מעשה רקח/מכירה/ד

מעשה רקח ‏ מכירה ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ד מהלכות מכירה

א

לפיכך אין כליו של אדם קונה לו וכו'. בספר כתב יד קדמון מצאתי כתוב בשם הגאון ר' ישמעאל בן חכמון ז"ל, וזה לשונו: יש מי שטועה ואומר שגם ברשות הרבים קונה אם אמר לו המקנה לך וקנה בכלי זה אפילו בכליו של לוקח, ואין זה סברת רבינו שאינו קונה בכגון זה כי אם ברשות המוכר בלבד, שהרי הוא אומר אח"כ וכן אם קנה הכלי תחילה וכו', מכלל שאין קונה כליו של לוקח כשיאמר לו המוכר לך וקנה בכלי זה אלא ברשות המוכר, ובפירוש אמרו בגמרא, כליו של אדם קונין לו בכל מקום חוץ מברשות הרבים עכ"ל. ומסקנא דגמרא נמי התם, אמר ליה רבינא לרב אשי תא שמע דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כליו של אדם קונין לו בכל מקום, לאתויי מאי, לאו לאתויי רשות מוכר, התם דאמר ליה זיל קנה ע"כ, וכן פסק בשו"ע חו"מ סי' ר' סעיף ג' עיי"ש.

מפני שהנאת המוכר במכירת הכלי וכו'. מדקדוק זה הלשון הוליד הרב המגיד ז"ל, דדין זה הוציאו מההיא דהיה בעלה מוכר קלתות וכו', דאיתא בבבא בתרא דף פ"ה [ע"ב], ופירש רש"י ז"ל [צ"ל רשב"ם], לכן אינו מקפיד על מקומם וכו' ע"כ. ומהרשד"ם חו"מ סי' שמ"ב הביאו הכנסת הגדולה ז"ל, הוליד עוד, דאב לגבי הבן קנה הבן מטעם דאינו מקפיד על מקומו, דידוע דדעתו של אב קרובה אצל בנו, ונדון דידיה הוא בהפקעת פי שנים דהבן הבכור משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה עיי"ש.

ב

אע"פ שהוא ברשות הלוקח. כן דעת הרי"ף ז"ל, כפי מה שכתב הרב כסף משנה ז"ל, ואחרים חלקו עליהם בכליו של מוכר ברשות לוקח כמו שכתב הבית יוסף חו"מ סי' ר', ואף לשיטת רבינו לאו לכל מילי איתקשו אהדדי, דבמדד מוכר בכליו ברשות לוקח ופסק הדמים קנה כמו שכתב לקמן הל' ז', משא"כ ברשות מוכר אף דכליו של לוקח לא קנה, וכן משמע להדרישה ז"ל שם. ובספר כתב יד קדמון מצאתי כתוב בשם הר"ן ז"ל בחידושיו פרק הספינה וז"ל: ולענין כליו של מוכר ברשות לוקח לכאורה משמע דקנה דהא בהא תליא, מדאמרינן והא מדכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח, כליו דלוקח ברשות מוכר נמי לא קנה לוקח, ומדמסקינן דכליו דלוקח ברשות מוכר לא קנה דבתר רשות אזלינן, מינה דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה, אלא שהרי"ף ז"ל גם הרמב"ם ז"ל פסקו בשניהם לא קנה, וצריך טעם למה, ואפשר דכי פרכינן הכי בגמרא מכל שכן מקשינן, דאי כליו של מוכר ברשות לוקח קנה כל שכן דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה, שמרובה מדת לא קנה ממדת קנה לפי שהקונה מוציא מחבירו, וכן כתב רשב"ם ז"ל, אבל מלא קנה דמסקינן בכליו של לוקח ברשות מוכר לא שמעינן קנה בכליו של מוכר ברשות לוקח, אבל עדיין צ"ע דאע"ג דלא איפשיטא לא הוה להו ז"ל לכתוב בהדיא דלא קנה, אלא שאפשר שכיון שהוא ספק ודינו לא קנה כתבוה ז"ל כאילו איפשיטא, ויש כיוצא בזה בעיא דסלקא בתיקו, וכתב הרי"ף ז"ל כאילו נפשטה לפטור כמו שכתבתי בפרק קמא דבבא מציעא בשמעתתא דתקפה אחד בפנינו, עכ"ל.

ג

ובחצר שאינה של שניהם. כתב הרב המגיד בשם הרשב"א ז"ל, דבחצר שאינה של שניהם דקנה היינו דוקא בהכניסה שם מוכר שלא מדעת בעלי החצר, דאילו מדעתו הוי ליה מופקדין אצלו ולא קנה, כדאיתא התם דף פ"ה [ע"א] עיי"ש, ונראה דגם רבינו יודה לזה, וכן נראה מדברי הרב המגיה בשו"ע חו"מ סי' קצ"ח סעיף ט' שלא הזכירו בלשון י"א, אלא דרך פירוש עיי"ש.

ד

כיון שהוציא מקצת החפץ מרשות הרבים קנה. פשט דברי רבינו, דלא בעינן שימשוך כל החפץ דהיינו שיוציאנו כולו דאף אם הוא בקצה הרשות הרבים סמוך לסימטא כיון שהוציא מקצתו מרשות הרבים לסימטא סגי וקנה, אך אין נראה כן מדין הספינה שכתב לעיל פ"ג דין ג' וז"ל: ואם אמר לו המוכר לך משוך וקנה אינו קונה הספינה עד שימשכנה כולה ויוציאנה מכל המקום שהיתה בו וכו' ע"כ, הן אמת דתיבת הספינה היא מיותרת דבה קעסיק ואתי, ואם נאמר שיש שינוי בין משיכת הספינה לשאר חפצים היה לו לרבינו לבארו, גם תיבת כולה היא מיותרת דכיון שכתב ויוציאנה מכל המקום שהיתה בו מוכרח דמשכה כולה, ובין הכי ובין הכי נראה שהוא היפך מה שכתב כאן, ששם הצריך משיכה גמורה וכאן לא הצריך אלא הוצאה במקצת מרשות לרשות, והנה הרב המגיד ז"ל כתב שם וכבר ידעת שהמשיכה אינה קונה אלא בסימטא או בחצר של שניהם, וכיון שכן דין הספינה כך הוא, אם היא ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם קונה אותה במסירה כל זמן שלא הקפיד מוכר, הקפיד מוכר שאמר לו לך משוך צריך למשכה כולה ושיוציאנה מאותו רשות, שאין משיכה קונה בו ויכניסנה לרשות שהמשיכה קונה בו, היתה עומדת בסימטא או בחצר של שניהם נקנית במשיכה בהכרח ע"כ, למדנו מדבריו שאין חילוק מספינה לשאר חפצים לענין משיכה, ומפני שרבינו קיצר בדין דלקמן פרק ד' שלא כתב אלא שיוציא מקצת החפץ מרשות לרשות, דמשמע דלא בעינן שימשוך כולה לכך ביאר כאן שצריך שימשכנה כולה, ומפני שברשות הרבים אפילו משיכת כולה אינו מועיל לכך הוסיף ויוציאנה מכל המקום שהיתה בו.

נמצא דלדעת רבינו כפי פירוש הרב המגיד דין המשיכה שוה בכל דבר, דאם היא בסימטא או בחצר של שניהם במשיכת כולה סגי, ואם היא ברשות הרבים לא די במשיכת כולה אלא בעינן ג"כ שיוציאנה מאותו רשות ויכניסנה לרשות שהמשיכה קונה בו, והן הן דברי הרה"מ ז"ל בפרקין מסכים למה שכתב שם, שכתב להשגת הראב"ד ז"ל שהבין דברי רבינו כפשטן וז"ל: ובודאי אף דעת רבינו כן כשמואל כמו שנתבאר למעלה פרק ג', אלא שהוא סובר דהני מילי כשהדבר הוא ברשות שהמשיכה קונה בו ואין חילוק בין ספינה לשאר חפצים אבל הכא טעמא אחרינא הוא, שזה כבר משכה כולה אלא שהיתה ברשות שאין המשיכה מועילה בו, וכיון שהכניס מקצתה ברשות שהמשיכה קונה בו די בכך, וזהו שאמרו בסוגיא וכו', וסובר רבינו דבמקצתה סגי אפילו לשמואל עכ"ל, הרי שהצריך כאן ג"כ משיכת כולה ואף שכאן לא ביאר, וזה גרם שהראב"ד ז"ל השיג עליו, מכל מקום האמת יורה דרכו שסמך למה שכתב לעיל בדין הספינה, אלא שהרה"מ הצריכו עיון דמנא ליה דבעי תרתי דוקא, דבאמת אינו מבואר בסוגיא דהתם, וזו היא הבנת הרב לח"מ ז"ל והדרישה חו"מ סי' קצ"ח, אף שהפרי חדש ז"ל לא הבין כן, והנראה לענ"ד כתבתי.

ה

טעון של פירות וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל, ואוקימנא לה במתכלי דתומי וכו' ע"כ, לא היה צריך לזה לדברי רבינו, דרבינו העתיק טעון של פירות וכבר נתעורר בכוונתו הרב לח"מ ז"ל עיין עליו.

וכן אם מדדן הלוקח ברה"ר וכו'. נראה דהאי "וכן" אפיסוק דמים שהקדים קאי, דאם מדדן אחר שפסק הדמים קנה בהגבהה וכמו שכתב הטור ז"ל, עיין בבית יוסף חו"מ סי' ר'.

ו

או ברשות המופקדין אצלו וכו'. עיין מה שכתב הרב המגיד ז"ל, ובודאי דסגי בכך, וכתב עליו הרב כסף משנה ז"ל, ואני אומר דלא סגי בכך אלא לבעלי אותה גירסא, אבל לדברי רבינו לא סגי בכך עכ"ל, ונראה דאפשר דגם הרב המגיד ז"ל מודה לזה שהרי לא כתב (עכ"ל) [אלא] דיש גורסין.

ז

כל סאה שיגביה המוכר וכו'. דבר זה לא נמצא בגמרא שם דף פ"ו [ע"ב], וגם ממה שכ' לקמן הל' י' כיון שיגיע לרושם וכו', משמע דבהא סגי, ע"כ. נראה דלאו דוקא קאמר, וכן כתב הרב לחם משנה ז"ל, והכי מוכח משמעות הלשון שכתב כל סאה שיגביה המוכר, מה ענין הגבהה להמוכר לענין קניה, גם מה שכתב,

הואיל ואין הפירות ברשות המוכר ולא ברשות הלוקח וכן כתב בדפוס "מגדל עוז", לא מצאתי לו הבנה אף שכן כתב בבית יוסף חו"מ סי' ר', אמנם בשו"ע העתיק ברשות הרבים והוא מכוון לדברי ההגהה שלפנינו.

ח

בסימטא או בחצר של שניהם או ברשות לוקח וכו'. הראב"ד ז"ל השיג, דברשות לוקח לא דייק ע"כ, וכן נראה האמת, אך דעת רבינו נראה שנתכוון לאשמועינן (רבינו) דאפילו שהפירות ברשות הלוקח כל עוד שלא נתמלאת המדה לא קנה, ומדברי הרב המגיד והרב כסף משנה נראה דלא היתה בגירסתם השגה זו עיין עליהם.

ט

והמדה אינה של אחד מהן. הראב"ד ז"ל השיג, והמדה של לוקח ע"כ, ונראה דהשגה זו אין כאן מקומה אלא בדין דלקמן שכתב רבינו, היתה המדה של אחד מהם דהתם שייכא דדוקא במדה של לוקח, וכן נראה מתוך דברי הרב המגיד ז"ל עיין עליו. ועל מה שכתב ואולי שהוא מפרש וכו', יש לגמגם בחילוק זה מדברי הגמרא, וכבר נרגש הרב לחם משנה ז"ל ותירץ עיי"ש, וידוע שהרב המגיד לא כתב כן אלא על צד הדוחק כדי ליישב דברי רבינו.

י

היתה המדה של אחד מהן וכו'. דעת הטור חו"מ סי' ר' דדוקא במדה של לוקח נאמר דין זה, אבל במדה של מוכר לא קנה עד שיערה אותה, ונראה שזו ג"כ דעת הראב"ד ז"ל כמו שנראה מדברי הרב המגיד ז"ל, ואף לפי דעתם כתב הסמ"ע ז"ל, דנראה פשוט שאם אמר הלוקח למוכר מכור לי שני לוגין כיון שהגיע לרושם של שני לוגין קנה אף שהמדה היא של המוכר.

כיון שהגיע לרושם מן הרשמים וכו'. ולעיל הל' ז' גבי כור בשלשים וכו', לא פסק כן, עיין בדברי הרב כסף משנה ז"ל שם במה שכתב, וכל זה כשהפירות הם בתוך כליו וכו'.

יג

אם מדד עד שלא פסק הדמים וכו'. הרב המגיד ז"ל ביאר כוונת רבינו בטוב טעם ודעת, והרב לחם משנה ז"ל מפני שהיתה לפניו גירסת המגדל עוז כתב דחיסור לשון יש בדבריו, וביארו כולו עיי"ש, והרב בית יוסף בשו"ע לא פסק כלשון רבינו כדרכו.

יד

הנוטל כלים מן האומן וכו'. פרטים אלו לא הוזכרו בגמרא במימרא דשמואל, ולעד"נ דרבינו הוציאם מעובדא דאייתי התם דף פ"ח [ע"א], ההוא גברא דעל לבי טבחא אגבה אטמא דבשרא, בהדי דקא אגבה אתא פרשא מרמא מיניה, אתא לקמיה דרב יימר חייביה לשלומי דמיה, והני מילי הוא דקייצי דמייהו ע"כ, ופירש רשב"ם ז"ל, הגבה ירך לקנותה ולראות אם שמנה היא או כחושה ע"כ, הרי שנתכוון לקנותה כולה ומוכרח הוא דאל"כ למה חייבו רב יימר בכולה, וכן יש להוכיח מדקא מסיים והני מילי דקייצי דמייהו, כלומר דמי הירך כולה, ומדחייבו רב יימר מחמת ההגבהה שמע מינה דהגבהה כדי לקנותה בעינן כדי לחייבו ונכון, ושאר הפרטים שהזכיר רבינו נתבארו בנדרים דף ל"א [ע"א]. אכן לא נתבאר בדברי רבינו היכא דהגביה כולה ולא נתכוון לקנות אלא מקצתה, מי נימא דכיון שלא נתחייב בכולה גם במקצתה לא יתחייב, או דילמא כיון דע"י הגבהה קנאה מעתה באותו שיעור שנתכוון לקנות נתחייב ודאי וצ"ע.

טו

וכן בשאר דרכי הקנייה. כתב הסמ"ע ז"ל חו"מ בסוף סי' ר' לההיא דכתב הדרכי משה, עיין לעיל בסי' ק"צ, דהוא הדין אם המוכר נותן דמים להלוקח ואמר לו במה שתקבל ממני בדמים תקנה שדה קנה באדם חשוב, וכתב הבית יוסף שם דהוא הדין במטלטלי דקנה בכי האי גוונא, ונראה לי דהוא הדין בכל חלקי הדינים שנתבארו שם וכו' ע"כ, והוא מגומגם קצת דשם בסוף סי' ר' העתיק השו"ע דברי רבינו שבכאן, [ואילו] בסי' ק"צ נראה להדיא שהבין דרבינו אין דעתו כן, ולכן קבע כל אותם החלוקות בשם יש אומרים, א"כ דברי הדרכי משה לא שייכי על דברי רבינו, וכבר כתבתי לעיל פרק א' הל' ו' דעתי החלושה בכוונת רבינו, וע"ע בדברי הכנסת הגדולה ז"ל בסי' ק"צ.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---