מלבי"ם/במדבר/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מלבי"ם במדבר ה

ב

צו את בנ"י וישלחו מן המחנה בגיטין (דף ס') תני לוי שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן וחשיב פרשת טמאים ופרשת שלוח טמאים, ונדחקו רש"י ותוס' בפי' פרשת טמאים, ולדעתי כוון על פרשת תזריע ומצורע, ששם צוה על טומאת יולדת ומצורע וזב וזבה, וקיי"ל דלידה ונגעים וזיבה שלפני הדבור אין מטמאין, כמ"ש בספרא (תזריע ס ' ב' וסי' ל"ו מצורע ס' קכ"א וסי' קס"ח) וא"כ בהכרח שבעת שצוה לשלח הטמאים הקדים לומר פ' טמאים, שהם פ' תזריע ומצורע. וכן פ' טומאת מת שנכלל בפ' פרה נאמרה ג"כ בו ביום, ויקשה לפ"ז שא"כ למה הוצרך לצוות שנית על שלוחם, שבמצורע אמר בדד ישב וכו', ובזב אמר והזרתם את ב"י מטומאתם ולא ימותו וכו', ובמת אמר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה וממילא מובן שצריך לשלחם, וז"ש למה נאמרה פ' זו, ותפס פסוק שגבי מת לדוגמא, ומשיב מפני שבכל אלה לא נאמר רק עונש כמו גבי זב ומת או רק עשה במצורע לכן נאמר פרשה זו לאזהרה, והגם שביולדת נאמרה אזהרה ואל המקדש לא תבוא לא נדע אזהרה על שלוח ממחנה לויה:

צו את ב"י כבר בארתי בהתו"ה (צו סי' אל"ף) שיש הבדל בין צווי ובין דבור ואמירה, שהצווי מציין דבר שלטון שיפקד על המצווה לעשות פקודתו בשיש לו איזה הכרח למלאות פקודת המצוה כמו אב או גדול או מושל הפוקד, עוד בארתי שם, שכ"מ שבא בתחלת המאמר לשון צווי יהיה בא' מג' פנים: [א] אם ירצה לציין הזריזות, [ב] אם ירצה לציין התכיפות, [ג] אם ירצה לציין שתהיה מצוה נוהגת תמיד, ושם בארתי הדבר היטב בטעמו, וכתבתי כי בספורי התורה ירשום בפעל צוה אם נמצא שם א' מן ההוראות האלה, אבל בצווים שבאו בהלכות ומשפטי התורה שדרכו להתחיל תמיד בלשון דבר אל ב"י או אמור אל ב"י אם התחיל בו לשון צו את ב"י צריך שימצאו בו ג' הוראות אלה, ור' ישמעאל למד בברייתא די"ג מדות (פיסקא וא"ו) שצו מורה מיד ולדורות מבנין אב משני כתובים והוא עצמו מ"ש כאן, שבשלוח טמאים היה עולה על הדעת שלא נצטוו תיכף כי לא היו טמאים אז כי מצורע וזב שלפני הדבור אינו מטמא, לכן משמיעט שעשו כן תיכף. ובנרות היה עולה על הדעת שאינו לדורות דהא אמר ויקחו אליך שמן זית לכן הודיע שהוא חקת עולם לדורותיכם, ולמדין מכאן לכ"מ שמתחיל צו את ב"י [וכ"ז דוקא בלשון צו שבא בתחלת הפרשה לא כן בלשון צווי שבא באמצע הענין, ובזה סרה פליאת המפ' ממ"ש ר' ישמעאל בקדושין דף כט], וריב"ב באר הלמוד שצו מורה על הזריזות ממ"ש וצו את יהושע וחזקהו, ומה שפרט זה אצל יהושע לפי שמחזקים את המחוזקים, ששפע האלהית תחול כפי ההכנה וכן אמר בספרא שם אין צו אלא זירוז מיד ולדורות, ורשב"י מוסיף חסרון כיס שבזה צריך זריזות ביותר ובכל אלה יש חסרון כיס חוץ ממ"ש כי אתם באים אל הארץ כנען שמורה הזירוז לבד, ומ"ש רבי שצו מורה אזהרה אין כונתו אזהרת ל"ת דכל הנחשבים הם בקום ועשה, וכן הראיה שמביא ממ"ש ויצו ה' על האדם אינו ראיה. כי יש הבדל בין צוה שאחריו מלת על ובין צווי שאחריו מלת את. שצווי שאחריו מלת על הוא אזהרת ל"ת כמו כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד, אם לא במקום שהצווי הוא על נושא שלישי כמו ויצו עליו פרעה אנשים. רק כונתו כמו שמצאנו שהצווי מורה אזהרה. כן גם כשאחריו מלת את הגם שאינו אזהרת ל"ת הוא אזהרת המעשה שמזהיר אותו מאד בל יתעצל בדבר ועל אופן זה בא צווי כי אתם באים אל הארץ כנען שהזהיר אותם באזהרה גדולה:

וישלחו מן המחנה כבר בארתי (ויקרא סי' רל"ד) שהיה בישראל ג' מחנות וכשאמר סתם שלוח מן המחנה לא ידענו אל איזה מחנה יכוין יפורש תמיד לפי ענין הכתוב, וכאן י"ל מן הסברא שמדבר ממחנה לויה כי כל הפרשיות הקודמות (מן סימן ג' עד כאן) מדבר ממחנה הלוים, אמנם ממה שכפל שם מחנה כי היל"ל חוצה לה תשלחום למה אמר חוץ למחנה, מבואר שמחנה ראשונה הוא מחנה שכינה, ואל מחוץ למחנה תשלחום הוא מחנה לויה כפי הכלל שיסדתי באילת השחר (כלל קלח) שכל שם הבא כפול מורה שהשם השני אינו השם הראשון, וע"ז שואל הלא אם יאמר וישלחו מן המחנה לבד שנפרש ממחנה לויה כנ"ל נדע מחנה שכינה מק"ו ומשיב שאין עונשין מן הדין, ורבי אומר שא"צ לכפול בשביל זה שם מחנה כי נדע מחנה שכינה מק"ו רק שבא ליתן את המחיצות, ר"ל שממחנה שכינה ישלחו טמא לנפש, וזב ומצורע מחוץ למחנה האחרת תשלחו שהם זב ממחנה לויה ומצורע ממתנה ישראל, שעז"א ולא יטמאו את מחניהם, ופי' הראב"ד שרבי סבר עונשין מה"ד, והמפ' נתקשו בזה מאד הא אמרינן (בפ' קמא דמכות) דאף למ"ד עונשין מה"ד אין מזהירים מן הדין. ונראה עפ"י מ"ש בספרא שמיני (סי' ס"ט) ששאר בהמות טמאות למד ל"ת שלהם מק"ו ומלאו הבא מכלל עשה, ופי' ההמ"ג שאף שאין מזהירין מן הדין כיון שכבר נזכר איסורו בפי' בלאו הבא מכלל עשה מזהירין מן הדין וכ"ד הרמב"ם והרמב"ן עיי"ש, וה"ה כאן שיש לאו הבא מכלל עשה בכל הטמאים, והזרתם את ב"י מטומאתם, בדד ישב (כמ"ש בסי' א') ס"ל לרבי שבזה מזהירין מן הדין, ושם (סי' קע"ד) בארתי שמ"ש שם אחרים אומרים להבדיל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בא ליתן אזהרה לחיה, פליגי עמ"ש בספרא שלמדין אזהרה לחיה טמאה מק"ו ומלאו הבא מכלל עשה, כי ס"ל שגם בה"ג אין מזהירין מן הדין, שלא כסברת ההמ"ג, וזה דעת הת"ק פה שסובר שגם בכאן אין מזהירין מן הדין אף שיש לאו הבא מכלל עשה, ולפי מה שאבאר לקמן (סי' ה"א) שמדברי הספרי שבאו להלן שלא בענין מבואר דת"ק דפה הוא ר' יאשיה ורבי דפה הוא ר' יונתן, א"כ הדבר שריר וקים, שכבר בארתי בפ' בא (סי' נ"ט) שר' יונתן למד איסור מלאכה בחש"מ מק"ו ומלאו הבא מכלל עשה כסברת הרב המגיד ור' יאשיה חולק שם עליו וס"ל דאף שיש עשה וק"ו אין מזהירין מן הדין, א"כ כל אחד לשטתו אזיל:

וישלחו בין המחנה כל צרוע וכל זב וכו' לפי הפשט מדבר בדרך לא זו אף זו שישלחו צרוע החמור ואף זב הקל ממנו ואף טמא מת הקל משניהם, אולם הלא יכול לאמר בקצרה וישלחו כל הטמאים, דהא באמת מרבה כל הטמאים ממלת כל שכתוב בכ"א כמ"ש בפסחים (דף ס"ז), ואחר שמצאנו שבמצורע אמר בדד ישב שלא יהיו שאר טמאים עמו [כמ"ש בספרא תזריע סי' קנ"ד] הוא מלמד על הכלל שכל חמור מחברו חמור שלוחו משלוח חברו, מכאן מנו חכמים למחיצות כמ"ש בפ"ק דכלים ולכן פרטם כל צרוע וכל זב וכו' כי כ"א משתלח למחנה אחרת. ודברי הספרי אלה מועתקים ברמב"ם (פ"ג מה' ביאת המקדש), ויש הבדל בין שטת הספרי ובין שטת ר"ש בפסחים שלמד ג"כ באופן קרוב לזה שהוא לומד כן מצד הסברא ומיותר לי' בדד ישב שגבי מצורע ואמר שהכתוב נתקו לעשה ולדידי' מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו אינו לוקה, אבל לשטת הספרי הוצרך בדד ישב שזה מלמד על הכלל כולו שכל שחמור מחברו שלוחו חמור מחברו שלשטת הספרי לא נדע זאת מסברא רק ממצורע שיצא מן הכלל שכתוב בו בדד ישב וא"כ לא נתקו הכתוב לעשה, ולכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מה' באה"מ ה"ח) שמצורע שנכנס לירושלים לוקה, אע"ג שבהלכה ג' למד חילוק מחיצות כסברת ר"ש בכ"ז לא ס"ל שהכתוב נתקו לעשה כי סמך על הספרי, וזה שלא כמ"ש הכ"מ שם שהרמב"ם פוסק כר' יהודה שלמד מן ולא יטמאו את מחניהם, וזה דבר שאי אפשר דהא בגמ' (דף ס"ל ע"ב) מקשה ור' יהודה שפיר קאמר ר"ש, ומשיב ההוא מבע"ל לכדתניא ר' אליעזר אומר יכול דחקו זבין ומצורעים ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהיו חייבים ת"ל וישלחו כל צרוע וכו' והרמב"ם לא פסק כר' אליעזר בהא וא"כ א"א שיפסוק כר' יהודה:

כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. בפסחים (דף ס"ז) אומר שכל זב מרבה בעל קרי [ר"ל שכל זב כולל אף ראיה ראשונה ודומה לו ב"ק] וכל טמא מרבה טמא שרץ, וז"ש שאר טמאים מנין ת"ל כל זב כצ"ל, ומ"ש היה ר' יאשי' אומר מחקו הגר"א, וכן מ"ש (סי' זיי"ן) ר' יונתן אומר מזכר עד נקבה תשלחו מחקו ג"כ, ולדעתי חוזר בכאן מ"ש בסימן ג', ות"ק דשם הוא ר' יאשיה דכאן ורבי דשם הוא ר' יונתן ונפל טעות בדברי ר' יונתן וגם הציגוהו שלא במקומו כי מקומו הוא כאן וכפי הנוסח שהגהתי, וחזר פלוגתא זו כאן עמ"ש שריבה מן וישלחו כל זב שאר טמאים, באר שנית למה צריך שתי פעמים מחנה, והיה מקום לתלות דבריהם במה שיש דעות אם ב"ק משתלח חוץ לב' מחנות, וגם בספרי (תצא סי' רנ"ב) משמע דפליגי לזה ת"ק ור' שמעון התימני, ור' יונתן חדש שגם לב"ק שמרבה מכל זב שייך חילוק מחיצות וכר' יוחנן דב"ק משתלח חוץ לב' מחנות, ואכ"מ להאריך בזה:

ג

מזכר עד נקבה תשלחו לפי הפשט הוצרך לומר זה לבל נפרש שמוסב על הענין הנאמר בפרשיות הקודמות שמדבר מהלוים נושאי הארון והמשכן שצוה שלא ימצא ביניהם מצורע וזב בעת נשיאת הארון. עז"א מזכר עד נקבה. ונקבות לא נמצאו עם נושאי הארון. וא"כ ידעינן שבכל אדם הכתוב מדבר, אולם הלשון הרגיל בזה הוא לומר מאיש ועד אשה, רק שאם היה אומר לשון איש ואשה היה מורה רק גדולים, שאיש ואשה מציינים הגדלות לכן אמר זכר ונקבה שכולל גדולים וקטנים:

מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום הנה במ"ש מזכר עד נקבה ממעט טו"א שראו לובן ואודם כאחד א"ח על ביאת מקדש כמ"ש בנדה (דף כח), ודוקא בטומאה הפורשת מן הזכר אבל אם נטמאו בשאר טומאות צריכים שלוח, וזה מוכיח ר' יונתן ממ"ש אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם מבאר שהשלוח הוא כדי שלא יטמאו וא"כ אין חילוק דהא גם טו"א שנטמאו בשאר טומאות מטמאים, וכן מוכח מזה שצריך לשלח אף החולה ויונק שדים שא"י ללכת בעצמו, וכן אף כלים טמאים שלא נאמר שלשון שלוח בדרך הדיוק שייך רק במי שיכול להשתלח וללכת ברגליו כי באר הטעם שלא יטמאו את מחניהם, ואין הצווי דוקא על המשתלח רק אל כלל ישראל שישלחו אותם כדי שלא ימצא טומאה ביניהם ובזה ימצא בהרחבה פעל שלח גם על דברים שאין בם רוח חיים:

ור"ע למד דכלים טעומם שלוח ממ"ש מזכר עד נקבה תשלחו, ויל"פ עפמ"ש בנדה (דף כ"ח ע"ב) שממה דכתיב זכר ונקבה ממעט טו"א, וממה דכתיב מזכר עד נקבה [ולא כתב זכר ונקבה תשלחו] למדין כל דבר שי"ל טהרה במקוה לאפוקי כלי חרס, נראה פי' שממ"ש מזכר עד נקבה, מבואר שיש איזה הבדל ביניהם כמו מגדול ועד קטן, והוא כי הזב טעון ביאת מים חיים והזבה א"צ מים חיים ור"ל אף הזבה שקלה מזב תשלחו, ומזה ידעינן שעכ"פ צריך שיהיה לו טהרה במקוה, וממילא ידעינן שכל שי"ל טהרה במקוה צריך שלוח אף כלים כי לא אתמעט רק כלי חרס, אמנם למ"ש בעירובין (דף ק"ד ע"ב) דר"ע שס"ל דשרץ שנמצא במקדש מוציאין אותו מכל העזרה ס"ל דהמכניס שרץ במקדש חייב, א"כ לא ס"ל לר"ע למעט מי שאין לו טהרה במקוה, וצ"ל שס"ל שממעט כלי חרש שאינו נעשה אב הטומאה מבואר דשאר כלים צריכים שלוח, ור' ישמעאל למד הואיל ואדם מטמא בנגעים וכלים מטמאים בנגעים וכו', נראה שר"ע ור' ישמעאל אזלי לשטתם, דבספרא (ויקרא סי' ש"א) או נפש אשר תגע בכל דבר טמא הזקנים הראשונים אומרים יכול אפי' במגע טומאות יהא חייב ת"ל בנבלת חיה בנבלת בהמה בנבלת שרץ מה אלו מיוחדים שהן אבות הטומאה יצא דבר שאינו אה"ע, רע"א יכול אפי' אוכלים ומשקים וכלי חרס [כצ"ל] יהא חייב ת"ל בהמה וכו', ופי' הראב"ד שלזקנים הראשונים אפי' הכניס משכב ומושב לעזרה פטור וזה נקרא מגע טומאה כי אין הטומאה מעצמו, ור"ע ס"ל שבזה חייב ולא ממעט רק כ"ח שאין נעשה אב הטומאה, והתבאר דזקנים הראשונים דרשי כל התורה בכלל ופרט וכלל, ולא מרבה אלא כעין הפרט, ור"ע דורש כה"ת בריבה ומיעט וריבה ומרבה הכל כמ"ש בתוספתא דשבועות ובגמ' שם (דף כ), וע"כ ר"ע לשטתו לדידי' מ"ש מזכר עד נקבה כולל גם משכב ומושב של זב וזבה שהם כלים וצריכים שלוח, ור' ישמעאל לשטתו שדריש כה"ת בכלל ופרט ס"ל כהזקנים הראשונים שעל מגע טומאות וה"ה משכב ומושב א"ח על ביאת מקדש, לא למד מן מזכר עד נקבה, רק למד לבגד המנוגע שצריך שלוח מן אדם המנוגע כי הבגד המנוגע הוא טמא מצד עצמו ואינו מגע טומאות, ומבואר בתוספתא (פ"ק דשבועות) שר"ע שדורש ריבוי ומיעוט וריבוי ס"ל שמ"ש בכל דבר טמא מלת דבר מרבה את הנגעים שטומאתם וטהרתם תלוי בדבר הכהן, אבל לר' ישמעאל שדורש כללי ופרטי אין ריבוי לנגעים, וע"כ הוצרך ללמוד בגד מנוגע שטעון שלוח מאדם מנוגע מה אדם טעון שלוח אף בגד. והנה במ"ש בספרי שאדם מצורע מטמא מו"מ ובגדים מנוגעים אין מטמאים מו"מ נאמרו בזה דברים רבים ופלפולים שונים, שדעת הרמב"ם (פ"י מה' ט"צ) דאדם מצורע מטמא מו"מ כזב וזבה, וכ"כ רש"י יומא (דף ו' ע"ב) ותוס' שם בשם הר"מ מפונטייזא, (שלא כמ"ש רש"י בפסחים (דף ס"ב) שאינו מטמא רק טומאה קלה וכ"ד הר"ש והראב"ד) וע"ז יקשה ממ"ש בפסחים (שם) דזב חמור ממצורע שמטמא מו"מ, והתירוצים שנאמרו בזה דחוקים, עוד כתב הרמב"ם (פי"ג מה' טומאת צרעת הי"ג) שבגד המנוגע עושה משכב ומושב, וזה סותר למה שנאמר בספרי כאן, ונראה שר' ישמעאל בספרי כאן אזיל בשטת ר"ש [שלרוב יהיו ר' ישמעאל ור"ש אחדים במכלתא וספרי ובאו זה תחת זה] שבספרא (מצורע סי' ק"ל) ממעט מד' פעמים הזב [שמיותר] אבן המנוגעת ובעל קרי וטמא מת ומת שאין מטמאים מו"מ, ור"ש אומר אשר ישכב עליו ואשר ישב עליו מי שי"ל שכיבה וישיבה מטמא מו"מ ולא המת, וא"כ לר"ע ה"ה שבגד מנוגע אינו מטמא מו"מ דהא א"ל שכיבה וישיבה, אבל לת"ק דלא ס"ל סברא זאת ומצריך מיעוט למעט מת ואבן המנוגעת אע"ג שא"ל שכיבה וישיבה, ממילא בגד מנוגע שאין לו מיעוט מטמא מו"מ [ועי' בנדה (דף נ"ד) דמה בר מו"מ הוא ולטעמיך אבן המנוגעת בת מו"מ היא דתניא הזב ולא אבן המנוגעת מבואר שהמקשן סובר סברת ר"ש והתרצן השיב כת"ק דר"ש], ולפ"ז מבואר שגם מ"ש הרמב"ם דמצורע מטמא מו"מ טומאה חמורה הוא לשטת הת"ק דר"ש שדריש ארבעה פעמים הזב שמיותר למעט מת ואבן המנוגעת, אבל לר"ש דא"צ מיעוט על מת ואבן המנוגעת אחר שא"ל שכיבה וישיבה מיותר לי' שם הזב למעט מצורע שי"ל שכיבה וישיבה, ובזה מתורץ מה שהקשו על הרמב"ם ממ"ש בפסחים (דף ס"ז) עמ"ש ר' שמעון דמצורע חמור מזב, אדרבה זב חמור שמטמא מו"מ ולא מצורע לדעת הרמב"ם שזה לשטת ר"ש אבל לדידן גם מצורע מטמא מו"מ, ובכ"ז גם לר"ש שלדידי' יש מיעוט על מצורע לא אתמעט רק מטומאה חמורה לא מטומאה קלה כמ"ש בספרא (מצורע סי' למ"ד) וכבס המטהר את בגדיו א"ר שמעון מה זה בא ללמדנו וכו' ומסיק שכבס מלטמא מו"מ, מבואר שהמצורע מטמא מו"מ בטומאה קלה גם לר"ש, וע"כ אמר בספרי כאן לר' ישמעאל דאזיל בשטת ר"ש לא א"א באדם שמטמא ע"ג מו"מ [פי' טומאה קלה] וכלים אין מטמאים אפי' טומאה קלה כי אין להם שכיבה וישיבה, וכ"ז לשטת ר"ש, והרמב"ם להלכה ס"ל דמצורע מטמא מו"מ בטומאה חמורה כמ"ש בספרא (תזריע סי' ס"ה ומצורע סי' ה"א) שמצורע מטמא מו"מ, וכן ס"ל דבגד מנוגע מטמא, כי לא ס"ל סברת ר"ש דכל שא"ל שכיבה וקימה א"מ מו"מ, ולא יש מיעוט רק על אבן מנוגעת לא על בגד מנוגע ולכן ס"ל דבגד מנוגע מטמא מו"מ:

ריה"ג א"צ לו ללמוד של ר' ישמעאל כי הוא אומר בספרא תזריע (סי' קנ"ט) מחוץ למחנה מושבו, והבגד מלמד שבגד המנוגע טעון שלוח, אמנם מה שלמד בכאן, מובא בגמ' (עירובין ק"ד ע"ב) בשמו, פרט לכלי חרס וכן בנדה (דף כ"ח) והגמ' חוקר בזה אם משום דלית טהרה במקוה אם משום שאין נעשה אה"ט, א"כ מ"ש כאן כל שראוים לעשות אב הטומאה הוא מדברי הספרי שכן דעתו בפי' דברי ריה"ג שאמר פרט לכ"ח [דלא כגי' הילקוט פרט לפחות משלש על שלש], וצ"ע לחלק בינו ובין ר"ע. ור' יצחק מביא ראי' שלא ענש על כיבוס בגדים באוכל נבלת עוף טהור [דבי' מיירי קרא דאם לא יכבס] דהא בטמא מת כתיב וכבס בגדיו ורחץ במים ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ולא אמר ואם לא יכבס בגדיו ולא יתחטא מכלל שעל כיבוס בגדים אינו חייב כרת וכ"ש שאינו חייב באוכל נבלת עוף טהור. והנה בספרא אחרי (סי' קכ"ט) אמר יכול על כיבוס בגדים יהיה ענוש כרת ת"ל ובשרו לא ירחץ ונשא עונו הא כיצד על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים, והמ"ל (פ"ג מה' באהמ"ק הלכה י"ז) הק' מזה על הרמב"ם שפסק שהמכניס כלי ראשון למקדש אינו חייב מלקות דהא בגד של אוכל נבלת עוף טהור הוא ראשון ואמר שסופג ארבעים, ונראה שהספרי שאמר סתם שלא ענש על כיבוס בגדים סובר שגם אינו לוקה, והטעם מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה, והספרא שסתמא ר' יהודה אזיל לשטתי' דס"ל שכ"מ דכתיב בתחלת הפרשה וידבר ה' אל משה לאמר לוקין על לאו הבא מכלל עשה ולא קיי"ל כוותי' וכמ"ש בפ' אמור (סי' קי"ט) ולכן אמר שעל כיבוס בגדים בארבעים. אמנם מה שבספרא לא למד מק"ו מטומאת מת כמו שלמד ר' יצחק בכאן, נראה שר' יהודה סתמא דספרא לשטתו שהוא לא ס"ל הכלל שכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אין כהן מוזהר עליו כמ"ש בפ' ויקרא (סי' ש"א), ולדידי' לוקין על כלים שנגעו בטמא מת, ור' יצחק ס"ל כלל זה ואין לוקין לכן למד ק"ו מכיבוס בגדים שגבי מת:

אל מחוץ למחנה תשלחום היל"ל מן המחנה תשלחום, כמ"ש תחלה וישלחו מן המחנה, רק שאז יל"פ שישארו במחנה רק שיהיו מפורדים במקום בפ"ע שלא יגעו בארון ובנושאים, שמהם דבר בפרשיות הקודמות, לכן בארשישולחו מחוץ למחנה:

ולא יטמאו את מחניהם אמר לשון רבים מפני שהם ג' מחנות כמ"ש בתוספתא (פ"ק דכלים) ובזבחים (דף קי"ז). ועיי"ש בתוס' (ד"ה והתורה אמרה בדד ישב) נתקשו שזה אליבא דר"ש, ודרשא דמחניהם אליבא דר' יהודה, ולמ"ש למעלה (סימן ד') דרשה זו כשטת הספרי שהוא ממוצע בין שטת ר' יהודה ור"ש, ולק"מ, ומ"ש אשר אני שוכן בתוכם, ר"ל שאף בטומאתם שכינה ביניהם וכן אמר בספרא אחרי (סי' מג) על השוכן אתם בתוך טומאותם, ובספרי פ' מסעי על מש"ש אשר אני שוכן בתוכה, וריה"ג למד מה כח עברה קשה, וממ"ש ויעשו כן ב"י וישלחו שמשמע שעשו כן תיכף, בא ללמד שנתחדשו ג' טומאות אלה באותו יום כי צרעת וזיבה שהיה בהם מקודם הדבור אינו מטמא (כנ"ל סי' אל"ף) וטומאת מת היה בט"א שמתו באותו יום ומקודם לא מת אדם כמ"ש בפ' במדבר (סי' א') עז"א ריה"ג כמה כח עברה קשה, ורשב"י י"ל שיסבור כמ"ד בנגעים (פ"ז מ"ב) דנגע שלפני הדבור שנשתנו מראיה טמא, וי"ל שהיה בם צרעת מקודם ובו ביום נשתנו מראיה, לכן מוכיח ממה שיראו מגשת אל משה:

ד

ויעשו כן ב"י וכו' כאשר דבר ה' וכו' כפל לשונו, מפני שהיו בזה שני צווים [א] אל הב"ד שישלחום [ב] אל הטמאים עצמם שצריכים לצאת, ספר שבין הכלל עשו כן וגם לא היה צריך לכוף את הטמאים ולא העלימו טומאה מסותרה שהי' ביניהם, כי מצד שדבר ה' אל משה עשו כן גם הטמאים עצמם אף מבלי כפיה ע"י הב"ד:

ו

דבר אל ב"י וכו' כאן חזר שנית פרשת גוזל ונשבע על שקר האמור בויקרא, ולא חדש בכאן רק מ"ש ואיש כי לא יהיה לו גואל, שהוא גוזל גר שמת וא"ל יורשים, [כי מה שחדש והתודה שצריך שיודה בעצמו ידעינן לר"ש סתמא דספרי לשטתו שלמד גז"ש תחטא תחטא (בספרא ויקרא סי' רצ"ט) משבועת העדות], והת"ק דפה הוא ר' ישמעאל שאמר בסוטה (דף ג' ע"ב) כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה, ואין לדרוש כל הפרשה, ור"ע חולק עליו שם וס"ל שצריך לדרוש כל הנשנה וע"כ אמר לשטתו כל מה שנאמר בה צריך לידרש, והדרושים שיבואו פה אח"ז הם כשטת ר"ע, ומלת לאמר מחק הגר"א:

איש או אשה דברי הספרי דפה מובאים במכלתא משפטים (סי' ס"ט), ושם אמר שר' יאשיה דורש הפסוק והמית איש או אשה, להשוות אשה לאיש לכל נזיקין שבתורה, ובב"ק (דף טו) מביא הדרוש מן והמית איש או אשה בשם ריה"ג, והדרשה מן איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם מביא בשם תנא דבי ר' ישמעאל, ועביד צריכותא ביניהם, דכאן לענין כפרה ושם לענין נזיקין וצריכי עיי"ש. וכבר בארתי בפי' המכלתא שם, שר' יאשיה דרש מ"ש והמית איש או אשה ולא דרש מש"ש תחלה וכי יגח שור את איש או את אשה, מפני שמ"ש כי יגח י"ל שצריך לגופי' להשוות אשה לאיש בנגיחת השור ולא נוכל ללמוד ממנו כל נזיקין שבתורה, רק ממה שחזר שנית והמית איש או אשה שא"צ לגופי' ידעינן שבא ללמד על כל נזיקין שבתורה, ור' יונתן ס"ל שע"ז א"צ למוד דניליף ממ"ש בעל הבור ישלם וכו', ומ"ש והמית איש או אשה לתלמודו הוא בא, ר"ל על הדרוש שדרש במכלתא (שם סי' צ"ט) לעשות כל המיתות כנגיחה או על הדרוש שדרש בב"ק (דף מ"ב ע"ב) מה איש נזקיו ליורשיו, עי' בפי' המכלתא (סי' ס"ט) שם בארתי פרטי הדברים, אולם מדברי הספרי כאן, שיסד דבריו עמ"ש איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, מבואר שר' יאשי' דרש גם פסוק דכאן, כי גם איש או אשה דכאן אינו צריך לגופי', דהא אמר ואשמה הנפש ההוא, ושם נפש כולל גם נשים וכמ"ש לקמן (סי' ט"ז), ופי' מ"ש ר' יאשיה אומר איש או אשה למה נאמר הוא שאלה בין על איש או אשה דכאן בין על מה שאמר שם והמית איש או אשה, ומשיב דשם יש לטעות בכל הנזקין שאין אשה בכלל ממ"ש וכי יפתח איש בור וכי יכרה איש שי"ל שכפל שם איש להוציא אשה בכל הנזקין, וכן פה הגם שנדע כאן שגם אשה בכלל ממ"ש ואשמה הנפש, לא נדע בשאר חטאות שבתורה, לכן אמר שבכאן איש או אשה מיותר וגם בשור נגח והמית איש או אשה מיותר, להשוות אשה לאיש לכל חטאות שבתורה, מאיש או אשה המיותר בכאן] ולכל נזיקין שבתורה [מאיש או אשה המיותר בשור נגח] , ור' יונתן אומר שללמד אצל נזיקין א"צ, ובכ"ז במ"ש איש או אשה בכאן אצל חטאת מודה ר' יונתן שבא ללמד על כל חטאות שבתורה, כי אין ללמוד כפרה מנזיקין כמ"ש בב"ק (שם):

כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה' זה מיותר לגמרי שכבר אמר בזה נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' ועכ"פ הי"ל לתפוס הלשון כי יחטאו ואשמה הנפש, ופי' חז"ל משום דמעילה מציין השיקור והבגד הגלוי שזה ההבדל בין מעל ובין בגד כמ"ש ויקרא (סי' שמ"ו) ושם חושב וכחש בעמיתו בפקדון וכו' ובאר בזה שהוא מעל בה' משום שמועל בה' היודע תעלומות כמ"ש ר"ע בספרא (סי' שמ"א) ופה בא לתת כלל כולל שבכל מיני החטאות שיחטא האדם מכל מין שיהיה (שזה מציין במ"ש מכל חטאת האדם) הוא מעל ושיקור בה', וע"ז מביא בספרא שמצאנו זה במעל עבודת כו"ם ומעל בחרם ומעל בשואל בבעל אוב כשאול, ובבוגד בברית הכהונה כעוזיה. ובזנות מעילת אשה בבעלה, וזה רמז במ"ש מכל חטאת האדם:

ואשמה הנפש ההוא למה חזר שם נפש, היל"ל ואשמו, רק שממ"ש איש או אשה נוכל למעט טו"א, ולכן אמר שם נפש שכולל הכל, וממילא נכלל בזה אף הנשים והגרים [שלא נמעטם מבני ישראל כמ"ש ויקרא סי' ח"] ולפ"ז שם איש או אשה מיותר, שא"צ פה למעט נשים, ומזה הוציא ר' יאשיה שבא ללמד שאשה שוה לאיש לכל חטאת שבתורה כנ"ל (סי' י"ד) ושם נפש כולל גם קטן, רק שידעינן שקטן פטור שאף בע"ז פטור שכתוב בו איש או אשה (שופטים):

ואשמה הנפש ההוא כנוי ההוא בא תמיד למעט זולתו (אה"ש כלל תקצ"ט) ופי' חז"ל שממעט שאם נשבע והודה ומת אין היורשים חייבים באשם, שאין האשמה עליהם, אבל חייבים בקרן וחומש [וקורא בכאן את החומש בשם קרן כמ"ש בב"ק (דף קד ע"ב) חומשא ממונא ובעי לשלומי יורשים] וכמו שאמר ונתן לאשר אשם לו הרי אינו משום כפרה רק משום תשלומין, והגר"א מחק מלת הגר, כי אינו דוקא בגר:

ואשמה הנפש ההוא לא מצאנו שייחס שם או פעל אשם אל הנפש, ותמיד אומר נפש כי תחטא, מאשר חטא על הנפש, ולא נמצא רק פעם א' אם תשים אשם נפשו (ישעיה נד) שפעל ושם אשם מציין העונש הגדול ומשתתף עם אשם שמורה על השממון וזה לא יצדק על הנפש רק בחייבי כריתות שהעונש מגיע אל הנפש, ומרמז פה שחטא של שבועת שקר וההכחשה פועל בנפש החוטא, ומזה נלמוד שעונש המגיע לנפש אינו פוטר מן התשלומין, הגם שלמד בויקרא (סי' שע"ח) מן אחת בה ובהנה שאם הדליק גדישו בשבת פטור מן התשלומין, שם מגיע עונש לגוף, אבל בכאן ובחייבי כריתות שהעונש מגיע לנפשו חייב בתשלומין:

ואשמה הנפש ההוא והתודו הנה פעל ידה מורה על ההודאה הפך ההכחשה, וכשבא בהתפעל מורה גם הוידוי, ובמ"ש (ויקרא ה׳:ה׳) והתודה אשר חטא עליה למדו בכריתות (דף יא) דאם אין מודה בדברים פטור, וגם למדו על שצריך להתודות על הקרבן, ופה שעקר משמיע שאינו חייב בחומש ואשם עד שיודה, למה אמר התודו בבנין התפעל, ע"כ שבא ללמד ג"כ שהאשם צריך וידוי כמו החטאת שלמדו ממ"ש והתודה אשר חטא עליה שצריך וידוי על החי כמ"ש בויקרא (סי' ש"ך), ור' נתן הוציא דרך רמז שבמ"ש כי יעשו מכל חטאת האדם שכולל כל מיני חטא בעת שתשם הנפש שהוא בעת המיתה יתודה, ובילקוט גרס כל המומתים ועי' בסנהדרין (דף מ"ג):

ז

והתודו את חטאתם אשר עשו מ"ש והתודו את חטאתם מלמד שאינו חייב חומש ואשם עד שיודה לא אם מכחיש אף שבאו עדים, אולם למה אמר אשר עשו פי' חז"ל שבא ללמד שהודאת הבן לא מהני לחייבו חומש ואשם, כי בספרא ויקרא (סי' שפ"א) ובב"ק (דף ק"ד) למד ממ"ש את הגזלה אשר גזל, שאינו משלם חומש ואשם על גזל אביו אף שנשבע הוא ואביו, ומסיק בב"ק שם שזה אם לא הודה אביו והודה בנו [כי אם הודה אביו צריך לשלם החומש] ומנלן זה שהודאת בנו לא מהני, זה נלמד ממ"ש והתודו אשר עשו, ומ"ש לאחר מכאן נזכר ולא אמר לאחר מכאן הודה, הוא משום קושית הגמ' וניחייב בנו חומש אשבועה דידי' ותירץ רבא כגון שהיתה דיסקיא של אביו מופקדת ביד אחרים וכו' דכי אשתבע בקושטא אשתבע דהא לא הוה ידע:

והשיב את אשמו וכו' כבר נאמר זה בפ' ויקרא, רק ששם אומר ושלם אותו בראשו וחמישיתיו יוסף עליו, ויש הבדל בין השבה ובין תשלומין, המשיב משיב גוף הדבר והמשלם משלם דמים, וה"א שאינו מוסיף חומש רק אם אין הגזלה בעין ומשלם דמים אבל כשמשיב הגזלה עצמה אינו מוסיף חומש שכן בכ"מ שמוסיף חומש מדבר כשמשלם דמים, לכן אמר פה והשיב וחמישתו יוסף שאף במשיב את העקר יוסיף חומש, [בגי' הספרים א"ל אלא עיקר דמים חומש מנין ואין לזה פי' דחומש ידעינן מפ' ויקרא, והגהתי כגי' הגר"א, ומ"ש עד שיהיה הוא וחומשו חמשה הוא כר' יאשיה בב"מ (דף נד), ופי' הדבר חמשה שלם לעולם ר"ל שאינו שובר את השלם לחמשה חלקים שיהיה חומש מלגו רק החומש הוא חוץ מן השלם שנשאר בשלמותו. ובארתי זה היטב ויקרא (סי' שנ"ד) והגר"א הגיה הוא וחומשו חמשה דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר חומשה של קרן, והוא כגי' הגמ' ב"מ (דף נד):

ונתן לאשר אשם לו זה מיותר שכבר אמר והשיב את אשמו, ואם לומר שימסור לידו, כבר אמר לאשר הוא לו יתננו, ע"ז פי' ר' נתן דמלמד שיתן לבע"ח של נגזל שהוא הנגזל האמתי כאילו אליו כפר ונשבע והודה וצריך ליתן לו הקרן והחומש כמו שפי' בקצה"ח (סי' פ"ו), וגם שקיי"ל שאף שמחויב ליתן ליד הנגזל בעצמו בזה הבע"ח הוא במקום הנגזל כי האשמה הוא לו, ומזה הוציא לרבות שליח ב"ד כי בענין זה נותן לשליח ב"ד שהם המוציאין מזה ונותנים לזה, וכבר למד בספרא ויקרא (סי' שפ"ט) עמ"ש לאשר הוא לו יתננו ולא יתננו לשלוחו שיוליך לו יכול לא יתננו לשליח ב"ד וליורש ת"ל יתננו, שמ"ש יתננו מרבה יורש, וממ"ש ונתן לאשר אשם לו מבואר שנותן לשליח ב"ד, ומפרש הרי שהיה חייב לחברו [פי' שחייב ע"י גזלה וכפירה והודאה והגר"א גורס הרי שגזל מחברו מנה] ר"ל שמזה מבואר שנותן לשליח ב"ד, ויורש מוכח מן יתננו, ובזה לא יהיה סתירה בין הספרא והספרי כי צריך שני הלמודים לשליח ב"ד ויורש, וגם סרה קו' הראשונים ל"ל קרא והא בל"ז ידעינן שכל אשר לו משועבד ללוה, כי עקר קרא משמיענו שיוצא בזה ידי השבה אף שלא מסר לידו, ודבר זה מובא בש"ס (פסחים דף לא ובכ"מ) בשם ר' נתן, וע"ד הדרוש מפרש והשיב את אשמו, ר"ל שישיב להנגזל עצמו כמ"ש לאשר הוא לו יתננו, וגם ונתן לאשר הנגזל אשם לו שהוא בע"ח של נגזל שיתן לו קרן וחומש, ומ"ש בספרא ולא יתננו לשלוחו מיירי שלא עשאו הנגזל שליח בעדים ומ"ש בספרי אין לי אלא לו ושלוחו, מיירי שעשאו שליח בעדים כמ"ש בב"ק (דף ק"ד):

ח

ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו שמת הנגזל ואין לו יורשים וזה לא משכחת רק בגר, ור' ישמעאל בעל המאמר פה נמשך למ"ש (בסי' י"ג) שמפני חידוש זה החזיר פרשה זו כאן, והנה מ"ש להשיב האשם אליו הוא מיותר, שזה מובן מעצמו ממ"ש האשם המושב לה', ופי' ר' נתן מפני שכתיב ואם אין לאיש גואל [וזה צריך למעט קטן כמ"ש בגמ' (ב"ק דף קט ע"ב)] יש לטעות שהוא שם המין איש ולא אשה לכן אמר להשיב האשם אליו, ר"ל הגם שי"ל גואל רק שאינו גואל לענין זה שישיבו אליו את האשם, וזה משכחת בגיורת שמתה דלא בנים שי"ל גואל כי בעלה יורשה וס"ל דירושת הבעל דאו', ובכ"ז אינו יורש את האשם אם הודה הגזלן אחר מיתתה, שאין הבעל יורש בראוי כבמוחזק כמ"ש בב"ב (דף קי"ג), ומזה ידעינן ששם איש אינו שם המין למעט אשה וכן מ"ש בב"ק (דף קט ע"ב) אשה מנין כשהוא אומר המושב הרי כאן שנים פי' אחרי שאומר האשם המושב מיותר מ"ש להשיב האשם אליו, והרי כאן שנים פי' שהוא כפל לשון, שאמר שני פעמים דבר אחד, ור' אליעזר הולך לשיטתו שלמד בב"ק (דף ט"ו) ממ"ש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה וא"צ ריבוי לרבות אשה, לכן פי' שמ"ש להשיב האשם אליו, מפני שנוכל לטעות שמ"ש ואם אין לאיש גואל, היינו שאין גואל לא לגוזל ולא לנגזל, כגון גר שגזל גר ומתו שניהם, והוא כי נאמר כדעת ריה"ג שסובר בב"ק (דף קט) שאם מת הגר זוכה בו הגזלן ומקשה בגמ' (שם ע"ב) אלא גזל הגר דקאמר רחמנא נתינה לכהנים היכא משכחת לה ואמר רבא משכחת לה כשגזל הגר ונשבע לו ומת הגר והודה לאחר שבועה דבעידנא דאודי קנאו השם ונתנו לכהנים, וסברא זו לא ס"ל לר' אליעזר [דלדידן דס"ל כר"ע לית לן סברא זו, דלדידן בהודה אחר שמת הנגזל ומת הגזלן אין היורשים מחוייבים לתת לכהן ואין אומר דבעידנא דאודי קנאו השם ונתנו לכהנים], ולכן נאמר שיצויר זה אם גם הגזלן הוא גר ומת הגזלן ואח"כ מת הגר הנגזל ונאמר שרק בזה נותנה לכהנים כי הגזלן לא זכה בו בחייו כי היה הגר הנגזל חי, ואחרי מות הנגזל קנאו השם וניתנו לכהנים [ונאמר שמ"ש מלבד איל הכפורים חוזר לכתוב הקודם בלבד, ונתן לאשר אשם לו מלבד חטאת הכפורים, ופסוק ואם אין לאיש גואל בא כמאמר מוסגר] לכן אמר להשיב האשם אליו, שמבואר שמדבר בנגזל לבד, שאליו משיבים את האשם לא בגזלן המשיב:

האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכפורים מ"ש מלבד איל הכפורים הוא מיותר, שזה מובן שמה שאין לו גואל לא יפטר את הגזלן מהביא אשם, רק שבא להוציא בל נטעה שמ"ש האשם המושב היינו איל האשם שזה קרוי אשם בסתם בכ"מ, ר"ל אם אין גואל הגם שאין משיב כסף, בכ"ז איל האשם יובא לכהן לכן הוצרך לומר מלבד איל הכפורים ונדע שהאשם המושב היינו הכסף ובגמ' ב"ק (דף ק"י) מפרש שהייתי אומר אשם זה איל והמושב זה קרן, [ר"ל כי על איל לבדו לא יצדק לשון השבה] וכשכתב מלבד איל הכפורים ידעינן שאשם זה קרן והמושב זה חומש ומה שלא אמר הכסף המושב בא ללמד שהקרן קרוי אשם לענין שאם החזירו בלילה או החזירו חצאין לא יצא ושאין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר:

לה' לכהן בא ללמד שהיא נתונה לכהנים מן השם, ואיפשיטא איבעיית רבא (דף ק"י ע"ב) דכהנים בגזל הגר מקבלי מתנות הן וא"צ להפריש ממנו מעשר:

מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו זה מיותר לגמרי וכי יש שם עוד איל שאינו מכפר שצריך לציין את האיל המכפר, וכבר כללתי באה"ש (כלל קל"ד) שאם הוסיף כנוי המיחד אשר ע"כ יוסיף הודעה חדשה על הנזכר תחלה, מזה מוכרח שמלת אשר אינו מוסב על איל הכפורים רק על שם הכהן, ור"ל האשם המושב לכהן אשר יכפר בו עליו היינו לכהני המשמר שהם המכפרים, ומ"ש הרי שגזל כהן מובא בב"ק (דף ק"ט) ועי' בספרא בחקותי (סי' קו"ף), ערכין (דף כה ע"ב) ובספרא ויקרא (סי' שנ"ו):

מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו כבר בארתי שמ"ש אשר יכפר בו מוסב על שם הכהן הכהן אשר יכפר, אולם כבר שמתי חק (אילת השחר כלל ק"ט) שמלת אשר [הנקרא כנוי המצרף צריך שיכתב תמיד סמוך אל השם שהוא מצורף עמו בלי הפסק וכ"מ שיוצא מן הכלל דרשוהו חז"ל, וא"כ היה ראוי לכתוב לה' לכהן אשר יכפר עליו מלבד איל הכפורים, מזה הוציאו חז"ל שבצד אחד מ"ש אשר יכפר בו מצורף גם אל איל הכפורים, ר"ל שלא יביא איל הכפורים רק אם יכפר בו עליו לא אם מת שאינו מכפר היורשים פטורים. והנה בב"ק (דף קי ע"ב) אמר אביי על מה דתנא במתניתין שאם נתן הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשים יכולים להוציא מידם שנא' איש אשר יתן לכהן לו יהיה, ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר הא מהדר ליורשים מ"ט אדעתא דהכי לא יהיב לי', ור"ע סבר תחלה שהכסף אינו מכפר והיה ס"ל שגם אם נתן לאנשי משמר צריכים להחזיר ליורשים, וכשבא מזפרונה למד שהכסף מכפר מחצה ואם נתן לאנשי משמר אין מוציאין מידם מי על הכסף קרינן אשר יכפר עליו לבד מן האשם פטור דלא קרינן אשר יכפר עליו שכפרה לו נפשו:

מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו, כבר בארתי זאת (ויקרא סי' שנ"ז) עפ"י כללי הלשון שאם יש פעל עתיד בדבר הטפל הנרמז ע"י מלת מלבד אז יעשה הדבר הטפל אחר הדבר העקרי עיי"ש שפרשתי בזה דברי הגמ' בב"ק (דף קי"א), ודברי הספרי מבוארים שם במשנה (דף ק"י), והלמוד הוא ממ"ש אשר יכפר בלשון עתיד מבואר שצריך להקדים הכסף להאשם:

ט

וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל כפי הפשט בא לומר שאם נתנו התרומה לכהן תהיה שלו והגוזל אותה ממנו נדון בדין אשם גזלות כן פי' הרמב"ן, ובאשר אמר בפ' ויקרא וכחש בעמיתו שממעט הקדש שאין דין אשם גזלות נוהג בהקדש, אמר פה שבתרומה נוהג דין אשם גזלות, כי יש הבדל בין קדשי ה' ובין קדשי בני ישראל, שההקדשות הם קדשי ה' וכמ"ש בספרא ויקרא (סי' שמ"ט) קדשי ה' המיוחדים לה', אבל מתנות כהונה שבגבולים מצוינים בשם קדשי ב"י, ועז"א לכל קדשי ב"י ר"ל שאינם קדשי ה' רק קדשי ב"י והם נכסי כהן שינהג בם דין אשם גזלות, ומזה הוציא ר' ישמעאל שאם הקדיש ערימתו ונתמרחה ביד הגזבר פטור מן התרומות, דהא התנה בתרומה שיהיה קדשי ב"י לא קדשי ה', אבל אם נתמרח ביד ישראל קרינן בי' ראשית דגנך, והגר"א גרס על מקדיש ערימתו עד שלא מרח ופדה שחייב בתרומה יכול אפי' פדה משמרח ת"ל ראשית דגנך:

וכל תרומה וכו' ר"ע מדייק מלת כל, שמורה שכל התרומה שהפריש ושהקדיש יהיה לכהן אף אם עשה כל גרנו תרומה, [ובפ"ד דתרומות פליג עליו ר' ישמעאל ואמר שצריך שיהיה מחצה חולין ומחצה תרומה כי ר' ישמעאל לשטתו שמפ' מ"ש וכל תרומה אשר יקריבו לכהן מדבר בבכורים, ולכן ס"ל שרק בבכורים הדין הוא שאם רצה לעשות כל שדהו בכורים עושה כמ"ש (בפ"ב דבכורים), יש בבכורים מה שאין בתרומה עושה אדם כל שדהו בכורים], ומ"ש לכל קדשי ב"י ס"ל לר"ע דמלת כל כולל כל הפירות שהפרישו והקדישו לתרומה ולמד שתרומה נוהגת בכל הפירות [וכן דעת הרמב"ם (רפ"ב מה' תרומות), והראב"ד חולק עליו וכ"ד התוס' בכורות (דף נד) שדברי הספרי אסמכתא] ואיסי למדה מק"ו ממעשר שהוא קל שמותר לזרים, וגם זה כדעת הרמב"ם דכולהו חייבים במעשר מדאו', וכבר הבאתי בס' התו"ה בחקותי (סי' קי"ב) בשם הר"א ממיץ בס' יראים והסמ"ג, שרק מעשר שני הוא דאו', ובזה נכון מ"ש ד"א אם מעשר הקל שאינו נוהג בשנת הג"ו [כן הגיה הגר"א ר"ל בשנה הג' והוא"ו, שאז אין מעשר שני נוהג], וכן מ"ש אם מעשר שאינו בא אלא משום תלמד ליראה ר"ל מעשר שני שאינו נוהג אלא בפירות שיכול להביאם לירושלים למען תלמד ליראה את ה' אלהיך וא"כ הי' הסברא נותנת שלא יתחייב אלא פירות שיכול להגיען לירושלים ובכ"ז נוהג בכל, וכן פי' הגר"א, מכ"ז מבואר שלמד ממעשר שני, ומ"ש אשר יקריבו לכהן ולשון הקרבה לא יבא רק על דבר הקרב למזבח מפרש ר' ישמעאל שבא לכלול גם הבכורים שהם טעונים הקרבה ותנופה לפני המזבר וה' זכה אותם לכהן, וידעינן מזה שיהיו נתנים לכהנים, ואז הם נכסי כהן שיהיה נוהג בהם דין אשם גזלות:

י

ואיש את קדשיו לו יהיו גם זה בא לפרש דיני אשם גזלות, ואתיא כריה"ג שאמר בספרא ויקרא (סי' שע"ב) ומעלה מעל בה' להביא קדשים קלים דס"ל שקדשים קלים ממון בעלים והגוזלן מיד בעלים חייב באשם גזלות והלכה כוותי' כמו שנראה ברמב"ם (פ"ח מה' נזקי ממון ה"א), והרש"ל ביש"ש ב"ק (פ"ק דל"ו) הוכיח דכ"ע ס"ל כריה"ג ועז"א דואיש את קדשיו לו יהיו ומחויב לשלם קרן וחומש לבעלים, וזה דוקא בקדשים קלים לא בקדשים שנתנם לכהנים ועז"א משך הכתוב כל הקדשים וכו', וממ"ש ששייר מעשר בהמה יש ראיה למ"ש הלח"מ (פ"ח מה' נזקי ממון) שהרמב"ם סובר דבן עזאי פליג אריה"ג וריה"ג סובר שגם מעשר הוה ממון בעלים שלא כרש"י ותוס' בב"ק (דף יב ע"ב) ולשון הספרי דפה מועתק בס' המצות להרמב"ם (מצוה קי"ט):

ואיש את קדשיו לו יהיו מלת את [שמירה על הפעול] זרה בכאן, ודרשו חז"ל ששתי מלות אשר יקריבו שבפסוק הקודם נמשך לשנים ואיש [אשר יקריב] את קדשיו לו יהיו, שכבר למדני ממ"ש (דברים י"ת) ובא בכל אות נפשו ושרת שהכהן יכול להקריב קרבנותיו בכל עת שירצה אפי' במשמר שאינו שלו ולמד בכאן שאם יקריב את קדשיו לו יהיו, ובגמ' ב"ק (דף קט ע"ב) מנחות (דף עד ע"ב) עבודתו (פי' בשרה) ועורה שלו:

ואיש את קדשיו לו יהיו כבר בארתי (בסי' למ"ד) שר"ל שקדשים קלים ומעשר שני ונ"ר הם ממון בעלים ונוהג בהם דין אשם גזלות וכשטת ריה"ג, והנה על קדשים קלים א"צ ללמדני שכבר למד לה ריה"ג בספרא (ויקרא סי' שע"ב) ממ"ש ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו רק בא ללמד על מעשר שני ונטע רבעי, וזה נכון לשטת ריה"ג שס"ל שמעשר שני ונטע רבעי הם ממון בעלים וכמו שיתבאר, אבל לר' מאיר שס"ל בקדושין (דף נ"ד ע"ב) דמעשר שני ונ"ר ממון גבוה הוא אין שייך בו דין גזלות כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מה' מעשר שני הלכה כ"ד), וא"כ מ"ש ואיש את קדשיו לו יהיו מיותר דאף שבקדשים קלים ס"ל לר"מ כריה"ג לענין גזל כמ"ש בקדושין שם, זה א"צ ללמדני פה כנ"ל וז"ש ואיש את קדשיו לו יהיו למה נאמר, לכן פי' ר"מ שמלמד שנ"ר אעפ"י שהוא ממון גבוה לא ניתן לכהנים רק לבעלים וכ"כ הרמב"ם (פ"ט מה' מעשר שני ה"א) נטע רבעי נאכל בירושלים לבעלים וכו' ובנ"ר הוא אומר ואיש את קדשיו לו יהיו שאין לך קדש שלא נתפרש דינו בתורה למי שהוא חוץ מנטע רבעי, ור' ישמעאל אומר לדבר זה שהוא לבעלים ולא לכהנים ידעינן ממעשר שני שדומה לו בג' דברים שקרוי קדש וטעון הבאת מקום ופדיון כמוהו, וס"ל לר' ישמעאל שמ"ש ואיש את קדשיו מלמד שנוהג דין גזלות בקדשים קלים דאף שידעינן מן ומעלה מעל בה' ר' ישמעאל לשטתו בסוטה (דף ג') דכל דבר שנאמר ונשנה א"צ לדרוש כל הנשנה (כנ"ל סי' י"ג), ור' יהושע ס"ל כריה"ג שלמד בספרא (קדושים סי' ס"ח) ממ"ש להוסיף לכם תבואתו שמלשון תוספת מבואר שגם פירות שנה רביעית הוא ממון הדיוט כמו שמפרש דבריו בירושלמי (פ"ז דפאה ופ"ה דמעשר שני) דס"ל לריה"ג כר' יהודה דממון הדיוט הוא, ומלמדני שנוהג בו דין גזלות, והגר"א גרס במקום ר' יהושע ר' יוסי אומר, ולפ"ז הוא עצמו מימרא דריה"ג בספרא שם:

ואיש את קדשיו וכו' איש אשר יתן לכהן במ"ש ואיש את קדשיו לו יהיו כולל ג"כ שלא יטלם הכהן אלא מדעת בעלים שטובת הנאתן לבעלים כמ"ש בחולין (דף קל"ג) וברמב"ם (פי"ב מה' תרומות הט"ו), ובמ"ש איש אשר יתן, מחלק שקודם נתינה ליד כהן טובת הנאה לבעלים, ואחר אשר יתן לכהן אפי' רק מדד לכליו של כהן לא יוכל לחזור ולתת לכהנים אחרים שנתוספו, והגהתי כפי הגהת הגר"א והזית רענן. וכן אם פדה את בנו תוך שלשים ומת תוך ל' צריך הכהן להחזיר אבל אם מת אחר שלשים א"י לשנות ולתנם לכהן אחר כי כבר זכה בהם כהן זה ומובא בבכורות (דף מ"ט):

יב

איש איש כי תשטה אשתו וכו' לפי הפשט מדבר על הספק שידמה לבעל שאשתו מעלה בו מעל וששכב איש אותה ש"ז, הגם שנעלם מעיניו ע"י שנסתרה נדמה לו שהיא נטמאה הגם שעד אין בה גדמה לו כן ע"י שעבר עליו כבר רוח קנאה וקנא אותה עי"כ נדמה לו שהיא נטמאה ובכ"ז יוכל להיות שהגם שעבר עליו רוח קנאה בכ"ז לא נטמאה, ובזה מלמדנו שאסורה עליו עד שתשתה מים המרים, זה הוא התכת הכתוב לפי דרך המפרשים כפי הפשט וכן מבואר בספרי (לקמן סי' מ"ה) שהכל מדבר על צד הספק, ותפס הלשון כי תשטה אשתו, שפעל שטה נרדף עם נטה רק שמציין הנטיה מדרך המוסר כמו עשה סטים שנאתי, שזה גרם להקנאה ולהחשד, וז"ש בספרי ספק נבעלה וכו' לא שמענו מה יעשה לה אולם באשר הלשון ארוך ובלתי מסודר כראוי, היה לחז"ל בזה עוד פי' בדרך הדרוש, שלפי דרך הדרוש הפי' כן הוא, אם שכב איש אותה ש"ז ונעלם הדבר מעיני אישה כי נסתרה ושם נטמאה ועד אין בה ר"ל שלא נמצא שני עדים רק ע"א המעיד על הטומאה ושלא נתפשה באונס רק שנטמאה ברצון, וכבר עבר עליו רוח קנאה וקנא אותה, אז הגם שאין על הטומאה שני עדים גמורים שהתרו בה, בכ"ז והיא נטמאה ואסורה לבעלה: ואמר עוד או עבר עליו רוח קנאה וכו' ר"ל ואם עבר עליו רוח קנאה וכו' והיא לא נטמאה ר"ל שאין עד מעיד על הטומאה אז תשתה מים המרים. ויתבאר עוד (בסי' מ"א) כי חז"ל פירשו הכתובים האלה בשני פנים. ובזה נכון גי' הגר"א שגריס אבל יש ב' עדים ולא התרו בה נבעלה בפני ע"א, כי גם צד זה שמעט מהכתובים האלה שבזה היא נטמאה ואסורה לבעלה ואם ספק נבעלה ספק לא נבעלה שעז"א או עבר עליו רוח קנאה והיא לא נטמאה אז תשתה מים המרים לבדקה:

איש איש כי תשטה אשתו בכאן תפס הלשון בהאיש, ובסוף הפרשה תפס הלשון בהאשה אשר תשטה אשה תחת אישה, וחז"ל למדו בסוטה (דף כ"ד ע"ב ודף כ"ז) ממ"ש אשר תשטה אשה תחת אישה לאקושי איש לאשה ואשה לאיש לענין שאם אחד מהם סומא או חגר או אלם לא היתה שותה, וכאן למד לה מפה, ונראה ששניהם למוד אחד שממה שתפם בכאן את האיש לעקר ושם תפס את האשה לעקר בא ללמד ששניהם שוים ונלמדין זה מזה:

כי תשטה אשתו שם אשתו בדרך הדיוק הוא אשה הראויה לו, אולם הרמב"ם (פ"ב מה' סוטה ה"ח) כתב שאם אשתו אסורה לו מחייבי לאוין אינה שותה משום דאין האיש מנוקה מעון, וכ"כ בפי' המשמות ר"פ ארוסה, והרמב"ן בפי' כתב על הא דונקה האיש מעון שי"מ שאם בעל הבעל ביאה אסורה מימיו אין המים בודקין את אשתו, וי"מ שרק אם בא עליה משקנא לה ונסתרה, וכן רש"י ז"ל בכ"מ שמובא ברייתא זו שבזמן שאין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו פי' שלא בא עליה משנאסרה עליו (כמ"ש בסוטה דף כ"ח ודף מ"ז שבועות ה' יבמות נ"ח קדושין כ"ז) וכמ"ש המ"ל (פ"ב דסוטה ה"ח), וע"כ לשטתי' במ"ש בריש פ' ארוסה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה וכו' לא שותות פי' משום דכתיב כי תשטה אשתו בראוי' לאישות הכתוב מדבר שהוא כשטת הספרי, ונראה דיש פלוגתא בזה דסתם ספרי ר' שמעון, ור"ש לא יוכל לסבור זה שאם בעל ביאה אסורה מימיו אין המים בודקין, דהא אמר בסוטה (דף כ"ב) ר"ש אומר אין זכות תולה במים המרים וכו' ואתה מוציא שם רע על הטהורות ששתו, ואם איתא דכל שבעל ביאה אסורה מימיו אין המים בודקין אותה עדיין אתה מוציא ש"ר שיאמרו שטמאות הן אלא שבעליהן בעלו בעילת איסור וכמ"ש המ"ל שם, ובהכרח ס"ל שרק אם בא עליה אחר שנסתרה וזה לא שכיח וכמ"ש כה"ג בסוטה (דף ו') לר"ש, והרמב"ם סמך על הסוגיא דפרק עגלה ערופה (דף ס"ז) שמשם מבואר שבכל עון ואפי' עון דבניו וכלותיו אין המים בודקין: ומ"ש וכדברי עקבי' וכו' כ"ה בעדיות (פ"ה מ"ו) דבני ישראל אמור בפרשה כמו שפרש"י ברכות (דף י"ט) וחכ"א משקין משום דואמרת רבויא הוא כמ"ש בסוטה (דף כ"ו), ובארתיו בפי' הספרא מצורע (סי' קי"ט) ועי' במ"ל (פ"ב ה"ז) שהאריך בזה ולא עיין שמבואר בספרי דפלוגתייהו בין בגיורת בין באשת גר, ואכמ"ל בזה:

ומעלה בו מעל כבר בארתי (ויקרא סי' שמ"ו) ההבדל בין מעילה ובין בגידה, שמעילה מורה השיקור הגלוי והוא יותר מן בגד, ובכ"ז כולל השיקור בכל דבר כמו שמביא מכמה מקומות וכמו שבארתי זה למעלה (סי' ט"ו) שאמר ג"כ כלשון דפה, וכולל גם השיקור בדבר ממון כמ"ש גבי שבועת העדות ושבועת הפקדון לשון מעל על עניני ממון, ולכן פי' שהמעל דפה הוא בעניני אישות כמ"ש ושכב איש אותה והוי"ו הוא וי"ו הבאור, אבל אם מעלה בו בעניני ממון וכדומה א"י להשקותה:

יג

ושכב איש התבאר אצלי (ויקרא סי' יו"ד) שכ"מ שנאמר איש מוציא את הקטן שזה ההבדל בין שם איש לשם אדם, והרמב"ם (פ"א מה' סוטה ה"ו) פי' שממעט קטן פחות מבן ט', ומדברי התוס' סוטה (דף כ"ו ע"ב ד"ה אבל) מבואר שמפ' שממעט גם יותר מבן ט' לענין שאינו שותה, ודברי הרמב"ם נראים יותר שהגם שבכ"מ שכתוב איש ומוציא את הקטן הוא פחות מן י"ג שנים, לענין עריות אינו ממעט רק בן ט' שנים ויום א', כמו שתראה בספרא (מצורע סי' קס"ה וסי' קע"ח קדושים סי' נ"א וסי' ק"ה ק"ז ק"ט ק"י קי"ג קט"ז קי"ז קי"ט קכ"א) כי לגבי בעילה כל שהוא בן ט' שנים מקרי איש, וליישב דעת התוס' י"ל משום דפה כתיב שכבת זרע ופחות מבן י"ג אינו מזריע ומוליד כמ"ש בסנהדרין (דף נ"ז), ומטעם זה תראה שבספרא (מצורע סי' קע"ח וקדושים סי' נ"א) שממעט קטן מאיש מצריך ריבוי על יותר מבן ט' שנה ויום א', ובכל יתר המקומות אמרינן שלגבי שכיבה אינו ממעט מן איש רק פחות מבן ט' וא"צ ריבוי על יותר מבן תשע כי באלה המקומות כתיב ואם שכב ישכב איש אותה שכבת זרע, שלענין זה אינו איש עד שהוא בן י"ג, וה"ה פה שכתב ושכב איש אותה שכבת זרע יש מקום לדברי התוס' שממעט גם יותר מבן ט' שלענין שכיבה של ש"ז אינו איש ופה אין ריבוי לרבות יותר מבן תשע:

ושכב איש אותה כבר בארתי בפי' התו"ה מצורע (סי' קס"ו) שיש הבדל בין שכב עמה ובין שכב אותה ששכב עמה כולל אף שכיבה שלא כדרכה ושכב אותה פורט רק שכיבה כדרכה, כי מלת את מורה על הפעול, וכיון שפה מדבר גם אם שכב עמה שלא כדרכה [כמו שריבה לה לקמן (סי' ס"ב) מן וכי נטמאת], היל"ל ושכב עמה, ע"כ בארו חז"ל שבא מלת אותה על צד המעוט למעט זולתה והוא אם שכב את אחותה, או לאבא חנן אם שכב את חמותה או את הערוה כגון שבא על בת אשתו או בת בנה ובתה אע"ג שהם בשרפה וגם שהאוסר אוסרו כל ימיו בכ"ז אין אשתו אסורה עליו בעבור זה וזה מובא ביבמות (דף צ"ה) ועיי"ש:

ונעלם מעיני אישה ההעלמה הוא הפך הידיעה שאינו יודע בדבר לאפוקי אם ידע בה בעלה, וכבר בארתי בהתו"ה ויקרא (סי' רמ"ג) שכ"מ שסמך ההעלמה אל העינים מציין שהיו לו עינים לראות את הדבר לאפוקי הסומא שא"י לראות וז"ש להוציא את הסומא ומובא בסוטה (דף כ"ז):

ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה מ"ש ועד אין בה מפרש בספרי שר"ל שני עדים, שממ"ש לא יקום עד אחד מבואר שסתם עד הוא שנים ומפ' בגמ' סוטה (דף ב' ודף ל"א) שר"ל אם אין שם עדים על הטומאה רק עד אחד והיא לא נתפשה אסורה וזה במ"ש (בסי' ל"ה) שמפ' שמ"ש וקנא את אשתו והיא נטמאה הוא מאמר מיוחד שאם נסתרה והיא נטמאה ע"י ראית ע"א שמעיד על הטומאה שעז"א ועד אין בה ר"ל שאין על הטומאה שני עדים רק ע"א והיא לא נאנסה, וכבר עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו [קודם הסתירה], והיא נטמאה, ר"ל אז היא טמאה לבעלה, ומלמדני שאחר קינוי וסתירה פשבא ע"א והעיד שנטמאה היא טמאה לבעלה, ומ"ש או עבר עליו רוח קנאה וכו' הוא למוד אחר שאם עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה ר"ל שאין עד אחד על הטומאה שבזה י"ל שלא נטמאה אז יביאנה אל הכהן להשקותה מים המרים, ועל יסוד זה אמר בספרי ונסתרה אין עדים לטומאה אבל יש עדים לסתירה ר"ל שמ"ש ועד אין בה מוסב רק על הטומאה לא על הסתירה שבזה צריך שני עדים, וכמ"ש בגמ' (דף ב' ע"ב), בה ולא בקינוי בה ולא בסתירה, והספרי שתפס אבל יש עדים לסתירה ה"ה לקינוי רק שעל הסתירה יש לטעות דאיתקיש לטומאה דכתיב ונסתרה והיא נטמאה ונאמר שמ"ש ועד אין בה מוסב גם על פעל ונסתרה לכן באר שמ"ש ועד אין בה מוסב רק על ונטמאה ומ"ש ונסתרה והיא נטמאה בא ללמד ששעור סתירה כדי טומאה, וכמ"ש אבל לא שמעט שעור סתירה ת"ל ונסתרה והיא נטמאה סתירה כדי טומאה וכו' ומובא בסוטה (דף ד') ובגמ' שעור סתירה כדי טומאה כדי ביאה כדי העראה כדי הקפת דקל, וא"צ למה שנדחק בזה בז"א. והנה עמ"ש בסוטה (דף ו') סוטה שי"ל עדים במדינת הים אין המים בודקים אותה מ"ט דא"ק ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה דליכא דידע בה לאפוקי הא דהאיכא דידעו בה, פרש"י דאע"ג דדרשינן לעיל לעד א' נאמן בסוטה ולסוטה ודאית שלא תשתה עוד, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ודרשינן לי' נמי הכי ועד אין בה הוא דאמר והביא האיש את אשתו וכל הפרשה הא יש בה עד אין המים בודקים אותה, וכן פרש"י בחומש ועד אין בה הא יש בה אפי' ע"א שאמר נטמאת לא היתה שותה, שזה כפי הסוגיא דדף ו', והוא כמו שכתבתי (בסי' ל"ה) שכפי דרך הפשט כולו מדבר על צד הספק שנדמה לבעל שאשתו מעלה בו וששכב איש אותה ושנסתרה ונטמאה בסתירה זו ועד אין בה אפי' עד אחד. ובאשר יש ספק אם קנא את אשתו והיא נטמאה או קנא את אשתו והיא לא נטמאה לכן צריכה לשתות מים המרים, זה הוא דרך הפשט, רק באשר הלשון ארוך ובלתי מתוקן שהיל"ל ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ולא נודע אם נטמאה אם לאו, לכן פי' חז"ל בדרך הדרוש, שראש הפסוק מדבר בנטמאה בודאי על פי ע"א שמעיד על הטומאה ומ"ש ועד אין בה פי' שאין בה שני עדים רק ע"א ועז"א וקנא את אשתו והיא נטמאה ר"ל שאז היא נטמאה לבעלה ואינה שותה, ובכ"ז אין הדרוש סותר את הפשט, כי מ"ש שכ"מ שאמרה תורה עד הרי כאן שנים הוא משום ששם עד לא יצדק רק על מי שראוי לעדות לא על הפסול לעדות שלא נקרא בשם עד כמ"ש בהתו"ה ויקרא (סי' רצ"ו), וא"כ אחר שאמרה תורה שלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת ממילא ע"א לא נקרא בשם עד, וכ"מ שאומר עד פי' שראוי לעדות והיא כשיש עוד אחר עמו, וע"כ אמר בסנהדרין (דף למ"ד) שמ"ש ושמעה קול אלה והוא עד היינו כשיש אחר עמו שאל"כ אינו עד, ובכ"ז לשון עד שייך בעצם על עד אחד, רק שכשאין אחר עמו לא יצדק עליו שם עד, אולם אחר שגילה פה לפי דרך הדרוש שעד אחד שראה שנטמאה אחר סתירה מהימן לאסרה, א"כ במקום הזה גם עד אחד נקרא עד, אחר שעדותו עדות, ממילא אמרינן לפי דרך הפשט שמ"ש ועד אין בה היינו שלא נמצא אף ע"א כי לפי האמת פה מכוין בלשון עד על ע"א, וכן דייק בספרי כ"מ שנאמר עד הרי בכלל שנים, ר"ל שסתם עד כולל עד אחד ושני עדים, שבמקום שע"א מהימן פי' עד עד אחד כפשוטו:

והיא לא נתפשה שלא נאנסה, כי אם הוא באונס מותרת לישראל ובגמ' יבמות (דף נ"ז ע"ב כתובות נ"א ע"ב) דורש ממלת והיא המיותר שבא להוציא אשת כהן שאף באונס אסורה, וזה שלא כשטת הספרי שלמד לה מק"ו, ובז"א מתרץ שהספרי כר' ישמעאל (לקמן סי' מ"ד) שלמד ק"ו והגמ' כר"ע, והגר"א גורס והיא לא נתפשה להוציא את האנוסה שהיה בדין ומה טומאה קלה עשה בה אונס כרצון סוטה חמורה א"ד שנעשה בה אונס כרצון ת"ל והיא לא נתפשה, או בין בישראל בין בכהונה ת"ל והיא להוציא אשת כהן, וזה כשטת הש"ס:

יד

ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו פי' שכבר עבר עליו רוח קנאה מקודם לכן, וכתב הרלב"ג וכבר ידענו שהקינוי הוא קודם לסתירה והיא הסבה שתשתה האשה מי סוטה מצד הסתירה ואלו היה קינוי מאוחר לא יהיה הקינוי סבה לזה כיון שלא חטאה אחר הקנאה אך תהיה הסתירה סבתו ולכן אמר ג"כ בסוף זאת תורת הקנאות למדנו שהקינוי הוא הסבה בכ"ז ועיי"ש עוד, ועוד מבואר זה עפ"י הכלל באילת השחר שפעל עבר בנין המהפכת שבא לפניו במאמר פעל עבר ופרשוהו חז"ל שאינו וי"ו ההפוך רק וי"ו החבור וכן בכאן בא לפניו פעל נטמאה ופעל נתפשה שהוא פעל עבר וא"כ גם פעל ועבר וקנא הוא פעל עבר בוי"ו המחברת וכבר בארתי בפי' ישעי' (י"א י"ג) שפעל קנא הנקשר עם מלת את מורה שי"ל רוגז על סברו מפני שחושב שמגרע מאתו דבר שמגיע לו, ומזה הוא קנאת איש באשתו שחושדה שנותנת דרכה לזרים ובוגדת באהבתו שעז"א כי קנאה חמת גבר, וציור הקנאה יוצא מעומק הנפש שמעלה ציור זה על הלב שעז"א שעבר עליו רוח קנאה, שהרוח הוא הציור שעולה אל הלב מעומק הנפש, וישנו לטובה ולרעה, אם בא מציור הטהרה והפרישות או אם בא מתכונה רעה כמ"ש בגיטין (דף צ) יש לך אדם שזבוב נופל בתוך כוסו וכו', וע"כ אמר (סוטה ג') מאי רוח רבנן אמרי רוח טומאה רב אשי אמר רוח טהרה, ופליגי בסוטה שם שר' ישמעאל אומר רשות ור"ע אומר חובה, וזה יסוד מוסד בכללי הלשון שכ"מ שבא צווי במקום שהיה עולה על הדעת שהדבר אסור אינו צווי אלא הרשאה וכמ"ש באילת השחר (כלל רכ"ז רכ"ח). ואחר שלפי הסברא אין לו לקנאות דכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך משמע שמ"ש וקנא את אשתו הוא רשות, רק ר"ע למד שהוא חובה ממ"ש שנית או עבר עליו ר"ק וקנא את אשתו, כפי הכלל שפעל הנשנה שלא לצורך מורה שתעשה הפעולה בכל אופן כמ"ש באילת השחר (פרק י"ז) ובא להורות שהוא חייב לקנאות, ור' ישמעאל לשטתו שאינו דורש לשוטת כפולים כמ"ש בירושלמי (בריש נדרים ובכ"מ) כן מבואר משטת הש"ס שם, ובירושלמי גרס פלוגתא זו בשם ר' אליעזר ור' יהושע, ואחר שר' יהושע דורש לשונות כפולים, תלה פלוגתא זו בפלוגתת ב"ש וב"ה בגיטין (דף צ), והתוס' סוטה שם הקשו מר"ע ולק"מ כי הירושלמי לא גריס פלוגתא זו בין ר"ע ור' ישמעאל כלל כמו שרגיל חלופי שמות התנאים בין הבבלי והירושלמי במקומות אין מספר:

ר"ע אומר מפרש בגמ' (דף כ"ט) שר"ע ס"ל ארבעה קראי כתיבי חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה וחד לכהונה [ר"ל שמ"ש ר"ע מח"ל נטמאה שלשה פעמים פי' ששלשה ונטמאה הם מיותרים כי הראשון אינו מיותר וצריך לגופי' שנטמאה לבעל] ור' ישמעאל סובר תלתא קראי כתיבי חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה וכהונה אתיא מק"ו [ובגמ' גריס הק"ו מה גרושה שמותרת לתרומה אסורה לכהונה זו שאסורה בתרומה א"ד שאסורה לכהונה וכן הגיה הגר"א כאן], וכפי דרך הפשט היה נראה שארבעה קראי הם ונסתרה והיא נטמאה וקנא את אשתו (פי"ג) והיא נטמאה (פי"ד) והיתה אם נטמאה (פכ"ז) אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה (פכ"ט), שמ"ש רש"י במשנה (דף כ"ז ע"ב) שנסתרה והיא נטמאה לאו ממנינא כי מדבר מסוטה ודאי, כבר בארתי (בסי' מ"א) שלפי הפשט מדבר מסוטה ספק, ור' ישמעאל לשטתו שאינו דורש לשונות כפולים כנ"ל (סי' מ"ג) אינו דורש כפל מ"ש בפסוק י"ד וקנא את אשתו והיא נטמאה כמו שאינו דורש כפל וקנא את אשתו, ור"ע שדורש כפל וקנא את אשתו לחובה דריש ג"כ כפל והיא נטמאה, כן היה נראה לולא שרש"י לא פי' כן רק שדורש הוי"ו וכדבריו נמצא בסוגיא דדף כ"ח, ויש לי דרך לפרש גם הסוגיא שיסכים עם דרכנו שלא ירחק מן הפשט רק שאין רצוני להאריך בזה:

וקנא את אשתו והיא נטמאה או וכו' והיא לא נטמאה כבר בארנו (בסי' ל"ה ובסי' מ"א) שלפי הפשט הפשוט הכל מדבר על צד הספק, שמסופק אם נטמאה אם לא נטמאה, ומ"ש ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה היינו שאין שום עד על הטומאה ובכ"ז טמאה לבעלה מחמת ספק, ומ"ש בספרי בסי' מ"א ועד אין בה בשני עדים מדבר הוא על צד הדרוש וכן ראיתי בפסיקתא זוטרתא עמ"ש ועד אין בה עדות אין בה דהיינו שנים ד"א ועד אין בה עד אחד שאם קנא ונסתרה משקה עפ"י ע"א, ומכאן למדו שספק טומאה ברה"י ובשיש בו דעת לישאל דומיא דסוטה הוא טמא ומובא בסוטה [דף כט] עיי"ש:

טו

והביא האיש את אשתו מבואר אצלנו שאין מדרך הלשון להחזיר שם הנושא בכל פעם והיל"ל והביא את אשתו, ופי' חז"ל שבא ללמד שלא יביא ע"י שליח רק יביאנה בעצמו, כמו שדריש במכלתא משפטים (סי' ל"ג) מ"ש ורצע אדוניו את אזנו למעט שליח. ודעת הת"ק שמוסרים לו שני תלמידי חכמים משום יחוד, ודעת ר' יוסי שא"צ משום ק"ו, וכ"ז מובא בסוטה (דף ז') ושם אמר ר' יהודה שהתורה הקפידה שיביאנה הוא וא"צ לשמירה:

והביא את קרבנה עליה מלת עליה [שפירושו בשבילה כמ"ש הראב"ע] מיותר, דהא ידעינן שהוא בשבילה דהא היא בעלת הקרבן שמניפה אותו, וע"כ פירשו חז"ל שפי' עליה פי' המוטל עליה וללמד שכל קרבן המוטל עליה הוא מחויב להביאו ומרבה כל קרבן שעלי' וכמ"ש דוגמא לזה ויקרא (סי' של"ט) עיי"ש ודעת ר"י שמחויב בכולן, ודעת חכמים שרק דוגמת קרבן סוטה שמכשירה לו, לא קרבן שאינו נוגע לו, והרמב"ם (פ"ז מה' שגגות ה"ו) פסק כר"י, ועי' מ"ש בז"א, ובק"ע פט"ו דיבמות ה"ג, ועי' מ"ש בזה בהתו"ה מצורע (ס"ס ע"ג):

עשירית האיפה קמח שעורים וכו' מנחת חוטא שהיה אסור ג"כ לתת עליה שמן ולבונה כמש"ש הטעם כי חטאת היא, היתה באה מסלת חטים, ובמנחה זו הוסיף שיהיה קמח לא סלת ושעורים לא חטים, ובאר הטעם שמה שבאה קמח שעורים מפני שמנחת קנאות הוא, שמעלה קנאה וחמה וכמ"ש הרמב"ן שטעם השעורים שתהיה סערת חמה יצאה סער מתחולל על ראש רשעים יחול, ולזה בא קמח גרוע לא סלת מהודר, ועמ"ש לא יצוק עליו שמן מפרש מנחת זכרון מזכרת עון ובזה דומה כמנחת חוטא שלא יתן שמן ולבונה, ור' גמליאל אמר שהוא י"ל טעם יותר מרווח על מה שבא שעורים שהוא מאכל בהמה כי עשתה מעשה בהמה ומובא בסוטה (דף ט"ו) ומ"ש עשירית האיפה וכו' מפורש בתו"ה ויקרא (סי' של"ט):

לא יצוק עליו שמן ולא יתן וכו' ממה שחלקם מבואר שעובר על שניהם, ושחייב על כ"א בלאו בפ"ע כמ"ש במנחות (דף נט ע"ב), הגם שלענין פסול יש הבדל ביניהם שבשמן פסול ולבונה כשרה מפני שיכול לחזור וללקטה וכמו שלמד בספרא ויקרא (סי' שמ"א) לענין שיהיה עבר אין חילוק דכתיב לא ישים וכו' משמע שתיכף בנתינתן עובר בלאו:

כי מנחת קנאות הוא מנחת זכרון וכו' היל"ל מנחת קנאה הוא, כמ"ש ועבר עליו רוח קנאה, דהא די בקנוי פעם אחת, רק שבא לתת טעם לדבר למה באה קמח שעורים מפני שהשעורים מציינים סער מתחולל כמ"ש הרמב"ן, והוא לעורר כמה קנאות קנאה לבעל על אשתו וזה קנאה למטה, וקנאה לבועל והוא קנאה למעלה להענישו וע"כ אמר הוא בלשון זכר על הקמח שעורים, ועל מה שלא ישים שמן ולבונה באר הטעם שהיא מנחה מזכרת עון ודינו כמנחת חוטא שלא ישים בה שמן ולבונה, והיל"ל מנחת מזכרת עון, ודעת ר' טרפון שהוא כלל ופרט, ושמנחת זכרון כולל כל זכרונות ורובם לזכות לכן אמר שמנחה זאת מזכרת רק עון לא זכות, וכן דעת ר' ישמעאל שהוא ס"ל שכל התורה נדרשת בכלל ופרט, רק שס"ל מצד הסברא שאם יש לה זכות תולה לה י"ב חדש שכן דרך דינו של הקב"ה להאריך אף כשיש זכות המגין, ור"ע לשטתו שדורש כל התורה בריבוי ומיעוט כמ"ש בשבועות (דף כ') והמיעוט אינו ממעט הכל רק קצת לכן ס"ל שמנחת זכרון כולל הכל שאם טהורה היא מזכיר זכות זה לזכות, וגם בזה ר"ע ור"י לשטתם שלדעת ר"ע (בספרי לקמן סי' ע"ה) אם היתה עקרה נפקדת שזה נס היוצא מדרך הטבע שבא ע"י מנחת זכרון כמו שפועל בדרך נס על צד החוב כן פועל בדרך נס על צד הזכות, ור' ישמעאל לשטתו שהעקרה אינה נפקדת רק אם יולדת בצער יולדת בריוח שזה אינו נס רק קרוב לטבע ולא נעשה ע"י המנחה שבא רק להזכיר עון. ומה שזכות תולה לה אינו ע"י המנחה רק מדרך דינו של הקב"ה, ומאמר זה שפליגי כמה הזכות תולה לה מובא בסוטה (דף כ"א ע"ב) ושם גריס שלשה חדשים כדי הכרת העובר וכן הגיה הגר"א כאן, ומ"ש ר"ש אומר אין זכות תולה במים המרים וכו' רבי אומר מובא במשנה (דף כב ע"ב):

טז

והקריב אותה הכהן פי' הראב"ע שקאי על המנחה, וכ"מ לכאורה דהא אמר אח"כ והעמיד את האשה לפני ה', ומ"ש בסוטה (דף ח') אין משקין שני סוטות כאחת דכתיב אותה פרש"י והשביע אותה הכהן, ובנדרים (דף ע"ג) אמר משום דכתיב והשקה, אותה לבדה, אמנם מדברי הספרי מבואר שלמד מן והקריב אותה, וכן מבואר בתוספתא (פ"א דסוטה ופ"א דנגעים) שפירוש והקריב אותה על האשה, ומ"ש אח"כ שנית והעמיד הכהן את האשה כבר פרש"י כדי ליגעה וכן בספרי (סי' נ"ה) מקום שמעמידה בתחלה מעמידה בסוף, וכן מוכרח שעל המנחה היל"ל והניחה לפני ה' שלשון העמדה לא יצדק במנחה, וכבר התבאר באילת השחר (כלל ק') שכ"מ שירמוז גוף הפעול ע"י כנוי הדבוק אל מלת את בא להוציא זולתו שהיל"ל והקריבה בכנוי. עוד בארתי (שם סי' קפ"ז) שכ"מ שיקדים מלת אותו אותה אל שם הנושא בא לדייק, וממה שלא אמר והקריב הכהן אותה מבואר שבא לדייק אותה לבדה לא סוטה אחרת עמה, עוד התבאר (שם סי' קנ"א) ששני פעלים הבאים זאח"ז באופן שהפעל השני משלים וגומר פעולת הפעל הראשון יבא הפעל השני בלא כנוי ואם בא בו הכנוי בא למעט זולתו, וכן פה היל"ל והעמיד לפני ה' ואמר והעמידה, מזה למדו למעט זולתה שהם עבדיה ושפחותיה, ומ"ש לפני ה' היינו בשער נקנור ומובא (דף י"ד) וכבר התבאר באורך בספר התו"ה (צו סי' כ"ו) ומ"ש מכאן אמרו תמיד (כד) פסחים (פ"ב) ועי' בז"א:

יז

ולקח הכהן מים קדושים צוה שיקח מים קודושים והם מי כיור ושיהיו בכלי חרש דוקא שמן הסברא לא נאמר לדמותו למצורע [ששניהם מים חיים לר' ישמעאל שאמר מי כיור מי מעין הם] שיותר נדמה אותו לפרה ששם עפר ומים חיים וא"צ כ"ח. אבל עתה שכתב כלי חרש ידעינן שצריך שיהיה חדשה כמו במצורע, ואין ללמוד מפרה שא"צ חדשה דשם שאני שא"צ כלי חרש. ובגירסת הספרים יש ט"ס ובז"א מחק סוף הברייתא והעקר כמו שהגהתי וקרוב לזה בהגהות הגר"א ומשמע שלמדה בגז"ש. וי"ל שאינו גז"ש ממש דהא אינה מופנה רק ר"ל שדומה יותר אל מצורע מאל פרה וע' בסוטה (דף ט"ו) ובתוד"ה איכא, ובאמת הרמב"ם כתב בה' ט"צ שמה שצריך חדשה גבי מצורע הוא הלמ"מ ואין דנים י"ג מדות מהלכה ובהכרח שגם בסוטה הוא הלכה, וסרה קו' הכ"מ פ"ג מה' סוטה ה"ט:

ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן עפר הוא הנשחק והדק וקרקע הוא אדמת הרצפה והיל"ל מן עפר קרקע המשכן רק שאז הייתי אומר שאם אין עפר תיחוח לא יביא מן החוץ רק יחפור בקרדומות ויעשנו תיחוח, לכן אמר אשר יהיה אף שאינו עתה בקרקע המשכן ויהיה שם בעתיד שיתקן מבחוץ ויתננו בקרקע המשכן כשר, מפני שהמקום מקדשו, וזה ג"כ ברייתא שבגמ' תניא אידך ומן העפר אשר יהיה מלמד שהיה מתקן מבחוץ ומכניס, בקרקע המשכן, איסי ב"ע א' להביא קרקע בית עולמים, שרש"י ז"ל חשב שמ"ש בקרקע המשכן הוא ענין בפ"ע לציין הפסוק הנדרש להביא בית עולמים, וע"כ פי' שא"צ להניחו בקרקע ההיכל וכתב בסוף שבספרי לא תני הכי להך ברייתא. והאמת שמ"ש בקרקע המשכן מוסב למעלה ור"ל ומכניס בקרקע המשכן. והוא כמ"ש בספרי, נותנו למקום, ואיסי בן עקביא מפרש כאלו אמר בקרקע המשכן אשר יהיה, ר"ל בית עולמים שיהיה בעתיד, וכמ"ש הרד"ק במכלול (ד' ליק דף פ"ח ע"ב) שלפעמים לא הקפידו העברים בסדור התבות כמו אף אש צריך תאכלם כל הרע אויב בקדש ודומיהם רבים עיי"ש, ואיסי אומר שלא יביא מתוך קופתו וצריך שיהיה מקרקע המשכן, ואם אין שם יחפור בקרדומות ויעשה עפר תיחוח כ"נ שזה ההבדל בינו לבין הת"ק. וברייתא ראשונה שמביא בסוטה שם היא מסכמת עם ת"ק דברייתא שני' שהוא ברייתא דספרי ופסקה הרמב"ם להלכה:

ומן העפר וכו' ונתן אל המים ובאפר פרה אומר ולקח מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים, ודעת ר"ש סתמא דספרא (סוטה ט"ז: תמורה י"ג תוספתא דפרה פ"ה) שאם נתן עפר בתחלה כשר בדיעבד, וטעמו שס"ל שלכן כתיב שם לשון עפר תחת אפר כדי לדמותו עם עפר דסוטה, שגם בפרה מצותו לכתחלה עפר ע"ג מים, ולדמות סוטה לפרה דשם ממ"ש ונתן עליו מים חיים משמע מים ברישא, וממ"ש מים אל כלי משמע שהמים יהיו בצד הכלי ולא עפר חוצץ בינתים, ולמדינן שיכול לעשות כמו שירצה וה"ה בסוטה, ומ"ש ונתן אל המים כדי שיראה זה הוציאו מפעל נתן והבדלו מן פעל שימה שנתינה צריכה שיעור כמ"ש חז"ל בכ"מ וא"כ צריך שיראה שאל"כ נמחה במים וכאלו אינו ולא יצדק לשון נתינה:

יח

והעמיד הכהן את האשה לפני ה'. היינו ג"כ בשער נקנור רק שהוציאה משם לסבב את הר הבית ליגעה כדי שתודה:

ופרע את ראש האשה פעל פרע בא על גידול השער, גדל פרע שער ראשו, ופרע לא ישלחו, ובא על גילוי שער הראש, ופרע את ראש האשה, ויען שהוא נוול לבנות ישראל בא פעל פרע לכל גילוי שהוא נוול, כמו כי פרעה אהרן פרש"י מענין גילוי, ובספרא מצורע (סי' קנ"ג) וראשו יהיה פרוע לגדל פרע דברי ר' אליעזר ור"ע פי' מגולה, ובספרא שמיני (סי' כ"ט) ראשיכם אל תפרעו אל תגדלו פרע יכול אל תפרעו מן הכובע, ולמד מיחזקאל ופרע לא ישלחו, ור' ישמעאל מפרש מענין גילוי שיגלה שער ראשה, וז"ש כדי לקיים בה מצות פריעה, ר"ל שא"צ לסתור שער ראשה שדי בגילוי ראשה לבד [ומ"ש כהן נפנה לאחוריה, שממ"ש והעמיד את האשה לפני ה' משמע שהכהן אינו לפני ה' רק עומד מאחוריה [כמ"ש ויקרא סי' ל"ו וסי' מ"ב ובכ"מ] שכ"מ שיספר המקום שבו תעשה הפעולה לא יציין מקום הפועל רק מקום הפעולה עיי"ש]. והנה מ"ש ראש האשה הוא נגד חוקי הלשון שאין להחזיר את השם בכל פעם שכבר אמר והעמיד את האשה והיל"ל ופרע ראשה (כמ"ש באילת השתר פרק ט"ו) ודייק ר' ישמעאל שבא להורות שפריעה זו היא מתנגדת נגד מה שהיא אשה, שהאשה אין לך לגלות ראשה, והביא זכר לדבר ממ"ש ותקח תמר אפר על ראשה, ונראה שמפ' אפר כובע הראש וצעיף וכמו ויתחפש באפר על עיניו (מ"א א' כ') שהבתולות הולכות בגילוי ראש (כמ"ש בא"ע סי' כ"א ומג"א סי' ע"ה) ואחר שאנס אותה כסתה ראשה, ובכ"ז הוא רק זכר לדבר כי יש לפרש אפר ממש כפי' המפ', [ובמשנה סוטה [דף ז"] שסותר את שערה וקורע את בגדיה, ובגמ' ת"ר ופרע את ראש האשה אין לי אלא ראשה גופה מנין ת"ל האשה, א"כ מה ת"ל ופרע את ראש מלמד שהכהן סותר את שערה, מפרש פרע שעוסק בשערה לסתרם, כמ"ש שיוצאה בהינומא וראשה פרוע (כתיבות טו) שהיא סתירת השערות שבזה נכלל העסק בהפרע שהם השערות וסתירתם שפעל פרע כולל גם סתירת הדבר והריסתו בפרוע פרעות בישראל [שופטים ה"] כי הפריע ביהודה (דברי הימים ב כ״ח:י״ט) שקליעת השערות נדמה כבנין כמ"ש ברכות ס"א ובכ"מ ויבן ה' אלהים את הצלע שקלעה הקב"ה לחוה, שקורין לקלעיתא בניתא, והפריעה היא סתירת השערות, ובזה מפרשים מה שהזכיר שם האשה, שבא ללמד שלא נפרש ופרע על גילוי השער לבד רק על סתירת השערות שזה מיוחד רק באשה ששערותיה קלועות לא באיש. משא"כ גילוי השער נוהגת בכל ראש לא בראש אשה לבד. ומזה הוציא שהגילוי לבד אינו דוקא בראשה לבד כי מגלה גם גופה, וחוץ מזה מוסיף בראשה שפורע מה שהוא מיוחד באשה לבד שהיא סתירת השערות], ור' יהודה ס"ל שפעל פרע כולל גם הנוול שגידול השער וגלוי' הי' לנוול [שע"כ אסרו פריעת ראש במקדש והצריכוהו במצורע] וא"כ אם שערה נאה לא היה מגלהו שזה לא נכלל בצווי ופרע את ראש וריב"ב סובר שאין לנוולה ופריעת ראשה היה שלא בפני העם ואף אם שערה נאה כי אין הכונה לנוולה רק לקיים מצות התורה וחכמים חולקים עליו בזה, ומ"ש אחד האנשים ואחד הנשים במשנה [דף ז"] כל הרוצה לראות יראה וכל הנשים מותרות לראותה ומפרש רבא [שם דף ח"] נשים חייבות לראותה שנא' ונוסרו כל הנשים ר"ל שצריך להנקד נשים מוּתְרוֹת ר"ל חייבות:

ונתן על כפיה את מנחת הזכרון, מפרש בסוטה (דף יד) דסבר משקה ואח"כ מקריב מנחתה, וא"כ היו על כפיה גם אחר השקאה שכבר נמחקה מגלה ואא"ל שהיה ליגעה כדי שלא ימחק השם כמו שפרש"י בחומש רק כדי שתודה ולא תשתה ועז"א ק"ו וכו' ותחלה א' מנחת קנאות מנחת זכרון כי עיקר הבאת הבעל היא מחמת הקנאה, ופה הקדים זכרון לקנאות כי הכהן מכוין יותר שיהיה זכרון לטובה ולזכות:

וביד הכהן יהיו מי המרים ר"ל כשהם ביד הכהן יתן לתוכם דבר מר כמ"ש בסוטה (דף כ'). ופי' מי של דברים המרים, ולפי' השני בא סמוך במקום מוכרת כמו בני שלשים ר"ל מים המרים, וקראם כן ע"ש סופם:

יט

והשביע אותה הכהן למה חזר שם הכהן, פי' מפני שהיינו טועים, שה"ה אם נשבעת מאליה דהא בשבועת העדים כתיב ושמעה קול אלה ובכ"ז חייב אף בנשבע מפי עצמו, וכן בשבועת ביטוי מפורש נפש כי תשבע, ולכן חזר שם הכהן וכפל (בפסוק כ"א) והשביע הכהן שיהיה דוקא ע"י הכהן:

ואמר אל האשה יש פה זרות גדול, כי מבואר אצלנו שאין מדרך הלשון להחזיר את השם בכל פעם רק ירמזנו על ידי כנוי, ועכ"פ גם במקום שיזכיר שם הפעול כמו בתחלת ענין יזכירנו בפעם הראשון ואח"כ יבא בכנוי, ופה בא זרות גדול שאמר תחלה והשביע אותה ואח"כ הזכיר שם האשה, מזה דרשו חז"ל בספרי ובסוטה (דף למ"ד) שבא ללמד שיאמר אל האשה ביחוד היינו כפי הלשון שהיא מבינה, ור' ישמעאל אומר שזה נדע ממ"ש ואמרה אמן, שלא יצדק אמירת אמן על דבר שאינו יודע ענינו, וא"ל שאמירת אמן הוא על האלה שבפסוק כ"א לא על השבועה שבפסוק י"ט, ורק האלה צריך שיאמר בלשון שמבינה לא השבועה, דהא אמר יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך והיא אומרת אמן גם על השבועה כמו שיתבאר, ופי' ר' ישמעאל שמ"ש ואמר אל האשה, פירושו וכבר אמר קודם השבועה שתחלה היה צריך לאמר לה וללמדה סדר השבועה, ואח"כ משביעה, וא"כ שעור הכתוב ואמר אל האשה והשביע אותה, ובזה בא שם האשה כדין, כי מ"ש ואמר אל האשה הוא תחלת המאמר. ומ"ש שהכהן מלמדה סדר השבועה הוא מ"ש בסוטה (דף ל"ב ע"ב) ת"ר משמיעין אותה בכל לשון שהיא שומעת על מה היא שותה ובמה היא שותה על מה נטמאת וכו' שלא להוציא לעז על מים המרים עיי"ש:

אם לא שכב איש אותך שעור הכתוב אם לא שכב איש אותך תחת אישך, ובאשר יצויר ששכב איש אותה באונס או בשוגג לכן הוסיף ואם לא שטית טומאה שאם לא שטית טומאה בשכיבה זו שלא היה במזיד וברצון לא חל השבועה (ובחנם נדחקו המפ' בזה). ומ"ש הנקי פי' הראב"ע שבא צווי במקום עתיד כמו ומות בהר, ר"ל תהיה נקיה, וממילא מכלל הן אתה שומע לאו רק שפותחים בזכות, וס"ל להת"ק כמ"ש במשנה דסוטה (דף ז') שקודם שנמחקה מגלה מאיימין עליה שלא תשתה, ור' ישמעאל ס"ל שמ"ש הנקי הוא צווי שמצוה לה שאם היא טהורה תנקה א"ע מן החשד ע"י שתית המים המרים ולא תמנע מלשתות, וממילא נשמע שאם אינה טהורה לא תשתה ותחנק בגרונה שלא יכנסו המים לתוכו, ומבואר שר' ישמעאל סובר שגם קודם מחיקת המגלה יש לדבר על לבה שתשתה שלא כשטת הגמ' (שם ע"ב), והגמ' לא רצה לתרץ מה שמקשה מברייתא שא' שמאיימין עליה שתשתה שברייתא זו ר' ישמעאל היא כי רצה לקיים הברייתא כפי ההלכה, שלא פסקינן כר' ישמעאל:

כ

ואת כי שטית טומאה כבר פרשנו בסי' הקודם שמ"ש ולא שטית טומאה היינו שלא נטמאה ברצונה, ובזה י"ל שכן מ"ש כי שטית טומאה שפי' ברצון כמ"ש בירושלמי (פ"ק דסוטה ה"ב ופ"ד ה"ז) תחת אישך פרט לאונסין י"ל ה"ה שממעט שלא כדרכה שזאת לא תהיה ברצונה לרוב, ובפרט שממ"ש ושכב איש אותה י"ל שממעט שלא כדרכה. שזה ההבדל בין שכב אותה ובין שכב עמה (כנ"ל סי' ל"ט), לכן הוסיף וכי נטמאת, והיא נטמאה גם בשכיבה שלא כדרכה כמו שלמד בסנהדרין (דף נ"ד) מן משכבי אשה. והנה לשון נתן שכבתו מציין שכיבה שאינה ראויה להוליד, שכן נמצא לשון זה בביאת בהמה, ובכל בהמה לא תתן שכבתך (אחרי י"ח כ"ג וקדושים כ' ט"ו) שהבהמה אינה מתעברת מן האדם, ונמצא ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע (אחרי שם) הוסיף לזרע, ומפורש ביבמות (דף נ"ה) שבא למעט משמש מת, כי מלשון לא תתן שכבתך הייתי אומר אף משמש מת שאין ראוי להוליד, [וגבי בהמה למדינן לפטור משמש מת מיתר עריות], וי"ל שתפס בא"א לשון זה כי חייב אף אם הם עקרים וזקנים שאינן ראוים להוליד כל שמשמש באבר חי, וע"כ פה שאמר ויתן איש בך את שכבתו מרבה את הסריס, ומובא בירושלמי פרק ארוסה, ובש"ס (דף כ"ו) אמר שמואל שחוץ מקנאים על ידו ופוסל בתרומה (ובק"א בשו"ת שער אפרים הקשה עמ"ש הרמ"א בא"ע (סי' כ') דכל שאין חיוב מיתה על ביאת איסור אין האשה נאסרת על בעלה והלא שחוף ומשמש באבר מת פטור ממיתה כמ"ש הרמב"ם (פ"א מה' א"ב) ומקנאים על ידו, ולק"מ דבהשקאה משביע ויתן איש את שכבתו שכולל שכיבת הסריס, וביבמות (שם) אמר ששכבת זרע שנאמר בא"א ממעט משמש באבר מת, וש"ז האמור בש"ח ממעט שלא כדרכה וש"ז שאמר בסוטה ממעט קנא לה דרך אברים דה"א בקפידא דבעל תליא והא קפיד, ולמה לא אמר שגם בסוטה ממעט אבר מת, אך שבסוטה משביע גם על הסריס כמ"ש ויתן איש בך את שכבתו, וא"א למעט אבר מת רק קנא דרך אברים, אבל אבר מת נכלל במ"ש את שכבתו, והרי בנדה (דף מ"ג) אמר לחד לישנא דשמואל דש"ז שאינו יורה כחץ אע"ג שאינה מזרעת טמויי מטמאה שנא' אשר לא יהיה טהור מקרה לילה אפילו קרי בעולם אע"ג דשם כתיב שכבת זרע, הרי שבדרך ההרחבה יקרא ש"ז ויצדק ואשה אשר ישכב איש אותה ש"ז, אחר שגלי קרא, וה"ה גבי סוטה גלי קרא שאחר קנוי וסתירה המים בודקים אותה שבקפדת הבעל תליא ואכמ"ל בזה יותר. ואחר שבמ"ש ויתן איש בך את שכבתו כולל גם שכיבת הסריס מבואר שמ"ש מבלעדי אישך שר"ל בלעדי שכיבת אישך, שה"ה שכיבת הבעל מקרי שכיבה אף שהוא סריס ולאו בר זריעה וכמו שפרש"י בסוטה (דף כ"ו), וא"צ למ"ש רש"י במשנה שאשת סריס מיירי שנסתרס לאחר שנשאה, שגם אם היה סריס בשעת נשואין מקיים בו שקדמה שכיבת בעל, ששכיבה מקרי, וכבר כתב ע"ז בחדושי הלכות שאינו מדברי רש"י רק גליון עי' במ"ל פ"ב ה"ו:

כא

והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה זה בא כמאמר מוסגר, ושעור הכתובים ואת כי שטית טומאה וכו' יתן ה' אותך לאלה, ובעבור אריכות התנאים חזר פעם אחרת ואמר והשביע הכהן את האשה ולפרש שהוא שבועת אלה כ"כ הרמב"ן. וזה כמ"ש הריטב"א שבועות (דף לו) שמ"ש בקדושין (דף סב) אם שכב הנקי ואם לא שכב תנקי הוא אליבא דרב בסוטה (דף ית) ששתי שבועות הן, אבל לדידן שהוא שבועה אחת א"צ לכל זה, כי יש בשבועה זו תנאי כפול אם שכב הנקי ואת כי שטית יתן ה' אותך לאלה, שכ"ז שבועה אחת. וכן ברמב"ם (פ"ג מה' סוטה ה"ז) ואומר לה אם לא שכב וכו' הנקי ואת כי שטית וכו' יתן ה' אותך לאלה, הרי שכ"ז שבועה אחת בתנאי כפול כדינו, שלא הזכיר שיאמר ואם לאו חנקי. אולם יקשה לפ"ז למה חזר שנית והשביע הכהן את האשה בשביעת האלה הלא כבר אמר והשביע אותה הכהן שמוסב על כל השבועה בשני התנאים שבה, פי' חז"ל שבא ללמד שתנאי הראשון של השבועה נקרא בשם שבועה ותנאי השני נקרא שבועת האלה כי בתנאי זה מזכיר קללה שבא ללמד שבכ"מ שנזכר בתורה שבועה כמו בשבועת הפקדון שאמר ונשבע על שקר ובשבועת הדיינים שכתוב שבועת ה' תהיה מן שניהם, גם האלה בלא שבועה הוא בכלל שבועה. דלזה חלק את השבועה וקרא חלק הראשון שאין בו אלה בשם שבועה לבד, ותנאי השני שהוא אלה לבד קורא בשם שבועת האלה ללמד שגם אלה לבד נקרא בשם שבועה ובכ"מ שכתוב לשון שבועה יוכל לקבלו בלשון ארור וכמ"ש בשבועות (דף לו) ארור בו קללה בו שבועה דכתיב ויואל שאול לאמר ארור האיש וכתיב בהשביע אביו את העם. ועדיין לא ידענו שבמקום שכתוב לשון אלה כמו בשבועת העדות שכתוב ושמעה קול אלה שגם שבועה בלא אלה בכלל אלה, ועז"א יתן ה' אותך לאלה ולשמעה בתוך עמך שהקדים אלה לשבועה שלא כסדר השבועה דכאן שהקדים את השבועה אל האלה להורות שגם תנאי הראשון שהוא שבועה בלא אלה דינו כאלה ובמקום שכתוב אלה גם שבועה בכלל. ובזה תבין אורך לשון הברייתא שלפנינו שהגר"א מחק חצי הברייתא שנראה לו שהוא אריכות לשון. ולפמ"ש הם שני למודים, [א] על מקום שכתוב שבועה שגם אלה בכלל, [ב] על מקום שכתוב אלה ששבועה בכלל. וממ"ש ללמד שצריך שבועה בשם מבואר דאתיא כר' חנינא בר אידי, וגם בזה יש שני למודים שהלמוד הא' הוא ששבועה הוא בשם וזה למד משבועת השומרים דכתיב שבועת ה' תהיה מן שניהם שהוא שבועה בשם והלמוד שאלה הוא בשם למד מפה שתנאי של האלה הוא בשם וכן תמצא במכלתא משפטים (סי' קמז וסי' קנז) ששבועה בשם למד ממ"ש שבועת ה' תהיה בין שניהם. ומ"ש ומה אלה ביו"ד ה"א צריך למחוק ועי' בשבועות שם וע' בספרא ויקרא (סי' רצג) ומש"ש:

לאלה ולשבועה בתוך עמך מ"ש ועמך שלום, כן פי' חז"ל תמיד בספרא ומכלתא בכ"מ שכתוב ונכרת מקרב עמו ועמו שלום ופרשתיו צו סי' קלב. ומ"ש בתוך עמך כי זה עונש יותר כבד אם מתנוול בתוך עמו המכירים אותו, וממה שאמר שנית (בפסוק כז) והיתה לאלה בקרב עמה מדייק שמציין על עת שישבו על אדמתם, שמלת קרב העם מציין שהם מקובצים במקומם לא בזמן הגולה:

כב

לצבות בטן ולנפיל ירך ממה שלא אמר בכנוי בטנך משמע שבא לכלול כל בטן שעסק בעבירה וכולל גם בטנו וירכו של בועל, ורש"י ז"ל בפי' כתב בטנו וירכו של מעל או אינו אלא של נבעלת כשהוא אומר את ירכך נופלת ואת בטנך צבה הרי של נבעלת אמור, מבואר שכן היה גירסתו בספרי ומה במדרש רבה והגר"א הגיה כן את הספרי אולם ברייתא זו מובא בסוטה ושם גריס כגרסתנו. ונראה שהספרי רצה ללמוד מזה גם מ"ש בסוף דבריו כשם שהפורענות פוקדתה כך פוקדתו ר"ל ששניהם שוים לצבות בטן תחלה ואח"כ לנפיל ירך אע"ג שבקללה הזכיר תחלה ירך ואח"כ בטן, ואם לא יביא הפסוק וצבתה בטנה ונוכיח בטנו וירכו של בועל ממ"ש את ירכך נופלת נאמר עכ"פ שאין הפורענות פוקדם בשוה שנבעלת ירך תחלה והבועל בטן תחלה, לכן הביא פסוק וצבתה בטנה שמזה מוכח שני דברים [א] שמ"ש לצבות בטן זה בטנו של בועל [ב] כשם שהפורענות פוקדתה ר"ל ששניהם בטן ואח"כ ירך:

ואמרה האשה אמן אמן כפל אמן על האלה ועל השבועה ועל מה שמגלגל עליו מאיש אחר ובעודה ארוסה או שומרת יבם ור"מ ס"ל שמשביעה על העתיד וחכמים חולקים עליו וכ"ז מובא בסוטה [דף יח], וע"ש הואיל ונאמר שבועה בתורה סתם וכו' כבר נתבאר בסי' ס"ג, והביאו כאן שנית מפני שחושב שלמדינן מכאן ג"כ שצריך שיענה אמן ושגלגול שבועה דאו' כמו שמבואר בקדושין (דף כז). אמנם מ"ש אבא חנן אומר משום ר"א זה מובא במכלתא משפטים (סי' קצו) לא תשא שמע שוא אבא חנן אומר משום ר' אלעזר להביא שבועת הדיין וכו' כמ"ש כאן, וצריך להגיה פה לא תשא שמע להביא את שבועת הדיינים וכו', ר"ל שלא מכאן למדינן רק מלא תשא שמע שוא:

כג

וכתב את האלות האלה הכהן כנוי הרומז האלה בא להוציא שלא נחשוב שיכתב האלות הידועים בתורה, כגון אלות שבמשנה תורה. והנה כללתי בס' התו"ה ויקרא (סי' ד') שלעולם לא יבא שם הפעול לפני שם הפועל, ופה יצא מן הכלל שהיל"ל וכתב הכהן את האלות, וגם שם הכהן מיותר שכבר אמר והשביע אותה הכהן, ופי' חז"ל שמצאנו שיאמר וכתב ע"י שליח כמו וכתב לה ספר כריתות וכתב לו את משנה התורה שכשר ע"י שליח, כמ"ש באילת השחר (כלל טז) שיש פעלים שיתיחסו אל האדם המצוה לעשותם אף שאינו עושה בעצמו, לכן בא שם הכהן בסוף שדינו כאלו כתוב שני פעמים הכהן, שאם יכתוב וכתב פי' וכתב הכהן הנזכר למעלה ומוסיף שנית הכהן דוקא לא אחר וכמ"ש הרמב"ם [פ"ד מה' סוטה ה"ח] שאם כתבה ישראל פסולה:

וכתב בספר ומחה יש הבדלים בין ספר ובין מגלה ובין אגרת, הספר הוא הנכתב להיות קיים לעולם כמ"ש בא כתבה על לוח אתם ועל ספר חוקה (ישעיה למ"ד) עמש"ש בפי' שם, והיה ענינו ידוע שהיו כותבים על הקלף המעובד ומשרטטים אותו, לא כן האגרת והמגלה והלוח, וע"כ אמר ר' ישמעאל (סוטה דף טז) בג' מקומות הלכה עוקבת מקרא התורה אמרה בספר והלכה בכל דבר, ואמר במגלה (דף יט) נקראת ספר ונקראת אגרת וכו' עיי"ש, וע"כ אמר אין כותבים על הלוח וכו' ומובא בסוטה (דף יב) עיי"ש, ובמ"ש ומחה שענינו על המחיקה עד שאין רשומו ניכר מבואר שצריך כתב שיוכל למחות וכמ"ש בסוטה שם ובעירובין (יג), ומזה הוציא ק"ו לספרי מינים, והפלוגתא שלדעת ר' ישמעאל קודר האזכרות ולדעת ר"ע שורפן. לפמ"ש הרמב"ם [פ"ו מה' יסודי התורה ה"ח] שס"ת שכתבו אפיקורוס שורפין אותו עם האזכרות שבו מפני שלא כתבם לשמן וכמ"ש בהגמ"י (שם ה"א) בשם הרא"ם דאם לא קדש את השם מותר למחקו וכ"ד הרבה מן הפוסקים וזה מפני שפסקו כר"ע שהלכה כוותי' וכר' טרפון בשבת (דף קטז) ועיין בשו"ת שב יעקב (סי' נד) ור' ישמעאל בכאן ור' יוסי בשבת (שם) יסברו דשם שנכתב שלא בקדושה אסור לאבדו שכן דעת הפר"ח, וע"כ אמר שקודר לא שורף, ובספרי ראה (פיסקא סא) על לא תעשון כן לה' אלהיכם ס"ל לת"ק שהוא אזהרה לנותץ אבן מן ההיכל ור' ישמעאל ס"ל שהוא אזהרה למוחק השם. ואם נאמר כדעת הרא"ם שם שפליגי, י"ל שלכן מחמיר ר' ישמעאל יותר במחיקת השם אף שלא נכתב בקדושה, ואכמ"ל, ומ"ש ומחה אל מי המרים והיה די לומר אל המים, למ"ש בספרי למעלה לחד מ"ד שנקראו מרים המאררים על שם סופם, באר שעתה ע"י מחיקת השם בתוכם יתחדש בהם טעם מרירות:

כה

ולקח הכהן מיד האשה כבר בארתי (ויקרא סי' כט) שכ"מ שכתוב ידו ממעט שליח עיי"ש, ומזה הוציא שאם פרסה נדה לא היתה שותה ואין הטעם מפני שמטמאה את המנחה דהא היתה מנחה חרבה ולא הוכשרה לקבל טומאה וחבת הקדש דרבנן רק מצד שא"א שתמצא בעזרה לתנופה ולקחת המנחה מידה:

והשקה את האשה ברייתא זו היא הברייתא המובא בסוטה (דף יט עב), וצ"ל רש"א וכן הגיה הגר"א [כי לגי' וחכ"א א"א לפרש כמו שהתלבט בזה בז"ר ובז"א] ושניהם ס"ל דמביא מנחתה ואח"כ משקה כמ"ש ואחר ישקה, ומ"ש והשקה קודם הבאת המנחה, פי' שמאז מוכנת להשקותה (שמצאנו כמה פעלים שמורים שמוכן אל הפעולה כמ"ש באילת השחר כלל י') והוא לר"ע שמאז מוכנת אל ההשקאה לענין שאינה יכולה לחזור בה כי כופין אותה לשתות, ולר"ש פי' שמוכנת אל ההשקאה שאם השקה קודם המנחה כשרה. ור"ש דייק כפל ואחר ישקה עם והשקה בתרא. ומפרש ואחר ישקה היינו שדברים הקודמים מעכבים, והשקה בתרא מלמד שאם נמחקה מגלה אחר הקטרה משקים אותה בעל כרחה. ובגמ' אמר עד שלא נמחקה מגלה אלא מאי משקה לה אמר רב אשי לא נצרכה אלא לרשומו ניכר. ולפ"ז מ"ש ג' דברים מעכבים [שמ"ש עד שלא קבלה את השבועה כדי נסבה כמ"ש בגמ"] אינם דומים שאם רשומו ניכר פסול אפי' דיעבד ואם הקדים השקאה למנחה כשר בדיעבד לר"ש, וזה יובן ע"פ הכלל שיסדתי באילת השחר (כלל תקע"א) שיש הבדל בין אחר ובין אחרי ואחר כן, שמלת אחר מורה סמיכת הדבר אחר דבר אחד קודם לו, אבל מלת ואחרי כן מורה סמיכת הדבר אחר מעשים רבים, וכן דעת ר' שמעון שאמר בנזיר (דף מו) כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות ביין, שמפ' ואחר ישתה הנזיר אחר מעשה יחידי. ולפ"ז מ"ש כאן על ואחר ישקה שלשה דברים מעכבים סותר הכלל הזה דהא מלת ואחר בלתי מציין רק מעשה יחידי, אך דהא ואחר ישקה מציין שמעשה הקודם מעכב למעשה השני, וזה אינו פה לר"ש דהא הבאת המנחה אינו מעכב בדיעבד דהא למד מן והשקה קמא שאם השקה קודם הבאת המנחה כשר, ולכן חדש ר"ש שיש כאן דבר אחד מעכב גם בדיעבד שהוא מחיקת המגלה ועליה יצדק מלת ואחר בעצם, כי זה מעכב, ועז"א שלשה דברים מעכבים בסוטה שר"ל שמלת ואחר מציין בעצם אחר שנמחקה מגלה [כי קבלת השבועה כדי נסבה] שזה מעכב ואגב ידעינן הקרבת הקומץ שמעכב לכתחלה דהא סדר הקרבת המנחה קודם השקאה שזה לענין לכתחלה, ומ"ש ואין מגלתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת וכו' הוא ענין אחר ומובא בסוטה (דף כ"ף ע"ב) ומפ' דת"ק סבר ועשה לה לשמה קאי אכתיבה ור' אחי סובר דקאי אמחיקה, ומיירי שהסוטה השניה קבלה עליה השבועה קודם כתיבת המגלה דבשני כהנים משקים ב' סוטות כמ"ש בסוטה (דף ח):

והניף את המנחה כבר למדנו ממ"ש את חזה התנופה ואת שוק התרומה אשר הונף ואשר הורם, שכ"מ שכתוב תנופה היה גם הרמה וכן בהפך כמו שהתבאר בספרא (צו סי' קמח) עי' בפי' שם ומ"ש לפני ה' במזרח היינו בכ"מ שכתוב לפני ה' אצל תנופה כמ"ש בספרא (צו סי' קמט מצורע סי' מה ומנחות דף סא) ובארתי באורך בתורה אור (צו סי' כו):

והניף זו תנופה ודינו ככל התנופות שכהן מניח ידו תחת יד בעלים, והקריב הוא הגשה בקרן דרומית מערבית כמ"ש (צו סי' כו), ומ"ש (כו) וקמץ את אזכרתה הוא הקטרת הקומץ, ומ"ש ואחר ישקה התבאר בסי' עיי"ן:

כז

ובאו בה המים המאררים למרים כבר אמר זה (בפסוק כד), וכפל הדבר לדייק שמ"ש ובאו בה הוא דוקא ומוסיף עמ"ש ובאו במעיך, כי אח"כ יתפשטו בכל גופה, וז"ש שאר אברים מנין, וחזר וצבתה בטנה ללמד שבכ"ז יתחיל תחלה בבטן וירך שהתחילו בעבירה:

כח

ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא מ"ש וטהורה היא מיותר. ומפרש ר' ישמעאל שר"ל אם היא טהורה גם בעיני העולם לא אם יצא עליה ש"ר שאז אין המים בודקים אותה, וזה עצמו הברייתא המובא בסוטה (דף וא"ו ע"ב), וטהורה ולא שי"ל עדים במדה"י, וטהורה ולא שתלתה לה זכות, היא ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה, שזה מ"ש שיצא עליה שם רע, שאז אין המים בודקים, ויש קיצור שה"ה שממעט אם י"ל עדים במדה"י, שאז אינה טהורה בפני העולם וכן אם תלה לה זכות שאינה טהורה באמת ורשב"י חולק וס"ל שהזכות אינו תולה כנ"ל מפני שא"כ אתה מוציא לעז על הטהורות ששתו וכו'. ולפ"ז לא ס"ל ג"כ הא שיש עדים במדה"י וכשטת הגמ' (שם עא) לר"ש מדזכות לא תליא עדים נמי לא תלו, וע"כ מפרש מ"ש וטהורה היא היא תשובת התנאי אם לא נטמאה אז אחר ששתתה מים המרים טהורה היא ונקתה ובא ללמד שקודם השתיה היתה טמאה ודאי אע"ג שהיא ספק וללמד שכ"ש כשנבעלה ודאי ולא התרו בה שצריך לגרשה בגט, ור' ישמעאל לשטתו שלמד למעלה (סי' מה) ממ"ש והיא נטמאה והיא לא נטמאה שלעולם אין משקין אלא על הספק ולמד מסוטה לספק שרץ וא"צ לזה למוד של וטהורה היא ור"ש לשטתי' שס"ל (בנדה דף ג) שבסוטה אינו ספק מפני שיש רגלים לדבר ולא למדינן ממנה לספק שרץ, ולא פי' כר' ישמעאל שמ"ש והיא נטמאה והיא לא נטמאה היינו שהוא ספק, ולכן למד ממ"ש וטהורה היא, שעד עתה הגם שאינה טמאה אינה ג"כ טהורה ודאי רק ספק והבן. ועוד מפרש שמה שכפל וטהורה היא מלמד שהיא טהורה לכל הדברים שנאסרה להם תחלה והוא למעל ולתרומה:

ונקתה ונזרעה זרע מ"ש ונקתה היינו מן העונש שלא תאמר שיגע בה האלה לרעה כמ"ש שקללת חכם אפי' על תנאי היא באה, וז"ש ונקת' מן האלות וכן שלא תאמר שאף על שבועת אמת יש עונש ועז"א ואף מן השבועה, ומ"ש ונזרעה זרע, פי' ר"ע שאם היא עקרה נפקדת, ור"י פי' שר"ל שתוליד כדרך הרגיל בלא צער כמ"ש וגדר פעל זה (תזריע סי' ג), ובברכות (דף לא) גריס ומהפך דברי ר"י לר"ע ולא משמע כן ממה שדריש זה שם על אם ראה תראה אם ראה מוטב וכו' ור"י ס"ל בכ"מ דלא דרשינן מלות כפולות כמ"ש במ"ר בכ"מ. ומ"ש ד"א מובא בסוטה (דף כו) שזה דעת ר' שמעון בן אלעזר דאילונית לא שותה, ומ"ש מפני שיצא לדון בדבר החדש מחקו הגר"א:

כט

זאת תורת הקנאות כבר בארתי בפי' התו"ה (שמות) שר' יאשיה ס"ל דכ"מ שאומר זאת תורת בין בתחלת הענין בין בסוף מלמד שהוא תורה נוהגת לעולם, וכן דעת ר' יהודה סתמא דספרא בכ"מ שאומר זאת תורת אמר בספרא לבית עולמים, וזה כמ"ש התוס' בסוטה שלר' יהודה נוהג מנחת סוטה בנוב וגבעון ובזבחים אמרו להפך, ועיין במ"ל פ"א מה' ק"פ ודברתי מזה במק"א וע"כ אמר ר' יאשי' שמ"ש זאת תורת הקנאות מרבה לדורות היינו בנוב וגבעון כמ"ש במד' רבה בפי', ור' יונתן חולק במכלתא שם וכן פה ולקמן וס"ל שלא בא לרבות רק שסדר הלשון כ"ה לחתום הדברים כלשון זה, וה"ה שכן ס"ל בזאת תורת שבא בתחלה כמ"ש שם במכלתא, והיינו שר' יונתן ס"ל דאין מנחה בבמה:

אשר תשטה אשה תחת אישה וכו' או איש מפרש רש"י שמלת או בא במקום אם כמו או נודע כי שור נגח הוא, כלומר אם איש קנאי הוא, ובאמת כבר בארתי בהתו"ה (ויקרא) שחז"ל לא רצו בזה לפרש מלת או כמלת אם, ופירשוהו כפשוטו, וס"ל לר' יאשיה שמ"ש אשר תשטה אשה תחת אישה מדבר בצד שלא קנא לה הבעל כגון אשת חרש ואשת שעמום רק הב"ד קנאו לה להפסידה כתובתה, ומדבר בשני צדדים, אשר תשטה בלא קנוי הבעל או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה היינו אם אינו חרש ושעמום וקנא בעצמו, [נ"ל שמ"ש דברי ר' יאשיה מוסב גם על דרוש זה ומיושב קו' התוס' (דף כד ע"ב) ד"ה ור' יונתן תימא האי רבויא לר' יאשי' מנ"ל] וממ"ש תחת אישך מוציא ארוסה [כ"ה בגמ' וכצ"ל בספרי] שהארוסה אינה תחתיו וברשותו, וממ"ש איש איש כי תשטה אשתו מרבה כל איש אף יבם, וס"ל שזה נקראת תחת אישה דלא מחסרה מסירה לחופה ובפרט למ"ש בגמ' (שם) שמיירי שבא עליה יבם שאז אף לשמואל כבר קני לה לענין שצריכה גט ושיורש את נכסי אחיו וכ"ש לרב, ובדברי ר' יונתן צ"ל תחת אישך להוציא את היבמה כמו שהוא בגמ', ומ"ש התוס' (שם) להק' דהקישא דאשה לאיש לר' יונתן מנ"ל, י"ל שס"ל כר"ע עפ"י מה שפרשתי דבריו למעלה (סי' לו):

ל

או איש אשר תעבר כבר אמרנו (סי' עז) שמלת או זרה וגם שהם דברים יתרים ללא צורך, ופי' חז"ל שהם שמ דברים תחלה אומר זאת תורת הקנאות אשר תשטה אשה, מדבר בעת שטייתה מדרך הצניעות שאז התורה הוא וקנא את אשתו היינו שרשות בידו לקנאות ולא חובה כדעת ר' ישמעאל, ואח"כ אמר או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ר"ל או בצד שני שכבר קנא אז מתחיל עליו חובה ולא רשות שאז חובה עליו להעמיד את האשה לפני ה' ושהכהן יעשה לה את כל התורה הזאת ורק אם עשה לה התורה הזאת אז ונקה האיש מעון, ואם לאו אינו מנוקה מעון. והנה בסוטה (דף כה) פליגי בה רב אחא ורבינא בעל שמחל על קנויו לאחר סתירה אם מחול או לא ואף למ"ד מחול י"ל דאינו מנוקה מעון:

לא

ונקה האיש מעון פי' שאין עליו עונש לא בצד שהיא טהורה שיענש על שנוול בת ישראל בחנם לא בצד שהיא טמאה שיענש על ששמש עם הטמאה או על שהרג אותה ע"י קנאתו, ומ"ש והאשה ההיא תשא את עונה, מפרש ר' שמעון בן עזאי שגם אם היא טהורה תשא עון על שהביאה לידי כך שנמחק השם על ידה, ור"ע [ויותר טוב לגרוס רבי שכן אמר בשמו בסוטה דף כב] אומר שמדבר בצד שהיא טמאה ותלה לה זכות שבכ"ז תשא את עונה ותמות במיתה זו:

ונקה האיש מעון עוד פי' חז"ל שהוא מאמר תנאי ור"ל ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת ונקה ר"ל אם עשה לה הכהן כל התורה הזאת והאיש מנוקה מעון אז האשה ההיא תשא את עונה אבל אם יעשה לה התורה הזאת והאיש אין מנוקה מעון הזה אין המים בודקים אותה, ועי' מ"ש בזה למעלה (סי' לו):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.