מעשה רקח/רוצח/ד

מעשה רקח ‏ רוצח ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ד מהלכות רוצח ושמירת הנפש

א

לפי שאין ערי מקלט קולטות וכו'. כמה דיויות נשתפכו בלשון זה כמאן פסק, והרב כסף משנה ז"ל הסכים דפסק כרבנן, מכח דיוק דהלפיכך וכו', שכתב רבינו, דעדיפא מינה הוי ליה למימר דאפילו אמר לחד מינייהו, או קסבור ראובן ונמצא שמעון וכו', עיי"ש. ואף שאיני כדאי, לא מסתבר דבשביל דיוק קל כזה נהפוך דעת רבינו, ומכל שכן דבפירוש המשנה פסק להדיא כר' שמעון, גם השמיט נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, דמשמע הא נתכוון לאדם חייב דאתיא כרבנן, וכמו שכתב רבינו בפירוש המשנה, ותו דהשמיט רבינו חלוקה שלימה דנתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן ומת חייב, והא לא אתיא אלא לרבנן, דלר' שמעון פטור גמור כמבואר בגמרא, וכן הקשה הרב ר' חיים אבועלפיא ז"ל, לכן נראה דפסק כר' שמעון ופשוט, וכן הסכים הרב כנסת הגדולה ומהר"ש יונה סי' כ"ט והתוס' יו"ט ושאר מפרשים ז"ל, והיא דעת הרב המגיד ז"ל פרק ד' דחובל ומזיק דין ה', והרבה קושיות הקשה ז"ל לשיטת הכסף משנה ז"ל עיין עליו, ודיוק הכסף משנה ז"ל, אפשר שכוונת רבינו כלפי הגלות דהוי רבותא, ומה שכתב פטור ממיתת בית דין הוי כאילו אמר וכו', שהוא הגלות שהזכיר תחילה, ולענין פסקו של רבינו דשבק רבנן ופסק כר' שמעון כמה הכרחיות יש לו מבוארים בגמרא, ועיין עוד בשו"ת רדב"ז חלק ב' שנדפס מחדש דף ע"ג. [חלק ה' סי' א' תקע"ז (רי"ג)]

ג

המכה את חבירו באבן וכו'. לישנא דקרא נקט, והוא הדין בסייף או סכין דבעי אומד באבר שהכהו אם ראוי למות בו, אלא משום דבאבן ואגרוף בעי אומד בשיעור האבן וכח האגרוף להכי נקטינהו.

ה

שרגלים לדבר וכו'. פסק כרבנן דרב נחמיה, אך הטעם שנתן שרגלים לדבר קשה קצת, דזהו טעמו של רב נחמיה והרב כסף משנה ז"ל כתב, דרבינו מפרש שהם דברי תנא קמא עיי"ש, וקשה קצת דא"כ לא הוי ליה למימר אחר סיום דברי רב נחמיה אלא אחר דברי תנא קמא, לכן נראה יותר דדברי שניהם היא, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אף דבאמת כפי דברי הברייתא רב נחמיה יליף לה מקרא, ואין צריך לרגלים לדבר, ובעיקר פסקו של רבינו כתנא קמא קשיא לי, דהתם תניא אידך אמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים וכו', ומסיים וסתמא כרב נחמיה, ומדתניא ברייתא סתמית כר' נחמיה ואסהיד עלה תלמודא למה לא נפסוק כוותיה, ולא ידעתי למה לא נרגש מזה הכסף משנה ז"ל, ואולי יש לומר דהא דקאמר תלמודא וסתמא כרב נחמיה לאו למפסק הלכתא כוותיה אתיא, אלא אדרבה לומר דיחידאה הוא, וכן כתב הכסף משנה לעיל פרק ב' דין ז' ד"ה אחד ההורג את הבריא וכו'.

ו

או שהיו רבים יושבים וכו'. קשה קצת דלמה הוצרך לכתוב או שהיו רבים, הוי ליה למימר או שהיו יושבים וכו', דקאי על השנים שהזכיר תחילה, ותו דבגמרא, אמר רבא הכי קאמר שנים שהיו עומדין ויצא חץ מביניהם והרג שניהם פטורים, ואמר ר' יוסי אפילו אבא חלפתא ביניהן, ופירש רש"י אפילו אבא חלפתא ביניהם, שהכל יודעים שהוא חסיד ולא זרקה לא מחייבינן לאידך וכו' ע"כ. ולמה לא השמיענו רבינו חידוש זה, ואולי יש לומר דכיון דכתב סתמא בכל גווני משמע.

ז

וכל אחת מהן אין בה כדי להמית וכו'. דף ע"ח [ע"א], תני תנא קמיה דרב ששת, ואיש כי יכה כל נפש אדם להביא המכה את חבירו ואין בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב, אין בו כדי להמית פשיטא, אלא יש בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב, וסתמא כר' יהודה בן בתירה ע"כ, ולכאורה קשה על רבינו קושית הש"ס פשיטא, אך הדבר מבואר דבגמרא הקשו כן באיש אחד לחודיה שהכה, באין בו כדי להמית, אמנם רבינו נתחכם וכתב זרקו בו עשרה, באין בו כדי להמית דבכי הא אין להקשות אין בהם כדי להמית פשיטא, דריבוי המכות אף שאין בכל אחת כדי להמית מחליש הגוף עד שבקל ימות בהכאה אחרת, והו"א דכולם פטורים קמ"ל, וכבר ידוע דרבינו לא פסק כר"י בן בתירה, וכמו שכתבתי לעיל פ"ב דין ז'.

רוצח שנגמר דינו ונתערב וכו'. קשה, דעל הא מקשה בגמרא פשיטא, דמה נתחייבו האחרים, ואם נדייק דרבינו לא כתב באחרים כשרים כמו שאיתא בגמרא, ומשמע דאחרים כיוצא בו קאמר, דנגמר דינן אלא שאינן רוצחים, אכתי למה כולן פטורים הרי כתב אח"כ דאם נתערב אפילו בלא נגמר דינו אוסרים את כולן, ואפשר דאחרים כשרים קאמר, ומאי דהקשה בגמרא פשיטא אינו כל כך קושיא, הלעיטהו לרשע כתיב, ואקושיא אחרת סמיך דמקשה, ועוד בהא לימא רבי יהודה כונסין אותם לכיפה, ומה שכתב רבינו ואוסרין את כולן הכוונה עד שיתברר מי הוא.

ח

ההורג נפשות ולא היו שם עדים וכו'. מדכתב רבינו שלא היו שם עדים רואין כאחת, אלא ראהו האחד אחר האחד וכו', משמע דאפילו בשוגג קאמר, וקשה קצת דאיך מכניסין לכיפה כדי שימות ודאי על השוגג, ותו דלקמן ריש פרק ה' כתב רבינו להדיא דההורג בשגגה גולה, ובדין ז' שם פסק, דמי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו שנאמר והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו, תו איכא למידק שכתב ההורג נפשות וכו', וכן הוא לשון המשנה כמו שהביא הכסף משנה, אף דבנוסחתינו כתוב ההורג נפש, וכפי דברי הכסף משנה ז"ל למה לא אמרו ההורג נפש. והנה בפרק י"ח דהלכות סנהדרין דין ה' פסק רבינו, מי שעבר על איסור כרת, או מיתת בית דין, והתרו בו והרכין בראשו או שתק וכו', וחזר ועשה כן שני פעמים אחרות כונסין אותו לכיפה עד שימות, ושם הזכיר הרב כסף משנה ז"ל הך מתניתין דההורג נפשות שלא בעדים וכו', והביא ג"כ שם הא דעדות מיוחדת ושלא בהתראה ואתכחוש בבדיקות וכו', משמע דהיינו דינו של רבינו שהזכיר שם, וא"כ קשה טובא, דהתם אינו נידון בכיפה עד שיעשה כן ג' פעמים, וכאן חייבו רבינו סתם, דמשמע אפילו בפעם אחת, ותו דהתם במזיד שהרי התרו בו וכאן משמע דאפילו בשוגג, ותו דרבינו כתב כאן להדיא ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתת בית דין, ונמצאו דברי רבינו ג"כ סתרי אהדדי.

והנה בפרק הנשרפין דף פ"א [ע"ב], תנן מי שלקה ושנה בית דין מכניסין אותו לכיפה וכו', ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה וכו', ומדלא ערבינהו ותני מי שלקה ושנה וכן ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותם לכיפה, משמע שאין דינן שוה, והכי משמע נמי דמייתי ברייתא דהתרו בו ושתק וכו', אמתניתין דמי שלקה ושנה, ורבינו העתיקה לענין מי שעבר על איסור כרת או מיתת בית דין, דלא כפירוש רש"י ז"ל, דביאר האיך שקלא וטריא לענין מחוייבי מלקות גרידא, וכיון [שכן] נראה דרבינו מפרש דלענין שאר מיתות בית דין או מחוייבי כריתות הוו דומיא דמי שלקה ושנה דבעינן ג' פעמים דווקא, משא"כ לענין רוצח דיש בו השחתת עולם כמו שכתב רבינו אח"ז אפילו בפעם אחת נידון בכיפה לחומר עוונו, בלבד שיהא מזיד כלומר שיתברר אצל העדים שמזיד היה, דומיא דאתכחוש בבדיקות וכו', דהיינו שהיו שם כל פרטי ההתראה, ולא חשו לבאר לרוב פשיטותו, אף דלפי זה דברי הכסף משנה שם מגומגמים כמבואר, עוד היה אפשר דאף ברוצח אם הוא בשוגג אי איתחזק ג' פעמים נידון בכיפה, דכיון דעון הרוצח חמור מאוד דיש בו השחתת עולם אף דבשוגג הוה הוי ליה לאזדהורי טפי דהא סוף כל סוף איבד ג' נפשות מישראל, ומתניתין דתנן פרק אלו הן הגולין דקתני הרג באותה העיר גולה משכונה לשכונה וכו', לא מכרעא דהתם בשני פעמים קאמר, ובין לרשב"ג בין לרבי דמייתי בפרק הנשרפין שני פעמים לא הויא חזקה, אבל בג' פעמים לא גרע ממי שלקה ושנה, דאף שכבר נתייסר מפני שהיה מזיד ובעדים מכל שכן הורג נפש שלא נענש ויש בו השחתת עולם, ואיך שיהיה התירוץ הראשון נראה אמת ויציב. ודע דדין הכיפה פירש רש"י ז"ל שם שהוא הלכה למשה מסיני עיי"ש.

י

ושכופרין בתורה ובנבואה וכו'. הרב כסף משנה ז"ל הביא השקלא וטריא דפרק ב' דעבודה זרה דף כ"ו [ע"ב], וכתב דמדברי רבינו נראה שהיה גורס אפיקורס במקום המסורות ע"כ, והלשון מגומגם דהוי ליה למימר שלא היה גורס המסורות, דהא [איתא שם], אבל האפיקורסים והמסורות והמומרים, ומדלא הזכיר רבינו אלא אפיקורסים ומומרין, דהיינו עושה עבירות להכעיס, משמע דלא היה גורס המסורות, אמנם אין נראה כן, דיש לומר דרבינו לא כתב כאן המסורות מפני שכבר ביאר דינו במקומו המיוחד לו, בפרק ח' דחובל ומזיק דין י', ותדע עוד דבסוף פרק י"א דהלכות עדות כתב רבינו, המוסרין והאפיקורסים לא הצריכו חכמים למנותן בכלל פסולי עדות, שלא מנו אלא רשעי ישראל, אבל אלו המורדין הכופרין פחותים הם מן הכותים וכו', ואלו מורידין ולא מעלין עיי"ש, והרב כסף משנה עצמו הזכיר שם דברי רבי אבהו אמר רבי יוחנן, וכן כתב הרב עצמו בריש פרק י' דהלכות עבודה זרה עיי"ש, והוא תימה, עוד כתב הרב כסף משנה ז"ל, דבפלוגתא דרב אחא ורבינא פסק כמאן דאמר מומר להכעיס אפיקורס הוא, משום דסברא הוא דכיון דעושה להכעיס אפיקורסות נזרקה בו, ועוד דרבי אבהו ור' יוחנן סברי הכי ע"כ, דברים אמיתיים הם כאן, אמנם בפרק ג' דהלכות תשובה דין ט', אמה שכתב רבינו דשנים הם העבריינים, העבריין לעבירה אחת דהיינו להכעיס וכו', כתב ז"ל שם, דבפלוגתא דרב אחא ורבינא קיימא לן לקולא, והוא היפך מה שכתב כאן, וצ"ע. וממה שכתב רבינו כאן נראה דלהכעיס דינו כאפיקורס, ותדע שהזכיר כאן הכופרים בנבואה, ושם דין ח' מנה שלשה הם הנקראים אפיקורסים האומר שאין שם נבואה כלל וכו', ונמצאו דברי רבינו מכוונים הכא כי התם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---