מראי מקומות/נדה/נח/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רשב"א תוספות הרא"ש ריטב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א חתם סופר רש"ש |
מראי מקומות
נדה נח א
כ"ד שאינו מק"ט אינו מקבל כתמים. בביאור הטעם בזה מצינו כמה דרכים. דעי' רשב"א נ"ז: ד"ה גמרא אמר שמואל, דהטעם משום דאין מצוי שאשה תשתמש בו, ולא גזרו בזה. וכ"כ המאירי ד"ה זהו שאמרנו, בפי' א'. ובשם מורו כ' הרשב"א דהטעם דרבנן גזרו על דבר המק"ט ורק אגב הכי גזרו על האשה, בכדי שלא יבואו לטהר את הבגד. וכ"כ הר"ן נ"ז: ד"ה מודה, ובמאירי שם. וכעי"ז בתוד"ה כרבי, ובהגמ"י איסו"ב פ"ט אות ה'.
ובנובי"ק יו"ד סי' נ"ב, לבאר דהטעם דלמ"ד מקור מקומו טמא, אין האשה נטמאת טומאת ערב מהדם, דכלפי טומאתה איכא ס"ס, דשמא אינו מגופה ושמא נפל מיד ביציאתו ולא נגע בה, ובהיותו במקור, הוי טומאת בית הסתרים. ועי' חוו"ד סי' ק"צ סק"ח, יעו"ש שהק' דא"כ כשודאי מגופה בלא הרגשה, יהי' דין כתם, ודלא כהמבו' בד' שמואל דבדקה קרקע עולם, ובעיקר הענין, אי בבדקה קרקע עולם, חשיב דהוי ודאי מגופה, עי' סד"ט סי' סקצ"ג ד"ה אלא הכי, דל"ה ודאי, ועייש"ע בחוו"ד מו"מ בד' הנוב"י הנ"ל, אי באופן שודאי מגופה, אין חילוק בין מק"ט לאינו מק"ט, דהחוו"ד כ' בדעתו דאין חילוק, אמנם עי' שו"ת ברית אברהם יו"ד סי' נ"ה אות ב', ומקור מים חיים סי' ק"צ ס"י, דיש חילוק, שביארו ד' הנוב"י כד' הר"ן, הו' בתוד"ה כרבי, עיי"ש. וכ"מ בשו"ת דברי חיים יו"ד ח"ב סי' פ'.
ומי מחזקי' טומאה ממקום למקום. הנה יל"ע אי הטעם לזה משום דהוי ס"ס שמא לא נגעה ושמא לא נתלכלכו ידיה, או משום דלא תלי' ב' תליות, ועי' בזה בתוה"ב הקצר להרשב"א ב"ז ש"ד כ"א, ועי' ב"י סי' ק"צ ד"ה ומ"ש בד"א, וט"ז שם סקי"ד, ופרישה שם סק"ל, ורע"א שם סק"ח. ועי' סד"ט שם סקכ"ח וסקצ"ה בתחילתו, מש"כ דהוא משום ס"ס, וכ"כ בערול"נ בתוד"ה ומי, [אמנם בדעת התוס', עי' משנ"ת להלן]. וכ"כ בחכמ"א כלל קי"ג סט"ו, ועיי"ש ס"ט מש"כ דיש עוד ספק שמא לא נגעה למטה מבית התורף. והנה בערול"נ שם דן בדעת התוס' [ד"ה ומי] בנידון הנ"ל, ויעו"ש דלהתוס' הוא משום ב' תליות, ועי' מהרש"א. עוד יש לדון במש"כ הרשב"א שם, דנתעסקה בכתמים ומצאה דם על ידיה תולה בהם, אי כוונתו שמצאה דם על ידיה, ולפי"ז בלא נתעסקה ורק עברה בשש"ט אינה תולה, או דכוונתו דמצאה על שאר בשרה ג"כ תולין להקל, ועי' ב"י שם שנקט כהצד הא'. אולם בפרישה שם כ' כהצד הב', וכן ברע"א שם. ועי' ט"ז שם, דמש' כהב"י, אמנם עיי"ש בחוו"ד סק"י מה שגר' בט"ז, ולפי"ד הט"ז ס"ל כהפרישה. ועיי"ש ברע"א להסתפק להצד הב', אי בעברה בשש"ט ולא נתעסקה, ונמצא על ידיה ושאר בשרה, אי תולין להקל או רק בנמצא על ידה טהורה, ולא בנמצא בידה וגופה. וע"ע פרישה ורע"א דהטעם להצד הב', דבנמצא על שאר בשרה תולין להקל, משום דלא חשיב החזקת טומאה ממקום למקום. ועי' סד"ט שם, משה"ק איך מחזיקים מדם שנמצא על ידה להקל בדם שנמצא על גופה, או אין מחזיקין לא לחומרא ולא לקולא, וכ' דצ"ל דטעם אין מחזיקין משום ס"ס [הנ"ל], וכשנתעסקה בכתמים דודאי נגעה הוי רק ספק אחד, ותלי' להקל. וכ"מ בערול"נ בתוד"ה ומי. ועי' חכמ"א כלל קי"ג סט"ו, [מש"כ דאיכא עוד ספק דאף אי נתלכלכו ידיה, שמא לא נגעה למטה מבית התורף, ומשו"ה לא חשש.
והנה עי' סד"ט סי' ק"צ סקצ"ה, שחקר בגדר הא דאין מחזיקי' וכו', אי היינו דוקא כשאין ידוע שנגעה במקור, וכן אין ידוע אם חזרה ונגעה במקום שבו נמצא הדם, אבל כשידוע לנו ב' הדברים מחזיקי', ויעו"ש הוכחה לזה מתוס' לעיל י"ד. ד"ה ולמחר דהוא דוקא כשאין ידוע, אמנם יעו"ש דאיכא פלוגתא בזה, דתלי' בב' תי' התוס' שם, ויעו"ש דמהרמב"ן ורשב"א שם ד"ה בדקה, מוכח דגם בכה"ג אין מחזיקין, וכן מסתימת ד' הפוסקים, שלא חילקו בדין אין מחזיקין, ועיי"ש בסקכ"ח. ועי' חכמ"א כלל קי"ג סט"ו. והנה בפרישה שם סק"ל כ' דרק באופן שידוע דידיה נתלכלכו בדם מחזיקין ממקום למקום. וכ"כ הגרע"א שם סק"ח, [ועי' לעיל מה שהו' דזה תלי' בב' תי' התוס' שם]. אמנם עי' סד"ט שם, דסגי דידוע שנגעה בב' המקומות, ולא בעי' שיהיה דם.
עוד יעו"ש בפרישה דנתעסקה בכתמים, תולין להקל גם בנמצא על גופה, [ושאני מאין מחזיקי', דזה דוקא כשאין ידוע אם נגעה, ואת"ל דנגעה, אין ידוע שנתלכלכו ידיה]. וכ"מ ברע"א שם סק"ח. אמנם עי' חכמ"א כלל קי"ג סט"ו, דלא סגי דודאי נגעה בכתמים, ורק באופן שידיה מלוכלכות עכשיו בדם, תלי' להקל, וכ"מ הל' נדה להרמב"ן פ"ד ה"כ, הו' בב"י שם, ובמ"מ איסו"ב פ"ט הכ"ד.
שאני ידה דכולה עבידא דנגעה. עי' רשב"א ד"ה נמצא, תוה"ב ב"ז ש"ד י"ז: בשם מורו הרב, דדוקא כשבדקה באו"מ ויודעת שלא נטלה ידיה אח"כ, אבל באין יודעת שבדקה או שניקתה ידיה, אינה חוששת, [ואין לחוש שמא נגעה באו"מ, ולא שמה ליבה]. וכ"כ ברי"ו בשמו, הו' בבינ"א כלל קי"ג ס"ח. אמנם עי' מ"מ איסו"ב פ"ט לדקדק מהרמב"ם שם ורמב"ן דבלא בדיקה נמי, חיישי' שמא ניתז על ידיה כשהניחתם כנגד או"מ, אבל ל"ח שמא ניתז על רגליה, ונגעה שם בידיה, משום אין מחזיקין, וכ"כ המאירי לעיל נ"ז: סוד"ה זהו, מדעת עצמו, [מטעם אחר דידים עסקניות]. ועי' חכמ"א [בינ"א כלל קי"ג ס"ח]. ועי' לחו"ש סי' ק"צ שמלה סקי"ט דלחוש שמא ניתז על רגליה ונגעה בהם והביאתם מעל בית התורפה, הוי ד' תליות, עיי"ש. וע"ע סד"ט סי' ק"צ סקכ"ו ד"ה ולכאו', ובינ"א שם שנחלקו בדעת התוס' בזה. עוד יעו"ש בסד"ט שכ' להוכיח כהרשב"א, מדמק' לאו משום דאמרי' בדקה בחד וכו', מש' דאיירי ע"י בדיקה, בתוד"ה ומי, ועייש"ע בסד"ט ד"ה ומתוס', דבתוס' מוכח כהמ"מ, אמנם עי' בינת אדם כלל ח' סי"ד, איפכא. ועייש"ע בסד"ט דנ"מ בפלוגתתם, במצאה על פס ידה, דלהרשב"א ל"ח ורק בקשרי אצבעותיה שיכולים ליכנס באו"מ, ולמ"מ חיישי' שמא ניתז, עוד כ' שם בסקכ"ה ד"ה ועוד, דנ"מ באופן שיודעת דלא בדקה, ויעו"ש דאף לדע' השו"ע דחיישי' שמא נגעה באו"מ, באומרת ברי לי שלא בדקתי, ל"ח. עוד עי' בבינת אדם כלל ח' אות י"ד, דנ"מ, דלהרשב"א ל"ח שמא הניחה ידה למטה מאו"מ וניתז ע"י, ולהמ"מ חוששין, ועיי"ש עוד תוספת ביאור בזה. והנה דנו האחרונים במש"כ בטושו"ע [סי' ק"צ סי"א] דנמצא בקשרי אצבעותיה טמאה דידם עסקניות, ושמא נגעו באו"מ, אי ס"ל כהמ"מ, או כהרשב"א, ועי' ש"ך שם סקי"ח מש"כ דס"ל כהמ"מ משום דלא פירשו דוקא בבדקה, אולם עי' לחו"ש שם סקי"ט דס"ל כהרשב"א, דלהמ"מ אין החשש שמא נגעה באו"מ, אלא שמא הניחה ידה למטה מב"ה, וניתז דם, ויעו"ש מש"כ גם בדעת הש",. וע"ע בינ"א שם.
טיפין טיפין מהו. הנה בביאור ספק הגמ' מצינו כמה דרכים, דבראב"ד איסו"ב פ"ט ה"ו, ובבעלי הנפש שער הכתמים פ"ג הי"ט פי' דמיירי שנמצאו כמה טיפי דמים בתערובת, והספק אי מצטרפין לכגריס, וכ"כ המאירי ד"ה בסוגיא, בשם י"מ, וברי"ו נכ"ו ח"ב רכ"ב, ובר"ן ד"ה טיפין, וברשב"א ד"ה מאי, ובתוה"ב ב"ז ש"ד י"ח: בשם רבותינו הצרפתים, ועייש"ע. ועי' בתוד"ה כשורה, ועי' בחידוד הלכות שם. ועי' ערול"נ ד"ה כשורה. ועי' טור סי' ק"צ ס"ט, ב"ח שם סקי"ב. ועייש"ע ברשב"א דלשי' זו צ"ל, דהמבו' בברייתא לק' נ"ט. דטיפין אין מצטרפין, היינו בנמצא על חלוקה, והכא מיבעיא בנמצא על בשרה. וכ"מ בר"ן ומאירי שם. אמנם ברשב"א ד"ה מאי וד"ה כשורה, בתוה"ב ב"ז ש"ד י"ח: וכ"ה בשם רבינו יונה, פי' דהיינו שנמצאו טיפי דמים גדולים מכגריס, אלא דצורתם מוכחת דאינם מגופה מחמת שעומדים כשיר וכו', [אבל בפחות מכגריס ודאי דאין מצטרפין]. וכ"כ בס' האשכול סי' מ"א עמ' 101. וכ"נ דעת הרא"ש סי' ב', ובתורא"ש ד"ה כשורה, [אמנם יתכן דס"ל כהרמב"ם דלק']. וכ"ה המאירי והר"ן שם בשם אחרים, ועייש"ע ברשב"א בשם ר' יונה, דאף שבברייתא לק' מבו' דנמצאו כשיר וכשורה יותר מגריס טמאה, התם דוקא בנמצא על חלוקה, דדרך החלוק לנוע, ועיי"ש עוד מו"מ אי בחלוק חמור יותר. וכן עי' בר"ן שם. ועי' סד"ט סי' ק"צ סקי"ב משה"ק, וכעי"ז בש"ך סי' ק"צ סק"י, [ויעו"ש להוכיח משום כן כהרמב"ם]. ובעיקר הענין ע"ע רמב"ם איסו"ב פ"ח ה"ט, שפי' דמיירי בטיפות קטנות מכגריס, אבל בנמצאו בגופה טמאה בפחות מגריס, והספק משום שאינו כעין דם היוצא מגופה. וכ"ה בס' האשכול סי' מ"א עמ' 101, ועי' ראב"ד בהשגות שם ומ"מ שם, [ועי' להלן בסו"ד זה]. ועי' ש"ך שם. והנה ע"ע ב"י ק"צ שם, דקדוק מרש"י ד"ה מהו, וד"ה ברצועה, דמיירי באופן שצורתם משונה, [וכד' הרשב"א והרמב"ם]. וע"ע חכמ"ב ד"ה בעי, משכ"ב. וע"ע חידוד הלכות שם, מו"מ בדעת התוס' [ד"ה כשורה].
והנה עי' לחו"ש סי' ק"צ שמלה סקי"ב ד"ה שוב שהק' לשי' שמצרפים, אמאי כשמצרפין ונמצא פחות מגריס אינה טמאה, דממ"נ אי תלי' במאכולת אף ביותר מגריס, ואי לא אף בפחות, וצ"ל דשיעור גריס אינו רק משום מאכולת, אלא גם משום דאין דרך אשה לראות טיפה פחות מגריס. ועי' תוס' לק' בע"ב ד"ה וכדבריו, ורא"ש סי' ו', לגבי הרגה ב' מאכולות.
דלמא דעביד כרצועה. עי' ראב"ד בבעה"נ שער הכתמים ס"ג הי"ט בשם איכא מ"ד, דאי"ז אלא דיחוי בעלמא, ולהלכה יש להחמיר בכל הספיקות. וכ"כ בס' האשכול סי' מ"א עמ' 101, וברמב"ן בהל' נדה פ"ד ה"ט, ורשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד י"ח: רא"ש סי' ב' בשם א"ד, ובר"ן ד"ה טיפין, ובאו"ז ח"א הל' נדה סי' שמ"ח, יעו"ש בשם רשב"ם. ובמאירי ד"ה בסוגיא, בשם רוב הפוסקים. אמנם עיי"ש באו"ז בשם הרשב"ם קצת באופ"א, דהטעם להחמיר משום דלא פשיט בגמ' הספיקות, ול"א סד"ר לקולא, משום דהוא ספיקא דדינא. [ובעיקר הענין, אי בסד"ד ל"א סד"ר לקולא, כ"כ בקרבן נתנאל כללי הרי"ף רא"ש וטור אות כ"ב, דכ"ה ד' הרי"ף הרא"ש והראב"ן, ובה"ג, אך יעו"ש דהרמב"ם והטור לא ס"ל כן. וכ"ה ביש"ש ביצה פ"א סי' מ"ג בשם הרשב"א בית מועד ש"ב סי' ח'].
והיוצא דהדין להלכה, בנמצאו על בשרה כתמים שבכולם יחד יש כגריס, דלהראשונים שהו' לעיל בד"ה טיפין, יש להחמיר, אולם להרשב"א שם אין להחמיר, רק בנמצאו יותר מגריס ואע"פ שהם משונים, וע"ע להלן בשם הרשב"א, וע"ע לעיל בשם הרמב"ם שיטה נוספת. ועי' רשב"א בתוה"ב שם, דהלכה כהתוס' ויש להחמיר בפחות מגריס. אולם עי' שו"ע יו"ד סי' ק"צ ס"ח, שכ' דאם נמצאו כתמים שאין בכ"א כגריס אין מצטרפין, וי"א שעל בשרה מצטרפין, ועיי"ש בביאור הגר"א סקט"ז דהדעה הראשונה זהו הרשב"א, והי"א היינו החולקין, וע"ע ברשב"א לעיל נ"ז: ד"ה וא"ת על בשרה, ששם נמי קאי כהתוס' והראב"ד שפ' כוותייהו להלכה.
ת"ר ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה וכו'. עי' סד"ט סי' ק"צ סקפ"ח ד"ה אך בדין, שפי' בד' הר"ן [ד"ה אם] שכ' דהחידוש בברייתא דאע"פ שהחלוק מגיע כנגד ב"ה בדוחק, ולא ביאר אם דאף ע"י הדחק תרווייהו טמאות, ועייש"ע בפרטי הדינים בזה. אולם החת"ס ד"ה ארוכה, דאף שבדוחק גם בארוכה מגיע כנגד ב"ה, אפ"ה תלי' בקצרה.
וע"ע חת"ס שם מקור לד' הר"ן, ממתני' דלגבי נמצא על חלוקה נקט הלש' מהחגור ולמטה, ולגבי נמצא על גופה תחת בית התורפה, עיי"ש הביאור בזה. וע"ע סד"ט סי' ק"צ סקפ"ח, ועי' ש"ך סי' ק"צ סקכ"א. וע"ע ראב"ד בבעה"נ שער הכתמים פ"ב ה"ב.
בדקה חלוקה והשאילתו לחבירתה. איתא בטושו"ע ק"צ ס"מ דאם בדקה חלוקה ולבשתו ופשטתו ומצאה טהור והשאילה וכו', וצ"ב מה הוסיפו שבדקה הראשונה קודם הלבישה, [ובגיר' לפנינו בגמ' איתא רק בדיקה אחרי הלבישה, אמנם עי' להלן בזה]. ועי' דרישה שם סקי"ט משכ"ב. ועייש"ע בש"ך סקכ"א הטעם שלא הוזכר בגמ' בדיקת החלוק קודם לבישה.
והנה יש מהראשונים שגרסו בגמ' עפ"י תוספתא פ"ט ה"ח, "בדקה עצמה וחלוקה והשאילתו לחבירתה", וכה"ג בתוס' חולין נ"א. ד"ה המוציא, וברשב"א ד"ה תניא, ובכתובות ע"ו. ד"ה רב אי, ובתוה"ב ב"ז ש"ד ב., רא"ש סי' ה', ריטב"א ד"ה תניא, ומאירי ד"ה בדקה, ור"ן בע"ב ד"ה ומ"ש. ובחי' הרשב"ץ ד"ה בדקה. הגהות הב"ח אות ב'. וכעי"ז כ' הרמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ל. וע"ע סד"ט שם סקס"ח דכן מוכח בברייתא דהראשונה בדקה, דאמרו וחבירתה תולה בה, ואמאי אינה תולה בחלוק עוד קודם לבישת הראשונה, ועייש"ע מו"מ בזה. וע"ע ב"ח שם סקל"ז ביאור הטעם לשי' זו, אמאי צריכה לבדוק את עצמה ואת חלוקה, דאתי למימר דלא נימא דכיון שבדקה קודם לבישה היא טהורה ושניה טמאה, אלא רק אם בדקה עצמה אחר לבישה היא טהורה. וכ"כ בתורת השלמים שם סקל"ח, וכ"ד הש"ך שם סקמ"ז, דבלא בדקה אחר לבישה תרווייהו טמאות, והו' בחכמ"א כלל קי"ג אות מ"ב. ועי' ט"ז שם סק"ל, משכ"ב, ויעו"ש דלדרך זו, ב' הבדיקות הם בחלוק. ובפרישה שם סקנ"ז פי' דבודקת החלוק קודם לבישה, ועצמה אחר לבישה, וקמ"ל דאף שלא בדקה החלוק אחר לבישה היא בחזקת טהורה, משא"כ השניה אף אם תבדוק עצמה טמאה, משום כאן נמצא כאן היה, ועייש"ע מו"מ וביאור בזה, ויעו"ש דאין לומר כלפי השניה דטהורה אף שהחלוק היה בדוק אחר הלבישה, משום דאמרי' כאן נמצא כאן היה, אמנם עי' ט"ז וש"ך שם, משה"ק דכיון ששתיהן שוות ל"ש לומר כאן נמצא כאן היה, כמבו' לק' ס. ובשו"ע שם סמ"ג דתרווייהו טמאות. ובסד"ט שם סקס"ח כ' די"ל עד"ז, דראשונה שבדקה עצמה אחר לבישה טהורה, כיון דבדקה קודם מציאת הכתם, משא"כ שניה אף שבדקה קודם לבישה, שמא עם סילוק ידיה נטמאה, ועיי"ש ביאור בזה, וכן מו"מ אי מהני בדיקת עצמה אחר לבישה, או דוקא בדיקת החלוק. אמנם עי' ש"ך וט"ז [הנ"ל], דמש' דלא יהני לראשונה בדיקת עצמה אחר לבישה, רק אם בדקה החלוק אחר שפשטתו. ועי' חכמ"א כלל קי"ג סמ"ב, [יעו"ש ב' השי']. ובש"ך שם כ' די"ל דע"כ הול"ל שבדקה קודם לבישה, דאל"ה ודאי דראשונה טהורה, וכדין בגד שאינו בדוק. ועי' כרו"פ בתפא"י סי' ק"צ סקכ"א, דילה"ק להש"ך, דאי בדקה קודם לבישה, נמי אינו חידוש דטהורה, מו"מ וישוב זה. כרו"פ שם. ועי' סד"ט שם סקס"ח ד"ה ומש"כ. וכן בערוה"ש שם מה שיישבו. וע"ע אמרי ברוך שם, ליישב באופ"א. ובט"ז שם כ' די"ל דעפ"י בדיקת החלוק אחר לבישה, אין לתלות בשניה, משום דבדיקה אחר לבישה נעשית בדרך העברה בעלמא, דיודעת שאף אם תמצא כתם לא תהא טמאה כדין בגד שאינו בדוק, ועי' חוו"ד שם סקכ"ח דתי' זה דחוק, עיי"ש. ועי' בהגהות אמרי ברוך שם סק"ה, לדחותו. ובעיקר הענין, עיי"ש בחוו"ד, לדקדק דמהני בדיקה אחר לבישה לטמאות השניה. אמנם עי' סד"ט שם ד"ה הרשב"א, מש"כ לטעון דל"מ בדיקה אחר לבישה לאסור השניה. וע"ע כרו"פ בתפא"י שם סקכ"א, טעם אחר דבדיקה אחר לבישה ל"מ לאסור חבירתה. ובכרו"פ שם כ' די"ל דמשום בדיקה אחר לבישה ל"מ לאסור חבירתה, משום דהוי ע"א בדבר שאינו בידו [כדקיי"ל בשו"ע יו"ד קכ"ז א'], ודוקא משום בדיקה הראשונה, דכיון שנאמנת על עצמה ממילא גם לגבי חבירתה, ובפרט שהחלוק היה אצלה, וע"א נאמן על שלו, ועיי"ש עוד מו"מ בישוב זה. ובעיקר דבריו, שכ' דמתוך שנאמנת לגבי עצמה, נאמנת לגבי חבירתה, וכ"כ בשו"מ מהדו"ק ח"א סי' רמ"ג. וע"ע חזו"א נשים סי' נ"ט סק"נ ד"ה נדה. אי כשהראשונה מעידה על זמן שהחלוק בידה אי נאמנת גם לגבי חבירתה, משום דין בעלים. ובשערי דעה שם סקי"ג כ' די"ל דבבדקה עצמה וחלוקה, החידוש הוא דס"ד דכיון שבדקה עצמה הו"א דאין מדקדקת בבדיקת החלוק. ועי' לחו"ש שם שמלה סק"מ. וע"ע חוו"ד שם עוד ישוב לזה עפי"ד התוס' בע"ב ד"ה מאי.
וקצרה טמאה. עי' רשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד כ. דמוכח מהכא דבדיקת חברתה מועלת לאוסרה. ועי' סד"ט סי' ק"צ סקס"ח ד"ה הרשב"א, לבאר דההכרח לומר דהשניה לא בדקה, הוא משום דאמרי' והשניה תולה בה. ובעיקר הענין אי בדיקת החלוק אחר לבישה מועלת לאסור השניה, עי' ט"ז סי' ק"צ סק"ל, ועי' חוו"ד שם סקכ"ח סד"ט שם ד"ה הרשב"א.
אמר ר"ש ולענין דינא תנן. אי הטעם משום דאמרה לא סמיכנא אבדיקה דידך, ונ"מ בבדקה לפני עדים, וצד נוסף דשמא אף בבדקה לפני עדים חיישי' דלא בדקה יפה, ועי' רשב"א ד"ה תניא, דבבדקה בעדים נמי פטורה, אך יעו"ש בשם רבו דפליג, וכ"כ המאירי ד"ה בדקה כהרשב"א. ועי' כרו"פ בתפא"י סי' ק"צ סקכ"א משה"ק. ויעו"ש ברשב"א להק' למ"ד [כתובות ע"ו.] דבו"ש ברי עדיף אף להוציא ממון, ועי' רשב"ץ ליישב דהוא ברי גרוע, דשמא לא בדקה יפה, ועייש"ע. וע"ע ערול"נ בע"ב ברד"ה שתיהן.
עי' נתיה"מ חו"מ סי' ש"מ ביאורים סק"ד דמהכא מוכח דשואל שחייב בכיבוס כמבו' הכא, גרע מגזלן, דגזלן אינו חייב כשגרם כתם עד שיהיה שינוי. והנה ע"ע קבא דקשייתא קו' ל"ט שהק' אמאי אין השואל פטור מכיבוס, משום מתה מחמת מלאכה, ועיי"ש מש"ה מהטור ש"מ ס"ג. ועי' שו"ת יד חנוך סי' מ"ב שתי' דכ"ה מנהג המדינה, להחזיר נקי, והוי כאילו התנו. ועי' חזו"א אה"ע סי' פ"ב סקט"ו, די"ל דחיוב כיבוס הוא דוקא בנפחת ערך הבגד, ומשלמת הפחת מדין שמין לשואל.
אבל לענין טומאה וכו' טמאה. עי' כרו"פ בתפא"י סי' ק"צ סקכ"א שהק' מ"ש לענין טומאה דאין יכולה לומר איני מאמינתך שבדקת עצמך, ומ"ש מנתנסך יינך, דאם אינו בידו אין נאמן, [שו"ע יו"ד קכ"ז א']. וכה"ק בחת"ס ד"ה אבל, ויעו"ש בכרו"פ די"ל דמיירי כשאמרה הראשונה לשניה קודם שהשאילה, בדקתיו לבשתיו ולא אמרה שבדקה אחר הלבישה, ומשו"ה לענין כיבוס פטורה, אבל ענין טומאה לא, משום דהחלוק נידון כבדוק. ועי' חזו"א נשים סי' נ"ט סק"נ ד"ה נדה, ועייש"ע וכן בכרו"פ מו"מ אי דוקא כשאומרת לה קודם שאלה, או אף לאחר שאלה ואפ"ה נאמנת משום דהבדיקה יכולה לגרום טומאה גם לראשונה.
רד"ה מדרבנן דלמא ארגשה ולאו אדעתה. עי' בתוד"ה מודה שנקטו ברש"י דמשמע דאם ודאי דלא הרגישה טהורה, ויעו"ש שנחלקו ע"ז. ועי' הרשב"א לעיל ג. ד"ה והא, כרש"י, וכ"ה בריטב"א שם ד"ה האי. אמנם עי' לחו"ש סי' ק"צ שמלה סק"א ד"ה עיין, דרש"י מודה לתוס', ורק אמר טעם לגזירה דרבנן. וכ"כ בפרדס רימונים [פתחי נדה עמ' ל"ז], וכ"כ בערול"נ בתוד"ה מודה. וכ"כ במשנ"א, ובסד"ט סי' ק"צ סקמ"ג. עדות ביהוסף אספ"ז עמ' ט"ו. ועי' אבנ"ז יו"ד סי' רמ"ג.
ועייש"ע בחת"ז הטעם שהוצרך רש"י לפרש כן משום דרבנן לא אסרו, דין המפורש בתורה להתיר. ועי' פרדס רימונים פתחי נדה ח"ב אות א' עמ' ל"ו, שפי' דזהו החידוש שהתחדש בתי'. וכעי"ז בערול"נ בתוד"ה מודה. ובשו"ת שב יעקב סי' ל"ו דף מ"ה. ד"ה והנראה, כ' דהטעם משום דמש' לי' דשמואל שאמר טהורה, היינו לגמרי', והיינו משום שנתנה דעתה לבדוק, וודאי נתנה דעתה על ההרגשה, ובכה"ג לא חשו רבנן. וע"ע פרדס רימונים [פתחי נדה החקירה השניה עמ' ל"ז] דאין לדון כאן סד"ר לקולא, כיון שעיקרו משום חשש דאורייתא.
רד"ה רב אשי וכו' דשמואל לא איירי בהרגשה כלל. עי' שו"ת שבו"י סי' ל"ו, וסי' מ"א [בשם הג"מ ליב ממענץ, ובשם הג"מ גבריאל] דלדעת רש"י שמואל לא איירי בהרגשה כלל, ולא ס"ל דבעי' הרגשה, [אמנם יתכן דאכתי צריך הרגשה לברר דהדם מגופה]. וכ"כ הסד"ט סי' ק"צ סקצ"ג ד"ה לכן נלע"ד, ובנובי"ק סי נ"ה ד"ה והנראה, בפי' א', ובשערי דעה סי' קפ"ג סק"א. ערול"נ ד"ה שמואל. ועי' שו"ת הרמ"א סי' צ"ז, [ועי' חכמ"ב ד"ה מודה שמואל, בדעת הרמ"א שם, ובדעתו בשו"ע סי' ק"צ ס"א]. ועי' בשבו"י סי' מ"א שהק' לשי' זו, דהא שמואל אמר להדיא, עד שתרגיש בבשרה, וכה"ק ברעול,נ ובנוב"י שם, ועי' סד"ט סס"י ק"צ סקצ"ג, ד"ה לכן נלע"ד, שכ' [בדעת רש"י] דרב אשי קאמר דבעי' מה"ת הרגשה משום בירור, וכשלא הרגישה תלי' דלאו מגופה, וגזרו חכמים על כתמים, וכשנמצא על דבר שאין מק"ט, לא גזרו. וכ"כ בערול"נ ד"ה שמואל, בדעת רש"י, וכן בשב יעקב סי' ל"ו ד"ה אמנם כן, ובנוב"י מהדו"ק סי' נ"ה ד"ה והנראה, בפי' א', ובשערי דעה סי' קפ"ג סק"א, וכן מש' בשו"ת הרמ"א סי' צ"ז. אולם עי' בינת אדם שער בית הנשים סי' ז' סק"ט דפליג. ועי' חכמ"ב ד"ה מודה שמואל דמד' הרמ"א בשו"ע רס"י ק"צ, מוכח דכונתו בתשו' מדרבנן. ועי' חת"ס לעיל נ"ז: ד"ה אמר. ועי' שו"ת צ"צ שם לדחות ד' הסד"ט.
תוד"ה כרבי נחמיה וכו' טעמא דר"נ וכו'. וברשב"א נ"ז: ד"ה אמר שמואל, פי' דלא גזרו על דבר שאינו מק"ט, משום דלא שכיח דימצא בו כתם. וכ"פ המאירי נ"ז: ד"ה זה שביארנו.
ובר"ן נ"ז: ד"ה מודה, פי' הטעם, דכל גזירת כתמים היה בכדי שלא יבואו לטהר בגד שנגע בו דם ונטמא טומאת ערב, ומשו"ה דוקא במק"ט, וכעי"ז ברשב"א נ"ז: ד"ה אמר שמואל בשם מורו [רבינו יונה], ובמאירי שם. וכעי"ז בנוב"י קמא יו"ד סי' נ"ב [ועי' להלן פלוגתא בדעת הנוב"י, ועי' בהגהות הגר"ב פרנקל בסוף הנוב"י, לסייעו מד' הר"ן, וכן בשו"ת ברית אברהם יו"ד סי' נ"ח אות ב', וע"ע בשו"ת שו"מ תליתאה ח"ג ס"ס נ"ז, שו"ת בית שערים יו"ד סי' רס"ח]. ובהגמ"י איסו"ב פ"ט אות ה'.
והנה עי' פרי דעה בפתיחה, שער הרביעי, מש"כ בפי' הר"ן, דתלי' בהפלוגתא אי מקור מקומו טמא, אמנם עי' שו"ת רע"א סי' ס"ב, דבדם לכו"ע מקור מקומו טמא. ובעיקר הענין אי לכו"ע בדם מקור מקומו טמא, עועי' חוו"ד סי' ק"צ סק"ח דפליג על הרע"א. ועי' חי' מהר"י שפירא, בתוד"ה כרבי, לחלק בין דם מכה לדם נדה, דלכו"ע מקור מקומו טמא.
והנה הנוב"י שם פי' דבעצם ל"ה לרבנן לגזור כתמים, כיון דל"ה הרגשה, וספק אי מגופה, והוי סד"ר דלקולא, וגזרו רק משום דהבגד טמא ומשום דמקור מקומו טמא, וטומאת הבגד הוי סד"א דלחומרא, וילה"ק לתי' זה, דלרבי דס"ל מקור מקומו טהור, לא יהיה דין כתמים, וכה"ק החוו"ד סי' ק"צ סק"ח, ובחת"ס נ"ח. ד"ה כל, עוד הק' החוו"ד להנוב"י דא"כ כשודאי מגופה בלא הרגשה, יהי' דין כתם, ודלא כהמבו' בד' שמואל דבדקה קרקע עולם. וע"ע פרי דעה שם דלדרך זו, המ"ד דס"ל מקור מקומו טהור, פליג על רבי נחמיה, וכן מסקי החוו"ד וחת"ס שם. עוד בפרי דעה ק"צ שפתי דעת סקט"ז, דילה"ק להנוב"י שכ' [במהדו"ת סי' ק"ט] דדבר המטמא מדרבנן חשיב מק"ט, ולמש"כ במהדו"ק דגזירת כתמים הוא משום טומאת ערב דאו', אמאי איכא דין כתם במק"ט דרבנן.
והנה יש לדון בד' הנוב"י הנ"ל, אי באופן שודאי מגופה, אין חילוק בין מק"ט לאינו מק"ט, ומצינו פלוגתא בזה, דעי' חוו"ד שם בדעת הנוב"י, דאין חילוק, אמנם עי' שו"ת ברית אברהם יו"ד סי' נ"ה אות ב', ומקור מים חיים סי' ק"צ ס"י, דיש חילוק. וכ"מ בשו"ת דברי חיים יו"ד ח"ב סי' פ'.
עוד עיי"ש בחוו"ד להק' להנוב"י, [וכעי"ז להר"ן], אמאי על דבר שאינו מק"ט, שהרי הדם מטמא דברים אחרים שיגעו בו, וכיון שהדם טמא תטמא גם האשה. ועי' חת"ס ד"ה כל דעוד ילה"ק, דלגבי משתיתא מבו' דגזרו על המקבל טומאת נגעים, משום לא פלוג, ויותר צריך להחמיר בנמצא בקרקע עולם, דשמאי יגע בו ככר שהוא מדאו'. ובעיקר הטעם שטימאו משתיתא אי הוא משום לא פלוג, עי' נוב"י מהדו"ק סי' נ"ב [יעו"ש דהוא משום ל"פ], וע"ע שו"ת שיבת ציון [לנדא] סי' מ' די"ל קו' הנ"ל, דדייני' על המצב כמות שהוא עתה, עיי"ש.
והנה בחת"ס שם, פי' באופ"א הטעם שלא גזרו כתמים בשאינו מק"ט, י"ל דטעם התלייה שהרגישה ולא שמה ליבה ולא תלי' דעברה בשוק ש"ט ושכחה, משום דההרגשה "רמיא עליה יותר", וזה דוקא כשעוסקת בדברים המקבלים טומאה., וכ"כ החת"ס בשו"ת יו"ד סי' קפ"ב. ועי' שיירי טהרה סי' ק"צ תשו' ט', משה"ק ע"ז.
נ"מ בין פי' התוס' להר"ן
והנה עי' סד"ט סי' ק"צ סקצ"ג ד"ה מזה דנפ"מ בין טעמי התוס' והר"ן, בנמצא על בגד שאינו מק"ט, והונח ע"ג בגד המק"ט, דלהר"ן טמאה בכדי שלא יטהרו הבגד התחתון, ועייש"ע מו"מ בזה, ומו"מ אי איכא טומאת משא בכלים. ועי' שו"ת שבה"ל ח"ה סי' ק"י אות ז', ובשיעוריו סי' ק"צ ס"י סק"ב, מש"כ להוכיח דהחת"ס פליג ע"ז. וע"ע שו"ע הגר"ז סי' קפ"ג קו"א סק"ב, לענין בודקת עצמה בעד, ולא דן מצד טומאת משא. וע"ע פרי דעה בפתיחה, שער הרביעי, לדחות ד' הסד"ט, וכן יעו"ש בשם שו"ע הרב סי' ק"צ סקכ"ב. ובעיקר הענין אי איכא טומאת משא בכלים, לכאו' כ"מ בסד"ט הנ"ל דיש, אמנם האחרונים הוכיחו דאין טומאת משא בכלים, והק' מזה על הסד"ט, וכן עי' מנ"ח מצ' קס"א אות ד', ואכמ"ל. וע"ע תהלה לדוד יו"ד סי' ס"ב די"ל הנפ"מ הנ"ל, באופן שאדם החזיק בידו בגד שאינו מק"ט. וכ"כ בפרדס רימונים פתיחה לסי' ק"צ ח"ד סוף אות ד'. אולם עי' פרי דעה שם דטהורה, [דבלא"ה טמאה מהדם בטומאת מגע]. ועי' שו"ת חת"ס ח"ו סי' פ"א, דמבו' דטהורה. וכן בשו"ע הרב קו"א סי' קפ"ג סק"ב, [ולפי הפרד"ר מוכח דפליגי על הסד"ט, ועי' בדי השלחן סי' ק"צ-י ביאורים ד"ה דבר].
בא"ד וההיא דמשתיתא וכו' מ"מ מקבל טומאה בנגעים. אמנם הראב"ד בבעה"נ שער הכתמים סי' ג' [ב'] אות ב' ד"ה ואפי', [והו' ברא"ש סי' ב', וברשב"א לק' ס: ד"ה ולענין, ובתוה"א ב"ז ש"ד, כ"ד. ובמאירי ד"ה כתם בשם גדולי המפרשים, ובר"ן לק' ס: ד"ה דרש], פי' דמשתיתא הם פשוטי כלי עץ שאין מקבלים טומאה, ור' ינאי פליג על ר' נחמיה, ויעו"ש בכל הני ראשונים שדחאוהו. ובעיקר הענין כמאן קיי"ל, עיי"ש דלא קיי"ל כר' נחמיה. אמנם עי' בר"ן ד"ה שמואל, בשם הראב"ד דקיי"ל כר' נחמיה. ועי' ערול"נ ד"ה אינו, דהוא ט"ס בר"ן, וצ"ל הרמב"ם, ועי' חי' מהר"י שפירא בתוד"ה כרבי, דאפשר שהראב"ד חזר בו. ועי' רמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ז כר' נחמיה. ועי' ערול"נ ד"ה תיזל, הטעם שהשמיט הרמב"ם דין משתיתא, אי משום דפסק כר' נחמיה. ועי' לחו"ש סי' ק"צ סקל"ד.
והרז"ה בבעה"נ שם, פי' דמשתיתא היינו כלי אריגה שמקבלים טומאה. וכ"כ הרשב"א לק' ס: ד"ה ולענין, ובתוה"ב הארוך ב"ז ש"ד, כ"ד, ובר"ן שם ד"ה דרש, וכ"ה במאירי ד"ה כתם, בפי' א', וכעי"ז ברא"ש סי' ב', [אמנם עי' ש"ך סי' ק"צ סקט"ז בדעת הרא"ש כהתוס'].
וברד"ה משתיתא פי' דהוא טווי שמקבל טומאה. וכ"כ הרמב"ן לק' ס: ד"ה כיון, ובחי' הר"א שם ד"ה מדדרש, וברשב"א לק' ס: ד"ה ולענין, ובתוה"א שם, בשם יש מי שפירש, ובשם הרמב"ן, וכ"ה במאירי ד"ה כתם בשם י"מ.
בא"ד מ"מ מקבל טומאה בנגעים. עי' נובי"ק סנ"ב להק' דהא כל גזירת כתמים הוי בגלל הבגד, והכא הבגד אינו טמא כלל. וכ"ה בכרו"פ בתפא"י סי' ק"צ סק"ט, והחת"ס ד"ה והנראה לי, ויעו"ש לדחות ישובו של הכרו"פ, וכה"ק החוו"ד סי' ק"צ סק"ח, וסד"ט שם סקצ"ג, ובפרדס רימונים בפתיחה לסי' ק"צ ח"ד אות ה'. ועי' משנ"ת בזה לעיל. ועיי"ש בנו"י דצ"ל דהוא משום לא פלוג, ויעו"ש כן בשם הגהמ"י איסו"ב פ"ט אות ה'. וכ"כ החוו"ד וסד"ט ופרדס רימונים שם. ועי' חת"ס ד"ה כל, משה"ק ע"ז, ויעו"ש די"ל דטעם דבעי' מק"ט, היינו משום דאז שמה לבה ואין ספק שמא עברה בשש"ט ושכחה, ולפי"ז ה"ה במק"ט נגעים.
ובעיקר הענין אי היה גזירת כתמים בדבר המקבל טומאת נגעים, ומשמעות ד' הראשונים שלא פירשו כהתוס', וכן מו"מ בזה, וכמאן קיי"ל, עי' רש"י ד"ה משתיתא, וראב"ד בבעה"נ שער הכתמים סי' ג' אות ב' ד"ה ואפי', ורמב"ן לק' ס: ד"ה כיון, ובחי' הר"א שם ד"ה מדדרש. רז"ה בבעה"נ שם. רשב"א לק' ס: ד"ה ולענין, ובתוה"ב הארוך כ"ד, ר"ן שם ד"ה דרש, רא"ש סי' ב', מאירי ד"ה כתם. ועי' ש"ך סי' ק"צ סקט"ז בדעת הרא"ש כהתוס', וכן משמ' שם שפ' כהתוס', וכ"ה במחצית השקל שם דמד' המעיל צדקה סוס"י ס' משמ' כהתוס', ועי' בהגה' הר"ר שלמה הכהן שם לדחותת ראייתו.
תוד"ה מודה וכו' ואין נראה וכו'. עי' סד"ט סי' ק"צ סקצ"ג ד"ה הגם שלכאורה, דהטעם שנחלקו, שהרי המק' ס"ל דאין טעם לחוש שמא הרגישה ולאו אדעתה, כיון שאין דרכו להשתהות זמן רב, וכמבו' בתוס' נ"ז: ד"ה הרואה, ולא מסת' דהתרצן פליג בזה. ובמשנ"א פ"ט מ"ג מש"כ פי' נוסף, דלדעת התוס' אי הוי חיישי' דארגשה ולא שמה ליבה, היה זה ספיקא דאו'. ועי' ערול"נ ברד"ה מודה. פרדס רימונים [פתחי נדה החקירה השניה עמ' ל"ז].
תוד"ה ומי וכו' וי"ל כיון דכתמים וכו' להקל נמי היה לנו וכו'. וכ"כ ברשב"א ד"ה ומי. תורא"ש ד"ה על. ובר"ן ד"ה מי, כ' די"ל דכיון דכתמים דרבנן, אם אין מחזיקין לקולא, כ"ש שאין להחזיק לחומרא. ועי' חכמ"ב הטעם שהתוס' לא תי' כהר"ן.
והנה ע"ע שו"ת הרמ"א סי' צ"ז, דמוכח מתוס', דבמקום שיש לתלות להקל ולהחמיר, צריך להחמיר, ורק גבי החזקה ממקום למקום חלוק בין מקום הרגיל וכו'. ועי' סד"ט סי' ק"צ סקצ"ג ד"ה ועוד ממעשה, להוכיח מהר"ן [הנ"ל] איפכא, דתלי' להקל. סד"ט שם. ט"ז שם סקמ"א. ועי' שו"ת נחלת אבות סי' י'.
בא"ד בדבר הרגיל קצת וכו'. ובעיקר הענין אי אף בדבר שאינו רגיל אין להחזיק טומאה ממקום למקום להחמיר, הנה עי' ר"ן ד"ה ומי, [הו' לעיל], דמש' דמש' דאין להחזיק, ודלא כהתוס'.
בא"ד ולא אמר בדקה וכו'. ועי' לחו"ש סי' ק"צ שמלה סקי"ט, שביאר דאבל לחוש שמא ניתז על רגליה ונגעה בהם והביאתם מעל בית התורפה, הוי ד' תליות.
בא"ד וממתני' נמי הוה מצי למיפרך. עי' סד"ט סי' ק"צ סקכ"ו ד"ה ומתוס' דמוכח מהכא דפליגי על הרשב"א [ד"ה נמצא, ובתוה"ב ב"ז ש"ד י"ז: בשם מורו] דדוקא כשבדקה ויודעת שלא נטלה ידיה, חוששין, אבל בסתמא אין חוששין, דהא מתני' ע"כ מיירי כשאין זוכרת אם בדקה, משא"כ בברייתא דודאי בדקה. ועי' בינ"א כלל ח' סי"ד, שכ' להוכיח איפכא, דהתוס' ס"ל כהרשב"א ודלא כהמ"מ [איסו"ב פ"ט ה"ח], דלד' המ"מ מה תי' דהיתה זוכרת, אכתי ניחוש שמא נגעה בגופה כנגד בית התורפה וניתז עליה דם. ועי' לחו"ש סי' ק"צ שמלה סקי"ט, ויעו"ש בבינ"א ישוב קו' התוס' אליבא דהמ"מ, עפי"ד הר"ן ד"ה ומי. וכן עי' בזה בלחו"ש סי' ק"צ שמלה סקי"ט.
תוד"ה כשורה וכו' דהיינו טיפין וכו' היינו רצועה וכו'. וכ"כ הרשב"א ד"ה כשורה. רא"ש סי' ב', תורא"ש ד"ה כשורה, וברא"ש סי' ב' בשם הרשב"ם פי' דשורה היינו הרבה שורות, ורצועה היינו שורה אחת, ור"י מיבעי כיון שאין דרך דם להתחלק לכמה שורות. וכ"ה הרשב"א שם בשמו. ובמאירי ד"ה בסוגיא פי' דכשורה, היינו בקו ישר, שאי דרך דם בכך, ורצועה היינו שמתרחב באורך ורוחב גדול, וכעי"ז בערול"נ ד"ה כשורה. וע"ע דברי חמודות שם אות י"ד דקדוק מהרמב"ם איסו"ב פ"ט הל"ט דכשורה, היינו שהדם נראה כאילו התחיל מלמטה והמשיך כלפי מעלה, באופן המוכיח שאינו מגופה, ויעו"ש עוד להוכיח, ועי' ב"ח סי' ק"צ סקי"ב בשם הרשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד י"ח. וכן יעו"ש בד' הרמב"ם.
בא"ד היינו מעורבבין וכו'. עי' חידוד הלכות דלפי' זה הספק אי הטיפין מצטרפין לגריס, אמנם שאר הספיקות כשיר וכשורה, הם בצורתם המוכחת עליהם שאינם מגופה, ועייש"ע מו"מ בזה, וכ"מ ברשב"א ד"ה מאי, ובתוה"ב ב"ז ש"ד י"ח: בשם רבותינו הצרפתים, וכנא' כוונתו להתוס'. אמנם עי' ערול"נ ד"ה כשורה, דהרא"ש סי' ב' כ' דמיירי באופן שהטיפין מעורבבין בצורה משונה, ועי' משנ"ת בגמ' בד"ה טיפין טיפין. ועי' טור סי' ק"צ ס"ט דבכל הספיקות הנידון אי מצטרפין, וכ"כ הב"ח שם סקי"ב.
בא"ד היינו על הבגד והכא מיירי על בשרה וכו'. וכ"כ הר"ן ד"ה טיפין, והרא"ה בבדק הבית י"ח, והרשב"א שם די"ל דהכא אין הספק לענין צירוף הטיפות, אלא בכתמים יותר מגריס ומשום דאין דרכה של אשה לראות כן, אך יעו"ש מה שילה"ק, דבברייתא מבו' דביותר מגריס טמאים אף שאי"ז כצורתם, ובגמ' הכא נסתפק בזה.
תוד"ה ולענין וכו' עליו להביא ראיה. וכה"ק התוס' בחולין נ"א. ד"ה המוציא, ובתורא"ש ד"ה לענין, רשב"א ד"ה אמר, ובכתובות ע"ו. ד"ה רב אשי, ובמאירי ד"ה בדקה, ובחי' הרשב"ץ ד"ה ארוכה, [עיי"ש היטב]. ועי' חזון יחזקאל פ"ט ה"ח ד"ה וחברתה, דאין הקושיא לענין טומאה, דל"ש בזה כאן נמצא כאן היה, דאין נעשית נדה אלא מחמת עצם הראייה, וזה אינו בפנינו, ורק הק' לענין כיבוס.
ובעיקר הענין אי אמרי' כאן נמצא כאן היה לענין כיבוס או רק לענין טומאה, [ומשום דליכא טענת ברי], הנה עי' רשב"א כתובות ע"ו. ד"ה רב אשי, דל"א כאן נמצא כאן היה לענין ממון, וכ"כ בפסקי הרי"ד כתובות שם, וכ"מ במאירי ד"ה בדקה, בשם גדולי הדור. ועי' שו"מ מהדו"ק ח"א סי' רמ"ג. אמנם עי' חזון יחזקאל הנ"ל.
בא"ד וי"ל כיון דאינה לשניה אלא בתורת שאלה וכו'. וכן תי' התוס' בחולין נ"א. ד"ה המוציא, ובתורא"ש ד"ה לענין, וכ"כ המאירי ד"ה בדקה, בשם התוס'. ועי' סד"ט סי' ק"צ סקפ"א דלפי"ז אם מכרה לחבירתה, הראשונה טהורה ואפי' אם לא בדקה עצמה אחר פשיטת החלוק, דתולה בחבירתה, ושניה טמאה וחייבת בכיבוס. [וזה תלי' אי באיסורין אמרי' כאן נמצא כאן היה, ועי' להלן בזה], ועייש"ע בסד"ט דמבו' דגם לענין איסור אמרי' כאן נמצא כאן היה, ועייש"ע מו"מ בזה, ובעיקר הדין כ"מ בטור חו"מ סי' ל"ט, ובית שמואל שם סקי"א. והנה עוד עי' סד"ט שם שחידש דאם השאילה לחבירתה וחזרה הראשונה ולבשתו שתיהן טמאות, דרשות שתיהן אחת היא, ועייש"ע ביאור בזה. אמנם עי' רשב"א כתובות ע"ו. ד"ה רב אשי, דמבו' לא כן, והו"ד לק' בבא"ד ועוי"ל, ויל"ע בזה, וכן עי' לחו"ש סי' ק"צ שמלה סקמ"א בדעת הרמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ל. וכ"כ בחסדי דוד פ"ט הי"ב.
בא"ד ועוי"ל דהתם קאמר שאם ירצה להוציא וכו'. וכעי"ז בתוס' בחולין שם, ותורא"ש שם. ועי' להלן מו"מ בכוונתם. והנה התוס' בחולין שם כ' די"ל דלבטל מעשה אמרי' כאן נמצא וכו', משא"כ הכא שאין באה לבטל מעשה רק להיפטר מתשלומין, מו"מ בכוונתם, וכן מו"מ אי זהו כוונת התוס', וכ"כ בתורא"ש שם. ועי' חת"ס ד"ה אבל דזהו כוונת התוס', וכ"כ בחזו"א אה"ע סי' פ"ב סקט"ו, יו"ד סי' רי"ד, ובחולין נ"א. אמנם עי' שו"ת עין יצחק ח"ב אה"ע סי' ס"ה אות מ"ז, דתוס' כאן פליגי עמש"כ בחולין שם]. ועי' שער"י שער החזקות פט"ו.
ובעיקר הענין עיי"ש ברשב"א די"ל דאין אומרים כאן נמצא כאן היה, רק לענין טהרות, [ומשום דליכא טענת ברי], ולא לענין ממון, והיינו אליבא דרב אשי בכתובות שם, וכ"כ בפסקי רי"ד כתובות שם, ובמאירי ד"ה בדקה, בשם גדולי הדור, ועייש"ע ברשב"א בכתובות ובמאירי דמוכח דרב ששת ס"ל דל"א כל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה, ועי' חכמ"ב בתוס', בשם הרא"ש כתובות פ"ז סי' ט"ז דזהו פלוגתת הראשונים, אי קיי"ל כשמואל דכל שנולד הספק וכו', ויעו"ש דכ"ד התוס' דאין הלכה כשמואל, וכן יעו"ש דזהו הטעם שהשמיטו הרמב"ם והשו"ע דלענין דינא פטורה, משום דס"ל כהתי' הב' דהתוס', ופסקו כהסוגיא בכתובות ודלא כרב ששת דפטורה מלכבס, עיי"ש ואכמ"ל.
עוד כ' הרשב"א שם בשם התוס' די"ל דמיירי כשהשניה החזירה כבר החלוק לראשונה, ומשו"ה יכולה לומר ברשותך נולדה הריעותא. לחו"ש סי' ק"צ שמלה סקמ"א בדעת הרמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ל. וכ"כ בחסדי דוד פ"ט הי"ב בדעתו. ועי' סד"ט סי' ק"צ סקפ"א, דבכה"ג שהחזירה לראשונה, שתיהן טמאות. וברשב"ץ תי' די"ל דל"א באשה כאן נמצא וכו', משום דדמים מצויין בה.
בא"ד אם ירצה להוציא וכו' אבל הכא לא תתחייב וכו'. עי' חדוד הלכות בתוס', בסד"ט סי' ק"צ סקפ"א שהק' מכתובות ע"ו: דמוכח דגם להחזיק מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה, וכה"ק בחכמ"ב בתוס', ובחוסן ישועות בתוס'. ועי' חת"ס די"ל דדוקא התם שרוצה שיחולו הקידושין או המקח שכבר נעשה, ואף שהוא רק להחזיק, משא"כ הכא שאין רוצה בקיום שום מעשה, וכן תי' החזו"א אה"ע סי' פ"ב סקט"ו, יו"ד סי' רי"ד, ובחולין נ"א. ועי' תורא"ש ד"ה לענין, ובתוס' חולין נ"א. ד"ה המוציא מש"כ כעי"ז, דלבטל מעשה אמרי' כאן נמצא וכו', משא"כ הכא. אמנם עי' עין יצחק שם, דאי"ז כוונת התוס' כאן. ועי' שער"י שער החזקות די"ל בגדר כאן נמצא כאן היה, דהוא מסלק הריעותא מרשות המוכר, [ולא דמגלה דהמום נעשה ברשות הלוקח], וממילא חייב הלוקח בתשלומי המקח, משא"כ בשאלה דאין שום מקח.