מעשי למלך/ביאת מקדש/ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשי למלך ביאת מקדש ז

א

א')

אבל

העור המוקף לסחוס האוזן אין בו מום.

הנה משמע דל"ה מום כלל אף להקריב וכן מוכח מדלא תני במשנה פ"ו דבכורות גבי אלו שאין שוחטין לא במקדש ולא במדינה בניקב העור וכן מוכח מדף ל"ז דמביא גמ' מדאין עבד עברי כהן נרצע ע"כ בסחוס ואי ס"ד דמום עובר עכ"פ הוה בעור א"כ מאי פריך דבעבד נרצע בעור הא נעשה מום עובר והא בעינן ושב אל משפחתו ול"ש אף במום עובר אלא דיקשה הא דפריך אי הכי מום עובר נמי אלמא תנן ולא בעור צ"ל דרבינו לא גריס לי' וראיתי בריטב"א כתב כן אך כתב הוכחה אחרת מדלא כתב רבינו מומין שפוסל באדם דפסול בעור דהרי בכהן אף מום עובר פסול ואני תמה הא בפ"ז חשוב רבינו גרב דג"כ מום עובר כיון דקאי כאן לענין פסול הקרבה בבהמה ובזה שוה הוה לאדם וא"כ פשוט מוכח מדלא חשוב רבינו ניקב בעור דבשלמא המשנה מיירי שאין שוחטין אבל רבינו דחשיב מומי בהמה דאין קריבין עליהן א"כ אמאי ל"ח ניקב העור ורק כמש"כ מוכח דעור ל"ה מום עובר:
ב')

והנה

תוס' דכתבו במום עובר ג"כ שייך הא דבעינן ושב אל משפחתו קשה לי מהא דירושלמי פ"ד בגיטין הביאו במשל"מ פי"א משמיטה בשדה חוזר ביובל דאסור לחפור דבעינן ושב אל אחוזתו והקשה במשל"מ מב"ב דנמצא צדיק קבור בקבר שאין שלו והנה אשתקד כתבתי בתשובה ליישב דכיון דדינו כקבר הנמצא יכול לפנותו אח"כ ול"ש קבור באין שלו ואולם כפי דברי תוס' בכורות הנ"ל יקשה עכ"פ איך קברו את פנחס וחפרו בקרקע הא בעינן ושב אל משפחתו דאף דיכול לפנותו אח"כ ויכול לחזור הקבר בעפר הרי אף לפי שעה אסור לעשות באופן שלא יהא שייך בו ושב אל אחוזתו כמו דבמום עובר אסור לעשות מום משום ושב אל משפחתו וחזרה קו' המשל"מ לדוכתי' ותי' של משל"מ דכתב דאפשר למחול כבר תמהו עליו בח"ס דהוה כמתנה על מה שכ' בתורה ואך לפמש"כ בח"ס שם דבאמת מגמ' דידן מוכח מכח הך דפנחס שלא יקשה קו' משל"מ ע"כ דגמ' דידן חולק אירושלמי וסובר דיכול לחפור בזמן שיובל נוהג וכמו שסובר ראב"ד בפכ"ב מה' מכירה והנה לפי"ז אדרבא ראי' לתוס' דגם באפשר לחזור כמקדם ג"כ שייך ושב אל משפחתו דהרי כ"כ דקו' משל"מ לק"מ דאפשר לפנותו דהוה כקבר הנמצא וא"כ איך הוכיח ראב"ד דיכול לחפור בזמן היובל אע"כ דיקשה עדיין מטעם דאף באפשר לחזור כמקדם אסור לחפור מטעם ושב אל אחוזתו כמו דאסור לעשות מום עובר מטעם ושב אל משפחתו וא"כ איך קברו פנחס בקבר שאין שלו אע"כ בזמן היובל יכול לחפור והבן:
אמנם יש לי עיון בהא דקידושין דדריש דאין כהן עבד נרצע מטעם ושב אל משפחתו וקשה ל"ל קרא הא ביבמות דף פ"ח דרשינן וקדשתו דפנו בע"כ ואסור לטמא לכהן כמש"כ רבינו בה' אבל א"כ כך אסור לעשותו בע"מ ולמה לי קרא ואולם אי נאמר דגמ' דידן לא דריש קרא דושב אל אחוזתו דאין לחפור בקרקע ולעשות שינוי א"כ רק הא דדרשינן בכהן באמת י"ל היינו דסמוך אהאי טעמא דכ' וקדשתו דבעינן שיהא ראוי לחזור לשררתו כמש"כ רבינו בפ"ג מעבדים והיינו דכתב כאן קרא דושב אל משפחתו ולא כתב כן גבי יובל אבל לירושלמי הנ"ל קשה והנה לפמש"כ מטעם וקדשתו א"כ ע"כ דרשינן גם זה במום עובר דהא טומאה ג"כ עוברת ואסור לטמאו מטעם וקדשתו ממילא אסור נמי לעשותו בע"מ:
ג')

העור

המוקף לסחוס האוזן וכו'.

והנה בבכורות איתא נפגמה אזנו מן הסחוס ולא מן העור ופירש"י היינו אלי' רבה של אוזן ובטור סי' ש"ט כ' העור שמשפת האוזן ודברי רבינו לא כפירש"י ולא כפי' התוס' וכבר עמד בלחם חמודות ע"ז דהטור לא הביא כלל דעת רבינו ונראה דדעת רבינו ברור מללו דלפירש"י והטור אין מבורר עד היכן הוא הרכה אבל לדברי רבינו מובן דהנה העור המקיף את האוזן הנה הוא עור אחד שאין בו הפרש אבל כשמגיע לסחוס אז העור יש לו הפרש דהסחוס מונח בתוך העור מעתה כשיהא נפגמה האוזן הנה במקום הפגם יכולין לראות אם שם עור אחד לבד אז עדיין לא הגיע לסחוס אבל אם יש בתוך העור הפרש כאלו הוה ב' עורות משום דשם כבר הגיע הסחוס לצמוח וזה יכולין להכיר בנקל לכן פירושו מחוור יותר דבוודאי התנא לא סתם לחלק בין סחוס לעור אם הי' קשה להכיר כמו שהוא לפי פירוש הטור (ובטו"ז סי' ש"ט רצה לבאר מהו הסחוס שהוא גדר האמצעי שבאוזן כמבואר בפירש"י פ' מצורע ואאמוהגזצ"ל בשב"ד שם תמה עליו שזה באדם אבל בבהמה אין שם גדר אמצעי כלל רק כולו גשם אחד ומוקף עור בשפתיו ובשו"ת נטע שורק סי' ק"א האריך ליישב דברי הטו"ז ולבאר דהסחוס בבהמה הוא כמו באדם אבל לפמש"כ ניכר הוא הכל לעיני הרואה במקום הפגימה גופי' אי הגיע לסחוס או לא דבמקום שהעור אחד אין סחוס עדיין) ובה' איסורי מזבח יבואר עוד:
ד')

אזנו

ככרשינה בין עגול בין נקב ארוך.

הקשה במשל"מ פ"ג מעבדים דשם כתב רבינו אין ע"ע כהן נרצע יען שנעשה בע"מ ובגמ' דף ל"ז הוק' מעבד ותי' דאפשר בפחות מכרשינה וא"כ רבינו דלא כתב בפ"ח מה' אלו יתר עליהן באדם אפי' פחות מכרשינה משמע אף באדם ל"ה מום א"כ למה כ' דאין כהן נרצע הא לא נעשה בע"מ בפחות מכרשינה ושם כתב רבינו דנרצע במרצע ולא כתב דבעינן דוקא ככרשינה ולי נראה דהנה בגמ' בעי ככרשינה עומדת או נכנס ויוצאת וקאמר כיוצא בה שמעתי במקדח עם חסימו ור"פ מסיק לבסוף מקדח גדול שנינו א"כ א"צ לומר מקדח וחסימו ולפי"ז גם במום דכרשינה א"צ עם חסימו והוא מוכרח דהרי יקשה למה לא ביאר רבינו דצריך עם חסימו ובתוס' רע"א עמד ע"ז ונראה ליישב דיש להבין רבינו כתב ככרשינה עגול או ארוך מנ"ל זאת ונראה משום דמפרש היינו האיבעיא באמת כרשינה יוצאת והיינו בעגול או כרשינה עומדת בדוחק והיינו ארוך וא"כ פסק רבינו כר"פ דל"ב עם חסימו ולכן כתב אף ארוך דל"ב יוצאת ונכנס ולפי"ז י"ל דכל קו' הגמ' הי' באמת אף למ"ד ככרשינה והא דפריך למ"ד יען דלא פסיקא לי' אי בעינן יוצאת ונכנס או עומדת סגי דאי בעינן יוצאת ונכנס א"כ בוודאי יקשה מכהן למה אין נרצע דהרי מרצע אין גדול כ"כ ככרשינה עם חסימו אבל למסקנא דכרשינה בלא חסימו לא קשה מכהן וא"צ לתי' הגמ' דאפשר בפחות מכרשינה די"ל חדא שיעורא הוה מרצע ככרשינה בלא חסימו ודו"ק היטב:
הנה בניקב כתב רבינו השיעור ככרשינה וביבש כ' מי שיבשה אזנו ולא תוציא דם משמע דכל האוזן נתיבש בכל מקום שניקב לא תוציא דם וקשה דבחולין דף מ"ו מדמי ריאה שיבשה מקצתה טרפה והך דאוזן שיבשה ויקשה מ"פ הא מדקתני סתם אוזן שיבשה משמע כולה דהא במשהו לא גרע מניקב דבעינן מלא כרשינה וביבשה כולה הא גם בריאה טרפה אף שאינה נפרכת בציפורן והנה בה"ג למשניות מגאון מלא הרועים ראיתי שעמד בזה וכ' דהקושיא דא"כ הוה לי' לרבא לחלק ביבשה מקצתה בעינן שתפרך בצפורן ובכולה כדי שתינקוב ואף דצמקה כולה טרפה מ"מ היינו בידי אדם אבל ביד"ש כשרה והו"ל לבאר דאם אינה מוציאה טיפת דם אף ביד"ש טרפה ולדעת רשב"א דאף בוודאי ביד"ש בעי בדיקה בצמקה א"כ י"ל דלא הוצרך רבא להשמיענו דבכולה כל שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם טרפה אף ביד"ש כיון שיבשה אף ביד"ש בעי בדיקה ואי חזרה לברייתה מהיכא תיתי לאסור דהרי חזינן דאינה שם ריעותא גמורה ואי לא חזרה לברייתה בלא זה טרפה אף שאינה טיפת דם יעו"ש:

ב

א')

אבל

העור המוקף לסחוס האוזן אין בו מום.

הנה משמע דל"ה מום כלל אף להקריב וכן מוכח מדלא תני במשנה פ"ו דבכורות גבי אלו שאין שוחטין לא במקדש ולא במדינה בניקב העור וכן מוכח מדף ל"ז דמביא גמ' מדאין עבד עברי כהן נרצע ע"כ בסחוס ואי ס"ד דמום עובר עכ"פ הוה בעור א"כ מאי פריך דבעבד נרצע בעור הא נעשה מום עובר והא בעינן ושב אל משפחתו ול"ש אף במום עובר אלא דיקשה הא דפריך אי הכי מום עובר נמי אלמא תנן ולא בעור צ"ל דרבינו לא גריס לי' וראיתי בריטב"א כתב כן אך כתב הוכחה אחרת מדלא כתב רבינו מומין שפוסל באדם דפסול בעור דהרי בכהן אף מום עובר פסול ואני תמה הא בפ"ז חשוב רבינו גרב דג"כ מום עובר כיון דקאי כאן לענין פסול הקרבה בבהמה ובזה שוה הוה לאדם וא"כ פשוט מוכח מדלא חשוב רבינו ניקב בעור דבשלמא המשנה מיירי שאין שוחטין אבל רבינו דחשיב מומי בהמה דאין קריבין עליהן א"כ אמאי ל"ח ניקב העור ורק כמש"כ מוכח דעור ל"ה מום עובר:
ב')

והנה

תוס' דכתבו במום עובר ג"כ שייך הא דבעינן ושב אל משפחתו קשה לי מהא דירושלמי פ"ד בגיטין הביאו במשל"מ פי"א משמיטה בשדה חוזר ביובל דאסור לחפור דבעינן ושב אל אחוזתו והקשה במשל"מ מב"ב דנמצא צדיק קבור בקבר שאין שלו והנה אשתקד כתבתי בתשובה ליישב דכיון דדינו כקבר הנמצא יכול לפנותו אח"כ ול"ש קבור באין שלו ואולם כפי דברי תוס' בכורות הנ"ל יקשה עכ"פ איך קברו את פנחס וחפרו בקרקע הא בעינן ושב אל משפחתו דאף דיכול לפנותו אח"כ ויכול לחזור הקבר בעפר הרי אף לפי שעה אסור לעשות באופן שלא יהא שייך בו ושב אל אחוזתו כמו דבמום עובר אסור לעשות מום משום ושב אל משפחתו וחזרה קו' המשל"מ לדוכתי' ותי' של משל"מ דכתב דאפשר למחול כבר תמהו עליו בח"ס דהוה כמתנה על מה שכ' בתורה ואך לפמש"כ בח"ס שם דבאמת מגמ' דידן מוכח מכח הך דפנחס שלא יקשה קו' משל"מ ע"כ דגמ' דידן חולק אירושלמי וסובר דיכול לחפור בזמן שיובל נוהג וכמו שסובר ראב"ד בפכ"ב מה' מכירה והנה לפי"ז אדרבא ראי' לתוס' דגם באפשר לחזור כמקדם ג"כ שייך ושב אל משפחתו דהרי כ"כ דקו' משל"מ לק"מ דאפשר לפנותו דהוה כקבר הנמצא וא"כ איך הוכיח ראב"ד דיכול לחפור בזמן היובל אע"כ דיקשה עדיין מטעם דאף באפשר לחזור כמקדם אסור לחפור מטעם ושב אל אחוזתו כמו דאסור לעשות מום עובר מטעם ושב אל משפחתו וא"כ איך קברו פנחס בקבר שאין שלו אע"כ בזמן היובל יכול לחפור והבן:
אמנם יש לי עיון בהא דקידושין דדריש דאין כהן עבד נרצע מטעם ושב אל משפחתו וקשה ל"ל קרא הא ביבמות דף פ"ח דרשינן וקדשתו דפנו בע"כ ואסור לטמא לכהן כמש"כ רבינו בה' אבל א"כ כך אסור לעשותו בע"מ ולמה לי קרא ואולם אי נאמר דגמ' דידן לא דריש קרא דושב אל אחוזתו דאין לחפור בקרקע ולעשות שינוי א"כ רק הא דדרשינן בכהן באמת י"ל היינו דסמוך אהאי טעמא דכ' וקדשתו דבעינן שיהא ראוי לחזור לשררתו כמש"כ רבינו בפ"ג מעבדים והיינו דכתב כאן קרא דושב אל משפחתו ולא כתב כן גבי יובל אבל לירושלמי הנ"ל קשה והנה לפמש"כ מטעם וקדשתו א"כ ע"כ דרשינן גם זה במום עובר דהא טומאה ג"כ עוברת ואסור לטמאו מטעם וקדשתו ממילא אסור נמי לעשותו בע"מ:
ג')

העור

המוקף לסחוס האוזן וכו'.

והנה בבכורות איתא נפגמה אזנו מן הסחוס ולא מן העור ופירש"י היינו אלי' רבה של אוזן ובטור סי' ש"ט כ' העור שמשפת האוזן ודברי רבינו לא כפירש"י ולא כפי' התוס' וכבר עמד בלחם חמודות ע"ז דהטור לא הביא כלל דעת רבינו ונראה דדעת רבינו ברור מללו דלפירש"י והטור אין מבורר עד היכן הוא הרכה אבל לדברי רבינו מובן דהנה העור המקיף את האוזן הנה הוא עור אחד שאין בו הפרש אבל כשמגיע לסחוס אז העור יש לו הפרש דהסחוס מונח בתוך העור מעתה כשיהא נפגמה האוזן הנה במקום הפגם יכולין לראות אם שם עור אחד לבד אז עדיין לא הגיע לסחוס אבל אם יש בתוך העור הפרש כאלו הוה ב' עורות משום דשם כבר הגיע הסחוס לצמוח וזה יכולין להכיר בנקל לכן פירושו מחוור יותר דבוודאי התנא לא סתם לחלק בין סחוס לעור אם הי' קשה להכיר כמו שהוא לפי פירוש הטור (ובטו"ז סי' ש"ט רצה לבאר מהו הסחוס שהוא גדר האמצעי שבאוזן כמבואר בפירש"י פ' מצורע ואאמוהגזצ"ל בשב"ד שם תמה עליו שזה באדם אבל בבהמה אין שם גדר אמצעי כלל רק כולו גשם אחד ומוקף עור בשפתיו ובשו"ת נטע שורק סי' ק"א האריך ליישב דברי הטו"ז ולבאר דהסחוס בבהמה הוא כמו באדם אבל לפמש"כ ניכר הוא הכל לעיני הרואה במקום הפגימה גופי' אי הגיע לסחוס או לא דבמקום שהעור אחד אין סחוס עדיין) ובה' איסורי מזבח יבואר עוד:
ד')

אזנו

ככרשינה בין עגול בין נקב ארוך.

הקשה במשל"מ פ"ג מעבדים דשם כתב רבינו אין ע"ע כהן נרצע יען שנעשה בע"מ ובגמ' דף ל"ז הוק' מעבד ותי' דאפשר בפחות מכרשינה וא"כ רבינו דלא כתב בפ"ח מה' אלו יתר עליהן באדם אפי' פחות מכרשינה משמע אף באדם ל"ה מום א"כ למה כ' דאין כהן נרצע הא לא נעשה בע"מ בפחות מכרשינה ושם כתב רבינו דנרצע במרצע ולא כתב דבעינן דוקא ככרשינה ולי נראה דהנה בגמ' בעי ככרשינה עומדת או נכנס ויוצאת וקאמר כיוצא בה שמעתי במקדח עם חסימו ור"פ מסיק לבסוף מקדח גדול שנינו א"כ א"צ לומר מקדח וחסימו ולפי"ז גם במום דכרשינה א"צ עם חסימו והוא מוכרח דהרי יקשה למה לא ביאר רבינו דצריך עם חסימו ובתוס' רע"א עמד ע"ז ונראה ליישב דיש להבין רבינו כתב ככרשינה עגול או ארוך מנ"ל זאת ונראה משום דמפרש היינו האיבעיא באמת כרשינה יוצאת והיינו בעגול או כרשינה עומדת בדוחק והיינו ארוך וא"כ פסק רבינו כר"פ דל"ב עם חסימו ולכן כתב אף ארוך דל"ב יוצאת ונכנס ולפי"ז י"ל דכל קו' הגמ' הי' באמת אף למ"ד ככרשינה והא דפריך למ"ד יען דלא פסיקא לי' אי בעינן יוצאת ונכנס או עומדת סגי דאי בעינן יוצאת ונכנס א"כ בוודאי יקשה מכהן למה אין נרצע דהרי מרצע אין גדול כ"כ ככרשינה עם חסימו אבל למסקנא דכרשינה בלא חסימו לא קשה מכהן וא"צ לתי' הגמ' דאפשר בפחות מכרשינה די"ל חדא שיעורא הוה מרצע ככרשינה בלא חסימו ודו"ק היטב:
הנה בניקב כתב רבינו השיעור ככרשינה וביבש כ' מי שיבשה אזנו ולא תוציא דם משמע דכל האוזן נתיבש בכל מקום שניקב לא תוציא דם וקשה דבחולין דף מ"ו מדמי ריאה שיבשה מקצתה טרפה והך דאוזן שיבשה ויקשה מ"פ הא מדקתני סתם אוזן שיבשה משמע כולה דהא במשהו לא גרע מניקב דבעינן מלא כרשינה וביבשה כולה הא גם בריאה טרפה אף שאינה נפרכת בציפורן והנה בה"ג למשניות מגאון מלא הרועים ראיתי שעמד בזה וכ' דהקושיא דא"כ הוה לי' לרבא לחלק ביבשה מקצתה בעינן שתפרך בצפורן ובכולה כדי שתינקוב ואף דצמקה כולה טרפה מ"מ היינו בידי אדם אבל ביד"ש כשרה והו"ל לבאר דאם אינה מוציאה טיפת דם אף ביד"ש טרפה ולדעת רשב"א דאף בוודאי ביד"ש בעי בדיקה בצמקה א"כ י"ל דלא הוצרך רבא להשמיענו דבכולה כל שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם טרפה אף ביד"ש כיון שיבשה אף ביד"ש בעי בדיקה ואי חזרה לברייתה מהיכא תיתי לאסור דהרי חזינן דאינה שם ריעותא גמורה ואי לא חזרה לברייתה בלא זה טרפה אף שאינה טיפת דם יעו"ש:

ג

א')

אבל

העור המוקף לסחוס האוזן אין בו מום.

הנה משמע דל"ה מום כלל אף להקריב וכן מוכח מדלא תני במשנה פ"ו דבכורות גבי אלו שאין שוחטין לא במקדש ולא במדינה בניקב העור וכן מוכח מדף ל"ז דמביא גמ' מדאין עבד עברי כהן נרצע ע"כ בסחוס ואי ס"ד דמום עובר עכ"פ הוה בעור א"כ מאי פריך דבעבד נרצע בעור הא נעשה מום עובר והא בעינן ושב אל משפחתו ול"ש אף במום עובר אלא דיקשה הא דפריך אי הכי מום עובר נמי אלמא תנן ולא בעור צ"ל דרבינו לא גריס לי' וראיתי בריטב"א כתב כן אך כתב הוכחה אחרת מדלא כתב רבינו מומין שפוסל באדם דפסול בעור דהרי בכהן אף מום עובר פסול ואני תמה הא בפ"ז חשוב רבינו גרב דג"כ מום עובר כיון דקאי כאן לענין פסול הקרבה בבהמה ובזה שוה הוה לאדם וא"כ פשוט מוכח מדלא חשוב רבינו ניקב בעור דבשלמא המשנה מיירי שאין שוחטין אבל רבינו דחשיב מומי בהמה דאין קריבין עליהן א"כ אמאי ל"ח ניקב העור ורק כמש"כ מוכח דעור ל"ה מום עובר:
ב')

והנה

תוס' דכתבו במום עובר ג"כ שייך הא דבעינן ושב אל משפחתו קשה לי מהא דירושלמי פ"ד בגיטין הביאו במשל"מ פי"א משמיטה בשדה חוזר ביובל דאסור לחפור דבעינן ושב אל אחוזתו והקשה במשל"מ מב"ב דנמצא צדיק קבור בקבר שאין שלו והנה אשתקד כתבתי בתשובה ליישב דכיון דדינו כקבר הנמצא יכול לפנותו אח"כ ול"ש קבור באין שלו ואולם כפי דברי תוס' בכורות הנ"ל יקשה עכ"פ איך קברו את פנחס וחפרו בקרקע הא בעינן ושב אל משפחתו דאף דיכול לפנותו אח"כ ויכול לחזור הקבר בעפר הרי אף לפי שעה אסור לעשות באופן שלא יהא שייך בו ושב אל אחוזתו כמו דבמום עובר אסור לעשות מום משום ושב אל משפחתו וחזרה קו' המשל"מ לדוכתי' ותי' של משל"מ דכתב דאפשר למחול כבר תמהו עליו בח"ס דהוה כמתנה על מה שכ' בתורה ואך לפמש"כ בח"ס שם דבאמת מגמ' דידן מוכח מכח הך דפנחס שלא יקשה קו' משל"מ ע"כ דגמ' דידן חולק אירושלמי וסובר דיכול לחפור בזמן שיובל נוהג וכמו שסובר ראב"ד בפכ"ב מה' מכירה והנה לפי"ז אדרבא ראי' לתוס' דגם באפשר לחזור כמקדם ג"כ שייך ושב אל משפחתו דהרי כ"כ דקו' משל"מ לק"מ דאפשר לפנותו דהוה כקבר הנמצא וא"כ איך הוכיח ראב"ד דיכול לחפור בזמן היובל אע"כ דיקשה עדיין מטעם דאף באפשר לחזור כמקדם אסור לחפור מטעם ושב אל אחוזתו כמו דאסור לעשות מום עובר מטעם ושב אל משפחתו וא"כ איך קברו פנחס בקבר שאין שלו אע"כ בזמן היובל יכול לחפור והבן:
אמנם יש לי עיון בהא דקידושין דדריש דאין כהן עבד נרצע מטעם ושב אל משפחתו וקשה ל"ל קרא הא ביבמות דף פ"ח דרשינן וקדשתו דפנו בע"כ ואסור לטמא לכהן כמש"כ רבינו בה' אבל א"כ כך אסור לעשותו בע"מ ולמה לי קרא ואולם אי נאמר דגמ' דידן לא דריש קרא דושב אל אחוזתו דאין לחפור בקרקע ולעשות שינוי א"כ רק הא דדרשינן בכהן באמת י"ל היינו דסמוך אהאי טעמא דכ' וקדשתו דבעינן שיהא ראוי לחזור לשררתו כמש"כ רבינו בפ"ג מעבדים והיינו דכתב כאן קרא דושב אל משפחתו ולא כתב כן גבי יובל אבל לירושלמי הנ"ל קשה והנה לפמש"כ מטעם וקדשתו א"כ ע"כ דרשינן גם זה במום עובר דהא טומאה ג"כ עוברת ואסור לטמאו מטעם וקדשתו ממילא אסור נמי לעשותו בע"מ:
ג')

העור

המוקף לסחוס האוזן וכו'.

והנה בבכורות איתא נפגמה אזנו מן הסחוס ולא מן העור ופירש"י היינו אלי' רבה של אוזן ובטור סי' ש"ט כ' העור שמשפת האוזן ודברי רבינו לא כפירש"י ולא כפי' התוס' וכבר עמד בלחם חמודות ע"ז דהטור לא הביא כלל דעת רבינו ונראה דדעת רבינו ברור מללו דלפירש"י והטור אין מבורר עד היכן הוא הרכה אבל לדברי רבינו מובן דהנה העור המקיף את האוזן הנה הוא עור אחד שאין בו הפרש אבל כשמגיע לסחוס אז העור יש לו הפרש דהסחוס מונח בתוך העור מעתה כשיהא נפגמה האוזן הנה במקום הפגם יכולין לראות אם שם עור אחד לבד אז עדיין לא הגיע לסחוס אבל אם יש בתוך העור הפרש כאלו הוה ב' עורות משום דשם כבר הגיע הסחוס לצמוח וזה יכולין להכיר בנקל לכן פירושו מחוור יותר דבוודאי התנא לא סתם לחלק בין סחוס לעור אם הי' קשה להכיר כמו שהוא לפי פירוש הטור (ובטו"ז סי' ש"ט רצה לבאר מהו הסחוס שהוא גדר האמצעי שבאוזן כמבואר בפירש"י פ' מצורע ואאמוהגזצ"ל בשב"ד שם תמה עליו שזה באדם אבל בבהמה אין שם גדר אמצעי כלל רק כולו גשם אחד ומוקף עור בשפתיו ובשו"ת נטע שורק סי' ק"א האריך ליישב דברי הטו"ז ולבאר דהסחוס בבהמה הוא כמו באדם אבל לפמש"כ ניכר הוא הכל לעיני הרואה במקום הפגימה גופי' אי הגיע לסחוס או לא דבמקום שהעור אחד אין סחוס עדיין) ובה' איסורי מזבח יבואר עוד:
ד')

אזנו

ככרשינה בין עגול בין נקב ארוך.

הקשה במשל"מ פ"ג מעבדים דשם כתב רבינו אין ע"ע כהן נרצע יען שנעשה בע"מ ובגמ' דף ל"ז הוק' מעבד ותי' דאפשר בפחות מכרשינה וא"כ רבינו דלא כתב בפ"ח מה' אלו יתר עליהן באדם אפי' פחות מכרשינה משמע אף באדם ל"ה מום א"כ למה כ' דאין כהן נרצע הא לא נעשה בע"מ בפחות מכרשינה ושם כתב רבינו דנרצע במרצע ולא כתב דבעינן דוקא ככרשינה ולי נראה דהנה בגמ' בעי ככרשינה עומדת או נכנס ויוצאת וקאמר כיוצא בה שמעתי במקדח עם חסימו ור"פ מסיק לבסוף מקדח גדול שנינו א"כ א"צ לומר מקדח וחסימו ולפי"ז גם במום דכרשינה א"צ עם חסימו והוא מוכרח דהרי יקשה למה לא ביאר רבינו דצריך עם חסימו ובתוס' רע"א עמד ע"ז ונראה ליישב דיש להבין רבינו כתב ככרשינה עגול או ארוך מנ"ל זאת ונראה משום דמפרש היינו האיבעיא באמת כרשינה יוצאת והיינו בעגול או כרשינה עומדת בדוחק והיינו ארוך וא"כ פסק רבינו כר"פ דל"ב עם חסימו ולכן כתב אף ארוך דל"ב יוצאת ונכנס ולפי"ז י"ל דכל קו' הגמ' הי' באמת אף למ"ד ככרשינה והא דפריך למ"ד יען דלא פסיקא לי' אי בעינן יוצאת ונכנס או עומדת סגי דאי בעינן יוצאת ונכנס א"כ בוודאי יקשה מכהן למה אין נרצע דהרי מרצע אין גדול כ"כ ככרשינה עם חסימו אבל למסקנא דכרשינה בלא חסימו לא קשה מכהן וא"צ לתי' הגמ' דאפשר בפחות מכרשינה די"ל חדא שיעורא הוה מרצע ככרשינה בלא חסימו ודו"ק היטב:
הנה בניקב כתב רבינו השיעור ככרשינה וביבש כ' מי שיבשה אזנו ולא תוציא דם משמע דכל האוזן נתיבש בכל מקום שניקב לא תוציא דם וקשה דבחולין דף מ"ו מדמי ריאה שיבשה מקצתה טרפה והך דאוזן שיבשה ויקשה מ"פ הא מדקתני סתם אוזן שיבשה משמע כולה דהא במשהו לא גרע מניקב דבעינן מלא כרשינה וביבשה כולה הא גם בריאה טרפה אף שאינה נפרכת בציפורן והנה בה"ג למשניות מגאון מלא הרועים ראיתי שעמד בזה וכ' דהקושיא דא"כ הוה לי' לרבא לחלק ביבשה מקצתה בעינן שתפרך בצפורן ובכולה כדי שתינקוב ואף דצמקה כולה טרפה מ"מ היינו בידי אדם אבל ביד"ש כשרה והו"ל לבאר דאם אינה מוציאה טיפת דם אף ביד"ש טרפה ולדעת רשב"א דאף בוודאי ביד"ש בעי בדיקה בצמקה א"כ י"ל דלא הוצרך רבא להשמיענו דבכולה כל שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם טרפה אף ביד"ש כיון שיבשה אף ביד"ש בעי בדיקה ואי חזרה לברייתה מהיכא תיתי לאסור דהרי חזינן דאינה שם ריעותא גמורה ואי לא חזרה לברייתה בלא זה טרפה אף שאינה טיפת דם יעו"ש:

ד

ושלשה

אלו בכלל חרוץ וכו'. וקשה לי דבגמ' דף מ' איתא חרוץ דומיא דשבור דוקא במקום עצם וכן בת"כ הביאו בתויו"ט חשוב נפגם שפתו ג"כ בכלל חרוץ וקשה ג"כ כנ"ל וליישב אומר דבאמת רבינו לא כתב דאין חרוץ אלא במקום עצם אלא שינה וכ' בדין י"א עצם שבגלוי שנחרץ הוא בכלל חרוץ ומזה לא נשמע דבמקום בשר ל"ה חרוץ וצ"ל דטעמו יען דבגמ' שם ה"מ בלא ניכר אבל במינכר טובא אף חרוץ במקום בשר אמרינן:

ה

מי

שיצא בשר יתר בעינו. והראב"ד השיג זהו יבלת ול"נ דרבינו סובר יבלת היינו באית לי' שער כמש"כ בפ"ב מאימ"ז ואפי' קרבן וכאן איירי ביתר ובלא שער ובשחור שבעין ולכן כ' עד שחפה מעט מן השחור ועמש"כ שם ליישב קו' הכ"מ:
שוב ראיתי ברדב"ז בלשונות הרמב"ם שהאריך בזה וכיון שמבאר כל הענין ע"כ אני מעתיק לשונו שאלת ממני אודיעך דעתי וז"ל בשמונה מומין שבאדם ובבהמה כתב מי שיצא בשר יתר בעיניו עד שחפה מעט מהשחור משמע בלובן של עין אינו מום עוד כ' וכן אם היתה נקודה שחורה בתוך הלובן אפי' צפה אינו מום שאין מום בלובן משמע מכל הני דאין מום בלובן העין בבהמה ובפ"ב מאימ"ז כ' במומין המיוחדין בבהמה אם יש בעינה יבלת שיש בה שער ע"כ משמע הא באדם אינו מום ובאותו פרק בשמונה מומין העוברים בבהמה מונה יבלת שאין בה שיעור ושאלת ממני ליישב אלו הלשונות עם מה דאתמר בגמ' תשובה שתי החלוקות שכ' הרב ז"ל היינו מי שבעינו כעין עינב ומי שיצא בשר יתר בעיניו תרווייהו בכלל עינב דתנן במתניתין דמה לי שיהא העינב מן העין בעצמו ומה לי שיהי' בשר שגדל בו עד שחפה מעט מן השחור א"כ היינו חלזון נחש הנזכר במשנה ולאו היינו יבלת דיבלת קשה ומגינה ביותר כאשר נבאר לקמן והוא הנקרא ברוגא ואין דרכה לצאת כעין של אדם כלל ואם יצא לפעמים בלא שער הוה מום עובר כאשר ביאר הרב לקמן בבהמה ואין דרכה אלא בשאר הגוף אבל העינב והבשר היתה רגילין לבוא בעין עוד כ' מי שנמשך הלובן של העין אבל אם יצא מן השחור לתוך הלובן פלוגתא דר' מאיר ור' יוסי משום דסתם מתניתין כוותי' כדאמרינן מני מתניתין ר' יוסי היא ותו דר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי דנימוקו עמו וזהו תבלול האמור בתורה עוד כ' וכן אם היתה נקודה לבנה או נקודה שחורה אם היא לבנה צפה ע"ג השחור הרי זה מום משוקע אינו מום וטעמא דמסתבר הוא כיון שהנקודה היא צפה אין זה נראה אלא ע"י עיון ולפיכך אינו מום שהרי אינו מתגנה בכך ואע"ג דהאי תירוצא דתירץ תלמודא לא קאי דפריך והא אין מום בלובן מ"מ קושטא הוא דבשחור הוי מום וכדתניא איפכא אבל בלובן אינו מום כתב עוד היתה נקודה שחורה בתוך הלובן אפי' צפה אינו מום שאין מומין בלובן והיינו תירוצא בתרא דאמרינן הא בדוק לובן הא בדוק שחור כלומר תרווייהו בשחור העין דק שחור משוקע הוי מום צף אינו מום לובן משוקע אינו מום צף הרי זה מום וא"ת מאי שנא דוקא לובן משוקע לא הוי מום ובדוק שחור משוקע הוי מום והא איפכא מסתברא לפי שהלובן הוא ניכר בשחור אעפ"י שהוא שוקע יותר מהשחור ותי' בשחור שוקע נראה כגומא בעין הוי מום אבל לובן שוקע אינו נראה כגומא כ' עוד אם יש בעיניו יבלת שיש בה שיעור היינו מתניתין דלקמן ר"ח ב"א אומר את שיבלת בעיניו ומדתנינן לה גבי מומין שבבהמה ולא תנינן לה לעיל גבי מומין שבאדם משום הכי כתבה הרב גבי מומי בהמה ולאו למימרא שאם נולד באדם יבלת שיש בו שיעור בעיניו שלא יהא מום דכ"ש הוא אלא לפי שאין דרך לבוא כיוצא בזה באדם וזו שכ' ז"ל בפרק שני ויש מומין אחרים מיוחדים בבהמה ואינם ראויים לבא באדם משמע אינם ראויים אבל אם אירע שבאו מום הוא וכן אם אין בה שיעור באדם הוי מום עובר אלא דאכתי צריך ליישב סוגית הגמ' לפי שיטת הרב וגירסתו דהא לעיל מסקינן דאין מום בלובן ובסוג' דלקמן מסקינן אלא אידי ואידי בלובן ואמר ר"ל ל"ק הא דאית בה שיעור הא דלית בה שיעור ותו דפריך תלמודא והא אין מום בלובן ומשני אידי ואידי בלובן והא אמרינן דאין מומין בלובן ומתוך זה הצריכו תוס' למחוק הגירסא וגורסין הא והא בשחור ורש"י ז"ל דחק לפרושי כדי לקיים גירסת הספרים וכ' אידי ואידי הא דקתני אין מומין בלובן תרווייהו ביבלת במומין שבלובן אית בה שיער מגונה הוא ועלה קתני אין שוחטין לא במקדש והא דקתני אין מומין בלובן בדלית בה שיעור ומתניתין דמום גמור הוא כדאוקמינן בשחור וכן הוא ז"ל השמיט אלא ותפס אידי ואידי ותו קשה דאידי משמע דקאי נמי אמתניתין ותו אי מתניתין ביבלת בשחור העין פשיטא אמאי איצטרכא למתנייא הרי הוא בכלל עינב או בשר החופה מעט מן השחור וכי אוקימנא הא בשחור הא בלבן הוה מצי לאקשויי הכי אלא דעדיפא מינה מקשה והא אין מומין בלבן ובתירוצי דריש לקיש מתורץ נמי הא כדאפרש בסמוך והריני מפרש הסוגיא לפי שיטת הרב וגירסתו למימרא דיבלת הוי מומא פי' וודאי ידע שפיר דבכל גוונא יבלת הוי מומא לכל הדברים מדקתני לה סתם ורמינהו ואלו שאין שוחטין וכו' ופריך ותסברא הא כתיבא יבלת סתם באורייתא ותקשה לך אקרא אלא ל"ק הא בגופו הא בעינו הא דקתני אין שוחטין וכו' בגופו שאינו מום גמור ומתניתין דמשמע דהוי מום גמור בעינו ופריך מצד קרא סתמא מה לי בגופו ומה לי בעינו וכי היכא דבעינו הוה מום בגופו נמי הוה מום גמור וקשה הא דאין שוחטין ואי בגופו לא הוי מום גמור בעינו לא הוי מום גמור ואמאי קתני סתם דהוי מום אלא ל"ק הא דאית בה עצם הא דלית בה עצם דכל דאית בה עצם הוי מגונה טפי ובכ"מ הוי מום דקרא סתמא הוא ומתניתין דהכא ומתניתין דאלו שאין שוחטין בדלית בה עצם בעין הוי מומא טפי בגופא לא הוי מומא ולית בה עצם פסולה בתמיה תלתול בעלמא הוא אלא אידי ואידי בעינו ול"ק הא בשחור הא בלבן מתניתין דהכא דמשמע דהוי מום גמור בשחור דמעכב קצת את הראות ומתניתין דאין שוחטין בלובן דלא הוי מום גמור כיון שאין מעכב את הראות כלל ולתרוצי מתנייתא קאי ולאו אקרא וכן פירש"י דקרא איכא לאוקמא בשיש בה עצם ופריך והא אין מומין בלבן ואפי' במקדש כשר לשחוט וה"ה דהוה מצי לאקשויי יבלת בשחור פשיטא אלא האי עדיפא לי' ומשני אלא אידי ואידי בלבן ול"ק הא דאית בה שיעור הא דלית בה שיעור חדא דאית בה תלת משני לי' לא תוקמא בשחור דא"כ פשיטא אלא אידי ואידי בלבן ושאני יבלת דהוי מום מגונה טפי וכי האי הוי מום אפי' בלבן והא דקתני אין מומין כגון דק או תבלול דעלה קתני ר' יוסי אין מומין בלבן אבל יבלת גריע טפי ומתנייתא לא קשו אהדדי מתני' דאי שיעור הוה מום גמור וגריע טפי ומתניתין דאין שוחטין בדלית בה שיער דאע"ג דהוי מום בלבן מ"מ אינו מום גמור לשחוט עליו במדינה כללא דשמעתא לדעת הרב ז"ל יבלת דאית בה עצם בכ"מ שבגוף הוי מום אין בה עצם אם היא בשחור העין הוי מום גמור אפי' באדם דלא גרע מעינב בעין והא דלא נכתב ג"כ במומי האדם לפי שהם בכלל כדכתיבנא א"נ מפני שאין רגילין לבוא באדם בשחור העין אבל אם באו מום גמור הוא ואפי' שאין בה שיער ואם הוא בלובן העין אם יש בה שיער הר"ז מום גמור ואם אין לה שיער הוי מום לענין שאין שוחטין אותו במקדש ולא חשוב לשחוט אותו במדינה עכ"ד הנחמדים:

ז

א')

מי

שניטל רוב המדבר של לשונו.

הנה בלח"מ פ"ה מעבדים תמה שדברי רבינו אלו סותרים דשם פסק דלשון ל"ה מום בעבד לצאת לחירות ובגמ' דקידושין דף כ"ד מוכח דדינם שווים דפריך לרבי ולשונו לא מבכורות דניטל רוב המדבר הוה מום ונראה ליישב דהנה במקנה שם הקשה עוד סתירה דגמ' מסיק כתנאי דפליגי בכרות בביצים אי הוה מום שבגלוי דפליגי בבכורות דף ל"ט פליגי נמי בעבד ורבינו פסק בה' עבדים דבעבד ל"ה מומא וכאן פסק בדין ח' דכרות הוה מומא:
והנה לכאורה יש ליישב דרבינו לקמן גבי נשבר רגל ס"ל מום שבגלוי ע"י מלאכתו הוה מומא כמו שבארנו שם ולפי"ז י"ל בניטל רוב המדבר הוה גלוי ע"י מלאכתו וכן כרות דביצים ע"י מלאכתו הוה מום שבגלוי שאינו מתקשה כשאר בני אדם אבל בעבד גלוי ממש בעינן והא דגמ' מדמי ומקשה מבכורות לרבי י"ל יען דרבי ס"ל שם להדיא דביצים הוה מום שבגלוי בעבד ע"כ ע"י שבטל ממלאכתו ולכן פריך שפיר אמאי בלשונו לא אבל להלכה קיימ"ל בסירוס ג"כ אינו יוצא בעבד דל"ה מום שבגלוי א"כ ה"ה בלשונו ל"ה מום שבגלוי דרק ניכר ע"י מלאכתו אבל בבהמה שפיר הוה מום שבגלוי מה שניכר ע"י מלאכתו:
אולם לפי"ז יקשה קו' אחריתא דבה' עבדים כתב רבינו בניטל עצם השיניים הוה מום שבגלוי ע"י מלאכתו ויוצא בו לחירות א"כ למה בניטל רוב המדבר ל"ה מום בעבד ובכהן הוה מומא ולכן נראה דהנה בבכורות קאמר תחילה דפליגי בכרות וניתק אי חסרון שבפנים הוה חסרון ודחי דלכו"ע חסרון בפנים ל"ה חסרון ופליגי רק אי הוה מום שבגלוי ותמוה אי הוה מום שבגלוי כן היא גי' הצ"ק אבל ברש"י שלפנינו איתא דלכו"ע הוה חסרון פלוגתתם אי הוה מום שבגלוי ותמוה אי לכו"ע הוה חסרון מאי נפ"מ אי הוה מום שבגלוי ומהא"ט הגי' בצ"ק דל"ה חסרון ול"נ ליישב גי' שלפנינו דשפיר נפ"מ דאי משום חסרון הנה לא שייך זאת באדם דרק בבהמה הוה חסרון יען דכ' תמים וכמש"כ רבינו בפ"ב מאימ"ז משא"כ באדם הא כתב רבינו בפ"ו חסר כליות כשר דבאדם לא כתיב תמים ולכן אף דלכו"ע הוה חסרון בפנים חסרון היינו דוקא בבהמה אבל מום ל"ה לפסול באדם דכרות ונתוק ילפינן אדם מבהמה כמש"כ תוס' דף מ"ג ולענין זה פליגי אי הוה מום שבגלוי ואז פסול גם באדם וכן נפ"מ אי משום חסר אף אי שייך באדם אין מחלל עבודה אבל אי משום מום מחלל עבודה וכן נפ"מ בעגלה ערופה דמום אין פוסל בו וחסרון אבר פוסל כדאיתא בירושלמי פ"ט דסוטה אך רבינו בה' רוצח לא פסק כירושלמי וס"ל דרק טריפות פוסל בו ובכ"מ הקשה עליו ובמראה הפנים כ' לתרץ דס"ל כר"א וכן מוכח מה' ע"ז פ"ג אם שחט מחוסר אבר לעכו"ם פטור כדס"ל לר"א בע"ז דף נ"א וכן להיפוך אי פליגי רק במום שבגלוי ול"ה חסרון יש ג"כ נפ"מ כגון לענין עבד אי ל"ה חסרון בפנים חסרון אין עבד יוצא בו לחירות כיון דליכא חסרון דבעבד תליא בחסרון דהא נפגם שפתו ל"ה מום וכן בחסר מכ"ד ראשי איברין ולפמש"כ עבד א"י לחירות דרק בבהמה דכ' תמים הוה חסרון בפנים אמנם גי' הצ"ק יוצדק אי אמרינן דפליגי באדם א"כ ל"ש דלכו"ע חסרון בפנים הוה חסרון אלא דלכו"ע ל"ה חסרון כיון דלא כתיב תמים:
מעתה א"ש גמ' דקידושין ס"ל דחסרון בפנים הוה חסרון לכו"ע אלא דפליגי אי מומא הוה ונפ"מ אי מחלל עבודה א"כ נפ"מ גם בעבד דלמ"ד דהוה מומין שבגלוי א"כ הוה זה חסרון שבגלוי ויוצא בהן לחירות אבל לדידן רק בבהמה הוה חסרון בפנים יען דכ' תמים אבל באדם אף דהוה חסרון שבגלוי אבל מום ל"ה א"כ עבד א"י בו לחירות דחסרון בעינן ובכהן ג"כ לא מיפסל דמומא ל"ה ובחסרון לא מיפסל כהן לעבודה ומיושב קו' המקנה:
ולפי"ז א"ש גם קו' הלח"מ דכיון דרבי סובר אף הסירוס יוצא בו לחירות א"כ ע"כ סובר דחסרון בפנים הוה חסרון וגם מום שבגלוי הוה לכן פריך אמאי בניטל לשונו א"י בו לחירות ובכהן דהוה ניטל רוב המדבר מום שבגלוי דא"ל בעבד חסרון בעינן ז"א הרי לדידי' חסרון בפנים הוה חסרון כמו בסירוס אבל להלכה דקיימ"ל דא"י בסירוס לחירות דחסרון בפנים ל"ה חסרון א"כ גם ניטל רוב לשונו ל"ה חסרון רק מום הוה ולכן בבהמה ובכהן הוה מום ולא בעבד דעבד א"י לחירות במום רק בחסרון (והנה בכ"מ פ"ה מעבדים הקשה מ"ש בדלדל עצם הוה מום שבגלוי שבטל ממלאכתו גם סירוס בטל ממלאכתו שא"י להתקשות ותי' שם סופו ליפול העצם לגמרי ויהא חסרון מבחוץ משא"כ בביצים והן הן הדברים שאמרנו בעבד בעינן חסרון מבחוץ ובביצים ל"ה חסרון רק מבפנים רק מום הוה ובעבד א"י לחירות במום) ודו"ק:
ב')

מי

שעצם לחיו התחתון עודף על העליון כ"ש.

ומבואר בדף מ' דאין עצם עודף רק מום הוה באדם ולפי"ז קשה לי דרבינו בפ"ח מה' אלו ח' כתב מי ששפתו העליונה עודפת על התחתונה מי ששפתו התחתונה עודפת על העליונה ומשמע מדבריו דהיינו בלא עצם דוקא כמו בתחתונה א"כ נשמע אם יש עצם אף עליונה עודפת על תחתונה פסול וא"כ למה כ' עצם לחי התחתון עודפת על עליונה הא גם בעליונה עודפת ג"כ הוה מום ונמצא דבריו סותרים ועוד דבגמ' מוכח כן ביש עצם הוה מום ולמה כ' רק לחי התחתון ובטור סי' ש"ט כ' באמת גם עצם עליון עודף הוה (וראיתי בס' לחם חמודות בכורות פ"ו הקשה כעין זה דלמה לא כ' רבינו הא דהיו כשל חזיר דהלכה כאילא בשאר דברים וגם בזה ותי' יען דסתם במשנה אחרי' דרק שפתו התחתונה עודפת הוה מום ופלא מאוד שנעלם ממנו דברי רבינו פ"ב מאימ"ז דפסק להא דפיו דומה לשל חזיר:
לכן נראה ליישב שדברי רבינו נכונים מאוד כי בפ"ב מאימ"ז כתב מי שפיו דומה לשל חזיר פרוס אעפ"י שאין מחודד והיינו דאילא וסובר רבינו דמום זה שייך רק בבהמה ויקשה כיון דמנה בפ"ח מביאמ"ק שפתו עליונה הוה מום בכהן וא"כ כש"כ בדומה לשל חזיר דהיינו שגם עצם עודף וכדמשמע בגמ' ובטור וא"כ למה לא מנה רבינו בפ"ז ששפתו עליונה עודפת הוה מום באדם ובהמה ונפ"מ דמחלל עבודה ונראה דלכן לא מנה יען דהוה מילתא דלא שכיח באדם ע"ד שכ' הלח"מ רפ"ב מאימ"ז ושפתו עליונה עודפת שיש עצם היינו פיו של חזיר ולכן כ' בפ"ח רק שפתו עליונה עודף הוה מום באדם (ובהא ניחא מה שהקשיתי לעיל דלא כ' רבינו עינו א' קטנה היינו דאין קטנה כשל אווז וזה שכיח) ודו"ק:

ח

א')

באיברי

הזרע.

הנה בה' עבדים פ"ה כתב רבינו המסרס עבדו בביצים או החותך לשונו א"י לחירות שאין מומין שבגלוי וקשה דסותר דבריו שבכאן ובס' לחם יהודה ה' עבדים תי' דלגבי בכור וקדשים ואדם הוה שפיר מומין שבגלוי דכיון דהם באים ע"י שמים מחמת חולי סגי לן בקצת גילוי הנראה לפעמים לעין ולא ממעטינן אלא מה שטמון אבל גבי עבד בעינן שיהא גלוי גמור דתליא מילתא במה שדרך לחבל בו האדם ותשלוט בו חבלתו משא"כ לשון וביצים אין ההכאה וההשחתה שולטת בהם דיש להם מקום שנמלטין מן החבלה ולא שכיח הכאה דידי' שיכהו רבו ותשלוט בו הכאתו דביצים ולשון נמלטין מההכאה דאין עומדין במק"א את"ד:
שוב ראיתי ברדב"ז בלשונות הרמב"ם שכתב ליישב דכיון דבבכורות דרוש לה בכלל ופרט וכלל ומסיק דכל מום רע ריבוי ודרשינן לי' בריבוי ומיעט וריבה ריבה כל מילי ולא ממעט אלא מומין שבחלל הגוף אבל מה שהוא בשטח הגוף מבחוץ אעפ"י שאינו נגלה ממש מרבינן מריבויא:
ב')

מי

שאין לו אלא ביצה אחד ושני כיסין או שני ביצים בכיס אחד.

והנה קשה על דברי רבינו דמנה מום זה שוה באדם ובבהמה וקשה טובא דהרי בפ"ח מבכורות במשנה מנה תנא לו מי שאין לו אלא ביצה אחד במומין שיותר עליהן באדם וכן רבינו בפ"ח מה' אלו מנה במומין המיוחדין באדם מי שאין לו אלא ביצה אחד א"כ משמע דין זה דב' ביצים בכיס אחד ליכא באדם ואף דבבכורות רפ"ח איתא משנה אלו מומין שווין באדם ובבהמה משמע דשווין גם בזה הנה ע"כ לא קאי אביצים רק בגוף הדין דחסר בצים שווין הן אף דמשונים בדין זה דכיסים וא"כ איך כתבו רבינו באדם ובבהמה שווין זה המום דב' ביצים בכיס אחד וכן משמע בתוס' דף מ"ג שרק בבהמה שייך זה דב' כיסים שניכר שיש להם ב' כיסים משא"כ באדם והנה ראיתי שהרי"ק בה' בכורות הרגיש בזה וכתב דבאמת סובר רבינו דגם באדם יש ב' כיסים אעפ"י שנראין כיס אחד יש דופן מפסיק באמצע והרי חמשים מומין אלו באדם ובבהמה עכ"ל נראה שהקשה לו איך שוה באדם ובבהמה ותי' דבאמת שוה אלא דהקשה לו א"כ מה יותר עליהן באדם וצ"ל דאף דשייך מום זה גם באדם הנה שייך יתר עליהן באדם דאף דבאדם ליכא ב' כיסים ממש אפ"ה חסר ביצה אחד הוה מום משא"כ בבהמה בחסר ביצה אחד הטעם דחסר הביצה מן הכיס והכיס זה ריק מביצה וזה ל"ש באדם דאין כאן ריקית בכיס כיון דאין כיס ממש והטעם דאף שיש שם מחיצה הנה כיון שאין ניכר כ"כ א"כ אם חסר ביצה אחד בכיס בצד אחד הוה מומין שבסתר כמש"כ תוס' דף מ"ג דאין ניכר כ"כ וזה רק שייך על חשש זה שבאנו לדין שהכיס אחד ריק מביצה זה אין ניכר כאן שאין ניכר המחיצה אבל אי באנו לדון שחסר ביצה אחד זה ניכר הוה מומין שבגלוי ושייך יתר עליהן באדם שהמום מצד הביצה לא מצד הכיס והיינו דפריך רי"ש דף מ"ד מרוח אשך מבעיא לי' והבן:
והנה בריטב"א הקשה למה בדף ל"ט ל"א לא זו אף זו דהרי בדף מ"ד במשנה דחסר ב' ביצים או ביצה אחד ע"כ לא זו אף זו קתני דשם ל"ש לכאורה לתרץ דכונה ב' ביצים בכיס אחד דל"ש באדם וע"כ לא זו אף זו א"כ גם במשנה דבבהמה מצי לתרץ כן ומנ"ל לפרש דכונה ב' ביצים בכיס אחד ואני תמה עליו א"כ דמפרש משנה זו ג"כ כך א"כ מאי יתר עליהן באדם דקתני וכן מה זה דמנה רבינו בפ"ח אין לו ביצים יתר עליהן באדם וע"כ כמש"כ דמשנה זו באדם לא איירי מחסרון בכיס אף דשייך באדם ג"כ זה כבר כלל במשנה רפ"ח דמומין שווין באדם ובבהמה אבל משנה דחשוב אח"כ באדם ע"כ להוסיף קאתי כמו לרי"ש דמפרש מרוח אשך היכי דנמרח דל"ש בבהמה כן ע"כ לת"ק ג"כ להוסיף בא:
והא דיקשה כקו' הריטב"א א"כ ביצה אחד מום ב' ביצים לא כש"כ ונראה ליישב דדוקא בבהמה דיש לה ב' כיסין ממש א"כ כיון דחסר ביצה אחד מכיס א' מום א"כ כש"כ חסר ב' ביצים מב' כיסים דדל ביצה השני' הרי חסר ביצה אחד מכיס אחד וכיס אחד ריק א"כ כש"כ בב' כיסים ריקים ול"ש לא זו אף זו דהיינו הך ממש אבל באדם דל"ה ב' כיסים ממש שייך שפיר לא זו חסר ב' ביצים מכיס אלא חסר ביצה אחד ג"כ אף דל"ש דהכיס ריק מביצה אחד כיון דאין ניכר שיש מחיצה והוה כמום שבסתר:
ובזה ניחא שיטת התוס' דף מ"ג דסברי דבאדם ל"ש ב' כיסים והקשה הריטב"א א"כ ע"כ דאמרינן לא זו אף זו ולפמש"כ ניחא אולם באמת אין מוכרח דתוס' לא יודו לסברת רבינו דמה שהוכיח מדברי תוס' דכתבו דהא אפי' אין לו ביצים כלל מנא לי' למעוטי ממרוח אשוך והקשה הא בבהמה הכונה אין לו רק כיס אחד וב' ביצים א"כ אי באדם ג"כ הכונה כמו בבהמה אין לו ב' ביצים היינו ב' כיסים א"כ שפיר יש לחלק בין אדם לבהמה דיותר ניכר בבהמה הנה אין הכרח כלל וכתב גי' אחרת אין לו ביצים כלל מיבעיא לי' למעוטי ממרוח אשוך יעוש"ה ולפי"ז נסתרו דבריו ורק כונת תוס' בקושיתם דלת"ק דאין לו ביצים כלל מרוח אשך שפיר ילפינן בבהמה בב' ביצים וכיס אחד או ב' כיסים וביצה אחת:
והנה לכאורה אפשר ליישב מה דהקשו מה יתר עליהן דקתני דהרי בפ"ג מבכורות פסק רבינו כר"ע דבעי מיעוך בבהמה ובאדם לא כתב רבינו מיעוך א"כ היינו יתר עליהן אבל זה דחוק ועוד דגם בבהמה ל"כ רבינו דבעי מיעוך אלא בדיעבד כמש"כ הרי"ק וא"כ כאן באדם ל"ש בדיעבד ולכתחלה אף בבהמה ל"צ מיעוך ובגוף דברי הרי"ק אלו יתבאר אי"ה בחלק ב' בפ"ג מבכורות בטעמא דמילתא דפסק רבינו כר"ע ורמב"ן בה' בכורות פסק כת"ק ויבואר שם:

ט

א')

מי

שנשבר עצם ידו ורגלו אם ניכר כשהלך.

והנה בח"ס ח"ו סי' כ"א תמה דהיינו פיסח דקחשיב רבינו לעיל והטור באמת לא מנה רק שבר רגל ותי' דתורה איירי ממי שניכר אפי' שלא בשעת הילוך לכך נקרא פיסח דכן יתואר האיש משא"כ כשאינו ניכר אלא בשעת הילוך אז יאמר כי הוא פוסח על שם הפעולה שצולע בהילוכו אלא דהקשה מנ"ל לאילא להוסיף פוסח על פיסח דקרא ונ"ל דהנה בדף ל"ז פריך הגמ' מה הפרט בטל ממלאכתו ומשני כל ריבה מעתה עכ"פ נוכל לרבות מום שבגלוי ובטל ע"י מלאכתו דהיינו דהוה גלוי ע"י מלאכתו זהו מיקרי שפיר מום שבגלוי ונתרבה מפיסח ועור מטעם דבטל ממלאכתו אף זה בטל ממלאכתו וכן מצינו עוד הרבה מומין דרק הוה מומין שבגלוי ע"י מלאכתו כמש"כ רבינו בפ"ב מאימ"ז חוטין הפנימיות שנעקרו שהרי בעת שפותח פיה צווח וכן בפ"ח מה' אלו מי שמקבץ ריסי עיניו ועוצמו מעט בשעה שרואה אור בשעה שהוא רוצה לדקדק בראי' מי שראיית עיניו מעורבבת עד שרואה את החדר ואת העלי' כאחת רק מום בשעת מלאכתו ואפ"ה הוה מום ואולם בגוף קו' הח"ס נראה ליישב בפשוט דפיסח הוא בי"ש שנברא כך ושבר רגל היינו בי"א ופשיטא לי' לאילא דבין בי"ש בין בי"א דהרי בי"א גרע בעלמא (לענין צימוק ריאה בחולין דף מ"ח וכן לענין גוסס בסנהדרין דף ע"ח ולענין סריס ביבמות פ' הערל) לכן הוסיף אף שבר רגל דהוא בי"א דהוה כש"כ והא דיקשה אי פיסח דקרא שנברא כך ל"ל קרא דדריש בת"כ וספרי דנולד במום ג"כ הוה מום לק"מ דהו"א דוקא מום זה אבל בשאר מומין הו"א רק בנעשה אח"כ וכן הא דאיתא בבכורות דף מ' שרוע שנתרבבה יריכו היינו מתחילת ברייתו וע"כ הא דצריך קרא שאם נולד במומו לשאר מומין הוא דצריך (וכן מוכח מתמורה דף ז' דקאמר והא שרוע וקלוט כתיב וא"כ ל"ש קרא דכל מום רע דהא בפירוש כתיב שרוע ואף דבבכור לא כתיב באמת שרוע הא לפמש"כ פיסח היינו נולד כך ופיסח כתיב בבכור בפירוש בפ' ראה וא"כ ל"ל קרא דכל מום אלא ע"כ לשאר מומין הוא דאתי דבשאר מומין הו"א דלא מיפסל בנברא כך) ונראה ראי' לדברי רבינו ממדרש ילקוט פ' וישלח על פסוק ותקע כף ירך יעקב א"ל הקב"ה למיכאל עשית כהן שלי בע"מ וביעקב כתיב והוא צולע על יריכו דהיינו איטלע ומיקרי בע"מ לגבי כהן ואיתא עוד שם הא דריב"ל אתי לעכו נפק רח"נ לקדמייתו אשכחי מטלי על רגלי' א"ל את דמי לרבך והוא צולע על יריכו הרי איטלע היינו צולע וקב"ה קראו ליעקב בע"מ:
והנה בשו"ת מהר"ם שיק סי' שט"ז הקשה שבר רגל אמאי הוה מום קבוע הא אפשר שיעבור ע"י ששבר על שבר יחדיו יודבקו ול"ה צולע עוד ואין כאן מום ולדעתי לק"מ דכיון דהוא הולך על רגליו רק שצולע א"כ מסתמא כבר נדבק דאי לא נדבק א"י להלוך כלל על רגל שנשבר ואין זה מיקרי צולע וכיון שנדבק כבר ואינו שבר על שבר ל"ש לומר שידבק שבר אל שבר ואין לומר עכ"פ נפ"מ לדינא אם נשבר רגלו ולא נדבק לא יהא שוחטין במדינה שמא שבר אל שבר יחדיו ידבק י"ל דהא מבואר בסי' נ"ה אם יצא השבר לחוץ שוב אינו חוזר להיות שבר אל שבר יחדיו:
ב')

שרוע

זהו שנשמטה יריכו וכו'. וקשה לי דהנה בדף מ' איתא דהיינו שנשתרבב יריכו וכן מוכח בבכורות דף ג' דשרוע רק אם אבר אחד גדול מחבירו וכן פירש"י בחומש ונראה דרבינו סובר כיון דמסיק בדף ג' דהטעם בעינו אחת גדולה ואחת קטנה אינו משום שרוע אלא משום שינוי שפיר י"ל דשרוע היינו נשמטה או נשתרבבה יריכו אבל היכא דאבר אחד גדול מחבירו הטעם משום שינוי לא משום שרוע ועוד י"ל דלכן מיאן רבינו בפירש"י דשרוע היינו אבר אחד גדול דרש"י פי' נשמטה יריכו היינו בלא עיכול ניבי' ותוס' חולקין דהיינו מתחילת ברייתו וא"כ י"ל לפי' התוס' דהיינו נברא כך שפיר הוא בכלל שרוע וכן הוא בת"כ (וענובי"ת סי' ק"צ שהקשה דרבינו כתב שרוע נשמטה יריכו ובגמ' איתא נשתרבבה ותי' דסמוך את"כ הנ"ל):
והנה בפ"ח סי' נ"ה הוכיח מדברי תוס' אלו דתחילת ברייתו אף בנתעכל ניבי כשרה ובפ"ת השיב די"ל זהו דוקא לרב מתנה אבל לרבא דקיימ"ל כן באמת אף בנברא באיעכל ניבי' טרפה וכאן איירי בלא איעכל ניבי' ויפה השיב וכעין זה בש"ך סי' נ"ה שהשיג על הב"ח יעו"ש אך כתב עוד שם בפ"ח די"ל דאיירי בנשמט אח"כ כלשון נשמטה משמע אח"כ והא דיקשה דטרפה הוה י"ל דיש שם עצם קטן ציר קטן שלא נשמט לכן טרפה ל"ה אבל מום הוה דאין במקומו וניכר בהילוכו כמו בנשתרבב ולדעתי ז"א דלשון הת"כ דשרוע היינו נשמטה ובגמ' הא איתא דהיינו נשתרבבה ע"כ דהאי נשמטה בי"ש היינו באמת הך דנשתרבבה עיין בק"א אבל אי נשמטה בי"א יהא גמ' דידן נגד הת"כ וא"כ מדברי רבינו דכ' שרוע שנשמטה יריכו מוכח דבי"ש איירי וא"כ שפיר דייק הפ"ח דמתחילת ברייתו איירי:
אמנם בפ"ב מאימ"ז כ' רבינו מומין מיוחדין בבהמה עינו אחת גדולה וא' קטנה ויקשה דרבינו מנה בפ"ח עינו אחת גדולה ואמאי לא מנה רבינו לעיל בפ"ז גבי מומין שמחללין עבודה דכל מום ששוה באדם ובבהמה הוה מום גמור לחלל עבודה כמש"כ לעיל בפ"ו ולכאורה י"ל דבפ"ח איירי מ"א קטנה אפי' אין כשל אווז ולא גדול כשל עגל דזה רק פסול באדם אבל לאחולי עבודה רק בעין אחת כשל אווז ועינו אחת כעגל כמש"כ תוס' בדף מ"ד ד"ה מחוי וא"כ שפיר מנה כן רק בין מומין שאין שוה בזרעו של אהרן דבבהמה ל"ה מום רק בעינו אחת כשל אווז ועינו אחת כשל עגל אלא דאכתי תיקשי עכ"פ בקטן כשל אווז דמחיל עבודה כמש"כ תוס' אמאי לא הביאו רבינו בפ"ז דהוא מום השוה באדם ובבהמה ומחלל עבודה ובכ"מ פ"ב מאימ"ז כ' דכש"כ הוה באדם תמוה בתרתי חדא דהא כאן כתבו רבינו בפ"ח ולעיל בפ"ז היה לי' לאתויי אך לפמש"כ יש ליישב דהנה בוודאי אי שרוע היינו נשתרבבה יריכו כפירש"י יען דאבר אחד גדול מחבירו א"כ גם בעינו אחת גדולה בכלל שרוע כדס"ד בדף ג' וכפירש"י בדף ל"ו א"כ שייכה באדם ובבהמה והוה מום ומחלל עבודה והי' לו למנותו בפ"ז אבל כיון דגמ' מסיק דזהו רק משום שינוי א"כ י"ל נהי דפסול באדם במכש"כ מב' עיניו גדולים רק הפסול משום שאין שוה בזרעו של אהרן כמו בב' עינין גדולים דפסול מהא"ט כמבואר בפ"ח ולא מחלל עבודה רק במידי דשוה ובבהמה דפסול משום מום וא"ש הנ"ל:
ג')

מי

שנשבר עצם רגלו והוא שיהא ניכר כשיהלך וכו'.

והנה לעיל בפ"ו כ' רבינו שברגלים מום שבגלוי משמע דמום אף שאין בטל ממלאכתו הוה מום ול"ב מום שבטל ממלאכתו והנה זה גמ' בבכורות דף ל"ז מתחלה דריש כללי ופרטי ופריך אי הכי אף מום שבטל ממלאכתו ומשני כל ריבויא הוה ופירש"י ולא דרשי כללי ופרטי אלא ריבה ומיעט ריבה הכל וא"כ לפי"ז גם רבינו סובר דדרשינן ריבויא ומיעוטי לאו כללי ופרטי וכן בה' שבועות גבי ביטוי סובר ריבוי ומיעוטי ואולי בה' גניבה גבי דבר המיטלטל וכן במנורה של מתכת בהב"ח פ"ג סובר דדרשינן כללי ופרטי והנה הפ"ח ביו"ד סי' פ"ד הקשה כהא"ג מה' שבועות אמה דפסיק בה' גניבה ולי קשה גם מכאן והנה לכאורה יש ליישב דהנה במהרש"א תמה דרש"י בנימוקי החומש פי' דדרשינן כללי ופרטי וזה נגד מסקנת הגמ' כאן ותי' דאף דמשני כל ריבויא אפ"ה דרשינן לי' בכלל ופרט ולפי"ז א"ש לכאורה גם דברי רבינו אך בצ"ק תמה על דברי מהרש"א דרש"י פי' להדיא דכל ריבויא ולא דרשינן בכלל ופרט והנה אף שדברי רש"י מוקשים דסותרים זא"ז אבל רבינו יכול לפרש כפירש"י בתורה דהיינו אי היכא דכתיב כל דרשינן בכללי ופרטי או בריבויא ומיעוטי הוה תרי לשונות בר"פ מרובה וא"כ י"ל דרבינו סובר דאף דכתיב כל דרשינן בכללי ופרטי:
והנה בצ"ק כתב ליישב דברי רש"י משום דלכאורה קשה מנזיר דף ל"ה דל"ב שוה רק בצד אחד וא"כ מ"פ מה פיסח שביטל ממלאכתו הא ל"ב שוה בכל הצדדים ותי' יען דקאמר דבעינן שוה בב' צדדים מום קבוע ובגלוי א"כ גם ג"צ ליבעי וע"ז משני כל ריבויא הוה וא"כ למסקנא בכלל ופרט דרשינן לי' כיון דמסיק פיסח ועור ל"ל א"כ הוה פרט ובעינן שוה לכל אחד בצד אחד והנה מצאתי כדבריו בשמ"ק שכ' וז"ל א"כ פסח ועור ל"ל פירוש אי הוה מום עובר אלא אתא פיסח ועור חד למומין שבגלוי וחד לאינו חוזר ומשמע דלהכי צריך אלו מיעוטין לפי שאינם שייכים אלא זו למעלה מזו דלהכי משמע נמי דזה למטה מזה ואין שווין מדבעי למימר לעיל דל"ח מום אלא א"כ בטיל ממלאכתו וא"כ אין אלו הצדדין שווין ואפ"ה הוה מצריך כל אלו הצדדין והקשה ר"י בנזיר לא בעי אלא צד אחד עכ"ל ונראה לפרש כך דלכאורה דבריו משולל הבנה שכ' מדבעי למימר שלא בטל ממלאכתו מוכח שאין הצדדין שווין ונראה הכונה כך אם היו מום קבוע ובגלוי שווין א"כ יקשה מ"פ ממום בטל ממלאכתו הא ל"ב שוה בכל הצדדים וע"כ כתי' הצ"ק וע"ז פריך דהוא גופא יקשה הא בנזיר מוכח דל"ב שוה אפי' בב' צדדין כיון שאין שווין וע"ז תירץ בסמ"ק דאיתא כמ"ד כללא קמא דוקא א"כ מרבינן כל דדמי:
מעתה לפי"ז א"צ לדחוק כמש"כ צ"ק דכאן הי' סובר דכיון דמרבינן ב' צדדים ע"כ דל"ד לבעלמא וא"כ גם ג' צדדין נרבה דזה דחוק אלא דאתיא כמ"ד כללא קמא דוקא והנה עכ"פ מדכתב השמ"ק דחד למומין לבגלוי וחד למום שאין חוזר מוכח למסקנא דרשינן בכללי ופרטי דאי בריבויא ומיעוטי א"כ מחד אתי ובזה נתיישב דברי תוס' ד"ה מיפרך שהקשה מהרש"א דהיינו תי' הגמ' וצ"ק רמז שבדבריו מיושב וכונתו נ"ל דבתי' קמא דרשינן בריבויא ומיעוטי אבל בתי' בתרא דרשינן כדמעיקרא בכללי ופרטי:
השתא א"ש גם דברי רבינו נכונים דלעולם אף אי דרשינן בכללי ופרטי ג"כ ל"ב מום שבטל ממלאכתו והבן:
והנה בהא דפסק רבינו במנורה של מתכות דבכללי ופרטי דרשינן ובשבעת פסק ריבוי ומיעוטי ביארתי בפ"ג מביהב"ח דכהא"ג דיש לדרוש כלל ופרט בצד אחד ודרשינן כלל ופרט בב' צדדים ואי דרשינן ריבויא ומיעוטי מרבינן הכל כהא"ג דרשינן כלל ופרט דהוה בב' צדדים אבל היכא דכלל ופרט רק בצד אחד דרשינן ריבויא ומיעוטי ושם במנורה הוה כללי ופרטי בב' צדדים:
אלא דיקשה למה דריש באמת כללי ופרטי בב' צדדים ועשמ"ק כאן שהקשה בהא דמרובה דאקרקעות שגופו ממון דיש כלל ופרט בב' צדדים:
הנה דעת רבינו דנשמטה יריכו הוה בכלל שרוע וקלוט וקשה עליו מתמורה דף ז' דאמר רחב"י דהני בע"מ מעיקרא נינהו משמע דנשמטה יריכו ל"ה שרוע וקלוט ונראה די"ל דס"ל כדרב מתנא בחולין דף נ"ד דנשמט יריכו טרפה אף בלא עיכל ניבי' ולדידי' ע"כ הא דחשבינן נשמטה יריכו במומי הבכור רק בנשמט מתחילת ברייתו דנשמט אח"כ הא טרפה נמי הוי כמש"כ תוס' בכורות דף מ' ד"ה שנשמטה ולכן שפיר קאמר בשרוע וקלוט היינו בע"מ מעיקרא אבל למ"ד דבעינן עיכל ניבי' שפיר יש לפרש שרוע וקלוט היינו נשמטה יריכו אח"כ דל"ה טרפה כל שלא נתעכל ניבי':
ד')

שנשמטה

יריכו ויריכו גבוה מחברתו.

הנה נראה דרבינו מפרש דשרוע האמור בתורה היינו נשמטה ואף דבגמ' איתא דשרוע היינו שנשתרבבה יריכו סובר רבינו דהיינו הך דע"י שנשמטה הוה ארוכה יותר ובח"ס סי' נ"ו הביא דדעת הטור סי' ש"ט אינו כן דמפרש שנשמטה דקתני במשנה לאו היינו שרוע דשרוע היינו נשתרבבה כדקתני בברייתא שרגל אחד גדול מחבירו וכן פירש"י בפ' אמור שרוע אבר גדול מחבירו ודבריו לכאורה נכונים ויקשה דרבינו כתב דהכל חד והעלה בח"ס כי בת"כ שהוא שמוטת ירך ע"כ דהכל חד כי כל דבר הגדול מחבירו הן ע"י שנשמט ממקומו למטה ונתגדל הרגל מחבירו אכך נשתרבב מיקרי שרוע:
ולי נראה לבאר לדעת רבינו דנשתרבב היינו נשמטה והיינו שרוע האמור בכתוב רק החילוק בין נשתרבב לנשמט דהנה נשמט הוא כל זמן שלא נתחבר הירך למקום אחר אבל אחר שנתחבר הירך למקום אחר אז הוה הירך גדול מחבירו כיון שנתחבר חוץ למקום הבוכנא וכאשר יבואר:
ותחילה אומר לבאר מה דקשה לכאורה רבינו כ' נשמטה הוה בע"מ הא טרפה נמי הוה וצריך לומר כפירש"י בבכורות דאיירי בלא עיכול ניבי' ואמנם תוס' הוק' שם לפירש"י מדרמ"ת דמטריף אף בלא עיכול ניבי' וכמו שפי' מהרש"א וש"ך סי' נ"ה ואמנם לפירש"י ל"ק דרש"י מפרש דר"מ לא מטריף רק בעיכול ניבי' כמש"כ בדף מ"ג ולא פליגי אלא בנתעכל דלרי"ו כשר אף בנתעכל וא"כ ל"ק מדר"מ לפירש"י (אולם י"ל דהא דרש"י דף ע"ג מפרש הא דאיעכל ניבי' אין משום דלרמ"ת בעי עיכל ניבי' כגי' הגאונים אלא משום דלרמ"ת קאמר עיקר הדין נקט דרמ"ת ומפרש רש"י והוא דאיעכל ניבי' דהיינו דאין הלכה כרמ"ת אלא באיעכל ניבי' וכ"כ רשב"א דף נ"ב להדיא והכי מוכח דרש"י מפרש גם אהא דפריך משמואל ניטל צלע טרפה דהיינו עם אסיתא ורש"י דף נ' כתב דלשמואל ניטל צלע בלא אסיתא ג"כ טרפה ע"כ יען דהלכתא הכין מפרש כן וכהא"ג מצינו דף נ"ד הלכתא כרכיש אף דלית הלכתא כרכיש אלא בהגיע לחרוץ נקט כן משום דהוא עיקר הדין וכסברת רשב"א ומה שהקשה ע"ז מהא דקאמר שם לית הלכתא כר' עוירא עמש"כ ליישב בה' אימ"ז בפ"ב והבאתי שם שכבר הקשה כן בנוב"י) אבל רבינו דפסק דטריפה בעיכול ניבי' וכיון דמסתמא הלכה כרי"ו ע"כ רבינו מפרש דפליגי בלא עיכול דלרי"ו כשר ובעיכול ניבי' טריפה גם לרי"ו א"כ רב מתנה מטריף אפי' בלא עיכול ניבי' קשה קו' התוס' והנה צריכין אנו לתירוצם דנשמט יריכו היינו בתולדה והנה זה ניחא אי נשמטה יריכו לאו היינו נשתרבב י"ל נשמטה היינו שנברא כך דכשר אף לרב מתנה בלא עיכול ניבי' ונשתרבבה לאו היינו נשמט כלל אלא שרגל אחד ארוך מחבירו אבל רבינו דמפרש דהכל חד א"כ נשתרבבה ג"כ ע"י שנשמט ונשתרבבה משמע שנשתרבבה ממקומו א"כ לא נעשה כן בתולדה וכמש"כ הח"ס וא"כ קשיא לרבינו תיפוק לי' דטריפה הוה ונצטרך לדחוק כמש"כ התוס' דגם נשתרבבה היינו מתולדה שנברא כך וזה דוחק כמש"כ הח"ס:
ועוד קשיא לי דלרבינו ל"ש לתרץ דלרמ"ת הא איירי בלא עיכול ניבי' רק שנברא כך דהא כיון דלר"מ בלא עיכול טרפה דהוה כניטל א"כ גם בנברא חסר טריפה בלא עיכול ניבי' דכן פסק רבינו פ"י משחיטה חסר הרגל מתחילת ברייתו בין שנחתך טרפה וכמו שהקשה הפמ"ג סי' נ"ה (ויש"ש כתב אף לב"י דלרמב"ם חסר רגל כשר רק חסר בשוק אבל בירך דהוה כשף מדוכתי' מתחילת ברייתה טרפה):
והנה נראה ליישב דרב מתנה יפרש וכן גם לדידן יכול להיות כן דהיינו שנשמטה יריכו בין עצם שני לשלישי דהיינו לחיבור הירך לשוק כאשר יבואר דהנה דעת פוסקים עב"י סי' נ"ה הא דאמר ר' יהודה אמר רב שמוטת ירך היינו בין רגל אמצעי לשליש חיבור לשוק ולאו היינו בוקא דאטמא ואמנם אנן קיימ"ל דרב יהודה קאי ג"כ אבוקא דאטמא עכ"פ חזינן דמפרשים דשמוטת ירך היינו חיבור הירך לשוק א"כ כן י"ל נשתרבבה ונשמטה הירך ע"כ אשמוטת ירך במקום שמחובר לשוק דכהא"ג באמת קיימ"ל דכשר אבל מום הוה דלא תירצו תוס' כן לפירש"י משום דכל זה ניחא לדעת רבינו אבל לפירש"י לא שייך לתר"מ כן דהנה דעת רש"י דהלכה דנחתך עצם אמצעי למעלה מצוה"ג טרפה כדאיתא חולין דף ע"ה וא"כ לפי"ז לכאורה יש להבין דרש"י גופי' מפרש שמוטת ירך היינו בוקא דאטמא אבל בין עצם אמצעי לשלישי שנשמט כשר ויקשה עכ"פ הא הוה כניטל צוה"ג דנחתך ג"כ טרפה משום דכניטל צוה"ג א"כ גם שמוטה יהא טרפה דהרי בדף נ"ג פריך לרב דסבר שמוטת ירך כשר מניטל צוה"ג בעוף דטרפה ומשני חדא דשאני שמוטה מחתיכה דהדרה בריא ועוד חותכה מכאן וחי' חותכה מכאן ומתה וא"כ למסקנא דשמוטת ירך טרפה ולית לי' התירוצים שנאמרו תחילה א"כ גם בניטל עצם אמצעי ג"כ יהא טרפה משום ניטל צוה"ג וע"כ דבעצם אמצעי לכו"ע הדרה ברי בע"ב חופץ (דאין לומר משום דחותכה מכאן ומתה לכך ניטל עצם אמצעי כשר וכמו בנחתך דא"כ גם בנשמט עצם אמצעי אמאי טרפה ואולם לכאורה י"ל למסקנא שמוטת ירך ממקום הקוליות אין טרפה מצד נטילות צה"ג רק מצ"ע ההלמ"מ דטרפה אבל משום צוה"ג לא מטריף ולכן בנשמט עצם אמצעי דליכא הלמ"מ כשר אבל עכ"פ לס"ד דבשמוטת ירך ג"כ טרפה משום דהוה כניטל לצוה"ג וקשה ליקשי לנפשי' מנשמט עצם אמצעי דכשר לכו"ע אף בבהמה ואמאי הא הוה כניטל צוה"ג וכמו שהקשה הפלתי וע"כ כמש"כ משום דהוה עו"ב חופין הדרה בריא אבל בעצם קוליות ל"מ עו"ב חופין כמש"כ הרשב"א בתש"ו ולקמן אכתוב תי' על קו' זו ע"ד אחר) וצריך לומר דהדרה בריא והיינו משום דעור ובשר חופין את רובו אף דעיכול ניבי' הדרי' בריא וכמש"כ הפלתי סי' נ"ה והנה אי הדרה בריא גם מום ל"ה לשחוט עליו במדינה דהוה בע"מ עובר א"כ לא נוכל לפרש לפירש"י דקאי אחיבור ירך לשוק דממנ"פ או דטרפה נמי הוה או דגם בע"מ קבוע ל"ה ואין שוחטין עליו ומשנה קאי להתיר לשחוט עליו במדינה ושפיר הוק' תוס' אבל רבינו דפסק בפ"י משחיטה דנחתך למעלה מצוה"ג כשר א"כ י"ל בניטל בין עצם אמצעי לשלישי ג"כ כשר אף דהוה כניטל צוה"ג א"כ י"ל דליכא עור ובשר חופין א"כ לא הדרה בריא ואפ"ה טרפה ל"ה רק בע"מ וא"כ לשיטת רבינו אין אנו צריכין לתירוץ התוס' אליבא דרב מתנה והנה לפי"ז גם לדידן י"ל דה"ה אם נשמט הירך במקום שיחובר לשוק ג"כ הוה בע"מ אלא דלדידן משכחת גם בנשמט הירך המחובר לעצם הקוליות ג"כ כשר בלא עיכול ניבי' ול"ה אלא בע"מ:
אלא דלכאורה יקשה גם לדידן ממנ"פ אי בעיכול ניבי' טרפה הוה ואי לא עיכול ניבי' אפי' בע"מ קבוע ל"ה דהדרה בריא דמהא"ט כתב הר"ן לא עיכול ניבי' כשר משום דהדרה בריא:
והנה בפלתי הקשה כהא"ג אתי' רש"י דאיירי בלא עיכול ניבי' ממנ"פ איך איירי אי בגונא דהדרה בריא אפי' בע"מ ל"ה ואי בגונא דלא הדרה בריא א"כ גם טרפה הוה אף דלא עיכול ניבי' ורצה להעמיס שזה קו' התוס' לפירש"י והנה קושיתו אין מובן לכאורה בלא עיכול ניבי' איך משכחת גונא דלא הדר בריא ואמנם לפמש"כ משכחת דלא הדרה בריא כגון שכבר נתחבר הירך חוץ למקום הבוכנא ונתגדל שם עד שא"א שיחזור למקומו כמו שהוא רגיל להיות ולפמש"כ אין זה קו' דגם זה כשר אף בלא הדר בריא כיון דלא נתעכל ניבי' דהיינו נשתרבבה שהוא שרוע האמור בכתוב ושמוטה היינו בלא נתחבר למקום אחר עדיין ושפיר כתב רש"י דאיירי בלא עיכול ניבי' דל"ה טרפה אפי' לא הדרה בריא אבל הא קשיא א"כ עכ"פ ל"ה מום קבוע כיון דהדרה בריא כאמור:
ולכן אומר דהנה כיון דנשתרבבה היינו נשמטה והיא שרוע דכתיב א"כ אף דפירושו נשמטה צריכין לפרש דהיינו נתגדל ונתארך דזהו פירושו דשרוע ע"ד כי קצר המצע מהשתרע וא"כ אי אפשר לפרש זה על ירך שנשמט ממקום חיבורו לשוק דבזה לא נשתרבב ונתארך הירך רק עצם השוק ע"כ דקאי אעצם המחובר לקוליות דהיינו במקום שמחובר הירך לעצם הקוליות א"כ ניחא דנשמטה ירך במקום שמחובר לקוליות היינו נשתרבבה יריכו שנתארך הירך ואיירי בלא עיכול ניבי' דכשר ואי יקשה א"כ הדרה בריא דלק"מ דכיון שנשתרבב ע"כ נתחבר חוץ למקום הבוכנא א"כ לא הדרה בריא ונשמטה יריכו שפיר יש לפרש גם לדידן שנשמט עצם הירך המחובר לשוק ואיירי בעיכול ניבי' ואין עור ובשר חופין את רובו וגם ביצא לחוץ דלא הדר בריא וטריפה נמי ל"ה דאין טריפות בניטל עצם אמצעי לדעת רבינו דנחתך למעלה מגידין דכשר א"כ יצא לנו דנשמטה היינו נשתרבבה אלא שזה איירי בעצם העליון וזה בעצם האמצעי ובעצם העליון איירי בנתחבר כבר חוץ למקום הקוליות דלא הדרה בריא אפ"ה הוא כשר כיון דלא עיכול ניבי' ונשמטה עצם האמצעי איירי בלא נתחבר למקום אחר ולא נתארך עי"ז האיברים כיון דלא נתחבר חוץ למקום הבוכנא ואפ"ה לא הדרה בריא כיון דעיכול ניבי' ואין עוב"ש חופין (או ביצא לחוץ) בכהא"ג לא הדרה בריא וא"ש הכל:
ובזה ניחא מה דקשה לכאורה שלא נזכר הדין אי נשמט עצם השוק ממקום המחובר לירך דהא הפוסקים רצו לפרש דכהא"ג טרפה הוה ונהי דלא קיימ"ל כן דל"ה טרפה עכ"פ הי' להם לבאר אי בע"מ הוה ולפמש"כ ניחא דהיינו שמוטת ירך הנזכר במשנה ונשתרבבה היינו עצם העליון ודו"ק:
ומכאן תמוה לי לשיטת הראב"ד פ"י משחיטה דמפרש שמוטת ירך היינו עצם המחובר לקוליות וטרפה אף בלי עיכול ניבי' ובוקא דאטמא דשף מדוכתי' היינו עצם השוק המחובר לירך א"כ קשה מנשמטה יריכו דלפירושו קאי ג"כ אעצם שלישי במקום שמחובר לעצם הקוליות דהוה בע"מ וקשה הא טרפה נמי הוה דל"ב עיכול ניבי' ואין לומר דאיירי בנברא כבר דהא הראב"ד לא השיג ארבינו דסבירא לי' אם חסר הרגל מתחילת ברייתו דטרפה הוה וא"כ ליכא לתרוצי כמש"כ התוס' והב"ח באמת דעתו שתוס' בבכורות סברי כראב"ד דירך שנשמט טרפה בלי עיכול ניבי' ולכך מוקי תוס' בנברא כך ולפמש"כ לא הועיל לדעת ראב"ד דסובר כשיטת רבינו חסר רגל טרפה מברייתו:
ונראה ליישב לחומר הנושא דהנה בס' שי למורא הקשה מ"ק הגמ' ל"ש אלא חסר ויתר ביד אבל ברגל טרפה נמי הוה הא המשנה איירי לענין לשחוט במדינה ואין שוחטין אף שהוא טרפה אלא אם יש בו מום א"כ שפיר איירי ברגל נמי וקאמר דהוה בע"מ לשחוט ותי' כיון דבשר ועור בקבורה לאו בר שחיטה הוא וכן העלה בישועת יעקב סי' נ"ה לשיטת רבינו דאין בקבורה א"כ הוה בר שחיטה ותי' היינו בנמצא טרפה אחר שחיטה ול"נ לחלק באופן אחר בהי' לו שעה"כ מהני שחיטה אבל בלא הי' שעה"כ לא הוה שחיטה וחסר ויתר היינו נברא כך ל"ה שעה"כ לכן ל"מ שחיטה כלל ולכן מוקי ביד אבל נשמטה דאיירי בלא נברא כך והי' לו שעה"כ א"כ נוכל לפרש דהוה בע"מ לשחוט עליו אף דבאמת טרפה הוה:
ה')

עוד

יש ליישב דהנה בפלתי סי' נ"ה הקשה לדעת הראב"ד בוקא דאטמא דשף מדוכתי' היינו בעצם האמצעי במקום המחובר לירך והיינו משום דהוה כניטל צוה"ג ויקשה הא בפ"ח משחיטה ס"ל כרמב"ם נחתך עצם אמצעי למעלה מגידין כשר א"כ למה בשף מדוכתי' טרפה לא יהא אלא כניטל ג"כ כשר ונראה ליישב דהנה בירושל' חקר הא דלל"ק דרב חתך למעלה מצוה"ג אי טרפה מצ"ע שכן הלמ"מ או מצד שניטל צוה"ג וכן חקר לגבי שמוטת ירך אי מצ"ע או מצד ניטל צוה"ג טרפה ואומר לל"ק דרב נחתך אסור מצד כניטל צוה"ג ולא קיימ"ל כל"ק דרב להטריף משום צוה"ג דבטריפות אמרינן חותכה מכאן וחי' חותכה מכאן ומתה אבל בבוקא דאטמא בעצם אמצעי לראב"ד דבעינן עיכול ניבי' היינו משום דבלא עיכול ניבי' ליכא טרפות מצ"ע אבל באיכא עיכול ניבי' טרפה מצ"ע לא מצד נטילת צוה"ג והנה זהו בבוקא דאטמא אבל בשמוטת ירך דל"ב עיכול ניבי' באמת הטריפות מצד דהוה כניטל צוה"ג כדמוכח בשמעתין דשמוטת ירך לראב"ד דאיירי בעצם שלישי דפריך למ"ד שמוטת ירך בעוף כשר מניטל צוה"ג דטרפה גם בעוף וכוונתו דהי' לו לאסור מצד דהוה כניטל צוה"ג וע"ז משני ר' אבא דשאני שמוטה מחתיכה והיינו משום דשמוטה בלא עיכול ניבי' הדרה בריא ורב ירמי' מסיק בפירוש אמר רב שאני שמוטה מחתיכה דחתכה מכאן וחי' חתכה מכאן ומתה ודקדק בפלתי תיפוק לי' דהדרה בריא לפמש"כ ניחא דזה הי' דעת רבי אבא אבל ר"י סובר דהטעם משום דחותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחי' ואין טריפות משום דהוה כניטל צוה"ג וא"כ כיון דמסיק אח"כ דשמוטת ירך טרפה היינו באמת משום דהוה כניטל צוה"ג ולית לי' חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחי' כיון דניטל כל הרגל הוה כניטל צוה"ג וגרע מנשבר וגם לית כרב אבא דסובר דהדרה בריא והוא סובר אף דלא עיכול ניבי' ג"כ לא הדרה בריא והיינו דאית לן כרב אבא דלא הי' סבירא לי' חותכה מכאן וחי' רק הי' סובר הטעם דלרב דכשר דהדרה בריא ואנן קיימ"ל דלא הדרה בריא והטריפות מצד הסברא דהוה כניטל צוה"ג והא דבנחתך למעלה מצוה"ג אין טרפה מצד הסברא דהוה כניטל צוה"ג משום דנחתך גוף האבר אבל כאן שיש האבר מחובר אלא דכיון דניתק ממקומו הוה כניטל מצד דהוה כניטל צוה"ג ולא כניטל כל העצם אלא כניטל צוה"ג והעצם קיים והסברא כיון שניתק ממקומו אין לצוה"ג יניקה מגוף הבהמה והוה כנקפל צוה"ג דלראב"ד נקפל צוה"ג טרפה והוה כניטל צוה"ג והעצם קיים:
והנה בירושל' העלה דהיכא דהטרפה מצד הסברא דאולי מתותי פסק טרפה למעלה ג"כ טרפה לא מצד הלמ"מ מהני עכ"פ שהוי יב"ח ומעתה ניחא הא דבכורות דאיירי בשהה יב"ח כיון דאין הטריפות מצ"ע אלא דהוה כניטל צוה"ג כשנשמט ירך ממקומו בלא עיכול ניבי' וכיון דשהה יב"ח יצא מחששא דטריפות ול"ה אלא בע"מ כן נראה נכון:
אך יש להשיב א"כ הא דאיתא בחולין תרנגולת הי' לר' חלפתא ועשו לו קנה וחיתה והנה מפרשים הוק' למהרש"ל מיעוט חי וליישב י"ל שחיתה היינו במקום שנטרפה ושם לכ"ע אין משבחת ואמנם לראב"ד דאי חיתה לא נטרפה א"כ משכחת גם שחיתה ומשבחת באותה מקום ובאמת לא הוה טרפה כיון דאין טריפות מצ"ע וא"כ קשה הא דפריך מתרנגולת דר' חלפתא ואולי י"ל דהיתה גם עיכול ניבי' דבעיכול ניבי' הוה נטילת ירך וחלל שלה כפירש"י שם עמוד א' דהוא נבילה לכ"ע לא חי' ומדחי ע"כ דל"ה נבילה ולא טרפה ומשני תוך יב"ח:
ובהא ניחא ג"כ מה שהקשה הפלתי לדעת פוסקים הנ"ל שהביא רשב"א דשמוטת ירך טרפה לאו היינו בוקא דאטמא אלא היינו ראש עצם השלישי המחובר לשני וטרפה בלא עיכול ניבי' ג"כ מ"ש מנחתך למעלה מגידין דלל"ב דר"י כשר ובנשמט טרפה ולפי האמור ניחא דהנה באמת כתב הר"ן דאיפכא מסתברא להחמיר בעצם שלישי המחובר לשוק דלא דבעינן עיכול ניבי' ובוקא דאטמא הוא דבעינן עיכול דהוא במקום המחובר לשני ושמוטת ירך בלא עיכול ניבי' במקום המחובר לקוליות וכמו שהוא דעת הראב"ד דלהנ"ל י"ל דהני רבוותא סברי בניטל בוקא דאטמא טרפות מצ"ע לכן בעינן עיכול ניבי' (ולדידהו הך דבכורות בלא עיכול ניבי') אבל במקום המחובר לעצם השני הטרפות מצד דהוה כניטל צוה"ג לכן טרפה אפי' בלי עיכול ניבי' והא דנחתך כשר משום דנחסר כל העצם אבל כאן האבר קיים דהרי ליכא עיכול ניבי' אבל כיון דנשמט אבר חיותי' של הגידין מגוף הבהמה וטרפה מצד דהוה כניטל צוה"ג וגרע מנחתך ולראב"ד לא עבד היניקה מהגידין כשלא נתעכל ניבי' אלא בירך הנשמט מעצם הקוליות המחובר לגוף ולכן רק בנשמט הירך מעצם קוליות טרפה בלי עיכול ניבי' משום דהוה כניטל צוה"ג ודו"ק:
ובזה ניחא ג"כ מה שהקשה הפלתי הא דפריך ארב דשמוטת ירך בעוף כשר מניטל צוה"ג בעוף דטרפה דליקשי לנפשי' מנחתך למעלה מצוה"ג לל"ב דרב דכשר ולפמש"כ ניחא דנחתך ליכא כלל עצם אבל כאן בשמוטת ירך דהעצם קיים דליכא עיכול ניבי' ול"ה טרפה אלא משום דהוה כניטל צוה"ג דלא מצי לינק מגוף הבהמה הוה כניטל צוה"ג ועצם קיים:
ובזה ניחא אפי' לרש"י ותוס' דמפרשי דשמוטת ירך היינו בוקא דאטמא ואיירי בעיכול ניבי' אפ"ה ניחא דלס"ד דבעוף ליכא טרפות מצ"ע אף דעיכול ניבי' ולכן קשה אי ניטל צוה"ג בעוף טרפה יהא עכ"פ טרפה מצד דהוה כניטל צוה"ג דעצם קיים דהרי אין טרפה מצ"ע בעוף ומשני שאני חתיכה משמוטה והבן היטב:
והנה לפי דרכינו הלזה ניחא לתרץ גם קו' הפלתי שהזכרנו למעלה מאי פריך מניטל צוה"ג בעוף דטרפה וקשה לכ"ע עכ"פ בנשמט עצם אמצעי דכשר ואמאי הוה כניטל צוה"ג וא"כ אמאי בבהמה טרפה כדקתני במשנה נשמט עצם אמצעי כשר:
לפמש"כ לק"מ דהרי נחתך למעלה מצוה"ג ג"כ כשר ואין טרפה מצד נטילת צוה"ג וע"כ משום דהיכא דליכא לעצם אין טרפה מצד חסרון הגידין כן נמי בנשמט עצם תחתון ועיכול ניבי' כשר דמצד עצמו לא בא ע"ז הלמ"מ ומצד נטילה צוה"ג ג"כ ליכא למטרפה דהוה כנוטל עצם לגמרי (דהרי לענין אמה"ח הוה כפרוש לשיטת רבינו דאבר המדולדל אסור מה"ת עכ"פ) אבל בשמוטת ירך בעוף דליכא למימר דהוה כניטל לגמרי דא"כ נבילה הוה כמש"כ התוס' וא"כ וודאי גם בעוף נבילה הוה וע"כ דלא חשוב כניטל העצם לגמרי וסובר דמצ"ע ג"כ אין טרפה ע"י שעיכול ניבי' דלזה לא בא הלממ"ס וא"כ פריך שפיר עכ"פ יהא כניטל לצוה"ג דאבד העצם היניקה מן הגוף אלא דהוה כאלו קיים דאל"כ נבילה הוה וא"כ הוה כניטל צוה"ג והעצם קיים וזה נכון:
אך לכאורה אכתי לפירש"י דמפרש דפריך דהוה כניטל צוה"ג דכיון דהוה נשמט הוה כנטלה א"כ יקשה אכתי כקו' הפלתי מנשמט עצם אמצעי דכשר לכ"ע אכתי יהא כניטל צוה"ג ואמאי כשר אך י"ל לפירש"י לשיטתו דסובר בנחתך עצם למעלה מן צוה"ג טרפה א"כ ע"כ באמת נשמט עצם אמצעי ג"כ טרפה לפי הס"ד דלא ידע דשאני חתיכה משמוטה וא"כ באמת לס"ד דעתה הא דפריך דיהא שמוטת ירך טרפה דהוה כניטל צוה"ג היינו אף בעצם אמצעי וכמו שתי' הפלתי בתי' השני ורק למסקנא דשאני שמוטה מחתיכה א"כ אף דקיימ"ל שמוטה טרפה היינו בעצם שלישי אבל בעצם שני כשר דכבר ידעינן דשאני חתיכה משמוטה והיינו מתרי טעמא לל"ק דרב דסובר נחתך עצם אמצעי טרפה הטעם בשמוטת עצם אמצעי דטרפה דשאני שמוטה מחתיכה דשמוטה הדרה בריא ולל"ב דרב דנחתך כשר משום דחותכה מכאן וחי' חתכה מכאן ומתה גם בשמוטת עצם שלישי י"ל דכשר ול"ה כניטל צוה"ג משום דחתכה מכאן ומתה חתכה מכאן וחי' והבן:
ואמנם מה שפי' הר"ן דלכן בלא עיכול ניבי' כשר דהדרה בריא הנה בפ"ב מאימ"ז בארנו בארוכה דלרבינו יש דרך אחרת בזה להכשיר בלא עיכול ניבי':
והנה לפמש"כ יש ליישב ג"כ דעת רבינו פ"י משחיטה שפסק דחסר רגל טרפה והוק' עליו הא בכל מקום פסק בניטל טרפה אז חסר כשר ועוד מ"ש מנחתך למעלה מצוה"ג דכשר ומהא"ט באמת דעת הב"י סי' נ"ה דחסר ג"כ כשר אך דעת הרמ"א בת"ח שהוכיח מרבינו פ"י משחיטה חסר רגל טרפה וקשה כנ"ל לפמש"כ י"ל דרבינו סובר ניטל הרגל הלממ"ס טרפה מצ"ע אבל נברא חסר הטריפות מצד דחסר צוה"ג דנברא חסר צוה"ג טרפה לכן גם נברא חסר רגל טרפה ונפ"מ ע"ד שכ' לעיל בשם ירושל' היכא דהטריפות מצד הסברא דהוה כניטל צוה"ג מהני שיהוי יב"ח דכל הטריפות אי לא יחי' אבל אי חי כשר והא דבנחתך כשר ול"א דהוה טרפה משום צוה"ג י"ל ע"ד שכתב הפלתי לתרץ מה שקשה דבשמעתין פריך מצוה"ג בעוף טרפה אהא דמכשיר שמוטה בעוף דהוה נטולת צוה"ג ויקשה לנפשי' מנחתך למעלה מצוה"ג דכשר העלה בשמוטה דהוה כניטל כל האבר גרע משום דמסברא כיון דהוה אבר שיש בו חיות צוה"ג מסתבר דאי ניטל לגמרי יהא טרפה ולכן חסר השוק שפיר גרע מנחתך דהוה טרפות מצד צוה"ג אף דבשמוטת עצם השוק מכשיר רבינו דהרי הראב"ד השיג עליו בזה היינו כמש"כ משום דהדרה בריא כל זמן שעור ובשר חופין את רובו וא"ש ועמש"כ בפ"ב מאימ"ז מזה:

יא

א')

הצלעות

ל"ה מום שבגלוי.

וכ"כ פ"ב מאימ"ז והביא הכ"מ תוספתא ששברו רוב צלעותיו ואין להקשות א"כ טרפה הוה כדאיתא דף נ"ב בחולין די"ל דהא מפרש שם הני מילי לצד שדרה אבל לצד החזה כשר וא"כ עכ"פ הו"א דמום הוה:
והנה תוס' חולין דף ל"ב כתבו הא דפריך ליחשבי' ניטל ירך וחלל שלה והא כבר חשב נחתכו רגלי' ותי' תוס' דהו"א דנחתך אעצם אמצעי קאי אבל למעלה רחוק מצוה"ג כשר לכן פריך ליחשב גם הא ובירושל' סי' כ"ט תמה טובא דממנ"פ למאן קאי אי אליבא דרב"י אמר רב בחולין דף נ"ה דסובר ארכובה תחתונה א"כ הא לרב"י אמרינן חתכה מתתאי טרפה כש"כ למעלה דלית לי' חתכה מכאן וחי' חתכה מכאן ומתה ואי קאי כעולא דסובר חתכה מכאן ומתה חתכה מכאן וחיתה הא לדידי' ארכובה היינו ארכובה עליונה ואי אפשר לפרש נחתכו למעלה מארכובה היינו בעצם אמצעי דלדידי' נחתכו קאי אעצם שלישי למעלה מארכובה תחתונה והניח דברי התוס' בצע"ג:
ולי נראה ליישב דהנה כעין קו' זו יש להקשות גם אתוס' חולין דף נ"ז דהוק' לפירש"י דמפרש אפי' ניטל כל הירך בעוף ג"כ כשר וכתבו תוס' דנראה דרש"י מפרש הא דטרפה בנחתכו קאי אעצם שלישי למעלה מצוה"ג אבל ירך שניטל כולה כשר ויקשה נבילה נמי הוה ויש להבין איך רצו לפרש שכוונת רש"י דנחתכו קאי אעצם אמצעי ממנ"פ לעולא הא לדידי' נחתכו קאי אעצם שלישי ואי לרב יודא דהא כאן איירי אליבא דרב א"כ לדידי' לית לי' הסברא חותכה מכאן וחיתה חותכה מכאן ומתה וסובר כש"כ למעלה טרפה א"כ כש"כ ניטל למעלה טרפה ועוד יותר קשה הא כאן קאמר בפירוש שאני חתוכה משמוטה ומפרש משום דחתכה מכאן וחיתה חתכה מכאן ומתה והרי לרב יודא משום רב לית לי' חתכה מכאן וחיתה חתכה מכאן ומתה:
וליישב ע"כ נאמר דנהי דבאותה עצם סובר רב"י אמר אי למטה טרפה כש"כ חתכה למעלה אבל באבר אחר אף שלמעלה ממנו כשר א"כ לפי"ז ממילא ניחא גם תוס' לעיל דקאי אליבא דר"י דנחתכו קאי אעצם אמצעי ונהי דלית לי' חתכה מכאן וחיתה חתכה מכאן ומתה היינו באותו אבר אבל למעלה באבר אחר גם לדידי' אית לי' הסברא דחתכה מכאן וחיתה חתכה מכאן ומתה והוא דכשר וצריך לאשמעינן דאפ"ה טרפה ושפיר כתבו דלכך פריך דליחשב ניטל ירך:
ב')

כל

עצם שנחרץ בו היא בכלל חרוץ.

והנה בפ"ג מאימ"ז כ' רבינו דאנדרוגינוס מלבד שהוא מום פסול למזבח מדרך אחרת והקשה בלח"מ מנ"ל לפסוק כרי"ש דל"א חרוץ דומיא דשבור במקום עצם ונראה דיצא לו כן מדין ריס של עין שניקב ושנפגם דתנן בבכורות דף ל"ח דהוה מום וכן בת"כ פ' אמור קחשיב חרוץ ריס של עין אף דלא הוי בעצם רק בבשר ע"כ הא דכ' רבינו לעיל דעצם שנחרץ בו הוא חרוץ האמור בתורה לאו למימרא דמקום בשר לאו היינו חרוץ דהא ס"ל בריס של עין דהוה חרוץ ע"כ הא דנקט עצם יען דבעינן מום בגלוי ואינו חוזר ואיתא בחולין דף קכ"ט בשר עושה חליפין ולכן נקט רבינו דבעצם כל שנחרץ בו הוא בכלל חרוץ משא"כ בבשר ל"ה חרוץ רק אותן השנויין במשנה ריס של עין דקים להו לחכמז"ל דאינו חוזר משא"כ שאר חרוץ ל"ה מום שעושה חליפין אבל באנדרוגינוס הא ל"ש דעושה חליפין שפיר הוה חרוץ אף שלא במקום עצם:
ג')

אין

הצלעים בכלל עצמות שבגלוי.

עכ"מ שהוא תוספתא נשתברה צלע וקשה לי לפי \לשון התוספתא ברוב צלעים טריפה הוה כמבואר בסי' נ"ד ונראה ליישב לפי המבואר בשו"ע עצמות הצלעות הקטנות אין מצרף לרוב שיהא טרפה עש"ך א"כ י"ל דהו"א מום הוה עכ"פ קמ"ל התוספתא דל"ה אף מום דאין מום בגלוי:

יב

א')

הזקן

שהגיע להיות רותת, החולה כשהוא רועד

הוה בע"מ ומחלל עבודה. הנה כן מבואר במשנה דבכורות דזקן וחולה ומזוהם קחשיב בהדי מומין דבהמה וכ"כ רבינו בפ"ב מאימ"ז אבל בתויו"ט פ"א דפרה כ' דזקן ל"ה מום אבל כ"כ במשל"מ דהיינו בשלא הגיע לשיעור זקנה דבהגיע לשיעור זקנה הוה כבע"מ אך יקשה איך יליף רבינו אדם מבהמה דנהי דבבהמה איתמעט זקן וחולה מקרא דמן הבהמה אבל באדם לא מצינן למילף דרק מה שכתוב בפירוש בבהמה נוכל לילף גם באדם אבל לא מה דמרבינן ממן הבהמה כמו דלא ילפינן בנרבע אדם מבהמה:
אולם יש להביא ראי' לדעת רבינו דהוה כבע"מ מהא דאיתא בגיטין דף ע' דמגוייד או צלוב כותבין גט לאשתו אף דא"י ליכתוב מצי משוי שליח וקשה דבב"ק דף ק"י איתא דזקן וחולה דא"כ לעבודה לא מצי משוי שליח ג"כ אבל לשיטת רבינו ניחא דלעבודה שאני דהוה כבע"מ משא"כ לענין גט הוה ראוי ליכתוב דרק פומי' הוא דכאיב לי' וכ"כ תוס' קידושין דף ע"ח:
והנה בירושלמי יבמות פ' נושאין הביאו דבריהם בתוס' יבמות דף צ"ט דמדמי בני התערובת לחולה וזקן שאינן יכולין לעבוד ע"י הדחק ומ"מ מחמת ספק אין מוציאין ומשו"ה ס"ל לירושלמי דבני התערובת ג"כ אין מוציאין מספק דדמי לחולה וזקן משמע לכאורה דלא מפסל זקנה בדיעבד ולכן מדמה בני התערובת דאחד כהן ואחד זר אם מייתי קרבן בשותפות אין מוציאין מידם כיון דבדיעבד לא חיללו ומצי משוי שליח וכמש"כ באבני מילואים סי' ל"ה סקי"ד:
אמנם הנה בנובי"ת סי' ע"ה העלה דהך דבב"ק שאני יען דמפסיד לאחרים עבודתו ועורה לכן בעינן ראוי לעבודה א"כ אין ראי' מהך דבב"ק:
ב')

הזקן

שידיו רותתין ורועד כשהוא עומד. הנה בנוב"י סי' ה' העלה דזקן שידיו רותתין ואין יכול לישא כפיו פסול לנכ"פ דנשיאות ידיו מעכב בדיעבד כמו עמידה ולכאורה צריך טעמא מ"ש מבעל מום דכשר לישא כפיו ובטו"ז סי' קכ"ח הקשה באמת אמאי בע"מ כשר לנ"כ וכ"כ בבאר היטב דנעלם ממנו הגמ' בתענית דאדרבא הוקש לנזיר ועתוס' מנחות דף ק"ט דלעמידה הקשתיו ולא לשאר מילי כמו שביארתי בפ"ג מכהמ"ק אך הדבר נכון דהרי כ' שם רבינו בלוים דאין שנים ומום פוסלין עד שיפסול מחמת הקול מרוב הזקנה הרי כיון דא"א לשורר ע"כ יפסול כן נמי אם אין יכול לישא כפיו ע"כ פסול אף דמום אין פוסל:
ולפמש"כ רבינו שם דכשר למשוררים חזינן אף דנפסל לעבודה מרוב זקנה שא"י לעמוד עוד אבל לשאר מילי דחזי יהא כשר צ"ל כיון דרותת ורועד פסול לכל דבר דל"ד להיכא דפסול רק בקול דעכ"פ ראוי' למשוער משא"כ אם רועד ורותת אין ראוי' גם למשוער ועמש"כ בפ"ח מה' אלו הי"א גבי איטר:
ג')

והנה

בסי' קכ"ח סי"ט הביא הך דכ' הרא"ש בשם המדרש דצריך לעשות ה' אוירים כדכ' מצינן מן החרכים ה' חרכים אמנם אם רוצה להוסיף ולעשות הפרש יותר מה' רשאי עמג"א וקשה לי ממנחות דף ל"ט המוסיף על מוסיף מי"ג כנגד ז' רקיעין וכנגד ו' אויר שביניהם הנה מבואר דאסור להוסיף על דבר שמרומז נגד דבר אחר וכמו שהארכתי בפ"ג מבהב"ח וא"כ יהא אסור להוסיף:
ד')

זקן

שהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד.

והנה הוא גמ' חולין ושם פירש"י ידיו ורגליו רותתין מאין כח ולכאורה קשה לי דרבינו כ' כשהוא עומד ומסתמא רותת בידיו ומנ"ל דבעינן רותת ורועד כשהוא עומד ואף דרש"י ג"כ פירש כן גם אפירש"י יקשה מנ"ל דבעינן רותת בידיו ורגליו דילמא כשהוא רותת בידיו אף שאין רותת ברגליו ג"כ פסול ונראה דרבינו הוכיח דברותת בידיו לחוד לא מיפסל דהא איתא בב"ק דף ק"ט האי זקן או חולה ה"ד אי דמצי עביד וכו' ואי לא מצי עביד היכא משוי שליח אר"פ בשיכול לעשות ע"י הדחק דהוה עבודה וכ' תוס' דלא מצינו בכהנים פסול בשנים אלא דנתנו חכמים שיעור עד שמרתת ונראה דקשיא להו כיון דע"כ יכול לעבוד ע"י הדחק עכ"פ א"כ רק מיפסל בלא יכול לעבוד ע"י הדחק ומאי פסול שייך כיון שאין יכול לעבוד ע"י הדחק בוודאי אין עובד ול"ש לשאול עד כמה מיפסל נשמע דע"כ כשעובד ע"י הדחק איירי וע"ז שואל עד כמה ומפרש עד שיהא רועד ורותת א"כ מבואר דע"י הדחק פסול כשהוא רועד ורותת וקשיא לר"פ וע"ז כ' תוס' דס"ד דמיפסל בשנים ע"כ פריך עד כמה ומשני עד שירתת ולא תליא בשנים ולכאורה עדיין לא נתיישבה הקושיא א"כ זהו לכאורה עבודה ע"י הדחק א"כ קשיא עדיין לר"פ אך הדבר ניחא דתוס' מפרשי ג"כ כפירש"י עד שיהא רותת בידיו ורגליו אבל בידיו לבד עדיין ראוי הוא לעבודה דהוה עבודה ע"י הדחק רק שנועד בידיו ורגליו אז פסול:
הנה מזה יש להוכיח כדעת הנובי"ת דשוחט שידיו רותתין בדיעבד שחיטתו כשרה אכן אמר ברי לי שלא דרס ולא שהה דאי אמרת דפסול כל שידיו רותתין משום דאף אי ברי לו ששחט שפיר עכ"פ אין זה כאלו נשחט ממילא והא נפל סכין ושחט בהן שחיטתו פסולה א"כ כשהי' ידיו מרתתין יהא פסול לעבודה כגון לקבל הדם דאל"כ נמצא אף דפסול לשחיטה כשר לקבלת הדם דמקרא משמע מקבלה ואילך מצות כהונה היינו להחמיר ולא להקל ואמאי כשר אלא וודאי דכשר ואמאי כשר לשחיטה בדיעבד עכ"פ אם אמר ברי לי ששחטתו שפיר:
אך הנה בשו"ת שער אפרים כ' לפרש דברי תוס' ב"ק דהכי קאמרי דחכמים נתנו שיעור דמה"ת כשר ע"י הדחק אבל חכמים נתנו שיעור ליפסל כשמרתת דהיינו עבודה ע"י הדחק ולפי"ז אין ראי' די"ל דאיה"נ מדרבנן דפסול לעבודה פסול נמי לשחיטה ומה"ת דכשר לשחיטה כשר לעבודה א"כ מדרבנן בידיו מרתתין אכתי י"ל דבדיעבד ג"כ שחיטתו אסורה דלא עדיף מנפל סכין מידו ושחט שפיר אבל קשה לי לפירושו של השא"פ מפירש"י ורבינו דמפרשי עד שירתת בידיו ורגליו ואי הפירוש דמה"ת באמת כשר בע"י הדחק רק מדרבנן פסול מנ"ל לפירש"י ורבינו דרק כשרותת בידיו ורגליו הא אף במרתת בידיו לבד ג"כ י"ל דמדרבנן עכ"פ מיפסל לעבודה:
והנה בספר תשובה מאהבה סי' קי"ד העלה שמדכ' הש"ס תחילה לענין עבודת כהנים משיביא שתי שערות עד שיזקין כשר לעבודה עד כמה אר"ח עד שירתת ולא נתנו שיעור לזקנה בשנים משמע דלא תליא בשנים כלל רק הכל לפי מה שהוא אדם והביא שם מכנה"ג שהביא ראי' מברזילי גלעדי שאמר בן שמונים שנה אנכי היום אם יטעם עבדך את אשר אוכל וכו' חזינן שחוש המשוש נחלשו בשנים אלו אבל בשו"ת הנ"ל דמה דהא רב אמר בשבת דף קנ"ב ברזילי שקרא הוה דהאי איתא בי' רבי בצ"ב שנין והות טעמא קדרא אלא הכל לפי מה שהוא אדם וכ"כ בס' שמלה חדשה דהכל לפי מה שהוא אדם דאם ידיו רותתים אפי' לא הגיע לזקנה לא ישחוט:
שוב ראיתי בשו"ת ד"ה ח"ב הביא דברי דמש"א דמפרש פי' אחר יכול לעבוד ע"י הדחק היינו בשעה שאינו רותת ושיעור דמרתת פסול היינו שמרתת תלמיד הוה כמום קבוע ובד"ח הקשה באמת עליו מנ"ל הא דילמא יכול לעבוד ע"י הדחק היינו בשאין מרתת כלל אבל בשיעור מרתת הוה כבע"מ ופסול אף בשעה שאין מרתת ולפמש"כ הנה מתבאר דהא דאין יכול לעבוד כי אם ע"י הדחק היינו משום דמרתת לפעמים דאי אין מרתת כלל ל"ה בכלל עבודה שע"י הדחק דזה הוה עבודה כדרכו כיון דאין זקנה פוסל:
והנה לכאורה יש לומר דתליא בהא דפליגי בשבת דף ע"ו אי אכילת בהמה ע"י הדחק הוה אכילה רק שנ"ל דל"ד לבהמה דבאדם שפיר גם ע"י הדחק הוה עבודה כיון שהוא בר דעת ורצונו בכך הוה גם ע"י הדחק עבודה:
ולכאורה קשה מיומא דף ס"ו דמוקי עתי אפי' בשבת בחולה דמרכיבו על כתיפו הא בעינן ראוי לשם וחולה הא פסול לשם ואין לומר דנפ"מ בנחלה אחר הגרלה וכמש"כ המשל"מ פ"ה מעיוהכ"פ לגבי טרפה דז"א דהשתא דעכ"פ כבר גלי קרא דטרפה פסול אחר הגרלה א"כ גם חולה שאחר הגרלה מיפסל דג"כ לא קרינן בי' יעמד חי כמש"כ תוס' ע"ז ה' דהא ממעטינן טרפה מכל החי' דאינה בריאה ומתמעטת והולכת:
ולכן נראה לחלק דאיכא תרתי חולה מחמת עייפות וחולה מחמת אבצון כדאיתא בשבת דף ק"ו וא"כ י"ל הך דיומא איירי בחולה מחמת אבצון דלא מיפסל להקרבה:
ועוד נ"ל דבאמת תמהו על רבינו בפ"ה מעיוהכ"פ דנקט טעמא אחרינא דטרפה פסול מיעמד חי ובגמ' איתא משום דבעינן ראוי לשם ונ"ל בוודאי אי ילפינן פסול טרפה מבן הבקר פסול משום דבעינן ראוי לשם אבל רבינו בפ"ב מאימ"ז דס"ל דפסול טרפה לשם מהקרבהו לפחתיך ל"ש לפסול למשתלח משום דאין ראוי לשם דטעמא אחריתא דלשם שייך הקרבהו לפחתיך וכיון שעלה למשתלח ל"ש הקרבהו לפחתיך לכן צריך קרא דיעמד חי ולפי"ז בחולה דלא מפסל לשם רק משום הקרבהו לפחתיך כדכתיב בקרא דוהבאת וכי תגשו פיסח או חולה לא מיפסל למשתלח משום דא"ר לשם):

יג

א')

מזוהם

וכו'.

עכ"מ שהביא ראי' מפ' המדיר ואני תמה כי שם איתא להיפוך ר"א אמר זיעה אמזוהם קרמית בכהן אפשר בקיוהא דחמרא ופירש"י דזיעה ל"ה מום בכהן יען דאפשר בקיוהא משא"כ באשה אבל מזוהם פסול גם בכהן דא"א בקיוהא וממילא אין זיעה בכלל מזוהם דבשרו מסריח וכן פי' בשמ"ק א"כ מבואר דל"מ לשוף במזוהם ועוד קשה שכ' רבינו שף בבושם ושם איתא בקיוהא דחמרא ולכן נראה ליישב דהנה איתא שם דר"א אמר וריח הפה נמי אפשר בפלפלא אבל אשה לא אפשר ולכאורה קשה איך קאמר דריח הפה הוה מום בכהן ונראה דהנה מזוהם כ' רבינו בפ"ו מבכורות דהיינו ריח רע א"כ גם ריח הפה בכלל מזוהם וכן משמע ממש"כ רבינו כאן אם עבד בזיהום זיעתו או בזיהום פיו חילל א"כ מוכח דריח הפה הוה מום בכהנים וע"ז משני דאפשר בפלפל משא"כ אשה ולפי"ז יקשה א"כ מאי קאמר זיעה אמזוהם קרמית הא אף למזוהם דהיינו ריח רע בגופו יש תקנה ע"י בושם דהא איתא בשבת דף ס"ב דיוצאת אשה בכובלת וצלוחות של פליטון להעביר ריח רע כש"כ דאם שף בשרו בבושם דעובר הזוהמא וריח רע ומה צריך לחלק בין מזוהם לזיעה לכן נראה לפרש כך זיעה אמזוהם קרמית התם גבי כהנים אפשר בקיוהא (ואין הכונה לחלק בין זיעה למזוהם אלא הכונה לחלק בין אמזוהם דקתני גבי כהן דאפשר בקיוהא ובין להך דגבי אשה) דהנה בשמ"ק דקדוק ריב"ח למה לא מתרץ על ריח הפה ולכן נראה דמעיקרא רק הקשה מזיעה וע"ז משני שפיר זיעה אמזוהם קרמית דזיעה אפשר בקיוהא דחמרא אין בכלל מזוהם כלל אלא דאכתי קשה מריח הפה וע"כ לשנוי דריח הפה אפשר בפלפל וא"כ לפי"ז י"ל דבאמת אחר דמשני ריח הפה אפשר בפלפל אמרינן גם במזוהם ממש יש תקנתא בכהן ע"י בושם כדמוכח מהך דשבת דיוצאת בצלוחית של פליטון כש"כ דמהני שף בבשרו בבושם:
ובזה ניחא לי דברי רבינו פ"ז מאישות שכ' הוסיפו עליהן ריח רע וזיעה וריח הפה והקשה הב"ש דהיינו מזוהם דפסול גם בכהן לרב אשי לפמש"כ א"ש כיון דמשני על ריח הפה דמהני פלפל גם למזוהם אמרינן דאיכא תקנתא אם שף בשרו בבושם ואפ"ה באשה הוה מום וא"כ ניחא דרבינו כ' דמהני במזוהם שף בשרו בבושם ולא כ' בקיוהא דחמרא דזה רק מהני לזיעה אבל לריח רע דוקא שף בשרו בבושם:
עוד נ"ל דרבינו מפרש כך זיעה אמזוהם קרמית דאין הכונה לחלק בין זיעה למזוהם אלא כוונתו לחלק בין זיעה דקתני גבי אדם למזוהם דקתני גבי בהמה דבאמת גם זיעה היינו מזוהם אלא גבי אדם קתני זיעה ובאדם הא מהני בקיוהא דחמרא משא"כ מזוהם דקתני גבי בהמה מסתמא אין לה רפואה וזיעה דקתני באדם אית לי' רפואה וכן מזוהם באדם אית לי' רפואה בשף בשרו בבושם ואפ"ה באשה הוה מומא והיינו דקאמר הוסיפו עליהם נשים וא"ש ג"כ הא דכ' רבינו דהוסיפו עליהן ריח רע דאף שיש רפואה בשף בשרו בבושם ולא יקשה קו' הב"ש ריח רע דאף שיש רפואה בכהן דרבינו מפרש הא דמחלק בין זוהם לזיעה דאדם אבל באדם זיעה וזוהם שווים דמהני רפואה (ועיין ברכות דף מ"ג ופ"ה מה' דיעות הקאמר אבל אם משח בשרו בבושם להעביר הזוהמה) ודו"ק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.