אור שמח/זכיה ומתנה/ג
< הקודם · הבא > משנה תורה להרמב"ם נושאי כלים מגיד משנה מפרשי הרמב"ם אבן האזל |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ב[עריכה]
מחל לחבירו חוב שיש לו עליו או נתן לו הפקדון שהיה מופקד אצלו הרי זו מתנה הנקנית בדברים בלבד:
מלשון הזה מוכח דבחוב מהני בלשון מחילה ובפקדון לא מהני בלשון מחילה ובעינן לשון מתנה והוא כמש"כ הטור סימן ע"ג סעיף י"ט, כתב הש"ך דדוקא במעות צרורים וחתומים, דאל"כ כיון שיכול להשתמש בהן ואפילו תובע אותם המפקיד קודם שהוציאם א"צ להחזיר אותן המעות עצמם אלא יכול ליתן מעות אחרים וכמש"כ לקמן סימן רצ"ב בשם תוס' דפרק אלו מציאות א"כ דמי להלואה ושייך בהו לשון מחילה עכ"ל, והחכ"צ בהגהותיו לט"ז תמה עליו דתוס' לא כתבו רק למ"ד דנאנסו חייב משא"כ לדידן דקיי"ל כרב נחמן דשומר שכר הוי ע"י היתר שמוש ודאי כ"ז דאיתא בעינא ברשותו דמפקיד קאי ומש"ה כי לא הוציא לא מעל וא"כ לשון מחילה לא מהני בפקדון דמעות אף אם המה מותרין, ואם כי בדברי התוס' שפיר אמר, אבל מה שחשב לטעות בדין זה, לדעתי י"ל ע"פ מש"כ הרא"ש בשם ראב"ד לפרש הא דבשומר אבדה דשרי רבנן לאשתמושי ביה קיי"ל דחייב באונסין ובמפקיד מעות קיי"ל דשומר שכר הוי, משום דהנאת שמוש דכאן גריעא מהנאת שמוש של דמי אבדה לפי שירא לשלוח בהן יד לקנות בהן סחורה שמא יבוא המפקיד לתבוע פקדונו, אבל בדמי אבדה יודע שישהה אצלו ימים רבים. ולפ"ז היכי דמחל המפקיד אף אם נימא דמחילתו לא מהני מ"מ סמכא דעתיה דנפקד להשתמש בהן כבדמי אבדה, ודאי כיון שאין רצונו של הבעלים ליקחם ממנו ולתבוע מאתו ואינו ירא להשתמש בהן ולשלוח יד לקנות בהן סחורה, והוי ע"י היתר תשמיש כשואל, ודאי לשיטת התוס' הוה לוה עלייהו דכיון דע"י היתר שמוש דיליה הוי חייב באונסין הוה לוה עלייהו, ואם בא לתבוע המפקיד אינו מחזיר אותן המעות ומצי להחזיר לו דמים אחרים, וכיון דהוי לוה תו מהני מחילה דיליה דהוי כמו בכל חוב דעלמא דמועיל לשון מחילה, ולפ"ז אתיא ההלואה עם המחילה בבת אחת, וכיו"ב מצאנו רבות גיטה וידה באין כאחד, ושה"ש עם ההקדש באין כאחד, כיון דע"י המחילה הוי הלואה ונסתלק מעל הדמים האלה וא"צ להחזיר הנך מעות אף אם איתנהו בעין תו מועיל שפיר לשון מחילה ודוק:
ופירוש דברי התוספות דאין ה"נ דהיתר תשמיש מחייבא באונסין לרב הונא ורב יוסף דסבר כוותיה [לשיטת רבנן בתוס'] דלא גרע משואל, רק משום חיוב דאונסין לחודא לא הוי מעל המפקיד דהוי כמו לא בקע בו, דאם מצי המשאיל לחזור בו אע"ג דחייב באונסין מ"מ לא מעל, רק להנך דמחייבי באונסין ע"י היתר שמוש ממילא הוי לוה ואף אם איתנהו להנך זוזי בעינייהו לא בעי למיהדר ומצי יהיב אחריני תחתייהו, וטעמא דמלתא דהמפקיד אסוחי לדעתיה מהנך דמים וקיימי ודאי לשימוש כיון דאף אם לא ישתמש בהן מתחייב באונסייהו לכן ודאי יהנה מהם והוי לוה עלייהו ולהוצאה ניתנה ככל הלואה, אבל למ"ד דהיתר שמוש לא מייתי חיוב אונסין א"כ כיון דלא מתחייב באונסייהו לא קיימי כולי האי לשימוש כיון דאם ישתמש בהן ודאי יתחייב באונסייהו, ולא אסוחי דעתיה דמפקיד מהנך זוזי וברשותו דמפקיד קיימי, וז"פ. ולא הוצרכתי לזה רק להוציא ממה שראיתי להרב מחנ"א הלכות שומרין סי' כ"ח שהבין בדברי תוספות דהיתר שמוש לא מייתי לחיוב אונסין רק דבמעות הוה לוה בדמי אבידה וחילק בין חפץ למעות יעו"ש שנדחק בהא דהשואל קורדום טרם שבקע בו דאמאי חייב באונס יעו"ש. ולא ידעתי מי הביאו לכך, דרבותינו לא כתבו רק דחיוב אונסין הוי סיבה להיות לוה בהנך דע"י שמוש דילהו להוצאה קיימי וכמש"ב, אבל ודאי דהיתר שמוש מייתי לאונסין להתחייב ודאי מפורש בתלמודין בדמי אבדה ולרב הונא במפקיד אצל שולחני, ולשיטת הראב"ד שבארתי כל היכי דיהיב לו רשות להשתמש בהדיה ודאי דהוי שואל אף בחפץ שהפקיד אצלו דהוי כדמי אבדה דסמכא דעתיה להשתמש בהן וכמש"כ הרשב"א הביאו הב"י סימן ע"ב ודוק היטב:
ה[עריכה]
כשם שמוכר צריך לסיים הממכר כמש"ב כך הנותן וכו':
ההמ"ג כתב בהשגות א"א זה הדרך הולך כו' ואיני יודע איך עלה בזה תירוץ לדברי המחבר כו' א"כ אף אנו נאמר באומר קרקע מנכסי נתונה לך שיקנה המקבל הגרוע כו' עיי"ש. ויתכן דאין ה"נ לפי ההשגות ובאומר לו קרקע אחת מנכסי ומוחזקין אנו בו דלית ליה נכסים אחריני ודאי דהוי דבר מסויים דידוע הדין דנוטל גרוע שבתוכן וכמאן דסיים דמי, אבל באין לו חזקה חוששין אנו שמא יש לו נכסים במקום אחר ומי יודע מה הפחות שביניהן ולא סמכה דעת הלוקח, ולכן בכותב נכסיו לעבדו ושייר קרקע לא יצא בן חורין משום דלא קנה הקרקע דהוי דבר שאינו מסויים דבכל חד איכא למימר הוא דשייר, ואי משום דהעבד יטול הגרוע שביניהן ז"א דחוששין שמא יש לו נכסים במדינה אחרת ואין מסויים מי הוא הגרוע שבהן. [ואין ה"נ רב אשי דסבר דבמוחזק שאין לו נכסים אחרים לא חוששין שמא יש לו וגם על השלילה דאין לו נכסים אחרים מועיל החזקה, מוקי כאן טעמא דת"ק דלא יצא לחירות משום כרות גיטא יעו"ש, ולא משום דלא פלגינן דבורא, דא"כ במוחזק דלית ליה נכסים אחרים מאי טעמיה דלא יצא לחירות הא מסויים הקרקע הגרוע מנכסיו שייר ודוק], אך ההמ"ג לקמן פרק ח' הלכה כ' פירש שרק לקיים המתנה ואף אם עמד לא יחזיר חוששין שמא יש לו נכסים במד"ה ולא לבטל המתנה אם מת ובלא קנין יעו"ש, כן ה"נ שלחוש שמא יש לו נכסים אחרים במדינת הים והוי דבר שאינו מסויים דאינך יודע מי הגרוע שבהן אין חוששין ויש לחלק, אולם בל"ז אינו מחוור משום זה לקרותו לאינו מסויים אחרי כי ידוע לנו הדין דנוטל פחות שביניהן, רק חסר גלוי מילתא אם יש לו נכסים במקום אחר משום זה לא הוי דבר שאינו מסויים, ומשום זה יפה כתב הרב המגיד, ועיין מגדול עוז שחילק בין קרקע לשדות יעו"ש ודבריו מחוורין ודוק:
ח[עריכה]
וכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ואינו צריך לכפול התנאי כו':
הרב במשל"מ נסתפק בתנאי דלשעבר אם מתנה על דבר שעבר אם בעי כפילות, דאם הוא באופן שמתנה, המעשה קיים מעכשיו ועדיפא טפי מתנאי דמעכשיו, והעיר מהך דאמר לר"מ בעי תנאי כפול בסוטה אף ע"ג דאם שטית הוא ענין שלעבר, וזה כבר ישבתי דלר"מ לטעמו דאמר בפרק מי שאחזו בברייתא דהר"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא, אף עפ"י שלא נתקיים התנאי ה"ז גט, לפי שלא אמר אם לא תשמשי כו' יעו"ש וע"מ כאומר מעכשיו דמי ואפ"ה בעי כפילות, א"כ ה"ה בתנאי דלשעבר, רק אנן קיי"ל במעכשיו דלא בעי תנאי כפול וה"ה בתנאי דלשעבר, ומצאתי לאחרונים ובראשם הבני אהובה שהקדימוני בזה:
אולם ראיה עצומה דבתנאי דלשעבר לא בעי לכפול מהך דתנן בפרק מי שמת האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ואם נקבה תטול מאתים יעו"ש, וא"כ קשה באם אמר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה הא לא הוי תנאי כפול ובשלמא למאי דהוי בעי לאוקמי דאמר לכשתלד דיזכה העובר לכשיולד ויצא לאויר העולם, א"כ שפיר דלא בעינן בהא דיני תנאים, דהא המעשה אינו נעשה אלא אח"כ וכמו שאמר בירושלמי כל לאחר לא בעי דיני תנאים והביאו במלחמות ביצה פ"ב, אבל למה דמסיק דהזכיה הוא תיכף שכשהוא עובר הוא זוכה, א"כ הלא בעינן דיני תנאים שאם יולד נקבה אינו מזכה להעובר, והא כאן "אם" קאמר ובעי משפטי התנאים, וע"כ משום דאיהו הוי תנאי שלעבר, דאם הוי זכר כבר הוא זכר בעודו בבטן אמו, ואם היא נקבה נתבטלה הזכיה מעיקרא ולא בעי ת"כ. ואי קשה הא דמקשה שם ולימא ליה רבי מאיר היא דאמר אדם מקנה דבר שלב"ל, הא לר"מ בעי ת"כ אף בתנאי דלשעבר ובמעכשיו, אולם זה ניחא דאי משום כפילות הא קאמר ולוקמא דאמר לכשתלד, רק רב הונא לטעמיה דאף לכשתלד לא קנה, וא"כ קשה לוקמא דאמר לכשתלד ואי דהוי דבר שלב"ל לוקמא כר"מ ומשום כפילות לא בעינן דכל לאחר לא בעינן דיני תנאים, וכיון דאמר לכשתלד הוי לאחר דאז ינתן לו ויקנה ע"י השטר אם לא נתקרע עד שתלד עיין רא"ש ודוק. [ועיין ברכות (דף ס) ומי מהני רחמי עיי"ש דזה ענין שלעבר אף קודם ארבעים] ובאמת אין לי במה לדחות ראיה זו, רק לפי מה שפרשו רבנן קדמאי הך משנתנו בשכיב מרע, ולפי מה שהעלה מוהר"מ אלשיך הביאו המהרי"ט בתשובה חו"מ סימן מ"ח, דכמו שמתנתו לא בעי קנין דדבריו ככתובים וכמסורים דמי כן הוי בתנאי, וכיון שע"ז האופן אינו רוצה וכל קנייתו הוא רק כדי שלא תטרף דעתו, ואטו יתקנו חכמים מפני שלא תטרף דעתו דיהיה בכל אופן מתנה אף באופנים שאינו רוצה, וזה דבר נאות מאוד, וכן יש לומר דהוא מקנה ליה לכשיולד כיון דבשכ"מ קא מיירי ואביו דעתו קרובה אצל בנו ומזכה, וא"כ הוא ככל לאחר דלא בעי דיני תנאים, אך רובא דרבוותא פירשו דמשנתנו מיירי בבריא עיין לקמן פרק ח' ה"ה ודוק:
ומזה נראה לדעתי לפשוט מה שחקר השער המלך בדין אסמכתא דאם מתנה על ענין שעבר אם הוי אסמכתא, מלבד מה דהשיגו עליו מסוגיא דזה בורר דתלי לה הגמרא בהך דר"י אמר ר"ט הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור ונגנב כו' שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה, אלמא במידי דהוא מתנה על ענין שעבר לא גמר ומקני יעו"ש, תמוה מאוד מהך דחקרו רבנן קדמאי ובראשם הר"י בן מיגש על משנתנו דאם ילדה זכר יטול מנה דהוי אסמכתא, עיין להרהמ"ג פרק ח' הלכה ו' מה שהעתיק דברי הר"י בן מיגש, ועיין נמוקי יוסף בשם רשב"א וריטב"א והרא"ה שעמדו כולם דהוי אסמכתא, אף ע"ג דתמן הוי ענין שלעבר דאם זכר הוא כבר היה בבטן, חזינא דאסמכתא איכא אף בתנאים שלעבר, ולפלא על הרב שעה"מ שהוא בעצמו הביא קושיא זאת מהב"י, ולא הרגיש דהוי ענין שלעבר דהוא מזכה להעובר אם הוא זכר, ולדונו לכף זכות אמינא דהתם אם תלד דוקא הא אם תפיל לא יזכה, א"כ זה תנאי דלהבא, אבל זה בדותא, דלזה לא צריך כלל תנאי רק אם תפיל תו לית לעובר זכיה, דדוקא אם יולד והיה בן קיימא אית ליה זכיה, משא"כ אם תפיל [עיין מש"כ בהלכות נחלות] וא"ת אין זה תנאי כיון שלא מצי להיות הזכיה באופן שהוא נפל ואיננו נשלל מסיבת התנאי ודוק:
י[עריכה]
האומר לחבירו שור זה אני נותן לך במתנה ע"מ שתחזירהו וכו':
בההמ"ג ויש לדקדק בע"מ שתחזירהו ולא אמר לי והמיתו והחזירו כו' או דילמא מת לאו חזרה הוא. הנה דבר זה נפשט מפירוש הריב"ם בתוס' ב"מ צ"ז ד"ה זיל שלים ליה נרגא מעליא, דר"א דסבר שמין לגנב ולגזלן דהפחת שנפחתו השברים והנבילה משעת מיתה ושבירה עד העמדה בדין המה של בעלים וע"כ סבר דשנוי לא קני יעו"ש, א"כ הא הגמרא אמר בפרק הגוזל עצים דגזל בהמה והזקינה עבדים והזקינו אם שינוי לא קני מצי אמר הרי שלך לפניך, וז"ל הגמרא, ואי ס"ד סבר ר' מאיר שנוי במקומו עומד אפילו בהמה נמי, א"כ כיון דסובר דשנוי לא קני ולפיכך הפחת שפיחתו אחרי השבירה והמיתה הרי הן של בעלים, אמאי לא אמר על בהמה שמתה הרי שלך לפניך ומקיים בזה והשיב את הגזילה אשר גזל מ"מ [וכמו שאמרו ריש פרק הגוזל ד"ת גזילה המשתנית חוזרת כו' אשר גזל מ"מ] ועל כרחין דדוקא בהמה שהזקינה דהיא בעינא אבל לא מתה אם כי נשאר הנבילה של בעלים אינו מקיים והשיב את הגזילה רק כנגד דמי הנבילה, אבל מתה לגבי בהמה חיה אינה השבה כלל והוי כאילו השיב מקצתו או השיב עורה לבד למ"ד דשינוי לא קני ונפשט ספיקו של הרב המגיד דמתה אינה השבה כלל וכן כתב המשל"מ בפשיטות, ויעוין בדברי המאור בפרק הזהב דמחלק בין נשרף למת יעו"ש, ומטין דבריו לפן השני ודוק:
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |