חתם סופר/נדה/נח/א

חתם סופר נדה נח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כל דבר שאין מקבל טומאה אין מקבל כתם עי' לשון תוס' בטעמא דמילתא וכמעט אין לו מובן. ובפלתי כתב דאם תמצא אדום על בגדיה ויש בו חשש נגע אדמדם ואנו רוצים לטהרו ע"כ נתלה שבא מגופה ע"כ תטמא לעולם. והוא דבר שאין לו שחר ובנוב"י כתב דלמ"ד מקור מקומו טמא ונהי אפשר שיצא הדם מגופה ולא נגע בה ולא נטמאת טומאת ערב כלל מ"מ אנו דנים על הבגד אם טמא או טהור וליכא אלא חד ספיקא או מגופה או מעלמא דמגופה אפי' בלא הרגשה טמא משום דמקור מקומו טמא אם כן ניזיל להחמיר בדאורייתא ונאמר שהבגד טמא כאלו ברור לנו שיצא מגופה א"כ תו א"א לנו לטהרה לבעלה מס"ס שמא מעלמא ושמא בלא הרגשה זה א"א שכבר הנחנו לענין טהרות שבא מגופה אלו דבריו. וכמה מהדוחק יש בהם. א' למ"ד מקור מקומו טהור מאי איכא למימר. ב' אכתי מה ענין משתיתא שאינו מקבל אלא טומאת נגעים הא לא שייך סברתו הנ"ל. ואי תימא לא פלוג רבנן להחמיר בכל דבר המקבל טומאה אם כן טפי הו"ל להחמיר אפי' בקרקע עולם שלפעמים יגע בו ככר בהדם וכשיבוא לשאל על הככר נחמיר בדאורייתא וממילא נטמא גם האשה. ועוד קשה א"כ בבשרה אמאי טמא הכתם הא עיקר בנינו הוא כשיצא הדם ולא נגע בה כלל רק בהמקום שנטף עליו וכבר בארתי לעיל ר"פ דם הנדה דדם הנטמא במגע מקור אינו חוזר ומטמא דטומאת מגע אין מטמא אדם ורק בשנגע הדם בה בשעת יציאה הו"ל בחיבורין אז מטמא אבל אי לא נגע בה בשעת יציאה מהגוף אז בנגיעה אחרת אינו מטמא. ואם כן מצאה כתם בבשרה מ"ט לטמאה. וע"כ משום לא פלוג בין חלוקה לבשרה א"כ אכתי היך החמיר הרמב"ם בבשרה טפי מבחלוקה בפחות מכגריס ועוד הא בשרה גופה מטעם חלוקה היא:

והנראה לי בזה נכון בעזה"י דהנה כבר הזכרתי קו' הכ"מ לטהר כל הכתמים מס"ס ותי' הא בשוק של טבחים לא עברה בציפור לא נתעסקה. והתי' תמוה הא מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דילמא עברה ולאו אדעתא וי"ל דהט"ז רס"י ק"ץ הקשה מאי ס"ס הוא זה הא רוב דמים מהמקור ותי' במנחת יעקב הא רוב דמים שמן המקור בהרגשה והאי מדלא ארגשה אין כאן רוב מהמקור. והשתא א"ש ויפה תירץ דהא לא עברה בשוק של טבחים וא"ת עברה ולאו אדעתה אם כן ה"נ נאמר ארגשה ולאו אדעתה והדרינן לרוב דמים מן המקור ואין כאן ס"ס. אלא אכתי י"ל בשלמא עברה בשוק ולאו אדעתה דהוה מילתא דלא רמיא עלה דאינש עביד לה ולאו אדעתה ומה לה להשגיח אם עברה בשוק של טבחים או לא. משא"כ הרגשת גופה לטמאה ולטהרה בודאי צריכה לתת לב על זה כל היום ואיך נאמר ארגשה ולא אדעתה והדרא קושיא לדוכתא והו"ל ס"ס. והא"ש הכל בעזה"י דודאי אשה העסוקה בטהרות ודברים המקבלים טומאה צריכה שפיר לתת לב היכן עומדת ויושבת ובמה עוסקת וממה נכתם בגד זה כי חוששין אפי' לספק הרוקין הנמצאים ולדם ונבילה ושרץ וכל מילי. וא"כ איך תאמר עברה ולאו אדעתא משום דלא רמיא עלה הא רמיא עלה ואי תימא בהא עברה ולאו אדעתא תימא נימא ארגשא ולאו אדעתא דתרווייהו מילתא דרמיא עלה הוא וא"כ אזדא ליה ס"ס ומשו"ה טמאו רבנן ואפי' בגד שאינו מקבל אלא טומאת נגעים מ"מ צריכה לתת לב שלא יבוא נגע אדמדם כמ"ש בפלתי הנ"ל. אמנם דבר שאינו מקבל טומאה כלל אינה צריכה לתת לב עליו שפיר נימא העבירה בשוק של טבחים ולאו אדעתה והו"ל ס"ס וטהורה היא:

והנה הרב אב"ד ס"ל דלא אמרו כתמים אלא לטהרות ותמה עליו הראב"ד מלקמן ע"ב אין לך אשה שטהורה לבעלה. ולפי הנ"ל יראה כי צדקו דברי הרב אב"ד דבזמן דאיכא טהרות אפשר החמירו גם לבעלה אבל משבטלו טהרות מה לה להשגיח על כתמים והדר הו"ל ס"ס דלמא עברה ולאו אדעתה ומ"ט לטמאה. וי"ל כי מכיון שכבר קיבלו עליהם גזירת כתמים בימים ההם כבר היתה רגילה להשגיח על דרכי' גם מטעם כתמי נדה והשתא נמי שבטלו טהרות מ"מ עדיין רגילות לתת לב משום גזירה קדמונית וכי אנן ניקום ונימא לה לא תשגיח שוב על דרכיך ונטהר לך הכתם. ועוד דהוה נמי דבר שבמנין. מכל הלין עלו כהוגן דברי מעיל צדקה שטרח ויגע ומצא שיעור גריס גדול מאד כאשר יתבאר לקמן בדברינו אי"ה וכתב אל תתמה שאין מאכולת כזה מצוי בינינו אלו הדורות נשתנו ומ"מ דין כתם לא נשתנה ע"ש ולכאורה נפלאו דבריו ממנו האיך אפשר לתלות במאכולת שאינה מצויה בינינו והא"ש דהאשה על הורגלה להשגיח על עצמה לצורך נדה אלא בשיעור גדול ממאכולת שבימים ההם ומפני כן עדיין נטמא אותה בכך. אבל על שיעור פחות מזה לא הורגלה מעולם להזהר משום חשש נדות. וטהרות ליכא בזה"ז אם כן לא נחמיר בפחות מהשיעור ההוא וק"ל:

אינו מקבל כתמים כבר הזכרתי כי נב"י כתב דשמואל מפיק ליה מאסמכתא דבשרה דכל שאין מקבל טומאה כמו בשרה אין מקבל כתם ופליג אדרב מתנא לקמן ס' ע"ב דמפיק ליה מונקתה לארץ תשב. ונראה דנפקא ליה לדינא דבר שאין מקבל אלא נגעים לבד שזה אינו דומה לבשר ומ"מ אינו דומה לארץ ג"כ למר טהור ולמר טמא:

ובזה י"ל דפליגי שמואל ורב מתנא בטעם הכתמים לשמואל הטעם משום שאנו צריכים לטמא הבגד שעליו הכתם משו"ה מטמאים נמי האשה וכמ"ש והרחיב בנוב"י הנ"ל. אם כן תינח בגד המקבל טומאה ממש משא"כ המקבל רק טומאת נגעים לא. אמנם רב מתנא ס"ל הטעם כמ"ש אני משום דהו"ל לאסוקי אדעתה ולהשגיח והו"ל מילתא דרמיא עלה וא"כ זה שייך נמי בבגד המקבל טומאת נגעים דהרי איכא נמי נגע אדמדם כמ"ש בפלתי סי' ק"ץ ועוד הארכתי בזה ואין כאן מקום להאריך יותר:

ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה וכו' אם מגיע נגד בית התורפה כו' כ' בחידושי ר"ן דקמ"ל בברייתא זו דאפי' מגיע גם לארוכה ע"י דחק מ"מ תולין בקצרה כיון שמגיע לה בריוח ע"ש והיכא רמיזא דין זה בברייתא ויש לומר דחזינן במתני' נקט גבי חלוקה מחגורה ולמעלה ולא לשון בית התורפה והטעם לזה נ"ל משום דמן החגורה ולמטה עדיין אינו בית התורפה אלא כשהיא שוחה אז (מגיע) מקום החלוק שמחגורה ולמטה מגיע לבית התורפה כנ"ל. ואמנם בברייתא מדקדק ואמר בית התורפה לומר לך דוקא כשמגיע לביה"ת של גדולה ממש אבל אם אינו מגיע אלא לנגד חגורה טהורה הכא משום דלגבי קטנה מגיע נגד תורפה ממש אזלינן בתרה:

אבל לענין טומאה היא טהורה וחברתה טמאה. יל"ד לימא חברתה איני מאמינך שבדקת כראוי קודם שלבשת וגם איני מאמינך שבדקת החלוק כלל ולא מצאת בו כתם והו"ל חלוק שאינו בדוק שאינו מטמא משום כתם. ומזה ראיה למ"ש ט"ז סי' ק"ץ דכזה מיקרי בדוק כיון שאין מוצאתו בשוק. שוב מצאתי מ"ש בזה בפלתי ומ"מ המעיין יבחר. ומ"ש תוס' כאן דלהוציא ממון יביא ראיה כוונתם לבטל המקח קרי ליה להוציא וכמ"ש תוס' תי' זה בביאור בחולין נ"א ע"א ד"ה המוציא וכו' ע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף