מעשי למלך/ביאת מקדש/ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשי למלך ביאת מקדש ו

א

א')

כל

כהן שיש בו מום וכו'.

הנה במג"א סי' נ"ג וכן בא"ר הביאו תשובת מהר"ם שכ' וז"ל שאלת על אדם שנפלו זרעותיו אם ראוי להיות ש"ץ פשיטא דראוי וראוי הוא דאין מומין פוסלין אלא בכהנים ולא בש"צ אדרבא מצוה מן המובחר דמה הקב"ה חפץ להשתמש בכלים שבורים דכ' לב נשבר ונדכה ומשמע אפי' לש"ץ קבוע וראי' מפ"ק דחולין דאין מומין פוסלין בלוים וכשרים לעבודת השיר והביא במג"א דברי הזוה"ק דהא דהקב"ה משתמש בכלים שבורים היינו דוקא בלב נשבר דכא ושפל רוח אבל מי שיש בו מום הוא פגום ולכן כהן בע"מ פסול לעבודה ע"כ בש"ץ יש ליזהר:
ונראה לכאורה להביא ראי' מגמ' דידן דס"ל כהזוהר דבגמ' דבכורות פריך א"כ עשית למשה רבינו בע"מ ויש להבין הא משה רבינו לוי הי' ואין בע"מ פוסל בלוים בשלמא בבכורות דף מ"ד דפריך נמי כהא"ג אקרא דנער הי' בוכה א"כ עשית למשה רבינו בע"מ היינו משום דנפסל בקול כפירש"י שם אבל שאר מום אין פוסל בלוים אע"כ כסברת הזוה"ק דעכ"פ פגום הוא מי שהוא בע"מ כמשה רבינו דהי' שליחו של הקב"ה לישראל לא הי' משתמש בו בכלים שבורים אך יש לדחות כדאמרינן בשבת דף צ"ח שאני משה דאין שכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר א"כ גם בזה י"ל שאני משה אי הי' בע"מ ל"ה שכינה שורה עליו אך פשיטא יש לדחות דהא משה רבינו עבד עבודה כל שבעת ימי מילואים ע"כ דלא הי' בע"מ והנה בשו"ת חו"י סי' קע"ו רצה ג"כ לפסול חזן בע"מ או סומא אף דבוודאי הקב"ה משתמש בכלים שבורים יען שידוע שרמ"ח איברים הוי כסא ודמות רמ"ח אורות עליונים ורמ"ח איברים רוחניים שבנשמה וא"כ כל כהא"ג הרי הכסא פגום ובא"ר תמה עליו שנעלם ממנו הך דחולין דאין מום פוסל בלוים ול"א דא"כ הכסא פגום לכן אמרתי לבאר עיקרא דהאי מילתא דבשבת דף ק"ו אמר ר"פ נקטינן אר"י אבי תרי לא נפיל והא קחזינן דנפל ההוא כדרמי בר אבא אין חי' שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה שנאמר אדם ביקר בל יבין ותמוה א"כ למה אבי תרי לא נפל דכשנדמה לו כבהמה אך א"ש דהנה בפרקי אבות חביב אדם שנברא בצלם חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם אלקים וכתב התוי"ט דכל אדם נברא בצלם ואפי' נכרי אבל צלם אלקים לא זכה אלא אם השלים נפשו ברוחניות והבאתי דבריו בפ"א מכלי המקדש וכונתו מבוארת דיש לאדם ב' צורות צורות אנושיות ואם זוכה יש לו עוד צורה אלקיות ודביקות השגחה הפרטיות ברמ"ח איברים שנברא בצלם אלקים רוחניים כמש"כ החו"י הנ"ל שהוא מושגח בפרטיות מהשי"ת ולכן כ"ז שאדם יש לו שני צורות ששוכן עליו גם רוח ד' אז הוא מושגח ואין שום חי' שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה והיינו בסור ממנו צורה אלקיות אז תוכל הבהמה לשלוט עליו וזה שהביא אדם ביקר בל יבין דהיינו בסור ממנו צורה אלקיות אז נמשל כבהמה נדמו ולפי"ז י"ל בוודאי עפ"י סוד היצירה צריך האדם שיהא שלם ברמ"ח איבריו מה שבא לאדם מצד צורה האנושיות ואז שורה עליו גם צורה האלקיות ברמ"ח איברים רוחניים והוה כבי תרי אבל בחסר אצלו אבר מאיברי האנושיות אז מצד סוד הבריאה חסר לו ג"כ אבר זה מצורה האנשיות כי אין יכולה לשרות עליו צורה שלימה הרוחנית אם אין שלימה בצורה האנשיות אך כל זה מצד סוד היצירה אבל בוודאי אפשר שתהא חופף עליו צורה הרוחניות על ידי השגחה יתירה ולפי"ז שפיר כ' הזוה"ק דהאדם שהוא בע"מ הוא פגום שכן הוא בסוד היצירה אבל כיון שאם יזכה יהא חופף עליו צורה אלקיות שלימה בכל רמ"ח איבריו לכן לא פסלה תורה בע"מ בלוים ולכן גם לש"ץ אין לפסול אם אין שלם ברמ"ח ולכן גם איבריו וכן מתבאר מדברי המדרש ויק"ר פ"ז א"ר אבא כל או שבור או חרוץ והכשיר באדם לב נשבר ונדכה מבואר דאין מה שפסל הקב"ה בבהמה הכשיר באדם פסול בבהמה עוורת לפסול באדם כשהוא עיור או שבור או חרוץ רק שיהא לו לב נשבר ונדכה ומזה שאמרת עוורת נשמע דאין לפסול אדם כשהוא עיור באחד מעיניו דכשהוא סומא בשתי עיניו הא כתבו הפוסקים פסול לש"ץ יען דהוא פטור מן המצות וזה ראי' כלפי החו"י:
והנה אמר רב אשי במגילה דף כ"ט מאן דיהיר בע"מ וכן בע"ז דף ו' דפריך ודלמא תמים בדרכיו כ' רש"י עניו ושפל רוח דמי שהוא עניו נקרא תמים וקשיא דמהא מוכח דמום שבאדם הוא הוראה שיש חסרון במעשיו ואיך אמר כאן שזה מעלה שהקב"ה משתמש בכלים שבורים:
ב')

בע"מ

שעבר ונכנס לוקה.

והקשה רמב"ן בס' המצות מספרי והזר הקרב יומת לעבודה או אינו אלא אף שלא לעבודה אמרת קו"ח מה בעל מום שלא ענש מיתה אינו ענוש אלא לעבודה זר שיש בו מיתה א"ד שלא ענש אלא לעבודה:
ובמהר"ם ברבי ביומא דף כ"ג כ' לתרץ דהנה הא דלרבינו א"ח מיתה אלא לעבודה ל"ק לרבינו מנ"ל כיון דליכא קו"ח ממום משום דפשטא דשמעתתא ביומא שם דקאמר לרב א"ח אלא ד' עבודת לא עבודת סילוק משמע אבל משום כניסה א"ח ורק עיקר הקו' דסובר בע"מ חייב נגד הספרי ע"ז כ' די"ל דרבינו לשיטתו בפ"ט מה' אלו דבע"מ א"ח רק בע"ת שזר חייב וא"כ מוכח מקרא דאזהרה דאל הכפורת לא יבוא גבי בע"מ פי' בכניסה ריקנית דאל"כ קשה ל"ל עד המזבח לרבות ז' הזאות שבפנים כדאיתא שם לאשמעינן דהוה עב"ת תיפוק לי' מדכתב גבי בע"מ אל הפרוכת לא יבוא דהיינו להזות ש"מ דהוי גמר עבודה דאי הוה אחרי' עבודה בע"מ פטור אלא וודאי אך אל הפרוכת משמע כניסה ולא עבודה ולכן צריך קרא לז' הזאות אמנם סתם ספרי הוא ר"ש ור"ש סובר מקלקל בחבורה פטור א"כ סובר קרא דלכל דבר מזבח לא אתא לז' הזאות אלא לתה"ד דחייב כלוי א"כ שפיר י"ל דקרא אל הכפורת דוקא לעבודה וכיון דקיימ"ל כרב בתה"ד פטור א"כ ע"כ בע"מ חייב בכניסה לוקה יעו"ש דפח"ח:
והנה לפמש"כ בפ"ט מה' אלו דרך אחר דלר"ש יען דסובר כל הזאה כפרה בפ"ע ביומא דף נ"ט מוכח דקרא לתה"ד דעב"ס חייב א"כ א"ש ג"כ קו' הנ"ל דספרי כר"ש דקרא דלכל דבר לתה"ד וקרא דאך אל הכפורת שפיר י"ל לענין הזאה נכנס אבל ריקנית א"ח אבל לדידן דל"ה הזאה בפ"ע קרא אתי לומר דז' הזאות הוה עב"ת לא לתה"ד א"כ יקשה הא ידעינן מקרא דאל הכפורת אע"כ דחייב בכניסה לבד מזה אייריא קרא דאל הכפורת וא"כ להלכה דתה"ד פטור שפיר בע"מ חייב בביאה ריקנית:
אמנם נראה לי בדבר פשוט לישב קו' הרמב"ן דהנה במשל"מ סוף ה' אלו הקשה לרמב"ן בדף מ"ה קאמר ר"ש לר"י וכי תעלה על דעתך שזר קרב אצל מזבח ומשני ר"י אפשר דעביד במפוחא ויקשה לרמב"ן דבשלמא לרבינו משום כניסה ריקנית א"ש אפשר דעביד במפוחא אין קרב למזבח אבל לרמב"ן הקו' משום דעביד עבודה במזבח א"כ מה הואיל בעביד במפוחה עכ"פ עביד עבודה יעו"ש ולפי"ז י"ל דרבינו סובר בהאי פליגי באמת רב"י ור"ש ר"ש סובר כרמב"ן דלאו משום כניסה אלא משום עבודה א"כ ל"ש עביד במפוחה אבל חי' יסבור כרבינו משום כניסה לבד א"כ שפיר משני עביד במפוחא וכן בירושלמי פ"ב דיומא מבואר דפליגא בהא ר"ש דלר"י לית לי' הא דזר קרב וע"כ כמש"כ ולפי"ז ל"ק מספרי דסתם ספרי ר"ש והלא ר"ש סובר ע"כ בלא"ה דלא כרבינו אבל רבינו פסק דהלכה כר"י לכן מפרש שפיר משום כניסה לחוד ודו"ק:
ובזה אור לי להבין דעת קדושים דברי רבינו בפ"ג מתומ"ס שפסק כר"י דג' מערכות הן ובגמ' איתא דר' יוסי כר"ש דיליף מונתנו בני אהרן דהצתת אליתא בראשו של מזבח ורבינו לא הביא דרשא זו אלא קרא דואש על המזבח תוקד וכבר הקשה כך בלח"מ ולפמש"כ ניחא דרבינו פסק בהא ע"כ דלא כר"ש (וכן בתוס' יומא דף כ"ז הוכיחו דר"ש לית לי' וכי ס"ד שזר קרב ולית לי' עביד במפוחא או בזריקה ולכן ל"צ קרא דבג"ז עצים צריך כהן דקרא דוערכו אין מיותר לר"ש והרי רבינו בפ"ב מתומ"ס כתב קרא דוערכו דבעי כהנים א"כ מוכח דפסק דלא כר"ש משום דאיסור גישה אל המזבח לאו משום עבודה אלא משום כניסה אזהר רחמנא וע"ז שפיר שייך אפשר בזריקה ודו"ק) דהרי לרבינו דכניסה לבד אסור א"כ שייך שפיר אפשר דעביד במפוחא דכל הכונה דזר לא יקרב אל המזבח הכונה כניסה לבד וא"כ שייך דעביד במפוחא ולכן הביא קרא דואש המזבח וזה נכון:
ומוכח לפי"ז דלרבינו בין בזר בין בע"מ חייב בכניסה לבד אך קשיא ע"ז דתוס' הוק' הכהן ל"ל לר"ש ותי' לאש דהדיוט דהו"א דזורק למזבח והקשו הא ר"ש לית לי' אפשר במפוחא א"כ לית לי' אפשר בזריקה ותי' באש של הדיוט שייך שפיר בזריקה אבל בהצתת אליתא לאו אורח ארעא וא"כ לדברינו דלר"ש לית לי' דעביד במפוחא יען דאין משום כניסה אלא משום דהוה עבודה על מזבח אסור כמש"כ משל"מ לרמב"ן א"כ ל"ש באש הדיוט דשייך זריקה דעכ"פ הרי עביד עבודה אך יש לומר דלפמש"כ קו' תוס' מעיקרא יש לישב דצריך הכהן לאש דהדיוט ולא יקשה וכי ס"ד זר קרב אצל מזבח דכיון דלר"ש הטעם דאין זר קרב משום דעביד עבודה על המזבח אסרה תורה עלי' א"כ באש של הדיוט שפיר הו"א דלא אסרה תורה אף לזר אף דעושה על מזבח לכן צריך הכהן והבן:
שוב האיר ד' את עיני וראיתי בתוי"ש דף כ"ז הרגישו בזה דלענין ב' גזרין העלו שם דלא אפשר בזריקה לר"ש ומ"ש מאש דהדיוט דאפשר בזריקה ותי' דיליף בזבחים דף י"ח מהאי קרא הכהן בכהונו ולא לאש של הדיוט א"כ באמת לאש של הדיוט לר"ש א"צ קרא דבעי כהן מסברא דכי זר קרב אצל מזבח ואפשר בזריקה לית לי':
ג')

וכן

בע"מ שעבד לוקה.

הנה במשל"מ הוכיח שעובר בב' שמות כששימש בע"מ במזבח כיון דלדעת רבינו לוקה כשקרב למזבח ובשו"מ מ"ד ח"א סי' מ"ו הקשה מיבמות דף ל"ג דאיתא התם דבע"מ ששימש בטומאה חייב שנים וללקי ג' אקריבה למזבח והנה לכאורה י"ל הרי יש כאן גם חיוב ביאת מקדש בטומאה כמו שעמד בזה ברמב"ן וע"כ אייריא בלא שהה וא"כ י"ל גם בבע"מ א"ח אקריבה למזבח אלא בשהה כשנעשה בע"מ בפנים שחתך בסכין טמא באצבעו כשעמד אצל מזבח ואין חייב רק בשיעור שהי' כמו בטמא דא"ח בנטמא בפנים רק בשיער שהי' דלאו דוקא לענין טומאה בעינן שיעור שהי' אלא אף אביאה ריקנית א"ח בנכנס דרך גגות רק בשיעור שהי' כמש"כ במשל"מ ה"נ בבע"מ איסור קריבה למזבח הוה משום ביאה ריקנית כמו בע"מ שנכנס להיכל וכמש"כ בשעה"מ פ"א מה' אלו אך יש להשיב דהנה משכחת בהי' ק"צ שבא בטומאה דאז א"ח אביאת מקדש לכן לא חייבוהו משום ביאת מקדש אבל בע"מ למזבח חייב אף שבא בטומאה וא"כ שפיר יקשה אמאי לא מחייבין ג':
אלא דיקשה א"כ משכחת נמי טמא ששימש שחייב אשימוש וא"ח אכניסה א"כ מאי פריך בשבועות דף י"ז שימש בטומאה היכא משכחת להו הא משכחת בק"צ הבא בטומאה ואולם לפמש"כ בפ"ג מה' אלו קו' הגמ' קאי מטמא בטומאה היוצאת מגופו לא מטומאת מגע ובהא לא הותרה בציבור:
אך בפשיטות י"ל דלא חשוב רק שני מיני חיובים טמא ובע"מ אבל מה דאיכא כמה חיובים באיסור אחד לא קחשיב וכהא"ג צריכין לתרץ אהא דאיתא במשנה דמכות יש חורש תלם אחד וחייב שמונה דלא קחשיב רק כמה חיובים שונים אבל מה דאיכא באיסור אחד כמה חיובים לא קחשיב:
ובזה ניחא ג"כ הא דמסיק ביבמות אלא בשחיטה ובפרו של כה"ג והא בשחיטה איכא כמה איסורים משום מפרק ומשום צובע שעמד ע"ז בשו"מ וכן במליקה חייב משום נבילה ומשום טריפה כיון דטריפה תחילת נבילה הוא כמש"כ רבינו בפ"ד ממא"ס והכל איסור אחד לא קחשיב מה דאיכא לטפויי לאווי בפעולה אחת:
ד')

ואם

עבד פסול וחלל עבודה.

הנה הא דבע"מ מחלל עבודה יש לראות אי מטעם דהוה כזר או פסול אחרינא והנה תוס' דף י"ז הקשו דנעשה קו"ח ערל ואונן מבע"מ שפסול להזאה אף שכשר לתרומה ובטה"ק ובערל"נ ביבמות דף ע"ה תמה מנ"ל לתוס' בע"מ פסול להזאה הא בע"מ רק כזר וזר כשר להזות ולדעתי י"ל הרי בריש פ"ב דזבחים איתא דטמא ובע"מ פסולין לעבודה בבמה אף דזר כשר חזינן אף במקום שזר כשר בע"מ פסול ה"ה לענין הזאה ול"א דדינו כזר לגמרי:
הנה במשל"מ העלה דכל שיעור ל"ב מן המזבח ג"כ בכלל האיסור לדעת רבינו ובשומ"ש סי' מ"ו הביא ראי' לדברי הרמב"ן דרק מן המזבח ולפנים באותן כ"ב חייב מיבמות דף ל"ג דקחשיב דבע"מ חייב שתיים ואמאי לא קחשיב שלשה דנכנס אל המזבח בשלמא לרמב"ן ניחא דרק בכ"ב אמה שבין האולם ומזבח עובר יעו"ש שכ' לתרץ ע"ד פילפול:

א')

אין

בע"מ נכנסין בין האולם ולמזבח.

הנה דעת רבינו דהוא מה"ת והרמב"ן בסהמ"צ הקשה עליו מסוכה דף מ"ד דר"ל ס"ל דבע"מ נכנסין עם ערבה בין האולם ולמזבח ואי רק מעלה דרבנן איך הותר להם ליכנס כדי לצאת בערבה ובספר ערוך לנר על סוכה כ' לתרץ דר"ל ורי"ו באמת בהא פליגי דר"ל ס"ל דמה שאסר הכתוב לב"מ ליכנס בין האולם ולמזבח היינו כיון שאין ראוי' לעבודה והוי ביאה ריקנית וכמו שכהן אפי' אינו בע"מ לוקה כשנכנס ביאה ריקנית להיכל כמו כן בע"מ דגרע החמיר הכתוב עליו לאסור ביאה ריקנית שלו גם בין האולם למזבח ולכן קאמר ר"ל אם נכנס להקיף המזבח אין זה ביאה ריקנית אצלו ולא אסרה לו התורה אבל רי"ו השיב דילמא בזקיפה וא"כ א"צ בהרבה כהנים ואפי' אם בנטילה שהותר לכל דילמא אעפ"כ רק לתמימין התיר הכתוב לכנוס ולא לבע"מ דלא משום ביאה ריקנית אסרה לו התורה אלא משום גריעותא ע"י מומו ולכן אפי' לצורך הנטילה והקפה אסור ליכנס ופסק כרי"ו והעלה בזה ליישב מה דתמוה דרבינו לא הביא דין זה ר"ל וכ' יען דהלכה כר"י לגבי ר"ל והקשה ע"ז שהרי מה שהשיב רי"ו דלמא בזקיפה איתותיב מברייתא דלעיל דמסקינן בנטילה וכן פסק רבינו וא"כ גם מה שהשיב רי"ו דלמא בתמימים קאי רק למ"ד בזקיפה וה"ק דלמא בזקיפה וכיון דכן מי אמרת בב"מ דלמא בתמימים וכיון דרבינו פסק כמ"ד בנטילה למה לא פסק כר"ל להנ"ל ניחא דפסק כרי"ו יען דטעמו דר"ל משום דהוה ביאה ריקנית ובהא לית הלכתא כוותי' דלאו משום ביאה ריקנית אסור אלא משום גריעותו ע"כ פסק כרי"ו נגד ר"ל יעו"ש:
ול"נ לישב בפשיטות דהנה רבינו פ"ז מלולב כ' ובאים העם ולוקחין ממנה ונוטלין אותם כדרך שעושין בכל יום הנה דס"ל דכל העם נוטלין אותם לא הכהנים בלבד וכ' בערל"נ לעיל דף מ"ג ראי' לדברי רבינו ממה דפריך לקמן מ"ש לולב דעבדינן שבעה זכר למקדש ומ"ש ערבה דלא עבדינן ז' זכר למקדש ואי כפירש"י ותוס' דערבה רק הכהנים נוטלין הרי יש חילוק גדול בין לולב לערבה דלולב שהי' מצוה לכל ישראל עבדינן זכר אבל ערבה שלא הי' בכהנים הוי כשאר עבודות שבמקדש שלא עשינו להם זכר אלא ע"כ כדעת רבינו דגם ערבה היתה מצוה במקדש לכל ישראל את"ד:
ולפי"ז ע"כ לית הלכתא כר"ל דטעמו דר"ל דשרי ליכנס בערבה משום דל"ה ביאה ריקנית הנה זה שייך רק אי המצוה רק בכהנים אבל אי המצוה בכל ישראל א"כ ל"ש כלל לומר דבנכנס בערבה ל"ה ביאה ריקנית דאינו ענין עבודה בכלל א"כ ע"כ ס"ל ר"ל דהמצוה רק בכהנים אמנם רי"ו דס"ל דלא הותר כניסה לבע"מ ס"ל דהמצוה בכל ישראל א"כ הוה ביאה ריקנית א"כ לכן ע"כ פסק דלא כר"ל דאין בע"מ נכנס כיון דרבינו ס"ל דמצות נטילה בישראל וא"ש:
וכמו כן ראיתי בילקוט סי' תש"ג דכ' דמצות נטילה בישראל ושם כתוב לאמר ג"כ דבזה"ז דאין לנו מזבח המצוה בהקפה לזכר בעלמא ובזה יש תשובה לדברי הב"ח סי' תרס"ה שכ' דאין לאבל להקיף בערבה דהוא דומיא דפרועי ראש דאסור ליכנס בין אולם ולמזבח ולפי מה שבארנו זה אינו כיון דמצות ערבה בישראל א"כ לא הי' נכנסין כלל בין אולם ולמזבח בערבה א"כ כשאנו עושין זכר היינו לגוף מצות נטילה וזה שייך גם בפרועי ראש ובאבל וכן העלה בטו"ז דאיכא מצוה גם באבל רק דהוא כ' מטעם אחר יעוש"ה:
הנה רבינו בסהמ"צ כ' דאזהרת הבע"מ שלא יכנס למקדש הוא מאך אל הכפורת לא יבוא וכ' בלב שמח דמשום הכי אסור להכנס למקדש בכדי שלא יבוא לעבוד העבודה דלא יבוא הוא משום שלא יחלל והוכיח מזה בשדי חמד מ"א דגם בדאורייתא איכא סייג וכן מוכח מריש חולין דדרשינן וכי תחדל לנדור לא יהא בך חטא דהטעם משום שלא משלם:
אמנם לי נראה דתליא אי ביאה במקצת שמה ביאה דאי שמה ביאה ל"ש לומר הטעם משום שלא יבוא לעבוד דבביאה במקצת ל"ש האי טעמא אבל אי ל"ש ביאה ואין עובר אלא בנכנס כולו אזי שפיר י"ל דהוא משום סייג אלא דיש להשיב דהא גופי' דביאה במקצת שמה ביאה הוא גופי' רק משום שמא ימשך ליכנס כולו א"כ אדרבא מהא גופי' מוכח דשייך סייג מדאורייתא ועמש"כ בסוף ה' תמורה:
ב')

מפי

השמועה למדו שאזהרה שלא יקרב לעבודה וכו'.

וברדב"ז בלשונות הרמב"ם הקשה הא מקרא מלא דיבר הכתוב ומאי מפי השמועה תשובה מפי השמועה למדו דאפי' נכנס לצורך הקרבה לוקה משום נכנס בע"מ למקדש דסד"א דלהוי פטור וקרא דאך אל הפרוכת לא יבוא וכו' היינו היכא דנכנס שלא לצורך עבודה אבל לצורך עבודה הו"א דפטור אמר קרא לא יקרב להקריב דה"ל למכתב לא יקריב מאי לא יקרב להקריב אפי' להקריב לא יקרב וודאי מפי השמועה הוא דדרשינן להאי קרא הכי ולזה דקדק הרב ז"ל כשהביא הפסוק לא סיימו וכ' שנאמר אשר יהי' בו מום לא יקרב משמע דקרא לא מיירי אלא לענין קריבה ומש"כ בסוף לשונו אזהרה זו שלא יקרב לעבודה ה"פ שלא נקרב אפי' לצורך עבודה וא"ת גם זו מאידך קרא נפקא דכתיב ואל המזבח לא יעשה ל"ק דאתא לחייב הנכנס אפי' למזבח שלא לצורך הקרבה ולא זו אף זו קאמר:

ג

הרי

זה פסול עד שיעבורו. אבל אח"כ כשר, וקשה לי הא כיון שנדחה א"ח ונראה דהרי בקרבנות למ"ד בע"ח נדחים צריך קרא מום בם עבר מומם ירצו וא"כ באדם דלכו"ע שייך דיחוי כמש"כ הרא"ש סוף פ' ואלו מגלחין וקרא ליכא דאם עבר כשר וא"ל יען דכ' קרא כל אשר יהי' בו מום ודריש בת"כ לבע"מ עובר א"כ נדע דאם עבר כשר לעבודה דז"א דהרי גם בבהמה יליף מקרא דאשר יהי' בו מום דפסול להקרבה כמש"כ רבינו בפ"א מאימ"ז אפ"ה צריך קרא דאם עבר מום ראוי להקרבה למ"ד בע"ח נדחים והנה בת"כ דריש באמת מקרא אחר מום בו פרט לשעבר מומו א"כ באמת גם באדם איכא קרא דאם עבר מומו ראוי לעבודה:
אך עדיין קשה דהרי בבהמה ידעינן בלאו דרשא דמום בם דעבר מומם ירצו מקרא דואם בהמה טמאה כדדריש בבכורות דף ל"ז א"כ מוכח עבר מומם ירצו דאל"ה למה בע"מ עובר לא יהי' נפדה ונשחט במדינה כיון שאף אם עבר פסול להקרבה וכבר הקשה כן הריט"א ותי' דצריך קרא לאם עבר ע"י רפואה דהו"א כיון דכהא"ג נשחט עליו במדינה ונפדה כיון דלא אתיא ממילא א"כ צריך קרא דאפ"ה אם עבר ע"י רפואה כשר להקרבה והיינו דהו"א כדמספקו בתוס' דף ל"ז ע"י רפואה חשיב מום קבוע ואף עבר ע"י רפואה פסול להקרבה קמ"ל קרא וא"כ יקשה גם בכהן מנ"ל באם עבר ע"י רפואה דכשר לעבוד:
ואמנם לכאורה יש ליישב דהנה באמת כבר הק' תוס' זבחים דף ע"ז דל"ל מום בם הא בבכורות ילפינן מקרא דמום עובר כשר ותי' דהו"א בקדשים כיון שנראה ונדחה א"ח ונראה ובטה"ק הקשה על דבריהם דמקרא לא מוכח רק דמום עובר אין נשחט במדינה אבל שמותר להקרבה לא נשמע ול"נ שכונתם להקשות אם אסור אחר שעבר למה לא יהא נשחט במדינה וכקו' הריט"א באמת וע"ז פריך דהו"א בקדשים דנדחו רק דיקשה ע"ז הרי גם בקדשים יש קרא דואם בהמה אשר יקריב ממנה מלבד קרא דכ' פסח ועור דכתיב בקרבן כמו שהקשה בריט"א ותימה איך נעלם מתוס' שבדשום יש ג"כ קרא ול"נ שדבריהם נכונים דהנה אי מקרא הו"א נהי דע"כ כשר להקרבה בעבר דאל"כ למה לא יהא נפדה ונשחט עליו אבל הו"א נהי דע"כ כשר להקרבה בעבר דאל"כ למה יהא נשחט עליו אבל הו"א דצריך להקדישו שינית יען שקדושתו נדחה ולכך כתבו התינח בבכור דמוכח ע"כ דלא נדחה דאי נדחה וא"ח להקרבה למה אין שוחטין עליו דל"ש דיקדשנו שנית דל"ש בבכור אבל בקדשים הו"א דנדחה וצריך עכ"פ להקדישו שינית לכן צריך דמום בם ואכתי דהו"א דלכן אסור לשחוט עליו ואין נפדה יען דעכ"פ אי הקדישו שנית חזי להקרבה ואי משום דיחו' ליכא א"כ ה"ה קודש הקדישו אף דאין קרב משום דנדחה אבל משום בע"מ ליכא לכן אין נשחט עליו לכן צריך קרא מום בם עבר מומם ירצו אפי' קודם שיקדישנו שנית ולפי"ז התינח בבהמה אבל באדם ל"ש זה ויש לדמותו לבכור דילפינן מפסח ועור דמום עובר דאין נשחט עליו א"כ חזי להקרבה ולפי"ז באדם ג"כ סגי בקרא אחד דמום בו עבר מומו ירצה ורשאי לעבוד עבודה:
אמנם אפשר לפרש עוד כונת תוס' עד"א דהנה יש מום עובר שבידו להעביר המום והיכא דבידו ל"ש דיחוי אלא מום שעובר ממילא לאח"ז אין בידו שיעבורו כהא"ג הוה דיחוי וא"כ הו"א מום עובר כזה נדחה צריך מום בם וזה דוקא במוקדשין יען דהוה קדושת פה אבל בכור דמרחם קדוש ל"ש דיחוי באמת א"צ קרא לזה דאנ"ד ולכן כ' דקרא רק צריך למוקדשין דהו"א דנדחה והנה בכהן דג"כ קדושתו מרחם ל"ש ג"כ דיחוי ולכן א"צ רק קרא אחד דמום בו כתירוצם השני:
והנה בריט"א הביא דרשא דספרי דיליף גז"ש מבכור דמום עובר אין שוחטין עליו ול"ל תרי קראי ותי' חדא לאם עבר רק ע"י רפואה וא"כ יקשה באדם דליכא רק חד קרא מנ"ל בעובר ע"י רפואה דל"ה כמום קבוע וראוי אח"כ אם עבר ע"י רפואה אמנם לפמש"כ א"ש די"ל דקרא חדא צריך לאם עובר רק ממילא ואין בידו וקרא חדא למום עובר שבידו להעביר ע"י רפואה אף שלא ימתין כלל עד שיעבור ממילא ולכן בעינן תרי קראי דאסור לשחטו דהו"א במום דאין בידו מותר לשוחטו עליו אף דהוה מום עובר אבל לעולם בעבר רק ע"י רפואה דהיינו מום קבוע באמה פסול להקרבה אף שעבר מומו ע"י רפואה ובמש"כ א"ש מה שהוק' תוס' ד"ה השתא להאי שינויא דיליף מקו"ח ל"ל קרא דפסח ועור ומה שתי' בתוס' עיין במהרש"א וריט"א שהקשו על דבריהם ולפמש"כ ניחא דצריך קרא בס"ד למום עובר ממילא וכי למום עובר ממילא וגם בידו שיעבור:
אולם אי נאמר כתירוצם הראשון דגם מום קבוע אם עובר ע"י רפואה הוה מום עובר י"ל א"כ אדרבא בעובר ע"י רפואה עדיף יען דבידו ול"ה דיחוי משא"כ בשעיבר ממילא ואין בידו להעביר היה דיחוי:
והנה נראה להביא ראי' דבהני רפואה למום קבוע ממש"כ רבינו בפ"ז הי"ג במזוהם שף גופו בבושם ועוד והוא גמ' בכתובות דף ע"ו ומבואר שם לתי' קמא אייריא הך בזיעה שאין עוברת ע"י רחיצה אבל עובר ממילא לאחר זמן עתוס' שם ולתירוץ בתרא דמשני דאפשר ברפואה דהיינו בשף כמש"כ רבינו קאי גם אמום קבועין ובעובר ע"י רחיצה הרי בזיעה שאין עוברת ממילא אפ"ה ע"י רפואה ששף גופו עוברת מוכח דמהני רפואה:
ואולם בגוף חקירת תוס' אי מום קבוע מהני רפואה והק' מהא דנפגם עור הערוה מום ובניטל כשר ודחו דאפשר אחר שנפגם ל"מ נוטל והנה כיוצא בזה אמרו לענין טריפות אין חוזר להכשירו ואפ"ה מצינו דחוזר להכשירו כגון בכוליא שהקטינה טריפה ואם ניטל כולו כשר אף אחר שכבר ניקב ורק ע"י רפואה א"ה להכשירו כמו שאבאר:
לפי"ז יש לומר דע"י רפואה הוה מום קבוע שוחטין עליו במדינה רק בניטל כולו חוזר להכשירו אבל מה שנתרפא ע"י רפואה ל"מ דאי מהני רפואה לא הוה מעולם מום קבוע רק מום עובר אבל מה שנתרפא ע"י נטילה עי"ז ל"ח מום עובר לומר שאין נשחט עליו אף קודם שניטלה אלא מום קבוע הוה ונשחט במדינה:
מעתה קשה לי לדעת הר"מ ברא"ש ס"פ ואלו מגלחין דיש דיחוי בגברא א"כ נהי דאיכא קרא דמום בן דפסול לעבודה הא עבר מום ירצה נוקי קרא בעבר ע"י רפואה דבידו אבל עבר ממילא דנדחה מנ"ל אע"כ בגברא ל"ש דיחוי ונראה לישב כיון דבע"מ חילק ואוכל בקדשים וגם נושא כפיו כמו שבארנו בפ"ד מכהמ"ק א"כ קדושתו לא פקע ל"ש דיחוי אלא דא"כ גם בקדשים נאמר דל"ה דיחוי דהרי נהי דבע"מ א"ר להקרבה קדושתו עליו לאסור בגיזה ועבודה לכן נ"ל דשאני אכילת קדשים דג"כ עבודה דאפי' אכילת תרומה עבודה הוה כדאיתא בפסחים דף ע"ב א"כ לא נדחה מעבודה כלל ולכן כהן שנעשה בע"מ ל"ח דיחוי ובהכי ניחא מה שהקשו תוס' סוטה י"ד כ"ש שנוקבו או בגכ"ה שנקרעו ונתלכלכו איך מהני תיקון הא כבר נדחה די"ל כיון דבידו לתקן ולכבס ל"ה דיחוי וכן מוכח מהא דאיתא בע"ז אבני מזבח ששקצו אנשי יון דפריך וליתברינהו ומשני אבנים שלימות בעינן וקשה מה מהני דליתברינהו עכ"פ הא כבר נדחו וא"ח ונראה וצ"ל כיון דבידו לתברינהו ל"ח דיחוי ובה' אימ"ז יבואר עוד:

אחד

מתחילת ברייתו. הנה בכ"מ לא הראה מקומו והוא בספרי פ' ראה וכן בת"כ פ' אמור יליף כן מקרא לענין כהן בע"מ ובפ"ב מאימ"ז הארכתי:

ו

א')

כל

מום ששוה באדם ובבהמה מחלל עבודה.

והנה יש להקשות דרבינו בפ"ח מה' אלו כ' עינו אחת קטנה ועינו א' גדולה ובפ"ב מאימ"ז כ' כן גם בבהמה א"כ מחלל עבודה וא"כ למה לא מנה רבינו כן בפ"ז מה' אלו בין מומין דמחלל עבודה ותוס' בכורות דף מ"ג כ' באמת דמחלל וא"כ דברי רבינו צע"ג דלא מנהו בין מומין דמחלל עבודה ובפ"ח מנה דאין שוה בזרעו של אהרן עינו א' קטנה וא' גדולה והא כיון דהוא גם בבהמה א"כ מום הוה אך להא י"ל דבפ"ח אייריא רק אם אחת קטנה מחברתה אבל לא קטנה כשל אווז דבבהמה ל"ה מום רק בקטנה כשל אווז אבל קמייתא קשה עכ"פ למה לא מנהו בפ"ז בין מומי כהנים בעיני אחת קטנה כשל אווז והנה בפ"ב מאימ"ז כ' כיון דב' קטנים פסול כש"כ אחת קטנה כשל אווז וא' גדולה ותימא שלא ראה דבפ"ח כ' רבינו להדיא עינו אחת קטנה ועוד דלדבריו הדרה קו' לדוכתי' א"כ שוה בבהמה ובאדם וא"כ למה לא מנה אותו בפ"ז במומין דמחללין עבודה וי"ל דכיון דבאמת באדם פסול אף שאין קטנה כשל אווז וגדול כעגל א"כ לאו משום מומא אלא משום שינוי לכן אף דשייך גם בבהמה אין מחלל עבודה דלא כתוס' הנ"ל ולכן לא מנהו רבינו בפ"ז ורק כתבו בפ"ב מאימ"ז במומין המיוחדים בבהמה אף דשם אין משום שינוי דהרי קטנה מעט ל"ח מומא עד שיהא אחד כשל אווז וא' כשל עגל ועדיין צריך תלמוד:
ב')

מומין

המיוחדין באדם לוקה.

והנה יש לתמוה דהא בגמ' איתא דאינו אלא עשה ובגמ' דמכות דף י"ח אמר רב גידל אמר רב כהן שאכל לפני זריקה לוקה מואכלו אשר כופר בהן לאו הבא מכלל עשה לאו ודחי בגמ' ומסיק זר שאכל לפני זריקה פטור וכן פסק רבינו בפי"א ממעה"ק א"כ סובר דלא לקי אלאו הבא מכלל עשה ובמשל"מ הרגיש קצת בזה ואין לומר הא רבינו בפ"ה מאימ"ז משמע דס"ל דלוקין אלאו הבא מכלל עשה דהקרבת טמאין הנה כבר כ' שם בכ"מ דהיינו משום דאיכא נמי קו"ח מבע"מ כהא"ג לוקין אף שאין מזהירין מן הדין כיון דיש לאו הבא מכלל עשה כמש"כ רבינו פ"ב ממא"ס:
ואמנם נ"ל דדברי רבינו נכונים דהנה קשה לי טובא לפירש"י דפי' לאו הבא מכלל עשה דהכי קאמר דבר ששוה בזרעו של אהרן הוא כהן אבל אינו שוה בזרעו של אהרן אינו כהן והא בקרא כתיב וכל מום אשר יהי' בבני אהרן לא יקריב ובת"כ מרבה מכל מום שאר מומין א"כ שוה זרעו של אהרן גבי לאו כתיב ועוד איך דריש אם אין שוה אינו כהן א"כ יחלל עבודה כדאיתא בזבחים דף כ"ב לעמידה בחרתיו ולא לישיבה ומחלל עבודה כיון דלאו כהן הוא וכן בבגדי כהונה דרשינן כהנים בכהונתם ע"ש דף כ"ג א"כ קשה דיחלל עבודה:
ולכן לולי פירש"י דהאי עשה דקאמר הכונה בהנהו דמראית עין רק עשה איכא (אף דזה דרבנן מצינו עשה דרבנן בזבחים דף ל"ב יכול יכנוס למחנה לוי' וכמו שהעלה ברא"ש ר"פ מ"ק) אבל אינו שוה בזרעו של אהרן בלאו והדבר מוכרח דאי הכוונה רק עשה יקשה א"כ הא דקאמר מאי איכא בין מום לשאין שוה בזרעו של אהרן ומשני דמחיל עבודה ויקשה הרי איכא בנייהו גם לאו דבמום לקי ובאין שוה בזרעו של אהרן ל"ה אלא עשה ועוד הרי אין שוה בזרעו של אהרן קאי גם בהנהו דכ' בקרא גבן וחרום דאיכא בבהמה ובהא הא לוקה דהא כתיב בקרא בפירוש ונתבאר שיטת רבינו:
והנה בספר איגרא רמא לגאון מו"ה משולם ראיתי בפסחים דף ל"ב כתב להביא ראי' לדברי רבינו דלקי ג"כ מיבמות דף ל"ג דהוק' תוס' איך חל איסור טומאה על איסור בע"מ דטומ' הותרה בציבור ולישב נאמר דמיירי בכהן שיש לו מום המיוחדין באדם שאינו במיתה אף לרבי דס"ל בע"מ ששימש במיתה דכיון דאין מחלל עבודה אינו במיתה ג"כ והוה חמור על קל וא"כ לס"ד דהתנא או חטאת או לאווי קתני יקשה הא רק עשה איכא אע"כ דאפי' במומין המיוחדין באדם גם כן לאוו איכא ולקי כשיטת רבינו ושוב כתב לסתור הוכחה זו דהא לדעת רבינו בפ"ט מה' אלו אינן חייבין אלא על העבודות שהזר חייב עליהן מיתה וכ' הכ"מ דבע"מ בלא"ה ליכא מיתה ע"כ אפי' לאו ליכא באין עבודה תמה וא"כ קו' תוס' יש לתרץ בפשיטות דהא ליכא לאוקמא בהצתת אליתא דא"כ האיך חשוב בע"מ ששימש בלאו הא אין עבודה תמה וא"כ א"צ לתי' התוס' דהוה קולא דהותרה בציבור וא"כ ממילא ל"ק קו' תוס' השני' הא טומאה ג"כ הותרה בציבור וא"צ לתרץ דאיירי במומין המיוחדין באדם וא"כ אין כאן הוכחה לשיטת רבינו יע"ש דפח"ח אמנם לפמש"כ ניחא דבוודאי הוכחה ליכא להוכיח מזה דין חדש שאינו מבואר בגמ' אבל כיון שבארנו שכן מפרש סוגי' דבכורות דהוה בלאו שפיר נוכל לתרץ קו' התוס' דיבמות דאייריא בבע"מ המיוחדין באדם:

וכל

מי שיש בו מום מן המומין המיוחדים וכו'. ובמשל"מ תמה דבגמ' איתא דליכא אלא עשה דפריך מאי איכא בין מומא לשאינו שוה בזרעו של אהרן איכא משום אחולי עבודה וכו' מאי איכא בין שאינו שוה בזרעו של אהרן ובין מראית העין איכא בנייהו עשה ופירש"י דהכי משמע השוה בזרעו של אהרן הוי כהן ויעבוד שאינו שוה לא יעבוד ולאו הבא מכלל עשה הרי שאינו עובר אלא דוקא בעשה ובספר פרי האדמה כתב דרבינו אית לי' גי' אחריתי דאיכא בנייהו ל"ת משום דקשיא לי' לגי' רש"י היכי הוה לאו הבא מכלל עשה שהרי הכתוב אמר כל איש אשר בו מום מזרע אהרן לא יגש והיכא אמרינן מי שהוא מזרעו של אהרן יעבוד ומי שאינו מזרעו לא יעבוד ועוד דא"כ הול"ל לעיל דאיכא בנייהו בין מומא לא"ש בזרעו של אהרן דמחיל עבודה ולקי וכן מוכח בת"כ מניין לרבות הכושי והלבקן ת"ל איש איש ריבה ר"ל דאמר הכתוב איש אשר בו מום מזרע אהרן ואח"כ חזר לומר כל איש ריבה את אלו אעפ"י שאינו מחיל עבודה א"כ לדברי הת"כ וודאי חייבי מלקות כיון דכל חד אית לי' קרא בפ"ע את"ד:

ז

אין

פוסל אלא מומין שבגלוי אבל שבגוף כגון ניטל כולי'. הנה בבכורות דף ל"ט בעי חסרון בפנים אי הוה חסרון וקאמר אח"כ כתנאי דפליגי בכרות וכתות אי חסרון בפנים שמי' חסרון ודחי כ"ע ל"ש חסרון גריס כן בצ"ק והנה רבינו בפ"ב מאימ"ז כ' נוטל כוליא פסול להקרבה א"כ סובר דהוה חסרון א"כ יקשה למה באדם כתב דל"ה חסרון אך לכאורה י"ל דוקא בבהמה דכ' תמים ס"ד דשמי' חסרון ופלוגתתם בכרות וכתות בבהמה אלא דע"ז יקשה א"כ הא דמסיק דל"ש חסרון למה סובר רבינו בבהמה דהוה חסרון אך ניחא די"ל בין לגי' צ"ק דל"ש חסרון וקאי פלוגתתם באדם ומוכח ג"כ חסרון בפנים ל"ח חסרון באדם או לגי' דידן דלכו"ע שמי' חסרון בבהמה ורק פליגי במומין שבגלוי והכונה דנפ"מ באדם דל"ש חסרון שייך פלוגתתם לענין מומין שבגלוי וא"כ לכל התי' באדם ל"ש חסרון ובזה יבואו דברי רבינו לקמן בפ"ז שכ' נוטל רוב המדבר של לשונו על נכון כאשר אבאר שם:

טריפה

עבודתו כשרה דאין בגלוי דכתיב שבר רגל או יד. וכתב הכ"מ שהוא תוספתא ויליף לה ממום עור או פסח שהוא בגלוי ותמוה א"כ על רבינו שכ' לימוד אחר ובת"כ פ' אמור יליף מאשר בו מום פרט לטריפה ויוצא דופן וגם בדרשא זו מאן רבינו וצריך טעם ובזה ניחא מה שהקשה בצ"ק מנחות דף ו' דפריך מה לבע"מ שפוסל בו מקריבין והקשה גם טריפה נילף בקו"ח שיפסול בו מקריבין ולהנ"ל ניחא דהרי בקרא ממעט לה בהדיא:

ח

ערל

הרי הוא כבן נכר וכו'. והוא גמ' זבחים דף כ"ב ובכ"מ הקשה דלמה כתב דמחלל עבודה ולוקה כזר ונראה לפרש דלכאורה קשה דלעיל בדף ט"ז הקשה תוס' ל"ל הלכתא בערל נילף בקו"ח ותי' יען דאיכא למיפרך כה"ג אונן יוכיח וא"ל שאני אונן כה"ג דאין מוזהר גם ערל אין מוזהר ומעתה יקשה דכל זה לשיטת רש"י דכתב דערל אין לוקה אבל לרבינו דכ' דלוקה יקשה ל"ל הלכתא וקרא דיחזקאל דמחלל תיפוק לי' מקו"ח כיון דמהלכה ומקרא דיחזקאל ידעינן דמוזהר וצ"ל דאמת קמשני דמוכח מקרא דמחלל ולפי"ז י"ל לרבינו שבק קרא זה וכ' דהוה כזר להורות לנו כיון דידעינן דלקי א"כ ילפינן שפיר מקו"ח מבע"מ כמו זר דיליף בקו"ח מבע"מ כמש"כ בפ"ט מה' אלו וזה שכ' דהוה כזר:
והנה יש להקשות דבתוס' זבחים דף ט"ו ובחי' רשב"א ביבמות מבואר דלמ"ד ערל כטמא ידעינן דמחלל וא"צ לזה קרא א"כ ע"כ דרבינו לית לי' דערל כטמא ובה' חגיגה פ"ב מבואר דסבירא לי' הטעם דערל כטמא וצ"ע:
ועוד קשה דמדכ' רבינו דהוה לי' כזר וביאר הכ"מ דרצה למצוא סמך מתורה ויקשה דעדיפא הוה לי' למסמך מטעם דערל כטמא ואולי י"ל דרבינו סובר תרתי דהוה כזר וכטמא ונפ"מ דפסול בק"צ אף אי ליכא כהן מהול משום דהוה נמי כזר ולכן מצריך שני לימודים ומיושב בזה קו' תוס' זבחים דף ט"ו שלמה לי' תרי קראי לערל מקרא דיחזקאל וערל כטמא די"ל דנפ"מ שיהא לו דין זר שפסול לעבודה בק"צ אף אי ליכא כהן אחר רק ערל:
שוב אתי לידי ספר הרדב"ז ללשונות הרמב"ם שהקשה ממנ"פ אי הוה כזר לחייב מיתה ג"כ וכ' דהכי גמירי ללקות ולא לחיוב מיתה והכי נמי משמע מקרא דלגבי מיתה כתיב והזר הקרב יומת משמע זר הידוע ולגבי מלקות כתיב וזר לא יקרב אליכם ומשמע כל זר וכן העלה בס' נר מצוה:

ט

מדירין

אותו על דעת רבים. הנה בפט"ז מאישות כ' רבינו דבלא ניסת דוקא ולא כתב דמדירין על דעת רבים משום דסובר דצריך לפרט את הנדר לכן לא הצריך להדירה עד"ר וא"כ קשה למה צריך כאן עד"ר כיון דקיימ"ל צריך לפרט את הנדר וכבר הקשה כך במהרי"ט ובבה"ז ותי' דנהי דצריך לפרט את הנדר היינו אם לא נטלה הכתובה אבל א"צ לפרט הסיבה כדי לגרש אשתו הפסולה וע"כ חכם מתיר לכן צריך להדיר עד"ר והא דאיתא בשמעתין דלמ"ד צריך לפרט הנדר ניחא היינו לס"ד הוה ס"ל דצריך לפרט גם הסיבה אבל כיון דמסיק בעד"ר א"כ א"צ לומר עוד דלמ"ד צריך לפרט היינו אף הסיבה וכן כתב המג"א סי' קכ"ח וכבר תמהו דבהא לא מיתרצתא עדיין דהא עכ"פ משמע בגמ' למ"ד צריך לפרט א"צ לאוקמא בעד"ר והא רבינו אין דרכו להביא רק מה שמתבאר בגמ' ועוד דאכתי קשה מדברי רבינו בה' ערכין שג"כ לא כתב דצריך עד"ר כמו שהקשה בשעה"מ לכן נראה ליישב ברווחא דהנה הקשה המהרי"ט לדרכו דתוס' ערכין כ' דגם בנודר ועובד אין מפרט הסיבה רק שהסיבה בכלל לשון הנדר שאסר הנאה מאשתו פסולה וא"כ ע"כ מפרט הסיבה כיון שבכלל לשון הנדר הוא ותי' מהרי"ט דרבינו מפרש כרש"י שידור הנאה ממנה לגרשה ואין בזה משמעות מחמת שהיא פסולה אבל בנדר ליתומים זה מעיקר תנאי הנדר של נודרת אם קיבלה כתובתה א"כ זה מלשון הנדר ממש צריך לפרט וגם זה דוחק דמגמ' עכ"פ לא משמע דיש לחלק ונראה דהנה בסי' רכ"ח סעי' ט"ו הביא המחבר ב' דיעות בנדר שלא יעשה איסור אי מהני התרה והקשה הש"ך אי ס"ד דבמילתא דאיסורא אין לו התרה כלל מאי קאמר ר"פ משום מילתא דאיסורא כיון דבדיעבד ג"כ אין לו התרה למה ילך כלל אצל חכם אע"כ דבדיעבד מותר ועוד מ"פ מעומד ומגרש הא לכו"ע אין לו התרה במילתא דאיסורא ותי' הש"ך דכאן איירי בתולה בדבר איסור כגון פירות אלו אם יעשה איסורא שקיבלה כתובתה אבל היכי דהנדר על האיסור י"ל דלא מהני התרה ונדחו בזה דברי הב"ח שהוכיח מכאן דבדיעבד מהני התרה דאל"כ מ"ט דר"פ דסבירא לי' דא"צ לפרט הנדר ולא חייש למילתא דאיסורא אע"כ באשה במילתא דאיסורא בדיעבד מותר לא חיישינן למילתא דאיסורא ע"כ אך יקשה לש"ך [מה] יענה לקו' הב"ח דמ"ט דר"נ דלא חייש למילתא דאיסורא דהא בכהא"ג במילתא דאיסורא לש"ך ל"מ הותר וכן יקשה מ"פ ילך אצל חכם דילמא באמת אייריא בכהא"ג בנדר ממנה דהוה מילתא דאיסורא דל"מ התרה כלל א"כ לא ילך אצל חכם כלל אך י"ל דהנה קשה בפלוגתת ר"נ ור"פ דר"נ קאמר א"כ מיגז גייז לי והכי הוה לי' להשיב דל"ח למילתא דאיסורא ועוד מה סברא איכא לומר דאתי למיגזיא הרי עתה אמרת דא"צ כלל לפרט הנדר א"כ מאי מכשול איכא אי נאמר דצריך ואי יגוז יגוז (וכבר הרגיש בזה ברשב"א הביאו בשעה"מ פ"ו משבועות ומכח זה הוכיח דלמ"ד דצריך לפרט אם לא פרט בדיעבד ג"כ ל"מ התרה ואיכא גזירא דאתי למגזיא והקשה מכאן לשיטת ריטב"א דס"ל אם לא פרט מותר) ועוד דתחילה הול"ל דר"פ אמר צריך לפרט משום מילתא דאיסורא ואח"כ טעמא דר"נ דא"כ אתי למגזי' אע"כ דאצ"ל לפרט אך י"ל דהכי קאמר דהנה הא דצריך לפרט הוא רק דרבנן וכן לפוסקים דס"ל דמילתא דאיסורא אין לו התרה היינו רק מדרבנן רק כיון שיש לחוש למילתא דאיסורא סובר ר"פ דצריך לפרט הנדר וממילא חכם לא יתיר וכמו שפסק בסי' הנ"ל דלכו"ע אין להתיר לכתחלה אבל בדיעבד מותר ואי ה"נ בנדר ממילתא דאיסורא ממש ג"כ יש לו התרה בדיעבד אבל א"כ סובר דא"צ לפרט דסובר דעשו תקנה דמשתא דאיסורא ממש אין לו התרה והיכי דתלשה במילתא דאיסורא ל"ח כלל במילתא דאיסורא ורק דזה אי אפשר לתקן כיון דבדיעבד מותר לא נוכל לתקן זאת דאכתי אתי למיגזי' ומאי הועילו חכמים בתקנתן ע"כ עדיף יותר לתקן דבמילתא דאיסורא ל"מ התרה כלל משנאמר דבכל נדר צריך לפרט כדי שלא יבוא להתיר מילתא דאיסורא דאכתי אתי למיגזי' (וכמעשה בירושלמי דאמר נדרנא דלא מרווחנא כדי שנתיר לו נדרו ושחק בקוביא) לכך עדיף יותר דל"מ כלל התרה ובשאר נדרים לא נעשה תקנה כלל דיפרט הנדר וא"כ יפורש הכי ר"נ סובר דעשו תקנה דמילתא דאיסורא ל"מ התרה אף בדיעבד א"כ אף אי ילך אצל חכם ולא יגלה שזה נדר במילתא דאיסורא בדיעבד כדי ג"כ לא הותר וא"כ מוטב לעשות תקנה שבדיעבד ג"כ לא מהני התרה משנאמר דצריך לפרט הנדר דזימנא דלא יפרט דאתי למיגזי' דאפי' במילתא דלאו איסורא חיישינן שישכח לפרט וחכם מאי דשמע מיפר ור"פ ס"ל דלא עשו תקנה דלא יהא מהני התרה כיון דבזה איקרי' דבר תורה דמצוה להתיר א"כ עשו תקנה דיהא צריך לפרט משום מילתא דאיסורא אולם קשה לי לדעת הש"ך מתוס' ערכין הנ"ל שכ' הא דנודר ועובד דהסיבה מלשון נדר שאומר שלא יהנה מאשתו פסולה א"כ איירי בנדרא דאיסורא ממש ואפ"ה פריך בגמ' מזה למ"ד א"צ לפרט הנדר ומוכח דתוס' סברי במילתא דאיסורא ממש מהני התרה דאל"כ מ"פ מנודר ועובד כיון דאין לו התרה לא ילך אצל חכם כלל כקושית הש"ך:
אך לפמש"כ דבאמת בהא פליגי ר"נ ור"פ יש לומר דהכי פריך דהנה הר"ן הביא שראב"ד ס"ד לומר הא דע"ד ר' אין לו התרה היינו בנדר ע"ד מצוה שלא לעשות איסור ורק הדר בי' מגמ' דמכות דף ט"ו דמוכח אף שנדר על דבר רשות אין להתיר והנה לפי"ז י"ל בוודאי לס"ד ידע ג"כ מעד"ר רק הוה ס"ל כראב"ד רק לדבר איסור והנה למ"ד צריך לפרט א"כ שפיר י"ל דהוה מילתא דאיסורא בעד"ר אין לו התרה אף היכא דאין הנדר בגוף מילתא דאיסורא אלא שתלה בדבר איסור כהך דנודר ועובד דהא באמת הוק' תוס' אמאי לא פריך ממשנה דבכורות ותי' דשם הוא אחר שגירש ל"ח שילך אצל חכם ועח"ס שתמה למה לא ניחוש דאחר שגירש ילך אצל חכם כיון שבקל יכול להתיר וליישב נאמר דממשנה באמת ל"ה קשיא לי' די"ל שנדר שלא יהנה ממנה א"כ לא מהני התרה דהוה מילתא דאיסורא רק מברייתא קשיא לי' די"ל שנדר שלא יהנה ממנה א"כ לא מהני התרה דמילתא דאיסורא משא"כ מברייתא דנודר ועובד ע"כ דברייתא אתי לפרש ולהוסיף דא"צ לדור ממנה רק בנדר מפירות אי לא יגרשנה דל"ה מילתא דאיסורא אפ"ה מהני ע"כ קשיא ילך אצל חכם ויתיר לו ואף בעד"ר דהא הוה דבר הרשות כיון שנדר רק מפירות אף שתלה בדבר איסור דא"ל דזה הוה ג"כ כמילתא דאיסורא ואין לו היתר בעד"ר א"כ למה מהני התרה הא לדידי' במילתא דאיסורא אין לו התרה כלל בשלמא אי צריך לפרט הנדר לא יתירנו החכם ואף דבדיעבד א"צ לפרט משכחת בנדר עד"ר דאין לו התרה דל"ה דבר רשות כיון שעכ"פ תלוי במילתא דאיסורא אם לא יגרש אותה דא"ל א"כ אין לו התרה כלל דהא אף במילתא דאיסורא ממש ס"ל דג"כ יש לו התרה כמו שבארנו למ"ד צריך לפרט הנדר:
ולפי"ז י"ל ק"ו המקשן היתה באמת כך למ"ד צריך לפרט א"כ אף היכא שאין מלשון הנדר א"צ לפרט עכ"פ משכחת בעד"ר דל"מ התרה דל"ה דבר רשות היכא שתלה במילתא דאיסורא וא"כ ל"מ התרה בעד"ר לכן שפיר תני נודר ועובד אבל אי א"צ לפרט הנדר א"כ בנדר ותלה בדבר איסור הא עכ"פ עיקר הנדר הוה דבר רשות דלפי הק"ו דידי' הוה ס"ל דא"צ לפרט דאין זה מעיקר הנדר א"כ ל"ח מילתא דאיסור א"כ שוב גם לענין עד"ר ל"ה אלא מילתא דרשות ויש לו התרה שפיר ככל נדר עד"ר בדבר רשות וע"ז משני בעד"ר דהיינו דעתה מחדש לו דאף בדבר רשות ממש אין לו התרה בעד"ר דהא למ"ד ברבים יש לו התרה היינו בדבר רשות וע"ז קאמר אבל בעד"ר אין לו התרה ע"כ היינו כמו בדבר רשות א"כ אף למ"ד א"צ לפרט הנדר וס"ל דבתלה בדבר איסורא ל"ה כנדר במילתא דאיסורא אפ"ה בנדר עד"ר אין לו התרה דאף בדבר רשות ממש אין לו התרה בעד"ר א"כ א"ש דרבינו כתב גם כנודר ועובד בעד"ר כמסקנת הגמ' דלא סגי בטעם דצריך לפרט הנדר הא אף למ"ד צריך לפרט א"צ לפרט הסיבה והא דהוה ניחא לי' בגמ' למ"ד צריך לפרט היינו משום דגם בס"ד ידע דל"מ התרה בעד"ר רק דס"ל דזה רק במידי דאיסורא ולמסקנא אף בדבר רשות עכ"פ מוכח דלטעם דנודר ועובד משום דאיירי בעד"ר לא משום דצריך לפרט דזה הטעם באמת לא סגי כיון דא"צ לפרט הסיבה וא"ש דברי רבינו:
והנה עד"ז י"ל עוד בפשיטות דבוודאי בס"ד הי' סבור דע"כ איירי בנדר הנאה ממנה שפסולה ע"כ הוא מלשון הנדר ולא יתיר חכם ולכן עובד אבל אי א"צ לפרט יקשה דילך אצל חכם דהי' סבור עתה בס"ד דמהני התרה אף בנדר מאיסורא וע"ז משני בעד"ר א"כ אחר דמשני בעד"ר י"ל דלא איירי מנדר ממנה (דבנדר ממנה לכו"ע צריך לפרט הנדר שזה מגוף הנדר הוא וגם מטעם אחרינא לא מצי איירי בנדר מאיסורא משום דאין לו התרה כלל) אלא בנדר מדברים אחרים איירי ותלה בדבר איסור כהא"ג מהני התרה דא"צ לפרט כיון שזה רק סיבה והא דנודר ועובד משום דנדר עד"ר ולכן א"ש דנקט רבינו הטעם דעד"ר דל"ש משום דצריך לפרט דזה רק סיבה כיון דאיירי בנדר מדברים אחרים כנ"ל (והנה לפי הבנת הב"ח דלמ"ד א"צ לפרט ס"ל בדיעבד מותר א"כ לכאורה י"ל בהיפוך למ"ד א"צ לפרט רק בדיעבד מותר וא"כ הכי פריך בשלמא אי צריך לפרט א"כ סובר בדיעבד אין להתיר א"כ מצי איירי בנדר ממנה וצריך לפרט דהוה מלשון הנדר אבל אי א"צ לפרט אף בנדר ממנה שהוא מלשון הנדר בדיעבד מותר א"כ ילך אצל חכם ויתיר לו ואמאי עובד ומשני בעד"ר א"כ למסקנא שוב י"ל אף למ"ד צריך לפרט מצי איירי בנדר מדברים אחרים ותלה בדבר האיסור אם לא יגרש אשתו פסולה רק דהכא איירי בעד"ר לכן נודר ועובד וא"כ ניחא שכ' רבינו ג"כ בעד"ר כמסקנת הגמ') ודו"ק:
אמנם הרע"ב במס' בכורות כתב דנודר בעד"ר וא"ל דיאמר לדבר מצוה כיון דצריך לפרט הנדר ישאל אותו החכם ויצטרך לפרט לו מאשתו פסולה ובבה"ז עמד עליו א"כ לר"נ דא"צ לפרט מאי מהני בעד"ר אכתי יאמר לדבר מצוה ואמנם כדבריו נראה גם מפי' המשנה לרבינו וכבר תמה עליו במהרי"ט והעלה דהא דצריך לפרט לאיזה דבר נדור אי אין בו דבר עבירה לא תליא בפלוגתא דצריך לפרט הנדר דבוודאי לכו"ע צריך לפרט שלא יהא מתנגד לדבר עבירה כיון שאין לו היתר אלא לדבר מצוה אך זה דחוק דלישנא דרבינו משמע דתליא בפלוגתא דגמ' אי צריך לפרט הנדר ול"נ לפרש כן דכוונת פי' המשניות והרע"ב כשיטת הראב"ד דבדיעבד עד"ר מהני התרה וא"כ לפ"ד הכי פריך למ"ד צריך לפרט ניחא דמסתמא איירי בנדר עד"ר דהא ב"ד מדירין אותו ויצטרך לפרט הנדר שהוא עד"ר ואם יאמר לדבר מצוה ישאלוהו החכם מה דבר מצוה אבל למ"ד א"צ לפרט א"כ לא יפרט שנדר עד"ר ויתירהו החכם דבדיעבד עד"ר גם כן מותר וע"ז משני כמ"ד עד"ר אין לו התרה אף בדיעבד (א"כ אי יאמר שהוא לדבר מצוה לא מהני התרה כיון שבאמת אינו דמ"צ ורק לס"ד צריך לפרט לכן לא לס"ד ס"ל דבדיעבד עד"ר יש לו התרה דמה יש לחוש שיאמר שהוא דמ"צ כיון דחכם ישאלוהו יצטרך לפרט לו וממילא לא יתיר לו) וא"כ הכי קאמר רבינו בפי' המשנה דקיימ"ל צריך לפרט היכא דנדר עד"ר ושוב ישאלוהו החכם למה נדר ובהא לכו"ע צריך לפרט ואם לאו לא יתיר לו וזה כוונת הרע"ב ג"כ ודו"ק:
ג')

עוד

נראה לי לישב ע"ד פילפולא דאורייתא בהקדם מה שהקשה בספר קדושת ישראל לדעת רבינו בפי"ב מאישות דאין גובים מיתומים קטנים רק קודם שנשאת משום חינא אבל משניסת לא א"כ מ"פ מר"ה דקאמר בניסת לא מ"ט משום דמפיר בעל כי לא ניסת נמי דילמא לאו משום דמפיר אלא דוקא קודם שניסת תיקן ר"ג שתידור משום חינא אבל לא אחר שניסת והנה לכאורה יש לומר בפשיטות דנהי דאין ראי' מהא דניסת לא דיכולה להתיר נדרה אבל הא קו' הגמ' שפיר תיקשה דעכ"פ כי לא ניסת אמאי גובית כתובתה תלך אצל חכם ויתיר לה אך אי קשיא הא קשיא דהנה תוס' הקשו מ"ט דר"ה דניסת לא תדיר הנאה מככר זה ותאכל בפנינו ועוד מ"פ כי לא ניסת נמי אכתי תידור הנאה על ככר זה ותאכל בפנינו ובשלמא לר"א דמפיר בקודמין א"ש אבל לרבנן קשה ותי' דחשודה על פ"א והנה דברי תוס' צריכין ביאור דמאי הקשו מלא ניסת נמי הא כיון דסובר ר"ה דלא מהני בככר זה יהא מאיזה טעם שיהא א"כ שפיר פריך א"כ כי לא ניסת נמי דהרי לדידי' ל"מ בככר זה (עמהר"ם שיף) אך כונתו כך דלר"א דס"ל דיכול להפר נדרים שתידור א"כ בניסת אין גובית ול"ק קו' ראשונה רק שתקשה קו' שני' מ"פ כי לא ניסת נמי הא אפשר בככר זה ולרבנן דס"ל דאין מיפר נדרים שתידור נהי דקו' שני' לא תקשה משום דמצי לומר דעכ"פ פריך שפיר לר"ה דס"ל בניסת לא ע"כ דס"ל דלא מהני בככר זה א"כ כי לא ניסת נמי אבל עכ"פ קושית המקשה דהא גופי' קשיא בניסת אמאי לא מ"ט לית לי' שתידור בככר זה וע"ז תי' תוס' דפשיטא לי' מסברא דחשודה לעבור בפעם אחת אמנם הנה פירש"י לעיל דגריס בברייתא שתידור על כל פירות שבעולם מוכח דסובר דבפ"א ג"כ לא חשודה שתעבור א"כ ע"כ צריך לפרש דבאמת קו' הגמ' הי' כך כיון דניסת אמרת לא ע"כ דסבירא לך האי סברא דבפ"א חשידה שתעבור (ולית לי' כברייתא דלעיל) א"כ כי לא ניסת נמי דא"ל בככר זה ובפ"א ג"כ אין חשודה דהא עכ"פ לר"ה דס"ל דחשודה בפ"א לדידי' לשיטתו יקשה כי לא ניסת נמי מעתה יקשה כך דילמא גם ר"ה ס"ל באמת דבפ"א ג"כ אין חשודה שתעבור כברייתא דלעיל והא דקאמר בניסת לא אין משום חשש שיפר לה אלא משום דל"ש חינא (אבל משום הפרה ל"ח דהא משכחת בככר זה ותאכל לפנינו) אבל בלא ניסת דשייך חינא תיקנו שתידור וא"ל דתלך אצל חכם דהא תידור ככר זה ותאכל לפנינו דלא חשודה אף בפעם אחת:
ד')

אמנם

נראה לישב דדעת רבינו בפט"ז מאישות ובפי' המשנה דהא דתיקן ר"ג נדר היינו אם ירצו יתומים להעדיף כחם אם ירצו בשבועה ואם ירצו ידורו אותה ובניסת סובר דלא מהני שתידור גובית בשבועה (דלא כשיטת הראשונים בניסת אף בשבועה לא תגבה) א"כ ניחא דל"ש לומר בניסת ליכא חינא לא תיקנו שתידור דהרי אדרבא בניסת גרע דכיון דנדר לא מהני משום דחיישינן שיכולה להפר לכן ע"כ תגבה בשבועה א"כ כי לא ניסת נמי דא"ל בככר זה דא"כ כי ניסת נמי דהא אי הוה משכחת נדר בככר זה גם בניסת הי' יכולין היתומים לבחור בנדר ולא תיטול בשבועה אלא דאכתי קשיא מ"פ כי לא ניסת נמי הא י"ל אף אי נאמר דטעמא דר"ה דלכן לא גביא בניסת יען דיש לה הפרה אפ"ה לא תיקשה כי לא ניסת נמי די"ל דוקא בניסת לא תגבה משום דמפר לה בעל וא"ל תידור בככר זה ותאכל לפנינו די"ל דחשודה שתעבור פ"א (דהא מסברא לא חשודה אפעם אחת כמש"כ התוס' לקמן דאי לאו דר"פ ל"ה קשיא ממשנה די"ל בנדרה מככר זה ואכלה בפנינו) אלא הכונה דהיתומים יכולין לטעון כן דאין סומכין אנדר של ככר זה דחשודה להם שתעבור פעם אחת והנה זה שייך אקו' ראשונה דניסת לא מהני שתידור אככר זה דבניסת מסברא שלא תגבה דל"ש חינא ע"כ יכולין לטעון דאין רוצים בנדר כזה וא"ל דא"כ תגבה בשבועה עכ"פ ז"א דהא באמת לפי אותה סברא דבניסת ליכא חינא גם בשבועה לא תגבה אלא תפסיד (והא דפסק רבינו כשנשאת גובה בשבועה היינו לפי מסקנא דלא ניסת אין מפסדת דאפשר שתידור דצריך לפרט הנדר) אבל בלא ניסת ל"ש להקשות כי לא ניסת נמי דהא שפיר משכחת בככר זה ותאכל לפנינו כיון דאיכא משום חינא מסברא שתיטול בלא שבועה א"כ אין יכולין יתומים לומר דלא תגבה בנדר משום דיכולה לשאול דאכתי תידור בככר זה ותאכל לפנינו ואין יתומים יכולין לומר דאין מאמינים וחשודה להם שתעבור פעם אחת כיון דמסברא שתיטול בלא שבועה וא"כ תקשה טובא מ"פ כי לא ניסת נמי ותפסיד כתובה הא עכ"פ אפשר שתידור בככר זה ואין יתומים יכולין לומר שחשודה שפ"א תעבור על נדרה להפסיד כתובתה אך י"ל דהנה רמב"ן כ' לישב קו' תוס' מככר זה דגם זה יכולה לישאל לאמימר דסובר בשבועות אכלה כולה נשאלין עלי' א"כ י"ל דשפיר ניסת מ"ט לא משום דיכול להפר דא"ל בניסת אין משום דיכול להפר רק משום דליכא חינא דהא עכ"פ באמת שיכולה להתיר אף דנדרה מככר זה דהא ס"ל כאמימר אכלה כולה נשאלין עלי' ותלך אצל חכם לשאול (וא"כ ל"ש לחלק בין אית לה חינא דמה מהני נדרה כלל כיון שבוודאי תשאול ואף דליכא רק חרטה דהשתא ס"ל ג"כ דיכולה לשאול באכלה כולה או דס"ל דזה מה דמשני גמ' צריך לפרט הנדר לפמש"כ שהכונה אף בדיעבד ל"מ יען דליכא חרטה דמעיקרא א"כ כיון שבלא"ה צריך לטעם זה דליכא חרטה דמעיקרא נקט הא"ט דצריך לפרט הנדר אף בדיעבד מיפר אין יען דליכא חרטה דמעיקרא):
אלא דיקשה א"כ הא דפריך מברייתא דניסת נודרת וגבית כתובתה ואמאי לא משני דזה למ"ד משום חינא וברייתא ס"ל משום מזוני וזה שייך גם בניסת די"ל דעכ"פ הא מיפר לה בעל ומה מהני נדרה אף דמשכחת דמדירין אותה ככר זה ותאכל (כיון דבניסת ליכא חינא אף דאיכא משום מזוני יכולין היתומים לטעון שחשודה להם שתעבור פ"א) ועל זה משני צריך לפרט את הנדר והכונה כך דהנה דעת הריטב"א דהא דצריך לפרט הנדר רק לכתחלה והקשו הראשונים א"כ מה משני צריך לפרט כיון דבדיעבד א"צ לפרט לא תגלה מפני מה נדרה ובשעה"מ הקשה עוד דקאמר דאתי למיגז לדיבורא מוכח אי לא פרט בדיעבד אין מיפר ול"נ לישב דהנה רשב"א בתשובה המיוחסת לרמב"ן הביאו בשעה"מ ה' שבועות הקשה מאי חרטה דמעיקרא שייך כאן הרי אי לא נדרה לא היתה גובית ואי נדרה אדעתה שתשאל א"כ ליכא חרטה דמעיקרא ותי' דנדר כזה שתלוי בתנאי דלא אעשה דבר פלוני לא בעי חרטה דמעיקרא וסגי בחרטה דהשתא ולכאורה קשה לדבריו א"כ הא ע"כ צריכה לומר לחכם הסיבה דהיינו התנאי למה נדרה דאי לא תאמר הסיבה רק נדר נדרתי שלא תאכל מין זה א"כ צריכה לומר שיש לה חרטה דמעיקרא (דזה בוודאי צריכה לומר לחכם אי יש לה פתח או חרטה דמעיקרא) דלא יתיר בחרטה דהשתא ואף למ"ד א"צ לפרט כהא"ג שאין לה חרטה דמעיקרא צריכה להגיד שנדרה משום סיבה פלונית וא"כ צריכה ע"כ לפרט הסיבה (ועוד יקשה דהא ר"פ קאמר דלכן צריך לפרט משום מילתא דאיסורא דהיינו דתליא במילתא דאיסורא כמש"כ הש"ך סי' רכ"ח כמש"כ לעיל א"כ איך קאמר ר"נ דא"צ לפרט דל"ח למילתא דאיסורא הא כהא"ג במילתא דאיסורא הוא דרך קנס ליכא חרטה דמעיקרא כמש"כ הראשונים הנ"ל א"כ ע"כ צריכה לפרט הנדר רק לפמש"כ להלן ניחא דיכולה ליתן סיבה שאינה אמיתית ויתיר החכם) אך י"ל דלמ"ד א"צ לפרט יכול לומר לחכם סיבה שאינה אמיתית כגון שלא אוכל ככר זה קונם עלי אם אלך למקום פלוני והלך דליכא מילתא דאיסורא ויתיר לו החכם דגם זה דרך קנס הוא אף שבאמת נדר משום מילתא דאיסורא אבל למ"ד צריך לפרט צריכה להגיד הסיבה האמיתית וא"כ אי תגלה שנדרה משום שרצתה ליגבות הכתובה לא יתיר לה (אך לכאורה לפמש"כ המהי"ט סי' א' לישב קו' רשב"א דשייך כאן חרטה דמעיקרא דסבורה שיכולה לקבל לחיות בלא אכילת מיני פירות שנדרה ועכשיו שאינה יכולה לסבול מתחרטת על שנדרתה ואלו הייתי יודע לא הייתי נודרת אלא הייתי מודה בנכסים שבידי ונודרת על האמת א"כ משכחת חרטה דמעיקרא אך י"ל אכתי משכחת שידירו אותה בכל פירות אם גבתה ועתה חוזרת לגבות שינית דחל כשיטת סמ"ג שבסי' רכ"ח וא"כ ליכא חזרה דמעיקרא שסבורה שיכולה לקבל דאטו לא ידעה שא"א לחיות בלי שתהנה מן העולם א"כ רק שייך חרטה דהשתא (וכ"כ באמרי בינה) וא"כ שוב ע"כ צריך לפרט הסיבה וכן בנדרה מככר זה רק חרטה דהשתא איכא דל"ש דסבורה שיכולה לקבל ועתה אין יכולה לקבל דבככר אחד הא יכולה לקבל ורק שייך חרטה דהשתא וע"כ צריך לפרט הנדר) וא"כ בזה מיושב קו' הנ"ל על הריטב"א די"ל סברת ריטב"א כך בוודאי אם לא פרט כלל מהני בדיעבד דדעת החכם למה שנדרה סתם היכי דיש חרטה דמעיקרא אבל כאן שע"כ תאמר סיבה אחרת כדי שידע חכם שנדרה רק דרך קנס וא"צ חרטה דמעיקרא רק מה יש לחוש שתאמר סיבה שאינה אמיתית כגון שנדרה יען שהלכה למקום אחד שאין מילתא דאיסורא א"כ אין דעת החכם רק למה ששמע כהא"ג גם בדיעבד אין מופר לדעת הריטב"א והיינו דמשני צריך לפרט הנדר א"כ ע"כ תגלה טעם האמיתי שנדרה משום כתובה ולא יתירו לה לכן בלא ניסת גובית אבל בניסת לא משום דיכול להפר לה בעלה והנה כן צריכין לומר ג"כ אהא דפריך מנודר ועובד למ"ד א"צ לפרט הא כיון דליכא חרטה דמעיקרא א"כ ע"כ צריכין לפרט שתלה בתנאי ואף לדעת מהרי"ט הא משכחת שידור מכל פירות שבעולם אם לא יגרש דאז חל על כל פירות וליכא חרטה דמעיקרא או בככר זה דג"כ ליכא חרטה דמעיקרא וע"כ צריך לפרט הסיבה וצריכין לתרץ ג"כ כנ"ל דעכ"פ יכול הוא להטעות החכם שיתלה בתנאי דלית בי' מילתא דאיסורא והחכם יתירהו משא"כ אי צריך לפרט הנדר צריך לפרט האמת דאל"ה אף דיעבד אינו מופר ושפיר פריך ומיושב דלא יקשה לריטב"א מאי פריך הא בדיעבד גם למ"ד צריך לפרט ג"כ מיפר לפמש"כ ניחא כיון דע"כ יפרט סיבה שאין אמיתית אז בדיעבד ג"כ אין מופר (כמש"כ בטו"ז סי' רכ"ח דקפידא שלא יקצר בלשונו רק יפרט כל לשונו ממש) אך אכתי תיקשי בניסת ג"כ נדרה עכ"פ מככר זה ותאכל דהיינו דבעל א"י להפר דמיגז גייז ואי דחכם יתיר הא צריך לפרט הנדר א"כ ע"כ תגלה שנדרה משום כתובה ולא יתיר לה בשלמא לתוס' דלית לה התרה באכלה כבר רק דל"מ משום שחשודה לעבור פ"א ניחא אבל לרמב"ן דסובר דמהני גם באכלה כבר דלית לי' לסברת תוס' שחשודה לעבור פ"א קשה ולישב ע"כ נאמר גם לרמב"ן כיון דניסת דליכא חינא ומסברא שלא תגבה יכולין עכ"פ יתומים לטעון שפיר שחשודה להם שתעבור פ"א (דרמב"ן דכ' לתרץ קו' תוס' דאתיא כאמימר אכלה כולה נשאלין עלי' ולא ניחא לי' לתרץ כתי' תוס' דפ"א חשודה היינו בלא ניסת דמסברא שתגבה משום חינא אין יכולין היתומים לטעון שחשודה להם שתעבור פ"א כדי להפסיד כתובתה אבל בניסת דליכא חינא גם רמב"ן מודה דל"מ בככר זה ותאכל לפנינו דעכ"פ יתומים יכולין לטעון שחשודה שתעבור פ"א) ובזה ניחא הא דהקשינו לעיל דר"נ דקאמר א"צ לפרט דאתי למגזיי אטו עדיף מאם לא תפרט כלל להנ"ל ניחא דהכי קאמר דל"ש משום מילתא דאיסורא ע"כ צריכה לפרט לכתחלה דהרי צריכה לפרט הסיבה כיון דליכא אלא חרטה דהשתא רק דאי א"צ לפרט יכולה לשקר ולומר סיבה שאין אמיתית ואז בדיעבד ג"כ אין מופר דדעתו להתיר רק מה ששמע א"כ הכי קאמר א"צ לפרט לכן דעתו להתיר סתם כל מה שנדרה וליכא למיחש שתאמר סיבה שאינה אמיתית אבל אי צריך לפרט משום מילתא דאיסורא ע"כ תפרט הסיבה ואתיא למיגזיי לומר סיבה שאין אמיתית וזה בוודאי אף דיעבד אינו מיפר:
אמנם הנה זה כבר הקשה במהר"ם שיף אמאי לא מוקי הא דנודר ועובד בככר זה דבוודאי כהן אין חשוד לעבור פ"א ולכאורה הא לק"מ דהרי אמרינן בנדרים דף י"ד קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר דלא ישן היום שמא ישן למחר דבתנאי לא מזדהרא אינשי א"כ איך יסמוך בי"ד שיעבוד היום ע"י שידור על ככר בתנאי שיגרש את אשתו ויאכלנו הא בתנאה לא מיזדהר בפרט דיצרו תוקפו אף שנמצא שעבר פ"א על נדרו הא כיון דעתה אין עובר על גוף הנדר רק על התנאי לא מיזדהר אך באמת שפיר הקשה דקו' הגמ' הא קאי לר"נ דא"צ לפרט הנדר והא ר"נ סובר שם בנדרים דגם בתנאי מזדהר אינשי א"כ יקשה דידור בככר זה ויאכלנו ומותר לעבוד דבוודאי גם בתנאי מיזדהר אינשי שלא יעבור התנאי דנמצא עבר אנדרו למפרע (ואפשר דאפ"ה בתנאי כזה שאין עובר למפרע אלא פעם אחת לא מיזדהר דיצרו תוקפו) וצריכין לומר כרמב"ן דגם באכלו כבר יש לו ג"כ התרה אולם אכתי קשה אכתי ידור מכל פירות שבעולם אם לא אגרש אשתי דחל על כל פירות וליכא חרטה דמעיקרא א"כ א"י להתיר וע"כ לומר כרשב"א בתנאי סגי בחרטה דהשתא א"כ צריך לפרט וא"ל דמפרט בשקר א"כ אף בדיעבד אין מופר (והנה כן צריכין לומר ג"כ אהא דפריך מנודר ועובד למ"ד א"צ לפרט הא כיון דליכא חרטה דמעיקרא לשיטת רשב"א א"כ ע"כ צריך לפרט שתלה בתנאי ואף לדעת מהרי"ט הא משכחת שתידור מכל פירות שבעולם אם לא יגרש דאז חל על כל פירות וליכא חרטה דמעיקרא או בככר זה דג"כ ליכא חרטה דמעיקרא וע"כ צריך לפרט הסיבה וצריכין לתרץ ג"כ כנ"ל דעכ"פ יכולה להטעות החכם שתלה התנאי במילתא דלית בי' איסורא ויתירהו משא"כ אי צריך לפרט הנדר צריכה לפרט האמת דאל"ה אף דיעבד אינו מיפר ושפיר פריך וא"כ ניחא דברי הריטב"א דלא יקשה מ"פ הא בדיעבד גם למ"ד לפרט הנדר מותר אם לא פירט הנדר ולפמש"כ ניחא כיון דע"כ יפרט סיבה שאין אמיתית אז בדיעבד ג"כ אין מותר (כמש"כ טו"ז סי' רכ"ח דקפידא שלא יקצר בלשונו רק יגלה כלשונו ממש) ודו"ק:
ולפי"ז נתישבו דברי רבינו כיון דלהלכה קיימ"ל בתנאי לא מיזדהר אינשי א"א לאוקמא הא דנודר ועובד בככר זה אם לא יגרשנו (או בנודר מכל פירות דחל בתלה בתנאי שיגרשנה כיון דבתנאי לא מיזדהר אינשי א"כ אסור בכל פירות שבעולם מחשש שיעבור על התנאי א"כ לא חל אף בתלה בתנאי כשיטת הרא"ש פ' המדיר דלא כסמ"ג שבסי' רל"ב ולכן אמרינן דיהנה מיד ולקי משום שבועת שוא) דכהא"ג בוודאי חיישינן שלא יזהר בתנאי כיון דלא יעבור מעיקרא רק פ"א אאיסור נדר ולא משכחת בנודר ועובד רק בנדר ממין אחד אם לא יגרשנה דכהא"ג מזדהר בתנאי כדי שלא יאסר במין זה כל ימי חייו א"כ לשיטת מהרי"ט שייך שפיר חרטה דמעיקרא וא"צ לפרט הסיבה א"כ אף למ"ד צריך לפרט הנדר הא בדיעבד עכ"פ מופר ולא יפרט שנדר לגרש משום שאשתו פסולה א"כ ע"כ צריך לאוקמא רק בנדר עד"ר דבשמעתין ניחא לי' למ"ד צריך לפרט הנדר היינו לר"נ דבתנאי מזדהר אינשי א"כ מצי לאוקמא בנדר מככר זה (או מכל פירות שבעולם וחל שפיר כיון דתלה בתנאי שבוודאי מזדהר בו) א"כ ליכא רק חרטה דהשתא א"כ ע"כ צריך לפרט שתלה בתנאי א"כ שוב צריך לפרט שנדר משום אשתו פסולה דאי לא יפרט התנאי והסיבה האמיתית אף בדיעבד אין מיפר א"כ א"צ לאוקמא בעד"ר ושפיר פריך למ"ד א"צ לפרט הנדר אבל להלכה דלא מזדהר בתנאי לא מצי איירי ובנדר ממין אחד ובזה שייך חרטה מעיקרא כמש"כ מהרי"ט א"כ א"צ לפרט הנדר מעיקר הדין רק משום מילתא דאיסורא ובכהא"ג בדיעבד אם לא פרט כלל שום סיבה ג"כ מופר ולכן צריך לאוקמא דהך דנודר ועובד רק בעד"ר וכמש"כ רבינו בה' אלו משא"כ בה' אישות דשם שפיר מצי איירי בנדר מככר זה ואכלה דשם הנדר על הככר אם לא קיבלה כבר ול"ש דלא מזדהרה בתנאי וא"כ גם אפ"א אינה חשודה (דיתומים לא מצי לטעון דחשודה להם כיון דאיכא משום חינא לא אלימא טענתם למדחי תקנת חכמים אשר חשו משום חינא וא"ל דתלך אצל חכם הא צריך חרטה דמעיקרא ובנדר כזה ליכא רק חרטה דהשתא וצריכה לפרט תנאי הנדר מצד עיקר הדין ואם לא תפרט כל לשון הנדר רק תתלה בתנאי אחר הא באמת גם בדיעבד אין מופר ע"כ א"ל לאוקמא בנדר עד"ר דשפיר סגי בסתם נדר ג"כ דחכם לא יתיר וכל זה בלא ניסת אבל בניסת הא יפר לה בעל וא"ל דיאכילנה ככר זה ובעל הא רק מיגז גייז ואין עוקר הנדר באכלה כולה דאכתי תלך אצל חכם וא"ל דצריך לפרט הנדר דהא א"כ אכתי עכ"פ לא תעבור רק פ"א ויכולין היתומים לטעון שחשודה להם שתעבור פ"א (דהא בניסת דליכא משום חינא הנה מצד הדין שלא תגבה כמש"כ רבינו בפי"ב) וא"ש דברי רבינו באורחא חריפתא:
והנה בפנ"י הקשה אתוס' דכ' הניחא קאי גם לר"נ ומוקי משנה בעד"ר וקשה לתי' זה שכ' תוס' בעד"ר יש לה הפרה ונראה לישב דכ"כ לעיל דרבינו בפי"ב כתב בנשאת ליכא חינא לכן ל"מ בנשאת בנדרה מככר זה אמנם ר"נ י"ל דמוקי משנה בככר זה וסובר דלא חשודה אפ"א דהיתומים אין יכולין לטעון כן דס"ל דמסברא גביא בלא שבועה והיינו כשמואל דלעיל דסובר דנשבעת חוץ לבי"ד דמסברא שתיטול בלא שבועה לכן גם משנשאת גובית ותידור בככר זה וא"צ לאוקמא בעד"ר:
ה')

אמנם

עוד אמרתי בישוב קו' הרשב"א הא לא משכחת חרטה דמעיקרא ונראה דשפיר משכחת דהנה תוס' כ' דפ"א חשודה שתעבור ובארנו דכונתם דיתומים יכולין לטעון שחשודה להם אפ"א (וכן הוא בריטב"א ובזה א"ש מה שהקשה הפנ"י על תוס' דנדרה על ככר זה א"כ איך קתני במשנה שידירוהו מה שירצו יתומים כיון דנדרה מככר זה ואוכלת מיד אין נפ"מ ליתומים איזה מין שתידור להנ"ל א"ש דזה באמת כונת תוס' דפ"א חשודה דהיינו שיתומים יכולין לטעון שחשודה להם והיינו מדקתני ידירו אותם מה שירצו משמע דבהם תלוי הדבר והנה לפי"ז דיתומים יכולין לטעון שאין נאמנת להם אלא בנדר שעומדת באיסור כל ימי' א"כ לפי"ז נוכל לפרש דמה שטוענים שרק נאמנת באיסור שכל ימי חיי' אין הכונה במה שתקבל על עצמה בעת נדרה באיסור התלוי בכל ימי' דגם בזה באמת אין יכולין לסמוך אולי דעתה מחמת חמדת ממון לעבור על נדרה כל ימי חיי' (או להיפוך דסבורה שיכולה לקבל לחיות בלא הנאה זו כל ימי חיי' רק דעיקר סמיכת היתומים הוא דחושבין כיון שבכל ימי' תעשה איסור בוודאי שימים ידברו וסופה להודות שלא להיות באיסור כל ימי' (או למנוע הנאתה כל ימי') וכאשר תתחרט בוודאי תחזור כל מה שגבתה שלא כדין ואף דאיסורא דעברה עבירות כמש"כ הראשונים אפ"ה אפשר שתשאל אצל חכם דהא אם תחזיר להם הכתובה יכול החכם להתיר לה נדרה אח"כ ובזה נח דעת היתומים אבל בניסת לא מפני שבעלה יתיר לה אף שלא תחזיר להם עולמית מה שנטלה מהם וע"ז פריך כי לא ניסת נמי דהא באמת כי לא ניסת נמי יכולה לילך אצל חכם ותתיר דהיינו שנחוש שלא תגלה לחכם למה נדרה רק תאמר שיש לה חרטה דמעיקרא על שנדרה לאסור עלי' הנאת מין זה (ויש לה באמת שפיר חרטה דמעיקרא דהא בשעה שנדרה חשבה אם לא תוכל לעמוד תעבור על נדרה או שחשבה שתוכל לעמוד ולא תהנה כל ימי' ועתה מפני שאינה יכולה לעמוד שלא ליהנות ולעמוד באיסור כל ימי' גם אין ברצונה ע"כ מתחרטת מעיקרא שקבלה נדר זה עלי') וע"ז משני שפיר צריכה לפרט את הנדר ולכן רק יכולה להתיר אם תתחרט ותחזיר להיתומים מה שגבתה שלא כדין אז יכולה שפיר לשאול אצל חכם דשפיר יתיר לה כיון שהחזירה להיתומים הכתובה וא"ש קו' רשב"א ובזה נראה לי לישב קו' תוס' דנדרה עד"ר (והנה בת"ג כ' לישב קו' תוס' כיון דבפ"א חשודה שתעבור ממילא יש לה היתר גם בעד"ר וא"כ חיישינן שתעבור פ"א כדי שתהא יכול לשאול גם בעד"ר וז"א דכהא"ג אין לה התרה דהטעם דאם עבר יכול לשאול גם בעד"ר יען דגם הרבים מסכימים כדי לעקור הנדר מעיקרא כדי שלא יהא עבירה בידו א"כ היכא דעובר כדי שיהא לו התרה שוב בוודאי אין הרבים מסכימים להתרה דהוה כאומר אחטא ואשוב דל"ה כפרה) ולפמש"כ ניחא כיון שפ"א חשודה שתעבור רק דעיקר סמיכת יתומים שעכ"פ לבסוף תתחרט ותשוב להם כדי שתוכל לשאול ולא תעבור כל ימי' באיסור רק דאנו חוששים שלא תחזיר להם ובכ"ז תלך לחכם לשאול ולא תגלה לו שנדרה משום כתובתה לזה ל"מ עד"ר דהא היכא שכבר עברה דעת הרשב"א הובא במשל"מ דעד"ר ג"כ יש לו הפרה כדי שינצל מאיסור וחכם עוקר הנדר מעיקרא א"כ מה מהני עד"ר דכיון דמתחילה לא הי' דעתה לשאול רק לעמוד באיסור ורק אח"כ תתחרט ותלך לשאול שאין רשות להיות באיסור כל ימי' א"כ בעד"ר נמי יש לה התרה:
וכן ניחא מה דקשה לר"ה הא גם למ"ד א"צ לפרט צריך ליישב המשנה וע"כ בעד"ר א"כ למה לא מוקי ר"ה ג"כ בעד"ר להנ"ל ניחא דלמ"ד א"צ לפרט הנדר י"ל דלדידי' ל"מ באם עבר פ"א שיהא לו היתר עד"ר דכיון דא"צ לפרט ע"כ ס"ל עיקר היתר הוא ע"י עצמו שמתחרט ועוקר אותו ומשוה לנדרו נדר בטעות לכן ל"ש לומר יען שעבר פ"א הוה נדר בטעות דלא הוה לי' לעבור אבל למ"ד צריך לפרט הנדר א"כ ע"י החכם נעקר הנדר לכן בעבר פ"א יכול החכם לעקור אותו כדי שלא יהא עבירה בידו:
ו')

והנה

איתא במשנה דגיטין אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה ופירש"י והיתה מפסדת כתובתה התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצה וגובה כתובתה והנה על מה שפירש"י דהיתה מפסדת הכתובה כבר עמד בפנ"י אמנם רבינו בפי' המשנה כ' שכל מה שירצו יתומים שתאמר כל פירות שבעולם אסורים עלי או שתעלה ממונך כולו קרבן דהיינו אם קבלה שום דבר ובח"ס הקשה כיון שכתב רבינו דמה שירצו היינו שתאסור עלי' כל פירות שבעולם א"כ ס"ל כפירש"י דלאיסור טעה נמי חוששת א"כ מה הי' לו לר"ג לתקוני שתהא נודרת ליתומים מה שירצו הך תקנה דמה שירצו למה תעשה הכתובה קרבן דהא קיימ"ל קונם יחידי אין לו פדיון והנה עוד נראה מפי' המשנה דמעיקר הדין נמי נהי דאם ניסת אין מדירין מ"מ גובה כתובתה בשבועה חוץ לבי"ד ע"כ של יתומים וכן פסק בפט"ז מאישות והקשה מנ"ל זאת:
ונראה ליישב דהנה תוס' לקמן הקשו מ"פ כי לא ניסת נמי הא משכחת בתידור בככר זה ותאכל בפנינו ואין לו שאלה והקשה בפנ"י הא במשנה קתני שתיקנו שתהא נודרת כל מה שירצו יתומים ובככר זה מאי נפ"מ במה שירצו יתומים בשלמא בנודרת על מין אחד יבחרו היתומים מה שקשה לה לפרוש אבל בככר אחד ואוכלת לפנינו אין נפ"מ בכל זה ונראה ליישב דהנה לכאורה קשה לפי מה שנראה מתוס' לעיל בתלוי בתנאי מהני בנדר על כל פירות שבעולם וא"כ מאי אהני אם תאסרה בככר זה הא קודם שתלך לבי"ד תוכל לידור בכל מינים אם תלך למקום פלוני ותלך וא"כ חל ואסורה בכל המינים ואח"כ תידור בבי"ד על ככר זה דלא חל הנדר ואח"כ יפר הבעל נדר הראשון ובעל הא מיגז גייז ולא חל נדר השני ומה שאסורה משום נדר הראשון דבעל רק מיגז גייז הנה הא לא עברה רק פ"א ובזה הא כבר כ' תוס' דחשודה לעבור א"כ מה מהני אם תידור ממין ידעו דאכתי לא תעבור רק פ"א דמכאן ולהבא לא תעבור דבעל מיפר לה ועוד יקשה דהנה בשער אפרים הקשה אף כשאכלה כבר הא חכם עוקר נדר מעיקרא כדאמר אמימר בשבועות דף כ"ו ותי' דכאן דליכא רק חרטה דהשתא כמש"כ הרשב"א בתשובה הנ"ל לכן א"י להתיר מה שכבר אכלה וא"כ לפי"ז תידור בכל פירות שבעולם כנ"ל ואח"כ תידור בפני יתומיה על ככר זה ותלך אצל חכם לשאול על נדרה קמא בחרטה דהשתא ולא נעקר לגמרי א"כ לא מצי חייל האיסור שאסרה על עצמה בככר זה וא"ל אכתי הא עברה פ"א מכח נדר הראשון וע"כ דבפ"א חשודה לעבור אכתי קשה מאי קאמר הניחא אי צריך לפרט הנדר הא אכתי תידור בכל מינים שבעולם כנ"ל ולא חל נדר השני שידרוהו היתומים ותלך אצל חכם ותפרט הנדר הראשון ויתיר לה בחרטה דהשתא ולא נעקר הראשון ולא חל השני ועל נדר הראשון לא תחוש דחשודה לעבור פ"א (והנה לכאורה יקשה כהא"ג אהא דפריך הגמ' מהא דנודר ועובר יורד ומגרש למ"ד א"צ לפרט הנדר דלמ"ד צריך לפרט הנדר מי ניחא דילמא נדר על כל פירות ואח"כ נדר בפני בי"ד וילך לחכם ויתיר נדר הראשון דמפרט לי' שפיר כל הנדר וכיון דאין לו חרטה דמעיקרא לא חל נדר השני ולא עבר רק פ"א הנדר הראשון אך הא לק"מ דמבואר בחכ"צ סי' ל"א דאייריא בעושה תשובה א"כ ליכא רק חששא שיצרו יתקפנו וירצה לשאול על נדרו אך באשה שפיר יקשה מה משני דצריך לפרט הנדר הא יכולה לידור בכל פירות שבעולם בתנאי כנ"ל) והנה לכאורה י"ל דיכולין בי"ד להתיר לה תחילה כל נדרים שנדרה אך הנה בישועות יעקב בתשובה הנדפסת בסוף ספרו לאו"ח דהיכא דתלה בתנאי דקום ועשה אין יכולין להתיר קודם שחל הנדר א"כ אם תתלה בתנאי שתלך למקום פלוני א"י בי"ד להתיר דלא חל הנדר עדיין כ"ז שלא תלך ואם תלך אח"כ חל הנדר הראשון מעיקרא ואח"כ תשאל על הנדר קמא בחרטה דהשתא ולא חל הנדר השני ואף שיש לדחות דחל נדר השני קודם שיחול נדר הראשון אולם באמת זה שהעלה בישועות יעקב דבי"ד יכול להתיר נדר אף שלא פתחה היא בחרטה צ"ע דלדעתי אין לנדר התרה רק באם יפתח הנודר בחרטה אבל אין בי"ד יכולין להתיר לאדם נדרו בלא רצונו דעיקר הטעם דיש לנדר היתר הוא ע"י הנודר רק שצריך לחכם להתיר וכ"כ בח"ס בחי' גיטין בשם רבו מ' נתן אדלער זצ"ל לפרש דברי הירושלמי ואני הבאתי ראי' מהא דנדרים דרב סחורה יצא מר"נ ופתח פתח לנפשו ור"ן הקשה דאין אדם מתיר לעצמו להנ"ל ניחא דעיקר הפתח וחרטה והיתר הנדר בא ע"י הנודר שמתחרט אלא דלא מהני עוד שיאמר חכם מותר לך (כדאיתא כהא"ג במו"ק ח' בראיית נגעים דצריך דוקא הכהן לומר טהור או טמא וה"נ דכוותי'):
ולפי"ז יש ליישב קו' הפנ"י דלכן תידור מה שירצו יתומים דאי מה שתירצה עדיין יש לחוש שתידור על מין אחד קודם ותאכל לפנינו ובאמת לא חל מכח נדר הראשון ואח"כ תלך אצל חכם ותשאל על נדר הראשון ונדר השני לא מצי חייל כיון דליכא רק חרטה דהשתא ולכן ע"כ תידור מה שירצו יתומים דאז ל"ח שנדרה מין זה דמינה ידעה דא"ל שתידור על כל מינים שבעולם אם תלך למקום פלוני כנ"ל די"ל דבאמת יהא מוכח כסברת הרא"ש דאף דתלה בתנאי לא חל על כל מינים שבעולם:
ובהכי ניחא לי ליישב שיטת רש"י בשמעתין דגריס נודרת ואוסרת עלי' כל פירות שבעולם והוק' תוס' דהא לא חל ורק לקי פ"א והיא חשודה לעבור פ"א כדמוכח דאל"כ תידור על ככר זה ונראה ליישב דלפירש"י אין הוכחה מהא דחשודה אפ"א דהא י"ל דלפירש"י קו' תוס' מעיקרא ל"ק דהנה רש"י בשבועות דף כ"ו מפרש הא דנשאל על הראשונה חלה השניה בעולם וכ"כ שם בנמ"י וא"כ תאסר עליה כל פירות שבעולם ואח"כ תבוא לבי"ד ותאסר עלי' ככר זה ותאכלנו דלא חל ואח"כ תלך אצל חכם להתיר הראשונה והשני לא חל דאינו בעולם כבר לכן לא מהני שתידור בככר זה וא"צ לתי' התוס' לומר דחשודה אפ"א (רק תוס' דהוק' י"ל דסברי כשיטת הריטב"א שם בשבועות בשם התוס' דאף דכבר נאכלים נשאל על הראשונה חל השני') וא"כ מיושב נמי קו' תוס' שהקשו עוד שתאסור עלי' הנאת ממון הכתובה שגבתה אם קבלית מידי להנ"ל ניחא דא"כ אכתי תוכל לאסור עליה את הכתובה אם תלך למקום פלוני ובבי"ד תשוב ותאסר עליה אם קבלת מידי ואח"כ תלך לבי"ד ותשאל בחרטה דהשתא על נדר הראשון וזה שפיר יתירו לה דאין בזה דבר איסור אבל כיון דרק חרטה דהשתא לא מצי לחול נדר השני ולכן רק תיקנו מה שירצו יתומים כדי שלא תדע איזה מין ומין יאסרו עלי' או אולי לא יאסרו עלי' שום דבר אחר רק הנאת הכתובה וא"ש אלא דיקשה לשיטת רש"י בשבועות מהא דהקשו תוס' בשמעתין בלא דר"ה ג"כ קשה ממשנה דליחוש דאזלה לגבי חכם ותי' בלא דר"ה ניחא די"ל בככר זה ורק לר"ה דסובר דחשודה אפ"א פריך שפיר ולפירש"י דא"א לאוקמא בככר זה דא"כ תאסור תחילה בכל פירות שבעולם ואח"כ תשאל על הראשונה ולא חלה השניה כיון שכבר נאכל ולא עברה אפי' פ"א וא"ל דבעד"ר איירי זה אינו לגבי בעל ל"מ עד"ר כתנ' קמא שבתוס' וכדמשמע מרמב"ן דלשיטת רש"י דסובר עד"ר היינו שרבים מדירין על דעתם בבעל ל"ש זה כיון דנדרה ע"ד הבעל:
ז')

לכן

נראה ליישב עד"א דהנה בח"ס הקשה מה ראה ר"ג לתקן שידורו אותה כיון דאם לא נשבעה הי' מפסדת ולמה תיקנו להפסיד להיתומים ונראה ליישב דהנה בהא דאין נפרעת אלא בשבועה יש שני טעמים דהנה בר"ן כתב דמכאן מוכח מי שיש בידו גזל ותובע חוב מחבירו יכול להשביע אותו דהחוב נפטר ע"י שיש גזילה שלו בידו דאל"כ מה אהני הכא שבועה דילמא גזל בידה שנטלה שלא ברשות ועל הכתובה לא גבתה באמת כלום ואמת נשבעת וא"כ לפי"ז יש כאן שבועה משום דאנו חוששים שיש בידה מיתומים שלא נטלה אותה על הכתובה אבל הריטב"א כ' להיפוך דע"י גזילה לא נפטר מהחוב והעלה דהשבועה בבית דין בפירוש רק אם גבתה על הכתובה דאל"כ הרי תבוא לידי שבועת שקר בשגגה ולפי דבריו ע"כ כאן השבועה דחיישינן לצרכי אתפסה על הכתובה מעתה הנה כאשר נמנעו מלהשביעה לפי דעת הר"ן דחיישינן שיש בידה משל יתומים שלא על הכתובה א"כ אין החשש שחשודה על השבועה אלא מפני חומר השבועה חיישינן שמא נטלתה משל יתומים א"כ בשקרא משתבעת א"כ לא תלוי ביתומים דאף אם רוצים להשביעה אין יכ

י

א')

כהן

שעבד ונמצא חלל עבודתו כשרה ואינו עובד להבא ואם עבד לא חלל שנאמר ברך ד' חילו אף חולין שבו תרצה.

ומבואר בכ"מ דרמב"ם פסק כר' יהושע והקשה דלכאורה משמע בגמ' רק למפרע כשר ומדברי רבינו משמע דלא חילל אף מכאן ולהבא וכ' כיון דלא אשכחן בקרא דמחלל מה"ת שיהא מחלל וע"ז תמה בשעה"מ אי אמרת דלא חילל א"כ מאי מייתי בקידושין דף ס"ו מבן גרושה למקוה שנמצא חסר דלא פסול למפרע והקשה תוס' הא שאני בן גרושה דאף שוודאי חלל מעיקרא אפ"ה כשר ותי' דנפ"מ עכ"פ בשטבל במקוה ועבד ונודע שהי' חסר מקודם יש להכשיר ג"כ כמו בבן גרושה (ועיין במהרש"א שכתב דבטהרות ל"ש זה הסברא רק בכהן שטבל ולכאורה מאי חילוק בזה ונראה דמצינו טמא כשר בעבודת ציבור א"כ ה"ה כאן שפיר י"ל בהוחזק בכשרות וטבל אף שנמצא חסר גזה"כ דכשר כמו בבן גרושה והבן היטב) וריטב"א ורמב"ן כתבו ליישב קו' תוס' יען דחזינן דאלימא כך החזקה דהי' בחזקת כשרות אין פסול למפרע ה"ה במקוה ולדעת רבינו ל"ש תירוץ הלזה (וראיתי בחידושים שלי על התורה שכן הקשיתי מדידי זה רבות בשנים שזכיתי לכוין לקו' זו) כיון דסובר דמכאן ולהבא כשר ג"כ בדיעבד אין ראי' עדיין למקוה דמכאן ולהבא פשיטא אם עבד כהן שטבל במקוה חסירה דפסול הקרבן דטמא מחלל עבודה א"כ ה"ה דאין לדמותו לבן גרושה להתיר למפרע והניח בצ"ע ועוד קשה א"כ ר"א דפוסל סובר דהוה חלל וודאי ומחלל עבודה א"כ למה פליגי בנמצא חלל ולא פליגי בעלמא בעבר ועבד בן גרושה אי מחלל עבודה אי לאו:
ולי נראה ליישב דיש לדקדק בדברי רבינו שכ' אם עבד עבודתו כשירה למפרע ואח"כ כתב אם עבד לא חילל ולא כתב דעבודתו כשירה וליישב כל זה נקדים עוד קו' שעה"מ מפ"י דתרומות דכ' רבינו אם אכל תרומה ונודע שבן גרושה פטור מחומש וחייב בקרן וכ' הכ"מ הטעם יען דרק אם עבד כשר ומכאן ולהבא לא לכך חייב בקרן ויקשה לרבינו דסובר כאן דגם מכאן ולהבא כשר א"כ אף מקרן יפטור לענין בדיעבד גם להבא כשר ואין חילוק לענין לשעבר ולהבא לענין דעבד עוד הקשה בשעה"מ דבה' עדות כ' רבינו היו מעידין שהוא בן גרושה אף שאין באים לחייב לא ממון ולא מלקות אפ"ה לוקה העדים אף דל"ש כאשר זמם לעשות לאחיו כן יעשה לו ולרבינו דחייב לשלם קרן א"כ הכהן מסתמא כבר אכל תרומה וא"כ אם הוא בן גרושה חייב לשלם מה שאכל ובא לחייב ממון ופשיטא דלוקין העדים דהרי באים לחייב ממון:
ונראה ליישב הכל בחדא מחתא דהנה יש ב' מיני עבודת עבודה שא"א לתקן אם עבד זר או טמא כגון קמיצה וזריקה ויש עבודות כגון אם קיבל זר או טמא ויש דם הנפש יחזור ויקבל כדאיתא בפ"ג דזבחים וכן בהולכת הדם יכול לחזור כהן ולהוליך (עיין ספ"ק דזבחים) ומעתה זה שנמצא ב"ג דלר"א פסול היינו בין אם עבד מה שא"א לתקן דחילל בין עבודה שאפשר לתקן צריך לחזור ולתקן כגון לקבל דם שנית אבל לר' יהושע עבודה שא"א לתקן פשיטא דלא חילל אלא אף עבודה שאפשר לתקן לחזור ולקבל דם העבודה כשירה אבל מכאן ולהבא לא יעבוד כלל ואם עבד אז יש חילוק עבודה שאפשר לתקן יחזור ויקבל אבל עבודה שא"א לתקן ל"א דיפסול אלא אמרינן דלא חילל ובזה מדוקדק לשון רבינו מתחלה כתב ונמצא חלל עבודתו כשירה והיינו דא"צ לתקן אבל מכאן ולהבא לא כתב רק לא חילל דהיינו עבודה שא"א לתקן ולכך לא כתב עבודתו כשירה דאז הי' משמע אף עבודה שאפשר לתקן ובאמת עבודה שאפשר לתקן פסולה וצריך לחזור ולקבל לכן רק כתב דלא חילל ומדוקדק לשון רבינו היטב:
ועתה נבוא ליישב שאר הקו' בהקדם מה דיש להקשות עוד לפי הבנת הכ"מ ושעה"מ דגם להבא בדיעבד כשר מהא דמכות דף י"ב פליגי בנמצא כה"ג בן גרושה אי מתה כהונה או בטלה כהונה וקאמר דאף לר"י דכשר בנמצא ב"ג רק בעבודה מגזה"כ דבירך ד' חילו אבל לענין שאר דברים הוא כחלל ובטלה כהונה ורבינו בה' רוצח פסק דבטלה כהונה והקשה הכ"מ הא הלכה כר"י ולדידי' יש לפסוק דמתה כהונה ותי' דסובר כתי' הגמ' דרק בעבודה יען שכתיב קרא ותמהני דהתינח אי הי' סובר רבינו מכאן ולהבא פסול שייך בטלה כהונה אף דלענין עבודה רק מכאן ולהבא לענין שאר דברים למפרע ל"ה כהן אבל אי מכאן ולהבא ג"כ כשר א"כ איך שייך בטלה כהונה הרי עדיין כהן כשר מיקרי לענין דיעבד ואי לענין לכתחילה הרי גם למפרע אין כשר לכתחילה ואין כאן חילוק בין לשעבר ולהבא ומאי בטלה כהונה שייך וצ"ע לכאורה אך לפי דברינו נכון מאוד דלמפרע אפי' עבודה שאפשר לתקן כשר ומכאן ולהבא רק לא חילל אבל עבודתו פסולה ואם יכול לתקן צריך לתקן א"כ לענין עבודה הוה בטלה כהונה דהיינו בעבודות שאפשר לתקן א"כ שוב שפיר י"ל כיון דלענין שאר עבודות שאפשר לתקן מכאן ולהבא פסול הוה א"כ למפרע רק כשר מקרא דבירך ד' חילו א"כ שייך שפיר רק לענין עבודה שכך גזה"כ אבל לענין שאר דברים בטלה כהונה:
ולפי"ז ניחא דמדמה גמ' מקוה לב"ג כמו בבן גרושה דלענין עבודה שאפשר לתקן הוה (כמהה) [כבטלה] כהונה מכאן ולהבא ופסולה אפ"ה למפרע כשרה יען דעד עתה הי' מחזיקין אותו בחזקת כשרות כן נמי בטבל במקוה ועבד אף שנודע שמקוה חסרה היתה כשר מגזה"כ יתן דעד עתה הי' המקוה בחזקת כשרות דהרי גם לענין בן גרושה לשאר דברים למפרע הוה כבטלה כהונה ורק לענין עבודה א"צ לתקן מה שעבד כבר מגזה"כ כן בכהן טמא שטבל ועבד יש להכשיר למפרע אף דפסול מכאן ולהבא והוא נכון:
(וא"כ אדרבא מכאן ראי' לשיטת רבינו דהראי' שפיר מב"ג דנהי דלשאר דברים ל"ה כהן למפרע רק לענין עבודה יען דהוחזק בכשרות וכסברת רמב"ן והנה ראי' לסברת רמב"ן וריטב"א מדרשא דת"כ דדרשו אמו וודאי אביו חזקה מניין ותמהו א"כ לאו אביו הוא ותי' בח"ס כיון דעכ"פ מטעם רוב רשאי לעבוד עבודה וכאילו וודאי כהן הוא שוב הו"א דאסור לטמא לאביו חזקה וא"כ מיושב דרק כאן פליגי ר"א ור"י דבעלמא באמת לא מחלל לכ"ע רק פוסל כבידו לתקן ופליגי שפיר לענין דלמפרע עם נפסל העבודה וצריך לתקן):
ועתה נתיישב גם קו' שני' מתרומה כיון דרק לענין לא חילל כשר מכאן ולהבא יען דחלל אין מחלל עבודה אבל לענין עבודה שאפשר לתקן פסולה מכאן ולהבא רק לשעבר כשר וא"צ לתקן לכן צריך לשלם קרן עכ"פ:
ולפי"ז א"ש דכתבו בעדים זוממין דליכא חיוב ממון בבן גרושה דהנה כיון דלענין עבודות שלא אפשר לתקן לא חילל א"כ עכ"פ יש לו לענין זה דין כהן עדיין א"כ למה יצטרך לשלם הקרן ורק ע"כ לומר כן דהנה יש ג' מיני תשלומין בתרומה באכל זר במזיד תרומה שבא ליד כהן צריך לשלם מדינא ואם אכל תרומה שלא בא ליד כהן רק צריך לשלם לצאת ידי שמים ואין ב"ד מחייבין אותו לשלם דממון שאין לו תובעין ובשוגג התשלומין לכפרה ואמנם כיון שזה לענין חילל גם דיעבד כשר וא"כ אין התשלומין לכפרה מהדין דהרי לא משלם חומש וא"כ כאן שהוא שוגג ע"כ תשלומין רק לצאת ידי שמים לכן ל"ש בעדים זוממין שבאים לחייבו ממון דהרי הוה ממון שאין לו תובעין דאם נתנו לו תרומה א"כ הוא תרומה שלא בא ליד כהן עדיין והתשלומין רק לצאת ידי שמים ואף שהוא בשוגג אכל דסבור שכהן הוא והתשלומין לכפרה כיון דלא חילל להבא ולשעבר אפי' מה שעבד ובידו לתקן כשר א"כ גם בשוגג אין תשלומין רק לצאת ידי"ש ולפי"ז כיון שיש עדים שהוזמו א"כ שקר ענו בו והוא יודע בנפשו ששקר הוא א"כ ל"ש דיחייב לשלם לצי"ש להיות לו כפרה כיון שיודע בנפשו שלא אכל אין צריך להביא לכפרה:
אך יקשה דבכריתות דף כ"ה פליגי רב ורי"ו בהפריש אשם תלוי ע"פ עדים והוזמו לרב יצא וירעה בעדר דל"ש לבו נקפו א"כ סבור דימצא עדים להזימן ורי"ו סובר אף דמפריש ע"פ עדים והוזמו ירעה עד שיפול בו מום דאמרינן אף כהא"ג לבו נקפו ומקדישו הקדש גמור וכן פסק רבינו בפ"ה מכהמ"ק א"כ לפי"ז גם כאן שאף שהוזמו עדים אפ"ה לצאת י"ש בוודאי ישלם כדי שיהא לו לכפרה דלבו נקפו א"כ באו לחייבו ממון ואמאי כתב רבינו באמרו בן גרושה לא באו לחייבו ממון אולם נראה דאפ"ה ל"ש כאן חיוב ממון כיון שעכ"פ מה"ד אין חייב לשלם ואין ממשכנין אותו ע"י ל"ה כבאים לחייבו ממון וא"ש והבן היטב:
והנה אפשר עוד ליישב דכוונת רבינו לא יעבוד היינו שלא יגמור עבודה ואם עבד דהיינו שגמר עבודה לא חילל כיון שהתחיל בהיתר וכמו שסובר רבינו בפ"ה מרוצח באם נמצא רוצח ועבד בשוגג דמזבח קולט ויגמור עבודה (עמשל"מ ה' ביאת מקדש פ"ג) אבל עבודה שהי' בידו לתקן אם עבר ועשה צריך לתקן אבל למפרע אפי' עבודה שבידו לתקן כשרה ואם עשה עבודה אחרת והתחיל שלא ברשות אז באמת חילל ובזה נתיישב ג"כ כל הק' הנ"ל כמובן:
ומה שהקשה עוד בשעה"מ דנאמר חלל יוכיח י"ל לפי המבואר בזבחים דף ט"ו דעושה קו"ח וצ"ד השוה שמוזהרין ומחללין עבודה משא"כ בחלל דליכא רק עשה דבני אהרן הכהנים ודרשינן ולא חללים ע"ב ספרא ובר"ה דף ט"ו היטב א"כ ל"ש יוכיח כיון דאין מוזהר (וראיתי שוב כי בטה"ק בזבחים דף ט"ו הרגיש בקו' שעה"מ ותי' כמש"כ):
ובזה שכתבתי למעלה נראה לי ליישב קו' אחריתי הקשה אותה בתשו' מהרי"א א"ח סי' מ"ז דהנה רבינו בפי"ב בה' תפלה כתב דחלל אין נושא כפיו וקשה לפמש"כ בי' שם דהיכא דאין מחלל עבודה שרי לישא כפיו (ושם כ' טעם רבינו לענין שתה יין ג"כ מה דמחלל בעבודה פסול בנ"כ קצת ראי' יש לזה מהוראה דרק אסור במקום דמחלל בעבודה והבן) ולכן לא הביא רבינו דין נושא נשים בעבירה לא ישא כפיו כיון דאין מחלל עבודה וא"כ למה כ' חלל א"נ כפיו הא אין מחלל עבודה ואולם לפמש"כ ניחא כיון דעבודות שיכול לחזור ולעבוד פסול באמת לכן פסול בנ"כ אף דאין מחלל כיון דעכ"פ העבודה פסולה וצריך הכשר לחזור ולעשותו משא"כ בנושא נשים בעבירה לא נפסלה עבודה ואף שיכול הכשר לעשות העבודה ולכך נראה שבאמת בנושא נשים פסולות מותר לישא כפים לדעת רבינו כמש"כ שם אבל בשאר עבירות אין מונעין אותו:
אלא דיש להבין לפמש"כ בתשו' הרא"ם סי' נ"ט דהאי נושא נשים בעבירה ומטמא למתים פסול לעבודה היינו מה"ת דילפינן מוקדשתו דפנו בע"כ כדאיתא יבמות דף פ"ח פירש"י הלקהו עד שמגרש וביאר שם הרא"ם דכ"ז שלא גי' הוה מחולל והביא כך מת"כ (והנה מדברי הרא"ם עכ"פ מוכח דבוודאי לא מפרש כפי' השני שכ' דחלל רק בדיעבד קודם שנודע עבודתו כשרה אולם אי נאמר כדברינו לעיל רק מה דעבד כבר כשר ויגמור א"ש גם קו' מהרי"א דלכן אין חלל נו"כ משום דעכ"פ מכאן ולהבא אם התחיל חילל והוה כמו הורג נפש דלא יעבוד ומה שעבד גומר ואין נושא כפיו משא"כ בשאר עבירות דנושא נשים אף אם התחיל לא מחלל לכן נ"כ ודו"ק) והקשה ע"ז א"כ אמאי עבודתו כשרה ותי' דגם בחלל סובר רבינו דעבודתו כשרה ולפמש"כ דבחלל באמת מחלל וע"כ לומר דמהא"ט ג"כ כתב רבינו רק לא חילל אבל לא כ' דכשר א"כ י"ל עבודה שיכול אחר לעשותו באמת פסולה וא"כ הדרי' קו' לדוכתי' למה חלל אין נושא כפיו ובשאר עבירות דנושא נשים לרבינו שרי בנ"כ:
וליישב נאמר דבאמת מוכח מכאן דדעת רבינו דלא כרא"ם אלא כמג"א שם דסובר נושא נשים פסולות רק מדרבנן משום קנסא ולפי"ז א"ש דרק חלל שפסול מה"ת פסול לנו"כ משא"כ בשאר עבירות דנשים פסולות דרק דרבנן נושא כפיו דלא קנסו לענין זה:
אלא דאכתי קשה דמג"א סי' קכ"ח כתב להיפוך אי פסול מה"ת כמו ערל מחמת מילה רק פסול לעבודה ולא ילפינן אבל היכא דמשום קנס גם לענין נ"כ קנסוהו (משא"כ בהורג נפש יליף נ"כ משירות כיון דרק משום קנס וה"ה בנושא נשים בעבירה עח"ס חי' סי' י"ב שביאר כן בדבריו) ולפמש"כ מוכח מדברי רבינו להיפוך בחלל דמה"ת פסול לעבודה גם לני"כ פסול אך י"ל בוודאי במידי דל"ה פסול כהונה כמו ערל גם ישראל ערל אין אוכל פסח א"כ לענין שירות ליכא פסול דלא ילפינן ברכה מנ"כ אבל היכא דפסול כהונה שעבר אדאורייתא ועבור זה פסלו לעבוד ה"ה לנ"כ אבל בדרבנן סובר רבינו דלא קנסו בנ"כ ונהי דלמג"א קנסו היינו לשאר פוסקים אבל לרבינו לא קנסי בשאר עבירות ורק הועלנו עכ"פ דלאו יקשה מדברי רבינו דסובר להיפך משום דיש לחלק בין פסול כהנים כחלל ובין ערל דאין פסול כהונה כאמור:
ב')

הנה

בהאי ענינא דמקוה שנמצא חסר דפליגי ר"ט ור"ע בארתי על נכון בה' איסורי מזבח אך אחת אכתוב יען שכבר דברתי מענין זה בפ"ה מה' אלו הנה ביבמות דף ט"ו מייתי הך דשקות יהוא בירושלים והיתה נקובה למקוה וכל טהרות שבירושלים היו נעשין על גבה ושלחו ב"ש ופחתוה ברובה ומייתי הא דתנן עירוב מקוואות כשפה"נ ומוכח דב"ש עשו כדבריהם ותמה הר"ש דבמשנה פ"ו ממקוואות מוכח דקאי לענין לבטל מתורת כלי שלא יפסול בשאובין א"כ מאי הוכרח הגמ' לפרש דקאי לענין עירוב מקוואות ובכ"מ פ"ד ממקוואות תי' דתרי עובדא הוה והך דיבמות לא הי' אייריא לענין לבטל מתורת כלי אלא כדי לערב עם המקוה ועדיין קשה למה הוצרך הש"ס להביא דב"ש עשו כדבריהם מהך דשוקת יהוא שלא נשנה במשנה ולא הביא הך דשוקת יהוא דמשנה ג"כ מוכח דעשו כדבריהם ונראה דבאמת חדא היתה אבל השוקת הי' משמש תרתי דהיינו דהמים היו נכנסין משוקת למקוה וגם הי' מטבילין בתוכו ע"י העירוב להמקוה כיון דבשוקת גופי' לא הי' מ"ס וע"כ הי' צריכין לנקוב השוקת שלא יהיו נפסלין המים שיורדין להמקוה ואחר שהמים במקוה כשרה שוב מהני החיבור של השוקת להמקוה שיש בה מ"ס להתיר לטבול בתוכו אף שאין בה מ"ס ולכן במשנה דמקוואות לא נקט שהי' נקובה למקוה דלא בא לאשמעינן אלא שהי' נקובה שלא יפסול המקוה מכח שאובים אבל כיון דבאמת הי' משמש ג"כ לטבול בתוכו ע"י חיבור למקוה ע"כ נקטו בש"ס יבמות דהי' נקובה למקוה דכל ההוכחה לא הי' אלא מכח הא דהי' נקובה למקוה דאי משום הא דהי' נקובה שלא יפסול משום שאובים ל"ה מוכח דעשו כדבריהם דהי' אומרים דב"ש פחתוהו כדי להתיר לטבול בתוכו ע"י חיבור למקוה ובהא לא מצינו בפירוש דלב"ה סגי בשפה"נ אלא דגמ' פשיטא להו דגם בהא לב"ה סגי בשפה"נ כמו לענין עירוב מקוואות א"כ עיקר ההוכחה מכח הא דעירוב מקוואות דאיתא בפירוש במשנה דסגי בשפה"נ והיינו דב"ה ואפ"ה הלכו ב"ש ופחתוהו מוכח דעשו כדבריהם:
והנה במשנה פ"ג דמקוואות בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאה ממנו לעולם הוא בפיסולו וכו':
וראיתי באור זרוע שכ' דלכן אין המעיין מטהר יען דהוה דרך זחילה וכן פי' הרבינו יצחק והאמה נכנסת לו כגון חרדלית של גשמים והוא פלא ונראה דהוא ט"ס וצ"ל אבל הר"י פי' בחרדלית של גשמים דהיינו דהר"י פליג דסובר דמעין מטהר השאובין אף שהוא זוחלין וכבר כתבתי לעיל מזה ובח"ס בחי' לגיטין כתב דהא"ט דסברי דאין מטהר בזוחלין דהוה א"מ וכמו שכ' השמ"ק ביצה דף י"ח דל"מ השקה לטהר השאובין יען מבשא"מ:
אמנם קשה לי לדברי השמ"ק מפ"י דמקוואות תנן מלא מי רגלים רואים אותן כאלו הם מים והובא בזבחים דף ע"ח וכ' תוס' דאעפ"י שמראיהן חלוק במקצת ממראה שאר מים אפ"ה כיון דמין מים הם לא בעי רובא לבטולי אלא רואין אותן כאלו הם מים ומתטהר בהשקה והא וודאי מי רגלים הוה א"מ לשאר מים ואפ"ה מהני להו השקה אך י"ל כיון דבבכורות דף ז' אמרינן דמי רגלים היינו מיא עול מיא נפיק א"כ ל"ה אלא כשאר מים והוה שפיר מב"מ (ועמש"כ לעיל בפ"ה מזה):
ואיתא עוד שם במשנה שתה מים טמאים טבל והקיאם טהורים מפני שהם טהורים בגוף דנטהרו במקוה ע"י השקה ולכאורה צריך תלמוד איך מהני השקה למים שבגוף אבל כ"כ לעיל דגוף האדם שהוא ברייתו מן המים שייך בי' השקה במים אלא שיש לומר דהוא מטעם אחרינא דידוע דיש נקבים הרבה בגוף כדמוכח ביומא דף ע"ו עפירש"י ד"ה דומיא דשמן והרבה נקבים מצטרפין לשפופרת הנוד לפי"ז יש להביא ראי' למש"כ לעיל בפ"ה דכל זמן שהם מחוברים שפיר מצטרפין נקבים דקים לשפה"נ:
ג')

חלל

אין מחלל עבודה.

והנה בשעה"מ הקשה אמאי חייב לשלם הקרן כשנודע שהוא בן גרושה והכ"מ כ' דלכן פטור מחומש יען דאכילת תרומה איקרי עבודה ורחמנא אכשרי' בדיעבד קודם שנודע אינו כזרים לענין חומש אבל לענין תשלומין הוה כזר אבל לפי מה שמוכח מדברי רבינו דכשר מכאן ולהבא א"כ לא לשלם אף קרן ועוד קשה לי דנהי דסבירא לי' לכ"מ דגמ' דפסחים דמוקי דאכיל תרומה לא לפטור מקרן רק מחומש אתי היינו למ"ד דל"ה טעה בד"מ אבל רבינו דפסק בה' שגגות דטעה בדבר מצוה פטור א"כ אי סובר רבינו דתרומה איקרי עבודה א"כ לפטר לגמרי כמו שכ' באם הי' בע"פ פטור מלשלם מפני זמנה בהול והנה לכאורה קו' זו קשה בלא זה ג"כ דהיינו אפי' נאמר דלאו עבודה הוא דלמה חייב קרן אפי' כשאין בע"פ דזה צריך לתרוצי בגמ' למ"ד טעה בד"מ חייב אבל אי טעה בד"מ פטור אפי' לא הי' בע"פ לפטור מקרן וכן הקשה באמת בלח"מ פ"ב משגגות אך אי מהא הי' נראה דל"ק דיש ליישב קו' הלח"מ די"ל דבאמת לפי מה דרצה לומר דטעם דר' יהושע פטור משום דטעה בד"מ לא הי' רק לפטור מחומש אבל מקרן לא שייך לפטור משום טעה בד"מ דהנה תשלומי תרומה אלו ע"כ לא איירי באכל כשר של תרומה אחר דא"כ אפי' כהן כשר צריך לשלם רק ע"כ אכל תרומה שלא באו ליד כהן א"כ תשלומין דידי' רק לצאת ידי שמים כמש"כ הכ"מ פ"ט מתרומה דזר המזיק מתנות כהונה או שאכל רק משום ממון שאין לו תובעין פטור אבל לצאת ידי שמים חייב וא"כ אטו משום דטעה בד"מ יהא פטור מתשלומי קרן לצאת ידי שמים שאכל ממון דלאו דילי' ורק לבתר דמשני דמשום עבודה פטור אז פטור אף מקרן דהוה ככהן כשר או משום דהוה בע"פ דאונס הוא לכן פטור מתשלומין דקרן לגמרי דאונס רחמנא פטרי' (וראיתי בשו"ת איגרא רמא לגאון מוה' משולם זצ"ל שכ' ליישב כעין זה דחייב כשטעה בד"מ משום מזיק רק אחומש פטור מטעם דכל אכילת איסור בשוגג אין נהנה רק בזר ששגג תורה חייבה וגזה"כ לכן כאן פטור מחומש אבל קרן מחייב אבל בזמנה בהול פטור אף מקרן מטעם אנוס והנה דבריו צריכין ביאור שכ' דחייב מטעם מזיק הא קיימ"ל מתנות כהונה פטור וע"כ צ"ל שכוונתו דחייב עכ"פ לצאת לי"ש כאמור) והנה התינח אי קיימ"ל דלאו עבודה הוא אבל אי קיימ"ל עבודה הוא הדרה קו' לח"מ לדוכתי' מ"ש בזמנה בהול בע"פ כ' דפטור ומ"ש היכא דאין זמנה בהול דחייב קרן הא קיימ"ל טעה בד"מ פטור דא"ל דלא מהני לפטור מקרן מטעם דעבודה הוה דרק בדיעבד רחמנא אכשרי' דא"כ אף דנפרש דהא דמשני הגמ' תרומה עבודה הוא הכונה רק בדיעבד כשר ופטור באמת רק מחומש כמש"כ הכ"מ זה רק שייך אי טעה בדבר מצוה חייב כמו דסובר המקשן אבל לפי מה דקיימ"ל דפטור טעה בדבר מצוה א"כ אף דלצאת ידי שמים ל"ש לפטור משום טעה בד"מ אבל כאן דמקרי עבודה ובדיעבד כשר א"כ כיון שטעה בד"מ ועבד עבודה הוה כדיעבד דכשר א"כ גם לענין עבודת אכילת תרומה עלתה לו האכילה ויפטור מקרן וצע"ג:
לכן נראה דבאמת קיימל"ן דתרומה ל"ה עבודה ורק לענין עבודה סבר רבינו דיש לו דין כהן כמבואר בירושלמי פ"א דתרומות דלמ"ד דדריש מוברך ד' את חילו אמרינן רק לענין עבודה ובזמן המקדש דינו ככהן ולא לשאר דברים כגון לענין גלות רוצח דדינו כבטלה כהונה וא"י לעולם דהוה כנגמר דינו קודם שהי' כהן דהא בהא תליא כדאיתא במכות דף י"ב דלמ"ד משום ברך ד' חילו אמרינן בטלה כהונה וכמבואר יותר בירושלמי דתרומות ובמק"א הארכתי שכן מוכח ביומא פ"ז דתרומה ל"ה עבודה א"כ לפי"ז שפיר פסק רבינו דחייב בקרן דבשלמא על חומש פטור משום דסובר טעה בד"מ פטור אבל תשלומי לצאת ידי שמים אי אפשר לפטור משום טעה בד"מ ועבודה ל"ה וכיון דסובר דל"ה עבודה א"כ שפיר חייב קרן לצי"ש ודו"ק היטב:
ובזה ניחא ג"כ מה שהקשה בשעה"מ עוד כיון דחייב בתשלומי קרן קשה דרבינו פ"ב מעדות כ' דאם מעידן שבן גרושה דהואיל דאין מחייבין ממון אין בהן דין עדים זוממין וקשה הא מחייבין אותו בתשלומי דתרומה שאכל לפמש"כ ניחא כיון שרק לצאת י"ש חייב משום זה ל"ה עדים זוממין דאולי לא הי' משלם לצי"ש כיון שבאמת סובר שטעה בד"מ פטור אף לצי"ש כש"כ כשיודע בנפשו ששקר העידו בו כמו שבאמת הוזמו לא הי' משלם אף לצי"ש ודו"ק וכהא"ג כ' בטעם המלך:
ד')

והנה

הפרד"ר דרך מצותיך ח"ג על דברת רבינו דחללה שאכלה תרומה היא לוקית אבל אין במיתה כתב וז"ל עוד יש להתיישב בדין זה דחללה שכ' הר"ם דלוקה ואינה חייבת מיתה לפי שהדבר ידוע דכל אשה שנבעלה בעילת איסור שישנה בכל אינה חללה כי אם זונה וחלל לא הוה אלא מאיסור כהונה והר"ם בה' תרומות פ"ו כתב שני חלוקות אלו וז"ל שאם תבעיל לאסור לה ותעשה זונה או חללה כמו שביארנו בה' איסורי ביאה אסורה לאכול בתרומה לעולם כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר והנה פשט דברים אלו נראה דמילתא דפשיטא הוא שהחלל הוא כזר ואם אכל תרומה חייב מיתה והרמב"ם פי"ט מא"ב כתב אבל חלל של תורה הרי הוא כזר ונושא גרושה ומטמא למתים וא"כ יש לדקדק דאמאי כ' הרמב"ם דחללה לוקית הא כזרה היא ומיתה נמי לחייב וקרא אימא דלא אתא אלא היכא דנעשה מאיסור הישנו בכל דעשאה זונה אבל חללה לא איצטריך קרא משום דהחלל הוה כזר וחייב מיתה ג"כ וברייתא דפ"ב דיבמות הכי דייקא דקתני בן ט' שנים חלל וממזר שבא על כהנת פסלן ולזה איצטריך קרא ואפשר לומר דס"ל להרמב"ם דהא דאמרינן דחלל כזר לכל דבר הוא דוקא דחלל שנולד מפסולי כהונה אבל האשה הנבעלת לפסול כהונה נהי שנקראה חללה לענין איסור כהונה מ"מ אינה כזרה גמורה ואולם לפמש"כ ניחא כיון דאין מחלל עבודה דברך ד' את חילו כתיב לכן אין במיתה אולם זהו דקשה לי על דברי רבינו מיבמות דף ע"ד איזה דבר שישנו בזרעו של אהרן הוי אומר זו תרומה ופריך תרומה נמי אינה בחללה ומשני חללה לא זרעו של אהרן הוא וא"כ אמאי אין מחלל עבודה משום דברך ד' את חילו והא אין זרעו של אהרן כלל ועי' בזבחים דף י"ד וראיתי בפרד"ר ד"מ ח"ג דהקשה כהא"ג אהא דסובר רבינו דחללה שאכלה תרומה אינה במיתה רק בלאו ויקשה כיון דאין זרעו של אהרן למה לא תתחייב מיתה ואולם קו' זו לא קשיא די"ל אדרבא מט"ה אין במיתה כיון דחזינן דאין מחלל עבודה ובזה ניחא גם קו' ראשונה שהבאתי לעיל אבל הא קשיא איך שייך ברך ד' את חילו כיון דלא מיקרי כלל זרעו של אהרן:
ה')

אם

עבד לא חילל דכתיב ברך ד' חילו.

הנה בתוס' רע"ו פ"ח דתרומות הביא להקשות אמאי לא הביא רבינו דרשא דויו דשלום קטיעא לדרוש דבע"מ פסול למפרע ואני לא זכיתי להבין כיון דלדעת רבינו יליף מברך ד' חילו דאפי' מכאן ולהבא אין מחלל א"כ א"צ קרא לבע"מ דהרי בע"מ יליף מקרא דלא יגש דמחלל עבודה וע"כ הא דצריך בגמ' דויו דשלום קטיעא היינו למאן דסובר דבחלל רק למפרע אין מחלל עבודה ולא להבא והיינו דסובר כמ"ד דכיון דהתחיל בהיתר גומר (עברכ"י ה' תפילין) וא"כ יש סברא לחלק בין מכאן ולהבא למפרע לכן צריך קרא בבע"מ דפסול למפרע אבל רבינו דיליף דכשר מכאן ולהבא ע"כ דסובר דאין סברא לחלק בין מכאן ולהבא למפרע דלית לי' הטעם דהתחיל גומר א"כ א"צ קרא בבע"מ דפסול למפרע ודו"ק:
או י"ל דבאמת יש קרא אחריתי דוהיתה לו ולזרעו אחריו וסובר מקרא קמא יליף דאין פוסל למפרע ומברך ד' חילו יליף דכשר מכאן ולהבא ג"כ וא"כ גם כן ניחא דבגמ' למ"ד דדריש והיתה לו ולזרעו דרק למפרע כשר צריך קרא בבע"מ ויו דשלום דפסול למפרע אבל כיון דרבינו הביא קרא דברך ד' דמזה מוכח אפי' מכאן ולהבא כשר ולא יליף כלל מזה דיהא כשר למפרע דהרי לא הביא קרא דזרעו אחריו לפסול בע"מ למפרע והבן:
והנה בשעה"מ הביא מדברי תוס' תענית דף י"ז שהקשו נילף ערל מקו' מבע"מ שאוכל ואסור לעבוד ערל שאין אוכל שאסור לעבוד ותי' דחלל יוכיח שאינו אוכל בקדשים וכשר לעבודה מוכח דסברי כפשטות דברי רבינו דכשר לעבודה אך הקשה ע"ז א"כ בפ"ב דזבחים דמייתי זר דמחלל עבודה מבע"מ שאוכל ואם עבד חילל ויקשה דאיכא למיפרך דחלל יוכיח שאין אוכל ועובד בשלמא אי נודע באמת אסור לעבוד ניחא אולם בגבורת ארי' בתענית הקשה אפי' אם נימא דעבד אחר שנודע פסול עכ"פ קודם שנודע כשר א"כ איכא למימר חלל יוכיח וא"כ נאמר זר שעבד ונודע שהוא זר שתהי' כשירה וכ' לתרץ באופן אחר דל"ש יוכיח מחלל שאין אוכל ועובד דהרי בלא נודע ל"ש שאין אוכל דפשיטא דאכל ג"כ ועוד דאכילה עצמה עבודה הוא כהאי דפסחים דף ע"ב א"כ כמו שעובד אוכל ג"כ ועוד תי' דל"ל חלל יוכיח דמה לחלל שאין מוזהר לכך אין מחלל אבל זר דמוזהר מחלל כמו בע"מ:
אמנם בשעה"מ הקשה לתוס' כתובות דבשבוי' איכא איסור סקילה דבנה חלל ואם עבד בשבת חייב סקילה והא איתא הכא דאין מחלל עבודה וכן הקשה בהפלאה וכ' דנפ"מ לפרו של כה"ג ביוהכ"פ שחל בשבת יש כאן איסור סקילה (ועיין פירש"י יבמות דף ל"ג איסור זרות ליכא איסור שבת איכא ויבואר בפ"ט מה' אלו:
ו')

הנה

רבינו הביא דברך ד' את חילו אמנם הנה בירושלמי הביאו הר"ש פ"ח דתרומות איתא דרי"ו משם ר' ינאי יליף מקרא דאל הכהן אשר יהי' בימים ההם ורב פליגי ויליף מהך קרא דוברך ד' את חילו ואיתא בירושלמי מאי ביניהן בין ר"י לרב על דעתי דרב ובלבד בקדשי מקדש על דעתי דר"א אפי' בקדשי הגבול ואיכא עוד בירושלמי ופועל ידיו תרצה כ"ש מזרעו של לוי עבודתו כשרה ולפי"ז הקשה בתוספת רע"א מהא דאיתא שם במשנה גבי אשת כהן שאכלה בתרומה ושמעה שמת בעלה או גרושה וכן עבד ששמע שרבו כהן שחררו דגם בזה פטור לר"י והתם ע"כ הטעם משום דטעה בדבר מצוה דל"ש בזה תי' הגמ' משום ברך ד' את חילו כיון שהוברר הדבר שלא היו בשעת אכילה קנין כספו של כהן והא אלו אינם מזרע לוי כלל וכתב בס' ערוך לנר יבמות דף ל"ד דזה רק קשיא ללוי אבל לרי"ו דיליף מאל הכהן אשר יהי' בימים ההם א"ש דגם האשה והעבד הי' כהנים בזמן ההוא דהיינו קנין כספו של כהן ולפי"ז לדעת רבינו שהביא ג"כ דרשא דברך ד' את חילו א"כ ל"ש לתרץ כתי' ב' בפסחים דאכילת תרומה איקרי נמי עבודה רק ע"כ כתי' קמא דאיירי בע"פ דבהול:
אמנם קשה לי מרפ"ט דנזיר במשנה איתא יצא לחירות משלים נזירתו עבר מכנגד פניו דהיינו שברח ר"מ אומר לא ישתה ר' יוסי אומר ישתה דהוה עדיין כברשות רבו דסופו לשוב אליו א"כ קשיא דר"מ אדר"מ דבגיטין סובר ר"מ דחוב הוא לו משום דאי ברח לא יכול למפסלי' בגיטא ואוכל בתרומה דהוה כברשותו וכאן סובר דלא ישתה ול"א דהוה כאלו הוא ברשותו:
ובשו"ת זכרון יוסף סי' ג' העלה דדוקא אם הוא זרע כהן רק דהוה זרע פסול הוא דאינו משלם קרן לחומש ועבודתו כשרה אבל אם נודע שהוא זר ולא כהן אז משלם קרן וחומש הגם שהי' שוגג וה"ה אם עבד בלא בגדי כהונה דהוה זר או שעבד כשהוא יושב הכל פסול אבל אם הוא רק זרע פסול אז דרשינן ברך ד' חילו והי' הס"ד דבע"מ נמי זרע כהן הוא ואיצטריך למעט משלום קטיעה ולא חסר:
אך קשה לי' מנ"ל מדכ' שלום קטיעה למעט בע"מ דילמא דוקא מחוסר אבר נתמעט ונראה דבמחוסר אבר גם בלוים מיפסל ומקרא משמע דבא רק לפוסלו מכהונה אבל בלוים לא נפסלו מעבודתן דהא מום אין פוסל בלוים אבל מחוסר אבר מיפסל נמי בלוים וכן יש להוכיח מר"פ אלו יוחסין כהני לוי וישראל דפירש"י שלא יוכל לשמש יעו"ש:
ו')

והנה

ידוע שיטת הרי"ף והרמב"ם בשלח ג"ש לעבדו דבעינן מטא ליד העבד והקשו עליו הא אפי' בגט איתא ביבמות דף קט"ז במזכה גט במקום יבם אי זכות הוה לה היתה מגורשת אפי' קודם שמטא לידה וכן קשה ממשנה דתרומות פ"י בהי' אוכל תרומה ונודע לו שנשתחרר פליגי אי חייב קרן וחומש מוכח דמשכחת שיהא משוחרר קודם שבא הג"ש לידו ועיין ר"ן פ"ק דגיטין שהקשה כל זה:
אולם נראה לי דבר חדש דרק בעבד אמרינן דתן לאו כזכה דמי דהא הזכות הוא רק משום דלא מצי לומר עשה עמי ואיני זנך וזה הזכות הוא משעה שמטא גט ליד השליח אף שעדיין לא הגיע גט לידו ואין זה הזכות שלא יכול לומר עוד עשה עמי ואיני זנך גורם דיהא נחשב כמטא לידי' אבל בגט אשה במקום יבם אי זכות הוא זה הזכות גורם שיהא נחשב כמטא לידה לכן אמרינן דל"ב מטא לידה דכאלו מטא לידה כבר וכן בהי' אוכל תרומה הוא מהא"ט דלפמש"כ בכוונת תוס' דהא דנייח נפשי' עביד היינו דלכן רוצה שלא יהא יכול לחזור כדי שלא יאמרו היורשים עשה עמי ואני זנך אבל לענין שיהא כאלו מטא לידי' בזה ליכא זכות לעבד א"כ אדרבא אמרינן דרוצים שיהא אדון עליו עד שיגיע לידו דלענין שיהא משוחרר לגמרי ל"ש לומר דנייח נפשי' עביד דאטו משום דהוא עבד טוב ישחרר אותו (והכי קרא דלעולם בהם תעבודו נאמר רק בעבד רע לא בעבד טוב והגון) וא"כ דעתו שכל זמן שלא יגיע בעבד ליתן השטר בידו שיהא נקרא אדוניו והוה חב לאדון אבל באמת אם פגע בעבד שיכול ליתן לו א"כ אפי' לא נתן לו בידו ג"כ משוחרר (כמש"כ הר"ן בגיטין כהא"ג בסוגי' דשליש דאמרינן הימני' אם יאמר לגירושין היינו בפגע בו שיהא יכול ליתן לידו) וא"כ לפי"ז שפיר פליגי אי יבלענו או יפלטנו דבשעה שבא השליח ואמר הנה הבאתי לך שטר שיחרור הנה באותה רגע מיד הרי נשתחרר לכן הוא אסור באכילת התרומה לכן ס"ל דפולטו אולם לכאורה עדיין קשה הא דפליגי אי חייב קרן וחומש ובהא ל"ש תי' הנ"ל אך א"ש דהנה הר"ן הקשה עוד מהא דנתיאשתי מפלוני עבדי דיצא לחירות אף שלא בא גט לידו אך הדבר ניחא כיון דאמר דנתיאשתי הנה מהני מטעם אודייתא כדאיתא לקמן דף מ' וכיון דמהני מצד אודייתא א"כ הוה העבד הפקר ועבד זוכה בעצמו ונהי דצריך ג"ש הא לענין זה לא הוה עוד חב לאדון כיון שפקע ממנו בתורת אודייתא ולכן גם לריא"ף לא בעינן מטא לידו ומהני מה שקיבל השליח השטר שיחרור עבורו וזוכה עבור העבד כיון שאינו חב לאדון:
א"כ ממילא נתישבה הקושיא מתרומה דבאו ואמרו לו כי נשחרר דהיינו בנתן גט לשליח ואמר האדון נתיאשתי מפלוני עבדי א"כ שוב משוחרר אף שלא מטא לידו דעבד ושפיר פליגי אי חייב קרן וחומש והוא נכון מאוד:
ז')

ודאתאן

עלה הנה במשנה פ"ק דגיטין האומר תן גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי אם רצה לחזור א"י לחזור דברי ר"מ וחכ"א זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו שאם ירצה שלא לזונו רשאי משא"כ בגט אמר להם ר"מ הרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה כשם שפוסל את אשתו וקשה מאוד למה תלה פסול העבד בתרומה בפסול אשתו מן התרומה וכן מה דהשיבו לו חכמים מפני שהוא קנינו צריך פירוש ובג"מ מפרש דיכול למוכרו לישראל ולפוסלו מן התרומה אבל לשון מפני שהוא קנינו דחוק דהול"ל בפירוש מפני שהוא יכול למוכרו לישראל ולמה דיברו רק ברמז:
והנה בפירש"י ד"ה שאם ירצה שלא לזונו הלכך כי משחרר לי' לא מפסיד לי' מזונות הנה דייק הפנ"י דמשמע דרק לא מפסיד לי' והא אדרבא זכות הוא לו דהא אם ירצה לזונו ולאמר עשה עמי ואיני זנך רשאי ועתה שמשחררו מעשה ידיו שלו למזונותיו דמסתמא מעשה ידיו מספיקין לו למזונות כדאמרינן בגמ' עבדא דנהום כרסי' לא שוויא למרי' ולמרתי למאי מתבעי אע"כ דקאי למ"ד דלא יכול לומר עשה וא"ז א"כ ע"כ הזכות הוא מה שנעשה ב"ח רק שלא יצמח חוב מצד אחר מצד המזונות ע"ז פירש"י דעכ"פ אינו מפסיד ע"י הג"ש דגם עתה אם ירצה שלא לזונו רשאי ויאמר לו צאי מעשה ידיך למזונתיך:
אמנם לפירושו הנה לכאורה עיקר חסר מן המשנה דמפרש שאם ירצה שלא לזון רשאי ובשלמא אי הכונה כמ"ד עשה עמי ואיני זנך ניחא דשפיר מפרש מה זכות דזכין לאדם שלא בפניו דאם ירצה שלא לזונו רשאי אבל אי הפירוש במשנה דזכות הוא שיוצא לבן חורין אלא דאכתי איכא חוב מהפסד מזונות ע"ז קאמר אם ירצה שלא לזונו כל זה הוה לי' לפרושי:
ונראה לפרש דהנה בירושלמי פריך הגע עצמך הי' עבד של קצין אטו המוכר עבדו שלא מדעתו אינו מכור ומפרש המהרש"א דלאו בזכות וחובה תליא אלא כיון דבע"כ יכול למוכרו להוציאו מרשותו לכן א"י לחזור כמש"כ תוס' לעיל דף י' ובנ"י הקשה דעכ"פ הא במשנה ליתא כן דנקט האי טעמא דירצה שלא לזונו רשאי לכן אמינא לפרש כן דבוודאי הא דאמרו דזכין לאדם שלא בפניו היינו דזה גופי' זכות דיוצא לחירות שיהא ב"ח רק דע"ז יקשה קו' ירושלמי הרי שהי' עבדו של קצין עדיין חוב הוא לו דעבדו של קצין מצד עצמו טוב לו מזכות שהוא בן חורין ע"ז אמר שאם ירצה שלא לזוני רשאי א"כ אף שהוא עבדו של קצין עדיין מה שיצא לחירות ונעשה בן חורין זכות מיקרי דכל זמן שהוא עבד אף שהוא עבדו של קצין עכ"פ זהו גופי' שהוא עבד הוא מילתא דגנאי לפניו דכל זמן שהוא עבד עיניו תלוים אל אדוניו שלא יאמרו לו צאי מעשה ידיך למזונותיך ובדלא ספיק א"כ אף שהוא עבדו של קצין ולא יאמר כן זהו גופי' שיש לו רשות לאמר כן זהו מילתא דגנאי לעבד ולכן החירות הוא זכות (ואפשר שזהו נמי כוונת הירושלמי ג"כ אטו המוכר עבדו שלא מדעתו אינו מכור הרי יכול למוכרו א"כ ענין עבדות תמיד גנאי וחירות מעלייתא ע"כ זכות הוא לו ומיושב קו' מהרש"א שהקשה דלכאורה משמע שזהו מה דאמרו בבבלי אם ירצה ימכרנו לישראל ויקשה א"כ לא משני ירושלמי כלל על מה דהקשה הרי עבדו של קצין ותי' מהרש"א דבאמת לא משום זכות וחובה קאתי עלה אלא כיון דהוה בע"כ א"י לחזור ופנ"י תמה א"כ אמאי קתני במשנה דירצה שלא לזונו דמשמע משום זכות וחובה אתין עלה ולפמש"כ ניחא דשפיר הוה משום זכות וחובה כיון דיכול למוכרו בע"כ זהו מצד פחיתות ענין העבדות א"כ החירות מעליותא שאין בן חורין נמכר ושפיר הוה זכות) משא"כ אשתו א"י שלא לזונה ע"כ תמיד הוה הגירושין מילתא דחובה אף אם היא אשתו של מוכת שחין דזהו גופי' זכות ששם אישות עלי' ובזה א"ש מה שהקשה מהרש"ל לקמן אכתי חוב הוא זה הגט אף דרשאי שלא ליזון לפמש"כ ניחא דזה רק תשובה על מה דפריך מעבדו של קצין דל"ה חוב דרשאי שלא לזונו ממילא הוה כל ענין שיחרור זכות:
וע"ז אמר להם והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה כשם שהוא פוסל את אשתו בגט א"כ למה יחשב חירות מילתא דמעליותא אף אם הוא עבד של קצין הא חזינן דאוכל בתרומה כמו שאשתו אוכל מן התרומה א"כ חזינן דעבדות הוא ג"כ חשיבות באם הוא עבדו של כהן כן הוא נמי חשיבות באם הוא עבדו של קצין וא"כ ע"י הג"ש הוא פוסל עבדו מתרומה הוה חוב כמו דהוה חוב לאשה יען שכל זמן ששם בעלה עליה זה זכות שלה שנקרא עליה שם אישות ואם בעלה כהן הרי היא אוכלת בתרומה ולכן כשמגרשה ופוסלה מתרומה הוא חוב לה אף שבעלה מוכה שחין יען דשם אישות גופי' הוה זכות דהא אם בעלה מוכה שחין אבל הוא כהן הרי היא אוכלת בתרומה יען דשם אישות דידי' עלי' ולכן הגט הוה חוב לה כמו כן בעבד שע"י הג"ש פוסל אותו מתרומה שאין נקרא עליו שם עבד כהן א"כ הוא חוב לו כמו לאשה (ואין הפירכא דהוה חוב להאי עבד דהא לא איירי דוקא מעבד של כהן רק דקיהיב טעמא דענין עבדות ל"ה חוב מצד עצמו דהא בעבד של כהן היא מעליותא לגבי וכן בעבד של קצין איכא בעבדות צד חשיבות ומעליותא אלא החירות) וא"ש מה דקשה טובא דקאמר הי' עבדו של כהן אטו יען דאם אחד עבדו של כהן הוא חוב לו לכן יהא מיקרי חוב בכל עבד:
אבל לפמש"כ אתי שפיר דהשיב לחכמים דאמרי דענין עבדות הוה מצד עצמו ענין חוב והחירות זכות וע"ז אמר דע"כ אין זה מילתא דפסיקתא דעבדות מצד עצמו יהא פחיתות נגד החירות ולכן הג"ש הוה חוב כמו הגט וע"ז אמרו לו מפני שהוא קנינו והיינו כדמפרש בגמ' דאי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ופסל לי' מתרומה א"כ בזה שהוא עבד כהן אין זה זכות שנאמר שכמו שבאשה זכות הוא שם אישות דאוכלת בתרומה משום שם אישות שעלי' כן בעבד יהא בעבדות צד זכות יען דעבד כהן אוכל בתרומה משום צד עבדות דהא לא דמיא דע"כ צד עבדות מצד עצמו פחיתות הוא דהרי אי בעי שקיל ד' זוזי ופסל לי' ומה שהוא אוכל בתרומה הוא רק משום קנין כספו כשורו וחמורו של כהן וכשמוכרו לישראל פוסלו מתרומה דנעשה קנינו של ישראל לכן הוה ענין עבדות שפיר מצד עצמו פחיתות א"כ ממילא זכות הוא לו כשיצא לחירות דהחירות מצד עצמו מעליותא הוא:
ובאמת הדבר הזה יוצא מפירוש המשנה לרבינו שכ' וז"ל לומר שזה העבד באכילת תרומה לא הוסיף מעלה עד שתאמר שחובה הוא לו כשיצא לחירות ואמנם זה כמו שתאכל בהמת כהן תרומה מפני שהיא קנין כספו לפיכך אין אצלי מעלה שיפסידנה עכ"ל ובתויו"ט תמה עליו דנתן טעם שאין מבואר בגמ' ולפמש"כ א"ש דהן הן הדברים שאמרנו שרבינו מפרש כן דזה פירוש הדברים מפני שהוא קנינו דל"ח מעלה שהוא עבד כהן שהוא רק כבהמתו כשורו וחמורו שאוכלת בתרומה מפני שהוא קנין כספו ולכשירצה למוכרו לישראל לא יאכל בתרומה מפני שנעשה קנינו של ישראל והנה אמת נכון הדבר:
והנה כ"כ שיטת הרי"ף (ורבינו) דבעינן מטא לידו והר"ן תמה עליו טובא ונראה ליישב דזה תליא אי אמרינן דטעמו דשטר שיחרור זכות הוא לו מטעם דמתירו בבת חורין (ולית לי' דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך) א"כ אי אמרינן דבעינן מטא לידי' א"כ לא הותר בבת חורין א"כ אי אמרינן דא"י לחזור משום זכות הוא לו א"כ ע"כ דל"ב מטא לידי' דזכה לו

יא

א')

בי"ד

הגדול היו יושבין בלשכת הגזית ועיקר מעשיהן התדיר.

הנה בסנהדרין דף פ"ח איתא באין ללשכת הגזית ובשבתות ויו"ט יושבין בחיל ופירש"י הטעם לחד לישנא שלא יהא נראה כיושבין בדין שבלשכת הגזית היו דנין ובמג"א סי' של"ט סק"ג הביא כן להלכה וכ' וז"ל ונ"ל דמהא"ט אסור לקבוע מקום לחליצה בשבת ועיין באה"ע בפי' סדר חליצה ס"ז שנדחק בדבר עכ"ל ובשו"ת שבות יעקב כתב ע"ז ול"נ דאי משום הא לא איריא דהתם קאי על סנהדרין שדנין דיני נפשות שאסור משום עינוי דין על כן גזרינן שלא יהא נראה כדנין בשבת משא"כ לדידן שדנין רק דיני ממונות ואין חשש רק שמא יכתוב ל"ג כולי האי שלא ישבו במקום הקבוע למושב ב"ד ול"נ כדברי המג"א דהא איתא בירושלמי ר"פ כיצד מברכין וז"ל ר' חגי ור' ירמי' סלקין לבי חנוותא קפץ ר"ח ובירך א"ל ר' ירמי' יאות עבדת שכל המצות טעונין ברכה וכ' המפרש מהר"א פולדא דבי חנוותא היינו מושב הדיינים וברך על מ"ע של בצדק תשפוט עמתך והבאתי דבריו בפ"א מה' ביהב"ח ובח"ס או"ח סי' נ"ד כתב דהא"ט דירושלמי דס"ל דמברכין על התחלת מצות כגון לעשות סוכה ה"נ צריך לברך על התחלת הדין אף שאפשר שלא יהא גמר דין נשמע דישיבה במקום קבוע לדין הוה כבר כהתחלת דין וצריכין לברך א"כ ה"נ מהא"ט שפיר יש לאסור לישב במקום הקבוע לדין:
אלא דקשה לי דרבינו כ' ועיקר מעשיהן התדיר ודקדק בתויו"ט מאי לישנא דתדיר וכ' יען דשאר דינים הא אין להם לדון תדיר רק כשיבואו לפניהם מעשה רק מעשיהן התדיר לדון את הכהונה וע"כ אין ישיבתן בלשכה קבוע לדון רק לשאר מילי א"כ הדרא קו' לדוכתי' למה בשבתות ויו"ט יושבין בחיל ונראה ליישב דבוודאי קרא איירי שיהא ישיבתן אצל מזבח לדון הכהונה דאם ישראל כתיקונן שלא יהא משפט דיני נפשות וגם אף דיני ממונות נעשה ע"י בי"ד של שלשה ואין אומרים נלך לבי"ד הגדול אבל כאשר ישראל לא היו כתיקונן ושכיח דיני נפשות וגם ד"מ שישראל אין רוצין לשמוע לב"ד של שלשה רק אומרים נלך לבי"ד הגדול והי' ישיבתן תמיד גם לדון את ישראל ע"כ תיקנו שבשבת ויו"ט לא ישבו רק בחיל:
ונראה לראי' לפירש"י דלכן הי' יושבין בדין מהא דאיתא בירושלמי סנהדרין דף ו' דבשבתות ויו"ט יושבין בביהמק"ד שבהר הבית ואי איתא דלכן יושבין בהר הבית יען שבלשכת הגזית הי' צר להם א"כ גם בביהמק"ד הי' צר להם אלא וודאי הטעם שלא יהא נראים כיושבין בדין:
והנה בע"ז דף ח' וסנהדרין דף נ"ב איתא אקרא דוקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם בזמן שסנהדרי גדולה שבירושלים יושבין בלשכת הגזית בי"ד שחו"ל נוהגין והנה (בפ' מסעי) כתיב והי' אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם ופירש"י למד שתהא סנהדרי קטנה נוהגת בחו"ל כ"ז שנוהגת בארץ ישראל והוא גמ' ערוכה וכתב ע"ז הרמב"ן דלאחר החורבן אינו נוהג דנ"פ והקשה א"כ למה כתב לדורותיכם דלא מצינו במצוה שתלוי' בזמן הבית שיאמר בה לדורותיכם בכל מושבותיכם כי זה מורה אפי' בזמן הגלות ואולי הם דורשים חוקת משפט על הסנהדרין שנאמר לפני העדה למשפט ויאמר שתהי' לנו לדורות עדה שופטות גם לאחר החורבן לדון דיני קנסות ויובלות וכל דבר שבממון ומלקות והנה קשה לי ע"ז הא לכל אלה א"צ בי"ד של כ"ג כדאיתא בריש סנהדרין ואף למלקות א"צ כ"ג וסגי בבי"ד של שלשה וקרא דחוקת משפט קאי אבי"ד של כ"ג דדנין דנ"פ אך י"ל דהנה רבינו בספר המצות כתב שציונו למנות שופטים דהיינו בכל עיר סנהדרי קטנה של כ"ג וסנהדרי גדולה בירושלים ובכל עיר קטנה בי"ד של ג' הנה מבואר מדבריו דסובר דגם בי"ד של ג' הוא בכלל המ"ע דמינוי שופטים א"כ לפי"ז כמו דסנהדרין בטלה בזמן החורבן וליכא מ"ע למנות סנהדרין א"כ גם בי"ד של ג' היתה בטלה ולא ינהוג בזמן החורבן לכן כתיב לדורותיכם בכ"מ דהא לדברי רבינו שפיר נכלל בקרא גם בי"ד של ג' וגלי קרא דבי"ד של ג' נוהג בחו"ל אף בזמן החורבן:
אולם הנה הרמב"ן שם כ' דמצוה זו נוהגת בכל זמן ובכ"מ אבל בזמן הזה אחר שבטלה הסמוכות כל המשפטים בטלים מה"ת ואין אנו חייבין במצות מינוי השופטים מה"ת כלל דכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות א"כ סובר דבי"ד של ג' ג"כ ליכא מ"ע בזה"ז למנות ואין דיינין בחו"ל אלא מתקנה ושליחותייהו דקמאי עבדינן וא"כ תיקשי ממנ"פ א"כ גם בזמן שהי' סמוכין למה הי' נוהג בי"ד של ג' בחו"ל דכיון דהכל נכלל במ"ע דמינוי שופטים גם בי"ד של ג' וזה לא נאמר אלא בא"י (ובדברי רבינו בפ"א מסנהדרין ה"ב יש גירסאות שונות כמש"כ הכ"מ שם) ואין לומר הא מרבינן מקרא דכתיב לדורותיכם כמש"כ הרמב"ן הנ"ל בפ' מסעי א"כ גם עתה דבטלי סמוכין נאמר דבי"ד של ג' לא בטלה דלדורותיכם קאי גם אזה"ז בזמן החורבן כמש"כ התוס' בקידושין דף ס"ב דבגר כתיב לדורותיכם מוכח דמקבלין גרים אף בזמן דליכא סמוכין וכדאיתא בכריתות דף ט' דפריך אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים ומשני כי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם כתיב:
והנה ראיתי בספר אמרי בינה בחו"מ סי' א' שעמד בזה והביא דברי הספרי פ' שופטים דבי"ד של ג' יליף מקרא אחרינא דכתיב ושפטו את העם זה מינוי הדיינים א"כ בי"ד של ג' שפיר נוהג אפי' בזמן החורבן והא דבעינן מומחין ול"א דבזה"ז ג"כ נוהג בי"ד של ג' אף דליכא מומחין הוא מדכתיב לפני אלקים לא סגי דלא ליבעי מומחין ולכן לא מהני מה"ת רק מטעם תקנה דשליחותייהו דקמאי עבדינן (אולם הביא מדברי הנתיבות דכ' דבאמת הוה מה"ת רק שנמסר לחכמים דרק היכא דאיכא נעילת דלת וראי' מקבלת גרים דמהני מה"ת מדכתיב לדורותיכם) והנה לפי"ז א"ש הא דכתיב בפ' מסעי לדורותיכם דאתי אזמן החורבן אבל רק כ"ז דאיכא סמוכין דבזמן דליכא סמוכין נתמעט מ"ד לפני אלהים:
עוד כ' באמרי בינה להביא ראי' לדבריו דאי אמרינן דבי"ד של ג' ג"כ נפקא מהאי קרא דשופטים ושוטרים א"כ אמאי לא קתני בריש סנהדרין דאין ממנין של ג' אלא עפ"י בי"ד של ע"א כמו דקתני אין עושין סנהדראות לשבטים אלא עפ"י בי"ד של ע"א אע"כ דנפקא מקרא אחרינא דכ' ושפטו את העם זו מינוי הדיינים כמש"כ הספרי ונתמנו עפ"י הציבור:
והנה כ"כ גם הרי"ם בחו"מ סי' א' אך הביא שם עוד ילפותא אחרינא דבי"ד של ג' הוא מה"ת ודמצינו דעזרא תיקן היינו שיהי' בי"ד קבוע זהו מתקנת עזרא דהנה בסנהדרין דף נ"ו איתא דב"נ נצטוו על הדינין מויצו אלקים וכו' וילפינן מאשר יצוה את בניו לעשות צדקה ומשפט ומה שנשנה בסיני נאמרה לזה ולזה ופירש"י לקמן דף נ"ט דכי יהיב קודב"ה תורה לישראל לא שקלינהו להנך מב"נ וכו' ומה שלא נשנה בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ דמי איכא מידי דישראל שרי ולעו"ג אסור ופירש"י דלהחמיר יצאו ולא להקל עליהם ואיתא התם דאמר ראב"י ל"נ אלא להושיב בי"ד בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר והא תניא כשם שנצטוו ישראל להושיב בי"ד בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר כך נצטוו ב"נ להושיב בי"ד בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר וכ"פ רבינו בפ"ט ממלכים והא וודאי דלא נצטוו רק להושיב דיין שיהי' משפט דהא בדיין אחד סגי ע"ש דף נ"ז וגם בחו"ל דלדידהו אין חילוק וא"כ אף דבסיני נאמר שיהא בי"ד להושיב סנהדרין וסמוכין היינו בעיר שראוי לסנהדרין אבל כשאין שם ק"כ ואין ראוי' לבי"ד עכ"פ צריכין להושיב בי"ד של ג' דנשאר המצוה לעשות צדקה ומשפט דמי איכא מידי וכו' וכן ממילא כשבטיל סמוכין לגמרי מ"מ לא בטלה המצוה דלעשות צדקה ומשפט והוא מצוה מוטל על הציבור אלא דבעינן סמוכין דלענין זה ל"ש מי איכא מידי דהחמירו בממון של ישראל לדון רק בסמוכין אבל כיון דהמצוה על הציבור מחוייבין לקבלם עליהם שידונו להם וראי' מהא דדבורה שפטה את ישראל משום דקיבלו עליהם יעוש"ה:
ונראה לי ראי' לדבריו מב"ק דף פ"ח אלא מעתה לרבנן יהא עבד כשר לעדות דכתיב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו ועבד נקרא אחיו והקשו בתוס' הא בכ"מ ילפינן לה לה מאשה ואשה פסולה לעדות דנתמעט מאנשים ותי' דכי גמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר לעשותו כעבד לכל הפחות במצות שהאשה חייבת אבל לגרעו מאיש ולפוסלו לעדות באשה לא נלמד דמה"ד כשר הוא לעדות דכתיב ועמדו שני האנשים והאי איש הוא ועובד כוכבים אע"ג דאיש הוא מ"מ אין אחיו יע"ש וכבר תמה במשל"מ פ"י ממלכים על דבריהם וכן בטו"א בריש חגיגה ולפי הנ"ל ניחא דכיון דבאמת עיקר המצוה לב"נ נאמרה שחייבין לדון ולעשות משפט ואז הוה נכרי כשר לעדות רק מסיני לישראל נאמרה ונהי דגם ב"נ מצווה היינו משום דנאמרה ונשנית אבל עכ"פ שייך בהו עדים ודיינים:
ב')

ומכאן

אתה למד שבזה"ז בטלה סנהדרין בטלה סמיכות ואי אפשר בזמנינו להתאסף כל ת"ח שבא"י ולהסמיך ת"ח להיות סנהדרין על כל ישראל אולם מדברי רבינו בפ"ד מסנהדרין לכאורה נראה שגם עתה אפשר להחזיר עטרה ליושנה שכ' וז"ל נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבא"י למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להם לדון דיני קנסות מישראל ויש להם לסמוך לאחרים א"כ למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן אמנם לדעתי אין ללמוד מזה לנהוג כך בזמנינו אף אם יתרצו כל חכמי א"י להסמיך אחד מהם ומדברי רבינו גופי' אנו למדים דזה ליתא דהנה בפ"א מסנהדרין בפי' המשנה כ' רבינו בזה"ל ויראה לי כי כשתהי' הסכמה מכל החכמים להקדים עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש ובלבד שיהא זה בא"י הנה האיש ההוא תתקיים לו הישיבה ויהי' סמוך ויסמוך הוא אחר כן מי שירצה שאם לא תאמר א"א שתמצא בי"ד הגדול לעולם לפי שנצטרך שיהא אחד סמוך על כל פנים והקב"ה עד שישיבו שופטיך ויועציך כבתחילה אח"כ יקרא לך עיר הצדק וזה יהי' בלי ספק כשיכוין הבורא יתברך לבות בני אדם ותרבה זכותם ותשוקתם לשם ית' ולתורה ותגדל חכמתם לפני בא המשיח עכ"ל הטהור ובגמר דבריו אדם נתפס במה שאמר ותגדל חכמתם לפני בא המשיח והענין כך בוודאי כשנזכה לימות המשיח ויערה עלינו רוח ממקום שיהא נמצא ת"ח אחד עכ"פ אשר בו רוח אלקים אז אם יתאספו כל הת"ח להסמיך אותו שיסכימו כולם כי זה האיש אשר בחר בו ד' יהא סמוך ויכול להסמיך אח"כ אחרים אבל בזמנינו שאין לנו דין ת"ח כלל מה אהני אם יתאספו על ת"ח אחד שיהא סמוך אטו בהסכמה תליא שיהא לו דין ת"ח שזה שאין לנו ת"ח הוא יען שחסר לנו החכמה והיראה עד אשר יערה רוח ממקום ותגדל חכמתם כמש"כ רבינו בפי' המשנה ומזה איירי רבינו גם בה' סנהדרין כשיהא לנו ת"ח כאשר שנו חכמז"ל בפרקי אבות בפרק קנין דמ"ח מעלות שנו חכמים במעלות הת"ח בזה מהני אם יתאספו להסכים לשום עטרה בראשו אבל כ"ז שאין לנו ת"ח כאשר מנו חכז"ל לא מהני אף אם יתאספו כל ת"ח שבא"י דזה הוה כמקדישין בע"מ למזבח דאינו קדוש וכמש"כ בפ"ד מכהמ"ק וע"ז אמרו חכז"ל שהמעמיד דיין שאינו הגון כאילו מעמיד אשרה אצל מזבח דהיינו להסמיך איש שיהא מוסמך להיות מסנהדרין שיושבין בלשכת הגזית אצל מזבח ד' וכמש"כ רבינו בפ"ג מסנהדרין:
ולא באתי בזה אלא לפי מה שזה מקרוב עמד ת"ח גדול ומובהק במדינת מצרים לעורר הת"ח שיתאספו בא"י להסמיך ת"ח הראוים להסמיכם עפ"י דברי רבינו שבה' סנהדרין כדי שיהא לנו בי"ד סמוכין אבל אני אומר בעוה"ר שלא באנו לידי מדה זו דלא אהני בדורינו סמיכה כיון שאין לנו ת"ח כזה אשר יהא דינו כת"ח לפי דינא עד יערה עלינו רוח ממרום שתרבה חכמתם לא אהני שום הסכמה שיהא לו דין סמוך ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים שיקרב הזמן שיערה עלינו רוח חכמה ויראה ושאר המעלות שמנו חכמים ושיקרב זמן ביאת המשיח בב"א:
ג')

אולם

קשה לי מכאן אמש"כ רבינו בפי"א ממלכים שמלך המשיח יודיע לנו ברוח קדשו זה מיוחס כהן וזה מיוחס לוי ויקשה כיון דלפי דברי רבינו פה הסנהדרין דנין את הכהונה מי הם המיוחסין לעבוד עבודה והא קיימ"ל דלא בשמים היא דכל מה שצריך בי"ד אין לנו לעשות רק עפ"י בי"ד לא עפ"י נביא ונראה דהא דהי' דנין את הכהונה היינו לקבל עדות אם יצא איזה עירעור או קול הי' צריכין לדון עפ"י חוקי התורה אבל מה שיהי' לעתיד ע"י משיח צדקנו לא יהא אלא גילוי מילתא בעלמא מי הוא המיוחס והוה רק הודעה במילי דמציאות ובמילי דמציאות שפיר עושין עפ"י נביא ובכגון הא ל"א דלא בשמים היא וכמו שכתבנו בפ"ב מביהב"ח וכן מוכח מהא דכ' רבינו שם דאלי' אין בא לא לרחק ולא לקרב ולא לטמא ולא לטהר אלא לעשות שלום וכחכמים בסוף עדיות משמע דמהדין הי' יכול אלי' לטמא ולטהר לרחק ולקרב והי' נאמן על כך מה"ת (וכדס"ל באמת לת"ק בסוף מסכ' עדיות וכמש"כ הר"ן ר"פ עשרה יוחסין) וע"כ יען דהוה רק מודיע המציאות שפיר יכולין לעשות ע"י נביא:
ד')

וכל

כהן שנמצא כשר לובש לבנים וכו'.

ומע"כ ידידי הרב המאה"ג החו"ב בח"ת כקש"ת מו"ה אברהם נ"י מ"ש פראנקל נשיא המדינה הקשה לי אמאי השמיט רבינו סיפא דמשנה דמידות דכל כהן שנמצא כשר יו"ט הי' עושה ומה הי' אומרים ברוך המקום ברוך הוא שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן ואין לומר שאין דרכו להביא כזאת דהא בפ"ד מעיוהכ"פ כתב רבינו כזה גבי כה"ג כשהי' יוצא מבית קדשי הקדשים בשלום יו"ט הי' עושה לו א"כ צריך טעם למה השמיטו כאן ויפה הקשה נ"ל ליישב דהנה במשנה דקידושין דף ע"ו אין בודקין ממזבח ולמעלה ולא מדוכן ולמעלה ומפרש בגמ' יען דבי"ד הי' בודקין ולא הי' מניחין לעבוד עבודה ולא לעמוד בשיר לדוכן לכן לא הי' צריך עוד בדיקה ובתוס' הקשו למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין אמאי לא קחשיב תרומה ותי' דזה פשיטא כיון שאין אלא בכהנים אבל כאן איירי אפי' בישראל בעבודות הכשרים בזרים כמו שחיטה דלכתחילה לא עבדי אלא מיוחסים ולכאורה קשה דמשמע מדבריהם דבי"ד בודקין גם הישראלים אי ראויין לקרבה אל העבודה כשחיטה ובמשנה דמידות קתני דכל כהן שהי' נמצא כשר מתעטף לבנים משמע דרק כהנים בדקו אך א"ש דהא כהנים הי' צריכין עוד בדיקה אם אין הם מגזע זר כמש"כ תוס' כתובות דף כ"ד ד"ה שאני התם ולפי"ז רק בכהן שנמצא שאין בו פסול זרות הי' מתעטף לבנים וע"ז אמרו דאם נמצא כשר יו"ט הי' עושה ולא נמצא פסול לזרעו של אהרן אף פסול זרות:
אולם תוס' בכתובות דף כ"ד כ' לתרץ עוד דבכלל מזבח תרומה ובכלל דוכן נשיאת כפים וקשה לי לפי"ז ממשנה הנ"ל דקתני דכל כהן שנמצא בע"מ יושב ומתליע העצים ואי איירי הא דאין בודקין מן תרומה ולמעלה הי' מתליע בעצים ג"כ א"כ גם אידך משנה דמידות דבי"ד יושבין ובודקין גם לענין תרומה איירי איך קתני ומי שנמצא בע"מ הי' מתליע בעצים הא לענין תרומה ונשיאת כפים כשר אף כשהוא בע"מ אלא דיש לדחות דהא מדוכן בוודאי מעלין ובגמ' מפרש לה מהא"ט דבי"ד בודקין גם לדוכן ואפ"ה קתני במשנה דכהנים עשו להם יו"ט ולא קתני לוים ע"כ דגם זה בכלל ונקט עבודה דהוא עיקר:
לכן נראה דבאמת הא דתנן דברכו השם שלא נמצא פסול בזרעו היינו באמת משום דע"י הבדיקה זכו לכל הני מעלות לא לבד לעבודה אלא אף לתרומה ולנשיאות כפים ולכולהו מילתא דכהונה וא"כ התינח למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין אבל להלכה דאין מעלין מתרומה ונכ"פ ליוחסין א"כ אוכלין תרומה בלא בדיקת הבי"ד דגדולה חזקה כדאיתא בכתובות דף כ"ד ורק לעבודה צריכין בדיקה א"כ ל"ש כלל הא דתנן דעשו יו"ט כיון דבאמת כבר הוחזקו בכהונה מקודם ורק לעבודה הצריכו בדיקה ולא סמכו אחזקה לכן לא מסתבר למימר דעשו יו"ט ולברך השם שלא נמצא פסול כיון דמעיקר הדין כשרים הם מצד חזקה דגדולה חזקה ורק לחביבת העבודה הצריכו בדיקה וגם לענין שמא הוא בע"מ ס"ל כמ"ד דלא הוה צריכין בדיקה דנאמן ע"א דאין בע"מ אלא משום דאיכא לברורי והוה שלח ואחוי הצריכו בדיקה כמו שבארנו לעיל ובפ"א מאיסורי מזבח:
ה')

והנה

בהא דפסק רבינו דמעלין מתרומה ליוחסין תמהו עליו מסוג' דשמעתין דכתובות כאשר יבואר ותחלה נבאר כולה שמעתתא ואח"כ נבוא לבאר דברי רבינו הנה תוס' דף כ"ד הקשו דגמ' משני איבעית אימא במעלין ליוחסין פליגי דר"י סובר מעלין מתרומה ליוחסין לכן אין ע"א נאמן ולא מחשש גומלין והקשו דאכתי קשיא דרבנן אדרבנן וכ' דבאמת אכתי צריך לאוקמא בשכלי אומנתו בידו (אמנם כבר הוכיח בתויו"ט דשיטת רבינו מדלא הביא הך דכלי אומנתו בידו מוכח דמפרש דלמאי דמשני דפליגי במעלין מתרומה ליוחסין לית לי' אוקמתא בשכלי אומנתו בידו וא"כ קשיא אכתי דרבנן אדרבנן ואנחנו לא נדע במאי מתרץ דרבנן אדרבנן) עוד הקשו דלמאי דמוקי בגומלן א"כ סובר ר"י ג"כ דאין מעלין מתרומה ליוחסין והא לקמן דף כ"ח איתא דר"י דסובר דאין חולקין תרומה לעבד בגורן באין רבו עמו סובר דמעלין מתרומה ליוחסין ותי' כיון דהוה הפסידא דכהן מוטב שיאכילנו בתרומה ואל נעלה ממנו ליוחסין משא"כ בעבד אין לחוש לפסידא דעבד כהן אם לא נחלק לו בגורן שפיר מעלין מתרומה ליוחסין ובהפלאה תמה עכ"פ כיון דסובר מעלין ע"כ דבעינן שני עדים וא"כ איך ס"ד דע"א נאמן היכא דליכא גומלין וע"כ דלס"ד ס"ל דאין מעלין ואכתי תיקשי מלקמן דס"ל לר"י דמעלין מתרומה ליוחסין א"כ לא הועיל תוס' בתירוצם כלל וכן הקשה בח"ס:
עוד הקשו בתוס' דבמאי פליגי נימרו לכו"ע דבעינן תרי ונעלה ליוחסין או דנאמר דסגי בע"א ולא נעלה ממנו ליוחסין ותי' דפליגי דיטעו להעלות מתרומה ליוחסין והנה אכתי לא מתרצו בזה הקו' מלקמן דעכ"פ מבואר לקמן דפליגי אי חולקין לעבד דאז אין מעלין ליוחסין וכמו שהקשו תוס' לקמן בד"ה מעלין מתרומה ליוחסין דמגמ' משמע דפליגי אי חולקין לעבד בגורן ובתוי"ש וכן במהרש"א הרגישו בזה דלמש"כ תוס' כאן עיקר פלוגתא לא תליא בחולקין בגורן אלא אי יבוא בי"ד להעלות מתרומה ליוחסין:
והנה בשמ"ק הקשה עכ"פ נשמע מכל זה דלמ"ד מעלין מתרומה ליוחסין בעינן באמת תרי ואין ע"א נאמן א"כ הא דקאמר תיבעיא למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין משום דאיסור מיתה נשיאות כפים דאיסור עשה אין מעלין ומאי צריך לכל זה הא כיון דבתרומה בעינן ב' עדים לכן מעלין שפיר אבל בנשיאת כפים דא"צ רק ע"א ע"כ תיבעיא אי מעלין ממנו ליוחסין ותי' בשמ"ק דהכי קאמר כיון דאיסור מיתה לכן אין ע"א נאמן ובעינן תרתי לכן מעלין לתרומה ליוחסין וכן העלה גם בלח"מ אמנם הנה בר"ן מבואר דמפרש יען דמעלין מתרומה לכן אמרו דבעינן תרתי א"כ לא נוכל לפרש משום דעון מיתה בעינן תרתי וגם דדוחק לפרש כן כוונת הגמ' לכן בעינן תרתי משום דהוה איסור מיתה דהיכן מצינו דבאיסור מיתה אין ע"א נאמן אי ע"א נאמן באיסורין גם באיסור מיתה נאמן ע"א:
והנה לקמן בנשיאת כפים פליגי ופריך ר"נ הלכה מאי א"ל רבא מתניתא ידענא דתניא אריוס"י גדולה חזקה דאמר עזרא בחזקתכם קיימו במה אכלתם בקדשי הגבול אף עתה יאכלו בקדשי הגבול אבל בקדשים לא יאכלו ואי איתא דמעלין מנשיאת כפים ליוחסין אכתי אתי לאסוקינהו ודחי ר"נ ש"ה דריע חזקתייהו ופירש"י דידוע דלא אכלו קדק"ד לא אתי לאסוקינהו דאל"ת הכי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין אכתי אתי לאסוקינהו אע"כ משום דריע חזקייהו לא אתי לאסוקינהו אי הכי מאי גדולה חזקה דמעיקרא אכיל בתרומה דרבנן השתא בתרומה דאורייתא נמי אכיל והקשו בתוס' דמאי בשלמא שייך הא גם לס"ד דאין מעלין מתרומה ליוחסין ג"כ קשיא מאי גדולה חזקה שייך בזה כיון דאין מעלין ליוחסין:
ואיתא שם עוד איבעית אימא כי אכול בתרומה דרבנן אכול וכי מעלין מתרומה ליוחסין היינו מתרומה דאורייתא מתרומה דרבנן אין מעלין ואלא מאי גדולה חזקה דלא גזור אטו תרומה דאורייתא ותמהו בתוס' א"כ ר"נ סותר ראייתו דדייק ממ"ד דמעלין מתרומה ליוחסין דאמרינן דהטעם משום דריע חזקתייהו ועתה מוקי בתרומה דרבנן דלכו"ע אין מעלין א"כ ליכא הוכחה דריע חזקתייהו ולכן כתבו תוס' דלא גרסינן לה כלל ולי נראה ליישב הגירסא על נכון דהנה תמוה לי טובא דר"נ קאמר דאי לא תימא הכי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין הא אתי לאסוקינהו ויש להבין ארבא דקארי לה מאי קארי לה הא מבואר לעיל דהאיבעיא אי מעלין מנשכ"פ ליוחסין בין למ"ד מעלין מתרומה בין למ"ד אין מעלין מתרומה א"כ איך דייק רבא דאתי לאסוקינהו מנכפ"י הא אכתי תיקשה הא אתי לאסוקינהו מתרומה ליוחסין:
והנה לקמן איתא בדרבי דהתיר רבי לתרומה עפ"י אב ואמר לו רבי חייא אי אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה ואם אי אתה מאמינו להשיאו אשה אל תאמינו להאכילו בתרומה ואמר לו רבי אני מאמינו להאכילו בתרומה דבידו להאכילו בתרומה אבל אין בידו להשיאו אשה ויש להבין במאי פליגי רבי ור"ח ותוס' הקשו דרבי דהאמין לקרוב (אף דאיירי באיכא ע"א עמו) ע"כ דסובר אין מעלין מתרומה ליוחסין דהא ליוחסין שני עדים בעינן א"כ קשה הא דהתיר רבי במסיח לפי תומו ומוקי בב"ק דהיינו בתרומה דרבנן והא לעיל בשמעתין מוכח למ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין מעלין מתרומה דרבנן לחלה דאורייתא א"כ ה"נ מעלין מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא:
ונראה לישב הכל בחדא מחתא דהנה ידוע שיטת רמב"ן בקידושין דהא דע"א נאמן באיסורין היינו היכא דל"ש בי' אפוקי ממונא אבל אי איכא בו צד אפוקי ממונא אין נאמן ולהכי איתא בסנהדרין דאמר ראיתי ממון שהטמין אביכם ואמר של מע"ש הם אין נאמן יען דמעשר ממון גבוה הוא משום דאיכא בי' צד ממון והנה בירושל' העלה דתליא זה בשני לישנא דביבמות דייק דע"א נאמן באיסורין באיתחזק איסורא דאלת"ה איך אדם אוכל אצל חבירו דילמא טבל הוא ודחי משום דבידו דיכול להפריש משלו על של חבירו והנה בטבל הוה ג"כ אפוקי ממונא דבכל טבל הא יש חלקו של כהן (דמהא"ט לא מיקרי טבל לכם כמש"כ תוס' סוכה דף ל"ה) א"כ כשמעיד שהוא מעושר הרי הוה אפוקי ממונא אפ"ה ע"א נאמן אבל למסקנא משום דבידו שפיר י"ל דבאין בידו אין נאמן היכא דהוה בו צד ממונא (וכתב כן ליישב דהיכא דאיתחזק איסורא שפיר ע"א נאמן רק הכא משום דאיכא בי' צד ממונא) מעתה לפי"ז י"ל דהתינח במעיד על התבואה שהוא מעושר הוה אפוקי ממונא אבל במעיד שהוא כהן ל"ה כאפוקי ממונא דהא אין מעיד רק שהוא כהן ורק אנן אמרינן אי הוה כהן רשאי לאכול בתרומה א"כ ניחא דבחמרין שייך חששא דגומלין דנהי דהיכא דבידו לעשר נאמן אפי' ע"ה להעיד על של חבירו אף דהוה אפוקי ממונא אבל היכא דאיכא חששא דגומלין שוב אין נאמן במידי שבממון דאף דבידו להפריש הא כיון דחשוד שגם דידי' אין מעשר ומעיד רק משום גומלין לא מהני מה שבידו (דהא בידו רק מהני מטעם בעלים והיכא דשייך גומלין גם בתורת בעלים לא מהימן דגם אדידי' לא מהימן) דכיון דרוצה להפקיע ממונו של כהן מעיד של חבירו כדי שיעיד הוא על שלו ועושין קנוניא על ממונו של כהן לכן אין נאמן אבל במידי דאיסורא ל"ח לגומלין (כיון דליכא בעדות זה שהוא כהן הפקעת ממון של כהן) ולכן שפיר ס"ל לחכמים במשנה דנאמן לומר כהן הוא ול"ח לגומלין והא דפריך לעיל מחמרין היינו משום דס"ד כל"ק דביבמות דאף במידי דאיכא צד ממונא ג"כ ע"א נאמן אפי' ליכא בידו דאזלינן רק בתר צד האיסור אפ"ה חיישינן בע"א לרבנן לגומלין א"כ קשיא ממשנה דהוה דאורייתא אפ"ה נאמן ול"ח לגומלין אבל למסקנא דיבמות ל"ק כלל דרק בחמרין שייך גומלין משום דאיכא צד אפוקי ממונא:
לפי"ז י"ל היינו דקמשני איבעית אימא דפליגי במעלין ליוחסין דבמאי דמשני דפליגי במעלין ליוחסין ממילא מיושב גם רבנן אדרבנן כנ"ל דהנה בהא אי מעלין מתרומה ליוחסין נראה דתליא אי באיסור מיתה אזלינן בתר חזקה דהנה דעת רש"י בחולין דף קל"ד דבאיסור מיתה ל"א בתר חזקה (וכן דעת רבינו בפ"ט מביכורים ועפמ"ג בפתיחה לה' טריפות) א"כ כשאנו רואין שכהן אוכל תרומה שפיר מעלין ליוחסין דהא כיון שאוכל תרומה ע"כ שהי' כאן עדות דעל חזקה אין אוכל בתרומה אבל אי באיסור מיתה ג"כ אזלינן בתר חזקה (כמו שהוכחנו במק"א מחולין דף מ"ג) א"כ אין מעלין מתרומה ליוחסין דילמא רק אוכל מכח חזקה שהוחזק שאבותיו היו כהנים ומעולם לא הי' עדות שהוא כהן כשר א"כ בהא פליגי אי אזלינן בתר חזקה באיסור מיתה אך לכאורה נהי דבאיסור מיתה ס"ל דאזלינן בתר חזקה ושפיר אין מעלין ליוחסין הא כיון דבעדות זה יש צד ממון ג"כ (כמש"כ בפנ"י לקמן דף כ"ה) ובממון הא ג"כ ל"א בתר חזקה לאפקועי ממונא ע"כ מוכרחין לומר דזה לא מיקרי אפוקי ממונא דהא אין מעיד רק שהוא כהן ולא אתי לאסהודי אהפקעת ממונא לכן גם ע"י חזקה מאכילין בתרומה א"כ ע"כ לחלק דהא דיבמות אמרינן דבטבל הוה אפוקי ממונא היינו במעיד אתבואה (דהיינו בנאכלין לא במעיד אאוכלין) א"כ לפי"ז באמת גם ע"א נאמן להאכילו בתרומה דהא אין בא להעיד אממונא דכהן כלל אבל אי באיסור מיתה ל"א בתר חזקה א"כ שפיר מעלין דכשהוא אוכל ע"כ בעדות קאכיל דאי משום חזקה לבד לא הי' רשאי לאכול א"כ לא נשמע דס"ל דבמעיד אגברא שהוא כהן ל"ה כמעיד אממונא א"כ שוב י"ל דגם ע"א אין מעיד להאכילו בתרומה דהא מעיד אצד ממונא ואין ע"א יכול להעיד במידי דאיכא צד אפוקי ממונא כסברת הרמב"ן הנ"ל:
ומעתה א"ש דהכי קאמר דפליגי במעלין מתרומה ליוחסין ע"כ דסובר דגם באיסור מיתה אזלינן בתר חזקה א"כ לכן ס"ל לרבנן דאין מעלין ליוחסין דילמא רק בתורת כהני חזקה קאכיל בתרומה א"כ ע"כ לומר בכהא"ג דמעיד אגברא ל"א בתר צד ממונא גם ע"א נאמן א"כ ל"ח גם לגומלין דל"א בתר צד ממון אבל בחמרין דאזלינן בתר צד ממון שפיר חיישינן לגומלין א"כ במאי דמשני דטעמא דרבנן דאין מעלין מתרומה ליוחסין מתרץ נמי לקושיא דרבנן אדרבנן ודו"ק כי נעים:
השתא נבואה לקושיא שני' דלקמן משמע דר"י ס"ל מעלין לתרומה ליוחסין להנ"ל ניחא דהא בארנו דבס"ד ס"ל כס"ד דיבמות דגם במידי דהוה אפוקי ממונא ע"א נאמן דאזלינן בתר צד איסורא א"כ התינח במעיד שהוא כהן שמותר לאכול בתרומה אבל במעיד שהוא כהן והוא חולק על הגורן בוודאי הוה אפוקי ממונא (כמש"כ בהפלאה דלא כמו שנראה מפנ"י דלחלוק על הגורן קיל טפי) והיכא דהוה לאפוקי ממונא א"כ אף לס"ד כהא"ג אין ע"א מהימן וא"כ כיון דחולקין לו בגורן ע"כ לא מטעם חזקה אלא דהי' עדים שהעידו שהוא כהן ממילא שפיר מעלין מחלוקת גורן ליוחסין וא"ש:
וניחא קושיא ה"ג דעיקר פלוגתתם אי אזלינן באיסור מיתה בתר חזקה דלמ"ד מעלין משום דס"ל דעפ"י חזקה אין אוכל רק ע"י עדות רק ממילא נשמע דע"א ג"כ אין נאמן להאכילו בתרומה משום דאיכא צד ממונא אין ע"א נאמן כסברת הרמב"ן (והיינו כמש"כ בשמ"ק לקמן דף כ"ה דעדות ע"א לא חשיב עדות רק בירור הדבר ובמידי דאיכא צד ממון בעינן עדות ולא סגי בבירור הדבר והארכתי בזה במק"א):
מעתה נתיישב קו' השמ"ק דהכי קאמר תיבעיא למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין באיסור מיתה הכונה כנ"ל א"כ בחזקה ל"ה אוכל רק ע"כ ע"י עדים לכן מעלין מתרומה ליוחסין אבל בנכ"פ דהוה רק איסור עשה גם עפ"י חזקה רשאי לישא כפים לכן אין מעלין מנכ"פ ליוחסין דילמא לא הי' עדות בדבר רק עפ"י חזקה נושא כפיו:
וקאמר גם לאידך גיסא תיבעי למ"ד אין מעלין משום דס"ל דגם באיסור מיתה אזלינן בתר חזקה א"כ אדרבא תרומה גרע דמתאכלי בצינעא אבל נכ"פ דבפרהסיא אי לאו דקים לי' ל"ה נושא כפיו לכן מעלין ליוחסין ופליגי בה ר"ח ור' אבינא ופשט לי' מברייתא דר' יוסי דאין מעלין מנכ"פ ליוחסין הכונה דתחילה דייק למ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין דה"ה לנכ"פ אין מעלין דאי ס"ד מעלין אתי לאסוקינהו דבשלמא בתרומה שפיר אכיל דמתרומה לא אתי לאסוקינהו ליוחסין אבל אי מנכ"פ מעלין אתי לאסוקינהו וע"ז דחי משום דריע חזקתייהו וקאמר תדע דהא עכ"פ למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין בוודאי קשיא א"כ אתי לאסוקינהו (והא גם האי מ"ד לא מצי פליג אר' יוסי) אע"כ דריע חזקתייהו וע"ז פריך הא ע"כ לא מצית כר' יוסי דהא קתני גדולה חזקה א"כ בשלמא אי כמ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין משום דגם באיסור מיתה אזלינן בתר חזקה ודילמא לא קאכיל רק בחזקת אבותיו א"כ היינו דקאמר גדולה חזקה דאף באיסור מיתה אזלינן בתר חזקה ומהא"ט הוה אכלי בתרומה יען שהחזיק לאכול בגולה ומהני חזקה אף באיסור מיתה א"כ ל"ש אתי לאסוקינהו א"כ ע"כ גם מנכ"פ ג"כ אין מעלין דאל"כ יקשה דאתי לאסוקינהו מנכ"פ אבל לדידך דקאמרת דריע חזקתייהו ומייתית ראי' ממ"ד מעלין מתרומה ליוחסין דאתיא ע"כ ג"כ כר' יוסי א"כ סובר דבאיסור מיתה ל"א בתר חזקה א"כ מאי גדולה חזקה דהא אין כאן רבותא כיון דבאיסור מיתה ל"א בתר חזקה וע"כ הא דהתיר עזרא לאכול מכח חזקה אף דהוה איסור מיתה היינו משום דהאי חזקה שאני משאר חזקות (דהאי חזקה אינה כשאר חזקה דניחוש שמא נשתנה הענין אלא ע"י חזקה אמרינן שלא נשתנה רק דחזקה זו היינו כיון שיצא בהיתר לא מפקינן לי' מהתירא (כמש"כ בתב"ש סי' י"ח) הנה בזה ל"ש לומר גדולה חזקה וע"ז משני דגם בחזקה זו שייך גדולה חזקה דמעיקרא קאכיל רק בתרומה דרבנן ועתה קאכיל בתרומה דאורייתא ואח"כ אמר ר"נ איבעית אימא בתרומה דרבנן אכיל דהא הא דפליגי אי מעלין מנכ"פ ליוחסין הנה פליגי גם למ"ד מעלין מתרומה דלחד מ"ד גם מנכ"פ מעלין וחד סבר דמנכ"פ לא מעלין וא"כ יש לכאורה ג"כ לפשוט מהך דעזרא דנגאלו מן הכהונה דעכ"פ כיון דנושאין כפים אתי לאסוקינהו דבשלמא מהא דתרומה ל"ש לומר דאכתי אתי לאסוקינהו די"ל דבאמת לא אכיל אלא בתרומה דרבנן ומתרומה דרבנן אין מעלין ליוחסין אבל מנ"כ אתי לאסוקינהו דנכ"פ דאורייתא הוא וע"כ לומר דשאני התם דריע חזקתייהו א"כ מאי גדולה חזקה כיון דאוכל רק בתרומה דרבנן ומשני דהיינו דלא גזרינן אטו דאורייתא א"כ נתיישב היטב קו' תוס' דר"נ לא קהדר כלל רק דתחילה קאי למ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין ומייתי ראי' ממ"ד דס"ל אין מעלין מתרומה ליוחסין ועתה קאי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין ולדידי' ע"כ צריך לאוקמא דפליגי רק בתרומה דרבנן דבתרומה דאורייתא לא קאכיל א"כ לא אתי לאסוקינהו וגדולה חזקה דקתני היינו דלא גזרינן אטו דאתי לאכול בתרומה דאורייתא והשתא א"ש נמי הך דרבי דהתיר לאכול בתרומה ע"י ע"א ואין נאמן להשיאו אשה ואמר לו ר"ח כיון דנאמן להתירו בתרומה אף דהוה ג"כ כדאפוקי ממונא יהא נאמן נמי להשיאו אשה שהוא אינו פסול ואינו עבד אף דהוא קרוב וע"ז השיב רבי דנאמן להשיאו אשה דבידו הכונה דהא לפי מסקנת גמ' דיבמות היכא דבידו שפיר ע"א נאמן אף שיש בו צד ממון א"כ שפיר נאמן להאכילו בתרומה דה"נ בידו להאכילו תרומה אבל להשיאו אשה אין נאמן דקרוב אין נאמן אף כשאחר עמו:
ומיושב קו' תוס' אליבא דרבי דס"ל ע"כ דאין מעלין ליוחסין די"ל דבוודאי לעיל דמוכח דפליגי אי באיסור מיתה אזלינן בתר חזקה לכן א"כ למ"ד אין מעלין דגם באיסור מיתה אזלינן בתר חזקה לכן כיון דקאכיל בתרומה דרבנן אכיל נמי בתרומה דאורייתא אף דבדאורייתא איכא איסור מיתה הא כיון דאיכא חזקה מהני אף באיסור מיתה אבל לרבי י"ל דסובר דבאיסור מיתה ל"א בתר חזקה והא דאין מעלין מתרומה ליוחסין היינו מהא"ט דלקמן דף כ"ח דסובר חולקין לעבד בלא רבו א"כ ל"ק מהא דרבי התיר במסלפ"ת לאכול בתרומה דרבנן אבל בתרומה דאורייתא אסור לאכול משום דבתרומה דאורייתא איכא איסור מיתה ול"ש לומר דאי אכיל בתרומה דרבנן אכיל נמי בתרומה דאורייתא דתרומה דאורייתא שאני דאיכא איסור מיתה ודו"ק כי נעים וניחא נמי קו' תוס' לקמן דף כ"ח ד"ה והוא שיש גדול עמו שהקשו ממנ"פ בתרומה דרבנן דאין מעלין בגדול לחוד סגי ואי בתרומה דאורייתא בעינן שני עדים ול"מ עד קטן עם גדול להנ"ל ניחא דהא דבתרומה דאורייתא מעלין ליוחסין היינו משום דחולקין בגורן וס"ל דאין חולקין לעבד בלא רבו א"כ כיון דאיכא אפוקי ממונא שפיר מעלין ליוחסין ג"כ כסברת הפלאה שכ' לעיל והא דמהני עדות של קטן וגדול עמו היינו להאכילו בתרומה דמאכילה אין מעלין ליוחסין דס"ל דגם לאיסור מיתה אזלינן בתר חזקה א"כ אין מעלין מאכילות תרומה ליוחסין דילמא קאכיל רק בתורת חזקה ולכן מהני אם גדול מעיד עמו דל"ב ב' עדים לענין להתירו באכילת תרומה אבל בגדול לחוד לא הוה סגי דס"ל כקושין דלעיל דהא הוה אפוקי ממונא אין ע"א נאמן רק דלעיל הוכחנו דס"ל דבמעיד שהוא כהן ל"ה כמעיד לאפוקי ממונא דהא אין בא להעיד בפירוש על תרומה אבל כאן שמעיד שאכל תרומה א"כ מעיד בפירוש להאכילו בתרומה לכן בעינן שגם קטן יעיד עמו שראה בקטנותו שאכל תרומה אבל שני גדולים ל"ב כיון שאין מעלין מאכילת תרומה ליוחסין כיון שאין מעידים שהוא כהן רק שמעידין שאכל תרומה מכח חזקה אין מעלין ליוחסין ודו"ק היטב:
ובהא ניחא לי ליישב שיטת רבינו דבפ"כ מאי"ב כתב דמעלין מתרומה ליוחסין והקשה הר"ן הא בגמ' מוקי פלוגתייהו דר"י ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין א"כ סברי רבנן דאין מעלין א"כ איך פסק דלא כרבנן ואין לומר דרבינו מוקי פלוגתתם בתרומה דרבנן אבל בתרומה דאורייתא לכו"ע מעלין משום דס"ל דאין ע"א נאמן להאכילו בתרומה דיקשה חדא דאמאי אין ע"א נאמן הא ע"א נאמן באיסורין וגם דהוה מילתא דעבידי לגלויי ועוד דהא איתא בגמ' להדיא דלא כרבינו דקאמר להלן אי בעית אימא בתרומה דרבנן אכיל וכי מעלין מתרומה דאורייתא מתרומה דרבנן אין מעלין והא ע"כ הכונה לר"י דהיינו אף דר"י ס"ל מעלין רק מעלין מתרומה דאורייתא אבל מתרומה דרבנן אין מעלין א"כ נשמע דלרבנן אפי' מתרומה דאורייתא אין מעלין והיינו ע"כ משום דס"ל דע"א נאמן באיסורין לכן אין מעלין ממנו ליוחסין והניח דברי רבינו בצ"ע:
אולם לפי האמור ניחא דאדרבא חילי' דרבינו מהאי איבעית אימא דמסיק דמתרומה דאורייתא מעלין מתרומה דרבנן אין מעלין דהנה אי איתא דהפירוש כך דקאי אליבא דר"י קשה קו' התוס' א"כ ר"נ סותר ראייתו ולכן כתבו למחוק מספרים אבל רבינו גריס לה ומפרש כך דהנה לפי מה שפירשו דבריהם א"כ כל דברי רבא ור"נ קאי הכל אליבא דר"י והא רבנן פליגי והלכה כרבנן לכן מפרש רבינו תחילת דברי רבא אליבא דרבנן דמתרומה אין מעלין א"כ ניחא דזרא לא חייש דילמא אתי לאסוקינהו אבל אי מנשכ"פ מעלין דילמא אתי לאסוקינהו א"כ קאי הכל אליבא דרבנן ור"נ דחי משום דריע חזקתייהו דאלת"ה יקשה ממ"ד דמעלין דהיינו מדר"י דס"ל מעלין דעכ"פ גם לר"י ג"כ צריך לאוקמא הך ברייתא דר' יוסי דאקרא קרא ניחוש דילמא אתי לאסוקינהו אע"כ דריע חזקתייהו וע"ז פריך מאי גדולה חזקה דמעלין מדרבנן לדאורייתא ואח"כ קאמר אי בעית אימא היינו ג"כ אליבא דחכמים דהלכתא כוותייהו דסברי דמעלין מתרומה דאורייתא ולא פליגי אר"י אלא בתרומה דרבנן ואליבא דחכמים פליגי אי מעלין מנכ"פ כיון דזה הוה דאורייתא שפיר מעלין וא"כ קשיא מקרא ניחוש דילמא אתי לאסוקינהו דבשלמא ממה דאכלו בתרומה לא חייש דאתי לאסוקינהו כיון דלא אכלו רק בתרומה דרבנן מתרומה דרבנן הא אין מעלין אבל מנשכ"פ ניחוש דילמא אתי לאסוקינהו וע"כ ג"כ לומר משום דריע חזקתייהו לא אתי לאסוקינהו ולכן קשה א"כ מאי גדולה חזקה וע"ז משני דהו"א דניגזור אטו תרומה דאורייתא קמ"ל גדולה חזקה וכמו שביארנו לעיל א"כ אדרבא מכאן ראי' לשיטת רבינו והא דהקשה הר"ן הא ע"א נאמן באיסורין לפמש"כ לק"מ דהא דמעלין מתרומה ליוחסין לא תשיא בהא דע"א נאמן אלא הא דמעלין משום דסבירא לן דבאיסור מיתה ל"א בתר חזקה ולא הוה אכול אי ליכא עדות בדבר לכן מעלין ליוחסין ורק אנן הכי קאמרינן כיון דחזקה לא סגי ובעינן עדות שוב אין ע"א נאמן דהוה מידי דאית בי' אפוקי ממונא ואין בידו שפיר אין ע"א נאמן ומה שהקשה משום דהוה מילתא דעבידי לגלויי הנה דבר זה אי במילתא דעבידי לגלויי יש להאמין לע"א במילתא דאיסורא תליא בפלוגתא דאיתא בירושלמי פ"ז דדמאי גבי הא דאמר אני אין נאמן חבירי נאמן מביא פלוגתא נאמן ע"ה לומר פלוני נאמן דברי רשב"ג ורבי סובר דאין נאמן אף בלחלק דרשב"ג לשיטתו דסובר החשוד דנו ומעידו וביאר בריטב"א פ"ד דבכורות דבהא פליגי דכל עד אחד שיבוא להעיד על הגוף אין נאמן רק בעינן ב' ובחשודים אפי' ב' לא מהני אלא משום דלחלק תרומה ומעשרות דבר שמפורסם ועביד לגלויי נאמן ולרבי אף בלחלק אין נאמן אף דקול יש לו ועבידי לגלויי א"כ חזינן במידי דאין ע"א נאמן גם בעבידי לגלויי אין נאמן והנה במה שהעלה בריטב"א דמעיד על הגוף אין ע"א נאמן הנה כ"כ הפ"ח סי' קי"ט ומחא"פ ה' עדות א"כ לפי"ז גם במעיד שזה כהן הרי מעיד על הגוף אין ע"א נאמן ואי משום דעבידי לגלויי הא לירושלמי ל"מ הא דעבידי לגלויי) לכן סובר רבינו דאין ע"א נאמן אף במילתא דעבידי לגלויי והא דבפ' האשה רבה משמע דבעבידי לגלויי ע"א נאמן היינו היכא דשייך דאשה דייקא ומינסבא או דרק בעגונה הקילו (כאשר יתבאר) וא"כ נתיישבו שפיר דברי רבינו:
ובהא ניחא נמי מה שהקשו על רבינו דבפ"כ מאי"ב פסק דאין מעלין מגורן ליוחסין ופ"ד מתרומות כ' דאין חולקין לעבד בלא רבו א"כ אמאי אין מעלין מגורן ליוחסין ונראה עפ"י האמור ניחא מאוד דהנה הובא ברייתא בשמעתין דקתני דחילוק גרנות ונשכ"פ ראי' לכהונה ודייק מאי לאו ליוחסין ודחי לא לתרומה ופריך הא דומיא דחילוק גרנות קתני ומשני קסבר תרומה דרבנן וחלה דאורייתא וקמ"ל דמעלין מדרבנן לדאורייתא וכן מנשכ"פ לתרומה וקשה לי הא דנקט לישנא דחילוק גרונות הא בשמעתא דלעיל מבואר דרק מאכילת תרומה מעלין דהוא איסור מיתה וכפי' רש"י (וכך כתבו תוס' בשמעתין) א"כ למה לא נקט מאכילת תרומה ונראה דהנה לעיל איתא תיבעי למ"ד מעלין ליוחסין ה"מ באיסור מיתה אבל מנשכ"פ אין מעלין דהוה איסור עשה או דילמא ל"ש תיבעי למ"ד אין מעלין ה"מ תרומה דמתאכלי בצינעא אבל מנשכ"פ דבפרהסיא מעלין מעתה י"ל דאותה ברייתא סובר דרק אי מעלין מתרומה ליוחסין אז מעלין מנכ"פ ג"כ אבל אי מתרומה אין מעלין אז גם מנכ"פ אין מעלין וא"כ הוה קשיא דהא שפיר אמרו בגמ' דמתרומה י"ל דאין מעלין יען דמתאכלי בצינעא אבל נכ"פ בפרהסיא ולכן סברי דבאמת מתרומה ג"כ אין מעלין מאכילה לבד כי

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.