אבן האזל/מאכלות אסורות/ט

אבן האזל ‏ מאכלות אסורות ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

בשר בחלב אסור לבשלו ואסור לאכלו מן התורה ואסור בהנאה וקוברין אותו ואפרו אסור כאפר כל הנקברין ומי שיבשל משניהם כזית כאחד לוקה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו וכן האוכל כזית משניהם מהבשר והחלב שנתבשלו כאחד לוקה ואעפ"י שלא בשל.

הלח"מ מביא גירסא שכתוב בה ומי שיבשל משניהם כאחד ולא כתוב כזית כאחד, ועמד לפי זה על מה שכתב המ"מ דפסק כלוי דמנליה דמיירי בחצי כזית מכל אחד, ותי' דסמך אסיפא שכתב וכן האוכל כזית משניהם מהבשר והחלב שנתבשלו כאחד, וזה אין בו כדי הוכחה כלל דדילמא מיירי מיורה גדולה וכמו שמתרץ הגמ' על רב, ולכן כ' דגירסתנו היא נכונה, אכן מה שכתב הכ"מ במה דכתב המ"מ על הא דכתב הרמב"ם וכן האוכל וכו' דאפי' רב מודה בהא, והקשה הלח"מ דהא בגמ' אמרינן דרב סבר דדוקא בבא מיורה גדולה, ותי' ע"ז הלח"מ דלפי הנוסחא שלנו שכתוב ברישא כזית כאחד יפרש המ"מ דמה דכתב הרמב"ם וכן האוכל וכו' מיירי באמת בבא מיורה גדולה ולכאורה דבריו תמוהים דמהיכי תיתי יכתוב הרמב"ם לשון שהוא שלא כהלכה אלא דאפשר לומר בכונתו דבלשונו אפשר לפרש בשתי פנים לפ"מ דפסק הרמב"ם מקודם דגם בלא בא מיורה גדולה הוי בשר וחלב ועובר על בישול ודאי משמע דבכה"ג חייב על אכילה, אלא דלשון זה בעצמו הי' אפשר לפרשו גם על בא מיורה גדולה.

ב

לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול כלומר ואפילו בשולו אסור ואין צריך לומר אכילתו כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת.

הלח"מ הקשה דהרמב"ם לא פסק כדברי הגמ' דילפינן איסור אכילה מקרא אחרינא, והרמב"ם תפס לשון המדרש, ועוד דבספר המצוות פסק להדיא דילפינן מלא תבשל ג' פעמים, ותי' הלח"מ דאי הוי רק משום דילפינן באם אינו ענין לא לקי והראה מקורו מד' התוס' בב"מ וכבר ציין המגיה דדברי התוס' שם הם בהיפוך.

אכן עיין במל"מ בפ"ה מהל' יסודי התורה ובפי"א מטומאת אוכלין דטעמא דלא לקי אהנאה הוא משום דכיון דלא נתפרש איסורו להדיא אף דדרשינן לי' מדרשא לא לקי, והנה הרמב"ם חילק בספר המצוות בין איסור אכילה לאיסור הנאה לענין מנין המצוות דאינו מונה אלא איסור אכילה, וכתב דאיסור הנאה אינו אלא כמו כל איסורי אכילה דאסירי בהנאה אלא דאיצטריך לא תבשל משום דלא הוזכר איסור אכילה בפירוש, וכיון שכן דאיסור לא תבשל לגבי הנאה אינו אלא גלוי דהוי כמו כל איסורי הנאה ולכן אינו לוקה, אכן לפ"ז אם נימא דעיקר טעמא דאינו לוקה הוא רק משום דעיקר איסור הנאה הוא משום דדומה לשאר איסורי הנאה אבל בל"ז הי' לוקה א"כ באיסור אכילה אף אם לא הי' סברא זו דלא שתק הכתוב הי' ג"כ לוקה.

ולכן מדברי הרמב"ם אלו ע"כ עלינו לומר דאי לאו סברא דלא שתק הכתוב לא הי' לוקה אפילו על אכילה, ולפ"ז נצטרך ע"כ לומר דענין מנין המצוות וענין למלקות הם שני ענינים דאפילו אם היינו מונים זה ללאו מיוחד לא היו לוקין.

ד

וכן בשר חיה ועוף בין בחלב חיה בין בחלב בהמה אינו אסור באכילה מן התורה לפיכך מותר לבשלו ומותר בהנייה, ואסור באכילה מדברי סופרים כדי שלא יפשטו העם ויבואו לידי אסור בשר בחלב של תורה ויאכלו בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, שהרי אין משמע הכתוב אלא גדי בחלב אמו ממש לפיכך אסרו כל בשר בחלב.

הגרעק"א בחידושי יו"ד סימן פ"ז הקשה על מה שהביא המרדכי ראיה דבו"ח שאינו אסור אלא מדרבנן אין בו איסוה"נ מהא דלא פריך למ"ד מפני מה אסרו גבינות עכו"ם משום שמעמידין בעור קיבת נבלה, ואמאי לא אסורה בהנאה משום בו"ח, אע"כ כיון דלא הוי רק דרך כבישה דאינו אלא מדרבנן אינו אסור בהנאה והק' הגרעק"א דהא בתוס' הקשו למה צריך קיבת נבלה דהא מכשרה נמי אסור משום בו"ח ותירצו משום דלא הוי אלא ספקא ומשום בו"ח הוי מותר דהוי ספקא דרבנן, והר"י מיגש תירץ משום דאמרינן דיש ס' ואינו אסור אלא משום מעמיד ומעמיד אינו אסור אלא היכי דהמעמיד בעצמו אסור אבל בו"ח כיון דלא יהיב טעמא חשיב כל חד וחד לחודא, וא"כ אין ראיה דמשום איסור דרבנן אינו אסור בהנאה.

והנה יש לעיין בדברי הר"י מיגש דלמה צריך לומר בשביל דליכא טעמא תיפוק ליה דאפילו איכא טעמא היינו דאפי' אם הי' כח המעמיד נחשב כמו טעמא, ונ"מ דע"י בישול היינו אומרים דאסור מדאורייתא, מ"מ הכא דמיירי ע"י כבוש הא גם בל"ז אינו אסור אלא מדרבנן, וכיון דאינו אסור אלא מדרבנן לא נחשב אלא כל חד וחד לחודי' כיון דלא נחשב איסור מחמת עצמו כמש"כ הש"ך, והי' נשמע מכאן דלא כהש"ך.

אלא דאפשר לומר דכיון דמה דאסור בב"ח שלא בדרך בישול הוא משום גזירה אטו דרך בישול, וא"כ כיון דנימא דבדרך בישול הי' אסור מדאורייתא אפי' בדרך מעמיד א"כ גם שלא בדרך בישול צריך לאסור אטו דרך בישול, ולהכי כתב הר"י מיגש דכיון דלא יהיב טעמא ליכא כלל דררא דבו"ח דרך בישול ורק דנאסור משום מעמיד וע"ז כתב הר"י מיגש דליכא כאן כלל דררא דמעמיד, דמעמיד אינו אסור אלא היכי שהמעמיד עצמו אסור, אבל עכ"פ זה אפשר דמודה הר"י מיגש דאם היה אפשר לומר דע"י המעמיד ישאר עצם האיסור דיעשה בזה דין בו"ח היינו אומרים גם בזה דנעשה בו"ח וממילא שייך מעמיד היינו דאנו דנין בב"א דין מעמיד ודין עצם האיסור, וממילא יהיו נכונים דברי המרדכי דאם היינו אומרים דמשום איסור דרבנן נעשה עצם האיסור כמו בו"ח דאורייתא א"כ הדר נעשה איסור מעמיד בב"א דיעשה עצם האיסור ואיסור מעמיד בבת אחת.

והנה מלבד זה אפשר ליישב עפ"י מה שהקשה הגרעק"א בעצמו בש"ך ס"ק ל' דמדין זה דמעמיד מעור הקיבה מוכח דבו"ח דרבנן לא הוי איסור מחמת עצמו דאי לא"ה יהי' נעשה הקיבה בעצמה בו"ח מהחלב הנבלע בהקיבה ואח"כ תאסור הקיבה את החלב משום מעמיד, א"כ זהו גופא שהוכיח המרדכי דאי נימא דאסור בהנאה א"כ נעשה איסור מחמת עצמו ויאסור משום מעמיד, ואי דא"כ יקשה למה לא אמרו משום בו"ח זה לא קשה דאה"נ דיקשה אז אבל המרדכי עכ"פ שפיר מוכיח מדאמרינן תי' של הר"י מיגש א"כ מוכח דאינו אלא איסור אכילה ולא איסור בו"ח ממש.

ט

נפל חלב לתוך קדרה של בשר טועמין את החתיכה שנפל עליה חלב אם אין בה טעם חלב הכל מותר, ואם יש בחתיכה טעם חלב אע"פ שאם תסחט החתיכה לא ישאר בה טעם הואיל ויש בה עתה טעם חלב נאסרה אותה חתיכה ומשערין בכולה אם היה בכל שיש בקדרה מן החתיכות והירק והמרק והתבלין כדי שתהיה חתיכה זו אחד מששים מן הכל החתיכה אסורה והשאר מותר. במה דברים אמורים בשלא נער את הקדרה בתחלה כשנפל החלב אלא לבסוף ולא כסה, אבל אם נער מתחילה ועד סוף או שכסה משעת נפילה עד סוף הרי זה בנותן טעם, וכן אם נפל חלב לתוך המרק או לכל החתיכות ולא נודע לאי זה חתיכה נפל נוער את הקדרה כולה עד שתשוב ויתערב הכל אם יש בקדרה כולה טעם החלב אסורה ואם לאו מותרת, אם לא נמצא נכרי שיטעום ונסמוך עליו משערים בששים בין בשר לתוך חלב בין חלב לתוך בשר אחד מששים מותר פחות בששים אסור.

במה שכתב הרמב"ם וכן אם נפל חלב לתוך המרק או לכל החתיכות ולא נודע לאי זה חתיכה, הביא הכ"מ דברי הטור שתמה שאם החתיכות כולן תוך הרוטב מה צריך לנער ואם אינה ברוטב מה מועיל ניעור שאח"כ, והמ"מ כתב וז"ל הוא מפני שכיון שאינו נודע אי זה חתיכה היא אין לומר בה נעשית נבלה וא"א לאסור הכל שהרי אין בחלב בנו"ט וכיון שכן מנער את הקדרה וטועם נכרי אם יש בה טעם חלב, וכתב הש"ך בסימן צ"ב דדמי לב' קדרות ונפל איסור לתוך א' מהן שכתב הרשב"א והטור בסי' קי"א ששניהן מצטרפין לבטלו, ובדעת הטור כתב דכיון שאפשר לברר ע"י קפילא שיטעום כל חתיכה לא אמרינן דנכנסו כל החתיכות בספק וד' הרשב"א בב' קדרות ע"כ איירי במין במינו עכ"ד הש"ך.

והנה לפי דברי הש"ך בעצמו שכתב להכרח דד' הרשב"א בב' קדרות הוא במין במינו א"כ אין ראיה משם כלל דהתם הוא מדרבנן, אבל הכא כיון דטעם כעיקר ונעשה נבלה מדאורייתא מנלן דבספק לא אמרינן חנ"נ, ומצאתי שכבר הקשה כן הפלתי, וכתב הפליתי מטעם אחר דכיון שלא נודע איזה חתיכה א"כ החתיכות מעורבות במין במינו, ואף דיש כאן חלב דהוי מבשא"מ, בזה כתב כיון דעכ"פ אח"כ לא יתן טעם ועכשיו הוא בגדר יבש ביבש, הוא ג"כ מדרבנן, אכן אכתי קשה דהא אפשר להכיר ע"י קפילא וכמש"כ הש"כ, ובזה תי' דאיירי בחתיכות קטנות שאי אפשר לטעום כולם, אבל תי' זה בודאי דוחק גדול דאיך אפשר לאוקמי הלכה ברורה שכתב הרמב"ם דמיירי בחתיכות קטנות דהא מסתם דבריו דגם אם היו רק איזה חתיכות גדולות ג"כ דינא הכי.

ונראה דכונת הרמב"ם כמש"כ הב"י מדברי מהר"י בן חביב דכונת הרמב"ם הוא נוער מיד ומש"כ נוער את הקדרה אין הכונה דנוער אח"כ אלא שמיד שראה שנפל ולא השגיח באיזה חתיכה ימהר לנער ועי' בש"ך שם, ומ"מ שפיר השיג הטור ע"ז והרמב"ם והטור אזלי לשיטתם, דצריך להבין מה מהני מיד דעכ"פ הי' רגע שנפל קודם שנוער דהא נוער בשביל שנפל, וצריך לומר דכיון דצריך בישול בשר וחלב ולכן אף דלא צריך בישול גמור וכמו שהקשה הפליתי דיצטרך כמאב"ד, דזה פשוט דאה"נ דאם נפל חלב לבשר קודם שנתבשל כמאב"ד, ודאי אין זה אכתי בישול בו"ח ואיננו חייב ע"ז, אבל אם הבשר כבר נתבשל ונפל משהו חלב ובפרט חלב מבושל מתבשל תיכף ביחד ואינו צריך ע"ז שיעור המתנת בישול כמאב"ד כמו בבשר וחלב חי, אלא דמ"מ זה בודאי נוכל לומר דצריך קצת בישול שיתנו הבשר והחלב טעם זה בזה ולא מהני מה שנבלע קצת תיכף דזהו כחו של בישול שנותנים טעם זה בזה, וזהו דאמרינן בגמ' דניער בתחילה מהני, ובפשוטו משמע דניער בתחילה תיכף כשראה שנפל הטפת חלב, אבל באמת אי אפשר לפרש כן אלא לדעת הרמב"ם דסובר דבבו"ח דרבנן לא אמרינן דנעשה נבלה כמש"כ הט"ז והגר"א ז"ל בסי' צ' גבי כחל, אבל שיטת הטור בשם הרשב"א שם דנעשה נבלה גם בבו"ח דרבנן א"כ ע"כ אנו צריכין לפרש דמה דאמר בגמ' ניער בתחילה דאין הכונה דניער אחר שנפל דזה אינו בתחילה דהא כבר נבלע בהבשר ונעשה נבלה, אלא דהכונה אם ניער בתחילה היינו דכך אירע שנפל הטפת חלב בשעה שנוער ומעיקרו נפל בשעת ניעור ולכן שפיר הקשה הטור דמה מהני נוער אחר שנפל והוא פשוט.

והנה הקשה הגרעק"א דאמאי שרי לערות כן דהא אם לא ינער תשאר הטפה באותה חתיכה וע"י הניעור מעייל הטפה בחתיכות אחרות והוי מבשל בב"ח, ועי' בסי' פ"ז במה שהביא הגרעק"א דברי הט"ז שמתיר לכסות תבה שספק שמא נמצא בה זבובים משום דהוי דבר שאינו מתכוין וכתב עפ"ז הגרעק"א לענין פס"ר בספק דלעבר ובאמת יש לחלק דהט"ז לא כתב כן אלא לענין שבת דבעי מלאכת מחשבת ובזה גם ספק דלעבר לא הוי מחשבת אבל בשאר איסורים מסתבר דרק ספק דלהבא דבשעת מעשה אינו ברור שיעשה האיסור אז אמרינן דלא הוי מעשה של איסור, אבל בספק דלעבר אינו מוציא מידי פס"ר.

אכן עי' ברש"י שבת דף ע"ה בהא דפריך שם גבי חלזון והא מודה ר"ש בפס"ר ולא ימות ומשני שאני הכא דכמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי' כי היכי דליצליל צבעי', ופרש"י וכי מודה ר"ש היכי דלא איכפת לי' אי מתרמי ומיהו איכווני לא איכוין, ועי' בתוס' מה שהקשו על רש"י, עכ"פ דעת רש"י דלא ניח"ל לא הוי פס"ר ולא משום במשאצל"ג, ובקושיית התוס' ישבתי מכבר דהכא לא שייך משאצל"ג כיון דהוי בחבורה, וכמו שהקשו התוס' דכיון דכל הפטור דמשאצל"ג הוא מדין מלאכת מחשבת ובחובל דלא בעינן מלאכת מחשבת ליחייב נמי במשאצל"ג, ומה שהוכיחו התוס' מגמ' סנהדרין דף פ"ד בהא דמחט ליטול בו את הקוץ דמקשה הגמ' והא חובל הוא ומתרץ ר"ש הוא דאמר משאצל"ג פטור ומוכח דמשאצל"ג פטור גם בחובל, אך באמת אינה ראיה דהתם היינו לענין אינו מתכוין, דאינו מתכוין להמעשה והוי אינו צריך להמעשה ובזה פטור אפילו בחבלה, אבל היכי דחסר רק תועלת לא שייך פטור דמשאצל"ג, וכמו שהקשו בשבת מהא דחגיגה וכדאמרינן הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב, ושם הוא לענין תועלת וממילא גבי חלזון לא הי' פטור משום דלא איכפת לי', ולכן כתב רש"י משום דלא ניחא לי'.

ובדעת הרמב"ם משמע מדבריו בפ"ז דשגגות הי"ב דס"ל כרש"י ולכן הצריך בחותה גחלים לחייבו שתיים שיהי' מתכוין לכבות ולהבעיר, ואף דבפס"ר חייב בלא נתכוין כמש"כ הרמב"ם להדיא רפ"א דשבת ובחותה גחלים הוי פס"ר עי' בכ"מ שם, ומוכח דסובר הרמב"ם דבחותה גחלים סתמו א"צ אלא לכבויים ולכן צריך שיהי' מתכוין לכבות ולהבעיר וממילא מיושב דכאן לא הוי פס"ר, כיון דלא ניח"ל אכן כל זה אפשר לפמש"כ דמבליע ומבשל הם שני ענינים דהא להבלוע ודאי כונתו ולא נוכל לומר לא ניחא לי' אבל לפמש"כ מיושב וכנ"ל.

בגמ' דף ק"ח אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהוא מינה, לימא פליגא אדרבא דאמר רבא קסבר ר"י כל שהוא מין ומינו ודבר אחר סלק מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, וקשה דמנ"ל דאיכא ברוטב ששים כדי לבטל הבשר דהא כיון דחתיכה נעשית נבלה ונאסרה צריך ששים כדי לבטל, ועי' בתוס' ד"ה דאמר רבא ומהר"ם ועי' בחידושי הר"ן בהלכות שכנראה בא ג"כ ליישב קושיא זו וכ' דמשמע לי' לגמ' דאפי' יש הרבה רוטב מדקתני סתמא, אבל אינו מיושב דבגמ' מתרץ ברוטב עבה ועבה נמי לא סתמא הוא, ויש לומר דפחות מששים הוא שיעור והו"ל למיתני דדוקא בדליכא ששים, אבל רוטב רכה הוא מין אחר ומיירי בדליכא מים אלא כולו מין במינו מיירי.

אך באופן אחר יש לומר בשנקדים דהרשב"א והר"ן והוא שיטת הרא"ה חולקים אם החתיכה שנאסרה אוסרת בלא רוטב דהרשב"א סובר דאינה אוסרת והר"ן סובר דאוסרת דכיון דחם בחם בלא רוטב אוסר וה"נ בבו"ח הו"ל כמו איסור היוצא מגופו כיון דאפשר לסוחטו אסור, והנה בפשוטו היה צריך לומר דחולקים בפירוש אפשר לסוחטו דלשיטת הרשב"א צריך לפרש אפשר לסוחטו לא להפריד ולהוציא לגמרי אלא לחלק לשאר החתיכות באופן שישאר משהו וכן פרש"י להדיא וכן פירש הרמב"ם כדמוכח מדבריו בהלכה ט', והר"ן מפרש להדיא להפריד ולהוציא לגמרי, אכן באמת ברשב"א במשמרת הבית מפורש דהוא מפרש להפריד כמו שמפרש הר"ן וא"כ יקשה כיון דאפילו אם נוציא כל החלב אסור אמאי אינו אוסר חם בחם בלא רוטב.

והנה אם נפרש כפי' א' דהוא לחלק ג"כ צריך ביאור דמנ"ל דסגי במשהו חלב ושצריך עכ"פ משהו חלב דממ"נ אם הבשר נעשה בעצמו נבלה למה צריך משהו חלב, ואם נימא דבו"ח הוי כמו כלאים וכמו שכ' הש"ך בסי' ק"ה בשם השערים א"כ מנ"ל דסגי במשהו כיון דבעיקר מילתא משהו לאו כלום הוא, ונראה עפ"מ שכ' התוס' בנדה דף ס"א והרא"ש דבכלאים לא שייך ביטול ובבו"ח הוא משום דדרך בישול אסרה תורה ולכן אף דבתחילת נפילה צריך דוקא פחות מששים זהו קודם שנעשה בו"ח אבל כיון שנעשה בו"ח ע"י בישול כבר נאסר, ומ"מ אם אוכל בשר לבדו או חלב לבדו אינו אסור דכלאים אסרה תורה אבל כיון שיש משהו הא כתב הרא"ש דבכלאים לא שייך ביטול.

ולדעת הרשב"א דסובר דאפשר לסחטו היינו להפריד נראה דכונתו דאפשר לסוחטו נשאר הבשר באיסורו אם יתערב שנית עם החלב הזה אפי' בלא בשול והיינו אם עכ"פ יאכלו בו"ח דכלאים אסרה תורה והחדוש הוא רק דכבר נאסרו באופן שיאכל התערובת אבל אם אוכל הבשר לבדו גם הוא סובר דכלאים אסרה תורה.

ועכשיו נוכל לומר דקושיית הגמ' דנימא סלק את מינו כמי שאינו הוא אפילו אם אין ששים ברוטב דכבר כתבתי דמין בשא"מ לח בלח נתערב ונעשה האיסור כמי שאינו כלל ומשו"ה גם היתר בהיתר כמו חלב במים בטל ומשו"ה מתיר התו"ח לבשלם לכתחילה בבשר דחשבינן כמו שאין חלב כלל, ולכן פריך שפיר דכיון דהחתיכה הראשונה שנפלה ברוטב הטפת חלב שפשטה ברוטב נתבטלה במציאות, ואף דעם הטפת חלב הולך יחד שומן של בשר שכנגדו אין ששים והטפת חלב כנגד השומן של בשר אינו מתבטל כדין כלאים שאינם מתבטלים מ"מ כמו דאמרינן שם סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ה"נ נימא סלק את הבשר כמי שאינו והמים רבה עליו ומבטל את משהו החלב והוי כמי שאינו וממילא הא בלא חלב אין טעם הבשר אוסר כשנכנס אח"כ בהחתיכות.

ומיושב עכשיו מה שהקשה הרשב"א דמה שייך כאן לדין סלק הא אפילו מאן דלית לי' סלק מ"מ כשנכנס מקודם לאינו מינו כו"ע מודו, אבל זהו לשיטתו דמפרש על הבשר שנכנס מקודם בהרוטב והיינו אם היה בהרוטב ס' נגד הבשר, אבל לפ"מ שנפרש דקאי על טיפת החלב וזה הלא הולך ביחד עם טעם הבשר שנפלט מהחתיכה ושפיר אנו צריכים לדין סלק.

אולם לפמש"כ יקשה לנו פסקו של הרמב"ם שפסק דאם ניער לבסוף החתיכה נעשית נבלה וצריך ששים נגד החתיכה ולפמש"כ כיון דנכנסה החתיכה בהרוטב נימא סלק את הבשר כמו שאינו וטעם החלב בטל ברוטב ושוב לא יאסר הבשר את החתיכות וצריך לאוקמי ברוטב עבה והרמב"ם לא חילק בזה.

ונראה דהנה בגמ' ע"ז דף ע"ג גבי יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים איכא פלוגתא אם בעינן שהקיתון של מים נפל בתחילה או אפי' בסוף, והנה הראשונים הביאו ראי' מסוגיא זו ממאן דבעי דוקא בתחילה דאמרינן חנ"נ אפי' בשאר איסורים, וכתב על זה הרשב"א במשמרת הבית בשיטת רבינו אפרים דאדרבה מכאן הביא ראי' לשיטתו דבשאר איסורים לא אמרינן חנ"נ משום דסובר כמ"ד דלא בעינן בתחלה, ואפילו נפל קיתון של מים בסוף נמי מותר ומוכח דלא אמרינן חנ"נ, וקשה על שיטת הרמב"ם דפסק כרבינו אפרים דבשאר איסורים לא אמרינן חנ"נ, ומ"מ פסק ביין שנפל לבור ונפל קיתון של מים דבעינן דוקא תחילה.

וצריך לומר דהרמב"ם סובר דזה לא שייך להא דחנ"נ דבגמ' אמרינן בזה מצא מין את מינו וניעור והיינו לומר דלא אמרינן בזה סלק את מינו כמי שאינו כיון דמקודם נתערב מין במינו, ובעיקר כיון דכל מה דאמרינן ביי"נ וכן בשאר איסורים דאינם בטלים אפי' ביותר מששים דהוא דוקא במין במינו ולא במין בשאינו מינו משום דבאינו מינו מתבטל במציאות, ולכאורה לפ"ז לא היה שייך לומר סלק את מינו כמי שאינו כיון דעכ"פ עכשיו נצטרף יין היתר ליין איסור ולא נוכל לומר דהיין הוי כמי שאינו דהא ניכר הוא, אלא דמ"מ כיון דדינא הכי דבאינו מינו לא נאסר ביי"נ לכן אף בזה כיון דיין האיסור היה מתבטל במים אינו יכול ההיתר להצטרף לאסור ולכן זהו אם נפל מים בתחילה בין שהיה מקודם יין איסור בין שהיה יין היתר דעכ"פ עכשיו שנפל יין איסור ונפל לתוך המים ואילולי יין ההיתר היה מתבטל ואמרינן דא"א שיין ההיתר יצטרף לאסור, אבל אם נפל מקודם יין איסור בתוך היתר וכבר נעשה איסור על יין האיסור בהיותו בתוך הרבה יין והוא בעצמו אסור ולכן כשנפלו המים באחרונה לא נוכל לומר דהיין האסור כמאן דליתא אף דזה גופי' נוכל לומר כשנפל מים בתחילה ואח"כ נפל יין האסור מ"מ כשנפל בתחילה אנו אומרים דיין ההיתר אינו בדין שיבוא להצטרף לאסור כיון שבלא הוא הי' מתבטל יין האסור, אבל כשנצטרף כבר אמרינן לענין זה מצא מין את מינו וניעור, וא"כ כמו כן לעניננו דאף דלא איירינן מדין מצא מין את מינו אלא מחלב עם בשר מ"מ נוכל ג"כ לומר סברא זו כיון דבאמת נפל הטפת חלב יחד עם טעם הבשר שכנגד הבשר ליכא ששים, והחלב עם הבשר יש לו דין שאינו מתבטל שהוא כלאים, ולכן כיון שהרוטב בא באחרונה אינו בדין שנאמר סלק את מינו כמו שאינו היינו שנסלק את הבשר כיון שכבר מעורב החלב עם הבשר שלגבי' דידי' אינו מתבטל.

והנה הגמ' דחולין דפריך לימא פליגא אדרבא, ונחלקו בזה רש"י ותוס' דרש"י כתב דהכונה להא דגיה"נ, ותוס' כתבו דהוא להא דמנחות, וכתבו בתוס' דמשו"ה לא פריך מהא דגיה"נ דאפשר לאוקמי כאביי אבל בהא דמנחות א"א לאוקמי באופן אחר, ולי קשה הדבר דאדרבה אם אי אפשר לאוקמי באופן אחר א"כ מה אמר לימא פליגא אדרבא הי' לו להקשות דר"י אדר"י.

לכן נראה כפרש"י לפ"מ שהקדמנו דענין מצא מין את מינו וניעור הוא לבד דין חנ"נ ואם נפל האיסור בתוך ההיתר ואח"כ בא אינו מינו לבטלו נאמר כיון דהאיסור כבר הוא עומד בתוך מינו ההיתר וא"א לו להתבטל המציאות אינו מתבטל גם לנגד אינו מינו להך מ"ד דסובר כך, וא"כ רבא דאמר בפגה"נ ע"כ לא סבר הכי דהתם דחתיכת נבלה מונחת סמוך לחתיכות ההיתר שבולעים חם בחם בלא רוטב א"כ הם בולעים קודם שיבוא עליהם הרוטב, ואף דלענין חנ"נ לא נימא הכי כיון דלבסוף יבואו המים ויבטלו, אבל לענין מצא מין את מינו וניעור צריך להיות סגי גם בזה כיון דזהו דבר שבמציאות דמין האיסור אף שהוא מיעוט לגבי הרוטב כבר נתערב בתוך מינו ההיתר ולא נוכל לומר שמתבטל במציאות ואמאי לא יאסור את מינו ההיתר, ולכן רבא ע"כ דסבר אליבא דר' יהודה דאפי' בכה"ג אמרינן סלק, ולכן מקשה שפיר אליבא דרבא, אבל מהא דמנחות לא פריך דשם לא הוי הסולת באחרונה אלא ביחד עם השמן, אבל להלכה פסק הרמב"ם שפיר כיון דסובר דכשנפל מים לבסוף לא אמרינן סלק וכנ"ל.

מצאנו באופן אחר בהסבר הדברים

במה דפריך הגמ' מסלק את מינו כמי שאינו וקשה דמנ"ל דליכא ברוטב ששים ואף שכתבו דפריך מדסתם רב מוכח דבכל גווני אסור וקשה לי דא"כ גם רוטב עבה אינו סתם, ונראה דסבר דדין בשר וחלב כיון דדרך בישול אסרה תורה ואינו אסור אלא עד שיתן זה בזה טעם ונמצא דטעם בשר לחוד אינו אסור אלא טעם בשר וחלב, ולכאורה א"כ גם במין ומינו נמי יהא מותר דכיון דהחלב שנבלע בחתיכה הראשונה אם יהי' נבלע בחתיכה השני' יהי' ששים אכן במין ומינו כיון דליכא גדר ביטול כלל וכיון דכבר נעשה החתיכה נבלה מדין בו"ח ואין הגעלה לאוכלין וס"ל אפשר לסחטו אסור, א"כ טעם החתיכה ראשונה בכל מקום שהוא הוא אסור באיסור בו"ח וכיון דמין במינו לא בטל כולם אסורים, אבל כשנתבטל שלא במינו כיון דמעיקר דינא יש ביטול ורק דיש דין טעם כעיקר ולזה צריך דוקא טעם של בו"ח שבזה אמרינן טעם כעיקר אבל טעם בשר לבד כיון דאם הי' הבשר בעצמו לא הי' אוסר דמה דאמרינן אפשר לסוחטו אסור היינו דכיון דיש ע"ז כבר שם בו"ח דבאמת כיון דכל חד לחוד שרי לא הי' שייך בו ביטול כמש"כ התוס' בנדה דף ס"א והרא"ש הובא בש"ך וט"ז סי' רצ"ט דלהכי בכלאים לא שייך ביטול ורק דבבו"ח דרך בישול אסרה תורה וצריך דוקא שיתן טעם ולכן למ"ד אפשר לסוחטו אסור אחר שכבר נתן טעם לא מפני מה שיסחוט מעט שישאר פחות מכשיעור וכן מוכח מדברי רש"י והרא"ש דפי' אפשר לסוחטו היינו שישאר פחות מכשיעור וכן מוכח מדברי הרמב"ם ע"ש, אבל אם הי' אפשר לסחוט לגמרי עד שלא ישאר אפי' משהו אז אין שם בו"ח עלי', ועי' בש"ך סי' ק"ה מה שהביא מדברי השערים ולכן אם נתערב מין בשא"מ כיון דליכא שם ביטול ורק דצריך לאסור משום טעם כעיקר וכיון דטעם חלב ליכא כלל והוי כמו שאין כאן טעם חלב, וטעם הבשר כיון דכשהוא לעצמו אינו אוסר א"כ אינו יכול לאסור משום טעם כעיקר, אבל כשנתערב בבשר מין במינו אף דגם בזה טעם החלב נתבטל לגמרי בחתיכה השני' מ"מ מוהל הבשר מן החתיכה הראשונה הוי כמו שעומד בעיני' כיון דלא נתבטל כלל ומעורב בו טעם החלב שבו לא מהני בטול כלל דהוא עיקר בשר וחלב, וזה הנ"מ ממין במינו למין בשא"מ דמין בשא"מ הבשר בעצמו נתבטל רק דנחתינן לדין טעם כעיקר ובזה שפיר ניחא דלא מהני טעם כעיקר כיון דטעם הבשר אם הי' בעצמו לבדו לא הי' אוסר ולכן כיון שנתבטל החלב בדבר אחר חזינן כאילו ליכא חלב כלל, אבל במין במינו לא נוכל לומר דהחלב נתבטל דהיכי נתבטל הלא בעוד בשר וכמו דבבשר של דחתיכה הראשונה א"א שיתבטל כן לא מהני גם החתיכה השני' כיון דמין במינו הוי כמו שעומד בעיני'.

ומבואר עכשיו מה שהקשה הרשב"א דהיכי הו"א דלא אמרינן סלק את מינו כמי שאינו כיון שכבר נתבטל, אבל באמת אם הי' מתבטל בששים בודאי לא הי' שייך לזה אבל הכא דבאמת טעם הבשר לא נתבטל לגמרי דהא ליכא ששים ורק דהותר מטעם בטול וכיון שבא אח"כ בבשר יש סברא דנימא חוזר וניעור ואף דטעם החלב כבר נתבטל בששים אבל כיון דחלב במוהל החתיכה הראשונה אינו מתבטל א"כ כשבאו שניהם טעם החלב ומוהל הבשר שהתירה הב' שייך לומר חוזר וניעור ואף דאיכא רק משהו חלב הא לגבי מוהל הבשר מחתיכה הראשונה סגי במשהו חלב, ולזה הוצרכנו לומר סלק את מינו כמי שאינו שגם עכשיו שנפל להחתיכה השני' גם עכשיו יש עליו רוב טעם רוטב המבטלו ולכן לא אמרינן חוזר וניעור.

אכן לפ"מ שהסברתי צריך ביאור מה דפסק הרמב"ם דגם לדידן אמרינן חלב נבלה הוא לענין בשר שנפל ביורה של חלב דאם שהה כדי שיבלע ויפלוט אז לא מהני טעימת קפילא אם אין בו טעם בשר כיון דהבשר פלט חלב נבלה דהוי מין במינו, וקשה לפ"מ שהסברתי דהכא יהי' כמו במין בשא"מ בלא ששים כיון דלא ס"ל דמין במינו לא בטל ורק דצריך ששים גזירה אטו אינו מינו א"כ כיון דהבשר כבר נתבטל בהחלב ונשאר חלב לחוד למה לא יתבטל.

ואולי נימא דעכ"פ כיון דמדרבנן צריך במין במינו ששים אמרינן דבלא ששים אינו בטל כלל ועומד במינו וממילא כיון דטעם הבשר שיש בחלב האסור לא נתבטל בהחלב האסור.

והנה התוס' חולקים עם רש"י דרש"י מפרש דהחתיכה היתה חצי' תוך הרוטב והתוס' כתבו כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב ולכך משערין באותה חתיכה לבטל הטיפה ולא בשאר חתיכות, והרשב"א בתוה"ב כתב להדיא כרש"י ע"ש וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב דבריו סתם משמע להדיא כדעת רש"י דאפי' היתה בתוך הרוטב אין מצטרפין כל החתיכות ולפלא שהפר"ח כתב דרוב הפוסקים סוברים כתוס'.

אכן דעת רש"י צריכה ביאור דחלק החתיכה שבתוך הרוטב אמאי לא יפליט, ואם נאמר דאה"נ דחלק שבתוך הרוטב מפליט רק דאינו מפליט מה שחוץ לרוטב א"כ לא הי' צריך להיות אסור אלא מה שהוא חוץ לרוטב ובמתני' משמע דכל החתיכה אסורה וכן מוכח מדברי הרמב"ם.

וראיתי להרי"ם בחידושיו לחולין שכתב דאה"נ דמה שנכנס חלב בצד החתיכה שבתוך הרוטב נפלט ויצא לרוטב, ומה דאסורה כל החתיכה זהו משום דבלעה אח"כ בשר מהצד שחוץ לרוטב ואף דלא בלעה חלב מ"מ הא נשאר חלב מהבליעה הראשונה אלא שנתפשטה לרוטב ונשאר משהו. אבל דבריו אינם ברורים כלל דמה שנשאר חלב מבליעה הראשונה שנתפשטה מיד בכל החתיכה ושמהחלק שבתוך הרוטב נתפשט בכל הרוטב הלא החלב הזה לא נאסר כיון שהוא ביותר מששים ואינו דרך בישול וא"כ החלב הזה לא יוכל להצטרף דנאמר שבשביל זה יהי' אסור הבשר וכפי מה שהסברנו למעלה דמה דמהני משהו הוא בשביל שכבר נאסר החלב ונעשה בב"ח.

ונראה לפמש"כ המשמרת הבית בדף צ"ז (והוא דף ז' בדפוס יוזעפיף) דחתיכה שבלעה משהו אף למ"ד מין במינו אסור מ"מ כשנכנסת ברוטב א"צ ששים אפי' לבטל אותו בלע דמשהו הנבלע לא מהני אלא לאסור אותה חתיכה אבל לגבי אחרים כמאן דליתי' דמי, א"כ נוכל לומר דמה שהוא חוץ לרוטב מבליע גם אח"כ משהו להחתיכה שבתוך הרוטב דאף דמתחילה נתחלק הטפת חלב לכל החתיכה בשוה היינו בשביל שהוא צלול וכמש"כ הש"ך מ"מ אח"כ כשפלט הרוטב החלב שבתוך החתיכה אף דעכשיו כבר יש לזה דין בלוע ואינו מתפשט שנית ושלישית עד שיצא ממה שחוץ לרוטב משום דאח"כ דין בלוע יש לו מ"מ לזה מהני מה שהוא בתוך הבל הקדרה וכמו שכתב הר"ן וע' פליתי דמשו"ה מבליע בכל החתיכה דגם אח"כ מבליע משהו אבל זה המשהו כשנכנס בהחתיכה שבתוך הרוטב אם יפליט הרוטב משהו זה הוא כמאן דליתא ולא נחשב כלום, וזהו הבאור מה דצריך דוקא ניער וכיסה לאסור את הקדרה אף דכל החתיכה אסורה אפילו מה שהוא בתוך הרוטב משום דבמשהו שנבלע במה שבתוך הרוטב אינו עושה כלום לגבי הרוטב ובשר לבד אינו יכול לאסור.

והנה הרשב"א בדבור זה כתב וז"ל ואילו היתה חתיכה עצמו נעשית נבילה בשאר האיסורין כמו בב"ח כל שנאסרה היינו רואין את כל החתיכה כנבלה וצריכה ששים לבטל את כולה דכל מה שפולטת פליטת איסור הוא דאפשר לסוחטן אסור וזו היא ראייתו של רבינו אפרים ז"ל ודבריו בזה הוא פליאה עצומה דהא בעצמו כתב דגם בבו"ח אין חם בחם יכול לאסור ומשו"ה בלא ניער אין חתיכה אחת אוסרת הב' משום דהבשר בעצמו אינו יכול לאסור אף דנעשה נבלה כיון דהחלב אינו נפלט וא"כ מה מהני מה דנעשה נבלה ובאמת זהו טעמו של התוס' שהוכיחו מכאן דאין הנאסר יכול לאסור אם אין האוסר יכול לילך ולא מהני לזה אפי' אם נימא חנ"נ אבל הרשב"א דלא סבר כן איך מחלק איסורין מבו"ח לומר באיסורין להחמיר ונראה דאה"נ דסובר הרשב"א בדעת רבינו אפרים דאם היינו אומרים חנ"נ בשאר איסורים הי' צריך שהנאסר בעצמו יכול לאסור ולית לי' סברת התוס' ומה דמותר באופן זה בבו"ח הוא משום דבו"ח לא אסרה תורה אלא כמו כלאים ולא אסרה בשר או חלב לחוד וכמו שכתב השערים שהביא הש"ך בסי' ק"ה וכל זה בבו"ח אבל אי אמרינן בשאר איסורין חנ"נ אם כן לא שייך סברא זו וממילא ודאי גם בבו"ח לא היינו אומרים סברא זו דלא גרע בו"ח משאר איסורים וזהו שהוכיח רבינו אפרים באמת דלא אמרינן בשאר איסורים חנ"נ וממילא הכי הוא בבו"ח.

והנה הרמ"א בסי' צ"ב כתב דאם לא ניער לא בתחילה ולא בסוף אם יש ס' בקדירה נגד הטפה אינו אסור רק החתיכה והקשו המפרשים דאם לא פלט לקדירה א"כ לא צריך ס' נגד הטפה וכ' הש"ך דהרמ"א מספקא לי' אי כרש"י או כר"י ובמטה יהונתן הוכיח דדעת רש"י כהט"ז וא"כ אסור כל הקדירה וע"כ דדעת הרמ"א דלא כרש"י אכן נראה לי דאפי' אם דעת רש"י כהט"ז אבל דעת ספר התרומה להדיא דבלא ניער אין הקדרה אסורה וכן דעת הרשב"א ובמחלוקת רש"י ור"י כתב הטור דדעת ספר התרומה כרש"י וכן הרשב"א בתה"ב כתב דדוקא אחר ניעור אסורה הקדירה ומ"מ כתב דממה דאמרינן שמא לא ניער יפה יפה מוכח דחתיכה מקצתה ברוטב ונפל עליה חלב כחוש שאינו מפעפע אינו אוסר אלא כדי נטילה ומוכח דסובר כרש"י ורק מה דאסור כאן כל החתיכה צ"ל דזהו כשיטתו דחלב הוי שמן קצת לענין שמפעפע באותה חתיכה ומביא מכאן ראי' רק דמקצתו ברוטב לא הוי כמו כולו בתוך הרוטב וכן בדעת הרמב"ם אף שכבר חלקו במשמעות שיטתו אבל לדעתי הדבר פשוט דאינו מחלק ואפי' קצתו בתוך הרוטב נמי דינא הכי ומ"מ כתב דאסור דוקא בניער לבסוף ולפי"ז מבוארים דברי הרמ"א דאפי' אם דעת רש"י הוא כהט"ז אבל עכ"פ דעת הראשונים שהבאתי הוא דלא כהט"ז ועליהם סומך הרמ"א לאסור רק אם אין ס' בקדירה נגד הטפה.

והנה למעלה בארתי דעת רש"י שלא לדעת הט"ז ולדברינו נבאר כן בדעת הראשונים הסוברים בודאי כן אך צריך להוסיף דמה שכתבתי דאינו בולע צד התחתון רק משהו חלב דאין זה ברור דמנ"ל דאינו בולע אלא משהו דנוכל רק לומר דאינו מתפשט בשוה והוא בולע פחות מכפי החשבון אבל מנלן דהוי רק משהו ויש לומר דכיון דכל בליעה שבולע מתפשט לתוך הרוטב וממילא לא הי' מעולם בחלק החתיכה שבתוך הרוטב רק משהו, ולפי"ז באמת לא צריך כלל למה שאמרתי דאינו בולע רק משהו דלא איכפת לן אפי' בולע יותר ומ"מ כיון דכל מה שבולע נכנס לתוך הרוטב א"כ מעולם לא הי' בחלק החתיכה שבתוך הרוטב רק משהו ואינו חשיב לאסור כשנכנס ברוטב כמש"כ הרשב"א וכנ"ל.

י

נפל חלב לתוך קדרה של בשר טועמין את החתיכה שנפל עליה חלב אם אין בה טעם חלב הכל מותר, ואם יש בחתיכה טעם חלב אע"פ שאם תסחט החתיכה לא ישאר בה טעם הואיל ויש בה עתה טעם חלב נאסרה אותה חתיכה ומשערין בכולה אם היה בכל שיש בקדרה מן החתיכות והירק והמרק והתבלין כדי שתהיה חתיכה זו אחד מששים מן הכל החתיכה אסורה והשאר מותר. במה דברים אמורים בשלא נער את הקדרה בתחלה כשנפל החלב אלא לבסוף ולא כסה, אבל אם נער מתחילה ועד סוף או שכסה משעת נפילה עד סוף הרי זה בנותן טעם, וכן אם נפל חלב לתוך המרק או לכל החתיכות ולא נודע לאי זה חתיכה נפל נוער את הקדרה כולה עד שתשוב ויתערב הכל אם יש בקדרה כולה טעם החלב אסורה ואם לאו מותרת, אם לא נמצא נכרי שיטעום ונסמוך עליו משערים בששים בין בשר לתוך חלב בין חלב לתוך בשר אחד מששים מותר פחות בששים אסור.

במה שכתב הרמב"ם וכן אם נפל חלב לתוך המרק או לכל החתיכות ולא נודע לאי זה חתיכה, הביא הכ"מ דברי הטור שתמה שאם החתיכות כולן תוך הרוטב מה צריך לנער ואם אינה ברוטב מה מועיל ניעור שאח"כ, והמ"מ כתב וז"ל הוא מפני שכיון שאינו נודע אי זה חתיכה היא אין לומר בה נעשית נבלה וא"א לאסור הכל שהרי אין בחלב בנו"ט וכיון שכן מנער את הקדרה וטועם נכרי אם יש בה טעם חלב, וכתב הש"ך בסימן צ"ב דדמי לב' קדרות ונפל איסור לתוך א' מהן שכתב הרשב"א והטור בסי' קי"א ששניהן מצטרפין לבטלו, ובדעת הטור כתב דכיון שאפשר לברר ע"י קפילא שיטעום כל חתיכה לא אמרינן דנכנסו כל החתיכות בספק וד' הרשב"א בב' קדרות ע"כ איירי במין במינו עכ"ד הש"ך.

והנה לפי דברי הש"ך בעצמו שכתב להכרח דד' הרשב"א בב' קדרות הוא במין במינו א"כ אין ראיה משם כלל דהתם הוא מדרבנן, אבל הכא כיון דטעם כעיקר ונעשה נבלה מדאורייתא מנלן דבספק לא אמרינן חנ"נ, ומצאתי שכבר הקשה כן הפלתי, וכתב הפליתי מטעם אחר דכיון שלא נודע איזה חתיכה א"כ החתיכות מעורבות במין במינו, ואף דיש כאן חלב דהוי מבשא"מ, בזה כתב כיון דעכ"פ אח"כ לא יתן טעם ועכשיו הוא בגדר יבש ביבש, הוא ג"כ מדרבנן, אכן אכתי קשה דהא אפשר להכיר ע"י קפילא וכמש"כ הש"כ, ובזה תי' דאיירי בחתיכות קטנות שאי אפשר לטעום כולם, אבל תי' זה בודאי דוחק גדול דאיך אפשר לאוקמי הלכה ברורה שכתב הרמב"ם דמיירי בחתיכות קטנות דהא מסתם דבריו דגם אם היו רק איזה חתיכות גדולות ג"כ דינא הכי.

ונראה דכונת הרמב"ם כמש"כ הב"י מדברי מהר"י בן חביב דכונת הרמב"ם הוא נוער מיד ומש"כ נוער את הקדרה אין הכונה דנוער אח"כ אלא שמיד שראה שנפל ולא השגיח באיזה חתיכה ימהר לנער ועי' בש"ך שם, ומ"מ שפיר השיג הטור ע"ז והרמב"ם והטור אזלי לשיטתם, דצריך להבין מה מהני מיד דעכ"פ הי' רגע שנפל קודם שנוער דהא נוער בשביל שנפל, וצריך לומר דכיון דצריך בישול בשר וחלב ולכן אף דלא צריך בישול גמור וכמו שהקשה הפליתי דיצטרך כמאב"ד, דזה פשוט דאה"נ דאם נפל חלב לבשר קודם שנתבשל כמאב"ד, ודאי אין זה אכתי בישול בו"ח ואיננו חייב ע"ז, אבל אם הבשר כבר נתבשל ונפל משהו חלב ובפרט חלב מבושל מתבשל תיכף ביחד ואינו צריך ע"ז שיעור המתנת בישול כמאב"ד כמו בבשר וחלב חי, אלא דמ"מ זה בודאי נוכל לומר דצריך קצת בישול שיתנו הבשר והחלב טעם זה בזה ולא מהני מה שנבלע קצת תיכף דזהו כחו של בישול שנותנים טעם זה בזה, וזהו דאמרינן בגמ' דניער בתחילה מהני, ובפשוטו משמע דניער בתחילה תיכף כשראה שנפל הטפת חלב, אבל באמת אי אפשר לפרש כן אלא לדעת הרמב"ם דסובר דבבו"ח דרבנן לא אמרינן דנעשה נבלה כמש"כ הט"ז והגר"א ז"ל בסי' צ' גבי כחל, אבל שיטת הטור בשם הרשב"א שם דנעשה נבלה גם בבו"ח דרבנן א"כ ע"כ אנו צריכין לפרש דמה דאמר בגמ' ניער בתחילה דאין הכונה דניער אחר שנפל דזה אינו בתחילה דהא כבר נבלע בהבשר ונעשה נבלה, אלא דהכונה אם ניער בתחילה היינו דכך אירע שנפל הטפת חלב בשעה שנוער ומעיקרו נפל בשעת ניעור ולכן שפיר הקשה הטור דמה מהני נוער אחר שנפל והוא פשוט.

והנה הקשה הגרעק"א דאמאי שרי לערות כן דהא אם לא ינער תשאר הטפה באותה חתיכה וע"י הניעור מעייל הטפה בחתיכות אחרות והוי מבשל בב"ח, ועי' בסי' פ"ז במה שהביא הגרעק"א דברי הט"ז שמתיר לכסות תבה שספק שמא נמצא בה זבובים משום דהוי דבר שאינו מתכוין וכתב עפ"ז הגרעק"א לענין פס"ר בספק דלעבר ובאמת יש לחלק דהט"ז לא כתב כן אלא לענין שבת דבעי מלאכת מחשבת ובזה גם ספק דלעבר לא הוי מחשבת אבל בשאר איסורים מסתבר דרק ספק דלהבא דבשעת מעשה אינו ברור שיעשה האיסור אז אמרינן דלא הוי מעשה של איסור, אבל בספק דלעבר אינו מוציא מידי פס"ר.

אכן עי' ברש"י שבת דף ע"ה בהא דפריך שם גבי חלזון והא מודה ר"ש בפס"ר ולא ימות ומשני שאני הכא דכמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי' כי היכי דליצליל צבעי', ופרש"י וכי מודה ר"ש היכי דלא איכפת לי' אי מתרמי ומיהו איכווני לא איכוין, ועי' בתוס' מה שהקשו על רש"י, עכ"פ דעת רש"י דלא ניח"ל לא הוי פס"ר ולא משום במשאצל"ג, ובקושיית התוס' ישבתי מכבר דהכא לא שייך משאצל"ג כיון דהוי בחבורה, וכמו שהקשו התוס' דכיון דכל הפטור דמשאצל"ג הוא מדין מלאכת מחשבת ובחובל דלא בעינן מלאכת מחשבת ליחייב נמי במשאצל"ג, ומה שהוכיחו התוס' מגמ' סנהדרין דף פ"ד בהא דמחט ליטול בו את הקוץ דמקשה הגמ' והא חובל הוא ומתרץ ר"ש הוא דאמר משאצל"ג פטור ומוכח דמשאצל"ג פטור גם בחובל, אך באמת אינה ראיה דהתם היינו לענין אינו מתכוין, דאינו מתכוין להמעשה והוי אינו צריך להמעשה ובזה פטור אפילו בחבלה, אבל היכי דחסר רק תועלת לא שייך פטור דמשאצל"ג, וכמו שהקשו בשבת מהא דחגיגה וכדאמרינן הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב, ושם הוא לענין תועלת וממילא גבי חלזון לא הי' פטור משום דלא איכפת לי', ולכן כתב רש"י משום דלא ניחא לי'.

ובדעת הרמב"ם משמע מדבריו בפ"ז דשגגות הי"ב דס"ל כרש"י ולכן הצריך בחותה גחלים לחייבו שתיים שיהי' מתכוין לכבות ולהבעיר, ואף דבפס"ר חייב בלא נתכוין כמש"כ הרמב"ם להדיא רפ"א דשבת ובחותה גחלים הוי פס"ר עי' בכ"מ שם, ומוכח דסובר הרמב"ם דבחותה גחלים סתמו א"צ אלא לכבויים ולכן צריך שיהי' מתכוין לכבות ולהבעיר וממילא מיושב דכאן לא הוי פס"ר, כיון דלא ניח"ל אכן כל זה אפשר לפמש"כ דמבליע ומבשל הם שני ענינים דהא להבלוע ודאי כונתו ולא נוכל לומר לא ניחא לי' אבל לפמש"כ מיושב וכנ"ל.

בגמ' דף ק"ח אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהוא מינה, לימא פליגא אדרבא דאמר רבא קסבר ר"י כל שהוא מין ומינו ודבר אחר סלק מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, וקשה דמנ"ל דאיכא ברוטב ששים כדי לבטל הבשר דהא כיון דחתיכה נעשית נבלה ונאסרה צריך ששים כדי לבטל, ועי' בתוס' ד"ה דאמר רבא ומהר"ם ועי' בחידושי הר"ן בהלכות שכנראה בא ג"כ ליישב קושיא זו וכ' דמשמע לי' לגמ' דאפי' יש הרבה רוטב מדקתני סתמא, אבל אינו מיושב דבגמ' מתרץ ברוטב עבה ועבה נמי לא סתמא הוא, ויש לומר דפחות מששים הוא שיעור והו"ל למיתני דדוקא בדליכא ששים, אבל רוטב רכה הוא מין אחר ומיירי בדליכא מים אלא כולו מין במינו מיירי.

אך באופן אחר יש לומר בשנקדים דהרשב"א והר"ן והוא שיטת הרא"ה חולקים אם החתיכה שנאסרה אוסרת בלא רוטב דהרשב"א סובר דאינה אוסרת והר"ן סובר דאוסרת דכיון דחם בחם בלא רוטב אוסר וה"נ בבו"ח הו"ל כמו איסור היוצא מגופו כיון דאפשר לסוחטו אסור, והנה בפשוטו היה צריך לומר דחולקים בפירוש אפשר לסוחטו דלשיטת הרשב"א צריך לפרש אפשר לסוחטו לא להפריד ולהוציא לגמרי אלא לחלק לשאר החתיכות באופן שישאר משהו וכן פרש"י להדיא וכן פירש הרמב"ם כדמוכח מדבריו בהלכה ט', והר"ן מפרש להדיא להפריד ולהוציא לגמרי, אכן באמת ברשב"א במשמרת הבית מפורש דהוא מפרש להפריד כמו שמפרש הר"ן וא"כ יקשה כיון דאפילו אם נוציא כל החלב אסור אמאי אינו אוסר חם בחם בלא רוטב.

והנה אם נפרש כפי' א' דהוא לחלק ג"כ צריך ביאור דמנ"ל דסגי במשהו חלב ושצריך עכ"פ משהו חלב דממ"נ אם הבשר נעשה בעצמו נבלה למה צריך משהו חלב, ואם נימא דבו"ח הוי כמו כלאים וכמו שכ' הש"ך בסי' ק"ה בשם השערים א"כ מנ"ל דסגי במשהו כיון דבעיקר מילתא משהו לאו כלום הוא, ונראה עפ"מ שכ' התוס' בנדה דף ס"א והרא"ש דבכלאים לא שייך ביטול ובבו"ח הוא משום דדרך בישול אסרה תורה ולכן אף דבתחילת נפילה צריך דוקא פחות מששים זהו קודם שנעשה בו"ח אבל כיון שנעשה בו"ח ע"י בישול כבר נאסר, ומ"מ אם אוכל בשר לבדו או חלב לבדו אינו אסור דכלאים אסרה תורה אבל כיון שיש משהו הא כתב הרא"ש דבכלאים לא שייך ביטול.

ולדעת הרשב"א דסובר דאפשר לסחטו היינו להפריד נראה דכונתו דאפשר לסוחטו נשאר הבשר באיסורו אם יתערב שנית עם החלב הזה אפי' בלא בשול והיינו אם עכ"פ יאכלו בו"ח דכלאים אסרה תורה והחדוש הוא רק דכבר נאסרו באופן שיאכל התערובת אבל אם אוכל הבשר לבדו גם הוא סובר דכלאים אסרה תורה.

ועכשיו נוכל לומר דקושיית הגמ' דנימא סלק את מינו כמי שאינו הוא אפילו אם אין ששים ברוטב דכבר כתבתי דמין בשא"מ לח בלח נתערב ונעשה האיסור כמי שאינו כלל ומשו"ה גם היתר בהיתר כמו חלב במים בטל ומשו"ה מתיר התו"ח לבשלם לכתחילה בבשר דחשבינן כמו שאין חלב כלל, ולכן פריך שפיר דכיון דהחתיכה הראשונה שנפלה ברוטב הטפת חלב שפשטה ברוטב נתבטלה במציאות, ואף דעם הטפת חלב הולך יחד שומן של בשר שכנגדו אין ששים והטפת חלב כנגד השומן של בשר אינו מתבטל כדין כלאים שאינם מתבטלים מ"מ כמו דאמרינן שם סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ה"נ נימא סלק את הבשר כמי שאינו והמים רבה עליו ומבטל את משהו החלב והוי כמי שאינו וממילא הא בלא חלב אין טעם הבשר אוסר כשנכנס אח"כ בהחתיכות.

ומיושב עכשיו מה שהקשה הרשב"א דמה שייך כאן לדין סלק הא אפילו מאן דלית לי' סלק מ"מ כשנכנס מקודם לאינו מינו כו"ע מודו, אבל זהו לשיטתו דמפרש על הבשר שנכנס מקודם בהרוטב והיינו אם היה בהרוטב ס' נגד הבשר, אבל לפ"מ שנפרש דקאי על טיפת החלב וזה הלא הולך ביחד עם טעם הבשר שנפלט מהחתיכה ושפיר אנו צריכים לדין סלק.

אולם לפמש"כ יקשה לנו פסקו של הרמב"ם שפסק דאם ניער לבסוף החתיכה נעשית נבלה וצריך ששים נגד החתיכה ולפמש"כ כיון דנכנסה החתיכה בהרוטב נימא סלק את הבשר כמו שאינו וטעם החלב בטל ברוטב ושוב לא יאסר הבשר את החתיכות וצריך לאוקמי ברוטב עבה והרמב"ם לא חילק בזה.

ונראה דהנה בגמ' ע"ז דף ע"ג גבי יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים איכא פלוגתא אם בעינן שהקיתון של מים נפל בתחילה או אפי' בסוף, והנה הראשונים הביאו ראי' מסוגיא זו ממאן דבעי דוקא בתחילה דאמרינן חנ"נ אפי' בשאר איסורים, וכתב על זה הרשב"א במשמרת הבית בשיטת רבינו אפרים דאדרבה מכאן הביא ראי' לשיטתו דבשאר איסורים לא אמרינן חנ"נ משום דסובר כמ"ד דלא בעינן בתחלה, ואפילו נפל קיתון של מים בסוף נמי מותר ומוכח דלא אמרינן חנ"נ, וקשה על שיטת הרמב"ם דפסק כרבינו אפרים דבשאר איסורים לא אמרינן חנ"נ, ומ"מ פסק ביין שנפל לבור ונפל קיתון של מים דבעינן דוקא תחילה.

וצריך לומר דהרמב"ם סובר דזה לא שייך להא דחנ"נ דבגמ' אמרינן בזה מצא מין את מינו וניעור והיינו לומר דלא אמרינן בזה סלק את מינו כמי שאינו כיון דמקודם נתערב מין במינו, ובעיקר כיון דכל מה דאמרינן ביי"נ וכן בשאר איסורים דאינם בטלים אפי' ביותר מששים דהוא דוקא במין במינו ולא במין בשאינו מינו משום דבאינו מינו מתבטל במציאות, ולכאורה לפ"ז לא היה שייך לומר סלק את מינו כמי שאינו כיון דעכ"פ עכשיו נצטרף יין היתר ליין איסור ולא נוכל לומר דהיין הוי כמי שאינו דהא ניכר הוא, אלא דמ"מ כיון דדינא הכי דבאינו מינו לא נאסר ביי"נ לכן אף בזה כיון דיין האיסור היה מתבטל במים אינו יכול ההיתר להצטרף לאסור ולכן זהו אם נפל מים בתחילה בין שהיה מקודם יין איסור בין שהיה יין היתר דעכ"פ עכשיו שנפל יין איסור ונפל לתוך המים ואילולי יין ההיתר היה מתבטל ואמרינן דא"א שיין ההיתר יצטרף לאסור, אבל אם נפל מקודם יין איסור בתוך היתר וכבר נעשה איסור על יין האיסור בהיותו בתוך הרבה יין והוא בעצמו אסור ולכן כשנפלו המים באחרונה לא נוכל לומר דהיין האסור כמאן דליתא אף דזה גופי' נוכל לומר כשנפל מים בתחילה ואח"כ נפל יין האסור מ"מ כשנפל בתחילה אנו אומרים דיין ההיתר אינו בדין שיבוא להצטרף לאסור כיון שבלא הוא הי' מתבטל יין האסור, אבל כשנצטרף כבר אמרינן לענין זה מצא מין את מינו וניעור, וא"כ כמו כן לעניננו דאף דלא איירינן מדין מצא מין את מינו אלא מחלב עם בשר מ"מ נוכל ג"כ לומר סברא זו כיון דבאמת נפל הטפת חלב יחד עם טעם הבשר שכנגד הבשר ליכא ששים, והחלב עם הבשר יש לו דין שאינו מתבטל שהוא כלאים, ולכן כיון שהרוטב בא באחרונה אינו בדין שנאמר סלק את מינו כמו שאינו היינו שנסלק את הבשר כיון שכבר מעורב החלב עם הבשר שלגבי' דידי' אינו מתבטל.

והנה הגמ' דחולין דפריך לימא פליגא אדרבא, ונחלקו בזה רש"י ותוס' דרש"י כתב דהכונה להא דגיה"נ, ותוס' כתבו דהוא להא דמנחות, וכתבו בתוס' דמשו"ה לא פריך מהא דגיה"נ דאפשר לאוקמי כאביי אבל בהא דמנחות א"א לאוקמי באופן אחר, ולי קשה הדבר דאדרבה אם אי אפשר לאוקמי באופן אחר א"כ מה אמר לימא פליגא אדרבא הי' לו להקשות דר"י אדר"י.

לכן נראה כפרש"י לפ"מ שהקדמנו דענין מצא מין את מינו וניעור הוא לבד דין חנ"נ ואם נפל האיסור בתוך ההיתר ואח"כ בא אינו מינו לבטלו נאמר כיון דהאיסור כבר הוא עומד בתוך מינו ההיתר וא"א לו להתבטל המציאות אינו מתבטל גם לנגד אינו מינו להך מ"ד דסובר כך, וא"כ רבא דאמר בפגה"נ ע"כ לא סבר הכי דהתם דחתיכת נבלה מונחת סמוך לחתיכות ההיתר שבולעים חם בחם בלא רוטב א"כ הם בולעים קודם שיבוא עליהם הרוטב, ואף דלענין חנ"נ לא נימא הכי כיון דלבסוף יבואו המים ויבטלו, אבל לענין מצא מין את מינו וניעור צריך להיות סגי גם בזה כיון דזהו דבר שבמציאות דמין האיסור אף שהוא מיעוט לגבי הרוטב כבר נתערב בתוך מינו ההיתר ולא נוכל לומר שמתבטל במציאות ואמאי לא יאסור את מינו ההיתר, ולכן רבא ע"כ דסבר אליבא דר' יהודה דאפי' בכה"ג אמרינן סלק, ולכן מקשה שפיר אליבא דרבא, אבל מהא דמנחות לא פריך דשם לא הוי הסולת באחרונה אלא ביחד עם השמן, אבל להלכה פסק הרמב"ם שפיר כיון דסובר דכשנפל מים לבסוף לא אמרינן סלק וכנ"ל.

מצאנו באופן אחר בהסבר הדברים

במה דפריך הגמ' מסלק את מינו כמי שאינו וקשה דמנ"ל דליכא ברוטב ששים ואף שכתבו דפריך מדסתם רב מוכח דבכל גווני אסור וקשה לי דא"כ גם רוטב עבה אינו סתם, ונראה דסבר דדין בשר וחלב כיון דדרך בישול אסרה תורה ואינו אסור אלא עד שיתן זה בזה טעם ונמצא דטעם בשר לחוד אינו אסור אלא טעם בשר וחלב, ולכאורה א"כ גם במין ומינו נמי יהא מותר דכיון דהחלב שנבלע בחתיכה הראשונה אם יהי' נבלע בחתיכה השני' יהי' ששים אכן במין ומינו כיון דליכא גדר ביטול כלל וכיון דכבר נעשה החתיכה נבלה מדין בו"ח ואין הגעלה לאוכלין וס"ל אפשר לסחטו אסור, א"כ טעם החתיכה ראשונה בכל מקום שהוא הוא אסור באיסור בו"ח וכיון דמין במינו לא בטל כולם אסורים, אבל כשנתבטל שלא במינו כיון דמעיקר דינא יש ביטול ורק דיש דין טעם כעיקר ולזה צריך דוקא טעם של בו"ח שבזה אמרינן טעם כעיקר אבל טעם בשר לבד כיון דאם הי' הבשר בעצמו לא הי' אוסר דמה דאמרינן אפשר לסוחטו אסור היינו דכיון דיש ע"ז כבר שם בו"ח דבאמת כיון דכל חד לחוד שרי לא הי' שייך בו ביטול כמש"כ התוס' בנדה דף ס"א והרא"ש הובא בש"ך וט"ז סי' רצ"ט דלהכי בכלאים לא שייך ביטול ורק דבבו"ח דרך בישול אסרה תורה וצריך דוקא שיתן טעם ולכן למ"ד אפשר לסוחטו אסור אחר שכבר נתן טעם לא מפני מה שיסחוט מעט שישאר פחות מכשיעור וכן מוכח מדברי רש"י והרא"ש דפי' אפשר לסוחטו היינו שישאר פחות מכשיעור וכן מוכח מדברי הרמב"ם ע"ש, אבל אם הי' אפשר לסחוט לגמרי עד שלא ישאר אפי' משהו אז אין שם בו"ח עלי', ועי' בש"ך סי' ק"ה מה שהביא מדברי השערים ולכן אם נתערב מין בשא"מ כיון דליכא שם ביטול ורק דצריך לאסור משום טעם כעיקר וכיון דטעם חלב ליכא כלל והוי כמו שאין כאן טעם חלב, וטעם הבשר כיון דכשהוא לעצמו אינו אוסר א"כ אינו יכול לאסור משום טעם כעיקר, אבל כשנתערב בבשר מין במינו אף דגם בזה טעם החלב נתבטל לגמרי בחתיכה השני' מ"מ מוהל הבשר מן החתיכה הראשונה הוי כמו שעומד בעיני' כיון דלא נתבטל כלל ומעורב בו טעם החלב שבו לא מהני בטול כלל דהוא עיקר בשר וחלב, וזה הנ"מ ממין במינו למין בשא"מ דמין בשא"מ הבשר בעצמו נתבטל רק דנחתינן לדין טעם כעיקר ובזה שפיר ניחא דלא מהני טעם כעיקר כיון דטעם הבשר אם הי' בעצמו לבדו לא הי' אוסר ולכן כיון שנתבטל החלב בדבר אחר חזינן כאילו ליכא חלב כלל, אבל במין במינו לא נוכל לומר דהחלב נתבטל דהיכי נתבטל הלא בעוד בשר וכמו דבבשר של דחתיכה הראשונה א"א שיתבטל כן לא מהני גם החתיכה השני' כיון דמין במינו הוי כמו שעומד בעיני'.

ומבואר עכשיו מה שהקשה הרשב"א דהיכי הו"א דלא אמרינן סלק את מינו כמי שאינו כיון שכבר נתבטל, אבל באמת אם הי' מתבטל בששים בודאי לא הי' שייך לזה אבל הכא דבאמת טעם הבשר לא נתבטל לגמרי דהא ליכא ששים ורק דהותר מטעם בטול וכיון שבא אח"כ בבשר יש סברא דנימא חוזר וניעור ואף דטעם החלב כבר נתבטל בששים אבל כיון דחלב במוהל החתיכה הראשונה אינו מתבטל א"כ כשבאו שניהם טעם החלב ומוהל הבשר שהתירה הב' שייך לומר חוזר וניעור ואף דאיכא רק משהו חלב הא לגבי מוהל הבשר מחתיכה הראשונה סגי במשהו חלב, ולזה הוצרכנו לומר סלק את מינו כמי שאינו שגם עכשיו שנפל להחתיכה השני' גם עכשיו יש עליו רוב טעם רוטב המבטלו ולכן לא אמרינן חוזר וניעור.

אכן לפ"מ שהסברתי צריך ביאור מה דפסק הרמב"ם דגם לדידן אמרינן חלב נבלה הוא לענין בשר שנפל ביורה של חלב דאם שהה כדי שיבלע ויפלוט אז לא מהני טעימת קפילא אם אין בו טעם בשר כיון דהבשר פלט חלב נבלה דהוי מין במינו, וקשה לפ"מ שהסברתי דהכא יהי' כמו במין בשא"מ בלא ששים כיון דלא ס"ל דמין במינו לא בטל ורק דצריך ששים גזירה אטו אינו מינו א"כ כיון דהבשר כבר נתבטל בהחלב ונשאר חלב לחוד למה לא יתבטל.

ואולי נימא דעכ"פ כיון דמדרבנן צריך במין במינו ששים אמרינן דבלא ששים אינו בטל כלל ועומד במינו וממילא כיון דטעם הבשר שיש בחלב האסור לא נתבטל בהחלב האסור.

והנה התוס' חולקים עם רש"י דרש"י מפרש דהחתיכה היתה חצי' תוך הרוטב והתוס' כתבו כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב ולכך משערין באותה חתיכה לבטל הטיפה ולא בשאר חתיכות, והרשב"א בתוה"ב כתב להדיא כרש"י ע"ש וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב דבריו סתם משמע להדיא כדעת רש"י דאפי' היתה בתוך הרוטב אין מצטרפין כל החתיכות ולפלא שהפר"ח כתב דרוב הפוסקים סוברים כתוס'.

אכן דעת רש"י צריכה ביאור דחלק החתיכה שבתוך הרוטב אמאי לא יפליט, ואם נאמר דאה"נ דחלק שבתוך הרוטב מפליט רק דאינו מפליט מה שחוץ לרוטב א"כ לא הי' צריך להיות אסור אלא מה שהוא חוץ לרוטב ובמתני' משמע דכל החתיכה אסורה וכן מוכח מדברי הרמב"ם.

וראיתי להרי"ם בחידושיו לחולין שכתב דאה"נ דמה שנכנס חלב בצד החתיכה שבתוך הרוטב נפלט ויצא לרוטב, ומה דאסורה כל החתיכה זהו משום דבלעה אח"כ בשר מהצד שחוץ לרוטב ואף דלא בלעה חלב מ"מ הא נשאר חלב מהבליעה הראשונה אלא שנתפשטה לרוטב ונשאר משהו. אבל דבריו אינם ברורים כלל דמה שנשאר חלב מבליעה הראשונה שנתפשטה מיד בכל החתיכה ושמהחלק שבתוך הרוטב נתפשט בכל הרוטב הלא החלב הזה לא נאסר כיון שהוא ביותר מששים ואינו דרך בישול וא"כ החלב הזה לא יוכל להצטרף דנאמר שבשביל זה יהי' אסור הבשר וכפי מה שהסברנו למעלה דמה דמהני משהו הוא בשביל שכבר נאסר החלב ונעשה בב"ח.

ונראה לפמש"כ המשמרת הבית בדף צ"ז (והוא דף ז' בדפוס יוזעפיף) דחתיכה שבלעה משהו אף למ"ד מין במינו אסור מ"מ כשנכנסת ברוטב א"צ ששים אפי' לבטל אותו בלע דמשהו הנבלע לא מהני אלא לאסור אותה חתיכה אבל לגבי אחרים כמאן דליתי' דמי, א"כ נוכל לומר דמה שהוא חוץ לרוטב מבליע גם אח"כ משהו להחתיכה שבתוך הרוטב דאף דמתחילה נתחלק הטפת חלב לכל החתיכה בשוה היינו בשביל שהוא צלול וכמש"כ הש"ך מ"מ אח"כ כשפלט הרוטב החלב שבתוך החתיכה אף דעכשיו כבר יש לזה דין בלוע ואינו מתפשט שנית ושלישית עד שיצא ממה שחוץ לרוטב משום דאח"כ דין בלוע יש לו מ"מ לזה מהני מה שהוא בתוך הבל הקדרה וכמו שכתב הר"ן וע' פליתי דמשו"ה מבליע בכל החתיכה דגם אח"כ מבליע משהו אבל זה המשהו כשנכנס בהחתיכה שבתוך הרוטב אם יפליט הרוטב משהו זה הוא כמאן דליתא ולא נחשב כלום, וזהו הבאור מה דצריך דוקא ניער וכיסה לאסור את הקדרה אף דכל החתיכה אסורה אפילו מה שהוא בתוך הרוטב משום דבמשהו שנבלע במה שבתוך הרוטב אינו עושה כלום לגבי הרוטב ובשר לבד אינו יכול לאסור.

והנה הרשב"א בדבור זה כתב וז"ל ואילו היתה חתיכה עצמו נעשית נבילה בשאר האיסורין כמו בב"ח כל שנאסרה היינו רואין את כל החתיכה כנבלה וצריכה ששים לבטל את כולה דכל מה שפולטת פליטת איסור הוא דאפשר לסוחטן אסור וזו היא ראייתו של רבינו אפרים ז"ל ודבריו בזה הוא פליאה עצומה דהא בעצמו כתב דגם בבו"ח אין חם בחם יכול לאסור ומשו"ה בלא ניער אין חתיכה אחת אוסרת הב' משום דהבשר בעצמו אינו יכול לאסור אף דנעשה נבלה כיון דהחלב אינו נפלט וא"כ מה מהני מה דנעשה נבלה ובאמת זהו טעמו של התוס' שהוכיחו מכאן דאין הנאסר יכול לאסור אם אין האוסר יכול לילך ולא מהני לזה אפי' אם נימא חנ"נ אבל הרשב"א דלא סבר כן איך מחלק איסורין מבו"ח לומר באיסורין להחמיר ונראה דאה"נ דסובר הרשב"א בדעת רבינו אפרים דאם היינו אומרים חנ"נ בשאר איסורים הי' צריך שהנאסר בעצמו יכול לאסור ולית לי' סברת התוס' ומה דמותר באופן זה בבו"ח הוא משום דבו"ח לא אסרה תורה אלא כמו כלאים ולא אסרה בשר או חלב לחוד וכמו שכתב השערים שהביא הש"ך בסי' ק"ה וכל זה בבו"ח אבל אי אמרינן בשאר איסורין חנ"נ אם כן לא שייך סברא זו וממילא ודאי גם בבו"ח לא היינו אומרים סברא זו דלא גרע בו"ח משאר איסורים וזהו שהוכיח רבינו אפרים באמת דלא אמרינן בשאר איסורים חנ"נ וממילא הכי הוא בבו"ח.

והנה הרמ"א בסי' צ"ב כתב דאם לא ניער לא בתחילה ולא בסוף אם יש ס' בקדירה נגד הטפה אינו אסור רק החתיכה והקשו המפרשים דאם לא פלט לקדירה א"כ לא צריך ס' נגד הטפה וכ' הש"ך דהרמ"א מספקא לי' אי כרש"י או כר"י ובמטה יהונתן הוכיח דדעת רש"י כהט"ז וא"כ אסור כל הקדירה וע"כ דדעת הרמ"א דלא כרש"י אכן נראה לי דאפי' אם דעת רש"י כהט"ז אבל דעת ספר התרומה להדיא דבלא ניער אין הקדרה אסורה וכן דעת הרשב"א ובמחלוקת רש"י ור"י כתב הטור דדעת ספר התרומה כרש"י וכן הרשב"א בתה"ב כתב דדוקא אחר ניעור אסורה הקדירה ומ"מ כתב דממה דאמרינן שמא לא ניער יפה יפה מוכח דחתיכה מקצתה ברוטב ונפל עליה חלב כחוש שאינו מפעפע אינו אוסר אלא כדי נטילה ומוכח דסובר כרש"י ורק מה דאסור כאן כל החתיכה צ"ל דזהו כשיטתו דחלב הוי שמן קצת לענין שמפעפע באותה חתיכה ומביא מכאן ראי' רק דמקצתו ברוטב לא הוי כמו כולו בתוך הרוטב וכן בדעת הרמב"ם אף שכבר חלקו במשמעות שיטתו אבל לדעתי הדבר פשוט דאינו מחלק ואפי' קצתו בתוך הרוטב נמי דינא הכי ומ"מ כתב דאסור דוקא בניער לבסוף ולפי"ז מבוארים דברי הרמ"א דאפי' אם דעת רש"י הוא כהט"ז אבל עכ"פ דעת הראשונים שהבאתי הוא דלא כהט"ז ועליהם סומך הרמ"א לאסור רק אם אין ס' בקדירה נגד הטפה.

והנה למעלה בארתי דעת רש"י שלא לדעת הט"ז ולדברינו נבאר כן בדעת הראשונים הסוברים בודאי כן אך צריך להוסיף דמה שכתבתי דאינו בולע צד התחתון רק משהו חלב דאין זה ברור דמנ"ל דאינו בולע אלא משהו דנוכל רק לומר דאינו מתפשט בשוה והוא בולע פחות מכפי החשבון אבל מנלן דהוי רק משהו ויש לומר דכיון דכל בליעה שבולע מתפשט לתוך הרוטב וממילא לא הי' מעולם בחלק החתיכה שבתוך הרוטב רק משהו, ולפי"ז באמת לא צריך כלל למה שאמרתי דאינו בולע רק משהו דלא איכפת לן אפי' בולע יותר ומ"מ כיון דכל מה שבולע נכנס לתוך הרוטב א"כ מעולם לא הי' בחלק החתיכה שבתוך הרוטב רק משהו ואינו חשיב לאסור כשנכנס ברוטב כמש"כ הרשב"א וכנ"ל.

טו

קיבה שבשלה בחלב שבה מותרת שאינו חלב אלא הרי הוא כטנופת שהרי ישתנה במעים. אסור להעמיד הגבינה בעור הקיבה של שחוטה ואם העמיד טועם את הגבינה אם יש בה טעם בשר אסורה ואם לאו מותרת מפני שהמעמיד דבר המותר הוא שקיבת שחוטה היא ואין כאן אלא איסור בשר בחלב ששיעורו בנותן טעם אבל המעמיד בעור קיבת נבלה וטרפה ובהמה טמאה הואיל והמעמיד דבר האסור בפני עצמו נאסרה הגבינה משום נבלה לא משום בשר בחלב, ומפני חשש זה אסרו גבינת עכו"ם כמו שביארנו.

השגת הראב"ד ומפני חשש זה אסרו גבינת עכו"ם א"א דברי רבינו אבן מיגש הם אבל אין אנו צריכים לכך שאין הקושיא צריכה תירוץ.

בחולין דף קט"ז כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה ובמסקנא והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה אבל מעמידין בקיבת נבלה ובקיבת שחיטת עכו"ם ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה וכ"ש בקיבת טרפה שינקה מן הכשרה מ"ט חלב המכונס בה פירשא בעלמא הוא, והרי"ף והרמב"ם פסקו כהאי והלכתא דלמשנה אחרונה אפילו כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה מותרת דהוי כפירשא בעלמא, וכן בשמעתא דכחל כתב הרי"ף דקיבה שבשלה בחלבה דתניא אסורה הוא כמשנה ראשונה, והקשה הרא"ש דהא כשרה שינקה מן הטרפה וטרפה שינקה מן הכשרה משמע שנשנו כאחת ועל שניהם כאחת אומר הטעם מפני שכנוס במעיה, והרמב"ן במלחמות מפרש דהא דתנן מפני שכנוס במעיה זהו טעמא דהיתרא משום דהוי פירשא בעלמא ורישא דכשרה שינקה מן הטרפה הוא כמשנה ראשונה, והקשה ע"ז הפר"ח בסי' פ"ז דהא בברייתא דף ק"ט בקיבה שבשלה בחלבה קתני נמי מפני שכנוס במעיה וזהו כמשנה ראשונה.

ונראה בדעת הרי"ף והרמב"ם דלמסקנא דאמרינן והלכתא וכו' לא אמרינן דטרפה שינקה מן הכשרה הוא כמשנה אחרונה אלא דגם זה כמשנה ראשונה, ולא כדמתרץ לה ר' יוחנן אלא דנ"מ גדולה יש גם למשנה ראשונה מקיבת נבלה לטרפה שינקה מן הכשרה והוא עפ"מ דאיתא בדף נ"ח דכשעברה ולבסוף נטרפה תליא בדין עובר ירך אמו, וכשנטרפה ולבסוף עברה תליא בדין זה וזה גורם וכתבו התוס' דלא גרסינן בעובר ירך אמו, וקשה למה לא נימא דתליא גם בעובר ירך אמו כמו דתליא בעיברה ולבסוף נטרפה, ומוכח מזה דגם לר"א דסבר עובר ירך אמו גבי טרפה מ"מ אינו סובר כן אלא היכי דאיכא למימר היא וולדה נטרפו והיינו דחל גם על העובר דין טרפות דובשר בשדה טרפה, אבל היכי דלא היה העובר בשעת טרפות ודאי לא חל עליו איסור טרפה.

ויש לומר עוד יותר דר"א נמי סבר דאיכא איסורא דטרפה מקרא דזאת החי' חיה אכול, ולכן עובר דהוא חי לא נפיק מקרא דזאת החיה, אלא דיש עוד קרא דובשר בשדה טרפה, ובזה סובר דחל גם על עובר אלא דדוקא בשעת טרפה, ובזה שפיר יש לומר דחלב נבלה אסור מדרבנן כמו ביצת נבלה אטו ביצת טרפה, אבל כל זה כשנטרפה יחד עם הביצה וכן כאן יחד עם החלב ובזה גזרינן חלב נבלה אטו חלב טרפה, אבל טרפה שינקה מן הכשרה לא דמי לחלב נבלה שנתנבלה עם החלב לכן בזה מודה גם משנה ראשונה דכשרה.

ועכשיו מיושב דטעמא דכנוס במעיה הוא ודאי טעמא למשנה ראשונה לומר דלא הוי כאן איסור טרפה מן הדין, וכן זהו טעמא דברייתא דקיבה שבשלה בחלבה אסורה לומר דלא הוי חלב מתה ולא דמי לכחל, אבל כל זה הוא למשנה ראשונה דחלב הקיבה לא הוי פירשא בעלמא אבל למשנה אחרונה דהוי פירשא בעלמא דכתב הרמב"ם טעמא דמתניתין דקיבת עולה כהן שדעתו יפה שורפה חיה, והרמב"ם לשיטתו שכתב בפ"ג מהלכות מעילה במה דתנן מתנדבין חלב לולדות קדשים היינו שמקדישין את החלב ומקדישין הבהמה לחלבה וכמש"כ המרכה"מ שם, א"כ למה פשוט דשורפה חי' דאפשר ינקה העולה מבהמה קדושה לחלבה דהחלב קודש, ולכן מפרש דטעמא משום דהוי פירשא בעלמא.

והנה באיסור החלב של קיבת העולה היה אפשר לומר דזהו אם ינקה מחלב שהוקדש, אבל לשון מתני' משמע דבסתמא קיבת עולה חמורה ממנו, ונראה דכמו דבקדושת בה"ב אם הקדיש בור ונתמלא מים אף דלא הוו גדולי הקדש מ"מ לא נהנין ולא מועלין ה"נ במה שנכנס לגוף העולה ע"מ שיהיה בה ושתגדל מזה כבר זכה הקדש בהחלב ואף שלא הוקדש החלב בפה מ"מ ממילא זכה ההקדש בהחלב ואסור ליהנות מהחלב, ונ"מ שאם תקיא הבהמה קודם שיעור עיכול אפשר באמת יהיה אסור ליהנות וההיתר הוא רק משום דנעשה כבר כמעוכל, ובסתמא כשמגיע החלב להקיבה כבר נתעכל, דהא מקודם נכנס החלב מושט להמסס ומהמסס לבית הכוסות ומבית הכוסות להקיבה ולכן שיערו חז"ל דבקיבה הוא כבר כמעוכל והוי פירשא בעלמא, ומה דאמר והלא קיבת עולה חמורה ממנו אף דלדברינו אין בזה מעילה ולא נהנין ולא מועלין ומשמע דהוא מדרבנן, מ"מ חמור מקיבת נבלה, דכבר כתבנו דגם למשנה ראשונה אינו אלא מדרבנן אטו חלב טרפה וכיון דעולה דאורייתא חמור ה"נ איסור דרבנן דעולה חמור מאיסור דרבנן דנבלה.

והנה הרמב"ם לפנינו סובר כהר"י מיגש דלכן הוצרך שמואל לומר בעור קיבת נבלה משום דמצד בו"ח היה צריך שלא יהי' א' מס', אבל משום מעמיד לא צריך דאפי' בפחות מא' בס' ג"כ אסור, אבל משום בו"ח אין איסור משום מעמיד, והראב"ד כתב דלא צריך לזה אלא דבאיסור עכו"ם אין הולכין בשיעורין, וכתב הלח"מ דלא תיקשי לדעת הראב"ד למה הוזכר קיבת נבלה ולא משום בו"ח ותי' כתי' התוס', אבל לשיטת הרמב"ם לא קשה דהא מה דאסרו משום קיבת נבלה אינו אלא מדרבנן, אמנם אפשר לומר דקיבת נבלה הי' אז ודאי אבל עור קיבת נבלה כבר לא הי' אלא ספק וזה דחוק לכן מיושב יותר בתי' הרמב"ם והר"י מיגאש.

והנה בפי' הרמב"ם בהא דמתנדבים חלב יש לומר דתלוי אם מביאים חולין לעזרה דהתוס' כתבו בכמה מקומות דדוקא מה שהוא כעין עבודה כמו בכורים והוכיחו דהא מביאין תבלין של חולין והרמב"ם בפ"ב מהל' שחיטה כתב דכל חולין בעזרה אסור להביא והרשב"א בחולין בפ' הזרוע דף קמ"ב דלא נראו דבריו, אא"כ לחם כלחמי תודה ופירות כבכורים.

ולדעת הרמב"ם צריך לומר דלצורך קרבן מותר, והנה כאן אמנם הוא צורך קרבן מ"מ כיון דיש עצה להקדיש לא הוי צורך קרבן להביא חולין, אכן בעיקר ההקדש ע"כ צ"ל דאינו קדושת בה"ב דא"כ איך יאכל להקדשים וע"כ דשייך להקדיש על אופן זה ממש שיהיה לצרכי הקדשים שיינקו, והראב"ד משמע דאינו סובר כן דשייך להקדיש באופן זה, וליכא הקדש אלא או הקדש קרבן או הקדש בדה"ב.

טז

קיבה שבשלה בחלב שבה מותרת שאינו חלב אלא הרי הוא כטנופת שהרי ישתנה במעים. אסור להעמיד הגבינה בעור הקיבה של שחוטה ואם העמיד טועם את הגבינה אם יש בה טעם בשר אסורה ואם לאו מותרת מפני שהמעמיד דבר המותר הוא שקיבת שחוטה היא ואין כאן אלא איסור בשר בחלב ששיעורו בנותן טעם אבל המעמיד בעור קיבת נבלה וטרפה ובהמה טמאה הואיל והמעמיד דבר האסור בפני עצמו נאסרה הגבינה משום נבלה לא משום בשר בחלב, ומפני חשש זה אסרו גבינת עכו"ם כמו שביארנו.

השגת הראב"ד ומפני חשש זה אסרו גבינת עכו"ם א"א דברי רבינו אבן מיגש הם אבל אין אנו צריכים לכך שאין הקושיא צריכה תירוץ.

בחולין דף קט"ז כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה ובמסקנא והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה אבל מעמידין בקיבת נבלה ובקיבת שחיטת עכו"ם ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה וכ"ש בקיבת טרפה שינקה מן הכשרה מ"ט חלב המכונס בה פירשא בעלמא הוא, והרי"ף והרמב"ם פסקו כהאי והלכתא דלמשנה אחרונה אפילו כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה מותרת דהוי כפירשא בעלמא, וכן בשמעתא דכחל כתב הרי"ף דקיבה שבשלה בחלבה דתניא אסורה הוא כמשנה ראשונה, והקשה הרא"ש דהא כשרה שינקה מן הטרפה וטרפה שינקה מן הכשרה משמע שנשנו כאחת ועל שניהם כאחת אומר הטעם מפני שכנוס במעיה, והרמב"ן במלחמות מפרש דהא דתנן מפני שכנוס במעיה זהו טעמא דהיתרא משום דהוי פירשא בעלמא ורישא דכשרה שינקה מן הטרפה הוא כמשנה ראשונה, והקשה ע"ז הפר"ח בסי' פ"ז דהא בברייתא דף ק"ט בקיבה שבשלה בחלבה קתני נמי מפני שכנוס במעיה וזהו כמשנה ראשונה.

ונראה בדעת הרי"ף והרמב"ם דלמסקנא דאמרינן והלכתא וכו' לא אמרינן דטרפה שינקה מן הכשרה הוא כמשנה אחרונה אלא דגם זה כמשנה ראשונה, ולא כדמתרץ לה ר' יוחנן אלא דנ"מ גדולה יש גם למשנה ראשונה מקיבת נבלה לטרפה שינקה מן הכשרה והוא עפ"מ דאיתא בדף נ"ח דכשעברה ולבסוף נטרפה תליא בדין עובר ירך אמו, וכשנטרפה ולבסוף עברה תליא בדין זה וזה גורם וכתבו התוס' דלא גרסינן בעובר ירך אמו, וקשה למה לא נימא דתליא גם בעובר ירך אמו כמו דתליא בעיברה ולבסוף נטרפה, ומוכח מזה דגם לר"א דסבר עובר ירך אמו גבי טרפה מ"מ אינו סובר כן אלא היכי דאיכא למימר היא וולדה נטרפו והיינו דחל גם על העובר דין טרפות דובשר בשדה טרפה, אבל היכי דלא היה העובר בשעת טרפות ודאי לא חל עליו איסור טרפה.

ויש לומר עוד יותר דר"א נמי סבר דאיכא איסורא דטרפה מקרא דזאת החי' חיה אכול, ולכן עובר דהוא חי לא נפיק מקרא דזאת החיה, אלא דיש עוד קרא דובשר בשדה טרפה, ובזה סובר דחל גם על עובר אלא דדוקא בשעת טרפה, ובזה שפיר יש לומר דחלב נבלה אסור מדרבנן כמו ביצת נבלה אטו ביצת טרפה, אבל כל זה כשנטרפה יחד עם הביצה וכן כאן יחד עם החלב ובזה גזרינן חלב נבלה אטו חלב טרפה, אבל טרפה שינקה מן הכשרה לא דמי לחלב נבלה שנתנבלה עם החלב לכן בזה מודה גם משנה ראשונה דכשרה.

ועכשיו מיושב דטעמא דכנוס במעיה הוא ודאי טעמא למשנה ראשונה לומר דלא הוי כאן איסור טרפה מן הדין, וכן זהו טעמא דברייתא דקיבה שבשלה בחלבה אסורה לומר דלא הוי חלב מתה ולא דמי לכחל, אבל כל זה הוא למשנה ראשונה דחלב הקיבה לא הוי פירשא בעלמא אבל למשנה אחרונה דהוי פירשא בעלמא דכתב הרמב"ם טעמא דמתניתין דקיבת עולה כהן שדעתו יפה שורפה חיה, והרמב"ם לשיטתו שכתב בפ"ג מהלכות מעילה במה דתנן מתנדבין חלב לולדות קדשים היינו שמקדישין את החלב ומקדישין הבהמה לחלבה וכמש"כ המרכה"מ שם, א"כ למה פשוט דשורפה חי' דאפשר ינקה העולה מבהמה קדושה לחלבה דהחלב קודש, ולכן מפרש דטעמא משום דהוי פירשא בעלמא.

והנה באיסור החלב של קיבת העולה היה אפשר לומר דזהו אם ינקה מחלב שהוקדש, אבל לשון מתני' משמע דבסתמא קיבת עולה חמורה ממנו, ונראה דכמו דבקדושת בה"ב אם הקדיש בור ונתמלא מים אף דלא הוו גדולי הקדש מ"מ לא נהנין ולא מועלין ה"נ במה שנכנס לגוף העולה ע"מ שיהיה בה ושתגדל מזה כבר זכה הקדש בהחלב ואף שלא הוקדש החלב בפה מ"מ ממילא זכה ההקדש בהחלב ואסור ליהנות מהחלב, ונ"מ שאם תקיא הבהמה קודם שיעור עיכול אפשר באמת יהיה אסור ליהנות וההיתר הוא רק משום דנעשה כבר כמעוכל, ובסתמא כשמגיע החלב להקיבה כבר נתעכל, דהא מקודם נכנס החלב מושט להמסס ומהמסס לבית הכוסות ומבית הכוסות להקיבה ולכן שיערו חז"ל דבקיבה הוא כבר כמעוכל והוי פירשא בעלמא, ומה דאמר והלא קיבת עולה חמורה ממנו אף דלדברינו אין בזה מעילה ולא נהנין ולא מועלין ומשמע דהוא מדרבנן, מ"מ חמור מקיבת נבלה, דכבר כתבנו דגם למשנה ראשונה אינו אלא מדרבנן אטו חלב טרפה וכיון דעולה דאורייתא חמור ה"נ איסור דרבנן דעולה חמור מאיסור דרבנן דנבלה.

והנה הרמב"ם לפנינו סובר כהר"י מיגש דלכן הוצרך שמואל לומר בעור קיבת נבלה משום דמצד בו"ח היה צריך שלא יהי' א' מס', אבל משום מעמיד לא צריך דאפי' בפחות מא' בס' ג"כ אסור, אבל משום בו"ח אין איסור משום מעמיד, והראב"ד כתב דלא צריך לזה אלא דבאיסור עכו"ם אין הולכין בשיעורין, וכתב הלח"מ דלא תיקשי לדעת הראב"ד למה הוזכר קיבת נבלה ולא משום בו"ח ותי' כתי' התוס', אבל לשיטת הרמב"ם לא קשה דהא מה דאסרו משום קיבת נבלה אינו אלא מדרבנן, אמנם אפשר לומר דקיבת נבלה הי' אז ודאי אבל עור קיבת נבלה כבר לא הי' אלא ספק וזה דחוק לכן מיושב יותר בתי' הרמב"ם והר"י מיגאש.

והנה בפי' הרמב"ם בהא דמתנדבים חלב יש לומר דתלוי אם מביאים חולין לעזרה דהתוס' כתבו בכמה מקומות דדוקא מה שהוא כעין עבודה כמו בכורים והוכיחו דהא מביאין תבלין של חולין והרמב"ם בפ"ב מהל' שחיטה כתב דכל חולין בעזרה אסור להביא והרשב"א בחולין בפ' הזרוע דף קמ"ב דלא נראו דבריו, אא"כ לחם כלחמי תודה ופירות כבכורים.

ולדעת הרמב"ם צריך לומר דלצורך קרבן מותר, והנה כאן אמנם הוא צורך קרבן מ"מ כיון דיש עצה להקדיש לא הוי צורך קרבן להביא חולין, אכן בעיקר ההקדש ע"כ צ"ל דאינו קדושת בה"ב דא"כ איך יאכל להקדשים וע"כ דשייך להקדיש על אופן זה ממש שיהיה לצרכי הקדשים שיינקו, והראב"ד משמע דאינו סובר כן דשייך להקדיש באופן זה, וליכא הקדש אלא או הקדש קרבן או הקדש בדה"ב.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.