מעשה רקח/גזלה ואבדה/יג

מעשה רקח ‏ גזלה ואבדה יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק יג מהלכות גזלה ואבדה

א

אפילו היתה שוה פרוטה וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל, דעת הרב ז"ל דאע"ג דאסקינן בגמרא דבעינן שתהא שוה פרוטה בשעת אבדה ובשעת מציאה לכו"ע, כיון דשוה בשעת מציאה פרוטה חייב בכך, והכי משמע התם באלו מציאות עכ"ל. וכתב עליו הרב כסף משנה ז"ל, דדבריו תמוהים שכתב שדעת הרב היפך מאי דאסיקנא ע"כ, גם בבית יוסף חו"מ סי' רס"ב כתב על דברי הרב המגיד וצ"ע ע"כ, והרב לחם משנה ז"ל כתב על דברי הכסף משנה דלא ידע למה כתב כן עיי"ש, ביאור הדברים לענ"ד דשם פרק אלו מציאות דף כ"ז [ע"א], הביאו ברייתא דאפליגו ת"ק ורבי יהודה [ת"ר], אשר תאבד פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה ור"י [אומר] ומצאתה [וכו'], וקאמר התם דלכו"ע בעינן שתהא שוה פרוטה, בשעת אבידה ובשעת מציאה, [דאילו] בהוזלה בנתיים דלתנא קמא מחייב להחזיר, ולר"י בעי שתהא שוה פרוטה משעת אבידה עד שעת מציאה ע"כ, מעתה מדכתב הרב המגיד ז"ל אע"ג דאסיקנא וכו', כיון דשוה בשעת מציאה וכו', משמע דרצה לומר דרבינו לא קפיד אלא אשעת מציאה דווקא, ואם זאת היתה כוונתו באמת דברי רבינו היפך המסקנא, דהרי אסיקנא דקפדינן גם אשעת אבידה, זהו מה שהבין הבית יוסף ז"ל בדבריו, ולכך תמה עליו.

אמנם האמת נראה שאין זו כוונת הרב המגיד ז"ל, אלא בא לבאר דלא נימא דכי היכי דקפדינן אשעת אבידה ואשעת מציאה, נקפיד ג"כ אשעת חזרה, ונימא דהיינו שעת מציאה, ואם הוזלה אחר מציאה נקפיד [ו]יפטר מלהשיבה, קמשמע לן רבינו דאפ"ה חייב להחזירה, וכזה הבין הלח"מ ז"ל, וכתב על דברי הכסף משנה דלא ידע למה כתב כן, והנה ראיתי להב"ח ז"ל דאשכח לן מרגינתא מההיא דפרק הזהב דף נ"ה, דקתני חמש פרוטות [הן] וחד מינייהו המוצא אבידה שוה פרוטה חייב להכריז ואע"ג דזל, ופירש רש"י אע"ג דזל בין מציאה להכרזה ע"כ, וזהו האפילו שכתב רבינו ומכוון לדברי הרב המגיד ז"ל, ואף שלא ביאר מקור הדין מכל מקום כיון אל האמת, אלא דעם כל זה עדיין לא נמצא הביאור בדברי רבינו דין הגמרא דאלו מציאות, דהוזלה בין אבידה למציאה, ואף לפירוש שהוא נכלל במה שכתב אפילו היתה שוה בעת המציאה והוזלה, כלומר בכל גווני בין הוזלה אח"כ בין הוזלה בנתיים דהיינו בין אבידה למציאה, דבשעת אבידה אין לטעות שהרי הקדים המוצא אבידה שהוא חייב להחזירה, וכבר הקדים בפ' י"א דין י"ב דאבידה שאין בה שו"פ אינו חייב ליטפל בה ולא להחזירה ע"כ, ומה מתוק מדבש דרך זה שנמצא שכלל בו הדין דפרק אלו מציאות והדין דפרק הזהב כנ"ל.

ב

אם מצא מעות וכו'. אף דבמעות אין שייך סימן, דאפילו אמר שמי כתוב עליו לא מהני כמו שכתב רבינו לקמיה פרק י"ד, מכל מקום בצורתן שייך סימן כמו שכתב פרק ט"ז דין ב'.

עד שיתן סימנים וכו'. כתב הראב"ד ז"ל לאפוקי חיוורי וסומקי קאמר ע"כ, מדכתב תיבת קאמר, משמע דלא בא להשיג, אלא לומר (דהא נכתב) [דלא תאמר] הך סימנים מובהקים דהיינו מובהקים ביותר, כגון נקב בצד אות פלוני דזה לא (דמי) [בעי] אלא גבי רמאי וכדלקמיה, וכוונת רבינו כאן אינה אלא לאפוקי חיוורי וסומקי וה"ה דחשובים נמי מובהקים נינהו זו נראית כוונת הראב"ד ז"ל, (דהא) [דלא] כדמשמע מדברי הב"ח ז"ל חו"מ סי' רס"ז שבא להשיג עיי"ש.

ג

עד שיאמר סימנים מובהקין וכו'. כתב הראב"ד ז"ל סימן מובהק לגמרי ע"כ, לשיטתיה אזיל דסימן מובהק ביותר הוי ליה כעדים, וכדברי הרב המגיד ז"ל בפסקא הקודמת שכתב, ואלו הסימנין מחזירין עליהן אבידה דין תורה לדברי הכל והרי הן כעדים, והוא מפרש דעד שיביא עדים דכתב רבינו לאו דווקא, דהוא הדין המובהקים לגמרי הרי הן כעדים, ולפ"ז לא בא להשיג אלא לפרש, אמנם הרב המגיד לא הבין כן, אלא דכוונת הראב"ד לפרש דווקא עדים קאמר רבינו, דאפילו מובהקים ביותר לא מהני, ועיין להבית חדש ודרישה ופרישה ז"ל שהאריכו בהבנת רבינו והרא"ש ז"ל, ודע דהלחם משנה ז"ל הקשה על הרב המגיד במה שכתב דבעי הש"ס אי סימנים דאורייתא היינו דוקא בסימנים חשובים אבל סימנים גמורין לדברי הכל הוו מהתורה, (דג"כ) [דא"כ] כד פשיט גמרא ממתניתין דיש לה סימן, וכן מברייתא דחמור בסימני אוכף, וכן מההיא דדורשהו אם הוא רמאי, אמאי לא דחו דהנהו סימנים היינו מובהקים ביותר, ולא תירץ כלום, ובספר אסיפת זקנים ראיתי שגם הוא תפס שיטה זו, ונרגש כן וכתב בשם הרמב"ן ז"ל, דניחא ליה התירוץ רויחא דהיינו עדים וסימן מובהק בכללו, וכן תירץ הרשב"א ז"ל שם, וזה יספיק לההיא דמתניתין כו'.

אמרו חכמים וכו'. ארישא דמילתא קאי, שכתב בא בעל האבידה וכו', דאילו לעד שיביא עדים לא אתי דרשת עד שתחקור אחריו אם הוא רמאי, דבהא בעינן שיביא עדים שאינו רמאי, וכמו שכתב לקמיה דין ד'.

ה

סומכין עליהם ודנין וכו'. וכן העתיק הרב המגיד ז"ל, ולעיל דין ג' כתב הרב המגיד ולהסימנים החשובים דהיינו מדת ארכו ורחבו הוא דאיבעיא לן בגמרא אם הם דאורייתא, ופסק רבינו שהם דאורייתא, ונראה היפך מה שכתב כאן, ואילו לא היה מעתיק הרב המגיד דין תורה, היינו יכולין לפרש דדבריו קיימי אמדה או אמשקל שכתב רבינו, וכבר ידוע מה שכתב הכסף משנה כאן, ובפרק י"ג דהלכות גירושין וכבר כתבתי הנראה לענ"ד שם, והדברים עתיקים.

ז

זה נתן מדת ארכה וזה וכו'. הרב המגיד ז"ל הכריח דאם אין כאן אלא אחד שנותן מדת רחבה בלבד מחזירין אותה לו, והוה מצי להכריח כן בחלוקה ראשונה דאריגה ונפילה, אלא דהכא הוי רבותא טפי, מהטעם שכתב רבינו (שאפילו) [שאפשר] שישער הרמאי וכו', ומכל שכן האיך.

זה נתן מדת ארכה ורחבה וכו'. דף כ"ח [ע"א], ופירש רש"י ז"ל, זה אומר כך ארכה וכך רחבה, וזה אומר ארכה ורחבה כך וכך, אכן אינו יודע כמה האורך וכמה הרוחב וכו' ע"כ, ולכאורה קשה טובא, דא"כ פשיטא דנותן למי שכיוון ארכה ורחבה, ובשלמא לפירוש רבינו שפירש גמיו הם האמריות, הוה אמינא דאמריות הוו סימן מובהק טפי (באורך) [מאורך] ורוחב, אבל לפירוש רש"י קשה, ויש לומר בחדא מתרתי, או דהו"א כיון דסוף סוף דברי שניהם מכוונים יניח עד שיודה זה לזה או שיתפשרו כמו שכתב [רבינו] שם [בדין הקודם], או נאמר דדיוקא הוא דאיצטריך ליה, דדוקא בזה אומר ארכה ורחבה וזה אומר מדת שניהם יחד תנתן למי שאמר ארכה ורחבה, הא אם זה לא אמר אלא ארכה לבד או רחבה לבד וזה אמר שניהם יחד תנתן למי שאמר שניהם, דאל"כ לשמועינן הא וכל שכן לאומר שניהם [לחוד], וע"פ פירוש זה דייקי טפי פירוש רש"י ז"ל בתיבת גמיו האמור בגמרא, ומכל מקום הדין והדיוק אמת בין לפירוש רש"י בין לפירוש רבינו.

י

ובכל זמן שהאבדה אצלו וכו'. הלשון מגומגם דמשמע דאף בזמן שאינו עסוק בה הרי הוא שומר שכר, והיינו טעמא משום פרוטה דרב יוסף כדאיתא בפרק אין בין המודר דף ל"ג [ע"ב] וקשה דהתם דחי לה רבה פרוטה דרב יוסף לא שכיח, משמע דדוקא בעידנא דעסיק בה קאמר, דאילו כל זמן שהיא אצלו כדברי רבינו הרי שכיח ושכיח, ועוד הקשו התוס' בבבא קמא דף נ"ו, דהא קיימא לן העוסק במצוה פטור מן המצוה, והיינו דווקא בשאי אפשר לקיים שניהם, דאל"כ אטו מי שלובש טלית ותפילין בראשו ומזוזה בפתחו יהא פטור מן המצוה וכו', עיי"ש. ולדברי רבינו תקשה דהיכי פטר ליה מכמה מצות עשה כל זמן שעוסק בשמירתה, דהיינו כל זמן שהאבדה אצלו, ולענ"ד נראה [ד]בהכרח צריך לומר דגם רבינו לא פטר ליה מכמה מצות עשה, אלא בזמן שעוסק בה, דהיינו בניעור או שוטחה לצורכה וכיוצא, ומכל מקום קראו שומר שכר לענין חיוב באחריותה, דכל זמן שהיא אצלו נקרא כן, וכפשט דברי רב יוסף, ולפ"ז מה שסיים רבינו כל זמן שהוא עוסק בשמירתה הכוונה בעסק גמור כגון ניעור ושוטחה וכיוצא.

יא

ואפילו לצרכה שמא תגנב וכו'. בגמרא דף ל' [ע"א] אמרו אי משום עינא אי משום גנבי, ופירש רש"י עין הרע, וידוע דאין שייך זה אלא בדבר יפה והגון, ולפיכך לא העתיק רבינו אלא גנבי משום דהוי מלתא פסיקתא.

יב

כלי נחשת משתמש וכו'. ורש"י ז"ל פירש וכל שכן בצונן, ורבינו לא ביארו מפני שהוא נלמד מתוך דבריו שהרי בכלי כסף ביאר בצונן ולא בחמין, ואי בכלי נחשת נאסר הצונן הוי ליה לבארו כדרך שביאר חמין בכלי כסף.

וכדרך שאמרו באבידה וכו'. דין זה היה ראוי לכתבו אחר כל אלה דיני האבידה, אכן יש לומר דרבינו לישנא דגמרא נקט שכן אמרו שם.

כ

אפילו מצא כיס וטען וכו'. דע דבדפוס מגדל עוז כתוב, במקום אפי' מצא כיס, אבל מצא כיס וכו', הרי זה ישבע, ואף שזו גירסת הראב"ד בדברי רבינו מדסיים שאין הכל מודים לו עיי"ש, ומכל מקום גירסת כל המפרשים כגירסת [הרמב"ם שלנו] עיין עליהם, ועיין לרבינו פרק ט' דטוען ונטען דין ט'.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---