מעשה רקח/מאכלות אסורות/ט

מעשה רקח ‏ מאכלות אסורות ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ט מהלכות מאכלות אסורות

א

ומי שיבשל משניהם וכו'. כתב הרב המגיד דפסק כלוי לגבי רב דרב ולוי הלכה כלוי ע"כ. ולכאורה קצת קשה דבגמרא שקיל וטרי אליבא דרב ומשמע דהלכתא כוותיה גם בס' דמשק אליעזר דף שמ"ד כתב דאין שום פוסק שיביא דברי לוי דהר"ן והרשב"א הביאו דברי רב ומשמע דהלכה כרב אבל רש"ל ורבינו פסקו כלוי ע"כ. וראיתי לרש"ל דף פ"א שכתב דהלכתא כלוי דתנא דמתניתין מסייע ליה ע"כ וגם לדבריו קשה דהך מתני' היא דלוי גופיה וא"כ מה יושיענו לומר דתנא דמתני' מסייע ליה ואיך שיהיה האמת הוא דרבינו פסק כלוי אלא שיש לתמוה על הרה"מ במ"ש אח"כ דכבר נתבאר בסמוך דאפילו רב מודה באכילה ע"כ דהא מבואר יוצא מן הגמרא דרב ולוי חולקין מן הקצה אל הקצה בין באכילה בין בבישול דלרב אם בישל חצי זית בשר וחצי זית חלב ואכלן אינו לוקה על שניהם וללוי לוקה על שניהם ולרב אינו לוקה אלא בנתבשל כזית מזה וכזית מזה ואכל כזית משניהם אף שלא אכל אלא חצי זית בשר וחצי זית חלב ורבינו שפוסק כלוי בהכרח בין בבישול בין באכילה לוקה א"כ מאי אריא לומר דאף רב מודה באכילה כיון דרבינו פוסק דאף אם בישל חצי זית בשר וחצי זית חלב ואכלן לוקה על הבישול ולוקה על האכילה א"כ איך שייך לומר דרב מודה באכילה ואדרבה מדכתב כן על דברי רבינו משמע דבאכילה פסק רבינו ככו"ע ואתמהא דאין הפה יכולה לומר עליו שלא ראה הגמרא ובאמת תמיהא גדולה היא שהזכיר מחלוקת רב ולוי בסתם כפשוטן ואין לומר דמשום שראה הרה"מ דברי רבינו שקולין ואפשר לפרשם דבבישל כזית מבשר וכזית מהחלב ואח"כ אכל חצי זית מזה וחצי זית מזה והיינו ובבא מיורה גדולה שאמרו בגמרא משו"ה כתב דגם רב מודה באכילה. גם זה אי אפשר לאמרו ממ"ש רבינו אח"כ דכיון שאסר הכתוב הבישול מכ"ש האכילה וכיון שחייב מלקות על הבישול בחצי זית מזה וחצי זית מזה כ"ש וק"ו שיתחייב אם יאכל אותו. גם עיין להרב לח"מ שנדחק הרבה בזה ועיין עוד להרב דינא דחיי ז"ל ועיין מעבר לדף.

ב

לא שתק הכתוב וכו'. כתב הרב המגיד במדרש ויקרא רבא בשלשה מקומות וכו' ובריש הלכות טומאת מת כתב רבינו טומאת משא מפי השמועה וק"ו הדברים וכו' ויראה לי ששתק ממנה הכתוב כדרך ששתק מאיסור הבת לפי שאסר בפירוש אפילו בת הבת ושתק מאיסור אכילת בשר בחלב לפי שאסר בפירוש אפילו בישולו כך שתק מטומאת משא במת וכו' ע"כ. ומרן הקדוש תמה שם דקי"ל אין עונשין מן הדין ותירץ דבבת הבת גילוי מלתא בעלמא הוא וכמ"ש בסנהדרין דף ע"ו וכמ"ש רש"י שם ובשר בחלב מכיון שאסר בישולו הוי בכלל לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל יאכל. אי נמי דמשמע שלא אסרה תורה לבשל אלא כדי שלא יבא לאכול וכעת משמע דגילוי מלתא בעלמא וכו' ע"כ. והנה בחולין דף קט"ו נחלקו באיסור אכילת בשר בחלב מהיכא ילפינן לה ורבינו ז"ל בס' המצות פסק כתנא דבי ר' ישמעאל דתלתא קראי דלא תבשל חד לבישול וחד לאכילה וחד להנאה וכאן בחיבורו תפס לו סתם ספרי דמשוה הנך תלתא אהדדי דהיינו טומאת משא ובת הבת ובשר בחלב. והרב לח"מ ז"ל תמה על רבינו כאן דאיך הניח גמרא דידן ופסק כהספרי ע"כ ואין זה תימה כלל חדא דליכא נפקותא לענין דינא אלא למסבר קראי אתו דבגמרא דידן איכא פלוגתא ובספרי מתנייא סתמא ועוד דידוע שדרכו של רבינו לפסוק היפך שיטת הגמרא כשהספרי חולק עליה עיין להכנה"ג בכללי הפוסקים סי' כ"ח. גם אינו תימה אם לא הלך לשיטתו בחיבורו למ"ש בספר המצוות הנ"ל והאי נמי שכתב מרן לכאורה מתיישב על נכון לפשטן של דברי רבינו. אך התירוץ הראשון דהגילוי הוא מלא תאכל כל תועבה וכו' קשה שזו היא מימרא דרב אשי שם דף קי"ד דקאמר מנין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל יאכל ולפ"ז הוי לאו שבכללות ואין כאן מלקות ורבינו חייב מלקות באוכל בב"ח ולזה י"ל דכיון דנפיק מק"ו אהני לן גם למלקות.

אך מה שיש להקשות ממ"ש בפי"ח דפסולי המוקדשין דין ג' וז"ל כל קרבן שנאמר שהוא פסול בין שנפסל במחשבה בין במעשה וכו' כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה שנאמר לא תאכל כל תועבה מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין ע"כ. ומדדקדק לכתוב שאין הכתוב מזהיר וכו' משמע דדוקא קאמר וזה הוציאו רבינו מהספרי ג"כ פרשת ראה דאיתא התם ר' אליעזר אומר מנין לצורם אוזן בכור ואוכל ממנו שהוא בלא תעשה ת"ל לא תאכל כל תועבה אחרים אומרים בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר נאמר כאן תועבה ונאמר להלן לא תזבח לה' אלהיך שור ושה וכו' מה תועבה האמורה להלן בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר אף תועבה האמורה כאן בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר ומדיליף לה בגזירה שוה משמע דדוקא קאמר ולא אתא לדרשא דכל שתעבתי לך. תדע עוד דרבינו פסק פ"ב דבכורות דין ז' דהמטיל מום בבכור הואיל ועשה עבירה קונסין אותו ואינו נשחט על מום זה וכו' הרי דאין בו שום איסור מדאורייתא ולא ס"ל כר"א דקתני בספרי דיש בו בל"ת מלא תאכל כל תועבה ואם איתא לדברי מרן דדרשינן האי קרא לכל שתעבתי למה לא יאסור מטיל מום בבכור אכילתו לפחות וכבר ראיתי להכנה"ג יו"ד סי' פ"ז שהאריך הרבה בכוונת רבינו ונתקשה קושיות אחרות על לשון זה של מרן ז"ל והניחו בצ"ע ולא הזכיר קושיין כלל ועיין להרא"ם פרשת ראה ודינא דחיי דף קל"א.

ג

ולא נאמר גדי וכו'. קצת קשה דהא גדי אצטריך לכלול ולד השור והשה והעז כנ"ל ואפשר שכוונתו אינו על תיבת גדי אלא בחלב אמו דהו"ל למכתב בחלב אם ומדכתב בחלב אמו השמיענו דדיבר בהווה שדרך הוא לבשל החלב של האם עם הגדי וכן מצאתי להרב דינא דחיי.

אבל בשר בהמה טהורה וכו'. הרב ב"ח יו"ד סי' פ"ז דקדק מדכתב רבינו ברישא אין אסור מן התורה וכו' וסיים ג"כ אין חייבים דהכל מדין תורה קאמר והן הכי נמי דמדרבנן אסור בין בישול בין אכילה בין הנאה ולא ביארו רבינו להדיא משום שגם בגמ' לא בא להדיא אלא נקט במתני' לשון בישול כל דבר שיש בו בישול אכילה והנאה וכו' עיין עליו. והדבר קשה דבבשר בהמה טמאה איך שייך לגזור דהא ודאי לא גזרו חז"ל אלא בדברים ההווים ונמצאים שמא יבואו לידי איסור תורה אבל נדון זה נראה רחוק מן השכל דאין דרך העולם לבשל בשר בהמה טמאה בחלב כי אם לרפואה וזה יתכן אחד לכמה שנים והן נזהרין בו מכח איסור אכילת הבשר ובפרט לאסור אפילו הבישול וההנאה ותו דבאכילה כבר רביע עליה איסורא דטמאה ותו דהמדקדק בלשון רבינו מצד אחר נראה דלהדיא התיר הבישול אפי' לכתחילה מדכתב אבל בשר בהמה טהורה שבשלו וכו' מותר לבשל וכו' דזה נראה שפת יתר והכי הו"ל למימר אבל בשר וכו' מותר לבשלו וכו' ותיבת שבשלו היא מיותרת אלא ודאי שנתכוון לכפול הדבר לאשמועינן דאין בו שום איסור לא מדאורייתא ולא מדרבנן ומ"ש אין חייבים על אכילתו וכו' דמשמע חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא לא כתב כן אלא כלפי הטמאה דעכ"פ יש בה איסור דטמאה וק"ל.

ד

וכן בשר חיה ועוף וכו'. גם בזו הכריח הרב ב"ח ז"ל דיש איסור מדבריהם לדעת רבינו גם בבישול והנאה מכח דברי רב אשי שאמר בגמרא דה"ק כל הבשר אסור לבשל בחלב מהן מדברי תורה ומהן מדברי סופרים חוץ מבשר דגים וחגבים וכו' ע"כ. ומלבד מ"ש הרב המגיד דהאי לבשל לאכול הוא ולישנא דקרא נקט גם ממה שהוסיף רבינו לתת טעם לאכילה כדי שלא יפשעו העם וכו' ויאכלו בשר בהמה טהורה וכו' משמע להדיא דאאכילה דוקא גזרו ולא אבישול ואהנאה גם בפי' המשנה כתב להדיא דשרי עיי"ש ועיין עוד להרב פר"ח שם. ומה שיש לדקדק על רבינו דבפ"ב דהלכות ממרים כתב להדיא דבשר חיה בחלב הוא אסור מפי השמועה ומרן הקדוש כתב שם דבדרך משל בעלמא כתב כן וכן מצאתי גם למהרשד"ם או"ח סי' ב' וכ"כ הרב לח"מ בדרך השני. אך הדרך הראשון שכתב בשם רב גדול דהאי וכן בשר חיה קאי אלעיל ואח"כ מתחיל דין העוף וכלומר דבשר חיה דינו כדין בשר בהמה וכו'. גם בס' דינא דחיי ראיתי שכתב דאי לאו דמסתפי הוה אמר דתיבת חיה שכתוב כאן היא ט"ס וצ"ל וכן בשר עוף וכו' וזה כדי להסכים למ"ש בהל' ממרים ומלבד הדוחק הנראה לעין עוד מדקדוק דברי רבינו אין לומר כן ומ"ש רבינו שהרי אין משמע הכתוב אלא גדי בחלב אמו ממש כוונתו דהכתוב משמע כפשוטו ויש לחוש שיטעו ויבואו להתיר אפילו בהמה טהורה לכך הוצרכו חז"ל לגזור כדי לגדור.

ה

דגים וחגבים וכו'. משנה שם אליבא דכו"ע והרב ב"י סי' פ"ז אחר שהביא דברי רבינו כתב דמ"מ אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה וכו' ע"כ וכ"כ הלבוש ז"ל והכנה"ג הביא מי שחלק עליהם ומי שהליץ בעדם ודעת רוב הפוסקים שהוא ט"ס בדברי הרב ב"י וצ"ל דגים עם בשר אך אין הלשון מתיישב כלל ומאי דקשה לי טובא דאם יש בו חשש סכנה איך התירוהו במשנה ולא ביארוהו בגמרא גם רבינו שהיה ראש הרופאים איך לא חש לה ומנהג העולם שלא ליזהר וצל"ע.

ומ"ש רבינו

והשוחט עוף וכו' פירש הרב המגיד משם הרשב"א דגמורות היינו שיש להם חלבון וחלמון ע"כ. נראה שכוונתו שכיון שדברי רבינו סתומין יש לדון בהם להחמיר אך רש"י והרא"ש ז"ל פירשו בהיפך דגמורות היינו בחלמון לבד וכו' וכיון דבשר עוף גופיה לא הוי אלא מדרבנן לא ידעתי למה נטה הרה"מ ז"ל להחמיר ועיין להרב ב"י והכנה"ג סי' פ"ז.

ו

המעושן וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל שהיא בעיא דלא אפשיטא בירושלמי פרק הנודר מן המבושל וידוע שספק תורה להחמיר ואין לוקין עליו ע"כ. והפר"ח יו"ד סי' פ"ז כתב עליו דאף דלא אפשיטא הכא אפשיטא בירושלמי גופיה בפ' כלל גדול דקתני הצולה והמטגן השולק והמעשן כולהו משום מבשל ע"כ. ולדבריו קשה דא"כ למה לא חייב רבינו מלקות במעשן כיון שלענין שבת פשיטא ליה להירושלמי דנקרא בישול ותו דאי משבת ילפינן אמאי לא מחייבינן בצלי וטיגון דקתני בירושלמי דלענין שבת מקרי בישול ואלו הפר"ח שם רצה להכריח מהירושלמי דנדרים דמדמספקא ליה במעושן מכלל דצלי פשיטא ליה דאסור מן התורה ע"כ והשתא כיון שנפשט מן הירושלמי גופיה כפי דעת הרב דאפי' מעושן מקרי לענין בשר בישול כ"ש צלי ולילקי עליה כיון דעדיף ממעושן לדעת הרב ז"ל. אכן האמת נראה דהיכא דאתמר אתמר ודוקא כשאמרו בפי' דבישול דבשר בחלב שוה לדין בישול שבת הוא דאמרינן הכי אך מן הסתם לא משוינן בישולי שבת לבישול בשר בחלב והדין עם הרה"מ ז"ל דלענין בשר בחלב לא אפשיטא במעושן משום שאמרו כן להדיא וז"ל שם רבנן דקסרין שאלון מעושן מהו שיהא בו משום תבשילי שבת מהו שיהא בו משום בשר בחלב וכו' ע"כ. ומה שאמרו בפ' כלל גדול אינו אלא לענין שבת דוקא דמדקחשיב ביה צולה ומטגן ושולק ומעושן ואין לדמות בישולי שבת לבישול בשר בחלב אלא היכא דאיתמר להדיא ובהכי ניחא דצלי ומטגן לא הזכירם רבינו כלל משום שלא הוזכרו לענין בשר בחלב לא בגמרא דידן ולא בירושלמי ופשיטא שיש להחמיר בספק. ושלוק שהוזכר בפ' כלל גדול הנ"ל אם הוא כפשוטו שנתבשל יותר מן הראוי פשיטא שהוא חייב שכיון שנאסר מעת שהתחיל להתבשל אפילו כדרך שבני אדם אוכלין אותו מהיכן יפקע איסורו וכמ"ש הפר"ח שם אך האמת נראה שזה השלוק היינו באופן אחר.

ודע דבגמרא דף קי"ג בעא מניה רב אחדבוי בר אמי מרב המבשל בחלב הגדיה שלא הניקה מהו אמר ליה מדאצטריך לשמואל למימר בחלב אמו ולא בחלב זכר זכר הוא דלא אתי לכלל אם אבל האי כיון דבא לכלל אם אסור ע"כ ורבינו השמיטה גם הרי"ף והרא"ש לא הזכירוהו ונלע"ד דכיון שכתבו דין חלב זכר שאין לוקין עליו משום דלא אתי לכלל אם מכלל דגדיה שלא הניקה דאתיא לכלל אם פשיטא שהוא חייב אכן אכתי קצת קשה למה לא הזכירוהו להדיא לענין המלקות שהוא חידוש עכ"פ ונראה שדייקו ז"ל מלשון הגמ' דקאמר אסור ולא קאמר חייב משמע קצת דאיסורא דאורייתא בעלמא קאמר אבל לענין מלקות אפשר דבעינן אם כפשטיה דקרא ולכך סמכו עצמן על מאי דכתבו חלב זכר פטור דמשמעותו דאיסורא איכא עכ"פ מעתה מכ"ש וק"ו גדיה שלא הניקה ולכך לא חשו לבארו ועיין להרב דמשק אליעזר דף שצ"ו.

וכן המבשל וכו' או בחלב מתה. מדסיים רבינו פטור ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב משמע דמשום דבר אחר לוקה ומסתברא דקאי אדם שסיים והיינו דנקט ואינו לוקה על אכילתו בלשון יחיד אך נראה שזה אינו מוכרח דבחלוקה שאחר זו כתב גבי המבשל בשר מתה וחלב דהיינו תרבא ואינו לוקה על אכילתו בלשון יחיד ושם בהכרח דקאי אשניהם דבשר מתה היא נבלה וחלב דהיינו תרבא הוא חייב ומה שהביאני לידי ספק זה הוא למה שנחלקו הפוסקים בדעת רבינו אם חלב המתה דהיינו נבלה אסור מן התורה או לא דהרב לח"מ ז"ל כתב לדעת הרב ב"י בדעת רבינו דלוקין עליו משום נבילה דאף דרבינו כתב בפ"ג דחלב הטמאים אינו לוקה עליהן וכו' דיש חילוק בין חלב הטמאים לחלב הנבילה דחלב נבילה לקו עלה משום נבילה אבל בחלב הטמאים לא דכתיב מבשרם לא תאכלו וכו' אבל מהרו"ך [בדרישה] ז"ל האריך להשיב על מ"ש בית יוסף דהמבשל בשר בחלב מתה לוקה על אכילתן משום נבילה וכתב דמהיכא תיתי לן ללקות על חלב מתה משום נבילה הרי חלב זה כנוס היה בבהמה וא"כ אינו חייב עליו מלקות דהו"ל דומה לביצת נבילה דאינה אסורה מדאורייתא וכו' ע"כ וכ"כ הדמשק אליעזר דף שצ"ו.

אך הרב ב"ח בקונטרס אחרון כתב וז"ל ולפענ"ד נראה דלא דמי לביצת נבילה שנגמרה ומונח בנבילה כמונח בכד אבל החלב שנבלע בגומות דינו כנבילה עצמה כאבר מאיבריה וראיה מדכתב הרמב"ם פ"ד מהלכות מאכלות אסורות קיבת הנבילה מותרת מפני שהוא כשאר טנופת שבגוף אלמא דאי לא הוי טנופת דינו כנבילה ואע"ג דאיכא למימר דאפילו לא הוי טנופת אינה אסורה אלא מדרבנן מ"מ אין זה אלא בקיבתה של נבילה שינקה מן הכשרה אבל חלב נבילה גופה חשוב כגופה ולוקה עליה משום נבילה עכ"ל. והמדייק בדברי רבינו בריש פ"ג נראה שחלב הנבילה הוא מותר מדין תורה כמו הביצה שכתב וז"ל כל מאכל היוצא מן המינים האסורים (דמשמע שהם אסורין מעיקרן ולהכי נקט לשון מן המינים) וכו' כגון חלב בהמה וחיה טמאים וביצי עוף ודג טמאים אסור באכילה מן התורה וכו' ע"כ הרי שהשוה החלב לביצה לענין הטמאים ומינה נמי לטהורים דכיון שהביצה מותרת ה"ה לחלב ועוד דשם בדין י"ב וי"ג הביא דין החלב וגבינות הגוים שהחלב טמא אינו עומד ואם איתא אמאי לא חש לחלב הנבילה דהגם שהוא דבר קצת רחוק מ"מ הרי הוא עומד. גם בדין הקיבה פ"ד דין י"ט הו"ל לרבינו לחלק בין הקרוש להצלול אם איתא דבצלול לוקה ואיך שיהיה אם איתא דיש חיוב מלקות בחלב הנבילה הו"ל לרבינו לבארו להדיא ודו"ק.

בחלב הזכר. מימרא דשמואל בחלב אמו ולא בחלב זכר וס"ל לרבינו דאיסורא מיהא איכא אמנם הרשב"א בתורת הבית דף פ"א התירו להדיא אפילו מדרבנן ואפי' מפני מראית העין אין בו וקשה דהרשב"א עצמו הביאו הרב ב"י סי' פ"ז שכתב דבחלב אשה אסור מפני מראית העין גם הרב המגיד כתב משם הרשב"א בריש פ"ו גבי דם דגים דאסור מפני מראית העין עיי"ש. אם לא שנאמר דחלב זכר אינו מצוי ואפשר ג"כ שהוא צלול הרבה עד שאין לחוש למראית העין משא"כ בחלב אשה ודם דגים דמראיתן כמראה חלב ודם גמור ודו"ק.

שאין איסור בשר בחלב חל על איסור נבילה וחלב. לכאורה קשה טובא כיון שע"י הבישול נאסר גם בהנאה למה לא יחול איסור זה באכילה ע"פ מ"ש בפי"ד דין י"ט דיש אוכל כזית אחד ולוקה עליו חמש מלקיות וכו' הקדישה נאסר חלבה בהנייה ומתוך שנוסף בו איסור הנייה נוסף עליו איסור קדשים וי"ל בפשיטות דבשלמא קדשים דלקי על ההנאה וחייב קרבן מעילה כמ"ש רבינו שם להכי נקרא איסור מוסיף על ההנייה משא"כ בשר בחלב דאין לוקה על ההניה כלל כמ"ש לעיל ובריש פ"ח דין ט"ו. להכי א"א לקרותו איסור מוסיף לשילקה עליו וכ"כ הרב לח"מ ז"ל ופשוט ועיין עוד להרב דינא דחיי ז"ל דף קל"ב.

ז

אבל המבשל שליה או עור וכו'. נראה שיש לחלק בעור דאם הוא ממקומות הרכין שדינן כבשר פשיטא שיתחייב וכמ"ש רבינו לעיל פ"ד דהיינו כגון עור בית הבושת וכו' ועור השליל כולו וכיוצא ודו"ק.

ח

או חלב שנפל לתוך הבשר וכו'. לכאורה נראה מיותר דכבר ביארו לקמן נפל חלב לתוך קדרה של בשר וכו' ואין לומר משום דהכא השמיענו בנתבשל עמו דגם זה מלתא דפשיטא היא אלא צ"ל דתנא והדר מפרש וק"ל ומ"ש במה דברים אמורים שקדם והוציא וכו' הטעם משום שתכף שנפל פולט ממנו טעמו אבל מה שבלע הוא מהחלב אינו פולטו אלא אחר שנח וכן אמרו בגמרא איידי דטריד דמבלע לא פלט פי' לא פלט מה שבלע וכו' אך כשלא קדם וסילקו בעינן ששים כנגד החתיכה כולה דנעשית נבילה ובכולה משערינן ואין להקשות דלא תסגי בששים נגד החתיכה דניחוש שמא בלע ופלט הרבה פעמים עד שנתרבה איסורו יותר מכל גוף חתיכת הבשר די"ל דקמא קמא בטיל ואין לנו להחמיר יותר וכ"כ הרב פר"ח סי' צ"ב משא"כ בשאר איסורין וכמ"ש הכנה"ג סי' צ"ב בהגהת הטור אות ג' וז"ל כתוב באורחות חיים מעשה באשה שבשלה בשר מע"ש בלי מליחה ושאלוה על המים ואמרה שהיו המים רותחין והתירוה כמה חכמים מפני כן דהו"ל החליטה ומטעם אחר דבמאי דנפיק מינה משערינן אפילו אין הקדרה רותחת וכו' ע"כ. ובסי' ק"ו בהגהת הטור אות ב' כתב דבכולא משערינן משום דלא ידעינן כמה נפיק וכו' וכן נראה מדברי רבינו דבבשר וחלב אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה ובכולה משערינן והיינו אפשר לסוחטו שאמרו שם בגמ' ופסק רבינו דאסור וכמו שמתבאר מדברי הרב המגיד ז"ל וכן פסק הטור שם.

והרב ב"י כתב דכיון דהרמב"ם והרא"ש מסכימין כדברי הרב רבינו אפרים (שהביאו התוס' ז"ל דף ק') הכי נקטינן וכ"ש שהרשב"א והרה"מ והרמב"ן בתשובות מסכימין וכו' ואע"ג דהר"ן לא ס"ל כוותיה מ"מ הרי כתב דבשאר איסורין לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא מדרבנן וכיון דפלוגתא בדרבנן הוא נקטינן לקולא כנ"ל עכ"ל. ולכאורה קשה טובא במ"ש וכיון דפלוגתא בדרבנן היא וכו' דכיון שהזכיר הרמב"ם והרא"ש והרשב"א והרמב"ן שפסקו להקל הו"ל הר"ן יחיד לגבייהו וכיון דהוו רובא דמנכר אף את"ל דהוה איסורא דאורייתא כרובא הו"ל למפסק אכן י"ל בחדא מתרתי או דקאי למ"ש שם לעיל מינה בשם הסמ"ג בד"ה ופסק רבינו אפרים וכו' דאין לעשות מעשה להקל כדברי רבינו אפרים כי כל רבותינו הקדמונים חולקים עליו ובסמ"ק כתב דאין השיטה מוכחת כדברי רבינו אפרים וכו' ע"כ. מעתה הרי כמה רבנים חלקו על רבינו אפרים ומשו"ה כתב דכיון דפלוגתא בדרבנן הוא נקטינן לקולא.

אי נמי י"ל משום דהר"ן ז"ל הזכיר הירושלמי דמסכת ערלה פ"ב דאיתא התם גריסין של תרומה שנפלו עם עדשין של חולין ויש בהם נותן טעם ריבה עליהן עדשין של חולין מותר עד כמה מרבה דרבי ורבי ישמעאל ב"ר יוסי על דעתיה דרבי דו אמר עד שירבה על כולהון על דעתיה דר"י ב"ר יוסי דו אמר עד שירבו על הנופלין ופירש מהר"י ליב ז"ל ריבה עליהן בשוגג מן העדשין עד שאין טעם הגריסין נרגשין מותר עד שירבה על כולהון אפילו על העדשים דלכתחילה נעשו העדשים חתיכה דאיסורא לפיכך צריך לבטל גם העדשין על הנופלין והן הגריסין שאין העדשים נעשין חתיכה דאיסורא ע"כ הרי דרבי דהלכה כמותו מחבירו ס"ל דחתיכה נעשית נבילה גם בשאר איסורין שמכח זה הירושלמי כתב הפר"ח שם ס"ק י"ד דמכל הפוסקים כרבינו אפרים נעלם זה הירושלמי וכו' דהדיעה מכרעת שאין להרהר אחריה וכו' עיי"ש.

ואני הצעיר אומר דחס לן לומר כן דודאי כל יקר ראתה עינם וגם הרב דמשק אליעזר הביא זה הירושלמי ואפ"ה כתב בדף שמ"ג דהלכתא כרבינו אפרים שהרמב"ם תלמיד תלמידו פסק כמותו וכו' עיי"ש והיינו טעמא דאלה הפוסקים זלה"ה שלא הזכירו זה הירושלמי משום דס"ל דפליג אגמרא דידן וא"כ זה הוא כוונתו דהרב ב"י ג"כ שכתב דכיון דהוי דרבנן נקטינן להקל כדבר האמור גם מהרש"ך ח"ב סי' ל"ה תמה על מי שרצה לפסוק דלא כרבינו אפרים ז"ל עיין עליו והביאו הרב כנה"ג סי' צ"ב בהגהת הטור אות מ' ושם ג"כ תמה על הרב ב"י שכתב דבשאר איסורין לא הוי אלא מדרבנן דהרי מדברי מהר"י קולון שורש קנ"ב נראה דלמאן דאסר גם בשאר איסורין ס"ל דהוי דאורייתא עיין שם.

י

אבל אם ניער מתחילה ועד סוף. רוב המפרשים פירשו דכוונת רבינו דאפילו ניעור מתחילה לחוד סגי עיין להרב המגיד והרב ב"י סי' צ"ב והרב ב"ח ז"ל ועיין עוד להרב לח"מ.

יא

קדרה וכו'. פ' כל הבשר דף קי"א פריך תלמודא וליטעמיה קפילא ארמאה מי לא תנן קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם בשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנ"ט ואמרינן בשלמא תרומה טעים לה כהן אלא בשר בחלב מאן טעים לה ואמר לן ליטעמיה קפילא ארמאה וכו' ע"כ וכן איתא נמי בפ' גיד הנשה דף צ"ז והשתא רבינו שכתב לעיל דין ח' בשר שנפל לתוך החלב וכו' טועם הכותי את הקדרה וכו' אבל אם לא סילק משערין אותה בששים וכו' ע"כ, שנראה ברור דכי אמרינן טועם הכותי וכו' היינו אף אם אין בה ששים וכיון דהכא גבי קדירה נמי סמכינן אטעימת גוי למה לא ביארו רבינו כדי שלא נטעי דידוע דסתם נותן טעם שאמרו חז"ל הוא ששים דוקא אם לא שנאמר דכיון דלעיל הזכיר ששים וכאן שינה וכתב בנותן טעם אתא לאורויי דהדברים כפשטן דנותן טעם דוקא קאמר ולא ששים ומפני שרצה להעתיק המשנה כצורתה לא ביאר טעימת הגוי ודו"ק ופרטי דין זה ביארו רבינו פרק ט"ז עיי"ש.

יב

לפיכך אם קרעו ומירק החלב וכו'. לא ידעתי מאין הוציא רבינו שצריך למרק גם לצלי דבגמרא לא הוזכר אלא קריעה וקריעת שתי וערב וטיחה בכותל ובצלי רבו הפירושים רש"י ור"ת והרי"ף והר"י ז"ל עיין עליהם וכיון דרבינו הצריך קריעה גם לצלי א"כ מירוק למאי בעי הא נורא מישאב שאיב וכן משמע להרמ"ך בכת"י עיין עליו. והנה ראיתי להרב ב"י סי' צ' שכתב בזה דלא אמרינן נורא מישאב שאיב אלא בפליטת דבר מועט אבל בכחל שהוא מלא חלב לא אמרינן הכי עיין עליו ועוד נראה לענ"ד דלא מצינו שאמרו חז"ל נורא מישאב שאיב אלא גבי דם ואף את"ל שישאר שם מעט דם הו"ל דם האברים שלא פירש שהוא מותר לגמרי משא"כ גבי חלב שאם ישאר בו חלב הוי אסור עכ"פ מדרבנן מיהא ותדע עוד שהרב כנה"ג יו"ד סי' ע"ג גבי בשר לצלי פלפל והביא משם הרבה מגדולי הפוסקים שיש להדיח הבשר קודם שיצלנו כי לא אמרו נורא מישאב שאיב אלא בדם הנבלע לא בדם שהוא בעין דאדרבה האש מייבשו עיין עליו. ועוד מצאתי להפר"ח סו"ס פ' שכתב שטבע המלח להפליט הדם ולא החלב עיי"ש והוא מהמפרשים ז"ל. מעתה אף אנו נאמר שכן טבע האש ודע דבשו"ת תרומת הדשן סי' קפ"ב כתב דאם חתך הכחל דק דק הו"ל כמו טיחה בכותל ושרי לבשלו עם בשר לדעת רבינו וסיעת מרחמוהי והסכימו על ידו האחרונים ז"ל עיין עליהם. ודע דרבינו פ"א דטומאת אוכלין דין כ"ג פסק דחלב שבכחל שחישב עליו בטלה דעתו והרי הוא טהור ע"כ דמשמע דאין לו דין חלב וכאן משמע להדיא דדין חלב גמור יש לו אלא שהתורה לא אסרה חלב שחוטה בדין בשר וחלב אם לא שנאמר דאף שיש לו דין חלב מ"מ אין דרך לסוחטו ולאוכלו כלל ולכך כשחשב עליו בטלה דעתו וכו'.

יג

שהכחל עצמו שנתבשל נעשה כחתיכה האסורה. יש לדקדק דלפי טעם זה למה לא נשער בקדירה שניה חוץ מן הכחל וצ"ל דכיון דעיקר איסורו אינו אלא מדבריהם הקילו בו וכמ"ש רבינו פט"ו וז"ל אבל כחל שנתבשל עם הבשר בששים וכחל מן המנין הואיל והכחל מדבריהם הקילו בשיעורו ע"כ. והר"ן פ' גיד הנשה כתב משום דכיון שאינו נאסר אלא מפני מראית העין אין להחמיר בקדירה שניה מבראשונה ע"כ. וראיתי להט"ז יו"ד סי' צ' שכתב מחלוקת חדשה שלא הזכירוה הפוסקים בין הרמב"ם והרשב"א דהרמב"ם ס"ל דבדרבנן לא אמרינן חתיכה נעשית נבלה אפילו בבשר וחלב כמ"ש פט"ו דין כ"ז דחלב שנפל לקדירה של בשר עוף ונתן טעם בקדירה מרבה עליו עוף עד שיתבטל הטעם ע"כ. ולהרשב"א אפילו אם נפל ממילא אח"כ בשר עוף לא מהני דחתיכה עצמה נעשית נבלה וכו' ע"כ. ולכאורה דבריו תמוהין במ"ש דלהרשב"א אפילו אם נפל ממילא לא מהני דהא אפילו איסור דאורייתא כשנתבטל מאליו נראה דמהני מכ"ש איסור דרבנן והרי הרב ב"י שם סימן צ"ט ד"ה ומ"ש רבינו בזה בשם הרשב"א הנה בתורת הבית הארוך כתב ומיהו וכו' נמצאו ג' דינין בביטול האיסורין וכו' איסור של דבריהם שיש לו עיקר מן התורה אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו ואם עשה כן מזיד אסור אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליו ומבטלו וכו' הרי מבואר יוצא דכשנפל ההיתר מעצמו משרא שרי לדעת הרשב"א ז"ל. והנראה לענ"ד פשוט בדעת הט"ז ז"ל דכוונתו כלפי דברי הרמב"ם ז"ל דס"ל דדי בביטול הטעם שנתן בקדירה לחוד ואפי' להרבות בידים שרי ולזה כתב דהא להרשב"א אפילו נפל מאליו לא מהני משום דאיהו ס"ל דחתיכה נעשית נבילה וכיון שכן בעינן ששים כנגד החתיכה כולה שנפל עליה החלב ולא משערינן בכמות החלב לחוד כדברי הרמב"ם ואם יתכן שיפול בזאת הקדירה תשלום הששים מהיתר כנגד החתיכה שנפל עליה החלב דנעשית נבילה או כנגד הקדירה כולה כגון דלא ידעינן וכו' הן הכי נמי דמודה ואזיל דסגי בהכי אלא דעם כל זה אכתי הוא מגומגם למ"ש דזו מחלוקת חדשה שלא הזכירוה הפוסקים דכיון דהרב ב"י בסי' צ"ט הביא דבריהם ופסקו בשו"ע והרמ"א ז"ל הזכיר דעת הרשב"א בהגה"ה הרי נתבאר המחלוקת וגם התולדה להדיא ודוק.

ואין משערין בו אלא וכו'. הנה בגמ' דף צ"ז אמר רב נחמן כחל בששים וכחל מן המנין אמר רב יצחק וכחל עצמו אסור ואי נפל לקדירה אחרת אוסר אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן כי משערינן בדידיה משערינן או במאי דנפק מניה משערינן פשיטא דבדידיה משערינן דאי במאי דנפק מניה מנא ידעינן אלא מעתה נפל לקדירה אחרת לא יאסר כיון דאמר ר"י וכחל עצמו אסור שויוה רבנן כחתיכה דנבילה ופי' רש"י בדידיה משערינן דבעינן שיהא בהיתר ס' כמותו או במאי דנפיק מניה אין צריך שיהא בהיתר אלא בס' מה שפלט זה דהאי מאי דאתי קמן לאו בקדירה הוא ומשדא שדינן ליה לבר אלא מעתה הואיל ובדידיה משערינן הא אבטיל כוליה שהלך כל עצמו בתבשיל וכו' וכיון דכוליה בטלתיה נפל בקדירה אחרת אל יאסור ע"כ. וכ"כ התוס' בפי' ראשון והוסיפו פי' שני דאלא מעתה קאי אהא דאמר וכחל מן המנין וכו' והנה הרב המגיד ז"ל כתב דמ"ש רבינו אין משערין בו אלא כמות שהוא וכו' נראה שהוא פי' למ"ש בגמ' בדידיה משערינן או במאי דנפק מניה ויפרש רבינו או אף במאי דנפק מניה ע"כ והרב ב"י יו"ד סי' צ' כתב עליו וז"ל ואיני יודע איך יוכל לישב על פי' זה מה שהקשו בגמ' כשאמרו פשיטא דבדידיה משערינן אלא מעתה נפל לקדירה אחרת לא יאסור וכן מ"ש פשיטא דבדידיה משערינן דאי במאי דנפק מניה מנא ידעינן ואם פירוש במאי דנפק מניה אף במאי דנפק מאי קשיא ליה מנא ידעינן הרי יכולין אנו לידע כמה היה בשעה שנפל עכ"ל. ובהשקפה ראשונה לא ידעתי מאי קשיא ליה להרב ב"י על הרה"מ מכיון שכבר יש לנו פי' שני של התוס' דכי פריך אלא מעתה וכו' קאי אמאי דקאמר ר"נ דכחל מן המנין מעתה שפיר פריך וכן מצאתי להרב ב"ח והרב לח"מ ז"ל.

גם מ"ש הרב ב"י שם דנפק"ל לרבינו מההיא דההוא כזיתא דתרבא וכו' וכתבו רבינו בכחל וה"ה בשאר איסורין ע"כ אין נראה כן מדברי רבינו וכבר הושג גם בזה עיין עליו מכ"ש דכחל לא הוי אלא מדרבנן ומשונה משאר איסורין שהוא מן המנין ואיך נלמוד שאר איסורין ממנו בסתם אכן מאי דנראה לענ"ד בדעת רבינו שהוא כפי' רש"י ממש אלא שבעוצם חכמתו רצה להשמיענו שני דינים בכלל אחד דידוע דדברי הגמ' ופי' רש"י קיימי אקדירה ראשונה דמשערינן כמו שבא לפנינו אחר שנתבשל אבל אם נפל אח"כ לקדירה שניה יש להסתפק שנשער כשעת נפילתו אחר שנתבשל בקדירה ראשונה דהא כבר שיערנו בו כך בפעם ראשונה ואף אם נצטמק יותר עכשיו אפשר שאין לשער אלא כמו בראשונה דהיינו כמה שקל דרך משל אם אחר שנתבשל בראשונה שקל ליטרא ועכשיו שנפל בקדירה שניה שוקל חצי ליטרא היה אפשר לומר שנשער בליטרא כמו ששיערנו בראשונה והיינו בשעה שנפל לכך כלל רבינו השני דינים במתק לשונו והאי אין משערין אלא כמות שהוא בעת שנתבשל לא כמות שהיה בשעה שנפל קאי לקדירה שניה שסיים ומינה אנו למדין גם לקדירה ראשונה דהדין ג"כ כך דמשערין כשעה שנתבשל ג"כ ולא חש לשנטעה ונאמר דבקדירה ראשונה שהיה בו האיסור נחמיר ונשער גם במאי דנפיק מניה דמכיון שלא ביאר סתמו כפירושו דדין קדירה ראשונה כדין קדירה שניה מכ"ש שכבר הקדים שמשערין בו בששים כבראשונה כלומר דשניהם שוין והמדקדק בדברי הרב המגיד יראה דלא פסיקא ליה מלתא בדעת רבינו מפני שהבין כפשטן של דברים דאקדירה ראשונה קאי ולכך כתב ומ"ש רבינו ואין משערין וכו' נראה שהוא פירוש וכו' ומדכתב לשון נראה הורה לנו שנסתפק קצת בדבר וכן סיים ויפרש רבינו או אף וכו' ולמה לא כתב ומפרש רבינו כדרכו בשאר מקומות אלא ודאי נראה שכתב כן מפני שנסתפק בדבר. אכן לפי דרכינו הכל מיושב ומתוקן כדבר האמור והמעיין יבחר כי תורה היא וכו'.

יד

אין צולין את הכחל שחתכו וכו'. מרן הקדוש ביאר כוונת רבינו שחתכו כדין חיתוך צלי כמ"ש לעיל דין י"ב והרב לח"מ ז"ל ביאר שחתכו שתי וערב וטחו בכותל ואף שלכאורה דברי הרב לח"מ תמוהין מ"מ כיון דתיבת שחתכו שכתב רבינו היא מיותרת דכל עצמו בדין זה לא בא אלא להודיענו דין צליית הכחל עם הבשר מכח זה אפשר לפרש דבריו דאף אם חתכו בחיתוך דבעי לקדירה אפ"ה אין צולין אותו למעלה מן הבשר ודו"ק.

טו

קיבה שבישלה וכו'. קצת קשה דרבינו פסק פ"א דטומאת אוכלין דין כ"ג דאם חשב על החלב שבקיבה הרי זה מטמא טומאת אוכלין והראב"ד ז"ל השיג עליו דפרשא בעלמא הוא ומרן הקדוש כתב שם דהוי דומיא דשליא עיי"ש. ולענ"ד נראה דכיון דראוי להעמיד בה חשוב אוכל דומיא דשאור לענין פסח ודע דרבינו פ"ד דין י"ט כתב דאף קיבת הטמאה מותרת וכו'.

טז

אסור להעמיד וכו'. דברי רבינו נכונין בטעמן והמפרשים ז"ל האריכו בזה עיין להרב ב"י והכנה"ג יו"ד סו"ס פ"ז.

יז

במה דברים אמורים וכו'. פסחים דף ע"ו פלוגתא דרב ושמואל ואף דבעלמא קי"ל כוותיה דרב באיסורי הכא פסקינן כשמואל משום דתניא כוותיה וכמ"ש רש"י שם אלא דהרב לח"מ ז"ל בפרקין ופ"ח דהל' קרבן פסח הקשה על רבינו גבי נטף מרוטבו על החרס ועל הסולת דאמאי לא ביאר בחרס וסולת רותח כאוקמתת הש"ס לשמואל והניחו בצ"ע ובאמת שגם הרע"ב ז"ל בפי' המשנה ביאר מתניתין בחרס וסולת רותח ועוד כתב דאותו קומץ ישרפנו כשאר קדשים ורבינו כתב שם שישליכנו משמע שאין צריך לשורפו והוא תימה דכיון דהפסח הוא כשאר קדשים למה ישליכנו. ובדוחק היה אפשר לומר דס"ל דאין קדושה ברוטב כלל ולקושיא ראשונה לפי חומר הנושא אפשר דכיון דלא אוקמו הכי בגמרא אלא כי היכי דלא תקשה מתניתין אשמואל דאמר בכל האיסורין תתאה גבר כבר השמיענו זה רבינו בפרקין ודוחק ולמ"ש מרן שם דלשון קליפה לא שייך בסולת כך הוא האמת אבל רש"י ז"ל בגמרא נקט נמי לשון קילוף בסולת עיין עליו. וראיתי להסמ"ג לאוין שכ"א שהעתיק ההיא דנטף מרוטבו על החרס וכו' והשמיט ההיא דנטף על הסולת ולא ידעתי למה גם בירושלמי נתקשיתי שכתוב שם דבצוננת אסור עיי"ש.

יח

מליח וכו'. מרן ז"ל פירש כוונת רבינו בסוגייא דפ' כיצד צולין דהאי הרי נאכל מחמת מלחו קאי אכותח וכו' ע"כ. ונראה דאין צריך לזה דבפ' כל הבשר דף קי"ב איתיה להדיא האי כותחא נאכל מחמת מלחו עיי"ש.

כג

פת שאפאה עם הצלי וכו'. רבינו לא חש לבאר שאפאה בתנור משום דסתם אפייה בתנור והוא העתיק הלשון שהיה לפניו בתלמוד ומינה לדגים שצלאן עם הבשר דמתסר ג"כ איירי משום דריחא מילתא היא ודלא כמו שהבין הטור יו"ד סי' צ"ה וכמ"ש הרב ב"י והרב ב"ח ז"ל וראיתי להרב דרישה ופרישה ז"ל שם שהליץ בעד רבינו אף לדעת הטור אכן נראה שבחכמה עצומה הבין דפי' רבינו כן שנתכוון למ"ש הרמ"ך על רבינו וז"ל קערה וכו' עיי"ש אכן בדברי הרי"ף ז"ל פ' גיד הנשה מתורץ עיין שם ועיין לרבינו סוף פט"ו דלא קא שרינן אלא בדיעבד וכו'.

כד

סכין שחתך וכו'. שם דף קי"א אמר חזקיה אמר אביי וכו' ושם אמרו דאם ערב דבר חריף עם דבר שאינו חריף וחתך באותו סכין מותר ורבינו השמיטו ומרן כ"מ נדחק ליישב דברי רבינו עיי"ש ולענ"ד נראה היותר נכון דרבינו לא הוה גריס מהני מילי ואילך וכמו שהזכיר הרב כנה"ג יו"ד סי' צ"ו בהגהת הב"י עיין עליו ומ"מ נראה דלא מחלקינן לדעת רבינו בין אם הסכין מקונח לאינו מקונח שהרי סתם הדברים והרב ב"י שם הביא כמה דעות בדין זה עיין עליו.

כה

אין מניחין וכו'. הרמ"ך ז"ל השיג על רבינו עיין עליו ומוכרחים אנו לומר שרבינו היה גורס האי שאיב והאי לא שאיב וכ"כ הרב לח"מ ז"ל ומ"מ הדבר קשה עדין שלא מצינו כן בשאר איסורין ודו"ק. שוב ראיתי להכנה"ג יו"ד סי' (כ"ט) [צ"ה] בהגהת הטור אות י"א שכתב בשם הגהות איסור והיתר דלרבינו דוקא מלח בצד כותח אסור מפני ששניהם חדים ובלעי אבל מלח אצל חלב שרי עיי"ש וסברא נכונה היא אך אם איתא אדמחלק רבינו בחומץ וכותח היה לו לחלק במלח וחלב ודוק.

כו

מי שאכל גבינה וכו'. פ' כל הבשר דף ק"ד וק"ה וכבר מרן הקדוש הליץ בעד רבינו ז"ל אלא דבמ"ש ויש סמך לפירוש זה וכו' הקשה הרב לח"מ וכו' עיי"ש ולא נעלם מעיני כבודו של מרן ז"ל ולכך דייק לכתוב ויש סמך כלומר דרך אסמכתא בעלמא דפשטן של דברים מוכח דבעי נטילת ידים וקינוח ותו לא מידי גם במ"ש ועוד דגרסינן וכו' הקשה עליו הרי הכנה"ג יו"ד סי' פ"ט היה רוצה לומר שהוא ט"ס עיי"ש ולפי מ"ש ניחא אך במ"ש שהעולם נהגו וכו' יפה תפס עיי"ש ולמה שלא חילק רבינו בין יממא לליליא נראה דס"ל דאגרא דוקא הוא דס"ל הכי ואנן לא קי"ל הכי אלא כסתמיות בית שמאי ובית הלל דלא מחלקי בהכי וראיתי עוד להכנה"ג שהכריח מדברי ר"ן דאמר בין תבשיל לגבינה חובה ולא מחלק בין יממא לליליא עיי"ש ומ"ש רבינו דזה הדין נוהג גם בחיה נראה דס"ל כהתוס' שם שכתבו בשם ר"ת דדוקא עוף אינו נדבק בידים ובשינים ובחניכים משא"כ חיה ובהמה דהא כבר הזכיר בראש הפרק דין ד' דחיה ועוף אינן מן התורה עיי"ש.

ואגב ראיתי להזכיר קושיא עצומה ששמעתי מקשים על הזהר הקדוש שבפרשת משפטים בפסוק לא תבשל גדי וכו' כתב וז"ל אשכחן דכל מאן דאכיל האי מיכלא דאתחבר כחדא או בשעתא חדא או בסעודתא חדא וכו' משמע דבסעודה אחת אפילו שימשוך בה כל היום אסור לאכול שניהם ובפרשת פינחס דף רמ"ו כתב שביעאה מים אחרונים וכו' אמצעיים בין גבינה לבשר וכו' הרי דהתיר לאכול שניהם בסעודה אחת דהא אמצעיים לא שייכי אלא בסעודה אחת ולענ"ד נראה דברי הזהר הם עפ"י הדין ולחלק כמו שחילקו הפוסקים ז"ל בין כשהגבינה רכה לכשהיא קשה דכשהיא קשה הרי היא כמו בשר ואף אם אכל גבינה קשה תחילה אסור לאכול אחריה בשר אפילו על ידי קינוח והדחה והם דברי הזהר פרשת משפטים אבל כשהגבינה רכה שרי לאכול אחריה בשר ע"י קינוח והדחה והיינו מים אמצעיים שכתוב בפרשת פינחס ודו"ק.

כח

מי שאכל בשר וכו'. שם אלא דקשה לדעת רבינו מאי בעי רב אחא בר יוסף לרב חסדא בשר שבין השיניים מהו קרי עליה הבשר עודנו בין שיניהם ע"כ וכיון דס"ל דטעם רב חסדא דאסר לאכול גבינה אחר בשר משום בשר שבין השינים מאי בעי וי"ל דרב אחא היה סבור מתחילה שהטעם הוא מפני השומן הנדבק בחיך כפי' רש"י ולכך בעי על הבשר וכשתירץ לו דמקרי בשר חדית לן דזה הוא טעמו של רב חסדא באשר הוא האמת שיותר הווה ומושך הטעם הבשר של בין השינים מהשומן ודו"ק.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---