מנחה חריבה/סוטה/ב/א

מנחה חריבה סוטה ב א

מנחה חריבה
סוטה
פרק ראשון בע"ה בד"ו חידושים למס' סוטה. ד' יחנני דעת תורה ודעת נוטה. דף ב' ע"א

משנה המקנא וכו' נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה וכו'. ופרש"י משום ספק כדילפינן לקמן וכו' ואינו מדוקדק דשם אמרינן דהכתוב עשאו כוודאי. ועיי"ש בתוס' ר"ה מה ת"ל וכו' יש לומר הכתוב אוסרה קודם שפיה כאילו היא וודאי וכו' ומדברי התוס' יבמות דף פ"ו ד"ה ולר' מתיא בן חרש נראה דגם לאו נמי איכא בספק סוטה עיי"ש ועיין במנל"מ הל' אישות פ"א הלכה ח' מזה ואכ"מ. ועיין בתוס' שאנץ שהביא לשון הקונטרס והעיר דה"ה דהוי מצי למימר דאסורה לבועל אלא אגב דתנא לעיל ומותרת לאכול בתרומה תנא נמי ואסורה לאכול בתרומה וכו' יע"ש ונראה דאגב אורחין קמ"ל מתניתן במאי דקא מספקא ליה למרן המנל"מ ז"ל פ"ב מהל' סוטה סוף דין י"ב באשת כהן שנאנסה מהו שתהי' מותרת לבועל מי אמרינן כיון דאסירא לבעלה אסורה לבועל או דילמא כי כתב רחמנא ונטמאה ונטמאה לומר דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל באשת ישראל דזינתה ברצון מיירי קרא דהא כתיב והיא לא נתפשה וא"כ אין לך בו אלא חידושו דהיינו כשהיתה היא מזידה אבל כל שהיא שוגגת אף שנאסרה לבעלה כהן מותרת לבועל ע"כ, וא"כ יש לפשוט ממתניתין כוותיה דהאי סברא. וגם בבא זו דאסורה לביתה מיירי באשת כהן אך בשוגגת והיינו דהקינוי היה על שוגג וכדומה ובוודאי דבאשת כהן אוסרתה קינוי כי האי ועיין במנל"מ פ"ג דהל' סוטה הל' כ"ד בסוף שכתב ודע וכו' יע"ש נשמע מזה דבא"כ דנאסרת באונס ובשוגג אוסרה קינוי כי האי אלא דלענין בדיקת המים מסתפק שם מקודם בביאור כוונת הגמ' דדף כ"ו פיי"ש היטב. ולכך אסורה לביתה ומותרת לבועלה ומ"מ אסורה בתרומה וכדאמרינן בסוף נדרים (דף צ' פ"ב) יע"ש, אמנם המנל"מ מדייק שם מדברי התוס' יבמות (דף ל"ה) דבאשת כהן שנאנסה דאסורה לבועל וכן הביא בשם הבית שמואל אהע"ז (סימן י"א ס"ק ג') דאסורה לבועל יע"ש וגם יש להביא קצת ראיה כסברא זו דאסורה לבועל משום שנאסרה על הבעל. מהא דבסנהדרין (דף מ"א ע"א) קאמר רב חנן עירי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו והא אתרי בה דלא אתרי בה ואי לא אתרי בה היכי מיקטלי באשה חבירה ואליבי' דריבר"י וכו' אלא באשה חבירה דקיי"ל דמיקטלה אליבי' דרבי יוסי בר"י היכי משכחה לה כשזינתה וחזרה וזינתה והא יכולין לומר לאוסרה על בועלה שני באנו שזינתה מבועל ראשון ע"כ לשון הגמרא. ובתוס' שם (דף ט' ע"ב) ד"ה עידי האב נהרגין הקשו דאמאי נהרגין דמצי אמרי לחייב הבעל ממון קאתינא וכו' וכה"ג אמרינן לקמן (מ"א) למ"ד חבר אין צריך התראה עידי נערה המאורסה אין נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו וי"ל דהכא שאני כיון שיודעים דבאים להרוג את האשה יודעים שיהרגו אותן אם יוזמו דא"א להיות זה בלא זה אבל התם לא ידעי שהיתה חבירה וכו' יע"ש והשתא לפי תירוץ זה יש לדייק קצת אם לא ידעי שהיא חבירה ובאו רק לאוסרה מאין היה פשיטא להו שיכולים לאוסרה דילמא שוגגת היתה שסברה שמותר לזנות ומותרת לבעלה ישראל לפי דעת הרשב"א בשו"ת ועיין שו"ת ושב הכהן (ועיין אהע"ז סי' קפ"ח שלא כך פסקינן ועיין נוב"ת יור"ד ס' קס"א. ושו"ת שבות יעקב ח"ב חאהע"ז סי' קי"ז יע"ש ודו"ק) וגם אף בידעו שהיא חבירה מ"מ טועים היא מדבר מצוה וכמו מעשה נורא שאירע המובא בשו"ת בגב ח"א קהע וע"כ א"ל דהכא מיירי באשת כהן שנאסרת אף בשוגג וא"כ יכולים לומר שפיר לאוסרה על בעלה באנו ופ"ז משני שזנתה וחזרה וזינתה ופריך הגמ' והא יכולים לומר לאוסרה על בועלה שני באנו. אלמא דאף היכי שנאסרת על בעלה רק משם כהונה אסורה גם על בועלה:

אמנם א"א לומר כלל דמיירי באשת כהן דהלא בזו ליכא למימר כלל דלאוסרה על בעלה באנו דהלא אשת כהן מתסרה לבעלה אף כשנאנסה ומדהעידו שזינתה ברצון בוודאי באו להורגה. וכבר הקשו זה האחרונים ז"ל ועוד יותר מאי דפריך אשה חבירה דקיי"ל דמיקטלה היכי משכחת לה דהלא משכחת לה באשת כהן וכנ"ל אך לאחר הישוב י"ל דמיירי באשת כהן ומ"מ שפיר יכלו למימר לאוסרה על בעלה באנו ואי דא"כ הו"לל שזינתה באונס דיכולים לומר דגם להפסידה כתובתה באנו דאמרינן בנדרים (דף צ' ע"ב) הנ"ל דאשת כהן שנאנסה אף שאסורה לבעלה לא הפסידה כתובתה (ועיין תוס' כתובות דף ט' ע"ב ד"ה אי) מש"ה העידו שזינתה ברצון להפסידה כתובתה א"כ אכתי לא משכחת לה דמיקטלי ועיין במהרש"א שם דבלא"ה הקשה דמשכחת לה במת הבעל ותירץ משום להפסידה כתובתה באנו וכנ"ל יע"ש ועיין נוב"י מהד"ת אהע"ז ס' כ' ואכמ"ל. ומזה יש להקשות על שיטת המהרי"ק דס"ל דשוגגת באומרת מותר אסורה לבטלה עיין אהע"ז (ס' קע"ח) משום דמ"מ מעלה בו מעל א"כ אף אי לא נוקמיה באשת כהן מ"מ יש להקשות על הגמ' דאמאי יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו דא"כ הו"לל דשוגגת היתה באומרת מותר דג"כ אסורה על בעלה. ואי דרצו להפסידה כתובתה. הלא הדעת נותן דבכה"ג הפסידה כתובתה ג"כ ולא דמי לאשת כהן דלא מפסדה כתובתה משום טעמא דקאמר התם ולא מעלה בו מעל, אבל בשוגגת דמעלה בו מעל כדכתב המהרי"ק מה"ט לאוסרה ה"ה דהפסידה נמי כתובתה מה"ט ועדיין צריכא עיונא רבה בזה הדין וזכרוני אומר לי שראיתי זה עשרה שנים בק' וואלקאוויסק בשו"ת ברית יעקב חאהע"ז שעמד על חקירה זו והאריך בה. ואין בגבולי כעת ואין הפנאי מסכים לחפש אחריו. ושוב נזכרתי שהגרע"א ז"ל זי"ע כתב דין זה בין השיטין בסימן קי"ד דכה"ג אין לה כתובה והוכיח זה מסוגיא דנדרים שם דלא מוקי לה למתני' בכה"ג יעו"ש וכן בפ"ת אהע"ז שם וגם אכמ"ל בזה ולא באתי בזה אלא אגב גררא לסייע להמל"מ דאשת כהן באונס אסורה לבועלה. ומ"מ על המהרי"ק צע"ק. וגם על מאי דפריך שם והא יכלו למימר לאוסרה על בועלה שני באו. קשה לפי מאי דחקר המנל"מ בפ"ב מהל' סוטה דין י"ב באשת ישראל שזינתה בשוגג אלא דהבועל היה מזיד אי נאסרת עליו יע"ש באריכות וא"כ יהי' מוכרח דהבבלי לשיטתו בפ"ק דכתובות שהביא המנל"מ שם דכל שהיא שוגגת או אנוסה אף שהוא מזיד מ"מ מותרת דא"א אסורה א"כ מאי פריך בסנהדרין שם דהו"ל לאוסרה על בועלה שני באנו. דא"כ הו"ל למימר דרק הוא הבועל היה במזיד אבל היא היתה אנוסה דג"כ אסורה לשיטת הירושלמי המובא שם במנל"מ א"ו כנ"ל ועוד יש להאריך בזה ולא באתי אלא אגב גררא. מ"מ הדרן לדידן דא"א לומר מש"כ בכוונת המשנה לפום מאי דמסקינן דעת רבוותא דאשת כהן באונס אסורה על בועלה. אלא לפלפולא בעלמא נוכל לומר כן ואין הדברים יגעים ואולי נרוויח עוד מזה דהשתא אתי שפיר מש"כ רש"י דאסורה מספק שעמדתי לדייק כנ"ל. דמספקא לי אולי באשת כהן בספק סוטה מחמת אונם. אולי לא עשאו הכתוב ספיקו כוודאי ואף שבעלה לוקה עליה משום טומאה. מ"מ בספק סוטה רק מספק אסורה ולא מתורת וודאי ומטעם שכתב המל"מ הנ"ל בראש דברינו דהכתוב לא קאי רק באשת ישראל. ובאמת דברי המל"מ צע"ק מגמ' דיבמות נ"ו ע"ב דקאמר דאשת כהן כדקיימא קיימא עיי"ש מבואר דקאי אף על אשת כהן הך פסוקא דונטמאה וצריך אני לרב בזה ומדברי התוס' פ"ק דיבמות דף י"א ע"א ד"ה צרת וכו' משמע דגם באשת כהן ובאונס הכתוב עשאו כוודאי יע"ש. וצ"ע למיעוט בקיאותי והבנתי. ובמש"כ בסוגיא דסנהדרין באשת כהן. מצאתי בח"ס חחו"מ (סימן ל"א) לענינו שם כתב לאמור ועדיין נ"ל באשת כהן דבאונס נמי אסורה לבעלה א"כ אם זינתה במזיד ויעיד כן לא יכול לומר לאסרה על בעלה באתי (אם מלך יעיד על סוטה שזינתה יע"ש) דא"כ היה לו לומר זנתה באונס וכה"ג כ' תוס' סנהדרין שם עכ"ל וכוונתו דע"כ בא להפסיד כתובתה וע"כ אמר שבמזיד זינתה. ומתבאר דה"ק הא שלא הרגיש להקשות כן בגמ' דסנהדרין שם דלוקמה באשת כהן דיכלי למימר דזינתה באונס ואי אמרי ברצון שפיר נהרגין. וכנ"ל ע"כ משום דרצו להפסידה כתובתה וכנ"ל המתבאר לעיל. ועוד אמינא משכחת לה דאסורה לבעל ואינה אסורה לבועל במקנא לה מקטן יותר מבן ט' לשיטת הרמב"ם דמקנא לה מקטן כי האי א"כ אינה אסורה עליו השתא ואף לאחר שיגדיל מסתפק חכם אחד בפ"ת סי' קע"ח ס"ק ל"ב יע"ש ונאריך בזה לקמן אי"ה:

שם בגמ' המקנא דיעבד אין לכתחילה לא קסבר תנא דידן אסור לקנאות. ע"כ. יש להעיר לשיטת הט"ז הידוע אשר החזיק דבריו בשלשה מקומות ביור"ד (ר"ס קי"ז) ובאו"ח (סי' תקפ"ח) ובחו"מ (סי' ב') שבדבר המפורש היתרו בתורה אין יכולת ביד חכמים לאוסרו א"כ הכא דכתיב היתרו בתורה וקנא את אשתו בין למ"ד וקנא רשות ובין למ"ד חובה. עכ"פ היתירו מבואר מפורש והאיך נימא דחכמים אסרו לקנאות. ול"ל דגזרו חכמים אף למ"ד חובה. ועיין לקמן ג' ע"א דקאמר. אלא אי אמרת רוח טומאה רשות וחובה לעיולי לאיניש רוח טומאה בנפשיה ע"כ וה"נ וכן מוכח מהתוס' לקמן ג' ע"א ד"ה רבי וכו' דהקשו לפי הירושלמי דר"א ס"ל חובה מהא דתני המקנא יע"ש ודו"ק וי"ל דהך מ"ד דס"ל דאסור לקנא את אשתו הרי מפרש וקנא את אשתו היינו מכעס כדאמר לקמן ג' ע"א וא"כ אינו מרומז כלל פשוטו של התירו בתורה. אך מ"מ גם לכעס זה נתנה לו התורה רשות וצע"ק. וי"ל עוד דאף אי נימא דהיתרו מפורש בתורה אי רשות או חובה מ"מ גזרו רבנן משום גדר וסייג בשלום הבית שלא יקנא וכן כתבו התוס' לקמן (ח' ע"א) ד"ה ואם גבי הא דאר"י אם היה שערה נאה לא היה מגלהו אע"ג דגזה"כ הוא ופרע את ראש האשה משום דבשוא"ת לאו מפקר הוא יע"ש וכן בכמ"ק מצינו כי האי ועיין בענין זה דשיטת הט"ז הנ"ל באריכות בכל הפרטים ומבואר מכמ"ק בשו"ת תו"ח להרב דלובלין זצ"ל חאור"ח סי' י"א ע"ש והדברים עתיקים. ובגליון הנוב"י מהד"ת חיור"ד סו' ס"ב במה שהקשו על הט"ז מהא דמצינו בריבית לנכרי דמפורש בתורה לנכרי תשיך ואפ"ה אסרו חכמים כתבתי עיין בשו"ת חו"י וח"ס ועוד אך כולם לא ראו דברי השל"ה הקדוש בחלק תורה שבכתב בהקדמה שם יע"ש היטב כי לפ"ד יתיישב מה שהקשו על הט"ז ודו"ק ע"כ, ואין בידי כעת לבוא על הגלוי ולא על הפחום כי אין הספר תח"י ע"כ יהי' דברי מעטים וגם כי אין כאן מקומו:

וראיתי בהמאירי דבר מתמי' שכתב זה שאמרו במשנתנו המקנא לאשתו שמשמעו לשון דיעבד לא ללמוד הימנה שלכתחילה מיהא אסור לקנות אלא כך פירושו כל שבא לקנות כך הוא עושה ומ"מ כל שרואה את אשתו וכו'. והוא היפך מה שהגמ' דייק מהמשנה דאסור לקנאות. ופירוש המאירי ז"ל, היא קושיית התוס' כאן ד"ה המקנא וצ"ע. ואולי הוא מדחה מהלכה זאת הסוגיא מכמה סוגיות שהביאו התוס' דלא דייקינן כה"ג פיי"ש. ועיין במשנה א' (פ"ד דמע"ש) המוליך פירות מע"ש ממקום היוקר למקום הזול וכו' ופירוש הרע"ב דוקא עבר והוליך דלכתחילה אסור וכו'. והוא מן הירושלמי דדייק מן מה דתני המוליך לשון דיעבד. הא בתחילה אסור עיי"ש. א"כ מצינו גם כה"ג:

בע"ה ג' לחודש טבת תרס"ט

שם גמרא אבל בטומאה פד אחד מהימן ותנן נמי עד אחד אומר אני ראיתי שנטמאת לא היתה שותה. ודייק רש"י ז"ל שנטמאת באותה סתירה וכן בד"ה מנלן וכו' בטומאה של סתירה אחר הקינוי וכן לקמן בע"ב פרש"י כן עיי"ש. וכבר מדייק מזה המל"מ פ"א מסוטה הלכה י"ד דדוקא כשמעיד שנטמאת באותה סתירה שיש בה שני עדים הוא דנאמן אך אם העיד העד שנטמאת פעם אחרת אינו נאמן משום דבזה ליכא רגלים לדבר דזה הוא עיקר יסוד נאמנותו. אך הרמב"ם ס"ל דכל שהעיד העד שנטמאת עם אותו שקינא לה אף שאין לנו בטומאה זו עידי סתירה ה"ז אסורה וזה לדברי הכל בעינן שיעיד שנטמאת מאותו שקינא לה אבל לא בנטמאת עם אחר פשיטא דאינו כלום יע"ש במל"מ בשם הב"י והב"ש ועיין עוד בתשובת הח"צ סימן ק"נ על שו"ת הרשב"א שהביאו גם המל"מ ועש"ה. ועיין בשו"ת עמודי אור ס' צ"ד ד"ה אך והנה לעיל מזה בפרש"י ד"ה אבל בטומאה כתב אם יש עדים בקינוי וסתירה ויש עד אחד שקלקלה בסתירתה נאמן ואינו שותה וכו' לא דייק רש"י ז"ל לכתוב "באותה" סתירה (ואף שהמ"ל רצה ללמוד גם מזה אבל אינו מוכרח כלל כמובן.) ולולי דמסתפינא היה נ"ל. דהנה המנל"מ בפ"ג מהל' סוטה דין כ"ג על מה שכתב הרמב"ם דאם בא עד אחד והעיד שהיתה טמאה אינה אסורה ותשב תחת בעלה שהרי שתתה מ"כ כתב המל"מ דזה הוא סברת רבינו לחלק דע"כ לא מהני פד אחד אלא קודם שתיה דגזה"כ הוא שלא תשתה וכיון דליכא שתיה להתירה נשארה באסורה דומיא דנשים דאינם ראוים לשתות מגזה"כ והם אסורות משום דליכא שתיה שיתירום וכו' חבל אם כבר שתתה וכו' ואם היה בא זה העד קודם שתיה היתה נאסרת לא מפני העד אלא מפני שהיתה נמנעת השתיה מגזה"כ את"ד. (ועיין תוס' רעק"א במכילתין פ"ו אות כ' עייש"ה) והנה כבר הקשה עליו העונג יו"ט סו' ק"ע דאיך א"ל דע"א בסוטה הוא רק לעכב השתיה ונשארת בספק איסור דהרי אמרינן בירושלמי ופסקה הרמב"ם דהמקנא ונסתרה ובא ע"א והעיד שנטמאה והיה בעלה כהן לוקה משום זונה. ואי אמרת דנשארת בספק. איסור מלקות מניין א"ו הא ליתא ופ"א משווי לה כוודאי וע"ש וכן מסתבר משמעתתא הדין. וכן כתב מזה בקרן אורה לקמן פרק כשם. וע"כ אפשר לומר דיש לחלק דהיכי דהעד העיד שנטמאת מאותה סתירה אז היא בוודאי טמאה ולוקין עליה דכאן הלא יותר מבורר יסוד נאמנותו וכמש"כ לעיל בשם המשל"מ פ"א מסוטה. אך אם העיד שנטמאת אך לא מסתירה זו אלא מסתירה זו אלא מסתירה אחרת אז לא ניתן לו מעלת הנאמנות רק לעכב השתיה ונשארת בספק איסור דכיון דליכא בירור המברר וכנ"ל. ולכך הארוך רש"י ז"ל לפרש לעיל דנאמן ואיני שותה אלא יוצאה בלא כתובה וכו'. דרק לענין זה נאמן היכי דהעיד שנטמאת שלא מאותה סתירה שבאו ע"ז העדים לעשותה ספק עולמית משום שמעכב השתיה אבל היכי שהעיד שנטמאת "מאותה סתירה" אז הוי וודאי ולוקה עליה משום זונה. ונוכל להשוות בזה דעת רש"י לדעת הרמב"ם. דגם הרמב"ם יחלק בהכי דאין ה"נ שהעד נאמן לומר גם מסתירה אחרת אבל זה רק לעכב השתיה. ולא לעשות כוודאי. זה הנראה לפי ענ"ד. ולתרץ בזה דברי המל"מ מקושית העונג יו"ט ולומר דהרמב"ם שם פ"ג דין כ"ד מיירי דוקא בכה"ג שהעיד מסתירה אחרת. דוחק הוא. אבל לעיקרא דמילתא נראה נכון. ויש להאריך בסברא זו ותן לחכם וכו' אך אין לי פנאי לנסך. ועיין בנוב"י קמא חאהע"ז ס' ע"ב שם בדברי הרשב"א הנ"ל ויעיון גם בעמודי אור סי' צ"ח שיש לו שיטה אחרת בזה ומיישב לנכון כל דברי הרמב"ם יע"ש ורצה לומר דעד אחד נאמן לומר שזינתה אפי' מעיד שזינתה עם אחר יע"ש:

'ראיתי בקרן אורה שהאריך לחקור עפי' עצמו מנ"ל דאסר ומפסדת כתובתה וע"ש וכתב דלא ראה זה מבואר. ולדעתי נוכל להעמיד דבר זה בקרן אורה וללמוד דבר זה מהגמרא דכתובות דף ט' ע"א דפריך ומי אמר ר"א הכי והאמר ר"א אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה וכו' משמע דעפי' עצמו אחר קינוי וסתירה בוודאי נאמן. ועיין שם בתוס' ע"ב ד"ה נאמן דגם לר"א נאמן להפסידה כתובתה ואף לדעת רש"י שם י"ל דדוקא בפ"פ דמ"מ איני מבורר כל כך. אבל בהוא אומר שראה שנטמאת בוודאי נאמן אף להפסידה כן נראה נכון ומבורר ועיין בתוס' רעק"א כאן אות א' בשם הרמב"ם וכן כתב המאירי בשמעתין ונראה דמקורו הוא מכתובות הנ"ל ואף לר"י הוא:

שם גמרא ת"ל לא יקום עד אחד באיש ממשמע וכו'. עיין פי' המשניות להרמב"ם ז"ל שכתב וראוה לזה שהעיקר אצלינו שכמ"ק שאמרה תורה עד אמנם הכוונה בו עדות שהוא משני עדים כמו עד שקר העד גבי ע"ז ולא תתקים הזמה אלא בשני עדים וכו' וזה יסוד שבכמ"ק שאמרה תודה עד וכו'. והוא תמוה שזה נגד הגמרא. וגם הוא בעצמו פירש לקמן פרק מי שקנא הלמוד כמו שאמרו כאן בשמעתין. גם עוד קשה שהרי רבינו ז"ל בעצמו פסק בפרק כ"א מהל' עדות הל' ה' דשייך הזמה בע"א דסוטה וז"ל בא ע"א והעיד שזנתה אחר קינו וסתירה ונמצא אותו העד זומם משלם כתובתה עכ"ל ומקור מקומו טהור הוא מן הירושלמי דכאן פ"א הל' א' ע"ש ורבותינו האחרונים השיגו מזה על הקצה"ח סי' ל"ח ס"ק ה' שחקר בזה היכי דמחייב ממון בעדותו כגון גבי משואיל"מ והוזם אי שייך ביה כאשר זמם עי"ש והרי מבואר מהרמב"ם הנ"ל ואף דקרא דכאשר זמם גבי שנים כתב אפ"ה אמרינן היכי שבא לחייב ממון בעדותו כגון בעד טומאה שייך ביה כאשר זמם. וא"כ מצינו הזמה גבי ע"א ואין ראיה מע"ז שמביא הרמב"ם ל אלא שזה יש ליישב דקודם שידענו דע"א נאמן הרי לא מצינו הזמה רק בשני עדים ודו"ק אבל עכ"פ זה קשה על הרמב"ם דהרי הא דלא מצינו הזמה רק בשנים הוא משום דאצל שנים שייך הזמה דקמחייבי ממונא. משא"כ בעד אחד הא דלא איתא בהזמה. הוא משום דלא שייך ביה דין הזמה משא"כ היכי דמחייב ממון בעדותו אולי איתא בתורת הזמה. ועיין ב"מ (דף ד' ע"א) ובתוס' שהביא הקצה"ח שם. וע"כ מוכרח מהר"מ דאף בכה"ג ליתא בדין הזמה ונפשטה בעית הקצה"ח. הנ"ל ויקשה א"כ מעד סוטה וממ"נ הדבר צע"ג והפסוק עד שקר העד נוכל לפרש גם בעד אחד היכי דמוכח וכמו שכתבו התוס' בע"ב ד"ה כל מקום גבי והוא עד דשבועת העדות דמשום דבהפסד ממון תליא מילתא וה"נ בהפסד ממון תליא מילתא. והתוס' הי' יכולים להעדיף קושיתם מהא דאמרינן בשבועות ל' ע"א דהכל מודים בעד סוטה יע"ש אלא דממשנה מפורשת עדיפא להקשות. שו"מ בעז"ה בתוס' רעק"א פ"ו דמכילתין אות כ"ב שעמד בזה ועיי"ש מש"כ לתרץ קושית התוס'. ברם ראיתי שטעיתי בפירושו הפשוט של דברי הרמב"ם וכוונת הרמב"ם הוא על האי דינא דאין העדים זוממים נהרגין ולוקין עד שיזומו שניהם (מכות ה' ע"ב) וכדכתב הרמב"ם כמו שיתבאר במס' מכות ופירושא שפרשתי לעיל איני מבואר במס' מכות. וכן אין העדים זוממים משלמין ממון עד שיזומו שניהם (שם דף ג' פ"א) ושם בדף ה' פרש"י משום דכתיב והנה עד שקר העד ואמר מר כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים וכו'. והא דכתיב ועשיתם "לו" צ"ל. והנה גם זה למד מכאן וא"כ לא נוכל לומר שזה יסוד לדבר אחר. וההכרח לפרש בדברי הרמב"ם שהעיקר אצלינו דעד הוא שנים למד ממה דיליף בגמרא. אלא דהוסיף לבאר דכמו עד שקר העיד נמי כן הוא. אבל דוחק הוא מאוד בלשונו הזהב של הרמב"ם ז"ל וההכרח לא יגונה. ומשנה לא זזה ממקומה. לכך כתבתי כל אריכת הדברים:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף