אור שמח/מאכלות אסורות/ט

אור שמח ‏ מאכלות אסורות ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ו

וכן המבשל בשר במי חלב או בחלב מתה כו' פטור (ואין לוקין) [ואינו לוקה] על אכילתו משום בשר בחלב:

שטחיות לשון רבינו מוכח דעל כל אלה איכא איסורא גם בבישול, ולא דמי לבשר עוף בחלב או לחלב טמאה משום דממינים מותרים הם דאיכא בהו לאו דבישול. ובזה יתישב מה דאמר בגמרא פרק כל הבשר גבי כחל אינו עובר עליו ומותר, לימא מסייע ליה הכחל קורעו כו' לא קרעו אינו עובר עליו כו' לב הוא דבעי קריעה כחל לא בעי קריעה, וצ"ע דכבר הקשו שם ממשנתנו דתני אינו עובר עליו מכלל דאיסורא איתא ומתרץ בדין הוא דאיסור נמי ליכא ואיידי דתני בסיפא גבי לב אינו עובר עליו כו' וא"כ כאן בברייתא דלא תני גבי לב אינו עובר עליו א"כ מוכח דאיסורא הוא דאיכא מדתני אינו עובר עליו וכבר עמדו ע"ז בתוספות ולפ"ז א"ש, דבאמת איכא למימר כיון דצריך לקורעו לכתחלה משום דמיחזי כמאן דמבשל ליה בחלב, א"כ הא דאמר לא קרעו אינו עובר עליו, פירוש על בישולו דאיסורא איכא משום בישול בשר בחלב לכתחלה מד"ס, רק משום דבסיפא תני בלב לא קרעו אינו עובר עליו דשם ע"כ לענין אכילה לחודא תני זה, דאיסור בישול לא שייך גבי דם, מדייק שפיר דאם בישלו אסור, אבל בברייתא דלא תני גבי לב אינו עובר, תו אמרינן דהפירוש בכחל על הבישול לחוד שמבשלו לכחל בחלבו ומיתחזי כבישול בשר בחלב, וז"ב, ומוכח דבחלב השחוטה אסור הבישול כמו שנתבאר ודוק:

ח

בשר שנפל כו' כיצד חתיכה כו':

רבינו לקח תמצית השמועה והפכה לפום דקיי"ל מין במינו בס' דהחלב שנבלע בתוך בשר נפלט לתוך החלב וליכא למיקם אטעמא בקפילא ומשערינן בששים. אמנם במימרא דרב כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב צריך מובן כזית למה, וכן רבינו כתב בשר חתיכה, דפחות מכזית ג"כ אסור מן התורה. אולם לרב דסבר דחצי זית בשר וח"ז חלב אינן מצטרפין אמר בגמרא דחצי זית בשר שנתבשל בחלב לא נאסר מן התורה דאינו אסור באכילה רק היכי דהיה בו מתחלה כשיעור ומסתברא דאם יבשל חצי זית בחלב ואחר כך יבשל עוד חצי זית לא נצטרפו ללקות על בישולו, דרק בבאין מיורה גדולה היינו שנתבשל כשיעור בשר עם שיעור חלב, וא"כ לא שייך חזי לאיצטרופי דדוקא אם נתבשל כשיעור בבת אחת לוקה, וא"כ אם יבשל חצי זית ג"כ אינו אסור מה"ת הואיל ולא שייך חזי לאצטרופי, ורב רוצה להשמיענו דאסור מן התורה, או דאף אם יבשל עם חצי זית זה עוד חצי זית אחרינא הלא כבר נתבשל החצי זית הראשון בפני עצמו ואין בישול אחר בישול בבב"ח ג"כ כמו בשבת, ועוד דבישול אחרינא הוי ואז נתבשל זית שלם, אבל לא משום שמצטרף לחצי זית הראשון שכבר נתבשל רק משום שמתבשל אח"ז כשיעור, ואם נאמר דאם מבשל חצאי זיתים בשר בחלב זה אחר זה ג"כ לוקה אז הא דנקט כזית בשר משום דקמ"ל דאסור ולוקה על אכילתו:

ולפ"ז יש לעיין למאי דהוי סליק אדעתיה דגדי אסרה תורה ולא חלב אמאי נקיט כזית דלוקה הלא מיפלט פליט בשר ומיבלע בלע חלב ונמצא דחסר משיעור כזית כשיעור שנפלט מתוכו והחלב הבלוע בתוכו אין בחלב רק טעם בשר ונמצא ממשות הבשר חסר כשיעור שנפלט, ובפרט להנך שיטות דעל טעם כעיקר אינו לוקה רק שיאכל שיעור זית בכדי אכילת פרס, א"כ עצמיות החלב הנבלע בהבשר אינו מצטרף להשלים השיעור כיון דלית בהחלב רק טעם בשר. ונראה דרב לטעמו אזיל בפרק כל המנחות דף נ"ד דאם היה כזית חלב וצמק וירדו עליהן גשמים ותפחו, דרב סבר משערין כמו שהן דאין דיחוי באיסורין ה"נ מעיקרא קודם הבישול היה שיעור זית וצמק ע"י בישול חזר ותפח ע"י החלב שנבלע בו ע"י הבישול לוקה, ולפ"ז א"ש מה דאמר זית בשר שנפל לתוך יורה של חלב דטעם הבשר הנפלט מתבטל ואפ"ה לוקה דלא גרע מירדו גשמים ותפחו ודוק היטב:

ט

הנה בהא דחתיכה נעשה נבילה בשאר איסורים, האריכו בזה רבנן קדמאי מאד, עד כי לא הניחו מקום להתגדר, אך נתבונן בהא שהוכיחו רבנן בתוספות דבשאר איסורים לבד מבשר בחלב דהתערובות דרך בישול זה עצם האיסור לא אמרינן חנ"נ, דאל"ה א"כ גיעולי כלי מדין דהתורה הצריכה איך משכחת לה, דרוב כלים אין בהם ששים נגד פליטתן, וכי פליט במים הלא תו בלע הכלי מאיסור דהמים נעשים נבילה וחוזרים ונבלעים בהכלי ומאי מהני ההגעלה וע"כ דלא נעשית נבילה וכי בלע תו לא בלע רק לפי ערך, וא"כ נגד מה שנבלע שנית מן האיסור תו כי הדר ומגעיל שפיר פליט עד כי ליכא ששים והאריכו בזה ונראה, דהנה הר"י הזקן הכריח מהא דאמר בגמרא קסבר רב גדי אסרה תורה ולא חלב, דנתבונן הא רב אמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב מוכח דאם היה מעט חלב הוי אסור, וע"כ דכיון דהבשר נאסר תו החלב בלע מפליטת הבשר האסור וא"כ קשה אכתי הא החלב הנבלע בתוך הבשר נאסר מחמת טעם הבשר הנבלע בו, ותו כי פליט לתוך החלב הוי מין במינו ואסור במשהו, ועל כרחין דכיון דאינו נאסר ונעשה נבילה רק משום בליעת טעם הבשר האסור תו חשיב לגבי החלב על שם דבר הנאסר מחמתו ונחשב מין שלא במינו דאין הנאסר חוזר ואוסר יותר מן האוסר עכ"ד, וכיון שכן נתבונן הא דבפרק בתרא דע"ז פליגי תנאי בנותן טעם לפגם אם אסור או לא וקאמר ר"ש דמותר דנבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה ור"מ דסבר דאסור משום דקרא לסרוחה מעיקרא מוכת שחין מחיים הואיל ואיפגמיה מקודם שבאה לידי נבילה לא חל עליה שם נבילה, אבל היכי דאיתסר מעיקרא תו לא פקע איסורא משום פגם עכ"ל רש"י, וקאמר שם מ"ט דר"מ דגמר מגיעולי עו"ג ואידך לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, ואידך קדירה בת יומא נמי א"א דלא פגמא פורתא, והוכיחו שם בתוס' דלר"ש ג"כ סבר דפגם פורתא איכא בקדירה בת יומא, רק דמחלק בין פגם פורתא לפגם רבה ור"מ סבר דילפינן כו'. ונתבונן דכמו דלר"מ דאוסר בנותן טעם לפגם גמור מוקי קרא בפגומה מעיקרא, כן לר"ש דסבר דפגם זוטא אסר רחמנא וחידוש הוא ולהכי לא ילפינן מיניה לטעם כעיקר יעו"ש. א"כ בפגומה מעיקרא קודם שנעשה איסור לא אסר רחמנא אף בפגם כל דהוא, וכיון שכן נתבונן כי מגעיל כלים בני יומן הלא מיפגמי פורתא וכי נבלעין בהמים הלא המים הנעשים איסור האיסר שבהן פגום קצת ותו נחשב כאילו הנאסר נפגם קצת דנחשבין על שם האיסר, ותו הלא איך יתכן לומר דנעשין נבילה הא הוי כמו סרוחין מעיקרא דטרם שנאסרו הוי פגומין כיון דבמה דנעשה נבילה נקרא על שם האיסור, הלא האיסור פגום קצת והוי כאילו הנאסר הוי פגום קצת מעיקרא ואיך יכול להתהוות איסור, דכיון דלהצריך שיעור ביטל נגד הנאסר דנעשה נבילה לא מצית לחשוב יותר מאילו היה כולו כאוסר, א"כ כי תצרוך שיעור ששים נגד המים ותחשוב אותם על שם האוסר הנפגם הלא לא מצית להכחיש דהמה היו עד תערובותן עם טעם האיסור מותרין ותו איך חל עליהם תורת איסור אף שהן נחשבין רק לפגומין קצת דטעמן המושבח זה לא יוסיף בהן איסור להעשות נבילה מצד זה דפגם האוסר נקרא עליהן וא"כ הוי כמו סרוחין מעיקרא ואיך מצית לחשוב זה לנבילה ורק משום שיעור ביטול נגד האיסור לבדו ושפיר מועיל הגעלה כי הדר ומגעיל פעם שניה ודוק, נמצא עלה בידינו דהבלוע בכלי איסור אף שהוא בן יומו כי מתערב ע"י בישול ג"כ בתבשיל אינו עושה אותו נבילה, ורק הבלוע במאכל עושה אותו נבילה כי פליט ונבלע באחר וז"ב:

אמנם לפי ההקדמות שהצענו דקדירה בת יומא פגמא פורתא, וכשהוא פגום קצת מעיקרא לא ילפינן ושרי, א"כ קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם, קשה, דהא פגומה קצת והוי פגום מעיקרא ואיך חל שם איסור בשר בחלב על הבלוע מן הקדירה כיון דהוא פגום פורתא טרם שנתהווה האיסור, וחשבתי למשפט דלפ"ז אין ה"נ דבכה"ג הוי דדבריהם ומן התורה לא מתסר וזה חדש, והיה בעיני כפלא, עד שמצאתי בפלתי סימן צ"ח צדד קצת למ"ד טעם כעיקר לאו מה"ת איך הוא בבשר בחלב יעו"ש. אולם לאמר אף למאן דסבר דטעם כעיקר דבר תורה וכמו לר' שמעון דהעלו בתוספות בעו"ג שם דיליף ממשרת דלהיתר מצטרף לאיסור לא בעי קרא דכ"ש למכות יעו"ש. בכ"ז בבלוע בכלי דהוא פגום קצת שרי בב"ח זה לא אסיק אדעתיה, ואם נאמר דזה רק מדבריהם לכולי עלמא אף למאן דסבר טעם כעיקר דבר תורה, ונקדים עוד, דהא דקדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמא פורתא, פרש"י בהשוכר אה"פ שם בתבשיל הבא אחריו ואפ"ה אסר רחמנא, משמע מדבריו דכשהוא תוך הקדירה אינו נפגם, רק לכשיצא מן הקדירה לתוך התבשיל אז הוא פוגם תוך התבשיל, ואף כשהוא אינו בן יומו דבזה נראה מרש"י דפירש דהא פשיטא לן כל תבשיל שלן לילה אחד נפגם טעמו ועובר צורתו, דמשמע דנפגם אף כשהוא בלוע תוך הקדירה, גם בזה כתבו רבוותא קדמאי ומהם רבינו נסים שם, דאינו נפגם רק תוך התבשיל כשיוצא מן הקדירה, הא בעודו בהקדירה לא נפגם, ולפ"ז א"ש מש"כ בתוספות בפרק כל הבשר דף קי"ב סד"ה הילכתא דגים שעלו בקערה כו' וקערות של בשר שהודחו במחבת של חלב בכ"ר כו' ואם האחד אינו בן יומו אז אותו שהוא בן יומו מותר, דדעתן דאותו שאינו בן יומו אסור, ולא כן כתב בשו"ע דאין זה נותן טעם שני באיסור דכיון שיצא מן הקערה של בשר הטעם למחבת של חלב, ואז כשנתערבבו תוך המחבת עדיין אינו איסור דהטעם של חלב אינו בן יומו, ולפ"ז ניחא דכיון דתוך המחבת אינו פגום א"כ כשנכנס מהקערה למחבת כשהן נוגעות זה בזה נפלט מן הקערה למחבת אז תוך המחבת הוי איסור דהן שניהם משובחים ודוק. [אך לפי"ז הבשר הנבלע נעשה נבילה תוך המחבת וכי פליט אח"ז הלא הבשר חוזר ונבלע בקערה ויש ליישב והבן].

וכיון שכן יתכן לומר בטעמא דדגים שעלו בקערה שמותר לאוכלן בכותח דנותן טעם בר נותן טעם הוא דפירשו קדמאי משום דהוא טעם קלוש, דאינו מבואר לן יפה דמאין למדו רז"ל, דטעם זה אם כי באיסור אוסר תערובתו בכ"ז בב"ח אינו חל עליו שם איסור כיון דהוא טעם קלוש, ולפי כל הקדמות שהקדמנו יתכן, דבאמת עמדנו לדקדק דמה"ת הטעם שנבלע בכלי כיון דנפגם קצת תו לא חל ע"ז שם איסור בב"ח, רק נראה בטעמא משום דהטעם בשר הנבלע בקדירה בעודו בקדירה הוי טעם לשבח כשהוא בן יומו כמו שלמדנו מלשון רש"י, וכשבישל בו חלב ונבלע חלב בקדירה הלא הבלוע תוך הקדירה הוא הבשר נעשה נבילה מהחלב ותו נעשה איסור בשר בחלב וכי פליט תו ונפגם תוך התבשיל הלא זה למדנו מגעולי מדין דטעם הנפגם קצת היינו כשהוא עדיין בן יומו אסור דלא שייך ע"ז דהוה סרוחה מעיקרא דהא נתהווה איסור קודם שיצא מן הקדירה לתוך התבשיל ונפגם, וזה לא שייך רק בנותן טעם ראשון, אבל בנותן טעם שני כמו דגים שעלו בקערה דהנפלט תוך הדגים הוי פגום קצת וכי חוזר ונבלע עם כותח תו לא חל שם איסור בשר בחלב דהוי פגום מעיקרא, וזה טעם נפלא למה שהתירו בנותן טעם בר נותן טעם בבב"ח, ובזה א"ש נמי מה דלא נזכר נותן טעם בר נותן טעם באוכלין רק כשהטעם האחד בכלי, משום דבאוכלין אף נ"ט בר נ"ט אינן נפגמין ולא איכפת לן מה דיוצא מאוכל לאוכל רק כל ההיתר בנותן טעם בר נותן טעם משום דנפגם בכלי כשיוצא לתוך התבשיל, וכמו שאמרו קדירה בת יומא א"א דלא פגמה פורתא, וכן כתבו הפוסקים בשם שערי דורא דאין נ"ט בר נ"ט באוכלין עיי"ש ודוק.

[ולפי דרך זה החדש שכתבתי א"ש מה דאמר והאי דרב לא בפירוש כו' עבדי ליה שייפא בצעא כו' אמר יהיב טעמא כולי האי אלמא דלא נפגם הטעם במה שנבלע בקדירה ונפלט לתוך התבשיל ותו בעי למיסר כל נ"ט בר נ"ט כדבארנו דכל עיקר ההיתר שנפגם קודם שנתהווה האיסור ולא חל עליה איסור דהוי פגום מעיקרא ועיין רשב"א ור"ן, ובאמת במה שהביאו בשם הרמב"ן דשייפא לא היה רק טעם הדבר המרור בתוך השייפא ואח"כ בקדרה ואח"כ בתוך התבשיל היה טעם השלישי ולפ"ז מוכח דאף אם טעם ראשון בתוך אוכל והשני בכלי ג"כ שרי מחמת נ"ט בר נ"ט, וראיתי להפמ"ג בסימן צ"ה כתב יראה ברור דטעם אחד באוכל וטעם ב' בכלי אסור, וזה דלא כהרמב"ן, אולם לפי דרך החדש שכתבתי ודאי אסור, אך בטלה דעתי נגד הנך קדמאי ודוק]:

ובזה יבואר מה דפירש"י ואתו כמה מקדמונים, דצנון שחתך בסכין של בשר אסור לאכלו בכותח אע"ג דהוא נותן טעם בר נ"ט משום חריפותא דצנון, ולפ"ז הכוונה דחריפותא מחליא ליה לשבח א"כ תו נ"ט בר נ"ט דומה לנותן טעם ראשון, דכל עיקר היתרו הוא כפי ביאורנו משום דכשיוצא מן הקדרה לתוך תבשיל הוי פגום, ותו הוי כמו סרוח מעיקרא ולא חל עלה שם בשר בחלב, וגבי צנון דחורפיה מחליא ליה לשבח לא שייך זה ולכן אסור. ולפ"ז יתכן דדגים שנתבשלו בקערה מותר לאכלן בכותח, דאין הטעם משום דאגב חורפיה בלע טפי דע"ז שפיר כתבו דנתבשלו לא גרע הבליעה מחריפותה דצנון, אבל לפי מה שפרשנו דאגב חורפיה מחליא ליה לשבח א"כ לא שייך זה בנתבשלו ודוק:

אמנם לא בעינא למימר מילתא חדתא ובטלה דעתי נגד הראשונים, ומוכח מדברי כולהו רבוותא דסברי דהך מלתא ליתא, או דקדרה בת יומא לאו פגמא פורתא ג"כ, או דרחמנא אסרה ומינה ילפינן דפגם זוטא כי האי אינו מונע מלחול עליו שם איסור, ופוק חזי ברא"ש סוף ע"ז וז"ל, אבל אם באנו להצריך מעת לעת א"ש טפי מה שהצריך שבירה מריקה ושטיפה אחר בישול החטאת כי כל שעה שיבשלו אפילו שחרית בתחלת היום בעמוד השחר דלמחר יהיו בלועים הכלים מאיסור נותר כו', הרי דאע"ג דנפגם בקדרה פורתא בכ"ז אינו מונע מלחול עליו שם נותר ולא הוי כסרוחה מעיקרא, ובעמוד השחר טרם שעבר מעל"ע לבישולו חייל עליה שם נותר. וגדולה מזו כתבנו לקמן פרק ט"ו דלמ"ד טעם כעיקר לאו דבר תורה, א"כ כשאמרה תורה לא תאכל נבלה או חלב וכיו"ב, התורה מדברת רק עצם האיסור בממשו לא על טעם החלב או הנבלה דרק גוף האיסור כשהוא לבדו אסרתו תורה, כן כי כתיב לא תבשל גדי בחלב אמו והתורה אסרה לאכול בשר שנתבשל בחלב כוונת התורה רק על עצם הגדי ועצם החלב בממשן לא בנתינת טעמן כלל, א"כ כי נפל טיפת חלב לתוך הקדרה בשר ויש בה כדי נו"ט זה עצם האיסור שאסרתו תורה, אבל קדרה שנתבשל בה בשר כי מבשל בה חלב הרי אין כאן גדי רק טעמו וטעם אינו כעיקר ולא אסרתו תורה מעולם בבישול עם החלב כיון שאינו גוף הגדי יעו"ש עוד שהארכתי בזה, אולם מסתימת דברי רבוותא נראה דגם זה אינו נכון, דזה כתב הרשב"א בתורת הבית ובחידושיו, דהא דשקיל וטרי הגמרא אם טעם כעיקר זה דוקא על טעם היוצא מגוף הדבר שמתערבב בגוף אחר, כיון שהוא מעורב תו אינו כהעיקר, הא הטעם עצמו כשהוא בעינו בלתי מעורב ע"ז לא פליגי ונפקא לן מקרא דהטמאים לאסור ציר ורוטב, ולפ"ז נתבונן אם בישל ברוטב של בשר חלב הלא לא תלוי כלל בהך דטעם לאו כעיקר, דהוי כמו שבישל עם גוף הבשר, ה"נ כשהרוטב נבלע בקדרה הוי הטעם עומד בפני עצמו ואינו מעורב אם לא שהקדרה בלוע ג"כ הרבה מדברים אחרים אז הרוטב וטעם הבשר מעורבב גופיה בקדרה עם הטעמים האחרים. ולפ"ז קדרה שבישל בה בשר אל יבשל בה חלב ואם טעים קפילא ואמר דטעם בשר יש כאן בהחלב אסור דבר תורה דנתבשל עם טעם הבשר כשהוא עומד בפני עצמו ובזה לכו"ע טעם כעיקר והוי כמו שנתבשל עם גוף הבשר מה"ת וז"ב ונכון:

ובזה אני מבין מה שצריך ביאור בזה דאמרו דלמ"ד טעם כעיקר לאו דבר תורה געולי עו"ג חידוש הוא כו' איך הפירוש, אם חדשה תורה רק לאותו הדור, או שכן גזרה רחמנא, דאע"ג דטעם הנפלט מעצם איסור לתוך היתר שרי, הנפלט ע"י כלי גרע טפי, או דוקא בשל עו"ג ומשום הרחקה, ולא מצאתי דברים מבוארים רק להרא"ה בבדק הבית בשם רמב"ן שדעתו דהוי מעלה כמו טבילה. ואע"ג דאם נשתמש בו בלא טבילה שרי, כאן דאינו ראוי לטבילה טבילה מעכבת בו ואפשר דאף בכלים שאינן בני טבילה ג"כ גזרה רחמנא ואפשר אף בכלים שלנו עבד מעלה דכיון דנבלעו מאיסור אין חוזרין להיתרן אלא בהכשר, וכמה עמומה שמועה זו ביד רבינו לחדש מסברא דראוי לטבילה בעי ולא פלוג רחמנא בין כלים שאינן צריכים טבילה, וכמה שקלו וטרו רבוותא אם טבילת כלים דבר תורה או אסמכתא עיין להלן פי"ז, והראב"ד ותוספות כתבו דהטבילה אף אם היא קודם הגעלה מהני וכמו נדה מזין עליה והיא טהורה ובל"ז הוא דחוק טובא, ולפי מה שבארנו דטעם של בשר הנבלע בקדרה הוא טעם בפני עצמו ואסור כשהוא עומד בפני עצמו, הא דחדשה רחמנא לאסור לבשל בקדרה של עו"ג הבלוע מאיסור הוא משום דאסור לבטל הטעם הבלוע שהוא אסור בפני עצמו, אבל אין ה"נ אם בישל בכלי האסור מה"ת אין התבשיל נאסר, רק דרחמנא אסר לבשל משום ביטול איסורים, דאע"ג שאין האיסור ניכר ואינו מכוון לבטלו בכ"ז אסרה רחמנא לבטל טעם האסור הנבלע בקדרה וכמו חידושו דזרוע בשלה בגיד הנשה דאמר חידוש הוא מה שהתירה תורה לבטל, כן הכא החידוש הוא דאסרה רחמנא לבטל הטעם הבלוע בכלי ואין ה"נ אם בישל בו אין התבשיל נאסר דטעם לאו כעיקר ודוק:

ואחרי העלותי זה ראיתי בדברי הבדק הבית בענין נותן טעם לפגם שהעיר דאם הטעם עצמו העומד בקדרה אסור אף כשהוא פגום שעדיין ראוי לגר איך מותר לבשל מן התורה הא הוי מבטל איסור לכתחלה יעו"ש וזה ע"ד שבארנו, אמנם תמיהתו אין לה מקום לפמש"כ בעצמו בבדק הבית שער ד' בהכשר כלים, עוד אני אומר שאין דין ביטול איסור לכתחילה אלא במה שמתקיים האיסור בתוכו כגון נבילה כו' לתוך אוכל של היתר כו' שאעפ"י שיש בו ששים כו' האיסור קיים ושמו עליו דאוכלא הוי, אבל יין במים שהוא נפסל לגמרי כו' ולפ"ז כאן דהוא מבליע בהתבשיל ואינו מורגש כלל דהוא פוגם בהתבשיל א"כ מכלהו מן העולם לכן שרי ואין מקום להשגתו, עיין בזה:

והנה מדברי התוספות שהבאנו לעיל נראה דסברי דאם חתיכה נעשית נבילה בשאר איסורים נמי הוי מן התורה וזה נגד כולהו רבוותא דסברי דאינו אסור ונעשית נבילה רק מדברי סופרים, וכן כתבו תוספות פרק כל הבשר דף ק"ח ד"ה אמאי כו' דהוי מד"ס, ובזה א"ש מה דאמר במנחות פ"ג נבילה בטילה בשחוטה שא"א לשחוטה שתעשה נבילה דאע"ג דחתיכה נ"נ זה דוקא מדרבנן, אולם בל"ז אין ראיה מתמן דלענין טומאת נבילות מיירי שם, וא"א לשחוטה שתטמא כנבילה אם כי לענין איסור תיעשה כנבילה ופשוט, וכן כתב האשכול סימן ל"ב ראיה זו דאין חנ"נ בשאר איסורים מה"ת מהך דגיעולי מדין ולא פסיקא ליה דהוי מדרבנן יעו"ש אם כי הכריע כן מסברא, ועיין היטב בכ"ז בעיון דק:

יט

עוף שחוט שנפל כו' ואם צלי קולפו:

בהגהות פירוש דבצונן, אבל רותח לא סגי ליה בקליפה והמה דברי רבנן בתוספות פרק גיד הנשה דף צ"ו תוד"ה עד שמגיע לגיד. אמנם רבינו לא סבר כן דבצלי יהא אסור כדי נטילה, בכ"ז נראה מתוך דברי רבינו דבצלי צונן מיירי משום דהקדים עוף שחוט ודייק עוף וכהעובדא דאיתא בגמרא בבר גוזלא, וזה משום דבצונן וסבר כפי מה שפרשו רבנן בתוס' שם, דדוקא עופא דרכיך טובא ובלע אפילו צונן וכמו דאשכחן בפרק בהמה המקשה בר גוזלא דרכיך כו' ולכן הקדים עוף אבל בהמה לא נאסר בצלי צונן ולא בעי רק הדחה ודלא כמו שפרשו בתוספות פסחים תוד"ה ואם צלי הוא, דאף שה בעי קליפה בצונן, ויעוין סימן צ"א ברמ"א ודוק:

הנה במרדכי כתב והובא בשולחן ערוך סימן צ"ב דשתי קדירות הנוגעות זו בזו אינן בולעין אף בשעת בישול ולמד קו"ח מחתיכות חמות דאינן בולעות אף שהתחתונה מונחת ברוטב כמו שפרשו בתוספות חולין דף ק"ח, אמנם לדעתי הוא גמרא ערוכה בזבחים דף צ"ה: בלוע בלא בישול לא קא מיבעי לן כי קא מבעיא לן בישול בלא בלוע מאי ת"ש דאר"נ כו' תנור של מקדש של מתכת היה ואי ס"ד בישול בלא בלוע לא קפיד נעבדיה של חרס כו' ופרש"י דקס"ד מפני שצולין בו שפודי חטאות שלא יטען שבירה, ואם נאמר דקדירות הנוגעות זה בזה בולעין שפיר א"כ איכא בלוע בלא בישול שמבשלין בתנור קדירות של בשר חטאת והתנור בולע ואם נעבדיה של חרס יהא טעון שבירה, אע"ג דעיקרו של תנור עשוי לאפיה כמו ששנינו בפרק חמישי דמסכת כלים משנה ב' וג' יעו"ש. מ"מ גם לבישול היה עשוי כמו שמצאנו הרבה פעמים בש"ס ובפ"ק דשבת י"ח לא תמלא אשה קדרה כו' לתוך התנור יעו"ש, אלא ע"כ דאינו בולע התנור מן הקדרה וזה ראיה חזקה. ולשיטת רש"י פרק גה"נ בסוגיא דירך שנתבשל דבקדשים קפיד רחמנא על טעם כל שהוא אף יותר מששים ורק בזרוע בשילה שריא רחמנא ובשאר קדשים אסור, מוכח דאף משהו לא בלע מקדרה לקדרה דאל"ה יטעון שבירה. וראיתי בפסקי תוספות כתבו בדף צ"ו קדירות בשר וחלב הנוגעות זב"ז מותרות, ובתוספות שלפנינו חסר, וודאי כוונו לראיה זו, וכן כתב בהגהות אות ג' כאן בשם מור"מ ותשובת ר"ש משאנץ להיתר. ועיין דרכי משה סימן צ"ב:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.