שיחה:בבלי/נדה/נח/א

בדעת ר' נחמיה דכל שאינו מק"ט אין בו טומאת כתמים

הנה קי"ל כר' נחמיה דכתם הנמצא על דבר שאין מקב"ט אין בו משום כתמים, ומשמע בסוגיין דאפי' אם הדם ודאי בא מגופה טהורה, דהא מבו' ברשב"א דבדקה קרקע עולם וישבה עליה הוה ודאי מגופה. וכן מבו' בחוו"ד סק"ח ובעוד פוסקים, [וכן מורים לדינא כמבו' בחוט שני עמ' קס"ב]. וכן קי"ל דכתם הנמצא בבגדי צבעונין אין בו משום כתם, ומבו' בפוסקים דאפי' בדם שודאי מגופה, [ועי' בחוט שני עמ' ל"ד, ומה שנסתפק בעמ' קס"ז אות ה']. ומבואר בזה דלא גזרו על ראייה בלא הרגשה אלא בתנאי שיש כתם, ובכתם גופי' קבעו חז"ל הלכות איזה כתם מהני לטמאות ואיזה לא, אבל הראייה לחודה לא מטמא. [ומיהו ודאי מסתבר דע"י הכתם טמאה למפרע משעת ראייה, וכן מוכח מדברי הפלתי [קפ"ג א'] והגרעק"א [בתשו' ס"ב] במה שדנו אם איכא דין מעל"ע כשיש לחשוש רק לראייה בלא הרגשה דהוה טומאה דרבנן]. במש"כ דמבו' ברשב"א דבדקה קרקע עולם וישבה עליה הוה ודאי מגופה ושכ"מ בעוד פוסקים, יל"ע בתוד"ה קתני, דס"ד דגם בזמן מועט חיישי' לארגשה ולאו אדעתה, וילה"ק דא"כ אמאי מטהר שמואל, ולכאו' היה נראה מזה דס"ל עכ"פ בהוו"א דידהו, דבדקה קרקע עולם אי"ז ודאי מגופה, ומש"כ דחיישי' גם בזמן מועט לארגשה ולאו אדעתה, היינו רק בנמצא על בשרה חיישי' לארגשה ולאו אדעתה, אבל בנמצא על קרקע עולם, יש לתלות במעלמא טפי מלארגשה ולאו אדעתה.

וא"כ נפקא דאשה שראתה דם ואבד ולא נודע לה אינה טמאה כלל [גם כלפי שמיא], ויש להקשות עמ"ש בחוו"ד [קפ"ד י'] דהא דלמ"ד וסתות דאורייתא עבר הוסת ולא בדקה אסורה, אינו מדאורייתא, דליכא למיחש לראיה בהרגשה במקו' דלא ארגשה, אלא האיסור הוא מדרבנן דחיישי' שראתה בלא הרגשה, [ורק עצם חזקת הוסת הוא דאורייתא]. וקשה הא לכאו' אית לן למימר דגם אם ראתה אינה טמאה מדרבנן כיון שאבד הדם ואין כאן כתם.

[ואולי י"ל דתלינן שראתה מחמת חזקה, בזה אי"צ לדיני כתמים, דרק במה שהחמירו ע"י שמוצאת דם, נתנו כללים איך בעינן למצוא הדם, והיה להם טעם שלא לגזרו בבגדי צבעונין, אבל במה שרואה ע"י חזקה, בזה אי"צ לדיני כתמים, אמנם זה מחודש דלפי"ז נמצא דין חדש בפ"ע שאי"צ בו להלכות כתמים.

אך יש להוסיף עוד, דאולי הגם דבבדקה קרקע עולם הרי הדם ודאי מגופה, י"ל דהקילו מחמת הדין דצריך שיהיה מק"ט, דבאמת נתלה דעברה בשש"ט ולאו אדעתה, אך היכא דצריכה לראות מחמת החזקה, ל"ש תלייה זו.

עוי"ל בנוסח"א קצת, דמה שטמאה מחמת החזקה, הרי"ז כאילו מצאתו על דבר המק"ט ואח"כ נאבד, ודו"ק

עוי"ל דדין ראיה בלי הרגשה אין זה דין כתמים, אלא הוא דין אחר דרבנן].

והנה במש"כ דאפ"ל בזה דכיון שידוע לנו הראייה בעונת הוסת מכח חזקת הוסת [אם בחזקת ודאי אם בחזקת ספק] ה"ז כמו מציאת הדם ע"י כתם, דגדר תנאי כתם הוא דבעי' שתהי' הראייה גלויה, וכיון שידוע הראייה ע"י חזקת הוסת הוה כדם הנמצא בכתם וחל בי' גזירת כתמים. [ולפי"ז יל"ד בגונא דהחוט שני הנ"ל כיון שידוע לן מבלעדי הכתם שמקורה עלול לזוב דם]. אמנם אכתי ילה"ק דהתינח לפי' הרשב"א דפי' טעמא דלא גזרו בדבר שאמבק"ט מחמת דלא שכיח, א"כ י"ל דבידיעה שע"י וסת גזרו דשפיר שכיח, אבל להר"ן דפי' הטעם משום דלא גזרו על האשה אלא כדי שלא יבואו לטהר את הבגד א"כ בעי' כתם דוקא, ובמקו' דליכא כתם על דבר המקבל טומאה ליכא למיגזר, ולמה תהי' אסורה ע"י חזקת הוסת. [ולכאו' גם לפי' התו' קשה].

[ואולי י"ל דגם להר"ן אטו בבגד שהוא טמא כבר נטהר, דבלא"ה ל"ח שיטהרוהו, אלא כוונתו רק בטעם הגזירה שהתנו הגזירה שיהיה בדבר המק"ט, אך זה דוקא היכא דהדבר מתגלה עי"ז. ועוי"ל דטמאו בכל יום הוסת דשמא תראה הדם על דבר המק"ט, ותנאי זה דבעינן שימצא ע"ד המק"ט, זהו רק אחר שהדם כבר נמצא לפנינו ושוב לא שייך דיהיה עוד ע"ד המק"ט, משא"כ בדם דיום הוסת דהוא וקדם שמצאוהו, ודו"ק]. והנה עיקר הקו' הנ"ל היא על שיטת החוו"ד בלבד, [דהרבה אחרונים פי' דמחמת חזקת הוסת חיישי' לראיה בהרגשה], אכן יש להוסיף להקשות כיו"ב בדינא דתבעוה לינשא צריכה לישב ז' נקיים, ומשמע ברמב"ם דהחשש הוא לראייה בלא הרגשה, וכ"כ להדיא במ"מ דליכא אלא חשש לטומאה דרבנן, ויקשה כנ"ל דכיון דליכא כתם לא תהי' טמאה כלל. [וגם צל"ע אם שייך שם התירוץ הנ"ל, דשם אינו אלא חששא בעלמא, דמה"ט לא מצריכים לה הפס"ט].

עוד יש להקשות בד' החזו"א צ"ב י' דכ' דבדיקת ז' נקיים הוא מדרבנן לברר שלא ראתה בלא הרגשה, [ובזה ליכא התירוץ הנ"ל].

וכן יל"ע ממה שבי' בחזו"א צ"ז א' חיוב בדיקת שחרית וערבית משום חשש שתראה בלא הרגשה ויאבד, ודוחק לומר דהאי תקנתא אתי רק כמ"ד מקור מקומו טמא.

עוד יל"ע מהו דין בדיקה למ"ד וסתות דרבנן או בוסת שא"ק [דבזה לכאו' ליכא הסברא דהחזקה הוה ככתם]. וכן מהו דין כל היד המרבה לבדוק משובחת דפירש"י משום חשש טומאה לבעלה, ומה ענין לבדוק הא כיון דליכא כתם ליכא טומאה. וכן מהו דין בדיקה קודם תשמיש [להחולקים ערש"י בדט"ז וסוברים דזהו כדי להתיר את התשמיש], וכן באשה שאין לה וסת לפי' הר"ח בדף י"ב ב', ובצנועות לד' הרמב"ם. ועל הנך י"ל דהחשש הוא שאח"כ יבא הדם על בגד ויטמא למפרע משעת ראייה, אכן זה דחוק קצת דא"כ יש לה תקנה שלא תבדוק אלא תרחוץ המקום היטב שאם יהיה בו דם יאבד ולא יבא לעולם על בגד. [ואין לת' דבזמן מרובה חיישי' דארגשה ולאו אדעתה, דהרי גם כתם יבש על דבר שאין מקב"ט דודאי בא מזמן מרובה טהור, הרי דגם כלפי חששא דארגשה ולאו אדעתה לא מטמי' אלא בתנאי מציאת כתם, מחמת דל"ה חששא דאורייתא].

ובעיקר הסברא הנ"ל דחזקת הוסת הוה כמו מציאת הכתם, יל"ע דלכאו' מדנתנו חכמים חילוקי דינים איזה כתם מטמא ואיזה לא, הי' משמע דאין גדר דין כתם דבעי' גילוי הראייה לתנאי הטומאה, דא"כ מה שייך חילוק על מה נמצא, אלא בעי' דוקא את החפצא של הכתם כדי שתטמא הראייה, [דבעי' שיהי' רושם הראייה ניכר בעולם, ולא סגי בידיעה גרידא], ובזה שייך חילוקים במה אמרו שיחול דין כתם ובמה לא. [והיינו, דאמנם יהיב הרשב"א טעם דל"ג באין מקב"ט, אבל לכאו' אכתי צ"ל שהגדר הוא דבעי' חפצא דכתם, ויש שלא נתנו בו חכמים דין כתם]. בן עזאי (שיחה) 19:39, 26 במאי 2020 (UTC)