אור שמח/מילה/ג

אור שמח ‏ מילה ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ו

וכן אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו מפני שהוא אינו זכר ודאי.

הגיע לידי ספר אגרות הרמ"ה. ושם מביא מה ששאלו חכמי לוניל על רבינו, הלא ספק תורה הוא וספק תורה מברכין עליו, דרק על ספק דרבנן אין מברכין, חוץ מן הדמאי אע"פ שספק תורה הוא מפני שרוב ע"ה מעשרין, והרמ"ה כתב דהך דבמה מדליקין היא ראיה ברורה ואין למעלה הימנה - אם עלה בדעתו שרבינו נעלם מעין קדשו הסוגיא הזאת בעת כתבו חבורו, חלילה, פוק חזי שכל הדברים שכתב בתשובתו לחכמי לוניל אתו היו גם בעת כתבו חיבורו, דמה שכתב בתשובה דראיה מהך דאמרינן בשמיני של חג בסוכה יתבינן ולא מברכינן והיינו דעל ספק דאורייתא אין אנו מברכין כתב כן בפרק ו' מהלכות סוכה, בזמן הזה שאנו עושין שני יו"ט כו' וביום כו' הראשון ואין מברכין לישב בסוכה, וכן טומטום ואנדרוגינוס לעולם אין מברכין לישב בסוכה מפני שהן חייבין מספק ואין אנו מברכין על הספק, ובפרק ג' מהלכות חנוכה כתב שכל ודאי של דבריהם מברכין עליו, אבל דבר שהוא מדבריהם ועיקר עשייתן לו מפני הספק כגון מעשר דמאי אין מברכין עליו, ולמה מברכין על יו"ט שני והם לא תקנוהו אלא מפני הספק כדי שלא יזלזלו בו, הרי הביא סוגיא דבמה מדליקין.

ומה שהתמרמר על עיקר תשובתו, שם בדף כ"א, למה קרי סוכה ספק דאורייתא, מפני שעיקר המצוה מן התורה, והלא קדושת יו"ט גם היא ודאית מן התורה, אלא שנסתפק לנו אם הוי יו"ט או לא, וכן דמאי, המעשר עיקר מצותו מן התורה אלא שנסתפק לנו אם פירות האלו חייב במעשר כו' ולטעמיה דהאי צ"מ מאי חזי דיליף מסוכה לילוף מיו"ט, דהא תרווייהו חד טעמא נינהו ואורייתא דקא מרתחא ביה ברבינו רמ"ה, גרמא לקולמסו לטעות דביו"ט הא קאמר טעמא כי היכי דלא לזלזולי ביה, ודאי כונתו על דמאי, ולרבא דאי לאו דרובה מעשרין, הוה מברכין עליו ונילוף מדמאי, ואם כן על כל ספק דאורייתא לבעי ברוכי, כן כוונתו.

ומה שצוח מדמאי אמאי קרי ליה ספיקא, הנה לא קשה למי שמעיין בספרי רבינו, כי דעתו בהלכות מעשר כי הלוקח פירות שנמרחו אצל המוכר, פטור ממעשר דבר תורה ואם כן אין זה רק ספק דרבנן שמא לא נתעשרו וחייבין דרבנן כדין כל לקוח. והר"ש משאנץ בדף קי"ד ביאר דיו"ט שני הוי ספק דרבנן משום דאינו אלא מנהג ואנן הא בקיאין בקביעא דירחא, נראה דהבין דקושית הגמרא והא יו"ט שני דספק דבריהם הוא ובעי ברכה, הוא לדידן דבקיאין בקביעא דירחא ורק משום מנהג, ואחרי הסליחה מגדולת חכמתו אם הוי רק לדידן לק"מ. דגם בזה אנן בתר אבהתון גרירא וכמו דבזמן שהיו מעברין עפ"י הראיה, היו מברכין בני גולה מספיקא, כן גם אנן בעינן ברוכי ונוהגין בברכה כוותיהו וז"פ, רק דכוונת הגמרא בעת שהיו מעברין ע"פ הראיה [דבימי אביי ורבא היו עוד מעברין] היו מקומות שמגיעות להם שלוחי ניסן ולא תשרי, והיו עושין גם בתשרי ב' ימים, וכן שבועות היה ידוע לכל בני גולה דפעמים בה' כו' ורק משום גזירה עשאוהו ב' ימים, [כמו"ש רבינו בקה"ח פרק ד' הלכה י"ב] א"כ אין זה ספק תורה, רק חכמים תקנו מתורת שאל זקניך ויגידו לך, אך שתקנתם אינו רק משום ספק, ואם כן שפיר קאמר רבינו בתשובתו, שכל ספק תורה אין מברכין עליו, רק מה שאנו מצווין לעשותו מתקנת חכמים, ע"ז שקיל וטרי בפרק במה מדליקין שכל ספק תורה לא תקנוהו חכמים מאומה דהתורה הוא דחייבה רק אנן בעינן לאפוקי מספיקא כדין כל ספק תורה להחמיר, ולכן לא בעי כלל ברוכי, כיון דאינו רק ספק וחכמים לא דברו ע"ז מאומה, דלא שייך וצונו, שמא לא צונו, ולא שייך ע"ז לאמור כפירוש רבינו בפרק י"א מהלכות ברכות [נמצא ענין הדברים והצען כך הוא ובמצותיו שצוה בהן לשמוע אלו שצוונו להדליק נר של חנוכה] דהחכמים לא ציוו אותנו כלל ע"ז רק על יו"ט שני שתקנו חכמים לא מצד הספק רק להנך היודעים ודאי שהוא אינו יו"ט בכ"ז צוותה התורה לשמוע לחכמים המתקנים לעשות יו"ט שני דבעי ברוכי, בזה שקיל וטרי, וכן דמאי דמן הדין אין אנו צריכין לעשרו בלבד, או משום דרוב ע"ה מעשרין או משום דהוי ספק לקוח וספיקא דרבנן לקולא דמאן שוינהו במעשר לעמי הארץ לחשודין, רבנן, שיוחנן כהן גדול ראה בזמנו שחשודים הן, ומן אז והלאה מי חיפש בכל גבולות ישראל והוא דבר הנעשה רק מתקנת חכמים שאמרו להפריש דמאי, ועשו עמי הארץ לחשודים שאם היה ספק כדין כל ספק דאורייתא, הלא לא היו מזמנין עליו ולא מערבין בו כמו ספק ערלה ונבילה, ותו הוי בכלל שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך, ושקיל וטרי עליו בגמרא אמאי אין מברכין עליו כמו על מקרא מגילה שאנחנו מצווים לשמוע לקול ב"ד הגדול ולזקני האומה ופריך הגמרא ספק דדבריהם היינו מה שתקנו חכמים משום להנצל מן הספק והיינו שעיקר ושורש תקנתם סיבתו הספק, משא"כ במקרא מגילה, ובא רבא וחידש לנו דאפילו מה שתקנו מפני הספק בכ"ז היו מברכין ע"ז, רק דמעשר גריע מינה טובא שאף בימי המתקן הראשון היו רוב ע"ה מעשרים, וכן איתא בירושלמי פרק שלשה שאכלו בשעה שגזרו על הדמאי היו רוב ע"ה מעשרים, ומעיקרא לא היה התקנה, רק שבכלל המון תבואות הנלקחים מע"ה לא יאכל טבל, אבל על כל אחד בפרט אנו דנין שאינו טבל והוא היתר ודו"ק.

ולכן ספק שמיני דהוא ספק דבר תורה וחכמים לא תקנו זה מאומה רק בני גולה מספיקא היו יושבין בסוכה בשמיני ולא היו מברכין כמו שביארנו. ואם תאמר דא"כ יום תשיעי דסוכות לא נברך משום דרבנן לא דברו ולא תקנו עליו מאומה, זה הבל, דיו"ט שני של פסח ושבועות לבעי ברוכי, ודסוכות לא! אבל ישיבת סוכה לא הי' רק במקום שלא היו שלוחין מגיעין ומצד הספק.

ולפי שלתשובת רבינו אין נפ"מ לדינא בין אביי ורבא דהיכן מצאנו תק"ח ע"צ ספק, לכן בהלכות חנוכה פסק כאביי דמסתברא טעמיה - ומה שהביא הר"ש ראיה מהך דכוי אין זה כלום, דאמר מדמכסין ביו"ט מסתמא מתורת ודאי היא ובעי ברוכי וחלבו מותר, ובעיטור בהלכות כסוי ראיתי דמחמת זה לא מברכין בכוי דלא ניתן להתיר את חלבו מדמברכין ונכון. והך דספק קרא ק"ש תירץ הפר"ח בטוב דהחיוב ודאי, יעו"ש ודו"ק והארכתי בכ"ז מפני חיבת הקודש, קדוש ד', רבינו ז"ל וביתר השגות הרמ"ה הארכתי במ"א.

הריב"ש בתשובה סימן שפ"ד כתב וז"ל, אלא ודאי כל שלפניו שתי מצוות שהן ממין אחד כו' אף אם יהיו גופין מוחלקין כו' ומכל זה אין ראיה דתפילין של יד ושל ראש וכיו"ב עוד מצוות הלא כולהו על קרקפתא דגברא מונח, שהאדם מצווה ללבוש התפילין של יד ושל ראש, אבל לא המצוה על עצם התפילין שיהיו מלובשין על האדם, רק האדם צריך ללבוש התפילין, ומה יועיל שהן גופין מוחלקין, וכן בשחיטה אטו המצוה שיהיו נשחטין רק האדם שוחט הרבה כאחד ועסוק בשחיטה, אבל במילה שמוטל למול כל תינוק בפני עצמו וכל תינוק צריך להיות נימול בפני עצמו אימור דמברך לכל אחד בפני עצמו וז"פ. אמנם מקדשים איכא למילף.

עוד כתב שם, אעפ"י שאי אפשר להפרישם יחד שהרי אסור להקדים, כו' וע"כ יש לו להקדים התרומה לפי שאי אפשר לצמצם, עכ"ל. אי מהא לא אריא, דיכול להפריש תרומה ומעשר כאחד בקריאת שם ולאמר תרומת ומעשר כלכלה זו בחברתה ועל קריאת שם מברך ואפילו על מחשבה לחודיה, כמוש"כ הרא"ש במסכת עו"ג פרק רבי ישמעאל סימן ט' על הא דפריך ודילמא נותן עיניו בצד זה כו' ולא משני בדלא בירך על ההפרשה כו' הרי דעל ההפרשה בקריאת שם צריך לברך [ומהמשיב בשו"ת רע"ק סימן כ"ט נעלם זה יעו"ש]. אולם באמת אם מפריש תרומה ומעשר כאחד עובר בעשה דצריך להיות ראשית וכמו דמפורש בירושלמי בדמאי שם אם מפריש מעשר ראשון ושני כאחד, עיין פרק בתרא דדמאי בירושלמי ופירשו הר"ש ותוספות בתמורה דף ד', ולאו משום דא"א לצמצם.

עוד שם. בענין ביעור חמץ כו' שהיא דומה לזו שכמו שיש לו לבדוק כל רשותו כן יש לו להמול כל זכר באנשי ביתו כו' עיי"ש, ואינו דומה, דתמן הבדיקה משום לא יראה ואם יהיה לו כזית חמץ בבית אחד הרי עדיין לא גמר מצותו וכאילו לא בדק כלל דמיא והוי מצוה אחת, אבל כאן בתינוק אחד הנימול יצא ידי חובתו ובו נעשה המצוה אף אם לא מל את השני, אבל בבדיקה צריך לבדוק רשותו מחמץ וכל רשותו אף אם יש לו אלף בתים הוי מצוה אחת.

עוד שם. ועוד יש להביא ראיה מברכת התורה כו'. ונפלא מדוע לא הביא הך דיומא פרק בא לו, וניתו אחרינא ונקרי כו' משום ברכה שאינה צריכה, ובמרדכי הביא מזה הגמרא לענין מל שני תינוקות שצריך לברך על כל אחד, יעוין פרק כסוי הדם ובאור זרוע הלכות כסוי יעו"ש, ובעיטור כתב דשני פרשיות הן ואינן דומות זל"ז, כשחיטת בהמות יעו"ש, סוף דבר אין ראיותיו מכריחות במילת שתי תינוקות שכל אחד מצוה להיות נימול והן גופין מוחלקין, וכי מל חד תינוק בזה התינוק נגמר המצוה, ואין מכוון התורה שכל זכריו יהיו נימולים וכמו באופן שצריך לעשות פסח אז כל זמן שלא מל כל זכריו אינו עושה פסח וזה דומה לבדיקת חמץ בכל הבתים שיש לו שכתב לעיל. אבל כשהמכוון הוא שכל תינוק יהא נימול בזה אינם מכריעים דברי רבינו, אמנם מי יבוא אחרי המלך וכן פסק בשו"ע, ועיין תשב"ץ ח"ב סימן מ"ב שפסק כן ודו"ק.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.