מעשה רקח/שופר/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
הכל חייבים וכו'. רבינו לא הזכיר פטור דחרש ושוטה ומתני' דף כ"ט חרש שוטה וקטן אין מוציאים את הרבים ידי חובתן זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן ומסתברא דאף דבעלמא חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר הכא אפילו מדבר ואינו שומע פטור דבשמיעה תליא מלתא והיינו זה הכלל דקתני וכ"כ הרב ב"י סי' תקפ"ט בשם הר"ש והכלבו ז"ל וא"כ הו"ל להזכירו ולאשמועינן האי חידושא וי"ל דכיון דפטר נשים ועבדים וקטנים מכ"ש הני שכשכתב כל מי שאינו חייב בדבר וכו' כלל הכל וכן נראה קצת מדברי הרב המגיד ז"ל עיין עליו ולפשיטותא דמלתא שבקא. ועיין עוד להרב שמות בארץ אם שמיעת שופר לחוד היא המצוה או אם צריך ג"כ התקיעה לחלק מהמצוה ונפקא מינה לענין דינא עיי"ש.
ב[עריכה]
כל מי שאינו. נתבאר במשנה דף כ"ט. ודין אנדרוגינוס ברייתא שם ועיין ביבמות דף פ"ג.
אנדרוגינוס מוציא וכו'. כתב הרב המגיד והמחלוקת הזה של אנדרוגינוס היא מחלוקת תנאים בפ' הערל וכו' ע"כ. פלוגתא זו דחציו זכר לא מצאתיה שם וכבר נתעורר בזה הרב שמות בארץ ז"ל וכתב שהוא בירושלמי שם הביאו מרן ז"ל בפ"ז דתרומות עיין עליו ועוד הקשה הרב לחילוק הרה"מ בין בידי שמים לבידי אדם אף לדברי האומר חציו זכר וכו' עיי"ש דיש ליישב.
ד[עריכה]
המתעסק וכו'. שם דף ל"ב. ומ"ש נתכוון שומע וכו'. שם דף כ"ח וכבר האריך הרב המגיד ז"ל ונתקשה בדברי רבינו דפסק כאן כר' זירא דמצות צריכות כוונה ובפ"ו דחמץ ומצה פוסק דא"צ כוונה וכתב ז"ל דלא מצא בזה תירוץ נאות ובסוף תירץ דרבינו סובר דכיון דבתקיעה ליכא מעשה אלא השמיעה ואפילו התוקע עיקרו השמיעה לפיכך צריך כוונה משא"כ באכילת מצה ורבא הוא שהשוה דינן ולפיכך דקדקו ואמרו אלמא קסבר רבא מצות א"צ כוונה ולא דקדקו כן מההיא דכפאוהו ואכל מצה וכו' וסיים ז"ל ולא ראיתי מי שחלק בדין הכוונה ע"כ. הרבה דרכים נאמרו בקושיא זו וכדלקמן בע"ה. והנה בדרך זה של הרה"מ ז"ל יש לעמוד בו ממ"ש בגמ' על דברי רבא פשיטא היינו הך מהו דתימא וכו' קמ"ל ואם איתא שיש לחלק בין מצוה דאית בה מעשה ללא היכי פריך תלמודא פשיטא אדרבא יש חילוק גדול ביניהם לפי דעת רבינו וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל ותירץ דאע"ג דהגמ' מעיקרא היה משוה אותם כשתירץ לו המתרץ מהו דתימא תפס לו אותה הסברא עיקר וכו' וסיים מכח קושיא אחרת דאפשר דהרה"מ לא היה בגירסתו פשיטא מהו דתימא וכו' אלא אמר רבא זאת אומרת וכו' אלמא קסבר רבא וכו' ע"כ. וכדי שלא לשבש הגירסא נראה דאפשר לפרש כוונת הפשיטא דה"ק פשיטא דאין כאן כוונה ולא נחית לענין דינא אי יצא או לא [והכי דייקי קצת דברי רש"י ז"ל] אלא להקשות לדברי רבא דקאמר זאת אומרת וכו' והמתרץ תירץ לו דזה פשיטא גמור הוא ורבא איצטריך לענין דינא משום דס"ד דלא יצא משום וכו' וכיון שנגלה להתלמוד דעיקר דברי רבא לענין זה ודהכי ס"ל גלי לן דלא קי"ל הכי ולכך קאמר השתא אלמא קסבר רבא וכו' ובהכי ניחא קצת.
שוב הקשה ז"ל לדברי הרב המגיד שנסתפק בנוסחת רבינו בההיא דכפאוהו אם הוא יצא או לא יצא דאין כאן ספק דהרי כתב שם דנכפה לא יצא מפני שבאותה שעה היה פטור מכל המצות ואם איתא לימא מפני שאכל בלא כוונה ותירץ דכי מצרכינן כוונה למאן דמצי לכוין דעתו אבל השוטה שאינו יכול לכוין ודאי שהיה יוצא בכך לכך הוצרך לתת טעם שבאותה שעה היה פטור מן המצות ע"כ. והרח"א נר"ו הקשה עליו דליתא דקי"ל דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו עיי"ש ונראה לענ"ד דלא קשה מידי דא"כ בשאר בני אדם נימא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ויצא. ומאי דקשיא להרה"מ מההיא דפ' ערבי פסחים אמתניתין דהביאו לפניו וכו' אע"פ שאין חרוסת מצוה ודייק מינה ר"ל זאת אומרת מצות צריכות כוונה וקאמר התם ואכתי ממאי דילמא קסבר ר' יוחנן מצות א"צ כוונה וכו' ומתרץ א"כ מאי מצוה ע"כ. הרי דריש לקיש ור"י ס"ל דאף באכילה בעינן כוונה ור' זירא דהכא מוקמינן ליה כר"י א"כ לכו"ע גם באכילה בעי כוונה ולזה אפשר עמ"ש התוס' דמצוה משום הכירא עיין עליו.
ותו קשה לי בדברי הפר"ח סי' תע"ה והרב לח"מ ז"ל שרצו להליץ בעד הרה"מ דמדלא הביאו בפרק ראוהו בי"ד הך דאכלן בלא מתכוין ש"מ דס"ל לסתם תלמודא דיש לחלק בין מידי דאית ביה מעשה ללא ונסתייע הפר"ח מדברי התוס' ז"ל ד"ה מתקיף לה רב חסדא וכו' ואחרי המחילה משם ראיה להיפך שהרי כתבו התוס' להדיא דלית הלכתא כאבוה דשמואל דכפאוהו פרסיים יצא אלא לא יצא ומ"מ מאי דלא הביאו התם הך דערבי פסחים משום דבאכילה לא בעי כוונה כולי האי כמו בתפילה ותקיעה עיי"ש אמנם לרבינו שפסק כההיא דאבוה דשמואל דיצא הרי נפל כל הבנין הגם דנראה דלא נעלם כל זה מעיני הרב ז"ל עיין עליו ומ"מ אכתי קשה לי הא לדעת הרה"מ בדעת רבינו דאף שנחלק בין אכילה לתקיעה אינו אלא דבאכילה לא בעינן כ"כ כוונה ודלא כאבוה דשמואל וכו' אמנם בלא כוונה כלל הא ליתא דריש לקיש ורבי יוחנן גופיה דאתי רבי זירא כוותיה ס"ל דבעי קצת כוונה גם באכילה וכעין קושיא זו הקשה הרח"א נר"ו עיי"ש.
והרדב"ז ז"ל סי' כ' הביא דברי הרב המגיד ז"ל וכתב חילוק אחר דלעולם בעינן כוונה גמורה וההיא דכפאוהו פרסיים ר"ל שהוא היה יודע שהלילה פסח ושזו מצה ושהוא חייב באכילת מצה ואנסוהו מפני שהוא לא היה רוצה לאכול כלל וכיון שאנסוהו לאכול מכוין הוא לצאת ומ"ש רבינו אכל מצה בלא כוונה כלומר בלא כוונה לאכול וכו' עיי"ש וישר בעיני פירוש זה אלא דקשה מדברי רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא ופריך עלה פשיטא וכו' והא לא דמי דבכפאוהו הרי מכוין לצאת ובתוקע לשיר אין כאן כוונה לצאת כלל דהרי אין כאן שום אונס כדי שנאמר שהוא לא היה רוצה לתקוע כההוא דכפאוהו פרסיים וכו'. שוב ראיתי להרב שמות בארץ שבמ"ש שם יתורץ זה וכדלקמן בע"ה. והנה ה"ר יונה בס"פ היה קורא כתב בשם רבינו שמואל וז"ל ור"ש סובר דאף על פי דמצות א"צ כוונה ויצא בדיעבד זהו כשעושה המצוה בסתם אבל כשמתכוין בידיעה שלא לצאת ודאי אינו יוצא והכא מהאי טעמא לא איפשיטא משום דקסבר חמרא הוא ופתח בדחמרא ונתכוון שלא לצאת משכרא כלל אלא מחמרא וכו' ע"כ. ועיין במ"ש בזה בס' גופי הלכות בכללי הבית דף י"ט ע"ב דהשוה דעת זה לדברי הרה"מ ז"ל אלא שהקשה על הך דהר"ש מההיא דכפאוהו פרסיים שידע שהיא פסח ומכוין שלא לצאת אמאי יצא והניחו בצ"ע עיי"ש [כלומר דהתם אינו רוצה לאכול מצה] ואי הוה מצינן לאוקומה על פי דברי הרדב"ז ז"ל ניחא ואם נרצה למלט מהקושיא שהקשינו עליו מדברי רבא אכתי נימא דאכל סתם כי נבעת מהכפיה ובסתם הרי כתב ר"ש דיצא.
ועוד ראיתי להפר"ח סי' תקפ"ט שהקשה לסברת רבינו יונה שם דס"ל דאפי' למ"ד א"צ כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה אבל מצוה שתלויה באמירא בלבד ודאי בעי כוונה ותמה עליו מההיא דפריך תלמודא לרבא בפרק ראוהו בי"ד ממתני' דהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא וכו' ומתני' דשמע קול שופר או קול מגילה הא התם ליכא מעשה כלל ע"כ. ובאמת קושיא עצומה היא אם לא שנאמר דלא כתב הרב כן אלא לפום האיך סוגיא וכיוצא. וסברת הר"ן ז"ל היא מבוארת בדברי מרן ז"ל עיין עליו והרב שמות בארץ ז"ל תירץ דברי הרמב"ם בסברא מחודשת וזה דבירר והודיע דגוים בני עשויי נינהו כמו הישראלים וא"כ פשיטא דיצא אף ע"י כפיה דומיא דכפאוהו ליתן גט וכיוצא דשפיר דמי ומאי דאמר רבא זאת אומרת וכו' רבא הוא דחשב דטעמיה דאבוה דשמואל משום דמצות א"צ כוונה אמנם אנן דקי"ל צריכות כוונה מפרשינן טעמיה משום דגוים בני עשויי נינהו וחשיב כאילו כיון לצאת ע"כ. ולפי זה תשובה מוצאת להליץ ג"כ בעד הרדב"ז ז"ל דרבא הוא דסבר הכי אבל אנן לא מפרשינן לה הכי ודו"ק. אף דבדברי הרמב"ם האלה היה נראה שיש לגמגם עדיין דאפשר דגבי גט שאני שע"י ישראל הויא הך כפיה כלומר שהישראלים הם סיבה ודו"ק.
ו[עריכה]
יו"ט וכו' בכל מקום. הך בכל מקום לאו דוקא דבזמן בית המקדש היו תוקעים בירושלים וכו' ואף לאחר החרבן היו תוקעים בכל מקום שיש בו בי"ד כמו שביאר הרב ז"ל לקמיה ואפשר דכלפי זמנו ז"ל כתב בכל מקום.
ומן הדין היה וכו'. קשה דזה מנגד למ"ש לעיל פ"א דאין מחללין יו"ט על השופר אפי' בדבר שאינו אסור אלא משום שבות ויהיב טעמא מפני דשופר הוי עשה ויו"ט עשה ולא תעשה וכתב מרן דחז"ל עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וי"ל דהתם שאני דבעידנא דקעקר השבות לא מקיים עדיין מצות תקיעה ומשו"ה דין הוא שיעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה משא"כ הכא דהאיסור הוא שמא יתקן כלי שיר ונמצא דבעידנא דקעבר הרי הוא מקיים העשה ולכך דין הוא שידחה וכן מצאתי להרב לח"מ ז"ל ועיין עליו שתירץ שני תירוצים אחרים ונראה לענ"ד זה עיקר ויש לנו סמוכות לזה ממ"ש ביבמות דף ו' עיי"ש. והטעם שנתן רבינו כדי שלא יבא להעבירו ברה"ר או מרשות לרשות הוא מחלוקת רש"י ותוס' ופסק כדברי רש"י דאיכא למיחש ג"כ שמא יוציאו מרשות לרשות וק"ל. ובהאי טעמא עמדו הראשונים והאחרונים ז"ל דקשה מאי אולמא דהך גזירה דשמא יעבירנו ארבע אמות וכו' מגזירה דשמא יתקן כלי שיר שהיא גזירה כוללת לכל מין שירה בכלי כדאמרינן בכל דוכתא דאי משום בעידנא וכו' גם ההיא דרבה הכשר מצוה בעידנא וכו' והרא"ם ז"ל הניחה בצ"ע עיי"ש והרב לח"מ תירץ דמ"מ הך גזירה דשמא יעבירנו קרובה ביותר והוא בשופר עצמו ע"כ. וכעין זה תירץ הרב שמות בארץ עיי"ש.
ומהרמ"ף ז"ל בהגהותיו הביאו הרב מג"א ז"ל תירץ דהאי גזירה לא גזרו בתקיעת שופר דא"כ לא יתקעו לעולם דגם ביו"ט שייך שמא יתקן ונמצא שיעקרו מצות עשה מן התורה. משא"כ גזירה דשמא יעבירנו דלא שייכא אלא בשבת ע"כ. וכעין זה תירץ הרב ב"ח וכ"כ הפר"ח שם אלא שהרב מג"א ז"ל הקשה לטעם הר"ן דהטעם שדוחים התקיעה מפני גזירה זו היינו משום דלא בקיאינן בקיבועא דירחא דא"כ הדרא קושיא לדוכתה נימא דהגזירה היא שמא יתקן כלי שיר וכו' ומאי דשרי ביו"ט משום דממ"נ אי יו"ט הוא עבדינן מצוה ואי חול הוא לא עבדינן ולא כלום מה שאין בשבת דעברינן השבות וכו' ע"כ. ואחרי המחילה הראויה נימא איפכא ולא קשיא אי יו"ט הוא עכ"פ קעבר אאיסורא דרבנן ואי חול הוא מה תועיל לו תקיעה זו נמצא דמטעם איסור תיקון כלי שיר הוה לן לאסור גם ביו"ט וזה אי אפשר שתעקר המצוה לגמרי ולכך על כרחך לא תעמוד גזירה זו כי אם בגזירת הולכת ד"א ברה"ר וכו' ועיין להרב מגן דוד [ט"ז]. ועיין עוד להרמב"ן ז"ל בספר המלחמות.
ויוליכנו למי שיתקע לו. משמע שיתקע לו להוציאו אבל בגמרא דף כ"ט לא משמע הכי דקאמר שמא יוליכנו אצל הבקי ללמוד וכן העתיק הרי"ף ושאר פוסקים וכדברי רבינו מסתברא ואפשר ג"כ דכלפי שמוציאו ידי חובתו נקטו הכי ועיין מ"ש פ"ז דלולב דין י"ג.
ז[עריכה]
התינוקות שלא הגיעו לחינוך. שם דף ל"ג אמתני' דאין מעכבין את התינוקות מלתקוע אבל מתעסקין עמהם עד שילמדו אמר ר' אלעזר אפילו בשבת תניא נמי הכי מתעסקין עמהם עד שילמדו אפילו בשבת ואין מעכבים התינוקות מלתקוע בשבת ואין צ"ל ביו"ט הא גופא קשיא אמרת מתעסקין אפי' בשבת אלמא לכתחילה אמרינן תקעו והדר תנא אין מעכבין עכובא הוא דלא הא לכתחילה לא אמרינן תקעו לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך ע"כ. כן היא גירסת רש"י וגירסת רבינו ז"ל והתוס' גורסין להיפך והיינו דרש"י ז"ל פירש דקטן שהגיע לחינוך מתעסקין בהם שילמדו וכ"ש שאין מעכבין ע"כ. וכלומר דההיא דאין מעכבין מיתוקמא בקטן שלא הגיע לחינוך והתוס' ז"ל הקשו עליו דאיך נאמר דקטן שהגיע לחינוך מתעסקין ואפילו בשבת והלא אין מצות היום בשופר ועוד דגבי קטן שלא הגיע לחינוך קתני דאין מעכבין אבל לכתחילה לא ואמאי הא אפילו הגיע לחינוך שרי ותירצו דלא מחייב ללמדו אבל איסורא ליכא. והם ז"ל כתבו איפכא דקטן שהגיע לחינוך אין מעכבין וקטן שלא הגיע לחינוך מתעסקין ג"כ והזכירו גירסא אחרת דמוכחא כפירושם וכו' והביאו סמוכות לסברתם מההיא דפ"ק דערכין דקתני הכל חייבין בתקיעת שופר לאתויי קטן שהגיע לחינוך דתנן אין מעכבין וכו' הרי דבקטן שהגיע לחינוך קתני דאין מעכבים אבל מתעסק עמהם אסור וכו' עיי"ש אלא דקשה לי דהתם בריש ערכין כתבו ז"ל היפך מזה שהביאו סוגיא זו וכתבו דבהגיע לחינוך מתעסקין וצ"ל דס"ל התם דהש"ס דמייתי הך מתני' סמיך אסיפא דקתני ומתעסקין עמהם וכו' מ"מ דבריהם סתרי אהדדיה וי"ל דכפי הגירסא שלנו וכפי' רש"י והיא אותה שהביאו בערכין על כרחך לפרש כן וצ"ל דמ"ש במכילתין אינו אלא דרך משא ומתן אמנם לפסק הלכה ס"ל כגירסתינו תדע דבפסקי התוס' במכילתין לא כתבו מזה כלל ושם בערכין בפסקיהם כתבו וז"ל קטן שלא הגיע לחינוך אין מעכבין מלתקוע וכו' הגיעו לחינוך מתעסקין עמהם וכו' ע"כ. מבואר דלפסק הלכה הסכימו לפירוש רש"י ע"פ גירסתינו.
והרי"ף ז"ל הביא תחילה פי' זה ושוב הביא כגירסת התוספות והר"ן ז"ל הקשה לפי' ראשון דבקטן שלא הגיע לחינוך ביו"ט אין בשבת לא דבשבת גם מעכבין והקשה דקי"ל קטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווים להפרישו [כלומר דההיא בקטן שלא הגיע לחינוך איירי וכמו שמוכח מדברי התוס' בערכין שם] ותירץ ז"ל דה"מ במלתא דלא מפרסמא אבל במלתא דמפרסמא כי הא שהקרן נשמע לרבים מעכבין דלמא נפיק מיניה חורבא לתקוע בשבת וכו' עכ"ל וקשה לי בגווה טובא דאי משום הך חששא מה לי הגיע לחינוך מה לי לא הגיע ואם באים אנו לשקול במאזני צדק מסתבר טפי לאסור בהגיע יותר מלא הגיע מכמה טעמי חדא דבהגיע יש לחוש טפי דאתי למסרך ולתקוע כשיגדל בשבת ותו דמסתברא דיותר תהיה שוה קול התקיעה לגדול כשהגיע לחינוך מתקיעת מי שלא הגיע שקולו נמוך וחלש ודק ואיך נאמר דבהגיע לא נחוש להשמעת קול התקיעה ובלא הגיע נחוש כלפי לאייא ואפשר ליישב בדוחק.
ואיך שיהיה שיטת רבינו כתב הרב המגיד ז"ל שהיא כלשון שני שהביא הרי"ף ז"ל ושיטת התוס' לפי מ"ש במכילתין דלא כפירוש רש"י וסיים הרה"מ דמ"ש רבינו בשבת דאינו יו"ט של ר"ה לפי שביו"ט שחל להיות בשבת ודאי מעכבין אותם שלא יאמרו שתוקעים ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת וכן נראה מן הירושלמי ע"כ. ותמיהא לי מלתא טובא דבירושלמי מוכח להדיא היפך מזה דקתני התם אמר רבי לעזר מתניתא בגדול ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת ותני כן מתלמדין מלתקוע בשבת אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ביו"ט ע"כ. וכזה הביא הר"ן ז"ל להקשות למאן דמחמיר בקטן שהגיע לחינוך טפי מלא הגיע דמן הירושלמי הזה מוכח איפכא וקשיא זו תפול ממילא לשיטת רבינו על פי הרה"מ ז"ל ונ"ל בזה דרבינו סמך על ההיא דערכין דפשטא מוכח דעכובי הוא דאין מעכבין אבל ההתעסקות אסור והיינו בקטן שהגיע לחינוך ותו דההיא דקטן אוכל נבילות לפירוש התוס' והמפרשים ז"ל אינה אלא בקטן שלא הגיע לחינוך אבל בהגיע לחינוך משמע דמצווין [להפרישו] ומינה נמי דאין מתעסקין עמהם ונראה שנשמר מזה מרן ז"ל שכתב דכ"ש שבת ר"ה ממש ולענין דברי הירושלמי אפשר דהרה"מ היה גורס בשבת שאינה יו"ט של ר"ה ומסתבר טפי כי היכי דלא תיפוק מיניה חורבא וכמ"ש הר"ן ז"ל לאידך גיסא ועיין להרב לח"מ ז"ל שהליץ על דברי רבינו. שוב ראיתי להרא"ם ז"ל בתוספותיו על הסמ"ג שכתב דרבינו היה גורס גירסא אחרת והיא גירסת בעל הלכות גדולות ועיי"ש באורך שיישב דברי רבינו בטוב טעם ודעת.
ח[עריכה]
כשגזרו וכו'. הכל נתבאר שם דף כ"ט ול'.
ט[עריכה]
ולא יבואו התוקעים. נוסח אחר ולא יבא התוקע.
י[עריכה]
בזמן הזה וכו'. הקשה מרן ז"ל שנראה מלשון רבינו שאפי' עתה שאין אנו מקדשין על פי הראיה וכו' ע"כ. אף שרבינו כתב ולא היה במקום בי"ד הראוים לתקוע דמשמע הראוים כמ"ש לעיל דהיינו סמוכין ומקדשין על פי הראיה מ"מ אם איתא היה לו לכלול דין זה בההוא דלעיל אחר החרבן כיון דלית ביה שום חידוש ומכח זה הכריח מרן דכוונת רבינו דכל היכא דיהיה בי"ד ראוי והגון אף שאינו סמוך רשאי לקדש על פי הראיה ודו"ק.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |