מעשה רקח/אישות/כ

מעשה רקח ‏ אישות כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק כ מהלכות אישות

א

צוו חכמים וכו'. כתובות דנ"ב ומדכתיב בירמיה כ"ט קחו נשים וכו' ואת בנותיכם תנו לאנשים וכו' הא קמ"ל דנלבשה ונכסה וניתיב לה מידי כי היכי דקפצי עלה ואתו נסבי לה ע"כ ופרנסה זו אינה הלבוש והכסות וכמ"ש רשב"ם והמפרשים ז"ל בריש פרק מי שמת וכבר ביארו רבינו בפ' הקודם אלא פרנסה זו היא הנדוניא שגם הוא נק' בשם זה וכמ"ש רבינו בפי' המשנה שם ואף דאמרו בגמ' הא נמי דאורייתא היא ס"ל לרבינו דל"ד אלא ר"ל אסמכתא בעלמא וכן אמרו בתר הכי האי נמי תקנתא דרבנן היא ולכך כתב רבינו צוו חכמים וכו' ולפי הטעם האמור בגמ' כי היכי דקפצי עלה וכו' נראה דאם אין לאב נכסים ויש לאם שהיא חייבת להשיאה והפוסקים ז"ל נחלקו בנכסי האם אך בכי הא מסתברא דחייבת ע"ע:

ב

פירש על הבעל וכו'. משנה דף ס"ז פסק להכניסה ערומה וכו' ורבינו הוסיף שאין לה כלום וכו' ולכאורה קשה דלמה לא כתב סתם כלישנא דמתני' דמשמע מינה דאף בשיש לה אלא דהבעל לפי כבודו ועשרו לא רצה ליהנות משל אביה כלום ומעשים בכל יום יוכיחו ואפשר לדעת רבינו דאם איתא היכי תני לא יאמר הבעל וכו' דזה לא שייך אלא היכא דאין לה וכו' וק"ל:

ג

האב שמת. שם דף ס"ח ומשמע דמשעה שמת האב אומדין אומד זה לכשתנשא הבת דאם נמתין אפשר שיפסידו הנכסים ולא ימצא לה כפי הראוי וכ"כ ז"ל ויש בדבר להקל ולהחמיר דלפעמים האב קמצן עד שאין מגיע לבת אפילו העשור. כדאיתא בגמ' דס"ח מעשה ונתן לה ר' אחד מי"ב בנכסים ורבינו הקדים חלוקא דמיתת האב בלי שנשא שום בת להשיא בת אחת תחילה וכפי המשנה והגמ' הי"ל להקדים כשהשיא בת תחילה עיין בס' בתי כהונה למהרי"ך נר"ו שעמד בדקדוק זה והעמיק והרחיב בנדון זה הרבה וע"ע להכנה"ג ר"ס קי"ג ומ"ש רבינו ואם לא ידעו ב"ד אומדן דעת בנ"א כ"י כתוב אומדין דעת ובנ"א כ"י כתוב אומדין דעתו ושניהם נראה שהם ט"ס וכ"כ הרל"מ וס' ד"ד ופשוט הוא:

וכן אם השיא וכו'. שם וכר"י ודלא כרבנן דאמרי פעמים שאדם עני והעשיר דהיינו שנשתנה דעתו ונראה ודאי דאם גילה דעתו שאינו רוצה ליתן לזו כמו שנתן לאחרת לא יתנו דעד כאן לא פליג ר"י ארבנן אלא בסתמא אבל בגילוי דעת כ"ע מודו כ"כ מהר"י בי רב סי' קמ"ה ע"ש. ודע דנדוניית הבנות קודמת לירושה אף שמפקיעה לגמרי וכ"כ הר"מ מטראני ח"א סי' רמ"ז ע"ש:

ד

הניח בנות רבות וכו'. שם. ומכאן נראה שאין הבת נוטלת עישור זה אלא בזמן הנשואין דוקא וכ"כ הרמב"ן סי' מ"ו והרשב"א ז"ל ונמשכו אחריהן כמה פוסקים שהביא הכנה"ג סימן קי"ג בלי חולק ע"ש ומעתה מ"ש רש"י בגיטין דנ"א אברייתא דמי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן וכו' ופי' רש"י ונטלה עישור נכסים שזה משפט הבנות בשעת בגרות או נישואין וכו' ע"כ ק' לזה ותו דמנ"ל הא לכך נראה דכוונתו לזמן הנישואין דוקא דסתמו קודם בגרות דכשבגרה ודאי שהוא זמנה להנשא ולכך כתב בגרות או נישואין כלומר נשואין הקודמין לזמן הבגרות ולפי שבברייתא קתני וקדמה הראשונה וכו' משמע שקדמה קודם היותה בוגרת ותדע דרש"י עצמו פי' אח"כ ולא הספיקה שניה לגבות פרנסתה שלא נישאת ע"כ ולא הזכיר בגרות נראה דכוונתו מ"ש לעיל שם בגרות אינה אלא מפני הנישואין כאמור ועיין להפר"ח שהביא לשון רש"י הלזה ולא כתב לשון אבל דהוה משמע שחולק ודו"ק:

ה

עישור זה וכו' לפיכך אפילו לפי תקנת חכמים הראשונים ואחרונים וכו'. כן כתוב בנוסחתינו וט"ס גמור דתקנת הראשונים הוא דינא דגמרא דאין כתובה נגבית אלא מן הקרקעות והאחרונים הם שתיקנו לגבותה אף מן המטלטלין כמו שכתב רבינו פי"ו דין ז' אלא כצ"ל אפי' לפי תקנת חכמים האחרונים וכו' כלומר דאפי' לדעתם שתקנו לגבות אף מן המטלטלין ה"ד כתובה ותנאיה משא"כ העישור שאינה אלא מתקנת חז"ל ואין נקרא תנאי כתובה כלל וכ"מ הנוסחא בב"י וכן משמע מלשון הה"מ ז"ל ודע דהרמ"ך בכ"י השיג על רבינו וז"ל וכבר הה"מ כתב דאף דעת רבינו נראה כן ממה שלא הביא חילוק הקרקעות אלא בדין העישור בלבד וכו' ומלבד זה אין כאן השגה על רבינו דהך מימרא דרב איכא למשקל ולמטרי בה בפשיטות הסוגיא דכתובות דף נ"ב דיש לפרשה לענין מזונות ממש ולא לענין הנדוניא ועיין להתוס' שם ומלבד זה איכא מאן דפסק דלא כרב כמ"ש הר"ן ז"ל ע"ע. אך יותר נראה כמ"ש הה"מ ז"ל אלא שיש להסתפק בדבריו שכתב וז"ל ודע שדעת הרמב"ן והרשב"א הוא שבזמן שנותנים פרנסה לבנות לפי אומדנותו של אב אין אומדין לפי הקרקעות שיש לו בלבד אלא לפי מה שיש לו בין קרקע בין מטלטלין והכל שוה וכו' ע"כ. נראה דכוונתו לאומד המטלטלין עם הקרקעות בלבד אך לענין הגבייה אה"נ דאין גובה אלא מן הקרקעות דהדרינן לעיקר דינא דגמ' בהא אלא דמקלינן גבה בשומת המטלטלין ג"כ תו איכא להסתפק אי עישור דוקא קאמר גם באמדיניה דעד כאן לא מקילינן גבה אלא לשום המטלטלין עם הקרקעות שיעלה העישור יותר מאילו היינו שמין הקרקעות לבדן אך לענין הגבייה אה"נ שאין מוסיפין על העישור (וכסברת ר"ת שהביאו התוס' ז"ל) או דילמא דלהוסיף על העישור ג"כ אמרינן הכי והנה הדבר מבואר הרבה בדעת רבינו דבאמדיניה אין כאן שם עישור כלל שהרי לא הזכיר שם עישור כי אם בדלא אמדיניה ולקמן בדין י"ב כתב או באמדן דעת האב או בעישור הקרקעות הרי דבאמדן דעת האב אין כאן שום עישור כלל ומבואר עוד ממ"ש בדין ג' אומדין דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסה ונותנים לה ע"כ וכשהוא תלוי בלבו של אב עישור מאן דכר שמיה ולענין דברי הה"מ ז"ל נלע"ד פשוט דבין לענין השומא ובין לענין הגבייה קאמר דמטלטלין שוין לקרקעות דאל"ה הו"ל לפרש ומדקדוק דבריו נלמוד עוד דבר זה ממ"ש והכל שוה דהנהו מילי למאי אצטריכו אלא לאשמועינן דבאמדן דעת האב אין שום חילוק בדבר כלל ומלבד זה כיון שהה"מ הסכים דעת רבינו לדעת זה הרי רבינו לא הזכיר שם גבייה בקרקעות אלא גבי עישור בלא אומדנא כנז"ל וכל זה לאפוקי ממה שנסתפק הרב דינא דחיי בדברי הה"מ ע"ע. אכן מאי דאיכא למידק טובא בעיקר דברי הה"מ ז"ל שכתב בשם הרמב"ן והרשב"א דבאמדיניה שיימינן כל הנכסים בין קרקעות בין מטלטלין וכו' ע"כ דכיון שאנו תולין בדעת האב מה לי קרקע מה לי מטלטלין הרי בדע' האב לא יש שום חילוק בנכסים אלא אם היה ותרן או קמצן היה נותן מן הבא בידו בלא שומא ובלי ערך כפי רצונו וכבר עמד בחקירה זו בס' ידי אליהו ז"ל ע"ע. ולעד"ן כיון שאנו באים להוציא מן היתומים דאלים חילייהו הוה אמינא דנחשוב הסך שהיה אביהם רוצה ליתן בערך שאר נכסיו דהגע עצמך שהיה לו מ' ורצה ליתן עשרה הרי נתכוון לרביע נכסיו וכיון שאחר מיתתו ציינו חז"ל סך רשום דהיינו העישור ומן הקרקעות דוקא אינו דבר רחוק לפרש דבאמדנותיה נמי נחשוב וותרנותו וקמצנותו בערך נכסיו לשליש או לרביע וכו' וזה לפי קרקעות ג"כ דוקא כעין תקנת חז"ל בדלא אמדיניה או לפחות הוה אמינא דבעת הגבייה לא תגבה אלא מקרקעות קמ"ל דקרקעות ומטלטלין שוין בדין זה:

ואם רצו האחים וכו'. ק"ק דמהיכא תיתי שלא יוכלו ליתן לה המעות כיון שתועלתם הוא שתקנו קרקעות דוקא ובשלמא בגמרא אמרו כן בדרך הוכחה בעלמא וכו'. ואולי י"ל דס"ד דלא היו רשאים כדי שלא יבואו לטעות שמגבין ממטלטלין לנדוניא. א"נ י"ל דקמ"ל דהיא אין ברשותה לומר תנו לי קרקעות דוקא וק"ל:

ו

הבת בעישור זה וכו'. שם דף ס"ט נראה שהטעם פשוט דכיון שהיא תקנת חז"ל כי היכי דקפצי עלה ואתו נסבי לה וכו' אלמוה לתקנתייהו לעשותה כב"ח ומ"מ בהרבה מקומות בטלה תקנה זו ונלע"ד מפני כמה טעמים אם מפני שבזמן הזה כל האבות משתדלין להשיא בנותיהם ובפרט כשיש בנים (שנוהגים אפילו להקדים הבנות) וגם האחים אף אחר מיתת אביהם נותנין להשיא אחיותיהם בעין יפה ואם מפני שבזמן הזה רוב עסקינו ורובא דרובא אינו אלא במטלטלין וכמ"ש התוס' והרא"ש ז"ל ואם כן נתבטלה מעצמה תקנת חז"ל בדין העישור ומיניה לאידך ומ"ש רבינו כמ"ש וכו' הוא בר"פ י"ט דמו"ל ודע שראיתי להג"מ שכתב כתב ראבי"ה שאם יטענו האחים בפירוש השביעי שלא התפיסך אבינו צררי שאז נשבעת כעובדא דרבינא דאגבייה לברתיה דרב אשי וכו' ע"כ. ואני שמעתי ולא אבין דעיקר פיטור השבועה שפטרוה חז"ל אינו אלא משום חשש צררי דלא נימא הכי בכי הא וא"כ כי טענו לה אחים מאי הוי גם הראיה שהביא מברתיה דרב אשי לא ידענא מאי קאמר דההיא מיתת דאחי הוה דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה כמבואר וק"ל:

ז

האחים שמכרו וכו'. וכרבי ודוקא נקט אחים משא"כ האב שמכר או משכן אין הבת יכולה לטרוף כלל דנהי דתקנת חז"ל היא גם לגבי אב כמ"ש בריש הפרק מ"מ כיון דלא אלים בתנאי כתובה ואילו צוה האב בשעת מיתה שלא תתפרנס מנכסיו שומעין לו כמ"ש בדין יו"ד מכ"ש אם מכר שאינה טורפת וק"ל. ודקדק רבינו לכתוב שמכרו או משכנו קרקע דאילו מטלטלין לא משתעבדי לב"ח כלל מפני תקנת השוק כנודע ומסתברא נמי דאף באמדיניה שגובה גם מן המטלטלין אינה יכולה לטרוף מהטעם האמור דלא פלגינן:

ח

מי שהשיא וכו'. משנה מבוארת בבב"ת דף קל"ט ובתוספתא ודין מזונות כבר נתבאר בס"פ הקודם ועיין למהר"א ששון סי' נ"ט שנשאל בדין זה ממש והשיב ככל משפטיו וע"ע למהרימ"ט חלק ראשון ספ"א:

ט

מי שמת וכו'. כתובות דס"ט פליגי בה ר"י ור"ח ומותיב ליה ר"ח לר"י ומתרץ תלמודא דהכא ה"ט דשניה ויתרה העישור משום ריוח ביתא ופי' רש"י שהרי נשתכרה הרבה שנוטלת חצי הירושה ופסק רבינו כר"י אכן בירושלמי מוכח להדיא דהלכה כר"ח והוה קשיא לי טובא איך הניח רבינו הירושלמי כיון שאינו נגד גמרא דידן ובירושלמי אמרו להדיא דעבדינן עובדא כר"ח אכן נלע"ד דרבינו פסק כן מלישנא דרב אשי דמותיב ליה רב יימר על הא דריוח ביתא ומתרץ ליה אנא ריוח ביתא מהני נכסי קאמינא ומדקאמר בהך לישנא משמע דגם רב אשי ס"ל הכי והכי מוכח נמי דהך תירוצא דריוח ביתא סתם תלמודא קאמר ליה דמשמע דהכי ס"ל וגם רב יימר שתק דמשמע שקבל הדברים וכן מצאתי להרי"ף ז"ל שגם הוא פסק כדברי רבינו ומלבד זה כיון דהוי אפוקי ממונא דהיינו להוציא העישור מן הנכסים ואח"כ לחלוק בשוה דהא אין כאן יורשים אחרים דבעי ראיה וחוזק גדול ומש"ה פסקו כתלמוד דידן ודו"ק היטב. ודע שהתוס' ז"ל נסתפקו אי איכא עשרה בנות דליכא ריוח ביתא מהו ע"כ פי' דאיכא עשרה בנות ובן ונשאת הגדולה ולא הספיקה הסמוכה לה לגבות עד שמת הבן דנמצ' דבין בטענ' עישור נכסי כדרך שלקחה הראשונה ובין בתורת ירושה ה"ז לוקחת עישור הנכסים בהכרח וטעמא דאמרינן בגמ' דשניה ויתרה העישור אינו אלא משום ריוח ביתא כלומר דאגב שמשתכרת במה שיורשת ביותר מוחלת העישור משא"כ הכא ומסתמיות לשון רבינו והפוסקים ז"ל נראה דאין שום חילוק בדבר בין [אם] יהיו שתי אחיות ובן ובין אם יהיו עשרה דלא פלוג רבנן וכן יש להוכיח קצת ממ"ש בפ' נערה דנ"ב ואימא היכא דכתב אב ליכתוב בעל היכא דלא כתב אב לא ליכתוב בעל ומתרץ לא פלוג רבנן וכו' בת בין הבנות תירות ומתרץ לא פלוג רבנן הרי שכשאמרו חז"ל דין א' לא פלוג לפי מציאות אף שבטל הטעם כדאיתא התם וסתמא אמרו ולא פלוג. אמנם ראיתי להר"ן ז"ל שכתב על דברי התוס' הנ"ל וז"ל מ"מ משמע דהיכא דשעבד הבן נוטלת עישור שאילו נידון אותה כיורשת לא תטול כלום ומדין עישור מוציאין לפרנסתה ונמצא שאין בירושה ריוח אלא הפסד וכו' ע"כ נראה מדבריו דפלוג רבנן לענין זה לעשותה כנוטלת עישור. אך י"ל דכיון דקאי על דברי התוס' שנסתפקו בדבר אינו מן התימה דלענין זה נאמר דעשאוה כנוטלת עישור ועוד דהכא איכא הפסד גמור וכמו שדקדק הר"ן ז"ל ולפי דרכינו ג"כ י"ל דאה"נ דלא פלוג. אך לענין שעבוד נכסים לזולתן בזה לא דיברו חז"ל כי לא אמרו כן אלא לענין הנכסים שיש בעין לענין חלוקתם של האחין אבל בחוץ להם נידון כפי הראוי ודו"ק:

ולא הספיקה השניה לגבות. מדנקט הך לישנא ולא כתב ולא הספיקה שניה להנשא וגם לשון הגמ' הוא ולא הספיקה הראשונה ליטול מזה משמע שאף אם נשאת ולא גבתה ה"ז מחלה ואינה גובה עוד דאין הדבר תלוי אלא בגבייה דוקא אך לא מצאתי ברור זה בפוסקים ז"ל ע"ע:

י

מי שצוה וכו'. והרמ"ך בכ"י כתב וז"ל וכבר כתב הה"מ דיש בזה חילוק גירסאות וכו':

יא

מי שמת וכו'. בבב"ת דקל"ט נתבאר שיש מקומות שהבעל הוא כיורש ויש שהוא כלוקח ומשמע דאף אם החזיקה הבת בקרקעות מוציאין מידה למזונות האלמנה דהוי תנאי כתובה גמור אך אם החזיקה מטלטלין יש להסתפק אמנם הדבר מבואר הרבה דמזונות וכתובת האלמנה נגבין אף מן המטלטלין כמ"ש רבינו לעיל. והעישור אינו נגבה אלא מן הקרקעות ואיך תוכל להחזיק במטלטלין וכן דעת הטור סי' קי"ג:

יב

קטנה יתומה וכו'. משנה וגמ' בכתובות דס"ח וממ"ש או באמדן דעת האב וכו' מבואר שאין דין עישור מהקרקעות נוהג אלא בדלא אמדינן דעת האב וכמ"ש בדין ה' ומ"ש ואפילו לא היו האחים וכו' ר"ל לא מבעיא כשהיו זנין אותה דיש לומר שלא מיחתה מפני שהיא בושה מאחר שזנין אותה אלא אפילו לא היו זנין ויכולה למחות וק"ל:

יג

נשאת הבת וכו'. שם ומבואר עוד שאם נשאת בנערות וניזונת מהם אחר נישואיה א"צ למחות שמפני שהיא בושה לא שאלה פרנסתה ולא מפני זה מחלה ורבינו השמיטה ונראה שנלמד ממ"ש אח"ז בגרה ועודה בבית אביה וכו' שממנו מבואר הטעם וכ"מ להרב"י סי' קי"ג והוא נכון ומניה נלמד דמ"ש רבינו בין נערה בין בוגרת היינו לעיקר הדין אך חילוק יש בדבר דבנשאת כשהיא נערה בחדא סגי או בניזונת כנז"ל או במחאה ובנשאת אחר שבגרה ניזונת אינו מעלה ולא מוריד וצריכה למחות דוקא כדברי רבינו ופשוט:

שם בין שהניחה בוגרת לאפוקי מדברי הר"י שהביא הרא"ש שכתב דבבגרה בחיי אביה אבדה נדונייתה מכיון שאביה לא חש להשיאה ועיין מה שכתבתי בדין ו' וכן מצאתי למהרשד"ם ח"מ סי' שי"ג הביאו הכנה"ג שם שבזמן הזה שרוב הבחורות בוגרות בחיי אביהן ואח"כ משיאן אפילו הר"י יודה בדבר ע"כ. ומזה הטעם עצמו כתבתי בדין ו' שאין דין העישור נוהג בזה"ז יען משתדלין ליתן להבנות יותר מן הראוי כפי הדין וק"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---