מעשה רקח/מילה/ג
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
משנה תורה להרמב"ם נושאי כלים מפרשי הרמב"ם אור שמח
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
ואבי הבן מברך וכו'. דקדק מרן הקדוש ז"ל דמדכתב ברישא המל מברך קודם שימול וכאן לא כתב ואבי הבן מברך קודם שימול משמע דס"ל כר"ת דלאחר המילה הוא מברך להכניסו וכו' ואף על גב דכל הברכות מברך עליהם עובר לעשייתן שאני ברכה זו דאינה אלא שבח והודאה בעלמא ע"כ והנה סברא זו של ר"ת הביאוה התוספות ז"ל סוף פ' רבי אליעזר דמילה וכתבו ז"ל לדעת זו דהא דאמרינן דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתם הני מילי כשהמברך עצמו עושה המצוה ע"כ.
ומרן הקדוש לא בחר בטענה זו לדעת רבינו ונראה שטעמו ממה שפסק רבינו סוף פרק ג' דאישות דיש לברך ברכת אירוסין קודם הקידושין דוקא ואי ס"ל כשיטת ר"ת בטעם הדין הרי שם תלוי בדעת אחרים שאם תמאן האשה אחר שבירך הרי ברכתו לבטלה שזה הוא טעם ברכת להכניסו שאם אחר שבירך ימאן המוהל למולו הויא ברכתו לבטלה והיא היא דעת הראב"ד ז"ל שם שהשיג על רבינו בזה וכתב דברכת אירוסין הוי טעמא כברכת להכניסו עיי"ש ואמטו להכי הוכרח מרן ז"ל לתת טעם לשבח והודאה כפי שיטת רבינו אכן אנכי הרואה שעדיין לא נושענו שהרי גם שם בברכת אירוסין אינה אלא ברכת השבח והודאה לשי"ת שקדשנו במצותיו ואסר לנו הארוסות והתיר לנו הנשואות וכו' והיינו טעמא שאין אנו מברכין אשר קדשנו וכו' על הקידושין כדרך שאנו מברכין על שאר מצות וכן כתב להדיא הרא"ש ז"ל שם פ"ק דכתובות וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל שם עיין עליו ולפי טעם מרן ז"ל גם שם היה לנו לברך אחר הקידושין.
עוד נוראות נפלאתי על הרב המגיד ז"ל שם שכתב על דברי רבינו זה מבואר בכמה מקומות כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן וכו' ושם הביא סברת הראב"ד ז"ל ואם הרב המגיד הבין בדברי רבינו שאפילו בברכת השבח מברך עובר לעשייתן דומיא דשאר ברכות למה לא נרגש הרב ז"ל מברכת להכניסו בבריתו שנראה מדבריו בפרקין שאינו מברך עובר לעשייתן והזכירה הראב"ד גם כן שם ואם כן גם דברי הרב המגיד ז"ל אין בהם יסוד לכאורה אם לא שנאמר דכיון דס"ל בדעת רבינו ז"ל דאפילו בברכת השבח כעין זו צריך הוא לברך עובר לעשייתן א"כ גם ברכת להכניסו נמי הדין כן ולמה שדקדק מרן ז"ל דממ"ש רבינו המל מברך קודם שימול ולא כתב ואבי הבן מברך קודם שימול משמע דס"ל כר"ת דלאחר המילה הוא מברך וכו' י"ל דהרב המגיד ז"ל יפרש דאין הכי נמי דגם אבי הבן יברך קודם ולא חש רבינו לכפול הדבר באבי הבן דמכלל מ"ש בהמל הוא נשמע דעליה קאי מכ"ש שכבר הקדים רבינו בפי"א דהלכות ברכות דעל כל המצות עשה מברך קודם עשייתן ושם ביאר שאין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה אלא טבילת הגר וכו' ובדרך זה אנו יכולים להליץ בעד הרב המגיד ז"ל אכן למרן ז"ל אכתי קשיא ובהיותי נבוך בענין זה כאן נמצא וכאן היה החכם השלם והכולל שליחא דרחמנא אהובי אשר כנפשי כמהר"ר חיים וינטורא נר"ו חתנו של המלך הר"ח אבולעפיה נר"ו והזכירני שגם מר חמיו נר"ו בספר עץ החיים פרשת בשלח נתעורר על זה וגם לדברי הר"ן ז"ל פ"ק דפסחים שכתב וז"ל ולענין ברכת נישואין נהגו שאין מברכין אלא לאחר שתכנס לחופה לפי שאין ברכות הללו אלא ברכות תפילה ושבח תדע שהרי מברכין אותם כל שבעה וכן נראה מדברי בה"ג אבל הרמב"ם כתב פ"י מהלכות אישות שצריך לברך אותם קודם נישואין וכן דעת הרמב"ן ז"ל ולא מפני שהיא בכלל מה שאמרו כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן שהרי אלו ברכות השבח הן אלא מפני שחופה ייחוד היא ובעינן ראויה לביאה וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה עכ"ל והקשה עליו הרח"א נר"ו דליתא דברכת אירוסין נמי הוי שבח והודאה כמ"ש הרא"ש ופסק הרמב"ם פ"ג מהלכות אישות דצריך לברך קודם הקידושין כדרך שמברכין על כל המצות ואח"כ מקדש ואם קידש ולא בירך לא יברך אחר הקידושין שזו ברכה לבטלה מה שנעשה כבר נעשה עכ"ל הרי להדיא דאף שהיא ברכת השבח כמו ברכת הנישואין ואפ"ה דינה שוה לשאר ברכות לברך קודם עשיית המצות דוקא ע"כ ובאמת שקושיא עצומה היא על הני אשלי רברבי מרן והר"ן ז"ל.
ולפי חומר הנושא נראה לענ"ד להליץ בעד הרבנים הנ"ל ואגבן יתורץ גם הרה"מ ז"ל וזה כשנדקדק תחילה לשון רבינו פ"ג דאישות גבי ברכת האירוסין דלמאי איצטריך ז"ל לפרש ולומר כדרך שמברכין על כל המצות דמי לא ידע בכל אלה דבכל המצות כולן מברך עובר לעשייתן וכמו שביארו כבר בפי"א דהלכות ברכות ותו במ"ש ואם קידש ולא בירך לא יברך וכו' דמה צורך לאלו הדברים בדין זה ומהיכא תיתי שיברך אלא א"כ כיון שכבר הקדים שיש לו לברך קודם דוקא וכיון שהשוה מתחילה ברכה זו לכל השאר הרי כבר ביארו שם בהלכות ברכות דאין לו לברך אחר עשיית המצוה כלל אלא משום שראה רבינו ז"ל שאין נוסח ברכה זו כשאר ברכות שהרי אין אנו מברכין אקב"ו לקדש אשה כי היכי דלא נטעי הוצרך לפרש תחילה שדינה שוה לשאר ברכות ומכיון שיש לנו איזה ברכה שהיא ברכת השבח ושפיר דמי לברך אחר כך כגון ברכת להכניסו שהיא ברכת השבח ומברכין אח"כ אם כן גם בזו דדמיא לה קצת היינו יכולים לברך אחר זה כשלא בירך קודם לכך הוצרך לבאר שאם קידש ולא בירך לא יברך עוד וכו' והיינו טעמא כמו שכתב הר"ן גופיה שם פ"ק דכתובות שאחר שהקשה דנוסח ברכה זו למה ולמה אין מברכין אשר קדשנו על הקידושין כשם שמברכין על שאר מצות וכו' תירץ ז"ל דודאי אין ברכה זו ברכת המצוה ממש וכו' וכיון דברכת מצוה ממש אי אפשר לא רצו להוציא מצוה זו בלא ברכה כלל ותקנו לברך בה וכו' עיי"ש ע"כ הרי לימדנו ז"ל להועיל דהגם דברכת המצוה ממש אינה גם לכלל ברכת השבח גמורה לא באה דברכת השבח נקראת היכא דהיה יכול ליפטר מברכה זו לגמרי כגון ברכת להכניסו דכבר בירך המוהל על המילה ושלוחו של אדם כמותו וברכת נישואין גם כן הם הרבה ברכות וכלם ברכות השבח הם משא"כ ברכת אירוסין שהיא ברכה אחת על מצוה אחת לחוד וגם מסיים מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין הרי דמזכיר בה עשיית המצוה להדיא ואמטו להכי דין הוא שיברך עליה קודם דומיא לשאר ברכות.
ואיך שיהיה על כל פנים ברכה זו לא קראה הרב ברכת השבח כמו ברכת נישואין וכיון שכן מתורץ לדעתו ז"ל במ"ש פ"ק דפסחים ולדברי מרן ז"ל כאמור ומכל שכן לדברי הרה"מ ז"ל שציין מהכלל דכל הברכות מברך עליהם עובר לעשייתן ואפשר שפיר דגם הרא"ש גופיה יודה לזה דאף שכתב שהיא ברכת השבח וכו' הרואה יראה שלא כתב כן לתת טעם שאין קפידא לברך אותה אחר כך אלא לתרץ למה לא תיקנו לברך אשר קדשנו על הקידושין וכו' אמנם לענין הקדימה למה לא נפרש כוונתו ע"פ האמור בדקדוק לשון הר"ן בכתובות ואין כאן שום מחלוקת כי כל הנביאים מתנבאים בסגנון אחד ודוק היטב כי נראה לענ"ד נכון. וכבר ידוע שהרשב"ם ז"ל וסיעת מרחמוהי סבירא להו שיברך ברכה זו קודם המילה דוקא כשאר מצות וא"כ כשהאב בעצמו הוא המוהל נראה שודאי יש לו לברך שני הברכות קודם שימול וכן הסכים הטורי זהב יורה דעה סי' רס"ה וכתב ז"ל שהוא אליבא דכולי עלמא וכן מצא במהרי"ל ז"ל ע"כ ונראה שדבריו אמת וצדק.
ב[עריכה]
ואם היו שם עומדים. משמע דמהלינן אפי' בפחות מעשרה ובאמת אין לנו גילוי בש"ס דליבעי עשרה דוקא והטור יורה דעה סימן רס"ה כתב בשם רב צמח גאון ובעל העיטור ז"ל דהיכא דאפשר עבדינן בעשרה והיכא דלא אפשר עבדינן בפחות מעשרה ע"כ ומדברי רבינו משמע שבמוהל וסנדק די מעיקר הדין דאם יש אחד הרי השנים אחרים יכולים לומר כשם שהכנסתו וכו'.
אשר קדש וכו'. פירוש ברכה זו עיין להרב ב"י יו"ד סי' רס"ה ובספר תניא ובמנהגים והביאו הרב ש"ך שם ושם הכריח ז"ל לומר צוה הצד"י בפתח והוי"ו בציר"י ושכ"כ באגודה בשם רבינו ז"ל אמנם אין כן מנהגינו ובאמת שעם כל מה שכתב הרב ש"ך ז"ל נוסח הברכה נראית יותר כמנהגינו דמתחילתה ועד סופה הכל שלא לנוכח דאשר קידש דהויא ההתחלה ולמען בריתו אשר שם בבשרינו שהוא הסיום כולו שלא לנוכח דלפי הנוסחא האחרת הויא רישא וסיפא בחד עניינא ומציעתא באנפא אחריתי.
ה[עריכה]
והמל אדם גדול וכו'. כתב הכנסת הגדולה דבבדק הבית בשם הרשב"ץ ז"ל כתוב דכשהוא מוהל את עצמו מברך אקב"ו להכנס בבריתו של אברהם אבינו ודו"ק.
ו[עריכה]
גר שמל וכו'. כתב מרן ז"ל דטעמא דקטן משום דאין מברכין על הספק וגר שמל קודם שנתגייר לא עדיף מקטן שנולד כשהוא מהול שאין מברכין כלל ע"כ ז"ל ולכאורה קשיא לי טובא ממ"ש מרן גופיה לעיל גבי ברכת הגרים שמברכים להטיף מהם דם ברית וז"ל ומה שתיקנו בה להטיף מהם דם ברית לפי שיש כמה גרים שמתגיירים כשהם נימולים דעיקר מילתן הטפת דם ברית הוא לפיכך תקנו כן לכולן ע"כ ומדכתב ז"ל לפיכך תקנו כן לכולם משמע ודאי דרוצה לומר דבין כשמלין הגר הערל בין כשמטיפין דם ברית להמהול כבר מברכין ברכה זו וזה הוי הפך דברי רבינו ואתמהה טובא וכבר שמעתי איזה דוחקים בזה ואין דעתי נוחה כלל וצריך לי עיון.
וכן אנדרוגינוס וכו'. עיקרא דהך מלתא איתא בפ' במה מדליקין דף כ"ג גבי נר חנוכה מאי מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה והיכן צונו רב איויא אמר מלא תסור רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך וכו' מתיב רב עמרם הדמאי מברכין בו ומשתתפין בו וכו' ומפרישין אותו ערום וכו' ואי אמרת כל מדרבנן בעי ברכה הכא כי קאי ערום היכי מברך והא בעינן והיה מחניך קדוש וליכא אמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה ופי' רש"י כגון דמאי שהפרשתו אינה אלא מן הספק. והא יום טוב שני דספק דבריהם הוא ובעי ברכה התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הם ופירש רש"י ספק דדבריהם בעי ברכה ודמאי אפי' ספק לא הוי אלא חומרא בעלמא וכו' ע"כ ולפי דבריו כל ספק אפי' בדאורייתא מקרי ספק של דבריהם דכל ספיקא רחמנא שריא ולרבא דקי"ל כוותיה דהוא בתרא בכל ספק בעי ברוכי דפליג אאביי ולא מחלק בין ודאי דדבריהם לספק דדבריהם וקצת קשה דבפרק מי שמתו דף כ"א משמע דלכולי עלמא אי קריאת שמע אי נמי אמת ויציב דרבנן בספק אם קרא לא בעי ברוכי וצריך לומר דלא אמרו זה אלא בספק דדבריהם שעיקרו מן התורה אמנם במצוה שעיקרה מדבריהם בספיקה לא אמרו שיחזור לברך. דאף דחומר בדברי סופרים וכו' הם אמרו והם אמרו ופשטא דשמעתין נמי הכי אזלא וכעין זה כתב הר"ן ז"ל לדעת קצת מהמפרשים יעו"ש. ומ"ש ז"ל שם כגון הפרשת מעשרות רוצה לומר כסתם ספק זולתי דמאי וכתב עוד דהרי"ף ז"ל בנולד כשהוא מהול פסק כרב האיי גאון שאין לברך כשמטיפין ממנו דם ברית אף דאיכא ספיקא דאורייתא דשמא ערלה כבושה היא (ורבא לא פליג אאביי לענין דינא) ותירץ הרמב"ן ז"ל דהאי דאיצטריך רבא למימר רוב עמי הארץ מעשרין הם היינו משום דאי לאו מהאי טעמא כיון דרבנן תקון דמאי הוה ליה ודאי דדבריהם ולא ספיקם ע"כ ורוצה לומר אי לאו טעמא דרוב עמי הארץ הוה אמינא איפכא דרוב עמי הארץ אינן מעשרין והוה ליה כודאי דדבריהם כיון דלא הוי ספק שקול אלא קרוב לודאי דלא ניטל המעשר מאותם פירות ולא דמי לספק שקול דאז הוא ספק מדבריהם דלא מברך וכיון שתירץ דנהפוך הוא אין להרהר בזה אף דבאמת לפי זה הוה די באמרו דספק שקול הוא כדעת הרי"ף ז"ל ודעימיה אלא קושטא דמלתא הוא דקאמר ושתי דיעות אלו הביא גם כן הרבינו יונה ז"ל בפרק מי שמתו ומ"ש שם ומביא ראיה מדאמרינן בשבת דאין מברכין על הדמאי מפני שהוא ספק של דבריהם וכו' רוצה לומר לתירוץ רבא דלא הוי ספק שקול עיי"ש.
ורבינו נראה דפסק כהרי"ף שהרי בנולד מהול ובספק פסק דאין מברכין וקשה דבהלכות קריאת שמע פ"ב פסק דבספק חוזר וקורא אותה בברכותיה ובשלמא להרי"ף ז"ל מצינן לפרושי דבלא ברכות קאמר וכדעת המפרשים שהביא הר"י ז"ל אמנם לרבינו נראה דפליג מדידיה אדידיה דקורא אותה בברכותיה קאמר וזה הוא מה ששאלו חכמי לוניל לרבינו ז"ל והנה הרשב"א ז"ל בסי' ש"כ הביאו מרן ז"ל שם השיב לדעת רבינו דלעולם בספק לא מברכינן ושאני קריאת שמע דמעיקרא כך היתה התקנה לחזור ולקרותה בברכותיה והביא ראיות לזה עיי"ש ומרן ז"ל בסוף הלכות ברכות נראה שכתב להיפך דרבינו סבירא ליה דבכל ספק במצוה שהיא דאורייתא צריך לברך אבל כשמן הדין אינו חייב כלל כגון דמאי דרוב עמי הארץ מעשרין הם אז לא יברך ואף שהוא ז"ל סיים ומה שיש לדקדק עוד בזה כתבתי בפ"ב דק"ש בשם הרשב"א ז"ל צריך לומר דכוונתו שהיא שיטה אחרת דפשיטא דקשה לזווגם עיין עליו והיא שיטת הרב המגיד ז"ל פ"ו דסוכה. וקשה דשם מרן ז"ל הסכים לדברי הרה"מ וכתב דלרבינו בספק לא יברך והוא הפך מ"ש בסוף ברכות אם לא שנאמר דמ"ש בהלכות סוכה לא קאי אלא אטומטום ואנדרוגינוס דספיקם שאני משאר ספיקות דאורייתא דהספק הוא בעיקר המצוה משום דבריה בפני עצמה היא ולהכי לא תיקנו בו ברכה כלל ודו"ק. ועם כל זה אכתי קשה מנולד כשהוא מהול דאין הספק בעיקר הדבר שהרי אי ערלה כבושה היא הוי ודאי דאורייתא והוא תלוי בחסרון ידיעתינו שאין אנו מכירים בה תדע דכשנטיף דם ברית תתגלה חרפתה אם ישנה לא כן אנדרוגינוס דמעולם ועד עולם לא ידענו ולא נדע עד כי יבא שילה אם נתחייב במילה או בשאר מצות (ואמטו להכי הכריע הר"ן ז"ל סברת הרי"ף ז"ל מדין נולד כשהוא מהול) אם לא שנאמר דחז"ל לא תקנו ברכה על הספק אלא היכא דהיה לה שעת הכושר שנתחייב מן התורה באותה מצוה חיוב גמור להכי תקנו דגם בספיקא יברך מה שאין כן כשעיקר המצוה לא היתה לה שעת הכושר מעולם דלעולם עיקר עשיית מצוה זו היא מכח הספק ודומה במקצת לאנדרוגינוס וכיון שהוא ממוצע בין אנדרוגינוס לשאר ספיקות לא רצו שיזכירו שם שמים בזה על הספק ודימוהו לאנדרוגינוס וזה צ"ל בהכרח לדברי מרן ז"ל דסוף הלכות ברכות.
האמנם מצאתי שוב למרן ז"ל בפ"ט מהלכות מעשרות על מ"ש רבינו דאין מברכין על הדמאי מפני שהוא ספק כתב וז"ל ומ"ש ואין מברכין על הדמאי וכו' זה הטעם נתן אביי בפרק במה מדליקין ורבה נתן טעם מפני שרוב עמי הארץ מעשרין וסובר רבינו דרבא לא פליג אדאביי אלא טעמא אחרינא קאמר לרווחא דמלתא ע"כ וצריך לומר דרבינו לא כתב טעם רבא כיון דלא נפקא לן מידי לענין דינא וגם נקט הרב מפני שהוא ספק משום היא גופא לאשמועינן דאביי ורבא לא פליגי לענין דינא כלל דתרווייהו סבירא להו דעל כל ספק אין מברכין בין שהספק הוא במידי שעיקרו מן התורה וכל שכן בספיקא דרבנן ומבואר מזה דמרן ז"ל הבין זה בדעת רבינו ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ממ"ש בסוף הלכות ברכות וגם בפ"ב דק"ש כתב שדעת רבינו כדעת הרבינו יונה דפרק מי שמתו דכל ספק שהוא של תורה מברכין עליו עיי"ש ולדידיה רבא פליג אאביי בהכרח עיין עליו ודברים אלו מרפסן איגרי נינהו. האמנם אחרי העיון דברי מרן אלה העירוני דאפשר שפיר דלא קשיא ולא מידי שתירוץ זה הוא כעין תירוץ הרמב"ן ז"ל לסברת הרי"ף ורב האיי גאון ז"ל שהביא הר"ן ז"ל דסבירא ליה דעל כל ספק אפילו בדאורייתא אין לברך כלל ושכן סבירא ליה לרבינו וכמ"ש הרה"מ בפ"ו דסוכה ומתבאר יותר ממ"ש בפ"ג דהלכות מגילה וחנוכה שהביא תירוץ הרמב"ן ז"ל עיי"ש ודרבא לא פליג אאביי עיי"ש (ועיין להרב לחם משנה שפלפל בדברי הרה"מ ולפי דרכינו הדבר פשוט וכדלקמן בע"ה).
ודברי מרן ז"ל יסודתם על פי דברי הרשב"א ז"ל שהביא בפ"ב דק"ש וכמו שרמז לנו בסוף דבריו סוף הלכות ברכות שכתב ומה שיש לדקדק עוד בזה כתבתי בפ"ב דק"ש בשם הרשב"א ז"ל ע"כ ועם כי לכאורה היה נראה שקשה לזווגם מכל מקום מן השמים יסייעו וזה דלהרשב"א ז"ל נשאל בדין ק"ש שכתב רבינו שבמסופק צריך לחזור ולקרות עם הברכות דכיון דכל ספק דרבנן לקולא בספק ברכות למה החמיר רבינו לקרותה עם הברכות והשיב הרב ז"ל דק"ש שאני משום דמעיקרא כך נתקנה ועל פי הראיות שהביא ז"ל שמהם הכריח רבינו דמ"ש בגמרא ספק קרא ק"ש וכו' חוזר וקורא היינו עם ברכותיה מה שאין כן כל שאר מצות אין להקל בספקם להזכיר שם שמים לבטלה אם כבר עשאה דספיקא בדרבנן הוא ולקולא זולתי באותם שמצאנו לחז"ל בהדיא שחייבו לברך גם על הספק כגון יו"ט שני וכיוצא והבו דלא לוסיף עלייהו ואם כן מ"ש מרן בסוף ברכות שהקשה על דברי רבינו מק"ש השיב ז"ל דיש לחלק בזה לתרץ קושיא זו בדבר שעשייתו מחוייבת אע"פ שהוא ספק וכו' ספיקא דאורייתא לחומרא ומברך כאילו ודאי לא קרא אבל כשמן הדין לא היה מחוייב לחזור כגון דמאי דרוב עמי הארץ וכו' וכן יו"ט שני לדידן דבקיאינן בקביעא דירחא וכו' אילולא טעמא דכי היכי דלא ליזלזלו ביה וכו' זה הוא מה שיש לחלק בין ק"ש להנך שבעיקרן יש לנו ספק כלומר באותם שמן הדין לא היה מחוייב לעשותם כלל כיון שהם על הספק ומדרבנן וכלומר זה היינו יכולים לחלק בהנך אמנם מה שיש עוד לדקדק משאר מצות כגון נולד כשהוא מהול וכיוצא כתב לנו הרב ז"ל שנסתכל במ"ש הוא עצמו משם הרשב"א בפ"ב דק"ש שלאותו דרך הכל מתורץ עיי"ש.
ושא נא עיניך וראה דברי רבינו ז"ל בתשובתו הרמתה לחכמי לוניל הובאה בפרקין בדברי מרן ז"ל וז"ל הלכך כל דבר שנמצא בפירוש לחכמים שמברכין עליו בין שהיה ודאי דבריהם כגון נר חנוכה ומקרא מגילה בין שהיה ספק מדבריהם כגון יו"ט שני מברכין עליו ודבר שלא תיקנו לו חכמים ברכה בפירוש אין מברכין עליו וכל מצוה שעיקרה מן התורה ונסתפק לנו אם אנו חייבים בה לא תקנו לה חכמים ברכה אע"פ שנראית מן התורה כמו שנתבאר בדבריהם בסוכה בשמיני והוא הדין בכוי לענין כיסוי הדם והוא הדין לכל ספק מצוה עכ"ל דעת שפתיו ברור מיללו לחלק בין מצוה ודאית דדבריהם וגם ספק היכא שתיקנו לה ברכה בפירוש להיכא שלא תיקנו בפירוש בין ודאי בין ספק בכל גווני אין מברכין כיון שלא תיקנו כן בפירוש וכלל בדבריו כל ספק מצוה שאין מברכין בין בתחילת דבריו בין בסוף דבריו שכתב והוא הדין לכל ספק מצוה דמשמע כל ספק שיולד לנו ומינה נשמע אף אם נסתפק לנו אם עשינו כבר המצוה או לא שאין לנו לברך כיון שחז"ל לא אמרו בפירוש לברך עליה ומכאן אתה למד דבק"ש על כרחך צריך לומר הטעם שכתב הרשב"א זלה"ה ומהראיות שהביא דאי לא תימא הכי מנין הוציא רבינו לברך על ק"ש בספק הרי לא תיקנו ברכה זו בפירוש דבגמרא סתמא קתני ואם איתא הו"ל למתניי להדיא כי היכי דלא נטעי ואם תאמר שרבינו לא כתב כן אלא באותם מצות שבעיקרן נסתפק לנו אם אנו חייבים מן התורה אבל היכא שהוא ודאי אלא שנסתפקנו אם עשינו כבר המצוה או לא בהא לא איירי דפשיטא שצריך לברך תמה על עצמך שהרי בפ"ט דמעשרות כתב שהטעם שאין מברכין על הדמאי משום שהוא ספק והיינו ודאי טעם דאביי וכמ"ש מרן שם וכנ"ל הרי להדיא דסבירא ליה דבספק אם נעשית המצוה או לא אין לברך וזה מחזיק דבריו כאן דהיינו טעמא שלא תיקנו ברכה בפירוש ואדרבא אמרו שאין מברכין וממנה אתה למד לכל השאר.
ואחרי המחילה רבה מהפרי חדש או"ח סי' ס"ז שחלק על הגאונים זלה"ה בזה והוא לא הביא דברי רבינו שבהלכות מעשרות דלדידיה הוה ליה להביא טעם רבא בהכרח להורות דבעלמא מברכין על הספק וגם דברי רבינו בסוף הלכות ברכות מוכחין כן עיי"ש דכללא כייל כל דבר וכו' ואם מרן ז"ל פירש בו פירוש אחר לא היה אלא מכח קושיית דין ק"ש ותדע עוד שמתחילה כתב על דברי רבינו שהוא כדברי הרא"ש בשם השאלתות עיי"ש ואף שבפ"ב דק"ש הביא דברי הרבינו יונה ז"ל שנראה דרוצה לומר שכן דעת רבינו אינו אלא בדין ק"ש וכוותיה ולא מטעמיה ועל פי מ"ש בהלכות ק"ש ודו"ק. ולפי דרכינו יפה כיון רבינו בהלכות מגילה וחנוכה שנתן טעם ליו"ט כי היכי דלא ליזלזלו כלומר דאם לא כן לא הוה לן לברך ומעתה מ"ש בתשובה דין י"ט שמברכין מפני הספק היינו כלפי מ"ש שתיקנו הברכה בפירוש ואין הכי נמי דהיינו מטעמא כדי שלא יזלזלו והוא פשוט. ועל פי זה מתבאר גם כן דרבינו בתשובה סבירא ליה דרבא לא פליג אאביי כלל וכמ"ש מרן ז"ל בהלכות מעשרות והוא ראה מ"ש בתשובתו הרמתה והביאה בפרקין וצ"ל שמ"ש רבינו שם לרבא וז"ל ובא רבא ופירק לו פירוק אחר ואמר אל תאמר שכל דבר שעיקר תקנתו מפני הספק לא תיקנו לו חכמים ברכה שהרי יו"ט מפני הספק תקנו לו ברכה ותדע למה לא תיקנו ברכה על מעשר דמאי מפני שרוב עמי הארץ וכו' נמצאו דברי כולם רבי עקיבא ואביי ורבא אינם אלא נותן טעם שמפני כך תקנו חכמים ברכה לכך ולכך ולא תקנו ברכה לכך וכך עכ"ד דקשה טובא גבי יו"ט בהלכות מגילה וחנוכה אמאי נתן טעם רבינו כדי שלא יזלזלו כיון דרבא סבירא ליה דעל הספק כגון יו"ט מברכין וכן נמי בהלכות מעשרות למה נתן טעם מפני שהוא ספק הא זה הוא כאביי דלרבא אין הטעם אלא משום דרוב עמי הארץ מעשרין ולתרץ זה צריך לומר דשיעור דבריו כך הם דרבא הכי קאמר ליה לאביי לענין מה שהקשה רב עמרם מדמאי אין צריך לחלק בין ודאי דדבריהם לספק דדבריהם דבזה יקשה עליך באמת מיו"ט שני אלא כך יש לך לתרץ בדמאי דלא נגע ולא פגע בהא דנר חנוכה ומגילה דרוב עמי הארץ וכו' ואין הכי נמי דלפי האמת רבא לא פליג אאביי לענין דינא כלל דאינו אלא נותן טעם אל הדברים וזהו מה שסיים ז"ל נמצאו דברי כולם וכו' כלומר דכולהו בחדא שיטתא והמשך דבריו עוד ע"פ מ"ש לעיל שמן האמור הכל עולה בקנה אחד.
ובזה תתורץ קושיית הרב לח"מ ז"ל על דברי רבינו והרה"מ ז"ל וכדלקמן. מעתה אבא אעי'ר לדברי הרה"מ ז"ל פ"ג דמגילה וחנוכה שכתב וז"ל ודעת רבינו והגאונים ז"ל לפרש דרבא לא פליג אהאי טעמא דאביי דהא בהדיא אמרינן בברכות ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא מאי טעמא ק"ש דרבנן אלמא כל ספק דדבריהם לא בעי מיהדר וברוכי אלא טעמא דרבא כיון דתקינו רבנן וגזרו על הדמאי כמצוה של דבריהם ממש הוה להו לתקוני בברכה אלא משום דרוב עמי הארץ וכו' ומכאן למדו הגאונים לספק מילה שאין מברכין עליה וזה דעת הרמב"ן ז"ל וכו' עכ"ד ולכאורה קשה טובא חדא דמתחילת דבריו שהכריח מההיא דברכות משמע דבמצוה דרבנן כגון ק"ש רבא מודה דאין לברך הא במצוה שעיקרה דאורייתא על ספיקא בעי ברוכי וזה הוא נגד רבינו והגאונים ונגד מ"ש ז"ל בפ"ו דסוכה ותו דאדמכריח מק"ש דרבנן תקשה עליה ממאן דאמר ק"ש דאורייתא ובספיקא בעי מהדר וברוכי כמ"ש רבינו פ"ב דק"ש.
ומה שנראה בזה הוא דהרה"מ ז"ל קאי בשיטתיה דהרשב"א זלה"ה דסבירא ליה דעל כל המצות כולם בספק אין מברכין זולתי בק"ש דכך ראו מתחילה לתקן דכל היכא דצריך לחזור ולקרות ק"ש צריך לקרותה בברכותיה ומפרש ז"ל דמאי דאמר אביי ספק דדבריהם לא בעי ברוכי היינו משום דהברכות עצמם אפילו על הודאי לא הוו אלא מדרבנן וכסברת הר"ן ז"ל בפ' במה מדליקין ואם כן אין חילוק בין שעיקר המצוה דרבנן לדאורייתא ולפי דרכו שכתב בפ"ו דסוכה ולהכי הכריח דעל כרחך רבא לא פליג אאביי מדאשכחן בספק ק"ש דלכו"ע אי הוי דרבנן אין לברך פעם אחרת אף דאין הכי נמי דאי הוה דאורייתא לכולי עלמא בעי ברוכי דק"ש אגידא בברכותיה אלא ודאי דרבא סבירא ליה כאביי דאין לחזור ולברך על כל ספק דאין לומר דרבא יודה במצוה דרבנן כההיא דק"ש אבל במצות דאורייתא יחלוק דמה טעם יש בזה כיון שהטעם אינו אלא מפני הברכה שחששו שלא להזכיר שם שמים לבטלה מה לי אם עיקר המצוה דאורייתא או דרבנן הא מדאורייתא לא בעי ברוכי כלל אלא ודאי דאין סברא לחלק בזה ויפה הכריח הרב ז"ל. ולענין מה שהקשה הרמ"ה ז"ל על דברי רבינו בתשובה והביאו מרן ז"ל ממ"ש שיו"ט אע"פ שספק הוא מברך עליו וגבי סוכה קאמר שהוא ספק דאורייתא וכו' והלא קדושת יו"ט גם היא ודאית מן התורה אלא שנסתפק לנו וכו' כמו גבי סוכה בשמיני וכו' ע"כ.
ומה שנראה לענ"ד בזה הוא ע"פ מ"ש לעיל ששיעור דברי רבינו הם למה שתיקנו חז"ל ברכה להדיא לשלא תקנו וביאר לנו מציאות העניינים דכיון דיו"ט שני הוי על הספק אף שהוא בדאורייתא לא היה צריך ברכה אלא שחז"ל תיקנו עליו ברכה מן הטעם האמור בגמ' ובדברי רבינו פ"ה מהלכות מגילה כדי שלא יזלזלו וכן בשמיני של סוכה לא תיקנו ברכה דלא שייך טעם זלזול כיון דבלאו הכי הוא יום טוב ומ"ש בזה אע"פ שנראית מן התורה לאו לאפוקי יום טוב שני אתא אלא להדגיש דמשום הכי מסתברא לברך ודו"ק דאפשר להעמיס כן בדעת רבינו על פי כל האמור לעיל.
ז[עריכה]
אסור לישראל וכו'. ועיין בדברי רבינו בענין זה בפרק עשירי דהלכות עבודה זרה הלכה ב'.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |