יצחק ירנן/שופר/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יצחק ירנן ‏ שופר ב

ב

כל מי שאינו חייב בדבר וכו'. וכתב הרב המגיד ואין נראה כן מדברי רבינו פ"ג מהלכות ציצית כצ"ל.

ד

המתעסק וכו'. עיין להרא"ש בראש השנה דפוסק כדעת רבינו דמצות צריכות כונה וקשה עליו דבפרק לולב הגזול דף מ"ב נראה דפוסק דמצות אין צריכות כונה יעו"ש. ונלע"ד דסובר דמצות צריכות כונה ובפרק לולב הגזול דקא שקיל וטרי הוי בין למאן דסובר מצות צריכות כונה בין למאן דסובר אין צריכות כונה דלכו"ע קשה איך יברך על הלולב עובר לעשייתן דהא מדהגביה נפק ביה דלמ"ד מצות אין צריכות כונה מיד יצא ולמ"ד צריכות כונה הא איכוון לצאת דלצאת י"ח נטל הלולב בידו ומיד יצא קודם שיברך ואין לך מכוון יותר מזה ואהא משני כל הני שינויי אלא שבתירוץ שתי' במכוון שלא לצאת עד אחר הברכה הוקשה לו מההיא דמצות אין צריכות כונה למאן דס"ל הכי דלא יתכן לדידיה התירוץ הזה ואהא משני דיש הפרש בין אינו מכוון למצוה למכוון שלא לצאת וברור.
ועל דרך זה אין מקום למ"ש הרב מקראי קודש דף ע"ג על מ"ש מרן פ"ו דלולב ה"ט וז"ל וכתבו המפרשים ז"ל דכיון דקי"ל דכל המצות מברך עליו עובר לעשייתן שמברך עליו קודם שיטלנו או יהפוך וכו' דכיון דרבינו פוסק דמצות צריכות כונה א"צ לכל אלו התנאים וכו' יעו"ש דהא אף דס"ל לרבינו מצות צריכות כונה אפ"ה צרכינן להני תנאי והיינו טעמא דמי שנוטל הלולב לצאת י"ח הרי מכוון לצאת והיאך יברך אחר הנטילה דבהא קאי מרן דהרוצה לצאת י"ח היאך יברך ואהא מתני שיהפוך וכו' או בכלי וכו' וק"ל.
עוד כתב הרא"ש וז"ל והא דלא משני הכא הכי וכו' עד אלא כדרך גדילתן וכו' עכ"ל וכתב הרב מוצל מאש שבסוף ס' רב יוסף סי' ז' וז"ל וכעת נתקשיתי דאמאי לא תירצו כשכיון שלא לצאת ואח"כ ראיתי להרא"ש שתירץ דכיון דהוא עם הארץ וכו' ולא הבינותי דברים אלו דאי ידע שאינו יוצא בכך אבל אם נוטלו דרך גדילתו יודע שיוצא י"ח אמאי וכו' יטלנו דרך גדילתו ויצא בו ודי לו בזה אלא וודאי שהוא מכוון שלא לצאת כדי לילך אצל בקי ולכך הופכו וא"כ הוא היאך קורא אותו יוצא ברשות כיון שהיה יכול לצאת בו אם לא הפכו והוא הפכו בכוונה עכ"ל.
ואני הדיוט לא הבינותי דבריו דלפי קושיתו זאת בדברי הרא"ש ממילא נפרכא קושיתו שהיא קושית הרא"ש דלוקמא במכוון שלא לצאת דא"כ דמכוון שלא לצאת איך מקרי טרוד בדבר מצוה יכוון לצאת ויצא י"ח ואיך כתב דלא הבין תירוץ הרא"ש כלומר דהקושיא במקומה עומדת ואדרבא כפי דבריו קשה על הרא"ש במאי דמקשה דלוקמא בגמ' במכוון שלא לצאת דלא קשה מידי ע"פ דרכו כדכתיבנא ואולי כוונתו דקאי בין להתירוץ בין להקושיא.
ולעיקר קושיתו על דברי הרא"ש נראה אחר שנדקדק בדברי הרא"ש שכתב שאינו בקי בדיני כוונת המצוות ולא כתב שאינו בקי במצוות ודאי דסובר דיודע לעשות המצוה אבל אינו יודע לעשותה כתיקונה ולכן הולך אצל בקי במצוות ויודע דבהפכו אינו יוצא וכמ"ש רש"י ריש פרק לולב וערבה על מ"ש בש"ס שמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר וכו' לילך אצל בקי ללמוד ברכתו או נענועו עכ"ל נמצא דידע זה לעשות המצוה אבל הברכה או הנענוע אינו יודע ורוצה לעשות המצוה כתיקונה ולכן הופכו.
אך קשה להרי"ף שהביא אוקמתא דאביי ורבא דפוסק מצוות אין צריכות כונה ולכן השמיט ההיא מימרא דאבוה דשמואל דאכלוהו פרסיים לא יצא ובפרק ערבי פסחים הביא ברייתא דרבי יוסי דמרור דס"ל מצות צריכות כונה וכן הביא ברייתא דרבי יוסי בר"ה דתני עד שיכוין שומע ומשמיע והוי סתרן אהדדי.
וראיתי להרב פר"ח הל' ר"ה סי' תקפ"ט הקשה על מ"ש ה"ר יונה לחלק בין מצוה דמעשה למצוה דדבור וז"ל ויש לתמוה דא"כ מאי מקשה בש"ס פרק היה קורא למ"ד מצות א"צ כונה ממתני' דפרק היה קורא דתני אם כיון לבו וכו' הא שאני ק"ש דלית בה מעשה ועוד ממאי דמותיב במגילה למ"ד מצות א"צ כונה ממתני' דהיה עובר אחורי ביהכ"נ ושמע קול שופר או קול מגילה וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה לומר דע"כ לא חילקו הר"י ודעימיה אלא לדידן ברם לרבא לא אמר אדם דהא בש"ס אמר רבא בפי' זאת אומרת התוקע לשיר יצא והיינו מההיא דאכלוהו פרסיים דהוי מעשה וכמ"ש הר"ן והרה"מ בפי' וכת דידן לחלק בין דבור למעשה עיין להרה"מ והר"ן וא"כ מ"ש הר"י דאפי' מי שסובר מצות אין צריכות כונה במעשה בדבור מודה היינו למאן דפוסק כרבא דא"צ כונה מודה במצוה דאין בה מעשה ברם לרבא גופיה לא מחלק וכמ"ש במגילה סד"א אכול מצה אמר רחמנא והא אכל וכו' קמ"ל דשניהם שוים וא"כ קושית הש"ס היא לרבא דאינו מחלק בין מצוה דאית בה מעשה למצוה דלית בה מעשה וכמו שהקשה כן בבירור במגילה לרבא ממתני' דק"ש וכן פירש רש"י בברכות ומה שהקשה הלח"מ להרה"מ אינו אלא למה שהיה סבור לחלק בין תקיעת שופר למגילה ונמצא שופר ומצה שוין ונקראין מעשה ודוק.

ו

יו"ט וכו' אע"פ שהתקיעה משום שבות וכו'. יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם וכו'. הקשה הלח"מ ז"ל ממ"ש רבינו לעיל פ"א דיו"ט עשה ולא תעשה והשבות הוי דעשה ול"ת ולא דחי תקיעה שהיא מ"ע השבות שלה בקום עשה דרבנן העמידו דבריהם נגד תורה בשב ואל תעשה וכו'. ולענ"ד דברי רבינו מבוררין כשמש וכונתו פשוטה דכיון דליכא אלא שבות דרבנן איך ידחה לתקיעת שופר שהיא דאורייתא אינו מן הדין וזהו שכתב ומן הדין היה וכו' והגזירה הניחה בעל פה והיינו מ"ש לעיל פ"א דיו"ט עשה ולא תעשה וכן שבות שלו ופי' דבריו שם כמ"ש מרן ז"ל שם דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכשם דלא דחי למלאכה דאורייתא כך לא דחי לשבות דדבריהם ואין זה דבר חדש כי זה ברור בדברי רבינו דלא כתב כאן טעמא דמילתא דלמה אין תוקעין שהניחו בע"פ והיינו טעמא דכתבו לעיל פ"א ופשוט ומ"ש ולמה אין תוקעין אינו הגזירה אלא פי' למ"ש שבות של דבריהם וקא מפרש מהו השבות שמכחו אין תוקעין שמא יטלנו בידו וכמ"ש בש"ס.
גם מ"ש וכי תימא דשאני התם דהוי משום שמא יתלוש אף הכא נמי איכא גזרה שמא יתקן כלי שיר ע"כ לא ידעתי את שיחו דלמה בדה טעם זה מלבו כיון דבש"ס קא יהיב טעמא שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר וכן ציין הרב המגיד ובשביתת שבת איכא עשה ול"ת וגזרת חכמים חשיב כעשה ול"ת ואין כח בעשה דשופר לדחות שבות של דבריהם דעשה ול"ת וכדכתיבנא אנן בדידן וממילא אין מקום למה שתירץ וי"ל וכו' כמו שיראה המעיין וכן למה שתירץ עוד ואף בלא זה אין דבריו מבוררין בתירוצו הג' ודבריו בתירוץ הג' הם דברי הרא"ם על הסמ"ג הל' שופר למאי דקשיא ליה דגם ביו"ט לא יתקעו משום גזרה דשמא יתקן כלי שיר וכו' יעו"ש ברם מעולם ליכא מ"ד דטעמא דאין תוקעין בשבת משום שבות הוא שמא יתקן כלי שיר דלא אמרו כן בש"ס ועי' בב"ח סי' תקפ"ח מ"ש על הרא"ם בדבריו אלו.
ואחרי הלח"מ נמשך המג"א בהבנת דברי רבינו שהבין דמ"ש ולמה אין תוקעין גזרה הוא טעם למה שהקשה ומן הדין היה ואהא תירץ משום גזרה יעו"ש בלשונו וליתא אלא פי' דבריו הוא כדכתיבנא דטעם דדוחה השבות למצוה דאורייתא הניחו בע"פ ומ"ש ולמה אין תוקעין הוא פי' השבות שאמרו בש"ס וכדכתיבנא.
והקשה הר"ן בריש פרק יו"ט של ר"ה וז"ל וא"ת מאי שנא הני דגזרינן בשבת ומאי שנא מילה דשריא בשבת ולא גזרינן שמא יעביר תינוק או איזמל ד' אמות ברה"ר ועיין להכנה"ג סימן תקפ"ח שהקשה עליו ממ"ש בפ' לולב וערבה דלולב גזרה משום דלא ידעינן בקבועא דירחא וטעם זה יספיק לתת הפרש בין לולב למילה ושופר ג"כ כבר כתב הוא ז"ל דהוי דומיא דלולב לענין דלא ידעינן בקבועא דירחא יעו"ש. וראיתי למה"ר יצחק נוניש בשער המלך שרצה לישב לזה דס"ל להר"ן דאע"ג דגבי לולב היינו טעמא דלא בקיאינן בקבועא דירחא הא לאו הכי לא גזרינן שמא יעבירנו משום דהוי מצוה דכל ישראל דאלימא אבל מצוה דיחיד אפי' ודאית לא דחי שבת והיינו טעמא דהזאה דלא דחי שבת אע"ג דהוי מצוה ודאית משום דהוי מצוה דיחיד ומשו"ה קשיא ליה ממילה דהוי מצוה דיחיד אלו דבריו.
ולי איננו שוה בכונת הר"ן ז"ל כלל דלפי דבריו דקושיתו היא מהזאה למילה והזאה לא נזכר בדברי הר"ן כלל וזה לשון הר"ן מאי שנא הני דגזרינן והיינו שופר ולולב וכן מתירוץ דתירץ דהני שאני לפי שהכל טרודים וכו' והיינו שופר ולולב ולא נזכר בדבריו הזאה כלל נמצא דקושיתו בפי' הוי מלולב ושופר וגם התירוץ שתירץ הר"ן לא שייכא לקושייתו אי הכי קשיא לי כמבואר וחזרה קושית הרב לדוכתא ועוד קשה לי עליו דמאי קשה ליה ממילה שאני מילה דגלי קרא ביום השמיני ביום אפילו בשבת וכיון שחייבה תורה למול בשבת היאך יאמרו רבנן שלא לימול וכתוב זה מה תהא עליה משא"כ בשאר המצות דעקרו להו רבנן בשב ואל תעשה משום דיתקיים המצות בשנים אחרים ולא תבטל המצוה מכל וכל ונמצא א"כ אין מקום לקושיא זאת ותירץ הר"ן לקושיתו וז"ל וי"ל דהני שאני לפי שהכל טרודים בהם ולא מדכר חדא לחבריה משא"כ במילה והקשה עליו הרב שער המלך שם מדגרסינן פ"ק דיומא ולטעמיך הזאה כל ז' מי איכא וכו' והא טעמא דהזאה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר כדאמרינן באלו דברים והזאה מ"ט לא דחיא שבת מכדי טלטול בעלמא דוחה שבת משום פסח אמר רבה גזרה שמא יעבירנו ד' אמות והא הכא ליכא למגזר משום דמדכרי ליה דומיא דמילה ולעולם דהזאה כל ז' איכא ועיין מה שתירץ במה שהשיא כונת הש"ס דאמר ביומא הזאה שבות משום איסור טלטול ואף דלגבי מצוה איסור טלטול ליכא הכא דהזאה זאת הוי דרבנן איכא איסור שבות טלטול זה יעו"ש.
ולענ"ד כל זה הוא תורה שבעל פה והוי כהררים התלוים בשער ועוד דמלישנא דש"ס לא משמע הכי דקאמר הזאה כל ז' מי איכא והא קי"ל דהזאה שבות ואי הך שבות הוא משום טלטול היכן קי"ל הכי והא שבות דהזאה דעלמא הוי מטעם שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר ולעיקר קושייתו מהזאה לתירוץ הר"ן דהא הזאה דומה למילה שאין העולם טרודים ואפ"ה לא דחי הזאה י"ל דשאני טמא דליכא עליה שום מצוה משו"ה אף שהחששא היא רחוקה גזרינן משום שבות משא"כ שופר ולולב ומגילה דכבר נתחייבו במצות צריך טעמא אלימתא לפוטרן שמא יעבירנו והדבר קרוב לודאי דכל העם טרודים ודומה לזה הוי ג"כ הזאה דכהן השורף את הפרה דליכא שום חיובא מקיום המצוה עליו ודוק ומילה כיון דבא יום ח' נתחייב אין כח בגזרה שמא יעביר איזמל או תנוק ברה"ר כיון דאין כל העם טרודים.
אשר בזה יתורץ אצלי שקשה לכאורה לרבינו פ"ו מהל' קרבן פסח ה"ו שכתב והלא איסור הזיה בשבת משום שבות והפסח בכרת ואיך יעמידו דבריהם במקום כרת מפני שביום שהוא אסור בהזיה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת וכו' ויש להקשות עליו דלמה נשתמש מזה משום שעדיין אינו זמן הקרבן והא בלא"ה גם כן גזרינן דהא לולב ושופר אף שבבא היום נתחייב במצוה ואפ"ה משום גזרת רבה שמא יעבירנו נדחה המצוה אלא שעל פי מ"ש לא קשיא כלל דהוצרך לזה דעדיין לא בא החיוב כדי דלא תיקשי מאי שנא מילה דהיא מצוה פרטית כמו הזאה ומילה דוחה שבת והזאה לא ומשו"ה מחלק דשאני הזאה שעדיין לא נתחייב בפסח ודוק.
ומן האמור אני תמיה על הריטב"א בחי' בסוכה שכתב וז"ל והשתא מתרצה לן אחריתי דמילה דוחה שבת ולא העמידו דבריהם לגזור משום גזרה דרבה שאין הטעם מפני שאינה בכל ישראל אלא אבי הבן כמו שכתבו מקצת רבנן דהא הזאה דליכא אלא בחד והעמידו דבריהם מטעם גזרה דרבה ואע"ג דיש בה כרת אלא הטעם הוא שהוא דאורייתא וידעי בקבועה דירחא דהרי יום ח' הוא ברור ולכן לא גזרו לדחות מצותו שעליו משא"כ לולב שאינו ברור מן התורה ומשא"כ מגילה שהוא מדבריהם ומשא"כ בהזאה שאף שזמן הפסח ברור והיא של תורה כיון דעכשיו טמא ואינו מחיוב בפסח גזרו בהזאתו אלו דבריו והתמהא דהא חילוק עצמו שחלק בהזאה בסוף דבריו דשאני הזאה דבאותה שעה עדין לא נתחייב בפסח היה יכול לחלקו ג"כ למאי דכתב משם מקצת רבנן דמילה שאני דהוא אבי הבן לחוד ואינה בכל ישראל דהוא חילוק הר"ן ז"ל וקשיא ליה מהזאה דהוי ג"כ בחד והעמידו דבריהם מכח גזרה דרבה ומכח הך קושיא דהזאה נייד מטעם זה דמקצת רבנן ולמה דחה אותו כיון דיש לחלק בין כשהמצוה היא בחד לכשהיא בכל ישראל ומשו"ה מילה שהיא בחד דחיה שבת ושאני הזאה דאפילו שהיא בחד לא דחיה שבת משום דהזאה שאני דעדין לא נתחייב במצוה וכמו שחילק איהו גופיה דכיון דהדבר קל דעדיין לא נתחייב במצוה משום חשש כל דהו נדחית המצוה.
ושוב נגלה אלי שהקושית הכנה"ג על הר"ן הקשה אותה הרב שער אפרים סי' ב' משם הרב השואל יעו"ש ועיי"ש מ"ש לתרץ דברי הר"ן פשוטים ואנכי הגדתי שלא זכיתי להבין תירוצו דבש"ס בפי' משתמש ללולב ביום א' לדידן דלא נטלינן ליה משום דלא ידעינן בקבועא דירחא כלומר וכיון דאינה מצוה ודאית גזרינן גזרה דרבה וא"כ שפיר קשיא ליה לשואל דמאי קשיא ליה להר"ן ממילה שאני הכי שהיא מצוה ודאית וק"ל ובנו הרב שם בהגה מתרץ ליה דקושית הר"ן היא מאי שנא דלולב ביום א' במקדש תקינו ליה רבנן בביתו כמ"ש בש"ס ומשום גזרה דרבה ומאי שנא במילה דלא גזרינן אלו דבריו וליתא דבלולב אינה נדחית המצוה משא"כ במילה דנדחית מצוה דיום הח' וק"ל ובדברי הר"ן אלו עיין מ"ש בחידושי פ"ה דמלוה ולוה ה"א.
והמג"א סי' תקפ"ח הקשה דאמאי לא גזרו בתקיעה משום שמא יתקן כלי שיר יעו"ש עד מ"ש בסוף דבריו דביו"ט שרי דממה נפשך אי יו"ט הוא עבדינן מצוה ואי חול הוא לא עבדינן כלום משא"כ בשבת ע"כ והקשה עליו הרב רוח אליהו ז"ל דליתא דהרי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאיתא בפרק האשה רבה וכו' יעו"ש.
ודבריו תמוהים דמאחר דבסמוך ירד להבין דברי המג"א שקדמו וכמ"ש דעכשיו קאי אמ"ש הר"ן דטעם גזרה זו משום דלא בקיאינן בקיבועא דירחא וכו' דאי הוה בקיאינן בקבועא דירחא לא הוי גזרי נמצא דשניא גזרה זו דלא גזרו לעקור דבר מן התורה אף שהיא בשב ואל תעשה אלא משום דלא בקיאינן בקביעא דירחא וא"כ שפיר כתב המג"א דאי היה הגזרה משום שמא יתקן כלי שיר היו גוזרין דוקא בשבת דעובר בודאי השבות דיתקן כלי שיר דהוי כמו בקיאינן בקבועא דירחא משא"כ ביו"ט לחוד דלא ימנע אי הוי חול אין קפידה ואי הוי יו"ט איכא מצוה והוי כמו בקיאינן בקבועא דירחא ונמצא הוי המצוה ודאי ולא דחי למצוה זאת השבות ואחר ימים כן ראיתי להרב המובהק בנימין הלוי ז"ל שנתקשה ג"כ בדברי המג"א אלו ותלמידו בס' מרכבת המשנה מתרץ לה כדברי יעו"ש הל' שופר פ"ב.
והנה הך קושיא שהקשה המג"א ז"ל שלמים וכן רבים הקשו כן ולעילא מנהון הגאון הרא"ם בביאורו על הסמ"ג הל' שופר וז"ל אך קשה דא"כ בלא גזרה דרבה וכו' דאין לומר יבא עשה של תורה וידחה שבות דרבנן אלא היכא דמבטל עשה בידים אבל היכא דיושב ודברי תורה נעקר מאליו יש כח ביד חכמים לבטל ד"ת משום שבות דשב ואל תעשה שאני ותירץ דכל דאיכא הכשר מצוה דהיינו דבעידנא דמעקר שבות של דבריהם מקיים עשה דתקיעה אין כח לחכמים להעמיד דבריהם נגד התורה תדע דהא בפ"ק דיבמות תניא יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת וכו' ת"ל אני ה' ואע"ג דכבוד הוי עשה גרידא וחלול שבת הוי ל"ת ועשה והיינו נמי דפריך וכו' אע"ג דשופר עשה ויו"ט הוי ל"ת ועשה אלו דבריו בקיצור הרבה.
ועיין להרב יבין שמועה דף קכ"א כלל תנ"ד ולמה שהקשה הרב על מ"ש דכל דאיכא הכשר מצוה יבא עשה וידחה ל"ת ועשה אם כן כשאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואי לאו אתי עשה וידחה ל"ת ולימא רבותא כל מקום וכו' אי אתה מוצא לקיים עשה ול"ת ועשה שכנגדו מוטב ואי לאו יבא עשה וידחה ל"ת ועשה וכו' יעו"ש יש לישב דנקט ל"ת לחוד לומר דכל דאתה מוצא לקיים שניהם אפי' שהוא עשה נגד ל"ת לחוד יתקיימו שניהם ולא אתי עשה ודוחה ל"ת דסד"א דכל דאיכא עשה נגד ל"ת הותר הל"ת מאליו קמ"ל דלא הותר אלא הוא נדחה וכיון שהוא נדחה כל שאתה מוצא לקיים שניהם צריך לקיימן משא"כ אי הוה אמר עשה עם ל"ת הו"א דמשום דאיכא עשה ול"ת נגד העשה הוא דאמרינן דאי יכול לקיים שלשתם מוטב כלומר דצריך לקיימן אבל אי לא היה אלא ל"ת לחוד נגד העשה הו"א דאף דיכול לקיים שניהם העשה ול"ת אפ"ה אתי עשה ודחי ל"ת דהותר כיון דהוי ל"ת לחוד אך קשה מה שהקשה שנית מש"ס אלו מציאות יעו"ש.
וראיתי למהר"ב הלוי ז"ל בס' מרכבת המשנה הל' שופר רצה להליץ על הגאון לקושיות אלו וגם ממה שהקשה עוד עליו מש"ס דיו"ט דף ח' ע"ב יעו"ש באומרו דעד כאן לא כתב הגאון דכל דאיכא הכשר מצוה דהיינו דהוי בעידנא אז אתי עשה של תורה ודחי שבות דדבריהם אלא במצות עשה דאלימא כגון שופר שמעלה זכרונם של ישראל וכן כבוד אב ואם דהוקש כבודם לכבוד המקום וכל כך הוא גדול שדוחה ל"ת ועשה אי לאו קרא דאני אבל בעשה דעלמא אף דהוי הכשר מצוה לא דחי לשבות דדבריהם אלו דבריו בקיצור.
ולענ"ד הוי תורה שבע"פ ואין דרכו בכך לסתום כל כך ומ"מ דא עקא במ"ש בפי' הכשר מצוה לא כפי' רש"י ולא כפי' התוס' שם דלפי' התוס' הכשר מצוה ר"ל דלא הוי בעידנא דמבטל הל"ת מקיים העשה וכדעביד העשה בעידנא דמבטל הל"ת קרי ליה דעביד גוף המצוה יעו"ש [יבמות] דף ו' ד"ה שכן והיינו משום דס"ל דמאי דמוקי הש"ס לברייתא בלאו דמחמר נשארה האוקמתא ולפי' רש"י הכשר מצוה פי' הוא דמוכרח כדי לקיים העשה לעבור אלא תעשה והיינו משום דס"ל דאוקמתא דמחמר נדחה ופי' הברייתא הוא שחוט לי בשל לי יעו"ש ואיך פי' פי' זה כמו שהוא פשוט ומה גם דפי' זה לא ניתן ליאמר בש"ס כלל דא"כ דפי' שאני הנך שכן הכשר מצוה פי' הוא דהוי בעידנא דכשמבשל או שוחט באותו מעשה מקיים מצות כבוד אב ואם א"כ גם ביבום הוא כן דכשמיבמה באותו מעשה עצמו הוא מקיים יבמה יבא עליה ונדחה הלאו דואשה אל אחותה לא תקח וכו' והיאך דחי מה להנך שכן הכשר מצוה ובשלמא לפי' רש"י שפי' דחי דיבום אפשר בחליצה ואינו מוכרח ליבם משא"כ כבוד אב ואם דהוי הכשר מצוה דאי אפשר לכבוד אב ואם בלא בשול ושחיטה דזה הוא רצונו.
באופן דפי' זה תמוה טובא ולא הוי לא כפי' רש"י ולא כפי' התוס' מעתה תמוהים דברי מהר"ב הלוי ז"ל שם שכתב וז"ל מבואר הדבר שהרב ז"ל הוא הרא"ם בשיטת רש"י והר"ן אמרה לשמעתיה יעו"ש בכל דבריו וליתא דהרא"ם לא אמרה לשמעתיה לא כרש"י ולא כתוס' דלרש"י הכשר מצוה הוא כל דאי אפשר לקיים מצוה זאת בלי ביטול האחרת ובזה די לבטל מצוה משום קיום האחרת וא"צ בעידנא ממש ולתוס' כדי לבטל מצוה משום קיום מצוה אחרת צריך בעידנא ממש ואין בעידנא קרוי הכשר מצוה אלא הכשר הוא שלא בעידנא ולרא"ם צריך בעידנא ממש כדי לבטל מצוה אחרת כמו התוס' אלא שהרא"ם מפרש הכשר מצוה דפי' הוי בעידנא דמי לפי' רש"י על אופן שפי' בש"ס מה להנך שכן הכשר ולא הוי כפי' רש"י ולא כפי' התוס' ועל הכל צ"ע.
גם במה שסיים מהר"ב שם וז"ל אך זה חלי וקשה טובא דלא אתיא אפילו כשיטת רש"י והר"ן דלדידהו דוקא כשאי אפשר בשום צד לקיים העשה מבלי שיעקר הל"ת קרוי בעידנא אבל הכא גבי גזרה דרבה אפשר לקיים המצוה מבלי שיעבירנו ד"א ברה"ר כגון שלא ילך אצל בקי אלא שהבקי יוציאנו ידי חובתו בשופר שלו או שיבא בקי לכאן ובזה אף רש"י והר"ן יודו דלא הוי בעידנא אלו דבריו ז"ל דבריו תמוהים טובא דהא כל דגזרו רבנן שלא יתקע שמא יעבירנו ד"א ברה"ר כיון שתוקע נמצא עובר אגזרה דרבנן והתקיעה עצמה היא האיסור דרבנן וא"כ שפיר הוי בעידנא דבעידנא דתוקע ומקיים עשה דאורייתא מבטל שבות דרבנן דגזרו שלא לתקוע דהתקיעה עצמה אסירא מדרבנן ופשוט.
אבל קשה טובא מה שהקשה שם מהר"ב ז"ל להרא"ם סדר קדושים דקא פסיק ותני דבמחמר ליכא אלא לאו ולא עשה והוא תמוה דאיכא עשה לכו"ע יעו"ש וכן אני תמיה על מ"ש שם הרא"ם בלשון הב' וז"ל ושי"ל דה"א תיתי משאר קרבנות וכו' והא התוס' דף ה' ע"ב הקשו על מ"ש בש"ס ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדבר וא"ת נילף משאר קרבנות דדחו שבת וכו' ואומר ר"י דחשיבי כולהו תדיר וכו' יעו"ש ואיהו ז"ל כיון דלענין עשה ול"ת דחה כדחיית הש"ס והש"ס קיצר ולא קאמר תיתי משאר קרבנות דאיכא למימר שכן תדיר וכמ"ש התוס' איך הוא נשתמש מקרבנות והן אמת שבלשונו שינה מדחיית הש"ס ובתמיד לא קאמר שכן תדיר כהש"ס אלא שכן ישנן לפני הדבר מ"מ הדחיה שכן תדיר היא דחיה כדדחי לה הש"ס וא"כ הוא הדין קרבנות כמ"ש התוס'.
הדרן לקמייתא לדברי הרא"ם על הסמ"ג שדבריו תמוהים ואף גם זאת ראיתי להרב רוח אליהו ז"ל הל' שופר דקא מתמה על הרא"ם עוד במה שהבין דבכבוד אב ואם אי לאו אני ה' הוה דחי העשה דכבוד אב ואם לעשה ול"ת דשבת דאיכא כרת כיון דהוי בעידנא וליתא דלא אתי אני ה' אלא משום דבעלמא דחי עשה לל"ת דיש בו כרת ולא דבעלמא דחי עשה לא תעשה ועשה וכמו שנראה הכי מדברי התוס' בסוגיין יעו"ש אלו דבריו בקיצור ויש להליץ בעד הרא"ם דאין כונתו בראיה זאת לומר דכיון שהוא בעידנא אמרינן דדחי עשה לל"ת ועשה אי לאו קרא דאני ה' אלא כונתו דכל דהוי בעידנא דחי עשה ללאו שיש בו כרת להראות כחו של בעידנא דאף שיש בו כרת דחי אותו ואף דנקיט בלישניה עשה ול"ת כיון דהאמת הוא דאיכא עשה ג"כ נקיט ליה בלישניה באשגרת לישן ומה גם דהעשה שכנגדו הוא כבוד אב ואם ולגבי עשה גדול כזה העשה שכנגדו כלא חשיב וכמו שכתבו התוס' ד"ה נגמר ונמצא דליכא אלא ל"ת לחוד אלא דהוא חמור שיש בו כרת ושוב הביא מש"ס ר"ה להראות כח בעידנא שדוחה העשה לעשה ול"ת ג"כ ומכל מקום כל דבריו תמוהים ומה שכתבתי הוא משום יגדיל תורה.
עוד כתב הרב הנזכר שם דאין להקשות דעדיין נימא דלא אתי עשה ודוחה ל"ת דכרת ואצטריך אני ה' דסד"א דעשה דכבוד אב ואם דאלים ידחה לל"ת דשבת דאית ביה כרת קמ"ל דא"כ לישמועינן קרא זה בל"ת אחר דלית ביה כרת ולא בל"ת דכרת דאיכא למטעי דקרא אתי לדיוקא דהא בעלמא אתי עשה ודחי לל"ת ואף דאיכא כרת ע"ד שכתב התוס' בענין אחר אלו דבריו ולא זכיתי להבינו דכתביה רחמנא זה גבי לא תעשה שיש בו כרת להורות דדוקא הכא דגלי אני ה' הוא דלא אתי עשה דאלים ודחי לל"ת אף דיש כרת הא בעלמא יש כח בעשה אלים לדחות אף ל"ת דאית ביה כרת.
ולעיקר קושיתו הוא כתב דאין להקשות אבל היא קושיא אלימתא הקשו אותה התוס' ד"ה טעמא דכתב רחמנא וז"ל וא"ת אכתי הא אצטריך לגופא דסד"א דהואיל והוקש וכו' לדחי כדאמר בסוף אלו מציאות וכו' ועיי"ש מה שתירצו וראיתי להרב לח"מ ז"ל שהקשה בדברי רבינו דאיך כתב דמן הדין היה שתוקעין יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם הא הך שבות הוי עשה ול"ת ולא אתי עשה ודוחה ל"ת ועשה אפי' של דבריהם וכמ"ש רבינו לעיל פ"א ותירץ בא' דהך שבות דיתקן כלי שיר הוא קל דהא התורה התירה לתקוע ולכן היה ראוי להתירה גם בשבת אלו דבריו ואנכי לא ידעתי את שיחו וכי התורה מתיר את השבות הא השבות הוא דרבנן ומכח השבות מתבטל התורה בשב ואל תעשה וזאת היא מה שקשה שיבא השבות שהוא עשה ול"ת וידחה העשה ומה מתרץ דהוי השבות קיל דהתורה התירה אותו ואולי כונתו דכיון דא"כ מתבטל המצוה מכל וכל ומוכרח לעשות המצוה כשחל יו"ט בחול א"כ צריך ג"כ לתקוע בשבת דלא שייך לחלק בין שניהם כיון דכולהו שייך הך גזרה והוא תירוץ הפר"ח דכתיבנא לעיל.
ועיין מה שתירץ ב' דשאני הכא דאי אפשר לעשות התקיעה מאתמול כמו התם יעו"ש וגם בזה לא ידעתי דהקושיא היא דאיך כתב יבא עשה של תורה וידחה ל"ת שבות של דבריהם והא השבות הזה הוא עשה ול"ת ומה מתרץ דאי אפשר לעשותה מאתמול וכי משו"ה יבא עשה וידחה ל"ת ועשה ונהי דנדון דכתב רבינו בפ"א הוא שיכול לעשותו מאתמול מ"מ תלה אותו רבינו שאין עשה של תורה דחי ל"ת ועשה דשבות דדבריהם גם את הג' שחילק מעין הב' בין נדון דהכא לדפ"א דהכא הוא בעידנא והתם לאו בעידנא יעו"ש קשה כמו שהקשיתי ועוד וכי זה מוסכם דכשהוא בעידנא יש כח בעשה לדחות עשה ול"ת ומה גם דאין בדברי רבינו רמז מזה. כתב עוד וא"ת וכו' והוא קושית הרא"ם שלא תירצו והוא תירץ נכון ודוק ומ"מ יש לדקדק עליו דעפ"י מה שתירץ בראשונה למה שחקר בראשונה וברירנא כונתו אין מקום לקושיא זאת וכמו שכן תירץ הפר"ח לקושיא זאת וכמ"ש בסמוך.
נעוץ סופו בתחילתו במאי דאתן עלה מעיקרא במ"ש הכנה"ג סי' תקפ"ח על דברי הר"ן וכן כתב בתומת ישרים סי' ע"ז ראיתי כעת אחר זמן רב בליקוטי הרב יד משה דף קנ"ט ע"א שהקשה עליהם ממ"ש בפסחים דף ס"ט והזאה מאי טעמא לא דחיה שבת וכו' דהא א"ר אליעזר מכשירי מצוה דוחין את השבת ומאי קושיא שאני מילה דליכא למתלי בטעות וק"ל וצ"ע.
ואנכי הרואה לא ידעתי את שיחו דלפי קושייתו נחזי אנן היאך היה קרב הקרבן פסח והא אפשר דהיום לאו י"ד לחדש הוא ונמצא כמה מלאכות נעשות בקרבן פסח שלא במקום מצוה וגם נאבד מצות קרבן פסח דאינן עושין מספק קרבן פסח אחר אלא שאני קרבן פסח דלא קרב אלא בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראיה וכשהיה בית המקדש קיים דבאותו זמן לא היו מקדשין עפ"י החשבון וכיון שכן מה הפרש יש בין מילה להזאה דקרבן פסח ופשוט.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.