מנחה חריבה/סוטה/לו/א

מנחה חריבה סוטה לו א

דף ל"ו ע"א

תוס' ד"ה כמאן כר"ש וא"ת דילמא בי"ת אפילו ר"י מודה הואיל והותרו שאר נכריות דהלמ"מ דקניאין פוגעין וכו' הותרו אפילו כנענים שבחו"ל וכו' ועוד אפילו ר"ש מה הוצרך להתירה מ"ש מכהן וכו' יע"ש, הנה לזה י"ל דאיצטריך היתרא לביאה שניה ובב"ר כ"ע לא פליגי דלא דברה תורה וכו', אלא דישאר הקושיא דנימא הואיל ואישתרי אישתרי, ובזה יש להבין דהואיל ואשתרי אישתרי לא שייך לומר אלא כמו התם בכהן שהותר גם איסור זונה דשני איסורים באים בב"א, ואמרינן הואיל, אבל הכא האיסור דלא תחיה כל נשמה הוא בא תיכף משעה שבידו להורגה ולא הרגה ואיסור דנכרית הוא בשעש ביאה וא"כ לא שייך לומר הואיל ואישתרי איסור שבא אח"כ הותר נמי האיסור שמקודם דתיכף עובר על לאו ועשה דלא תחיה כל נשמה והחרם תחרימם, ואין זה בגדר איסורים שווים ועיין בטורי אבן מגילה דף ג' מש"כ בענין הואיל עיי"ש היטב ודו"ק וגם עיין ברש"ש מגילה שם מה שמחדש בזה ובמק"א דחיתי כל דבריו ואכמ"ל בזה, ועיין בשו"ת שאגת אריה סי' ל' במה שהעתיק דברי הראב"ד בפי' למס' תמיד יעו"ש ויל"ק דברי התוס' וקצרתי, שו"ר ההערה הראשונה שלי בדברי המ"ק בשם המקנה קדושין כ"א עיי"ש וכן רמז לדברי הט"א ואינו מבין מה שהביא בשם המקנה ומה שכתב הוא שליט"א דהואיל ואישתרי אישתרי היינו הלאו דלא תתחתן עיי"ש הלא הלאו הוא דוקא דרך חיתון ולא בביאה בעלמא והתוס' כאן לא הזכירו אלא הלאו דלא תחיה כל נשמה ולא הזכירו כלל הלאו דלא תתחתן, שוב עיינתי במנ"ח מצוה תכ"ז ומצאתי שהביא שם בשם הא"מ סי' ט"ז דמביא שיטות הראשונים דבגיותן חייב על הביאה לחוד בלא קדושין משום לאו תתחתן יע"ש וא"ש ובזה א"ל קצת במה שהקשו התוס' לר"ש דאמר מקבלין אותן ואינם בכלל לא תחיה למ"ל קרא ושבית שביו לרבות יפ"ת וכו' עי"ש דא"ל דאף דלא הוי בכלל לא תחיה, מ"מ הוי בכלל דלא תתחתן ע"כ צריך קרא לרבות יפ"ת של ז' עממים וכפי מש"כ במ"ק עיי"ש דלא שייך כאן הואיל ואישתרי, וי"ל, ודע דמש"כ התוס' דהותר איסור נכרית דקנאין פוגעין בו, הנה אף שזה דוקא בפרהסיא בפני עשרה מישראל או יותר ה מכאן ראיה דאף בצנעה הוא בר כרת ומלקות עיין ברמב"ם בספר המצות באריכות ובמפרשים שם מצות ל"ת תכ"ז, וברמב"ם פי"ב מא"ב דין ו' ז', גם י"ל דבמלחמה ושביה הוי כפרהסיא דהכל יודעין וכו', עוד כתב הרמב"ם שם דישראל הבא על העכו"ם וכו' ואפי' קטן בן ט' שנים וכו' ה"ז נהרגה מפני שבא לישראל תקלה על ידיה וכו' עי"ש ובהרב המגיד שם, ואינו מבורר לי אם פסק זה של הרמב"ם הוא אף בצנעה או דוקא בפרהסיא, ועכ"פ לפי דברי הרמב"ם מצינו דגבי יפ"ת הותר נמי חיוב זה של הריגתה דכיון שהותר אצלו לא הוי תקלה כמובן, ובזה י"ל קצת ההערה שלי הנ"ל על התוס', דלפי מאי שכתב המקנה דקושית התוס' הוא לרב שם דקאמר דכהן מותר אף בביאה שניה משום הואיל ואישתרי אישתרי יע"ש, וא"כ לגבי ביאה שניה מצינו כבר שהותר מין איסור זה של נטילת חיותה דבאמת היה צריך להורגה תיכף ולא יהני גירותה כלל, אלא שהתורה התירתה וכיון שהותר להחיותה משום תקלת הביאה ה"נ הותר להחיותה נמי משום איסור דלא תחיה כל נשמה דג"כ הוי מעין איסור זה של הבאת תקלה והוי כעין מסוג אחד, ויש לדחות ולא באתי אלא לחדות בפלפולא של תורה דגם קב"ה חדי בה, ובהיותי בזה אזכיר מה ששמעתי באלה הימים בסדר היום פרשת פנחס מפי הגאון המפורסם וכו' מהרי"ח זאננפעלד שליט"א דבר נחמד לתרץ דיוק הכתובים בסדר פנחס דבפסוק י"ד כתיב ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית וגו' הנה כתוב כאן ,את המדינית' וגם לכאורה ח"ו מיותר הוא, ושם בפסוק ט"ו אמר ושם האשה המכה המדינית וגו' ולא כתיב את איש הישראל וגו', ואמר הנ"ל שעם הרמב"ם הנ"ל ניחא דגבי דידיה הוא פשוט דדוקא בשעת מעשה אבל פירש אינו חייב כלום, ולכך דוקא בשעה „שאת המדינית” הוכה, (וכן ראיתי במלבי"ם שם שכתב כזה ולכך כתוב המוכה אשר הוכה את המדינות דדוקא בהיותם דבוקים יחד וזה נעשה ע"י נסים ואם לא היה מכהו בשעת מעשה היה מתחייב מיתה עי"ש) אבל גבי דידה לא בעינן בשעת מעשה אלא אפילו אחר שפירשה חייבת הריגה שהיא הלכה קבועה לדורות ובפרט אז נהרגו אפילו אלו שהיו רק ראויות לזנות ועיין שם בהמגיד מה שמשיג על הרמב"ם ולכך לא כתיב אצלה את זמרי בן וכו' וא"ש אליבא דכ"ע – ודע דהעיר המנ"ח שם ס' תכ"ה דהריגת של ז' עממים היה ע"י סייף עיי"ש, מהגמ' דסנהדרין דס"ג גבי מכשפה ומדברי ר"י שאמר אין להם תקנה אלא שריפה, משמע דבכל מיתה הוא, ואפשר שזה טעם הר"מ שלא הביא זה עיין שם במנ"ח וקצרתי ועיין בתוס' שאנץ שהקשה לר"י דאמר דנצטווה להחרימם כל הכנענים שבחו"ל למ"ל קרא דלא תתחתן בם ת"ל מלא תחיה כ"נ וי"ל דאיצטריך כגון אותם שלא יוכלו להחרימם כדאיתא בספר שופטים וכגון הגרגשי שפנה והלך לו עכ"ל, ועיין תוס' מגילה י"ד ע"ב דיש מפרשים שר"ל שלא הוזהרו על לאו זה דלא תתחתן עד לאחר שנכנסו לארץ וכו' זה איני וכו' יע"ש אלא שיל"ע קצת על דברי התוס' שאנץ דמה לי אם פנה לו, מ"מ כשבא לידינו וישנו במציאות הלאו דלא תתחתן, אז מצווה בלאו דלא תחיה כל נשמה, ואפשר לומר לפי מה שכתב החינוך במצוה תכ"ה ועובר ע"ז ובא לידי אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו בטל עשה וכו', וא"כ בגוונא שמסתכן בדבר שאין עליו חיוב דלא תחיה אז ישנו לאו דלא תתחתן בם, ועיין במנ"ח שם שהקשה ע"ז דמצוה זו דהתורה צותה ללחום עמהם וידוע דהתורה לא תסמוך על הנס ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים א"כ חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה וכו' עכ"ל, ויש לחלק בפשיטות בין דרך מלחמה של הציבור שעכ"פ ברור שיכניעו וישמידו אותם כליל, בין כשבא לידו אחד מהם, דמה בצע שיהרוג אותו, ויסתכן נפשו אחד כנגד אחר וז"פ, – גם יש לעיין בלשון התוס' בע"ז כ' ע"א ד"ה דאמר קרא וכו' ואי"ל דכיון דבשעת כיבוש קיימי בלא תחיה שלא בשעת כיבוש קיימי באיסור כריתות ברית וכו' עיי"ש דאטו שלא בשעת כיבוש ליכא אזהרה דלא תחיה וכמו שכתב החינוך הנ"ל, וא"ל כשחזרו בתשובה אח"כ ובכנענים שבחו"ל ויל"ע, ולא נפנתי כעת (מש"כ לעיל לענין פרהסיא ראיתי עכשיו במנ"ח מ"ע תקל"ב שדיבר מזה והביא שהלח"מ כתב סברא זאת כיון שלוקחה לעיני הכל הו"ל פרהסיא, יעיי"ש עוד במנ"ח מה שנוגע לדין דיפ"ת ולסברא דהואיל ואישתרי עיי"ש ולא הביא הט"א הנ"ל) גם דרך עיוני רחף על רעיוני להעיר דלמה בעינן לאו דלא תתחתן, הא הוי כריתת ברית וכבר נאמר לא תכרות להם ברית, ואי נאמר דבביאה בעלמא ובגירותן עובר א"ש, אבל אי דקא דרך חיתון א"כ לא גרע מכריתת ברית ועיין בחינוך שכ' דגם האב המוסר בתו עובר בלאו זה וא"ש קצת, ולפי חד תירוץ בתוס' יבמות (כ"ג ע"א) ד"ה ההוא במאי שהקשו האיך כרת ברית שלמה עם חירם מלך צור וכו', וי"ל דשמא לא אסר אלא כריתת ברית לשם ע"ז כדכתיב באידך קרא לא תכרות להם וכו' יע"ש אתי שפיר ויל"ע בזה עוד אי"ה ובמפרשי התורה ויל"ע בפנים יפות על התורה, גם י"ל על קושית התוס' שאנץ הנ"ל דהלא נפ"מ בלאו דלא תתחתן לענין נשים דבתך לא תתן לבנו, דנראה פשוט דנשים אינן בכלל אזהרת לאו זה וכמו שכתב החינוך במ"ע תקכ"ז דלוקרא להם לשלום הוא דוקא על זכרים שהם הראויים למלחמה והיא מן המצות המוטלות על הציבור ויותר על המלך יע"ש וא"כ גם מל"ת זו של לא תחיה כל נשמה ג"כ אינן מוטלת על נשים ואף שהעיר במנ"ח שם דבאמת במלחמת מצוה נוהג אף בנשים יע"ש מ"מ לאו בני כיבוש נינהו וכמו שאמרו בריש קדושין יע"ש ולאו עלייהו נאמרה אזהרה זו, וא"כ חל עלייהו לאו דלא תתחתן ועוד יש להאריך בזה וקצרתי ולא באתי אלא אגב גררא וחיבת הקודש, (במש"כ לעיל ע"ד קושית התוס' מרחב שנתגיירה וכו' עיין בט"א מגילה שם, ובמש"כ התוס' דרחב קיבלה עליה קודם שהתחילו במלחמה וכו', עיין זבחים קט"ז ע"ב אמרו בת י' שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים וזנתה כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר, אחר נ' שנה נתגיירה וכו' עיי"ש), שם ל"ו ע"ב ואין איש מאנשי הבית, עיין תוס' שאנץ שהביא יש במדרש שבדק יוסף עצמו ולא מצא מעשה של איש שלא היה לו מילה שמצא עצמו טומטום עכ"ל ועכצ"ל מפני כמה טעמים שזה היה רק לאותו שעה:

שם יהודה שקידש ש"ש וכו' עיין בהגהות הב"ח, ועיין מהרש"א שם ותבין ג"כ כוונת ורמיזת הב"ח, וא"ל נמי שהיה נקרא יהודא באלף כמו שכותבין היום, ובתורה נכתב בה', וביוסף שהוסיפו לו, עיין לקמן שגבריאל הוסיף לו משום דלא הוי קגמר ע' לשון והוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה ולמד וכו' וצע"ק – שם בא גבריאל וכו' עיין לעיל ל"ג ע"א, שם בתוס' ד"ה באותה שעה וכו, מכלל דאיש אחר שלא מאנשי הבית דמשמע דדוקא מאנשי הבית וכו' וזה דמות דיוקנו של אביו וכו' עיי"ש כה"ג אמרינן בירושלמי יומא וכל אדם לא יהי' באה"מ (עיין בתוס' ישינים יומא י"ט ע"ב) ואפילו אותם שכתוב בהן ודמות פניהם פני אדם וכו' יעש"ה – שם אישתעי איהו בלה"ק וכו' עיין תוס' שאנץ אי הוי ע' לשון חוץ מלה"ק וכו' עיין במהרש"א, והנה מזה גופא מוכרח מדגבריאל למדו ע' לשון ולה"ק בוודאי יוסף ידע מעיקרו שזה היה שפת אמו, וז"פ:

שם כי א"ל אבי השביעני לומר א"ל זיל איתשיל אשבועתך פרש"י השאל לחכמים שיתירוה לך „יל"ע קצת דהא כמעט כולם היו נוגעים בדבר שבוודאי רצו לקבור יעקב אבי אביהם באר"י, ועיין ביור"ד סי' רכ"ח ס"ה וס"ו? וא"ל דמצד שלום מלכות אפשר הוי כדיעבד דמשמע שם דגם בס"ו הנ"ל מהני בדיעבד ההתרה, – ואיתשיל נמי אדידך וכו' עיין בתוס' ד"ה איתשיל וכו' ותימה וכו' ומיהו תימה לומר וכו' עיי"ש, והא דלא הקשו התוס' על הא דאמר ליה פרעה זיל איתשיל וכו' והא כבר מת יעקב וא"כ א"י לתשול דבזה בוודאי י"ל דלא ידע לכווניה היטב, ויוסף שלא השיב לו דא"י לתשול משום דהוי שלא מדעת לאח"מ, י"ל דעדיפא מיניה אוקמיה ליה שאיתשל אדידך ולפי דעתו שיכול לאתשול גם שלא מדעת יעקב אע"ג דלא ניחא ליה, ע"כ אמר ליה דאיתשלי נמי אדידיך ואע"ג דלא ניחא ליה, וא"ש נמי סיום לשון הגמרא „אע"ג דלא ניחא ליה” דלכאורה מיותר הוא, אלא דהשיב לו כן לפי דבריו, שוב עיינתי בשעה"מ פ"ו מהל' שבועות דין ה' במה שהביא מקשים דהיכי קאמר אנא נמי אתשיל אדידך הא כיון דצריך לפרט את הנדר מכיון שפרט את הנדר עבר על שבועתו, ומתרצים כיון דטעמא דקיי"ל דצריך לפרט את הנדר הוא משום דחיישינן דילמא אישתבע אדב"מ, א"כ היינו דקא"ל יוסף לפרעה לפום שיטת' דקאמר אתשיל אשבועתך אע"ג דהוי לד"מ וס"ל דמתירין אפילו אשתבע לד"מ א"כ מעתה אין צריך לפרט את הנדר ואנא נמי איתשיל אדידך אדז"ל והוא ע"ד שכתבתי ת"ל, עוד כתב ליישב עפ"י מש"כ רש"י נדרים ס"ה מההיא דאמרינן התם במדין נדרת במדין לך והתר נדרך במדין ופרש"י וז"ל לך והתר בפני יתרו שאין מתירין לו לאדם אלא בפניו וא"ר ת"ח מיפר לעצמו עכ"ל הנה דס"ל לרש"י ז"ל דמרע"ה היתר את נדרו משום דת"ח מיפר לעצמו וא"כ ה"נ א"ל גבי יוסף דאיתשל נמי אדידך דקאמר היינו ע"י עצמו מאחר דבר חכים עכ"ל והנה מלבד שהעיר שם בעצמו דהן דברים שלא שמעתן אזן מעולם וכו' יע"ש, הנה לא הרגיש עוד בלשונו של רש"י ז"ל כאן דפירש איתשל אשבועתך השאל לחכמים וכו', ועכשיו אני מבין מה שבעי רש"י ז"ל בזה הלא הוא מילתא דפשיטא דשאלה הוא לפני חכמים? ולפי הנ"ל ניחא דכוונתו הק' לאפוקי שלא ישאל בעצמו ודלא כפירוש המיוחס לרש"י בנדרים הנ"ל שכ"כ המפרשים דזה אינו מרש"י אלא מיוחס לרש"י ז"ל, – ועיין שם עוד בשעה"מ שהביא מהש"מ לנדרים שהקשה כה"ג גבי צדקיהו ותירצו דאפשר שאמר להם נשבעתי שבועה כך וכך לאיש אחד על ענין פלוני ולא אמ"ל למי נשבע וכו' וי"א שאמר להם נשבעתי לנכ"נ שלא אגלה אותו מענין אחד שראיתי לו ואני מתחרט היתרו הריטב"א ז"ל עכ"ל ושתי תשובות הללו ניתנים להאמר לההיא דיוסף ודו"ק עכ"ל, ועיין בש"ך יור"ד סי' רכ"ח ס"ק נ"ג בשם הראשונים שהוכיחו מדא"ל פרעה ליוסף וכו' דכל שאינו מקבל טובה יכול להתיר וכו', ועיין בהמאירי נדרים דס"ה וכן למדת לפי דרכך ממעשה של צדקיהו שאפילו היה המשביע גוי אין מתירין לו אלא בפניו וגדולי המחברים כתבו שאפילו היה משביע קטן דינו כן עכ"ל ועיין מנחת קנאות ותורת הק', ובחדושי לנדרים הארכתי בכל אופני הפרטים האלה, אך א"א למצוא זה הכתב כעת, עוד יש לדון בזה דאם נימא דפרוט הנדר הוא רק דרבנן ניחא כל הויכוח של יוסף ועיין שו"ת רעק"א סי' ע"ג שכתב מפורש דמדאורייתא אין צריך לפרט את הנדר אלא מדרבנן יע"ש, אבל כמדומה שראיתי מי שכתב דהוי דאורייתא עיין שו"ת שאילת שמואל ועיין חידושי לנדרים ועיין באמרי בינה דיני נדרים סי' י"ט כ' כ"א וקצרתי:

והנה יש למצוא עצה כעצת הגרעק"א בסי' הנ"ל דיש לו' דאף שנשבע לפרעה שלא יגלה לשום אדם, מ"מ לא חל על אלה הנולדים אח"כ וא"כ יש למצוא קטן עדיין שנוכל לפרט הנדר אליו וכדכתב הגרעק"א ז"ל הנ"ל עיין שם היטב ובהשמטות כי קצרתי מאפס הפנאי, או אפילו גדול יש למצוא שנולד אח"כ והוא איני בכלל השבועה ויל"ע בזה, להלכה, ונזכרתי שעצה בכיוב"ז למוד ערוך הוא בפיו של עין העדה מאה"ג בעל עין יצחק ז"ל בח"ש סי' ס"ב גבי נטולה אני מהיודים דאותן שנולדו אחר קבלת הנדר לא נאסרה ואף דאדם אוסר ע"ע דשלב"ל עכ"ז י"ל דהיינו דוקא באסר ע"ע בפי' הדבר שלב"ל וכו' יע"ש וה"נ א"ל כן וי"ל ויל"ע ואכמ"ל בזה, ועוד אפשר לעיין אם מהני שיתירו לו על תנאי אם יפרט הנדר אח"כ וא"כ נמצא שלמפרע לא עבר ודו"ק וא"ש גבי יוסף וצדקיהו וצ"ע, ודע כי כל המו"מ הוא שלא אליבא דר"א בנדרים נ"ח ע"א אליבא דב"ש אין שאלה בשבועה כלל, וא"ל דכ"ז מפני חומרא דרבנן אבל מדאורייתא גם ב"ש מודה, וז"פ:

שם רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות וכו' מזה מוכח דקיי"ל כמ"ד במס' שבת נ"ה ע"ב כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה שנא' ויהיו בני יעקב ש"ע מלמד שכולם שקולים וכו' יע"ש וה"נ מוכח מזה שנכתב שמו על אבן האיפוד, ואפשר דדוקא בזנות זה של כותית דאמרי' בעלמא בעירובין ד' י"ט ע"א דנמשכה ערלתו ואברהם אינו מניח לו לבוא בג"ע, ומזה גופא ראיה שלא נראית אליו דמות דיוקנא של אביו שלא להניח אותו לעשות כן, א"ו דוקא בנכרית דמדבק בה וזרעו מיוחס אחריה וקרי ביה ימחה שמך שם בנימין מלא עיין בתוס' לעיל עמוד א' ד"ה כ"ה וכו' זבולון מלא וכו', נפ"מ מכל זה לשמות גיטין עיין בסדר שמות אנשים ונשים, ולענין סדר כתיבת שמות השבטים על האפוד יש הרבה שיטות בזה, וכמו שכתב גם המאירי ז"ל בד"ה וששה וכו' ואין הלכה כאחד מכל אלו שהוזכרו בסוגיא זו כסדר כתיבתם באפוד אלא כמו שכתבנו וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שהרבה כתבוה בסדור אחר ואין בידינו להכריע עכ"ל, ובמנ"ח מ"ע צ"ט. שם מבאר בפרטות ומצייר שם גם שיטת רבינו בחיי פ' תצוה עייש"ה מה שנוגע קצת לסוגיין, שו"ר בבאר שבע מש"כ בזה, והמנ"ח לא ראה אותי, דף ל"ז ע"א תוס' ד"ה והיו וכו' מ"מ שניכם לא כיוונתם אלא לכבודי וכו' הביאו ירושלמי זה להבין דהלא קאמר לפרושי יהודא מאי היא וכו' ומייתי מדר"מ וכו' שבטו של בנימין ירד לים תחלה וכו' לפיכך זכה בנימין וכו' ולפ"ד מדוע זכה יהודא ע"כ הביאו מהירושלמי דגם יהודא כיוון לש"ש וכו' וז"פ שו"ר בס' תאוה לעינים מש"כ בזה יע"ש שם בתוס' ד"ה מאי על וכו' ופלוגתא דר"י ור"ל דפליגי וכו' לא שייכי להכא, עיין בפסחים שם דקאמר ר"י דלא בעינן על בסמוך ור"ל ס"ל דבעינן על בסמוך ובתוס' שם הקשו דלכל הפחות בעינן על בסמוך וכו' וי"ל דהתם סברא הוא דהוי בסמוך וכן גבי הר גריזים סברא הוא דלכה"פ סמיך בעינן דאל"ה למאי כתבו וכן משמע בסמוך דהיכי דסברא הוא לא פליגי וכו' יע"ש ועיין הגהות מלא הרועים כאן, ולא עיין בתוס' שם הנ"ל ועיין בחדושי רע"א שם ובירושלמי יומא פ' שני שעירים בזה, שם גמרא ועליו מפורש בקבלה, עיין ב"ק ב' ע"ב וברש"י ד"ה דברי קבלה נביאים וכתובים, שם זקני כהונה וכו' עיין מהרש"א, ופשוט י"ל דזקני לאו ממש זקנה אלא חשובים כמו זקן שקנה חכמה והרבה כיו"ב ומצוי הוא בלשון חכז"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף