכוונה רצועה, וחבק דהכא נמי מלש' רצועה, והוא מתיחת הגידין. מאירי לעיל נ"ז: ד"ה זהו שורש.

רד"ה כשיר וכו' בעיגול כצמיד.

היינו שהיו טיפין טיפין בעיגול. טור סימן ק"צ ס"ח ס"ט. ועי' ב"ח שם ד"ה והא, [שפי' כן, משום דס"ל דהספק הוא בטיפות קטנות משיעור גריס, והספק אי מצטרפות].

רד"ה מהו מי מספקינן וכו'.

דקדוק מרש"י כאן, ובד"ה כרצועה, דמיירי באופן שצורתם משונה, [וכד' הרשב"א והרמב"ם, הו' בגמ' בד"ה טיפין טיפין]. ב"י סימן ק"צ שם. וע"ע חכמ"ב ד"ה בעי, משכ"ב.

רד"ה כרצועה לאורך הירך וכו'.

עי' משנ"ת ברד"ה מהו.

רד"ה כנגד וכו' כ"ש קצרה.

ק' דגבמ' אמר להדיא ששתיהן טמאות, מו"מ בגיר' רש"י. מי נדה.

תוד"ה כרבי נחמיה וכו' טעמא דר"נ וכו'.

לשי' התוס', טעם גזירת כתמים היה בכדי שלא יקילו בנדה דאו', [ודלא כר"ן, הו' להלן]. סד"ט סימן ק"צ סקצ"ג ד"ה אבל מדברי. וכעי"ז בנודע ביהודה, [הו' חוו"ד דלהלן, וע"ע להלן בשם הנודע ביהודה]. ועי' חוו"ד סימן ק"צ סק"ח.

י"מ [והו"ד גם בדיבור הבא] הטעם, דכל גזירת כתמים היה בכדי שלא יבואו לטהר בגד שנגע בו דם ונטמא טומאת ערב, ומשו"ה דוקא במק"ט. ר"ן נ"ז: ד"ה מודה. וכעי"ז ברשב"א נ"ז: ד"ה אמר שמואל בשם מורו [רבינו יונה]. מאירי נ"ז: ד"ה זה שביארנו. וכעי"ז בנודע ביהודה קמא יו"ד סימן נ"ב [ועי' להלן פלוגתא בדעת הנודע ביהודה]. ובהגמ"י איסו"ב פ"ט אות ה'. ועי' שו"ת ברית אברהם יו"ד סימן נ"ה אות ב', ומקור מים חיים סימן ק"צ ס"י. ועי' שו"ת דברי חיים ח"ב סימן פ'. ועי' להלן בשמו. ועי' תהלה לדוד יו"ד סימן ס"ב מה שהקשה.

ביאור פלוגתתם, דלהר"ן ר"א מיירי כשודאי יצא הדם מגופה, וס"ל דמה"ת בעי' הרגשה, ורבנן גזרו בה [לאפוקי כשספק אי מגופה], וא"כ הדם עצמו טמא משום מקור מקומו, ומשו"ה גזרו חכמים עליה אטו בגד, ולהתוס' ר"א מיירי כשספק אם יצא מגופה, [אבל כשודאי מגופה טמאה מה"ת אף בלא הרגשה], ומשו"ה אין לחשוש שיטהרו הבגד. סד"ט סימן ק"צ סקצ"ג ד"ה ועפי"ז.

בא"ד טעמא דר"נ וכו'.

י"מ דלא גזרו על דבר שאינו מק"ט, משום דלא שכיח דימצא בו כתם. רשב"א נ"ז: ד"ה אמר שמואל. מאירי נ"ז: ד"ה זה שביארנו.

י"מ הטעם, דכל גזירת כתמים היה בכדי שלא יבואו לטהר בגד שנגע בו דם ונטמא טומאת ערב, ומשו"ה דוקא במק"ט. ר"ן נ"ז: ד"ה מודה. וכעי"ז ברשב"א נ"ז: ד"ה אמר שמואל בשם מורו [רבינו יונה]. מאירי שם. וכעי"ז בנודע ביהודה קמא יו"ד סימן נ"ב [ועי' להלן פלוגתא בדעת הנודע ביהודה, ועי' בהגהות הגר"ב פרנקל בסוף הנודע ביהודה, לסייעו מד' הר"ן, וכן בשו"ת ברית אברהם יו"ד סימן נ"ח אות ב', וע"ע בשו"ת שו"מ תליתאה ח"ג ס"ס נ"ז, שו"ת בית שערים יו"ד סימן רס"ח]. ובהגמ"י איסו"ב פ"ט אות ה'. ועי' שו"ת ברית אברהם יו"ד סימן נ"ה אות ב', ומקור מים חיים סימן ק"צ ס"י. ועי' שו"ת דברי חיים ח"ב סימן פ'. ועי' להלן בשמו. ועי' תהלה לדוד יו"ד סימן ס"ב מה שהקשה.

מו"מ בפי' הר"ן, אי תלי' בהפלוגתא אי מקור מקומו טמא, וכן מו"מ אי בדם לכו"ע מקור מקומו טמא. פרי דעה בפתיחה, שער הרביעי, [יעויין שם דתלי' בהפלוגתא]. אמנם עי' שו"ת רע"א סימן ס"ב, [דבדם לכו"ע מקור מקומו טמא]. ובעיקר הענין אי לכו"ע בדם מקור מקומו טמא, עי' שו"ת רע"א שם. ועי' חוו"ד סימן ק"צ סק"ח [יעויין שם דפליג על הרע"א]. ועי' חי' מהר"י שפירא, בתוד"ה כרבי, [יעויין שם לחלק בין דם מכה לדם נדה, דלכו"ע מקור מקומו טמא]. ועי' חוו"ד סימן ק"צ סק"ח. חת"ס נ"ח. ד"ה כל. ועי' להלן.

י"מ דבעצם ל"ה לרבנן לגזור כתמים, כיון דל"ה הרגשה, וספק אי מגופה, והוי סד"ר דלקולא, וגזרו רק משום דהבגד טמא ומשום דמקור מקומו טמא, וטומאת הבגד הוי סד"א דלחומרא. נודע ביהודה שם. וילה"ק לתי' זה, דלרבי דס"ל מקור מקומו טהור, לא יהיה דין כתמים. חוו"ד סימן ק"צ סק"ח. חת"ס נ"ח. ד"ה כל. עוד ילה"ק להנודע ביהודה דא"כ כשודאי מגופה בלא הרגשה, יהי' דין כתם, ודלא כהמבו' בד' שמואל דבדקה קרקע עולם, חוו"ד שם. ובעיקר הענין, אי בבדקה קרקע עולם, חשיב דהוי ודאי מגופה, עי' סד"ט סימן סקצ"ג ד"ה אלא הכי, [דל"ה ודאי]. ובעיקר ד' הנודע ביהודה, עי' משנ"ת לעיל נ"ז: ד"ה מטמאה.

לדרך זו, המ"ד דס"ל מקור מקומו טהור, פליג על רבי נחמיה. פרי דעה שם. חוו"ד שם. חת"ס שם. ועי' לעיל מה שהו' מהרע"א דפליג.

ילה"ק להנודע ביהודה שכ' [במהדו"ת סימן ק"ט] דדבר המטמא מדרבנן חשיב מק"ט, ולמש"כ במהדו"ק דגזירת כתמים הוא משום טומאת ערב דאו', אמאי איכא דין כתם במק"ט דרבנן. פרי דעה סימן ק"צ שפתי דעת סקט"ז.

מו"מ בד' הנודע ביהודה הנ"ל, אי באופן שודאי מגופה, אין חילוק בין מק"ט לאינו מק"ט, פלוגתא בזה. עי' חוו"ד שם [בדעת הנודע ביהודה, דאין חילוק, אמנם עי' שו"ת ברית אברהם יו"ד סימן נ"ה אות ב', ומקור מים חיים סימן ק"צ ס"י, דיש חילוק. וכ"מ בשו"ת דברי חיים יו"ד ח"ב סימן פ'].

ק' לנודע ביהודה [דמשום טומאת הבגד, מטמאי' לאשה], דבזה"ז דליכא טומאת ערב, לא תיטמא האשה בכתמים, מו"מ בדין כתמים בזה"ז, ומו"מ בענין אי גזירת כתמים היה לבעלה או לטהרות. שו"ת לחם שלמה יו"ד ח"ב סימן כ"ד אות ד'. ועי' שו"ת נודע ביהודה מהדו"ת סימן קנ"ו ד"ה והנה, [יעויין שם דלא חילקו חכמים בזה]. ועי' הגהות הלכה למשה. ועי' בס' האשכול סימן ל'. ועי' נחל אשכול אות ז'. ובעיקר הענין, הנה י"א דכל טומאת כתמים היינו לטהרות, וזה ודאי ל"ש בזה"ז, כ"כ בס' האשכול שם, [יעויין שם דרק לטהרות, וכמו בטומאת מעל"ע, ויעויין שם דכ"ד הרי"ף, ועי' להלן], והו' ברמב"ן לעיל י"ט: ד"ה ושוב ראינו, ובראב"ד בפתיחה לבעה"נ, מאירי נ"ח: ד"ה ממה. ובר"ן לקמן נ"ח: ד"ה לדברי. אולם הראב"ד שם פליג [ויעויין שם דהוחזקו בנות ישראל לנהוג איסור בכתמים]. ק' מלקמן נ"ח: "אין לך אשה שטהורה לבעלה שאין לך סדין שאין בו כמה טיפי דמים". הראשונים הנ"ל, ויעויין שם דמשו"כ נחלקו על הרב אב"ד. [ועי' להלן דבזמן שנהגו לטהרות נהגו לבעלה, ולפי"ז מיושב]. יש להוכיח ממה שהרי"ף השמיט דינא דשמואל, דס"ל דגזירת כתמים הוי רק לטהרות. ס' האשכול שם. ערוך לנר לקמן נ"ח: ד"ה שטהורה. שו"מ קמא ח"ב סימן ק"ה. ישוב קושיות הראשונים על שי' הרב אב"ד. נחל אשכול שם אות ה'. לדעת הרב אב"ד בזמן שנהגו בטהרות החמירו נמי בכתמים אף לבעלה. כ"מ בס' האשכול שם. וכן בערוך לנר שם. ובחת"ס לקמן נ"ח. ד"ה והנה, ובשו"ת יו"ד סימן ק"נ. ועי' שו"מ תליתאה ח"ג סימן קס"ג, [דאדרבה בזה"ז איכא טפי גזירת כתמים, דבזמן שאיכא טהרות, כל כתם הוי ס"ס אי מעלמא או בלא הרגשה ואיכא נפ"מ לטהרות, משא"כ בזה"ז הכל ספק אחד אם טמאה או טהורה, ועי' ש"ך יו"ד סימן ק"י סקס"ו אות י"א, ועי' להלן מה שהו' בשם שו"ת בית שערים כעי"ז]. וע"ע שמן המשחה [בן שמעון] כרך ב', הל' כתמים ד"ה תניא אר"א. אך עי' חסד"ד על התוספתא פ"ז ה"א. וע"ע בכפתור ופרח פי"א, ובן יהוידע ע"ז י:

ק' להנודע ביהודה, [וכעי"ז להר"ן], אמאי על דבר שאינו מק"ט, שהרי הדם מטמא דברים אחרים שיגעו בו, וכיון שהדם טמא תטמא גם האשה. חוו"ד סימן ק"צ סק"ח. שו"ת ברית אברהם יו"ד סימן נ"ח אות ב', [יעויין שם שהק' כן גם להר"ן]. ועי' חת"ס ד"ה כל.

עוד ילה"ק, דלגבי משתיתא מבו' דגזרו על המקבל טומאת נגעים, משום לא פלוג, ויותר צריך להחמיר בנמצא בקרקע עולם, דשמאי יגע בו ככר שהוא מדאו'. חת"ס שם. ובעיקר הענין אי משתיתא היינו דבר המטמא בטומאת נגעים, עי' משנ"ת בתוד"ה כרבי. ובעיקר הטעם שטימאו משתיתא אי הוא משום לא פלוג, עי' נודע ביהודה מהדו"ק סימן נ"ב [יעויין שם דהוא משום ל"פ].

י"ל קו' הנ"ל, דדייני' על המצב כמות שהוא עתה. שו"ת שיבת ציון [לנדא] סימן מ', עיי"ש.

י"מ דטעם חומרת כתמים אף דהוא ס"ס שמא מבחוץ ושמא מן הצדדים, כיון דב' הצדדין הם משם אחד, דבתרווייהו טהורה, משא"כ כשהאשה טמאה נדה, איכא ס"ס, דאם הדם מבחוץ הוא טהור לגמרי, ומשו"ה כשנמצא על מק"ט דחוזר ונטמא מהבגד שנגע באשה, שוב חזר לשם אחד. שו"ת ברית אברהם שם. ובעיקר הנידון דכל כתם הוי ס"ס, כה"ק בכס"מ איסו"ב פ"ט ה"ב. ועי' לעיל נ"ז: ד"ה מטמאה, משנת"ב, ועיי"ש מה שהו' מהברית אברהם. ובעיקר הענין אי ס"ס כשב' הספיקות שם אחד הוא חשיב ס"ס או לא, עי' משנ"ת להלן נ"ט: ד"ה אבל בס"ס לא מטמא.

י"ל דטעם התלייה שהרגישה ולא שמה ליבה ולא תלי' דעברה בשוק ש"ט ושכחה, משום דההרגשה "רמיא עליה יותר", וזה דוקא כשעוסקת בדברים המקבלים טומאה. חת"ס ד"ה כל, ובשו"ת יו"ד סימן קפ"ב. ועי' שיירי טהרה סימן ק"צ תשו' ט', מה שהקשה ע"ז. ובעיקר הענין אי טעם כתמים, הוא משום שמא הרגישה ולא שמה ליבה, עי' משנ"ת בזה ברד"ה מדרבנן.

י"ל דטעם כתמים היינו משום דמטמאי' הבגד והכל יודעים דהדם בא מגופה, גזרי' עלי' טומאה אטו רואה בהרגשה, משא"כ כשהבגד טהור. שו"ת בית שערים יו"ד סימן רס"א ד"ה אמנם, ועייש"ע בד"ה ועוד נ"ל דקשי', מש"כ באופ"א. וע"ע שו"מ תליתאה ח"ג סימן קס"ג, [ועי' לעיל נ"ז: ד"ה מטמאה, מה שהו' בשמו].

י"א דנפ"מ בין טעמי התוס' והר"ן, בנמצא על בגד שאינו מק"ט, והונח ע"ג בגד המק"ט, דלהר"ן טמאה בכדי שלא יטהרו הבגד התחתון, מו"מ בזה, ומו"מ אי איכא טומאת משא בכלים. סד"ט סימן ק"צ סקצ"ג ד"ה מזה. ועי' שו"ת שבה"ל ח"ה סימן ק"י אות ז', ובשיעוריו סימן ק"צ ס"י סק"ב, [יעויין שם להוכיח דהחת"ס פליג ע"ז]. וע"ע שו"ע הגר"ז סימן קפ"ג קו"א סק"ב, [יעויין שם לענין בודקת עצמה בעד, ולא דן מצד טומאת משא]. וע"ע פרי דעה בפתיחה, שער הרביעי, [לדחות ד' הסד"ט, וכן יעויין שם בשם שו"ע הרב סימן ק"צ סקכ"ב]. ובעיקר הענין אי איכא טומאת משא בכלים, לכאו' כ"מ בסד"ט הנ"ל דיש, אמנם האחרונים הוכיחו דאין טומאת משא בכלים, והק' מזה על הסד"ט, וכן עי' מנ"ח מצ' קס"א אות ד', תהלה לדוד יו"ד סימן ס"ב, שו"ת דברי חיים ח"ב יו"ד סימן ס', גידולי טהרה סימן כ"ג ד"ה ויש לי לבאר, שו"ת דובב מישרים ח"א סימן מ"ג. וכ"מ ברמב"ם הל' טומאת מת פ"א ה"ט. ובר"ש זבים פ"ה מ"ג. והמקור לשי' זו הוא, מתוה"כ פר' שמיני פ"ו פיסקא י', ומשנה זבים פ"ה מ"ג, ותוספתא אהלות פ"א ה"א. אמנם עי' רש"י לעיל נ"ד: ד"ה היא, דיש טומאת משא בכלים, [ועי' בגהש"ס שם שציין לד' רש"י בשבת פ"ג: ד"ה טהורין, דיש רק באדם, ועי' גידולי טהרה שם, דכנר' הוא ט"ס ברש"י בדף נ"ד:]. ועי' מנ"ח שם להק' ארש"י מהתוספתא.

י"ל הנפ"מ הנ"ל, באופן שאדם החזיק בידו בגד שאינו מק"ט. תהלה לדוד יו"ד סימן ס"ב. פרדס רימונים פתיחה לסימן ק"צ ח"ד סוף אות ד'. אולם עי' פרי דעה שם דטהורה, [דבלא"ה טמאה מהדם בטומאת מגע]. ועי' שו"ת חת"ס ח"ו סימן פ"א, דמבו' דטהורה. וכן בשו"ע הרב קו"א סימן קפ"ג סק"ב, [ולפי הפרד"ר מוכח דפליגי על הסד"ט, ועי' בדי השלחן סימן ק"צ-י ביאורים ד"ה דבר].

הטעם דאין האשה נטמאת טומאת ערב מהדם, עי' משנ"ת בגמ' בד"ה כ"ד שאינו מק"ט.

בא"ד טעמ' דר"נ וכו'.

הטעם דלא סגי במאי דדריש לקמן ס: רב מתנה מדכתיב ונקתה לארץ תשב, הוכחה דהך דרשא היא אסמכתא. ערוך לנר בתוס'. ובעיקר הענין, אי הך דרשא הוי אסמכתא בעלמא, כ"כ בנובי"ק יו"ד סימן נ"ה ד"ה ולפ"ז, ועיי"ש בד"ה והנראה. חת"ס נ"ח. ד"ה אינו. פתחי נדה בחכמ"ב לקמן ס: ד"ה מ"ט, ועי' בדבריו כאן נ"ח. ברד"ה ר"א. מהר"ץ חיות נ"ח. ד"ה כל. מעדני יו"ט פ"ט סימן ב' אות י'.

בא"ד דדבר שהכתם בו טהור גם על האשה לא גזרו.

דאל"ה היה נראה כחוכא. יין מישרים.

י"מ דהטעם משום דכל הטומאה באה לאשה מכתם שבבגד, ואם הוא עצמו אינו טמא אינו מטמא אחרים, [וכעי"ז לעיל ל"ה. נ"ה.]. ערוך לנר בתוס'.

עוד מו"מ וביאור בתוס'. ערוה"ש סימן ק"צ סק"מ.

בא"ד וההיא דמשתיתא וכו' מ"מ מקבל טומאה בנגעים.

י"א דמשתיתא הם פשוטי כלי עץ שאין מקבלים טומאה, ור' ינאי פליג על ר' נחמיה, אי קיי"ל כר' נחמיה. ראב"ד בבעה"נ שער הכתמים סימן ג' [ב'] אות ב' ד"ה ואפי', והו' ברא"ש סימן ב', וברשב"א לקמן ס: ד"ה ולענין, ובתוה"א ב"ז ש"ד, כ"ד. ובמאירי ד"ה כתם ולקמן נ"ט: סוד"ה שלש בשם גדולי המפרשים, ובר"ן לקמן ס: ד"ה דרש, [ויעויין שם בכל הני ראשונים שדחאוהו], ובעוד ראשונים. ובעיקר הענין כמאן קיי"ל, עיי"ש דלא קיי"ל כר' נחמיה. אמנם עי' בר"ן ד"ה שמואל, בשם הראב"ד דקיי"ל כר' נחמיה. ועי' ערוך לנר ד"ה אינו, [דהוא ט"ס בר"ן, וצ"ל הרמב"ם, ועי' חי' מהר"י שפירא בתוד"ה כרבי, דאפשר שהראב"ד חזר בו]. ועי' רמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ז כר' נחמיה. הטעם שהשמיט הרמב"ם דין משתיתא, אי משום דפסק כר' נחמיה. ערוך לנר ד"ה תיזל ותיתי. ועי' לחו"ש סימן ק"צ סקל"ד.

י"א דמשתיתא היינו כלי אריגה שמקבלים טומאה. רז"ה בבעה"נ שם. רשב"א לקמן ס: ד"ה ולענין, ובתוה"ב הארוך ב"ז ש"ד, כ"ד. ר"ן שם ד"ה דרש. וכ"ה במאירי ד"ה כתם, בפי' א'. וכעי"ז ברא"ש סימן ב', [אמנם עי' ש"ך סימן ק"צ סקט"ז בדעת הרא"ש כהתוס'].

י"א דהוא טווי שמקבל טומאה. רש"י ד"ה משתיתא. רמב"ן לקמן ס: ד"ה כיון. חי' הר"א שם ד"ה מדדרש. רשב"א לקמן ס: ד"ה ולענין, ובתוה"א שם, בשם יש מי שפירש, ובשם הרמב"ן. מאירי ד"ה כתם בשם י"מ.

הוכחה מלקמן ס: דהורו חכמים כר' נחמיה. רמב"ן שם. חי' הר"א שם. רא"ש שם. רשב"א שם. ר"ן שם. ועי' מאירי שם.

בא"ד מ"מ מקבל טומאה בנגעים.

ק' דהא כל גזירת כתמים הוי בגלל הבגד, והכא הבגד אינו טמא כלל. נובי"ק סימן נ"ב. כרו"פ בתפא"י סימן ק"צ סק"ט. חת"ס ד"ה והנראה לי, [ויעויין שם לדחות ישובו של הכרו"פ]. חוו"ד סימן ק"צ סק"ח. סד"ט שם סקצ"ג. פרדס רימונים בפתיחה לסימן ק"צ ח"ד אות ה'. ועי' משנ"ת בזה לעיל.

צ"ל דהוא משום לא פלוג. נובי"ק סימן נ"ב, ויעויין שם כן בשם הגהמ"י איסו"ב פ"ט אות ה'. חוו"ד שם. סד"ט שם. פרדס רימונים שם. ועי' חת"ס ד"ה כל, מה שהקשה ע"ז.

י"ל דטעם דבעי' מק"ט, היינו משום דאז שמה לבה ואין ספק שמא עברה בשש"ט ושכחה, ולפי"ז ה"ה במק"ט נגעים. חת"ס שם. ועי' מה שהו' לעיל בבא"ד טעמא דר"נ.

אי היה גזירת כתמים בדבר המקבל טומאת נגעים, ומשמעות ד' הראשונים שלא פירשו כהתוס', מו"מ בזה, וכמאן קיי"ל. עי' רש"י ד"ה משתיתא. ראב"ד בבעה"נ שער הכתמים סימן ג' אות ב' ד"ה ואפי'. רמב"ן לקמן ס: ד"ה כיון. חי' הר"א שם ד"ה מדדרש. רז"ה בבעה"נ שם. רשב"א לקמן ס: ד"ה ולענין, ובתוה"ב הארוך כ"ד. ר"ן שם ד"ה דרש. רא"ש סימן ב'. מאירי ד"ה כתם. ועי' ש"ך סימן ק"צ סקט"ז [בדעת הרא"ש כהתוס', וכן משמ' שם שפ' כהתוס', וכ"ה במחצית השקל שם דמד' המעיל צדקה סוס"י ס' משמ' כהתוס', ועי' בהגה' הר"ר שלמה הכהן שם לדחות ראייתו, ועי' מה שהו' בשמו בגמ' בד"ה ר"א אמר שמואל].

דבר המטמא מדרס אי חשיב דבר המקבל טומאה, מו"מ בזה. שו"ת מעיל צדקה סוס"י ס' [יעויין שם דחשיב]. ועי' מחצית השקל יו"ד סימן ק"צ ועי' בהגה' הר"ר שלמה הכהן שם.

מו"מ בדין מצאה כתם על כותל בנין המק"ט נגעי בתים, פלוגתא בזה. תוה"ש סימן ק"צ סקי"ג, [דטמאה]. וכן בחוו"ד שם סק"ח. אולם בכרו"פ שם סק"ט פליג. וכן בסד"ט שם סקי"ט. ובשו"ע הרב שם סקכ"ב. ובפרי דעה בפתיחה סוף ש"ד. וכ"מ בחכמ"א כלל קי"ג אות ח'. וכ"נ בפרדס רמונים בפתיחה לסימן ק"צ חלק הג' אות ה'. וכ"מ בכתבי הגר"ח אות תכ"ג.

הטעם להסוברים דל"ח מק"ט, דהא בבית צבוע יש נגעי בתים, ובבגד צבוע אין כתמים, וחזי' דאינם שווים. כרו"פ שם.

טעם אחר, דאי"ז חשיב מק"ט, ורק דכשיפול הנגע יהפך הבית לשרץ. כתבי הגר"ח שם.

עוד טעם, דבנגעי בתים בעי' הרבה תנאים, דיהיה עשוי מאבנים, ועוד הרבה תנאים אחרים. כרו"פ שם.

תוד"ה מודה וכו' ואין נראה וכו'.

הטעם שנחלקו, שהרי המק' ס"ל דאין טעם לחוש שמא הרגישה ולאו אדעתה, כיון שאין דרכו להשתהות זמן רב, וכמבואר בתוס' נ"ז: ד"ה הרואה, ולא מסת' דהתרצן פליג בזה. סד"ט סימן ק"צ סקצ"ג ד"ה הגם שלכאורה.

פי' נוסף, דלדעת התוס' אי הוי חיישי' דארגשה ולא שמה ליבה, היה זה ספיקא דאו'. משנ"א פ"ט מ"ג. ועי' ערוך לנר ברד"ה מודה. פרדס רימונים [פתחי נדה החקירה השניה עמ' ל"ז]. ועי' עדות ביהוסף אספ"ז עמ' ט"ו. וע"ע אבנ"ז יו"ד סימן רמ"ג.

בא"ד ואפי' מוחזק לה שלא הרגישה טמאה.

עי' ברד"ה מודה, שיטות החולקים בזה, וע"ע משנ"ת לעיל נ"ז: ד"ה הרואה, בהפלוגתא אי טעם הרגשה הוא משום גזה"כ או בירור דהדם מגופה.

בא"ד ור"א מודה דלשמואל היכא דלא הרגישה טהורה מה"ת.

מו"מ בדעת הרי"ף והרמב"ם רא"ש וסמ"ג, אי ס"ל כפירש"י או כהתוס'. שו"ת שבו"י סימן ל"ו [יעויין שם בשם הג"מ גבריאל, בדעת הרמב"ם רי"ף ורא"ש דפליגי על רש"י]. אולם עי' בשבו"י סימן מ"א [בשם הג"מ ליב ממענץ, בדעת הרי"ף והרא"ש וסמ"ג, כפירש"י]. ועי' שו"ת צ"צ יו"ד סימן צ"ז.

הרמב"ם ס"ל כהתוס'. שו"ת שבו"י סימן ל"ו בשם הג"מ גבריאל. שו"ת צ"צ שם.

הרמב"ן רשב"א [ד"ה רב] ומהר"ם מרוטנבורג, ס"ל כהתוס'. שו"ת צ"צ שם.

יש מוכיחים מתוס' [לעיל ג. ד"ה והא, ה. ד"ה ואינה, נ"ו: ד"ה לא נחשדו] דמה"ת לא בעי' הרגשה, ורב אשי הכא רק פירש ד' שמואל. סד"ט סימן ק"צ סקצ"ג ד"ה ובהכי, [ויעויין שם עוד הוכחות מלש' רש"י ותוס' בהרבה מקומות דכשודאי מגופה בלא הרגשה טמא מה"ת, וע"ע משנ"ת בזה לעיל נ"ז: ד"ה הרואה].

מו"מ בהכרח התוס' לומר כן. שו"ת צ"צ סימן צ"ז אות ד'. ועי' ברד"ה רב, מה שהו' בשמו, להק' לרש"י.

מו"מ אי מוכח מהתוס' הכא דדוקא שמואל ס"ל הכי, ולא קיי"ל כוותי' אלא דבודאי מגופה טמאה גם בלא הרגשה, מו"מ אי סותר לדבריהם לעיל ו. ד"ה ואינה. סד"ט סימן ק"צ סקצ"ג ד"ה ובהכי ניחא, וד"ה וראיה, וד"ה ועוד קשה. וע"ע ערוך לנר לעיל ו. בתוס' שם, ועי' משנ"ת לעיל נ"ז: בד"ה הרואה כתם.

בא"ד ור"א מודה וכו' אתי לפרושי דכי נמצא אקרקע דטהורה אפי' מדרבנן.

וכ"כ הרשב"א ד"ה ר"א. ובר"ן ד"ה שמואל, ושכ"כ הראב"ד, וכ"ה בס' האשכול עמ' ק"ב, בסופו.

תוד"ה ומי וכו' וי"ל כיון דכתמים וכו' להקל נמי היה לנו וכו'.

וכ"כ ברשב"א ד"ה ומי. תוספות הרא"ש ד"ה על.

י"ל דכיון דכתמים דרבנן, אם אין מחזיקין לקולא, כ"ש שאין להחזיק לחומרא. ר"ן ד"ה ומי.

הטעם שהתוס' לא תי' כהר"ן. חכמ"ב, בתוס'.

מוכח מתוס', דבמקום שיש לתלות להקל ולהחמיר, צריך להחמיר, ורק גבי החזקה ממקום למקום חלוק בין מקום הרגיל וכו'. שו"ת הרמ"א סימן צ"ז. ועי' סד"ט סימן ק"צ סקצ"ג ד"ה ועוד ממעשה.

יש מוכיחין מהר"ן [הנ"ל] איפכא, דתלי' להקל. סד"ט שם. ט"ז שם סקמ"א. ועי' שו"ת נחלת אבות סימן י'.

מו"מ בכתם שיש בו ספק אם היה מעל החגור או תחתיו ונתכבס. שו"ת נחלת אבות שם. ועי' לעיל נ"ז: בד"ה מן החגור.

מו"מ אי בכתם שיש בו ספק שקול, תלי' בשוק ש"ט או לא. עי' בתוד"ה נ"ז: על [לגבי גילתה בשרה]. ועי' תוספות הרא"ש לעיל י"ד. ד"ה ולעת, [ועי' מש"ה בשמו לעיל נ"ז: בד"ה על בשרה].

בא"ד בדבר הרגיל קצת וכו'.

אי אף בדבר שאינו רגיל אין להחזיק טומאה ממקום למקום להחמיר. עי' ר"ן ד"ה ומי, [הו' לעיל, יעויין שם דמש' דאין להחזיק, ודלא כהתוס'].

בא"ד ויש לחלק וכו' דהתם טומאה עצמה וכו'.

מוכח מפי' זה, דהטעם דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום, הוא משום דלא עבדי' ב' תליות, ומשו"ה הכא דהטומאה היא המקור, ונצטרך לתלות שבא מאו"מ על העקב, ומשם על ראש הגודל. ערוך לנר בתוס', ועי' משנת"ב בגמ' ד"ה ומי מחזקי'.

בא"ד תימה דליפרוך ממתני' שלא כנגד וכו'.

וכה"ק הרשב"א ד"ה ומי. תוספות הרא"ש ד"ה על כתיפה.

בא"ד ולא אמר בדקה וכו'.

אבל לחוש שמא ניתז על רגליה ונגעה בהם והביאתם מעל בית התורפה, הוי ד' תליות. לחו"ש סימן ק"צ שמלה סקי"ט.

בא"ד וי"ל דאם איתא וכו'.

וכעי"ז ברשב"א שם. ובתוספות הרא"ש שם.

בא"ד וממתני' נמי הוה מצי למיפרך.

מוכח מהכא דפליגי על הרשב"א [ד"ה נמצא, ובתוה"ב ב"ז ש"ד י"ז: בשם מורו] דדוקא כשבדקה ויודעת שלא נטלה ידיה, חוששין, אבל בסתמא אין חוששין, דהא מתני' ע"כ מיירי כשאין זוכרת אם בדקה, משא"כ בברייתא דודאי בדקה. סד"ט סימן ק"צ סקכ"ו ד"ה ומתוס'. ועי' בינ"א כלל ח' סי"ד, משכ"ב.

יש מוכיחין איפכא, דהתוס' ס"ל כהרשב"א ודלא כהמ"מ [איסו"ב פ"ט ה"ח], דלד' המ"מ מה תי' דהיתה זוכרת, אכתי ניחוש שמא נגעה בגופה כנגד בית התורפה וניתז עליה דם. בינת אדם כלל ח' סי"ד. ועי' לחו"ש סימן ק"צ שמלה סקי"ט.

ישוב קו' התוס' אליבא דהמ"מ, עפי"ד הר"ן ד"ה ומי. בינת אדם שם. לחו"ש סימן ק"צ שמלה סקי"ט. ובעיקר שי' הר"ן, עי' משנ"ת לעיל בזה.

תוד"ה מקום חבק וכו' ובערוך פירש שנועלין וכו'.

והו' נמי ברא"ש סימן א'. וברשב"א ד"ה מקום. במאירי לעיל נ"ז: ד"ה זהו שרש. והוא בערוך ערך חבק.

לפי' זה לא נתפרש עד היכן למטה. רא"ש שם.

ק' אמאי לא הביאו התוס' והרא"ש פי' הערוך שם, דמקום חבק היינו אותן הצדדים שמדבקים זע"ז.

בא"ד פירוש אחר שכופף וכו'.

וכ"ה ברא"ש שם ומאירי שם.

ק' דהא במתני' מבו' דמן הצדדים טהורה, ומש' ג' צדדין האחרים שאינם כנגד ב"ה, ולפי' זה, הצד שמאחור טמאה. ב"י סימן ק"צ ס"א [א].

י"א דמן החבק עצמו ולחוץ חשיב צדדים וטהורה. רשב"א בתוה"ב הארוך ב"ז ש"ד, י"ז: בשם הערוך.

י"מ דמבפנים היינו המקומות הנדבקים זו בזו בעת שתעמוד ותדבק רגל לרגל ושוק לשוק. רמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ח. טור סימן ק"צ. ועי' ב"י שם [דלפי"ד מקום חבק היינו מקום המדובק ממש, וחבק עצמו הוא מקום גבול סוף מקום חבק מצד זה ומצד שהוא נראה מבפנים ומבחוץ, וכ"כ המאירי לעיל נ"ז: ד"ה זהו שורש].

עוד מו"מ בפי' הערוך. ערוך לנר בתוד"ה מקום חבק.

פי' נוספים בפי' מקום חבק וחבק עצמו. ערוה"ש סימן ק"צ סמ"ח.

תוד"ה כשורה וכו' דהיינו טיפין וכו' היינו רצועה וכו'.

וכ"כ הרשב"א ד"ה כשורה. רא"ש סימן ב', תוספות הרא"ש ד"ה כשורה.

י"מ דשורה היינו הרבה שורות, ורצועה היינו שורה אחת, ור"י מיבעי כיון שאין דרך דם להתחלק לכמה שורות. רא"ש סימן ב' בשם רשב"ם, וכ"ה הרשב"א שם בשמו.

י"מ דכשורה, היינו בקו ישר, שאי דרך דם בכך, ורצועה היינו שמתרחב באורך ורוחב גדול. מאירי ד"ה בסוגיא. וכעי"ז בערוך לנר ד"ה כשורה.

דקדוק מהרמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ט דכשורה, היינו שהדם נראה כאילו התחיל מלמטה והמשיך כלפי מעלה, באופן המוכיח שאינו מגופה. דברי חמודות שם אות י"ד, ויעויין שם עוד להוכיח, ועי' ב"ח סימן ק"צ סקי"ב בשם הרשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד י"ח. וכן יעויין שם בד' הרמב"ם. ועי' משנ"ת בגמ' בד"ה כשורה מהו.

בא"ד היינו מעורבבין וכו'.

לפי' זה הספק אי הטיפין מצטרפין לגריס, אמנם שאר הספיקות כשיר וכשורה, הם בצורתם המוכחת עליהם שאינם מגופה, מו"מ בזה. חידוד הלכות בתוס'. וכ"מ ברשב"א ד"ה מאי, ובתוה"ב ב"ז ש"ד י"ח: בשם רבותינו הצרפתים, וכנא' כוונתו להתוס'. אמנם עי' ערוך לנר ד"ה כשורה, [יעויין שם דהרא"ש סימן ב' כ' דמיירי באופן שהטיפין מעורבבין בצורה משונה, ועי' משנ"ת בגמ' בד"ה טיפין טיפין]. ועי' טור סימן ק"צ ס"ט [יעויין שם דבכל הספיקות הנידון אי מצטרפין, וכ"כ הב"ח שם סקי"ב].

בא"ד והא דאמ' לקמן טיפין טיפין וכו'.

וכה"ק הרשב"א ד"ה מאי, ובתוה"ב י"ח:, רא"ה בדק הבית י"ח. רא"ש סימן ב'. ר"ן ד"ה טיפין.

בא"ד היינו על הבגד והכא מיירי על בשרה וכו'.

וכ"כ הר"ן ד"ה טיפין. והרא"ה בבדק הבית י"ח.

י"ל דהכא אין הספק לענין צירוף הטיפות, אלא בכתמים יותר מגריס ומשום דאין דרכה של אשה לראות כן. רשב"א שם, [ואזיל לשי', ועי' משנ"ת בזה, בגמ' בד"ה טיפין טיפין].

ק' להרשב"א, דבברייתא מבו' דביותר מגריס טמאים אף שאי"ז כצורתם, ובגמ' הכא נסתפק בזה. רשב"א שם בשם מורו [ר"י], ועי' משנ"ת בזה בגמ' שם.

תוד"ה ולענין וכו' עליו להביא ראיה.

וכה"ק התוס' בחולין נ"א. ד"ה המוציא. ובתוספות הרא"ש ד"ה לענין. רשב"א ד"ה אמר, ובכתובות ע"ו. ד"ה רב אשי. מאירי ד"ה בדקה. חי' הרשב"ץ ד"ה ארוכה, [עיי"ש היטב].

אין הקושיא לענין טומאה, דל"ש בזה כאן נמצא כאן היה, דאין נעשית נדה אלא מחמת עצם הראייה, וזה אינו בפנינו, ורק הק' לענין כיבוס. חזון יחזקאל פ"ט ה"ח ד"ה וחברתה.

אי אמרי' כאן נמצא כאן היה לענין כיבוס או רק לענין טומאה, [ומשום דליכא טענת ברי]. עי' רשב"א כתובות ע"ו. ד"ה רב אשי, [דל"א כאן נמצא כאן היה לענין ממון]. וכ"כ בפסקי הרי"ד כתובות שם, וכ"מ במאירי ד"ה בדקה, בשם גדולי הדור. ועי' שו"מ מהדו"ק ח"א סימן רמ"ג. אמנם עי' חזון יחזקאל הנ"ל.

בא"ד וי"ל כיון דאינה לשניה אלא בתורת שאלה וכו'.

וכן תי' התוס' בחולין נ"א. ד"ה המוציא. ובתוספות הרא"ש ד"ה לענין. וכ"כ המאירי ד"ה בדקה, בשם התוס'. ועי' אמרי משה סימן נ"ז. ועי' מרדכי כתובות רמ"ז קצ"ח.

לפי"ז אם מכרה לחבירתה, הראשונה טהורה ואפי' אם לא בדקה עצמה אחר פשיטת החלוק, דתולה בחבירתה, ושניה טמאה וחייבת בכיבוס. סד"ט סימן ק"צ סקפ"א. [וזה תלי' אי באיסורין אמרי' כאן נמצא כאן היה, ועי' להלן בזה].

מבו' דגם לענין איסור אמרי' כאן נמצא כאן היה, מו"מ בזה. סד"ט שם, ובעיקר הדין כ"מ בטור חו"מ סימן ל"ט, ובית שמואל שם סקי"א. ועי' להלן.

אי באיסורין אמרי' כאן נמצא כאן היה. עי' לעיל בשם טור ובי"ש, וסד"ט.

אם השאילה לחבירתה וחזרה הראשונה ולבשתו שתיהן טמאות, דרשות שתיהן אחת היא, ביאור בזה. סד"ט שם. אמנם עי' רשב"א כתובות ע"ו. ד"ה רב אשי, [דמבו' לא כן, והו"ד לקמן בבא"ד ועוי"ל, ויל"ע בזה, וכן עי' לחו"ש סימן ק"צ שמלה סקמ"א בדעת הרמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ל. וכ"כ בחסדי דוד פ"ט הי"ב].

בא"ד ועוי"ל דהתם קאמר שאם ירצה להוציא וכו'.

וכעי"ז בתוס' בחולין שם, ותוספות הרא"ש שם. ועי' להלן מו"מ בכוונתם.

י"ל דלבטל מעשה אמרי' כאן נמצא וכו', משא"כ הכא שאין באה לבטל מעשה רק להיפטר מתשלומין, מו"מ בכוונתם, וכן מו"מ אי זהו כוונת התוס'. תוס' בחולין שם, ותוספות הרא"ש שם. ועי' חת"ס ד"ה אבל [דזהו כוונת התוס'], וכ"כ בחזון איש אה"ע סימן פ"ב סקט"ו, יו"ד סימן רי"ד, ובחולין נ"א. אמנם עי' שו"ת עין יצחק ח"ב אה"ע סימן ס"ה אות מ"ז, [דתוס' כאן פליגי עמש"כ בחולין שם, ועי' להלן בדיבור הבא, משנת"ב]. ועי' שערי יושר שער החזקות פט"ו.

י"ל דאין אומרים כאן נמצא כאן היה, רק לענין טהרות, [ומשום דליכא טענת ברי], ולא לענין ממון. רשב"א ד"ה אמר, כתובות ע"ו. ד"ה רב אשי, [והיינו אליבא דרב אשי בכתובות שם], וכאן ד"ה אמר. פסקי רי"ד כתובות שם. מאירי ד"ה בדקה, בשם גדולי הדור.

מוכח דרב ששת ס"ל דל"א כל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה, מו"מ בזה. רשב"א כתובות ע"ו. ד"ה רב אשי. מאירי ד"ה בדקה בשם גדולי הדור. ועי' חכמ"ב בתוס', בשם הרא"ש כתובות פ"ז סימן ט"ז דזהו פלוגתת הראשונים, אי קיי"ל כשמואל דכל שנולד הספק וכו', ויעויין שם דכ"ד התוס' דאין הלכה כשמואל, [וכן יעויין שם דזהו הטעם שהשמיטו הרמב"ם והשו"ע דלענין דינא פטורה, משום דס"ל כהתי' הב' דהתוס', ופסקו כהסוגיא בכתובות ודלא כרב ששת דפטורה מלכבס, עיי"ש ואכמ"ל].

י"ל דמיירי כשהשניה החזירה כבר החלוק לראשונה, ומשו"ה יכולה לומר ברשותך נולדה הריעותא. רשב"א שם בשם תוס'. לחו"ש סימן ק"צ שמלה סקמ"א בדעת הרמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ל. וכ"כ בחסדי דוד פ"ט הי"ב בדעתו. ועי' סד"ט סימן ק"צ סקפ"א, [יעויין שם דבכה"ג שהחזירה לראשונה, שתיהן טמאות, הו"ד לעיל עיי"ש].

י"ל דל"א באשה כאן נמצא וכו', משום דדמים מצויין בה. חי' הרשב"ץ ד"ה ארוכה. ועי' כתונת תשב"ץ שם.

בא"ד אם ירצה להוציא וכו' אבל הכא לא תתחייב וכו'.

ק' מכתובות ע"ו: דמוכח דגם להחזיק מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה. חדוד הלכות בתוס', ובסד"ט סימן ק"צ סקפ"א, [והו' בערוך לנר הכא עיי"ש]. חכמ"ב בתוס', חוסן ישועות בתוס'. עדות ביהוסף ד"ה ולענין, שו"מ מהדו"ק ל"א סימן רמ"ג. שו"ת עין יצחק סימן ס"ה אות מ"ז, נחל יצחק סימן ע"ב סל"ב ענף ב'. שערי יושר שער החזקות פט"ו. וע"ע חת"ס ד"ה אבל, חזון איש אה"ע סימן פ"ב סקט"ו, יו"ד סימן רי"ד, ובחולין נ"א. ועי' אבנ"ז אה"ע סימן כ"א אות כ"ח בהגהה. אמרי בינה אה"ע סימן ל'. בית אפרים חו"מ סימן נ"ה.

י"ל דדוקא התם שרוצה שיחולו הקידושין או המקח שכבר נעשה, ואף שהוא רק להחזיק, משא"כ הכא שאין רוצה בקיום שום מעשה, מו"מ בזה. חת"ס שם. חזון איש שם. ועי' תוספות הרא"ש ד"ה לענין, ובתוס' חולין נ"א. ד"ה המוציא, [יעויין שם כעי"ז, דלבטל מעשה אמרי' כאן נמצא וכו', משא"כ הכא]. אמנם עי' עין יצחק שם, [דאי"ז כוונת התוס' כאן].

אי אחר שהוחזק ענין השאלה והחיוב אחריות, נחשב שצריך לבטל חזקת החיוב וכמו ביטול מכירה, מו"מ בזה. עי' חת"ס וחזון איש שם. ועי' עין יצחק שם.

י"ל דחלוק דין קונה משואל, דשואל חשיב כאיני יודע אם נתחייבתי, [כמבואר בקצוה"ח סימן ש"מ סק"ד, בד' התוס' ב"מ צ"ז. ד"ה ביום], משא"כ לוקח חשיב איני יודע אם פרעתיך. עין יצחק שם, ועייש"ע.

גדר דין כאן נמצא כאן היה, וישוב לפי"ז. שערי יושר שם.

י"ל בגדר כאן נמצא כאן היה, דהוא מסלק הריעותא מרשות המוכר, [ולא דמגלה דהמום נעשה ברשות הלוקח], וממילא חייב הלוקח בתשלומי המקח, משא"כ בשאלה דאין שום מקח. שערי יושר שם.

עוד ביאור בד' התוס'. אבנ"ז אה"ע סימן כ"א אות כ"ח בהגהה. אמרי בינה אה"ע סימן ל'. בית אפרים חו"מ סימן נ"ה.

ביאור החילוק בין קונה לשואל. חדוד הלכות בתוס', ובסד"ט סימן ק"צ סקפ"א. חכמ"ב בתוס', חוסן ישועות בתוס'. עדות ביהוסף ד"ה ולענין, שו"מ מהדו"ק ל"א סימן רמ"ג. שו"ת עין יצחק סימן ס"ה אות מ"ז, נחל יצחק סימן ע"ב סל"ב ענף ב'. שערי יושר שער החזקות פט"ו. וע"ע חת"ס ד"ה אבל, חזון איש אה"ע סימן פ"ב סקט"ו, יו"ד סימן רי"ד, ובחולין נ"א. ועי' אבנ"ז אה"ע סימן כ"א אות כ"ח בהגהה. אמרי בינה אה"ע סימן ל'. בית אפרים חו"מ סימן נ"ה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף