מעשה רקח/פסולי המוקדשין/יח

מעשה רקח ‏ פסולי המוקדשין יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק יח מהלכות פסולי המוקדשין

ג

שנאמר לא תאכל כל תועבה. הרב ברכת הזבח ז"ל בחידושיו דף מ"א הקשה דלמה לא יליף לה מלא יאכל דדריש לה ר' אליעזר בפסחים ומכות ומעילה וכתבו רבינו לקמן הל' י' וצ"ע עכת"ד. ולענ"ד לכאורה אין כאן קושיא חדא דרבינו נמשך אחר הסתם ספרי פרשת ראה וכמ"ש מרן ז"ל ועוד דידוע דרכו של רבינו בחיבור זה דבדבר שאין בו נפקותא לענין הדין אינו חושש לדרשת הפסוקים שוב ראיתי בס' צרור החיים ז"ל שעמד בזה והקושיא היא באופן אחר עיי"ש:

ז

אינו חייב כרת. בדפוס מגדל עוז אין שם תיבת אינו ויש להגיהו. ומ"ש רבינו

והאימורים מתירין את הבשר לאדם לשון זה קשה להבין דאם הם מתירין הרי כבר הקדים רבינו דאין חייב על המתירין דומיא דקומץ ולבונה ואפילו במתירין לאדם כמ"ש בראש הדין ודומיא דהכי במתיר ועוד דסמוך ונראה כתב האוכל כזית מבשרו או מאימוריו והרב קרית ספר ז"ל לא הזכיר דבר זה עיין עליו ומ"מ יש ליישב ודו"ק:

ט

אסור להותיר וכו'. מדכתב סתם משמע דאין בו שיעור אלא דאפילו הותיר כל שהוא אסור מן התורה דומיא דחצי שיעור אך לענין המלקות נראה פשוט דבעינן כזית דומיא דאכילה וכ"כ בס' צרור החיים ז"ל:

שהרי נתקו הכתוב לעשה. כתב מרן ז"ל דאף דתיפוק לי משום דהוי לאו שאין בו מעשה לרבותא נקט לומר דאפילו אם היה לאו שיש בו מעשה לא היו לוקין ע"כ וכ"כ בפ"י דקרבן פסח הל' י"א עיי"ש אך קשה דנפק"מ לענין דינא דהרי אם לא יכול לקיים העשה כגון שנאבד הבשר או אכלוהו קודם שישרף דין הוא שילקה וכמ"ש רבינו פ"א דנערה בתולה ופי"ג דשחיטה ופ"א דמתנות עניים הל' ג' ופ"ג דמלוה ולוה הל' ד' וא"כ לא הו"ל לרבינו למנקט טעם דניתק לעשה שהרי יתכן בו מלקות ואילו היה נקט טעמא דאין בו מעשה לא הוה לקי כלל והמל"מ ז"ל עמד בזה והניחו בצ"ע. ולענ"ד נראה בחדא מתרתי או דתקשה כי הך לרבי יהודה דנקיט טעמא דניתק ונצטרך לומר משום דיתכן בו מעשה כגון שהיה אוכל וזרק הנשאר בידיו דומיא דמניח החמץ שכתב רבינו פ"א דחמץ ומצה או דרבינו סמך על סתם מכילתא שהביא בספר המצוות לאוין קי"ז שדרשו והנותר ממנו בא הכתוב ליתן עשה על לא תעשה לומר שאין לוקין עליו עיי"ש:

י

ומאימתי יתחייב וכו'. כתב מרן ז"ל כר' יוחנן דתניא כוותיה ולאפוקי מחזקיה ע"כ כוונתו משום דחזקיה רביה דר"י ואילולי דתניא כוותיה היה לו לפסוק כחזקיה ועיין בדברי מרן ז"ל פי"ב הל' ט"ו ומ"ש שם:

יב

אסור לטמא וכו'. עיין מ"ש מרן ז"ל ולפיכך צ"ל שמ"ש כאן רבינו שטהור שאכל וכו' באוכל לאחר זריקה ע"כ לשון זה תמוה הרבה דממ"ש לפיכך צ"ל משמע דאין כן במשמע דברי רבינו ואדרבה הרי רבינו כתב כן להדיא ואינו לוקה אלא אחר זריקת דמים וכו' ואין לומר שלא היתה בגירסתו שהרי לקמיה ציין עלה פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש וכו' שוב ראיתי להמל"מ וס' צרור החיים ז"ל שהניחו זה בצ"ע. ולענ"ד נראה מפני שסמך רבינו חילוק דאחר זריקה לדין לבונת המנחה ולא ביארו בתחילת הדין בדין סתם קדשים הייתי אומר דדוקא בלבונת המנחה יש חילוק זה אבל בשאר הקרבנות לא ויש לדייק כן מלשון מרן שכתב שטהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו דלמה ליה כל זה האריכות לימא שמ"ש כאן רבינו שלוקה וכו' ודו"ק:

שאם אכל כזית מלבונת המנחה וכו' לוקה. כתב מרן ז"ל דבשר לאו דוקא דהוא הדין ללבונה וכדתנן בספ"ג דמעילה ובספ"ד דזבחים מרבה לה מוהבשר ע"כ מ"ש ספ"ג דמעילה הוא טעות סופר וצ"ל ספ"ב וממ"ש דבזבחים מרבה לה מוהבשר הקשה בס' צרור החיים ז"ל דבפ"ו דאיסורי מזבח הל' ח' כתב מרן על דברי רבינו דהאי דרשא אסמכתא בעלמא היא ומדרבנן ועוד קשה דאחר דעצים ולבונה מחד ריבויא נפקי היה לו לומר ג"כ שאם הקריב עצים טמאים ע"ג המזבח לוקה ועוד קשה דאיך חייב באכל לבונה הא בפרק השוחט דף ל"ו אמרו דעצים ולבונה לאו בני אכילה נינהו ואיך חייב רבינו מלקות ואף אם אכלה בטלה דעתו אצל כל אדם ע"כ.

ולקושיא ראשונה יש ליישב בחדא מתרתי שהרי דברי רבינו ג"כ סתרי אהדדי וצ"ל דמ"ש שם וכן העצים והלבונה כוונתו לכשנטמאו בטומאה דרבנן וכמ"ש כאן דאז הוי מעלה וסמך על מ"ש כאן ואף אם נפרש שם בכל מין טומאה המעלה לא תפול אלא בטומאה דרבנן והאי כדיניה והאי כדיניה אי נמי י"ל דמדכתב סתם שם משמע דאף קודם שנתקדשו בכלי קאמר וכאן לא חייב רבינו אלא בשנתקדשו. ולקושיא ב' כבר נלמד ממ"ש רבינו בסוף פרקין דאין בה משום טומאת הגוף דמשמע דטומאת עצמן יש בהם. ולקושיא ג' י"ל דמ"ש בגמרא דלאו בני אכילה נינהו עיקרו על העצים ואף על הלבונה דאין דרך לאכלה כשאר מאכלים אבל אה"נ דבת אכילה [היא] ומשום דאין דרך לאוכלה אצטריך קרא לריבויא וכיון שכן לא שייך כאן בטלה דעתו כיון דילפי לה חז"ל מריבויא דקרא. ובקידוש דעצים נחלקו רש"י והתוס' ז"ל דלרש"י ז"ל הקידוש הוא בכלי שרת ממש דהיינו שחתה אותם במחתה וכו' ולהתוס' היינו דמשכי להו בגיזרין:

יד

והאוכל קדש אחר שטבל וכו'. כבר הארכתי בזה בפ"ג דביאת מקדש הל' ט' עיי"ש והמל"מ ז"ל הקשה עוד דבפסחים דף ל"ה אמרו דהוי מעלה וצ"ע עכ"ל. וכבר כתבתי הנראה לענ"ד לעיל הל' י"ב ועיין עוד מ"ש בסוף פרקין דהתוס' ס"ל כרבינו דהך מעלה הויא דאורייתא:

יז

כיצד דברים וכו'. בנוסח אחר כתב יד כתוב ודברים וכיצד נמחק וגירסא נכונה היא:

כג

כאוכל משאר בשר הזבח. נראה שהוסיף זה מפני שבפי"ד הל' ז' כתב דאין המחשבה פוסלת בהם מפני שאינן אוכל ועיין למרן ז"ל:

כד

קדשי הכותים וכו'. עיין מ"ש מרן ז"ל דפסק כר' שמעון מכח ההיא דתמורה ע"כ אכתי קשה דלמה בשחטן בחוץ פסק דחייב בסוף מעשה הקרבנות וצ"ל דנמשך אחר הברייתא דלא תני חוץ והמשנה קי"ל כר' יוסי לגבי ר"ש. ולמ"ש עוד בשם יש מי שאומר הקשה התוס' יו"ט ז"ל דבברייתא מבואר דפליגי בכולהו דקאמר ר"י רואה אני בכולן להחמיר וכו' ובס' ברכת הזבח ז"ל כתב עליו ששגג בזה דכוונת היש מי שאומר (ש"ר) [שרבי] סתם במשנה דלא כר"י אף דר"י עצמו חולק אכולהו וכו' ע"כ ולדידיה נמי קשה דא"כ איך פסק רבינו במעילה ובתמורה כר"ש הרי בהנך לא סתם רבי במתני'. אכן לפי האמת דברי היש מי שאומר שרירין דבהני י"ל שהם כלולים בפיגול נותר וטמא שסתם בהם רבי במשנה ואין לדמותן לחוץ דמדקתני והשוחטן בחוץ ולא קתני ומשוה שחוטי חוץ משמע דבהא דוקא הלכה כר"י:

וכן הלבונה וכו'. בס' צרור החיים ז"ל הקשה על מ"ש מרן ז"ל אבל מלקות חייבים דא"כ אמאי לא מנה אותם רבינו פי"ט מהל' סנהדרין בכלל הלוקין וכו' ע"כ ואיני רואה קושיא כלל דכיון דהני לא נפקי אלא מריבויא דוהבשר מעתה הרי היא בכלל אכילה ושם מנה רבינו האוכל בשר קדש שנטמא ובכללו הני. וידוע דהראב"ד ז"ל השיג על רבינו דלמה פסק כר"ש ועיין למרן ז"ל שנדחק דרבינו לא פסק כרבא וכו' ובס' צרור החיים ז"ל הרבה להקשות על דברי מרן עיין עליו. אך לענ"ד נראה דברי רבינו מבוארים ע"פ הסוגייות ופסק כרבא בכולהו דבתרא הוא דמדקאמר רבא מאי טעמא כיון דלא קרינן ביה וטומאתו עליו לא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל דבר טמא לא יאכל ומדקיהיב טעמא לסברת ר' שמעון שמע מינה דהלכתא כוותיה ובזה תתורץ השגת הראב"ד ז"ל והקשו בגמרא עליה דרבא והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ותירצו לפיסולא בעלמא ופי' רש"י ומעלה דרבנן וכו' ורבינו מפרשה בשלא נתקדשו בכלי דהא סתמא קתני ופסקה בפ"ו דאיסורי מזבח הל' ח' עיי"ש ובגמ' דף ל"ד אפלוגתא דריש לקיש ור' יוחנן בטמא שאכל בשר קדש לפני זריקה אפליגו עלה אביי ורבא ודעת רבא דבטומאת בשר דברי הכל אינו לוקה מאי טעמא כיון דלא קרינן ביה וטומאתו עליו לא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא ופריך והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה הכא במאי עסקינן כגון שקדשו בכלי וכו' ע"כ נמצא דרבא לשיטתיה אזיל דבנטמא הבשר ולא נתקדש בכלי אין כאן אלא מעלה דרבנן וכשקדשו בכלי אה"נ דלוקי ודין זה פסקו רבינו לעיל פי"ח הל' י"ב וכאן פסק כר"ש והכל מיושב על נכון לענ"ד אך דמרן ז"ל לא הבין כן ונדחק הרבה בדבר עיין עליו וגם לפי דבריו לא אוכל שאת למ"ש ואפשר לדחוק ולומר דלא פסק כרבא וכו' חדא דרבינו פסק כן להדיא בפרק הקודם ועוד דהרי התוס' בדף ל"ד הכריחו דהא דרבא לפיסולא בעלמא דהיינו דאורייתא א"כ לפי שיטתו מאי דוחקיה דלא פסק כרבא לימא דפיסולא דקאמר היינו דאורייתא כדברי התוס':

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---