מעשה רקח/גזלה ואבדה/יא

מעשה רקח ‏ גזלה ואבדה יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק יא מהלכות גזלה ואבדה

א

השבת אבידה לישראל מצות עשה וכו'. הרב כנסת הגדולה חו"מ סי' רנ"ט, הביא משם הרב (תומת ישרים) [תמים דעים] סי' קע"ט דאין מברכין על מצוה [זו] מפני שהיא תלויה בדעת אחרים עיי"ש, ושם ראיתי שכתב זה הכלל, כל מצוה שאינה בינו לבין עצמו אבל תלויה באחרים, כגון צדקה והשבת אבדה והעבוט ובקור חולים והדומות להן אין צריך לברך, אע"ג דבעשייתם גמר מצוה וכו', ע"כ. אלא דקשיא לי בגויה תרתי, חדא, דא"כ בקדושי אשה שהוא תלוי בדעת אחרים למה מברכין שהרי שם בשאלה לא הזכיר קדושי אשה מפני שהוא מוסכם, ועד כאן לא אפליגו רבינו והראב"ד ז"ל אלא אם מברכין קודם דומיא דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, או אח"כ מפני שגמר המצוה תלוי ברצון האשה כמבואר סוף פרק ד' דהלכות אישות, ומינה נמי דלמה אין מברכין בגמר המצוה כגון אחר ההשבה ונתינת הצדקה וכו', דומיא דקדושין לדעת הראב"ד ז"ל, וזוכרני שבמקום אחר נתעורר הרב ז"ל וצ"ע.

והרואה אבידת ישראל וכו'. וכן כתב הטור חו"מ סי' רנ"ט, והרב ב"ח ז"ל תמה עליו ועל רבינו שבפרק י"ג דהלכות רוצח דין ו', הזכיר שיעור הראיה, דהיינו מאתים וששים ושש אמה ושני שלישי אמה, ולמה השמיטוהו בדין השבת אבידה ולא תריץ כלום עיי"ש, ולענ"ד אין כאן קושיא, דכיון דבגמרא דמציעא דף ל"ג [ע"א], לא הזכירו דין זה אלא גבי פריקה וטעינה, אף שדינו שוה כהשבת אבידה שהרי יליף לה מכי תפגע דכתיב גבי השבת אבידה, כן רבינו והטור נמשכו אחר דברי הגמרא, ואין לטעות בדין, דודאי דין ראיה אחת הוא.

ב

אבל אוכל נבילות וכו'. הרב כסף משנה תמה על רבינו, דלמה לא מנאו בפ' שלישי דהלכות תשובה דין ח' בכלל אפיקורס וכו' ע"כ, ולענ"ד נראה [ד]אפשר ליישב דהנך דמנה שם הם האפיקורסים גמורין האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם, ומכחיש נבואתו של משה רבנו ע"ה, ושאין הבורא יודע מעשה בני אדם עיי"ש, וסבירא ליה דשאר האפיקורסים גריעי מהנהו ואינן אפיקורסים גמורים שהרי שם דין ט' מנה [המומרים, ומומר להכעיס, ובגמרא ע"ז כ"ו ע"ב פליגי בה רב אחא ורבינא אי להכעיס הוי אפיקורס, וכן מנה מבזה תלמיד חכם שקראוהו אפיקורס] אי נמי מבזה חבירו בפני ת"ח כמ"ש הכסף משנה עצמו שם, [וכאן חסר כמה תיבות].

והאפיקורוסים ועובדי עבודה זרה וכו'. זה לשון המשנה למלך ז"ל, עיין מה שכתב הרב המגיד ז"ל פרק י"ג מאיסורי ביאה והם באמת דברים תמוהים עד מאד וצ"ע, עכ"ל. וכבר נתעורר בזה הכסף משנה ז"ל שם ובבית יוסף יו"ד סי' רס"ח ולענ"ד תורה היא, [ולא קשה] כלל, וזה עם מה שכתב הכסף משנה והבית יוסף עצמו, דמה שכתב רבינו שם ומצוה להחזיר אבידתו לא אחזר ועבד עבודה זרה קאי אלא למה שכתב הואיל ומל וטבל וכו' עיי"ש, והוא מוכרח גמור בדברי רבינו דאל"כ תקשה מדידיה אדידיה שהרי כאן פסק ישראל העובד עבודה זרה אין מחזירין אבידתו, ומוכרח שכן הבין הרב המגיד ז"ל, מעתה בא הרב המגיד למצוא דוגמא לדינו [של רבינו], דמוכרח מדכתב שמצוה להחזיר אבידתו הכוונה אע"פ שנמצא בו שום דופי, וזה באמת נלמד מדין [אוכל נבילות] לתיאבון, ולענ"ד הוא פשוט מאד, ומעין זה זכיתי ומצאתי להב"ח שם.

ג

ובכל מקום מכניסין וכו'. בספר ידי אליהו ז"ל הכריח מדברי רש"י דדוקא בשיש כלי ישראל עיי"ש, נ"ב, וכן משמע מדברי [הטור] חו"מ סי' רס"ו שכתב עם כלי ישראל עיי"ש.

ד

טעות העכו"ם וכו'. עיין מה שכתב הרב המגיד, ורב כהנא דעביד הכי [ממדת] חסידות ע"כ, לא ידעתי מי הכריחו לפרש כן כי היכי דתקשה על רבינו, דהא רבינו פסק [לקמן דין ה'] וצריך [שיאמר] לו ישראל וכו', ולשון זה משמע דמן הדין קאמר לא ממדת חסידות וצ"ע.

ח

ואם בא ישראל וכו'. הלשון מגומגם דמשמע דלזה שמצאה דווקא הותרה, וצריך לומר דכלפי גוף האבידה קאמר [שהיא] של מוצאה.

ט

הרי זה מותר משום אבידה וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל משנה שם ומה שכתב מותר משום אבידה, לומר משום ספק טריפה אסור וכדמוכח התם עכ"ל, הנה מה שכתב משנה שם הוא ט"ס דאין זה לא משנה ולא ברייתא, [אלא] מעשה שהיה ובאו לפני אביי ואמר ליה זיל שקיל לנפשך והקשה דהא אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור [ותירץ], בדראוה ע"כ, נמצא דאי לא ראוה אסור משום ספק טריפה, ובדפוס מגדל עוז נמחק הלשון הזה כולו [עיי"ש].

יא

ואע"פ שאסור וכו' ליטול לעצמו וכו'. אין להקשות מההיא דמכנשתא דבי דרי דריש פרק אלו מציאות ופסקה רבינו [לקמן] פרק ט"ו דין י"ב דקב בארבע אמות הוי שלו, הרי דאבידה מדעת הוי הפקר וכל הקודם זכה, הכי נמי למה לא יזכה [בה] המוצאה, דיש לומר דהתם לא הוי מעשה בידים אלא (שאלה ותשובה) [שב ואל תעשה] מפני הטורח או שאינו חושש לדבר מועט כזה, מעתה בהא שהוא משליך ומאבד את שלו אמדינן דעתיה דסוף שיחזור בה, והא דאסר רבינו לקחתה לעצמו [נראה] דהוי מהתורה דאם איתא דמותרת לעצמו אמאי איצטריך קרא למעוטי שאינו חייב להחזירה, השתא לעצמו [אמרנו] מי מחייב להחזירה, וכן כתב הבית חדש ז"ל חו"מ סי' רע"ג עיי"ש.

יב

אינו חייב להטפל וכו'. ובהוזלה [בין] מציאה להשבה עיין לקמן ריש פרק י"ג.

יג

מצא שק וכו' אם היה חכם או זקן ומכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב להטפל בהן ואומד את דעתו וכו'. לשון יתר הוא זה שהרי ביאר אח"כ ואומד את דעתו וכו', והנה בגמרא אמר רבא כל [בשלו] מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר, וקשה דמאי אשמועינן הלא במשנה קתני מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול הרי זה לא יטול, ואפשר דאי מלשון המשנה הייתי מפרשה ע"פ הברייתא, דקתני התם בזקן ואינה לפי כבודו דווקא. אבל איניש דעלמא כגון אדם חשוב או גביר מופלג חייב להחזיר, לזה בא רבא לאשמועינן חידוש אחר, דהני נמי כיון שאין דרכן אפילו בשלהם בשל אחרים נמי פטורים, וזה דעת הב"ח חו"מ סי' רע"ב, והכי מסתבר דגדול כבוד הבריות וכו', ולפי זה נוכל לומר דלזה נתכוון רבינו דבחכם ואינה [לפי כבודו] מן הדין אינו חייב ליטפל בה כלל, ושוב ביאר האומר לאדם חשוב או עשיר שצריך בהא לאמוד בדעתו וכו', כן הוה נראה לענ"ד בתחילת העיון, אמנם האמת עד לעצמו חדא שהדבר מבואר [כאן חסר בכת"י כמה תיבות] דאם איתא הוי ליה [למימר] וכל שאין [נוטל] משלו [פטור, אלא] ודאי מדנקט [רק] החיוב לחוד משמע [שאין] הפטור דכל שאין בשלו וכו', [ד]יש לחלק [דהיינו] דוקא בזקן ואינה לפי כבודו הוא דפטור אבל איניש דעלמא אף אם הוא חשוב חייב ליטפל בה [וגם כן] נראה שהבין הבית יוסף ז"ל חו"מ סי' רס"ג, שכתב שמדברי רבינו תתורץ הקושיא דמאי אשמועינן רבא בהא וכו', ושם הביא משם הריטב"א דדווקא חכם דמשום כבוד תורתו דחי לה אבל זקן או נכבד דעלמא [ואינה לפי] כבודו וכו' ע"כ, ולרבינו יש לומר דזקן נמי כיון שנצטוינו לכבדו מדכתיב מפני שיבה תקום ופסקה רבינו [מלבד] זקן אשמאי, מעתה דין הוא שידחה.

מצאן בשדה חייב להחזירן וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל בעיא דלא איפשיטא ופסק לחומרא ע"כ, וכן כתב הרא"ש בשם הגדולים וכו' עיי"ש, וקשה לי דכיון דהוי ממונא וכמו שאיתא בגמרא להדיא דממונא [הוי], ולפ"ז [אמרו] דמי דחינן איסורא מקמי ממונא, וכיון דהוי ממונא הא קיימא לן ספיקא דממונא לקולא, ויש לומר דכיון דהחמירה בו תורה בעשה ולא תעשה, ראוי לנו ג"כ להחמיר בו, ומה שאיתא בגמרא אינו אלא כלפי כהנים [שיש] נמי עשה ולא תעשה.

יד

וכן אם מצא בהמה וכו'. בשיטה מקובצת מהרב בצלאל ז"ל הביא בשם הרמ"ך ז"ל, דהוא הדין אם הנהיגה בקול עיי"ש וקרוב לשמוע שגם רבינו מודה בזה, שהרי חסמה הוי מעשה כמו שכתב בפרק י"ג דהל' שכירות וכן הנהיגה בקול לענין כלאים כמו שכתב בפרק ט' דין ז' דהל' כלאים וממה שכתב רבינו שהרי התחיל במצוה [נראה] שסבור כפירש רש"י והנמשכין אחריו. שהכישה על דעת להשיבה לבעלים וק"ל.

יח

ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה וכו'. הקושי מבואר דגם בהשבת אבידה איכא עשה ולא תעשה, השב תשיבם ולא תוכל להתעלם, [ועיי' ברש"י] בזה והתוס' ושאר מפרשים ז"ל, והעיקר נראה לענ"ד משום דהאי ממונא והאי איסורא וכמו שאיתא בגמרא ([והביאה] ז"ל) ומכל מקום דברי המגיד משנה ז"ל עיקר.

יט

ראה את האבדה וכו' יחזיר וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל ואמר אביו אל תחזירנה, פירש עסוק (בדבורי) [בכבודי] להביא לי גוזלות וכיוצא בזה וכו' ע"כ, וכתב עליו המשנה למלך ז"ל, פירש דאם אמר לו אל תחזירנה כדי לעבור על דברי תורה, פשיטא דלא יקבל ממנו, דקרינן כאן ונשיא בעמך בעושה מעשה עמך, וזה ברור עכ"ל. [ואני] שמעתי ולא אבין דהנשיא לא הזהירה עליו תורה לכבדו כמו שהזהירה תורה על אביו, ותו דהתם לענין [קללה] וכאן לענין הכבוד, ואימא דאף באינו עושה מעשה עמך, מכל מקום לא יעדר כבודו כמו שהוא באמת [דאיתא] ראהו עובר על מצוה שבתורה אינו רשאי להוכיחו להדיא, אלא אומר לו אבא כתוב בתורה וכו', ותו קשיא לי דהרי בגמרא בברייתא דאמר לו אביו הטמא או אל תחזיר דלא ישמע לו, מקרא דאת שבתותי תשמורו, פריך אמאי איצטריך קרא, הא אין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ומשני איצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום ליציית, קמשמע לן, נמצא דאף שעובר העבירה דאמר לו אל תחזיר אי לאו קרא דאת שבתותי תשמורו הייתי אומר שישמע [אל] אביו אף כנגד עשה ולא תעשה משום דאתקש כבודם וכו', ונמצא כפי זה דקשה גם לרבינו ולהרב המגיד ז"ל שהרי מדברי הרב המגיד משמע דאל תחזיר לחוד קאמר, וכן נראה דאין לך העדר כבוד מהמראת דבורו וציויו, הן אמת דהרב המגיד ז"ל סיים כשיטת הרי"ף ז"ל, והעיקר דכי אמרו בגמרא עשה ולא תעשה הוא לאו אאבידה קאי וכו', ע"כ. ולא זכיתי להבין דבריו דאי לאו אאבידה קאי, אהיכא קאי, הרי לא הוזכר שם אלא אבידה, ותו דאי לאו אאבידה קאי, מהו שאמרו שם איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום וכו', אימא ליציית ליה קמשמע לן, [ואי] לאו אאבידה קאי מאי קאמר, ובדפוס מגדל עוז נמחק לשון זה בהרב המגיד כנראה דט"ס הוא, ולרבינו יש לומר שביאר זה (הכי) [הדין] והטעם פרק ו' דהל' ממרים דין י"ב, וכאן סמך למה שכתב שם, אבל להרב המגיד והמשנה למלך קשה כנ"ל.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---