מעשה רקח/נדרים/יג

מעשה רקח ‏ נדרים יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק יג מהלכות נדרים

א

מפר אדם וכו'. ראוים הדברים למי שאמרם דכיון שאין האשה צריכה לשמוע כדמוכח מדין נדרה והפר לה והיא לא ידעה וכו' שכתב בפי"ב הל' י"ח מעתה פשיטא ודאי שאין קפידא בלשון:

ב

וכיצד מפר וכו'. מרן ז"ל האריך לישב דעת רבינו ודבריו נכונים למוצאי דעת אך נתקשיתי בדבריו במ"ש וכיון דפשטינן דבעל מיגז גייז היאך כתב רבינו כאן ובסמוך דמעקר עקר ואין לומר שרבינו מפרש כפי' י"מ שכתבו שם התוס' [ד]מר זוטרא בריה דרב מרי בעי למדחי פשיטות זה וסבר דמעקר עקר שהרי התוס' עצמם מחו לה אמוחא ולא עמד כלל ע"כ. ולכאורה תמיהא מילתא טובא דאיך הוה ס"ד לומר דרבינו פוסק דמעקר עקר והרי לקמן הל' ט"ו פסק רבינו דהאשה שנדרה בנזיר ושמע אחר והתפיס עצמו בנדרה ואמר ואני ושמע אביה ובעלה והפר לה שלה מופר וזה שהתפיס עצמו חייב הרי דפסק דמיגז גייז דאי מעקר עקר היה לו להתיר גם המתפיס וגם לעיל מינה פסק מי שנדרה אשתו והתפיס עצמו בנדרה אינו יכול להפר שהרי קיים לה וכו' ומדיהיב טעמא שהרי קיים לה מוכרח שפוסק דמיגז גייז שהרי כן אמרו בגמ' התם להדיא וכיון שכן למה לא הקשה על רבינו דאיך נראה מדבריו כאן דפסק דמעקר עקר והרי הוא עצמו פסק בפרק זה להפך ומינה נמי דאיך הוה ס"ד דרבינו ס"ל כי"מ שכתבו התוס' וכו' הרי מהדינים שכתב רבינו לקמן א"א להבין זה ועם כי איכא לצדודי בהאי מילתא ע"פ דברי התוס' יעיין עליהם סוף כל סוף הו"ל למרן ז"ל להזכיר דברי רבינו דלקמיה.

עוד הלום כתב מרן ז"ל אבל דעת הרא"ש בפסקיו סוף פרק נערה מאורסה דחכם עוקר הנדר מעיקרו לגמרי והבעל אינו מפר אלא מכאן ולהבא הילכך אם עברה על נדרה ואח"כ הפר לה בעלה לוקה משא"כ בחכם וכך הם דברי תשובות להרמב"ן וכו' ע"כ. ולכאורה הם דברים תמוהים הרבה שיחס זה להרא"ש והרמב"ן ז"ל כאילו רבינו אינו סבור כן והרי לעיל סוף פי"ב הל' י"ט פסקו רבינו להדיא עיין עליו ואין לידחק ולומר דהך והילכך קאי אדברי רבינו דמלבד שאין המשך הלשון מורה כן כלל הרי סיים וכך הם דברי הרמב"ן ז"ל והוא בסי' רס"ב ושם מבואר כדברי הרא"ש ז"ל דחכם עוקר הנדר מעיקרו ובעל מיגז גייז ע"ש.

ואפשר ליישב דברי מרן ז"ל דלעולם קאי גם אדברי רבינו כלומר דגם רבינו מודה לזה ע"פ מ"ש לעיל מינה והשתא א"ש דברי רבינו עם פשיטותא דפשטינן דבעל מיגז גייז שעפ"י זה נמשך הדין שאם עברה על נדרה ואח"כ הפר לה בעלה לוקה אלא דמאי דק"ק במ"ש מדברי הרמב"ן ז"ל שהרי שאלת השואל שם נראה שהיא על דברי רבינו שפסק פרק ו' דהלכות שבועות הל' ה' והחכם או גדול השלשה אומר לו שרוי לך או מחול לך וכו' אי הוא לשון מחילה או מלשון לא יחל וכו' ולזה השיב וכו' שהם כדברי הרא"ש וכיון דלמרן ז"ל הרא"ש חולק על רבינו הו"ל להרגיש שהרמב"ן פי' לדברי רבינו כסברת הרא"ש ז"ל ועיין בס' מטה יוסף סי' ט' שפלפל בזה ולא ערבו לי דבריו עיין עליו אך אמתותן של דברים נראין לכל המעיין שדברי הרמב"ן ז"ל הם כדברי מרן הקדוש בביאור דעת רבינו וכיון שכן מתיבת הילכך עד סוף לשונו היינו לומר דלכו"ע יצא לנו שהדין כך בין לפירושו בדברי רבינו בין לפי' הרא"ש ז"ל וסיים שכך הם דברי הרמב"ן כלומר כמו שפי' הוא עצמו בדברי רבינו ודו"ק שנראה אמת ויציב:

ו

כיצד וכו' ואמר לה טלי ואכלי טלי ושתי וכו'. עיקר הדין השמיענו רבינו דאילו לעשות כן לכתחילה אינו דרך שהרי אמרו בגמ' לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שאומר בחול אלא אומר לה טלי אכלי טלי ושתי וכו' משמע דבחול אין דרך לומר לשון זה:

ח

ולא יאמר לה בשבת וכו' וא"ל טלי אכלי טלי ושתי. וה"ה בנדר שבינו לבינה שיש לו להתחכם שלא יאמר לה כדרך שאומר בחול ופשוט:

ט

האומר וכו' מכאן ועד שאבוא וכו'. הר"ן ז"ל דקדק מדלא קאמר מהיום דמשמעותו מאותה שעה שאצא מכאן דחייש דילמא בעודו אצלה תדור נדרים שרוצה בקיומן ע"כ. ורבינו בפ"י הל' י"ב פסק שאת נהנית לי מכאן ועד הפסח אם תלכי לבית אביך מהיום ועד סוכות וכו' ושם אי אפשר לפרש כן משמע דרבינו אינו מחלק בין מכאן למהיום ומכל מקום ראוי להחמיר בדבר:

עשה שליח וכו'. סיים הטור ז"ל אפילו בנדרים שנדרה כבר ע"כ. והוא מגומגם דמאי אפילו וכי תיסק אדעתין שיפר השליח הנדרים שתדור והלא הבעל עצמו או האב אינן רשאין להפר או לקיים על העתיד כמ"ש הטור לעיל מינה ואיך יתכן שיגדל כח השליח מהמשלח ותמהתי על הרב לח"מ ז"ל שדרכו לעמוד בדברי הטור וכאן כתב על דברי רבינו בנדרים שנדרה כבר איירי רבינו וכו' ע"כ שהם דברים כמעט מיותרים ולא נרגש בדברי הטור ועיין להרב ב"ח והט"ז ז"ל שם:

י

אסרה עצמה וכו' וא"א בהפרה וכו'. הרב לח"מ ז"ל נתקשה בדברי רבינו דאפילו גבי שאלה לחכם בנדר כזה לא אמרינן הותר מקצתו הותר כולו וכיון שכן אמאי אמר רבינו הכא ואין אומרין בהפרה וכו' ומכח זה כתב דמ"ש רבינו ואין אומרים וכו' לא קאי אדלעיל אלא דין בפני עצמו הוא עיין עליו. ואין נראה כלל חדא דמרן ז"ל ודאי שלא הבין כן מדלא ציין מהיכן למדו רבינו אלא כלל כל דברי רבינו בדברי חכמים דפליגי (אר"ש) [אר' ישמעאל] ואר' עקיבא ועוד דמה יענה הרב לח"מ ז"ל לדברי רבינו בפי' המשנה שכתב ואפילו היה נדר אחד ולא יהיה דין זה דין נדר שהותר מכללו הותר כולו לפי שהיתר הנדרים אינו הפרת נדרים וכו' הרי דעליה קאי וכ"כ הרע"ב ז"ל וא"כ כשכתב רבינו אסרה עצמה בתאנים וענבים היינו אפילו במציאות שנכללו שניהם בנדר אחד וכמ"ש בפי' המשנה וק"ל:

יא

מי שנדרה אשתו וכו' שהרי קיים לה. מדין זה מוכח להדיא דרבינו פוסק בעל מיגז גייז וכמ"ש בגמ' ומכאן היה יכול להוכיח מרן ז"ל וכמ"ש ריש הפרק אלא דלרבינו ע"פ מ"ש מרן ז"ל לעיל תקשה ליה קושיות הר"ן ז"ל בנדרים דף ע"ה אבעיא לר"א אי מיחל חלין ובטלין א"ד לא חלין כלל ותירוץ הר"ן ז"ל אינו עולה לשיטת רבינו כמבואר וי"ל:

יד

כיצד אמר לה וכו' ואם הפר לה שלו בטל שזה כמי שתלה נדרו בנדרה. כמה דיות נשתפכו בדין זה דדברי רבינו הם הפך התלמוד והסברא ואין להם קיום לכאורה. ואשר אני הצעיר אחזה לי ברור בדעת רבינו שהוא ז"ל סידר דבריו בסדר הגון שמתחילה הקדים הדין דרך כלל שכתב נדר לעצמו והדירה כמותו וכו' ואם נדר והדירה וכו' ושוב פרט הדין איך וכתב כיצד וכו' וכשגמר פרטי השני חלוקות שסידר ביאר עוד דאם הפר לה שלו בטל שזה כמו שתולה וכו' פירוש דכשכתב חלוקא ראשונה כיצד א"ל הריני נזיר ואת נזירה כמותי ואמרה אמן אינו יכול להפר ע"ד שכתבו התוס' ז"ל דהו"ל כאומר ואם את עיין עליהם. ולכך דקדק רבינו לכתוב שזה כמי שתלה נדרו וכו' פירוש כאילו אמר ואם את וגם לא הוצרך לפרש מ"ש במשנה ושלו קיים בחלוקא שניה שסידר דמכיון שכתב ה"ז יפר מוכרח דאנדרה לבד קאמר ומינה דשלו קיים עכ"פ. טעמו דכיון שהדירה כמותו וגמר בלבו להדירה הו"ל כתלה נדרו בנדרה דהא אינו רשאי להדירה בע"כ אלא ודאי דגמר בלבו להיות שוה לה ונמצא שתלה עצמו בה וכיון דאם יפר לה נמצא מפר לעצמו ג"כ ואנן קי"ל הואיל ומיחל וכו' לכך אינו רשאי לכתחילה להפר לה אמנם אם עבר והפר לה שהרי התורה התירתו להפר לה פשיטא ודאי דאגב דמהניא הפרתו לגבי דידה מהניא נמי לגבי דידיה דהרי הוא תלוי בה ואם היא קיימת גם הוא קיים ואם היא בטלה גם הוא בטל וזהו מ"ש רבינו ואם הפר לה שלו בטל כלומר בהכרח דאף שעבר דלכתחילה לא היה לו לעשות כן מ"מ סוף כל סוף שלו בטל שאף שלא ביאר להדיא התנאי מ"מ כיון שגמר בלבו כן וא"ל ואת סתם הו"ל כתולה נדרו בנדרה וכיון שכן רבינו הוצרך לסדר הדברים כהוגן ולפרש כל דבר במקומו הראוי בדקדוק נכון. ומבואר יוצא לנו שכן הבין מרן ז"ל ובב"י שלו סי' רל"ד שהביא דברי רבינו וכתב שהוא משנה וגמרא שם מפני שהמדקדק בדברי רבינו ימצא שדבריו נכונים ע"פ הש"ס וכתירוץ אביי ממש עיי"ש.

ומעתה טוב לנו להזכיר דברי הרבנים בקיצור הנה הרב לח"מ ז"ל ראש המדברים על דברי רבינו כתב להאי דאם הפר לה שלו בטל צ"ל ברישא ע"כ. ולפי מ"ש אני הצעיר אין צריך לזה דרבינו אריש סדריה נקיט ואתי ואין חשש לשנטעה בדבריו כמבואר. והתוס' יו"ט ז"ל הוסיף והגיה בדברי רבינו מפר שלה ושלו קיים ע"כ. ולענ"ד א"צ להגיה זו דכיון שכתב רבינו ה"ז יפר מוכרח דאדידה קאי דאדידיה לא אפשר דהרי לא תלה עצמו בה גם א"צ להגהה אחרת שהיא הגהת הרב לח"מ כנ"ל והרב ב"ח ז"ל כתב דמ"ש רבינו ואם הפיר לה הכוונה ע"פ חכם וכו' וא"צ לזה כפי מ"ש ובס' בית דוד נר"ו כתב דגירסא אחרת היתה לו לרבינו במשנה ושיטה אחרת בפי' הסוגיא ונסתייע ממ"ש רבינו בפי' המשנה עיין עליו וא"צ לזה הלחץ דהדברים מבוארים ופירושו במשנה מסכים למ"ש בחיבורו כמבואר.

ובס' קרית ספר ז"ל כתב דברים מגומגמים לענ"ד וז"ל הריני נזיר ואת וכו' הריני נזיר ומה תאמר את ואמרה אמן ה"ז יפר ואם הפר שלו בטל כמו תלה נזרו בנזרה ומתניתין דקתני מפר שלה ושלו קיים נראה דה"פ עכ"ל. והרואה יראה שהדברים אין להם קשר דאחר שסיים בדברי רבינו כתב ומתני' דקתני וכו' וכלפי לייא דאי קאי למה שסיים דתלה נדרו בנדרה היכי שייך לומר עלה מתני' דמפר שלה ושלו קיים הא כיון דתלה נדרו בנדרה כשהפר לה הרי הותר גם הוא והך ומתני' וכו' מקומו הראוי היה אחר שכתב ה"ז יפר כלומר דמפר את שלה ושלו קיים כיון שלא נתלה עצמו בה וגופא דמתני' היא משנה שאינה צריכה דכיון דלא תלה נדרו בנדרה מהיכא תיתי דשלו יהיה קיים אלא לדיוקא אתא בשלא אמרה אמן כמ"ש מדברי התוס' שם וכיון שרבינו פסק סתם דה"ז יפר ממילא משמע דשלה דוקא קאמר. והמל"מ ז"ל כתב דהרב קרית ספר נרגש בדברי רבינו ולא זכיתי להבין איזה הרגש נרגש ומה תיקן עיין עליו ושם הקשה להגהת הרב לח"מ ז"ל דמנ"ל לרבינו דאם הפר שלו בטל אימא כיון שאינו יכול להפר אין בהפרתו כלום ע"כ. וכבר כתבנו דמאי דאינו יכול להפר הוא מטעם דנמצא מפר את שלו אמנם סוף כל סוף כיון שהתורה התירה לו להפר נדרי אשתו הוא עושה את שלו ומה לנו אם ע"י זה הותר גם עצמו הרי הוא לא התיר אלא לאשתו ודו"ק. ושו"ת משאת משה ז"ל סי' י"ד כתב דרבינו היה גורס במשנה מפר את שלה ושלו בטל כגירסת הירושלמי וכו' ולא גרסינן כשנוייא דאביי דקתלי נדרו בנדרה וכו' ודברי רבינו כפשטן דהך אם הפר לה שלו בטל וכו' אסיפה קאי עיין עליו שהדבר דחוק מצד עצמו ואין להשיב ועיין עוד להכנסת הגדולה יו"ד סימן רל"ד בהגהת הב"י שהביא משם הרב המאירי ז"ל הדברים כתקונם מכוונים אל האמת כמ"ש. וזו כחי בע"ה בדבר זה מדחזינא למרן ז"ל והב"י שהזכיר כל דברי רבינו וציין מהמשנה והגמרא שנראה ברור שהבין דברי רבינו כסדרן וא"צ להגיה שום דבר כי כל הישר הולך:

טז

האשה שאין לה בעל וכו' ואפילו היתה מאורסת לו וכו'. זה אפילו לא הוזכר בגמ' אך ראויים הדברים למי שאמרן שהרי אין כח בארוס להפר לבדו וכמ"ש פי"א הל' י"ח ואפילו אם מת האב אחר שנתארסה ונדרה אח"כ אין הארוס מפר לה עיי"ש הל' י':

כ

המקיים נדרי בתו וכו'. עיין מ"ש מרן ז"ל וכן נראה מדקדוק לשון רבינו ע"כ. בהגהות הרמ"ע מפאנו בכת"י כתב וז"ל ואני בעניי לא ראיתי דקדוק מוכרח כדי שנאמר שרבינו חולק על התוספות ובמקום שאנו יכולים להשוות הדעות יש לנו להשוותם. ואני הצעיר שמעתי ולא אבין דהא מרן זיווג הטור עם רבינו ודו"ק:

כא

נערה המאורסה וכו'. בריש הפרק מהו דתימא מאי דאוקי אעקריה קמ"ל דמפירין שניהם בבת אחת ופירש"י שאין המקיים יכול להפר בשעה שהפר זה וכו':

כב

אמר לה קיים ומופר ליך בבת אחת ה"ז קיים. כתב מרן ז"ל ואין לומר דנימא איפכא וכו' נקטינן לחומרא עד אבל קשה וכו' ע"כ. קושיא זו נמשכה מכח מה שהקדים דנקטינן לחומרא אמנם י"ל דרבינו מפרש כפירש"י דכל שאינו בזא"ז כגון אם קרא לעשירי עשירי ולי"א עשירי אינו קדוש וקאמר אף בבת אחת שאם קרא לשניהם עשירי סתם אינם קדושים ה"נ כיון דאיירי בזה אח"ז שאם אמר לה עכשיו קיים ליכי ולאחר שעה אמר מופר ליכי אין בהפרתה כלום בבת אחת נמי כי אמר קיים ומופר ליכי אין באותה הפרה כלום ע"כ. ולפ"ז גם אם הקדים ההפרה לקיום כגון דא"ל מופר וקיים ליכי אין בהקמתו כלום ועלו דברי רבינו כהוגן ודו"ק:

כג

כיצד כגון וכו'. ראוין הדברים למי שאמרן שסידר הדברים ע"פ הדין דבבשר קבע זמן וביין הוסיף בו והשכרות בהחלט דג' הקב"ה שונאן וכו' אך צ"ל דפרט שבתות וי"ט שהוא מצוה על אכילת בשר ושתיית יין קידוש והבדלה דאם לא כן אין זה זריז ומשובח דאדרבה גרוע הוא בזה הפרט:

כה

אבל נדרי הקדש וכו'. כתב מרן ז"ל דברי טעם הם דלמה יגרע כח ההקדש להשאל עליו אם לא (שדוחק) [מדוחק] [ו]המקרא מסייעו נדרי לה' אשלם ע"כ. ובשו"ת דברי יוסף ז"ל סי' כ"ו דקדק דהיינו דוקא בנדר הקדש וצדקה שאם ישאל על נדרו יגרע כח ההקדש וכו' אבל בנדר של מצוה שאין בה גירעון כלל בלא דוחק נמי מצי להשאל וכו' ע"כ. אף דבאמת אינו מוכרח דסתמא כתיב קרא נדרי לה' אשלם:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---