אבן האזל/מכירה/ט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אבן האזלTriangleArrow-Left.png מכירה TriangleArrow-Left.png ט

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
מעשה רקח
קרית ספר


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

המוכר להקדש ואמר לו הגזבר בכמה אתה מוכר חפץ זה ואמר בי' אפילו היה שוה ק' כיון שאמר בעשרה אינו יכול לחזור בו שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. הגזבר שקנה להקדש או שמכר ידו על העליונה כיצד נתן דמים של הקדש אע"פ שלא משך הפירות אם הוקרו קנה כדין תורה ואם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, וכן אם מכר חפץ של הקדש ומשכו הלוקח ולא נתן דמים והוזל החפץ קנה שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש ואם הוקר החפץ חוזר בו שהרי לא לקח הגזבר דמים, וההקדש אינו נקנה אלא בכסף שנאמר ונתן הכסף וקם לו ואין הגזבר חייב לקבל מי שפרע.

השגת הראב"ד, הגזבר שקנה וכו' א"א א"כ אם רצה חוזר ואם רצה ממשכן ונוטל ממנו כשער הזול זהו הוא ששנינו מי שקבל לספק סלתות מג' ועמדו מד' שיד הקדש על העליונה עכ"ל.

המ"מ הביא השגת הראב"ד ולא כתב כלום ע"ז ומשמע דסובר דאין כאן השגה רק הוספה על ד' הרמב"ם וכן המ"ע כתב ג"כ שביאור הראב"ד ג"כ נכון, אבל לדעתי נראה דהרמב"ם איננו סובר כהראב"ד והם שני ענינים וכמו שנבאר.

והנה המ"מ והכ"מ הביאו קושיית התוס' דלמה לי מעות דהא באמירה לבד אינו יכול לחזור וכתב המ"מ דאמירה לבד הוא מדבריהם, והכ"מ כ' דיותר נכונים דברי התוס' דכששם הדבר פחות משויו נתכיון לוותר להקדש, והנה מה שרצה הכ"מ לכוין זה בדעת הרמב"ם לא נראה כן מדבריו דהא כתב אפי' היה שוה מאה אינו יכול לחזור בו, ומוכח דזהו לרבותא אבל אם היה שוה עשרה ג"כ אינו יכול לחזור בו, ותי' המ"מ דהנ"מ בין דאורייתא לדרבנן ג"כ אינו מיושב דמדברי הרמב"ם מוכח דיש נ"מ להלכה, אבל באמת לא קשה כלל דהא יש נ"מ לענין מעילה דדין אינו יכול לחזור הא אינו עושה קנין כיון שהגזבר לא קנה ואינו אלא התחייבות למכור בסך זה, ואין אנו צריכין להך חדושא דאינו אלא מדרבנן ואינו כנדר גמור דלא משמע כן אלא דעכ"פ אף דאמרינן דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט אינו אלא דנעשה עלי' חיוב גמור למכרו ולא מיבעי במה שאמר הגזבר בכמה אתה מוכר חפץ זה דודאי הכונה בכמה אתה מסכים למכור דהא המקור הוא מגמ' דקדושין והתם אמרינן ולא תשיימיה את והשומא היא קודם המכירה, אלא דאפי' באמר בהחלט שהוא מוכר לגזבר בסך זה מ"מ כיון שהגזבר לא קנה ולא נתן מעות לא נעשה הקדש מעכשיו על תנאי שהגזבר יתן מעות אלא שנעשה עליו חיוב למכרו, וכבר כתבתי מזה בהשמטות להל' נז"מ, ואף דגם גבי נתן כסף ג"כ יכול לחזור מ"מ כיון דהקנין נגמר מדאורייתא בזה ודאי כ"ז שלא חזר הגזבר נגמר הקנין דלא דמי לכסף בהדיוט דהפקיעו חכמים הקנין ושניהם יכולין לחזור בהם דבזה סובר הרמב"ם דהפקיעו חכמים הקנין לגמרי:

איברא דמש"כ הרמב"ם גבי מכר חפץ של הקדש ומשכו הלוקח ולא נתן דמים והוזל החפץ קנה, בזה א"א לומר דקנה לגמרי אפי' אם הגזבר לא יחזור דהא בודאי כ"ז שלא נגמר המכירה מועלין בו כמש"כ הרמב"ם שההקדש אינו נקנה אלא בכסף. (ומש"כ כזה בהשמטות הוא לפום שיטפא) אלא דבזה מיושב כמו שבארתי שם דבלוקח לא נתחייב מטעם אמל"ג אלא מטעם נדר ונ"מ דיורשים פטורים ע"ש, ולכן הוצרך לומר קנה דגם היורשים חייבים, ובאמת בגמ' לא הוזכר כאן דקנה אלא נותן מאתים ובזה מיושב ביותר מה שהקשו בתוס' מהא דמשכו במאתים דהוא סיפא דברייתא ולא מרישא דגיזבר שנתן מעות בבהמה, וזהו משום דברישא קתני להדיא קנה, אבל הרמב"ם שינה מלשון הברייתא וכתב גם כאן קנה וזהו דמדרבנן קנה ונ"מ לחייב גם היורשין וכנ"ל.

ועתה נשוב לדברי הראב"ד בהשגתו שבאמת יש כאן השגה במה שכתב הרמב"ם דאם הוזלו הפירות חוזר דהול"ל דהגזבר יכול למשכנו שיתן כשער הזול, והנה בהך דינא דקבל עליו לספק סלתות לא הוזכר שנתן כסף והיה לו להקשות על הברייתא דלמה הצריכה שיתן הגזבר כסף כיון דגם אם קבל לספק סלתות יד הקדש על העליונה, איברא דהתוס' בב"מ דף נ"ז פירשו הך ברייתא בשנתן כסף והקשו דאם יצא השער גם בהדיוט נמי מהני ותירצו דמיירי שיצא שער לקוטות, אבל מדברי הרמב"ם בפ"ז מה' כלי המקדש הל' ט' מוכח דאין צריך בזה שיתן הגזבר כסף והראב"ד לא השיגו שם, וצ"ל דאה"נ דגם הראב"ד סובר דהלכה שבכאן הוא בעיקר הקנין בכסף מדאורייתא ובמשיכה מדרבנן, אלא דרבנן אלמוה לכח הקדש דגם אם קבל עליו לספק נותן כשער הזול וזה בודאי מדרבנן דהא אמל"ג נמי לא שייך כיון שלא הבטיח כלל ליתן כשער הזול, ונמצא שהראב"ד בא כאן להוסיף דעכ"פ להלכה לא רק שהגזבר חוזר אלא אם רצה נוטל כשער הזול ובזה בודאי נ"מ דיורשין פטורין דלא עדיף מנודר דלא שייך כאן כמסירה להדיוט דלא אמר ליתן כשער הזול אלא שחכמים חייבוהו.

אולם באמת דברי הרמב"ם פשוטים דהרמב"ם והראב"ד חולקים שם בה' כלי המקדש, דהרמב"ם סובר דהמקבל לספק סלתות זהו הממונה על הנסכים והמקבל לספק קנים זהו הממונה על הקנים, והראב"ד השיגו שם וכתב שהממונה על הקנים והנסכים אינו אלא גזברות בעלמא, והממונה לוקח מבעלי בתים ועל אותו בעל הבית המוכר אמרו אם קבל לספק מארבע ועמדו משלש או משלש ועמדו מארבע מספק מארבע, ונמצא דלדברי הרמב"ם אין לדין זה שום שייכות לגזבר שקנה מבעה"ב דזהו דוקא דין בממונה שקבל עליו לספק צרכי הקנים והנסכים כל שלשים יום דמחוייב לספק כשער הזול, אבל אין שייך זה לאיש פרטי שמכר חפץ פרטי, והראב"ד לשיטתו דמפרש זה על הבע"ב שהממונה קונה ממנו, איברא דגם לדעת הראב"ד יש לחלק ממי שקבל עליו לספק כל שלשים יום דע"כ נתחייב שיהיה להקדש מוכן כל ל' יום צרכי הקנים והנסכים, וכיון שההקדש אינו צריך לשלם תמיד אלא כשער הזול לכן אפי' קבל לספק משלש ועמדו מארבע מספק מארבע אבל בעה"ב שמכר פירות להקדש שאינו בדרך ספוק ואפשר ליקח אותו בכל יום בזמנו דהא חזינן דרק קנים וסלתות היו מקבלים לספק כל שלשים יום, ולכן אין בזה חיוב על המוכר למכור כשער הזול אבל עכ"פ אפי' אם לא נחלק לדעת הראב"ד והראב"ד לשיטתו יכול לסבור כן אבל להרמב"ם לשיטתו פשוט דאין להלכה שלפנינו שייכות לדין מספק סלתות דהתם בממונה אמרו וכנ"ל.

והנה בעיקר ההלכה בשיטת הרמב"ם והראב"ד שההקדש יכול לחזור הביא המ"מ שהקשו הראשונים דהא אמרינן בקדושין דף כ"ט דפדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים אינו נותן אלא מנה ולא אמרינן לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש משום דהדיוט ג"כ במי שפרע קאי, וא"כ אמאי אמרינן כאן לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, וכתב המ"מ שלא מצא בזה טעם מספיק, והכ"מ כתב לתרץ וכבר תמה המל"מ על דבריו ע"ש והמל"מ כתב ליישב ע"פ ד' התוס' שחילקו בין יתומים להקדש במה דאמרינן דיתומים שנתנו להם דמים יכולים לחזור משום דיתומים מדינא אינם כהקדש ואינם קונים ומקנים אלא במשיכה ורק לתקנתם עשאו אותם כהקדש, ולא ידעתי שום שייכות מד' התוס' להלכה זו, וכנראה סובר המל"מ דמקרא דונתן הכסף וקם לו, לא ידעינן אלא בפודה מן ההקדש, ולא בהקדש שנתן מעות על המקח, אבל באמת דבריו תמוהים דודאי הקדש מתחלל על כל דבר חוץ מן הקרקע, ובכמה דוכתי מצינו שמתחללין על כל דבר מדאורייתא, וא"כ אין שום חילוק מהקדש שמכר להקדש שקנה.

והנראה בזה דיש כאן שני ענינים מלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, מדין עצם תקנת נשרפו חיטך בעליה, ומדין זכות חזרת המוכר, דעיקר תקנת חכמים דכסף אינו קונה הא הוי לתקנת הלוקח שלא יאמר לו המוכר נשרפו חטיך בעליה, אלא דממילא תקנו חכמים ששניהם יכולים לחזור, ולכן כשנבוא לדון גבי הדיוט שקנה מהקדש אין כאן גדר תקנה להקדש אלא להדיוט הלוקח, ובודאי לגבי הקדש לא עשו תקנה ללוקח שיוכל לחזור כיון דמדאורייתא נתפס הקנין ולא עשו חכמים תקנה להוציא הקדש לחולין, ורק שנבוא לדין אם נתייקר כיון דעכ"פ הדיוט המוכר היה יכול לחזור לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש וההקדש ג"כ יוכל לחזור, וע"כ אמרינן דכיון דהדיוט נמי במי שפרע קאי, אין כאן לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש, אבל בהקדש שקנה דלפי דין דאורייתא דמעות קונות יש כאן עיקר התקנה דשמא יאמר המוכר נשרפו חטיך בעליה, בזה הוי הא דשלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש לא בדמיון של דין החזרה אלא בטעם התקנה והיינו דכמו דלהדיוט חששו משום שמא יאמר נשרפו חטיך בעליה כן צריך לחשוש גם להקדש שלא יהיה הפסד להקדש, וממילא כיון שיהיה להקדש זכות חזרה בודאי לא שייך שההקדש יקבל מי שפרע.

ב[עריכה]

המוכר להקדש ואמר לו הגזבר בכמה אתה מוכר חפץ זה ואמר בי' אפילו היה שוה ק' כיון שאמר בעשרה אינו יכול לחזור בו שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. הגזבר שקנה להקדש או שמכר ידו על העליונה כיצד נתן דמים של הקדש אע"פ שלא משך הפירות אם הוקרו קנה כדין תורה ואם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, וכן אם מכר חפץ של הקדש ומשכו הלוקח ולא נתן דמים והוזל החפץ קנה שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש ואם הוקר החפץ חוזר בו שהרי לא לקח הגזבר דמים, וההקדש אינו נקנה אלא בכסף שנאמר ונתן הכסף וקם לו ואין הגזבר חייב לקבל מי שפרע.

השגת הראב"ד, הגזבר שקנה וכו' א"א א"כ אם רצה חוזר ואם רצה ממשכן ונוטל ממנו כשער הזול זהו הוא ששנינו מי שקבל לספק סלתות מג' ועמדו מד' שיד הקדש על העליונה עכ"ל.

המ"מ הביא השגת הראב"ד ולא כתב כלום ע"ז ומשמע דסובר דאין כאן השגה רק הוספה על ד' הרמב"ם וכן המ"ע כתב ג"כ שביאור הראב"ד ג"כ נכון, אבל לדעתי נראה דהרמב"ם איננו סובר כהראב"ד והם שני ענינים וכמו שנבאר.

והנה המ"מ והכ"מ הביאו קושיית התוס' דלמה לי מעות דהא באמירה לבד אינו יכול לחזור וכתב המ"מ דאמירה לבד הוא מדבריהם, והכ"מ כ' דיותר נכונים דברי התוס' דכששם הדבר פחות משויו נתכיון לוותר להקדש, והנה מה שרצה הכ"מ לכוין זה בדעת הרמב"ם לא נראה כן מדבריו דהא כתב אפי' היה שוה מאה אינו יכול לחזור בו, ומוכח דזהו לרבותא אבל אם היה שוה עשרה ג"כ אינו יכול לחזור בו, ותי' המ"מ דהנ"מ בין דאורייתא לדרבנן ג"כ אינו מיושב דמדברי הרמב"ם מוכח דיש נ"מ להלכה, אבל באמת לא קשה כלל דהא יש נ"מ לענין מעילה דדין אינו יכול לחזור הא אינו עושה קנין כיון שהגזבר לא קנה ואינו אלא התחייבות למכור בסך זה, ואין אנו צריכין להך חדושא דאינו אלא מדרבנן ואינו כנדר גמור דלא משמע כן אלא דעכ"פ אף דאמרינן דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט אינו אלא דנעשה עלי' חיוב גמור למכרו ולא מיבעי במה שאמר הגזבר בכמה אתה מוכר חפץ זה דודאי הכונה בכמה אתה מסכים למכור דהא המקור הוא מגמ' דקדושין והתם אמרינן ולא תשיימיה את והשומא היא קודם המכירה, אלא דאפי' באמר בהחלט שהוא מוכר לגזבר בסך זה מ"מ כיון שהגזבר לא קנה ולא נתן מעות לא נעשה הקדש מעכשיו על תנאי שהגזבר יתן מעות אלא שנעשה עליו חיוב למכרו, וכבר כתבתי מזה בהשמטות להל' נז"מ, ואף דגם גבי נתן כסף ג"כ יכול לחזור מ"מ כיון דהקנין נגמר מדאורייתא בזה ודאי כ"ז שלא חזר הגזבר נגמר הקנין דלא דמי לכסף בהדיוט דהפקיעו חכמים הקנין ושניהם יכולין לחזור בהם דבזה סובר הרמב"ם דהפקיעו חכמים הקנין לגמרי:

איברא דמש"כ הרמב"ם גבי מכר חפץ של הקדש ומשכו הלוקח ולא נתן דמים והוזל החפץ קנה, בזה א"א לומר דקנה לגמרי אפי' אם הגזבר לא יחזור דהא בודאי כ"ז שלא נגמר המכירה מועלין בו כמש"כ הרמב"ם שההקדש אינו נקנה אלא בכסף. (ומש"כ כזה בהשמטות הוא לפום שיטפא) אלא דבזה מיושב כמו שבארתי שם דבלוקח לא נתחייב מטעם אמל"ג אלא מטעם נדר ונ"מ דיורשים פטורים ע"ש, ולכן הוצרך לומר קנה דגם היורשים חייבים, ובאמת בגמ' לא הוזכר כאן דקנה אלא נותן מאתים ובזה מיושב ביותר מה שהקשו בתוס' מהא דמשכו במאתים דהוא סיפא דברייתא ולא מרישא דגיזבר שנתן מעות בבהמה, וזהו משום דברישא קתני להדיא קנה, אבל הרמב"ם שינה מלשון הברייתא וכתב גם כאן קנה וזהו דמדרבנן קנה ונ"מ לחייב גם היורשין וכנ"ל.

ועתה נשוב לדברי הראב"ד בהשגתו שבאמת יש כאן השגה במה שכתב הרמב"ם דאם הוזלו הפירות חוזר דהול"ל דהגזבר יכול למשכנו שיתן כשער הזול, והנה בהך דינא דקבל עליו לספק סלתות לא הוזכר שנתן כסף והיה לו להקשות על הברייתא דלמה הצריכה שיתן הגזבר כסף כיון דגם אם קבל לספק סלתות יד הקדש על העליונה, איברא דהתוס' בב"מ דף נ"ז פירשו הך ברייתא בשנתן כסף והקשו דאם יצא השער גם בהדיוט נמי מהני ותירצו דמיירי שיצא שער לקוטות, אבל מדברי הרמב"ם בפ"ז מה' כלי המקדש הל' ט' מוכח דאין צריך בזה שיתן הגזבר כסף והראב"ד לא השיגו שם, וצ"ל דאה"נ דגם הראב"ד סובר דהלכה שבכאן הוא בעיקר הקנין בכסף מדאורייתא ובמשיכה מדרבנן, אלא דרבנן אלמוה לכח הקדש דגם אם קבל עליו לספק נותן כשער הזול וזה בודאי מדרבנן דהא אמל"ג נמי לא שייך כיון שלא הבטיח כלל ליתן כשער הזול, ונמצא שהראב"ד בא כאן להוסיף דעכ"פ להלכה לא רק שהגזבר חוזר אלא אם רצה נוטל כשער הזול ובזה בודאי נ"מ דיורשין פטורין דלא עדיף מנודר דלא שייך כאן כמסירה להדיוט דלא אמר ליתן כשער הזול אלא שחכמים חייבוהו.

אולם באמת דברי הרמב"ם פשוטים דהרמב"ם והראב"ד חולקים שם בה' כלי המקדש, דהרמב"ם סובר דהמקבל לספק סלתות זהו הממונה על הנסכים והמקבל לספק קנים זהו הממונה על הקנים, והראב"ד השיגו שם וכתב שהממונה על הקנים והנסכים אינו אלא גזברות בעלמא, והממונה לוקח מבעלי בתים ועל אותו בעל הבית המוכר אמרו אם קבל לספק מארבע ועמדו משלש או משלש ועמדו מארבע מספק מארבע, ונמצא דלדברי הרמב"ם אין לדין זה שום שייכות לגזבר שקנה מבעה"ב דזהו דוקא דין בממונה שקבל עליו לספק צרכי הקנים והנסכים כל שלשים יום דמחוייב לספק כשער הזול, אבל אין שייך זה לאיש פרטי שמכר חפץ פרטי, והראב"ד לשיטתו דמפרש זה על הבע"ב שהממונה קונה ממנו, איברא דגם לדעת הראב"ד יש לחלק ממי שקבל עליו לספק כל שלשים יום דע"כ נתחייב שיהיה להקדש מוכן כל ל' יום צרכי הקנים והנסכים, וכיון שההקדש אינו צריך לשלם תמיד אלא כשער הזול לכן אפי' קבל לספק משלש ועמדו מארבע מספק מארבע אבל בעה"ב שמכר פירות להקדש שאינו בדרך ספוק ואפשר ליקח אותו בכל יום בזמנו דהא חזינן דרק קנים וסלתות היו מקבלים לספק כל שלשים יום, ולכן אין בזה חיוב על המוכר למכור כשער הזול אבל עכ"פ אפי' אם לא נחלק לדעת הראב"ד והראב"ד לשיטתו יכול לסבור כן אבל להרמב"ם לשיטתו פשוט דאין להלכה שלפנינו שייכות לדין מספק סלתות דהתם בממונה אמרו וכנ"ל.

והנה בעיקר ההלכה בשיטת הרמב"ם והראב"ד שההקדש יכול לחזור הביא המ"מ שהקשו הראשונים דהא אמרינן בקדושין דף כ"ט דפדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים אינו נותן אלא מנה ולא אמרינן לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש משום דהדיוט ג"כ במי שפרע קאי, וא"כ אמאי אמרינן כאן לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, וכתב המ"מ שלא מצא בזה טעם מספיק, והכ"מ כתב לתרץ וכבר תמה המל"מ על דבריו ע"ש והמל"מ כתב ליישב ע"פ ד' התוס' שחילקו בין יתומים להקדש במה דאמרינן דיתומים שנתנו להם דמים יכולים לחזור משום דיתומים מדינא אינם כהקדש ואינם קונים ומקנים אלא במשיכה ורק לתקנתם עשאו אותם כהקדש, ולא ידעתי שום שייכות מד' התוס' להלכה זו, וכנראה סובר המל"מ דמקרא דונתן הכסף וקם לו, לא ידעינן אלא בפודה מן ההקדש, ולא בהקדש שנתן מעות על המקח, אבל באמת דבריו תמוהים דודאי הקדש מתחלל על כל דבר חוץ מן הקרקע, ובכמה דוכתי מצינו שמתחללין על כל דבר מדאורייתא, וא"כ אין שום חילוק מהקדש שמכר להקדש שקנה.

והנראה בזה דיש כאן שני ענינים מלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, מדין עצם תקנת נשרפו חיטך בעליה, ומדין זכות חזרת המוכר, דעיקר תקנת חכמים דכסף אינו קונה הא הוי לתקנת הלוקח שלא יאמר לו המוכר נשרפו חטיך בעליה, אלא דממילא תקנו חכמים ששניהם יכולים לחזור, ולכן כשנבוא לדון גבי הדיוט שקנה מהקדש אין כאן גדר תקנה להקדש אלא להדיוט הלוקח, ובודאי לגבי הקדש לא עשו תקנה ללוקח שיוכל לחזור כיון דמדאורייתא נתפס הקנין ולא עשו חכמים תקנה להוציא הקדש לחולין, ורק שנבוא לדין אם נתייקר כיון דעכ"פ הדיוט המוכר היה יכול לחזור לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש וההקדש ג"כ יוכל לחזור, וע"כ אמרינן דכיון דהדיוט נמי במי שפרע קאי, אין כאן לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש, אבל בהקדש שקנה דלפי דין דאורייתא דמעות קונות יש כאן עיקר התקנה דשמא יאמר המוכר נשרפו חטיך בעליה, בזה הוי הא דשלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש לא בדמיון של דין החזרה אלא בטעם התקנה והיינו דכמו דלהדיוט חששו משום שמא יאמר נשרפו חטיך בעליה כן צריך לחשוש גם להקדש שלא יהיה הפסד להקדש, וממילא כיון שיהיה להקדש זכות חזרה בודאי לא שייך שההקדש יקבל מי שפרע.


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.