מעשה רקח/זכיה ומתנה/ח

מעשה רקח ‏ זכיה ומתנה ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ח מהלכות זכיה ומתנה

ב

אבל החולה וכו' עד שאינו יכול להלך על רגלו וכו'. איכא למידק לישנא דבשוק דנקט ז"ל, דכיון שהוא נופל על המטה הרי אינו יכול להלך על רגליו, והוי לרבינו למימר שאינו יכול להלך על רגליו והרי הוא נופל, אלא דמדנקט בשוק משמע דבבית יכול להלך. והטור ז"ל חו"מ סי' ר"נ כתב דג' ימים ראשונים יש לו דין שכיב מרע מכאן ואילך יש לו דין מצוה מחמת מיתה, ושוב הביא לשון רבינו, ודהרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה, וכתב הרב בית יוסף ז"ל דרבינו לא חילק בג' ימים ראשונים והרא"ש ז"ל חילק, ולפי הדיוק האמור אף שלא חילק מכל מקום אין [דעותיהם] מרוחקות כל כך.

שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין הן וכו'. לאו למימרא שהם כמסירה גמורה לשם זכיה שהרי יכול לחזור בו, אלא כאילו נמסרו לידו לשם משיכה ולשם קנין וכו', וכמו שכתב הסמ"ע ז"ל חו"מ סי' ר"נ ס"ק ט"ו יעו"ש. והרמ"ע מפאנו סי' נ' כתב דכמסורין דמו לענין שטרות קאמר דכירושה שוינהו רבנן עיי"ש, וכתבו הפוסקים ז"ל דגם דין אסמכתא ודבר שאינו קצוב אין בדברי שכיב מרע. אמנם במשפטי התנאים נחלקו הפוסקים ז"ל, דבשו"ת הרב אלשיך ז"ל סי' ה' כתב בפשיטות שאין צריך, אמנם הרמ"ע מפאנו ז"ל סי' נ' כתב שצריך ושלא נחלק אדם מעולם על זה, ולא זכר שהרמב"ן ז"ל בספר המלחמות פרק מי שמת הביאו הרב כנסת הגדולה חו"מ סי' ר"נ נראה מדבריו שאין צריך, וכן נראה מטעם שלא תטרף דעתו כמו שחשו ז"ל לענין הקנין.

ד

ואין ש"מ צריך לומר אתם עדי וכו'. בבא בתרא דף קע"ה [ע"א] בעי רבא שכיב מרע שהודה מהו צריך לומר אתם עדי או אין צריך לומר אתם עדי, צריך לומר כתובו או א"צ לומר כתובו, [וכו'] ומתרץ אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ופירש רשב"ם שכיב מרע שהודה, בעל חוב טוען לו מנה לי בידך ואמר לו הן דכי האי גוונא אמרינן פרק זה בורר דצריך שיאמר אתם עדי ע"כ, ורבינו לא הזכיר ההודאה ולא כתובו, אם לא שנאמר שסמך למה שכתב פ"ו ופ"ז דטוען ונטען דאם לא אמר אתם עדי מצי טעין משטה הייתי בך, והכא מדאין צריך לומר אתם עדי, כל שכן כתבו דאין צריך שכבר הקדים רבינו דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו כמסקנת הש"ס.

ה

שכיב מרע שצוה לתת מתנה וכו'. כבר ביאר רבינו דין זה פרק כ"ב דהלכות מכירה הל' י', ולא שנאו כאן אלא להשמיענו דאין חילוק בין שכיב מרע לבריא בזה, לאפוקי מי שחילק וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל שם. ונוראות נפלאתי מהרב ב"ח ז"ל חו"מ סי' רנ"ג (מחודש) [סעיף] מ"ב שרצה להבין דדעת רבינו דלא נאמר דין זה דדעתו של אדם קרובה אצל בנו אלא בשכיב מרע דוקא, דשם בהלכות מכירה לא הזכירו אלא דרך אגב, ותמה על הרב המגיד ז"ל דבהלכות מכירה כתב דדעת הרמב"ם דאין לחלק בדין זה בין בריא לשכיב מרע, ובהלכות זכיה כתב דדעת הרמב"ם דדוקא בשכיב מרע ודבריו סותרין זה את זה ע"כ. ותמהני מפה קדוש איך יאמר כן, דהרב המגיד ז"ל לא כתב כאן, אלא, דכמו שביארנו שכתב רבינו הוא פרק כ"ב דהלכות מכירה ומימרא היא (כמו שכתבתי) [בפרק מי שמת] עכ"ל. אכן נראה דראית הרב ב"ח היא ממה שכתב הרב המגיד אחרי זה בדין אם ילדה אשתי זכר וכו', ששם כתב דדעת רבינו דדוקא בשכיב מרע וכו', ואי מהא לא איריא דההיא לאו משום דבר שלא בא לעולם הוא שהרי אינו מזכה אלא לאחר שיבא לעולם, ומשנה ערוכה היא ואין בה חולק, ואילו במזכה לעובר כמה מחלוקות נאמרו בה שם בגמרא, וזהו טעמו של הרה"מ ששלל הבריא משום אסמכתא ואין נעשה חליפין וקנין דברים, ולא הזכיר דבר שלא בא לעולם כלל והוא מבואר הרבה וכבר השיג מהרש"ך ז"ל.

ו

ילדה זכר ונקבה הזכר נוטל מנה וכו'. מתניתין שם, ובילדה זכר ונקבה מפרש לה כפשטה ודלא כפירוש רשב"ם ז"ל. אלא דקשה קצת למה שכתב הרא"ש ז"ל [כלל] פ"א [סי' ב'] ופסקו השו"ע חו"מ סי' רנ"ג סעיף כ"ח, דאם אמר אם תלד אשתי זכר יטול שני שלישי ממוני ולאחי השליש, ואם תלד נקבה ינתן לה שליש ממוני ולאחי שני שלישים, וילדה זכר ונקבה נתבטלה המתנה שנתן לאחיו וחזר הדבר לדין תורה והכל לבן ע"כ. והמפרשים ז"ל תירצו כל אחד לפי דרכו עיין עליהם, ולענ"ד נראה עוד דהיכא דאפשר לקיים דברי המת אנו מקיימין אבל כשאי אפשר לקיים דבריו אז בהכרח יחזור הדבר לדין תורה, ולכך האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ואם נקבה מאתים הרי אנו יכולין לקיים דבריו בלי תוספת ומגרעת, משא"כ במחלק כל נכסיו ונותן השליש או השני שלישים לאחיו אם ילדה זכר ונקבה אי אפשר לקיים, שהרי אחד מהם יופקע בהכרח, וכיון שנתבטלו מקצתן נתבטלו כולן, וחזר הדבר לדין תורה, ודו"ק כי נכון הוא.

ז

שכ"מ וכו' אע"פ שהפילה או מת הבן וכו'. קשה דכיון שהפילה הרי הוא כאילו לא היה שם עיבור כלל ולמה לא תהיה מתנתו קיימת, ויש לומר דרבינו דייק לה ממה שאיתא בגמרא דף קמ"ז [ע"א] ונודע שהיתה אשתו מעוברת ולא קאמר ונודע שילדה, משמע שהדבר תלוי בעיבור ואף אם הפילה או מת הבן הרי בטלה המתנה ע"פ דבריו.

ח

מתנת שכ"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה וכו'. מהרשד"ם חו"מ סי' מ"א כתב דגם מתנת בריא שכתוב בה אם יפטר מן העולם דין מתנת שכיב מרע יש לה, וחיליה ממה שכתב רבינו לקמן פרק י"ב הל' י"ד, דמתנת בריא שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה הרי היא כמתנת שכיב מרע שאינו קונה אלא לאחר מיתה עיי"ש, ולפי זה ודאי דמוציאין לכתובת האשה ומזון האלמנה וכו', אך ביו"ד סי' קע"ב נראה היפך זה, ששם נשאל על מהיום ולאחר פטירתו ובקנין ודן אותה כמתנת בריא עיי"ש.

ט

לפיכך מוציאין לכתובת האשה וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל, פירוש כתובת האשה כתובת בנין דיכרין וכו', וכבר נתבאר עניינה פרק י"ט מהלכות אישות וכו', ע"כ. הרב כנסת הגדולה חו"מ סי' רנ"ב בהגהת הבית יוסף אות ז' הקשה בשם מורה צדק, דרבינו פרק א' כתב דתקנת הגאונים לא היתה כי אם לכתובת אשה לא לכתובת בנין דיכרין ע"כ, מה שכתב פרק א' הוא ט"ס, וצריך להגיה פרק ט"ז הל' ז', אך נלע"ד דאין צריך למה שפלפל הרב ז"ל, דאפשר דמה שכתב רבינו שם דאף שתקנת הגאונים היתה כן מכל מקום כבר נהגו בכל המקומות שיכתבו בכתובה בין מקרקעי בין מטלטלי וכו', וכיון שכן הרי אף כתובת בנין דיכרין בכלל. אכן עדיין הדבר קשה דאם איתא למה לא ביאר רבינו להדיא כתובת בנין דיכרין, ומדכתב כתובת אשה סתם משמעותו לסתם כתובה, ואי הוה מפרשינן דכתובת אשה שכתב רבינו הוא שם כולל היה אתי שפיר דנימא דעיקר חדושו על כתובת בנין דיכרין, אך אין לשון הרה"מ סובל פירוש זה. עוד נראה לפי מה שכתב המבי"ט ח"א סי' רס"ה דהכתובה דין מלוה בשטר יש לה והיא קודמת להמתנות ואפילו היו המתנות מתנות בריא ואפילו היתה מלוה על פה וכו', עיי"ש. וכיון שכן מה שכתב רבינו דכתובת בנין דיכרין לא היתה בכלל התקנה היינו בסתם שלא נכתבה אלא מתנאי כתובה היא כמו שכתב רבינו בפרק י"ט דהלכות אישות [הלכה א'], אך נכתבה להדיא הרי דין שטר יש לה כדין עיקר הכתובה ע"פ דברי הרב ז"ל, שוב ראיתי לרבינו פרק י"ט דהלכות אישות הל' י"ג שכתב להדיא, שהבנים יורשים כתובת אמן שמתה בחיי בעלה, דהיינו כתובת בנין דיכרין וכן כתב הרה"מ ז"ל שם, ודע דלאו דוקא מתנות דהוא הדין אם הקדיש נכסיו, דבזמן הזה סתם הקדש לעניים הוא דאין בו קדושה דממון הדיוט הוא ואינו מפקיע מידי שעבוד ואפילו פדיון אין צריך, כמו שכתב המבי"ט סי' רע"ד.

ואלו שנתן להם לא יקנו אלא לאחר המיתה וכו'. משמע דמדין קדימה הוא שזכו האשה והאלמנה והבנות, ובשו"ת הרב בצלאל [אשכנזי] ז"ל סי' י"א הקשה דרבינו פרק י"ט דהלכות אישות הל' י"ג כתב, נתן כל נכסיו במתנה לאחרים הואיל ומתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה כמו שיתבאר הרי המתנה וחיוב הנכסים בתנאים אלו באים כאחד, ולפיכך אלמנתו ובנותיו ניזונות מנכסיו ובניו יורשין כתובת אמן שמתה בחיי בעלה ע"כ, ותירץ ע"פ דברי הריב"ש ז"ל סי' ק"ו, והעולה מדבריו דהתם בנתן כל נכסיו והכא בנתן מקצתן ואישתדוף בני חרי ולכך חוזר על המקבלים, וקלסיה ז"ל להאי תירוצא והמעיין יבין, ולענ"ד נראה דמה שכתב כאן עיקר והוא האמת, ומפני שהדבר תלוי ברגע כמימריה לא חש בלשונו וכאן הוא עיקר הדין.

י

מתנת שכ"מ שכתוב בה קנין וכו'. פירוש שפירש להדיא שהוא שכיב מרע וכתב כן, לאפוקי אם לא פירש וכתב סתם, אם היא במקצת הוי ליה מתנת בריא וצריכה קנין וקנה המקבל משעת הכתיבה, וכמו שכתב לקמן הל' ט"ו, וכן כתבו ע"פ הר"ן סי' כ"ג.

יב

שכ"מ שאמר וכו' ומת קודם שיכתבו וכו'. נראה דהך קודם שיכתבו ויתנו לו לא הוי דומיא דכתבו ותנו דתני ברישא, דההיא ודאי על המנה קאמר שיתנוהו לו, והך ומת קודם שיכתבו ויתנו לו, הך נתינה לא קאי על המנה, דבמנה אין כוונת שכ"מ להקנותו אלא לאחר מיתה, וכמש"כ לעיל הל' ט' דאין אחד זוכה בדבר שצוה לו בין מקרקעי בין מטלטלי אלא לאחר מיתה, ומהיכא תיתי שיתנו מחיים, אלא ודאי דהך קודם שיכתבו ויתנו לו אשטר קאי, כלומר שיכתבו ויתנו השטר ליד מקבל המתנה, ומינה משמע שאם כתבו השטר מחיים ועדיין לא מסרוהו לא קנה, וזו היא דעת הראב"ד ז"ל שכתב, אני וחבירי אומרים ואפילו כתבו מחיים וכו', כלומר ועדיין לא מסרוהו מפני שעיקר השליחות היא על מסירת השטר, וכמו שהבין הכסף משנה ז"ל. אמנם הרב המגיד ז"ל לא הבין כן דברי הראב"ד ז"ל, ותמה עליו, ואחרי המחילה הראויה אין לייחס סברא כזו להראב"ד ז"ל.

יד

שכ"מ שכתב וכו' אם עמד חוזר וכו'. הראב"ד ז"ל כתב, ואם שייר צריכה קנין כי בלא קנין אינה כלום, ע"כ. ולא זכיתי להבין כוונתו שהרי רבינו כתב כאן כל נכסיו דמשמע בלא שיור, ושוב כתב שייר כלום לעצמו וכו', שמתנת שכיב מרע במקצת צריכה קנין וכו', הרי דבשייר הצריך רבינו קנין. גם הרב המגיד ז"ל לא הזכיר דברי הראב"ד האלה, וצריך לומר דאין זה מקומה של השגה זו וט"ס הוא.

יז

אבל אם נתן לו המקצת בפירוש במתנת ש"מ וכו'. כתב הראב"ד ז"ל זהו המצוה מחמת מיתה ע"כ, אפשר שכוונתו לפרש מהיכן הוציאו רבינו מפני שדין זה לא נמצא בגמרא, ולזה כתב דהוציא ממצוה בשעת מיתה שאמרו כן בגמרא, אך אין דרך הראב"ד כן, ואפשר דלהשיג הוא בא דמצוה מחמת מיתה הזכירו רבינו לקמן הל' כ"ג, ואמאי הוצרך לכופלו כיון שהאחד נלמד מהאחר.

יח

או שקנו מיד הנותן קנה הכל וכו'. מדיוק הלשון משמע דבקנו מידו אין צריך שיגיע השטר לידו, וכן נראה ממה שכתב רבינו לעיל פרק ה' הל' ז' שכתב, שאם היה בכל שטר מהם קנין כל שקדם לו הקנין זכה וישאלו העדים, וכן אם היו שם עדים שזה הגיע לידו שטר מתנתו תחילה לידו קנה הראשון, ע"כ. הרי דבקנין אף שלא הגיע לידו זכה, ודבר זה הוא מחלוקת הפוסקים ז"ל עיין להרב בית יוסף חו"מ סוף סי' ש"ל משם הריב"ש ז"ל וסי' רמ"ג, ועוד עיין בספר גידולי תרומה ז"ל דף שכ"ב.

יט

הנותן מתנה כשהוא ש"מ וכו'. בבא בתרא דף קנ"ג [ע"א], ההיא מתנתא דהוה כתיב בחיים ובמות, רב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע, ושמואל אמר הרי היא כמתנת בריא, רב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע מדכתיב בה במות אחר מיתה קאמר ליה, והאי דכתיב בחיים סימן בעלמא הוא דחיי, ושמואל אמר הרי היא כמתנת בריא מדכתיב בה בחיים מחיים קאמר, והאי דכתיב ובמות כמאן דאמר מעתה ועד עולם, אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב וכו', ע"כ. ופירש רשב"ם דבמתנת שכיב מרע היא וכו', [וכן נראה] דעת רבינו וכן כתב הרב המגיד ז"ל שכתב, וזה לשונו: פלוגתא דרב ושמואל ופסיק כרב דהכין אפסיקא הלכתא בגמרא, ומה שכתב בין במקצת הוא במצוה מחמת מיתה אבל בסתם ודאי אם קנו ממנו הרי היא כמתנת בריא, ואם לא קנו אינה כלום וכו', ע"כ. ביאור דבריו דרבינו מפרש הסוגיא במתנת שכיב מרע ובכל נכסיו, אבל במקצתן בעינן שיהא מצוה מחמת מיתה כיון שלא הזכיר רבינו קנין, ובסוף אלו ההלכות פרק י"ב הל' ט"ז פסק רבינו, וזה לשונו: בריא שנתן מתנה וכתב בשטר מחיים ובמות, הרי זה מתנה גמורה מחיים שהרי כתוב בו מחיים, וזה שכתוב ובמות כמי שאומר מעתה ועד עולם וכמו נוי השטר הוא זה, ע"כ. וכתב שם הרב המגיד דפלוגתא דרב ושמואל היא בשכיב מרע, אבל בבריא כולי עלמא מודו דקנה מעכשיו, וכן פירשה הרשב"ם ז"ל ההיא בשכיב מרע, וכן עיקר עכ"ל.

אמנם רבינו ירוחם במשרים נתיב ט"ו חלק א' כתב וז"ל: מתנה שכתוב בה בחיים ובמות או מחיים ובמות מחלוקת, ונראה לשון רב אלפס שפסק כרב, דאמר הרי היא כמתנת שכיב מרע ואינה קונה אלא לאחר מיתה וכו', ואע"פ שהרמב"ם פסק כשמואל שהיא מתנה גמורה מחיים והוא כמו שאומר מעתה ועד עולם העיקר כדברי הרי"ף עכ"ל. אין ספק דהרב ז"ל אמה שכתב רבינו בסוף אלו ההלכות קאי, דשם פסק דהוי מתנה מחיים, וגם מדדייק רבינו לכתוב כמי שאומר מעתה ועד עולם לשון זה הם דברי שמואל, ומכח כל זה כתב דרבינו פסק כשמואל, ומעתה מה שכתב רבינו בפרקין במתנת שכיב מרע וכו', היינו משום דשמואל גופיה מודה לרב במתנת שכיב מרע, וזו נראית ג"כ כונת מהריב"ל בתשובה ח"ב סי' ס' שכתב, דמסקנא דשמעתתא דמי שמת בחיים ובמות דהויא מצוה מחמת מיתה ואין צריך קנין, וכן הסכימו כל הפוסקים זולתי הרמב"ם ז"ל, ע"כ. כן ביקש וצידד הרב מהר"א ששון ז"ל סי' מ"ג מכח כל מה שנתקשה עליו בסי' מ"ב עיי"ש, ועדיין יש להקשות דהיכי כתב דמסקנא דשמעתתא דבמצוה מחמת מיתה היא, דהיכן מצא הך מסקנא הרי אדרבא אינה אלא בשכיב מרע, וכמו שכתב רשב"ם ז"ל ד"ה ההיא מתנתא וכו', ותו דאי במצוה מחמת מיתה היא היכי קאמר שמואל דהרי היא כמתנת בריא וכו', גם לדברי רבינו ירוחם הנ"ל קשה טובא מכמה אנפין, חדא, דמי הכריחו לפרש דרבינו פסק בהא כשמואל היפך דברי התלמוד להדיא, ועוד האיך רבינו חולק עם כל הפוסקים ראשונים ואחרונים, ועוד דלמה לא הזכיר דברי רבינו בפרקין שנראה שפוסק להדיא כרב כדברי הגמרא ממש מוסכם עם כל הפוסקים זלה"ה, ומי לנו גדול בנאמני ביתו של רבינו מהרב המגיד ז"ל שכתב כן להדיא כנ"ל, ובעיקר דברי מוהריב"ל ע"ע בשו"ת לחם רב סי' ר"א והרב כנסת הגדולה חו"מ סי' רנ"א בהגהת הטור אות ב'.

כ

שכ"מ שנתן וכו' שהן כל נכסים שיש לו וכו'. רבינו גריס בגמרא דף קמ"ח [ע"ב] שהם אלו, וכן היא גירסת הרי"ף ז"ל דלא כפירוש רשב"ם ז"ל שכתב דלא נהירא הך גירסא. והרב המגיד ז"ל כתב, ומכל מקום נראה שאף בלא קנין אם מת זכו וכו', וקשה לי קצת על זה, דהא קיימא לן דהיורשים הם מוחזקין ואמאי לא נימא איפכא דעל מקבלי המתנה להביא ראיה, וכמו שכתב הרב כנסת הגדולה חו"מ סי' ר"נ בהגהת הבית יוסף אות ל'.

כא

שכ"מ וכו' רואין אם כמחלק כתבם וכו'. כתב הראב"ד ז"ל, האחרון צריך שיהא קניינו ליפות כחו ע"כ, אין זו השגה אלא ביאור לדברי רבינו שסתם וכתב, וקנו מידו על כל אחד ואחד, דמשמע שהקניינין שוין, ולכך ביאר דהאחרון דהוי ליה בכל הנכסים אין צריך קנין כלל, דאדרבא מיגרע גרע אלא א"כ במיפה כחו וכבר ביארו רבינו לעיל הל' י"א וי"ז.

כב

הכותב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים וכו'. כתב הרב המגיד בשם הרשב"א ז"ל, דהאדון גמר וזיכהו לעצמו מעכשיו ע"כ, וכתב עליו הסמ"ע חו"מ סי' ר"נ ס"ק מ"ח, דהוצרך לפרש כן דהאדון עצמו יודע דאל"כ היה לחז"ל ליתן עליו חומרא דעבד דלא לישא בת חורין ע"כ. ולא היו צריכין לזה שהרי כל זה אינו אלא תקנת חז"ל כמו שכתבו התוספות ז"ל בגיטין דף ט', [ע"א] וכיון דחז"ל תקנו דכיון שיצא עליו שם בן חורין הרי הוא בן חורין, הרי חז"ל הפקיעוהו אף שלא לדעתו דומיא למיתת האדון שתקנו חז"ל (שיוציא) [שיוצא] לחירות באין לו בן אף שהוא שלא לדעתו כמו שאיתא בגמרא, ופסקו רבינו פרק ב' דהלכות עבדים הל' י"ב.

כג

אע"פ שקנו מידו במקצת וכו'. בבבא בתרא דף קנ"א [ע"ב] בעובדא דאחתיה דרב דימי, ומתבאר ג"כ בגיטין דף ס"ו [ע"א] דמצוה מחמת מיתה לא בעי קנין אפילו במקצת, ועיין מה שכתבתי לעיל הל' י"ט.

כד

והמסוכן והוא שקפץ עליו החולי וכו'. רש"י והרע"ב ז"ל פרק האומר בגיטין דף ס"ה [ע"ב] פירשו והמסוכן, חולה. וכתב עליהם התוספות יו"ט ז"ל, דמדלא כתבו חולה המסוכן שמע מינה דכל חולה מסוכן קרי ליה וכו', וקשה דא"כ אמאי לא תני חולה וכו', עיי"ש. ולענ"ד אי אפשר להבין דסתם חולה קרי ליה מסוכן, דלדעת רבינו בנופל במטה קרי ליה שכיב מרע כמו שכתב בראש פרקין, ויותר מזה קרי ליה מצוה מחמת מיתה כמו שכתב בהל' כ"ג, ומסוכן שקפץ עליו החולי שהוא יותר מכולן, והטור ז"ל חו"מ סי' ר"נ סבירא ליה דג' ימים ראשונים נקרא שכיב מרע, מכאן ואילך נקרא מצוה מחמת מיתה, ושם כתב אחרי זה דין המסוכן משמע דלכולי עלמא המסוכן הוא יותר מחולה סתם, לכן נראה דמאי דנקטו רש"י והרע"ב חולה אינו אלא לאפוקי שאר מסוכנין, כגון כותל נטוי או מחמת ליסטים וכיוצא, אבל לעולם דבעינן מסוכן ממש מחמת חוליו, ולא קשיא ולא מידי, ומלבד זה הרי אמרו בירושלמי להדיא איזהו מסוכן כל שקפץ עליו החולי הביאו הרב המגיד, וזו תמיהה ג"כ על התוספות יו"ט ז"ל.

כה

ש"מ שניתק מחולי לחולי וכו'. הרב ב"ח ז"ל חו"מ סי' ר"נ כתב וז"ל: ואיכא לתמוה על דברי רבינו במה שכתב דבניתק מחולי זה לחולי אחר אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה דזה מנין לו וכו', עיי"ש. ובאמת תמיהה על תמיהתו, חדא, דרבינו כתב כן להדיא, ותו דשם סמוך ונראה הביא הטור דברי הרי"ף ז"ל דהא דמתנתו מתנה ואין צריך אומד היינו בשלא עמד ולא הלך על משענתו בשוק, אבל אם עמד וכו', אומדין אותו עפ"י רופאין וכו', וכן כתב הרמב"ם ע"כ. וכן זכיתי ומצאתי להרב כנסת הגדולה בהגהת הטור שם אות כ"ח.

כז

מתנת שכיב מרע שאין כתוב בה וכו'. בבא בתרא דף קנ"ג [ע"א], ההיא מתנתא דלא הוה כתיב בה ומגו מרעי איפטר לבית עולמיה, אמר רבה הרי מת והרי קברו מוכיח עליו, אמר ליה אביי השתא ומה ספינה שרובה לאבד נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים חולים שרוב חולים לחיים לא כל שכן וכו', ופסק רבינו כאביי, וכן פסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל. ויש לתמוה על הטור ז"ל חו"מ סי' רנ"א שפסק כרבא דהרי מת וקברו מוכיח עליו, ושוב הביא דהרא"ש פסק כאביי, דכיון שראה שאביו פסק כאביי למה הוא ז"ל פסק תחילה כרבא, מכל שכן למה שכתב הרב בית יוסף חו"מ סי' מ"ו דהטור והרא"ש כחד חשיבי, דלעולם הטור נמשך אחר דברי אביו ז"ל.

שמתוך החולי הזה וכו' ואין העדים מצויין וכו'. משמע דאם העדים זוכרין שמת מתוך אותו חולי נאמנין אף שהשטר נכתב סתם, וזו היא דעת הרשב"א ז"ל בשו"ת תולדות אדם סי' קכ"ו ולא ראיתי חולק בזה ע"ע, ובשו"ת מהר"א ששון ז"ל סי' קס"ה נשאל במי שעשה צוואה ופירוש שאף שהיה שפוי בדעתו כשאר הבריאים מכל מקום החולי שלו היה בגופו, וחכם אחד רצה לקיים המתנה והרב ז"ל חלק עליו בכח בכמה ספיקות וספיקי ספיקות עיי"ש. ולענ"ד נראה דכיון שהחולי היה בגופו הוי ליה מכה של חלל, מכל שכן שהיה רופא והכיר בעצמו שמאותו חולי ודאי ימות, ואפשר שזאת היתה כוונת החכם החולק.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---