מחצית השקל/אורח חיים/תרל

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תרל

(א) מ"א פסקא המתחלת אמרי' בסכ' כו' וכתב התוס' ס"ל דאמרינן ב' כהלכתן. ר"ל דאותו פס ד' מוקי תמור' דופן א' מהני שני דפנות דבעי' כהלכתן והיינו דליכא רק דופן א' שלם דלא כהר"ן שמביא אח"ז:

וכתב מהרש"א דהיינו לר"י בר"י כו' רצה ליישב הברייתא שהביא התו' שם דתניא בסכה דף ז' דופן סכה כדופן שבת. ובלבד שלא יהי' בין קנה לחברו ג' טפחים:

ור"ל דמותר לעשות כל מחיצות הסכה ע"י קנים ושלא יהי' בין קנה לחברו ג' טפחים. דמחיצ' של שתי לחוד מהני ועז"כ מהרש"א והיינו לר"י בר"י. דשם בערובין דף ט"ז ע"ב פליגי ר' יודא ור"י בר"י. ביחיד או שיירא דהיינו ג' בני אדם ששבתו בבקעה והקיפו מחיצות לטלטל ע"י ועשו המחיצות ע"י קנים שאין בין אחד לחברו ג' טפחים דהיינו שתי. או ע"י חבלים לרחבו ואין בין חבל לחברו ג' טפחים דהיינו ערב. ס"ל לר' יודא בין לאדם א' ובין לשנים לא הותר לטלטל ע"י מחיצות גרועות הללו כ"א סאתים ר"ל שלא יהי' ההיקף מחזיק יותר מבית סאתים. אבל אם היו ג' בני אדם שאז נקראים שיירא הותר להם להקיף ע"י מחיצות גרועות הנ"ל כל צורכן:

ור"י בר"י ס"ל דאפי' לשיירא לא הותר כל צורכן כ"א סאתים לכ"א דהיינו בצירוף שש סאה:

ופסק שם רב נחמן כר' יודא. וס"ל להתוס' דסכה יש לה דין שיירא דמה שהותר בשיירא כדי צורכן אפי' יותר מסאתים לכ"א. כ"כ יש להתיר בסכ' משום מצות סכה. אם כן לר' יודא דס"ל וקי"ל כוותי' דמתירים לשייר' מחיצות גרועות דהיינו של שתי או של ערב כל צורכן ה"ה בסכ' אפי' ליחיד וכוותי' אתי' ברייתא דלעיל דף ז' דמתיר בסכה מחיצ' של קנה קנה והא דהצריך ר"א פס ד' ולא סגי בקנים. כקושיות התוס' דרצה ליתן תיקון גם לר"י בר"י אע"ג דלא קי"ל כוותיה. ולר"י בר"י כיון דאפי' בשיירא לא הותר כל צורכן ע"י מחיצות גרועות. ה"ה דלא הותר בסכ':

אבל מחיצ' של ערב כו' ר"ל ובא ליישב מ"ש התו' שם לפני זה ד"ה מ"ד כו' אהא דאמר ר"ח מחצלת ד' ומשהו מותרת בסכ' משום דופן. והיכי עביד תלה לה באמצע פחות מג' טפחים למט' סמוך לקרקע ופחות מג' למעל' סמוך לסכך והיינו דין המוזכר בסעיף ט' והקשו התו' הא סגי בשני חבלים כ"א רחב חצי טפח ומשהו ומוקי חד סמוך לסכך פחות מג' טפחים והשני סמוך לראשון פחות מג"ט. וגם סמוך לקרקע פחות מג"ט והוי מחיצ' גבוה עשר' כדאיתא בערובין ותי' התוספות וז"ל הא אמרינן התם בערובין דלא התירו אלא בשיירא עכ"ל התו' והיינו גמ' דערובין דף ט"ז הנ"ל. ולזה קשיא למהרש"א דאדרב' הא אמרינן מה דהותר בשיירא הותר גם בסכה כדאמרינן גבי קנה קנה פחות מג"ט כנ"ל. והא ל"ל דאזיל לר"י בר"י דהא כתבו התוספות דלא הותר אלא בשיירא. והא לר"י בר"י אפי' בשיירא לא הותר. וע"כ התו' אזלי לר' יודא. וע"ז כתב מהרש"א דדוקא מחיצות של שתי מהני בסכ' והיינו קנה קנה פחות מג"ט. אבל של ערב דהיינו ע"י חבלים אפי' לר"י דהותר כה"ג בשיירא מ"מ גרע משתי ולא הותר בסכה. ואייתי קצת ראי' מערובין דשתי עדיף מערב. וכן הזכירו התוס' הנ"ל ד"ה מ"ד כו' הנ"ל דס"ד לחלק בתרי לבוד בין שתי לערב:

והר"ן כתב ולא מוקי מימר' הנ"ל דרב אמי בפס ד' כמ"ש התוס' הנ"ל דהאי פת הוא משתי דפנות כהלכתן כנ"ל אלא מיירי שיש לו בלא"ה שתי מחיצות אלא שעשוי' כמבוי דבעינן עוד פס ד' וכמ"ש סעיף ג':

שיעור ראוי. ר"ל שיעור מקום חשוב דהיא ד' טפחים וצריכ' נמי צ"ה אהא דאמרינן דף ז' בסכה העשוי' כמין ג"ם דבעי' בשלישית טפח שוחק. כמ"ש סעיף ב' אמרינן דצריכא נמי צ"ה:

וצ"ה של ג' כצ"ל וכן הוגה בר"ן. דהא ע"י לבוד וטפח שוחק יש כאן ד' טפחים ולא בעי' עוד לרוחב הדופן שצ"ל ז' טפחים כי אם שלשה טפחים:

וא"כ צ"ל הא דתני' דמהני קנה כו' ר"ל הא הר"ן ס"ל אפי' לדידן דקי"ל כר' יודא דמותר בשיירא מחיצה של שתי אפ"ה לא הותר בסכה. וע"כ צ"ל דמחיצות סכה חמיר' משיירא. ותיקשי בריית' דף ז' דהתיר' בסכה קשה קנה קנה פחות מג':

וא"כ אין אנו צריכים לדחוק כו' ר"ל כמ"ש לעיל בשם מהרש"א דר"א דמצריך פס ד' אזיל אליבא דר"י בר"י דלא מהני לדידיה מחיצ' של שתי בשיירא ואנן קי"ל כר"י כנ"ל:

כיון דלא הוי מחיצה אלא בשיירא כו' ר"ל מ"ש התוס' בתירוצם וי"ל משום דאמרינן כו' כל מחיצ' שאינה של שתי כו' אם כן מחיצ' גרוע' היא ולכך לא הותר' בסכה היכי דליכא כ"א ג' דפנות:

ומ"ש התוס' שאין חילוק. ר"ל שהתוס' כ' תחלה בא"ד על קושיא אחרת שהקשו מהאי ברייתא דקנה קנה פחות מג' וז"ל ואין שייך לחלק כלל בין סכה של ג' דפנות לסכה של ארבעה עכ"ל:

היינו קודם דידעינן סברא. ר"ל קודם דאסקו אדעתייהו לחלק בין מחיצ' שלימה. ובין הנעש' ע"י לבוד ולכך הוי ס"ד כיון דמהני בד' דפנות ה"ה בג' דפנות. אבל בסוף דאייתי האי דערובין דלא הותר ע"י שתי או ערב לחוד רק בשיירא. הרי דמחיצ' ע"י לבוד גרועה ממחיצ' שלמה. שפיר יש לחלק בין ד' דפנות דמהני אפי' מחיצ' גרועה הנעש' ע"י לבוד:

אבל לא מהני היכי דליכא רק ג' דפנות. וכפי המובן פשוט מדברי מ"א משמע שבא ליישב דלפי פרושו א"צ לדוחק גדול שכ' לעיל לפי' מהרש"א לחלק בין שתי לערב. אלא דאין חילוק רק בין הנעשה ג' דפנות או ד' דפנות אולם זה ליתא דע"כ גם למ"א צ"ל אותו דוחק להתו' ד"ה מהו דתימ' כו' שהקשו על מימר' דר"ח דאמר מחצלת של ד' טפחים כו' הלא בשני חבלים שכ"א רחב חצי טפח ומשהו סגי. ותי' האמרינן בערובין דלא התירו אלא בשיירא עכ"ל כנ"ל ותיקשי קושית מהרש"א הא הברייתא התיר' בסכ' קנה קנה דלא הותר ג"כ אלא בשיירא. וע"כ צריך לחלק בין שתי לערב כנ"ל. ובדיבור זה א"א לחלק ולפרש כמ"ש מ"א בין ד' דפנות לג' דפנות חדא בשלמא בתוס' ד"ה בפחות מג' כו' שהקשו על מימרא דר"א בפס ד' דסגי בשני קנים כו' שפיר יש להעמיס בכונתם כמ"ש מ"א דהא הוזכר חילוק זה בדבריהם שכ' ואין שייך לחלק כלל בין סכה של ג' דפנות כו' אלא דתחלה קודם דידעו סבר' לא נרא' להם כלל לחלק כמ"ש מ"א אבל בתוס' ד"ה מהו דתימא כו' דאין בדבריהם זכרון כלל לחלק בין ג' או ד' דפנות איך יסתמו התוס' דבריהם א"ו צ"ל כמ"ש מהרש"א לחלק בין שתי לערב. וחילוק זה הוזכר בתו' ד"ה מ"ד על ענין אחר ע"ש. ועוד אפי' נסבל זה הדוחק. איך בתו' ד"ה מ"ד כו' פשיטא להו לחלק בין ג' לד' דפנות ושוב אח"ז בד"ה בפחות מג' כו' כתבו תחלה שאין לחלק בין ג' או ד' דפנות עד דאייתי האי דכ"מ שאינה של שתי כו'. לכן נלע"ד דלא בא מ"א בפרושו ליישב שלא נצטרך לחלק בין שתי לערב אליביה דתו'. דודאי צ"ל כן לדברי התו' ד"ה מ"ד כו' כנ"ל:

וקצת ראי' לזה מלשון מ"א שסיים וא"כ אין אנו צריכים לדחוק בדברי התו' שהם שלא אליב' דהלכת' ולא הזכיר שאין צ"ל האי דוחק גדול שבזה התחיל דבריו. אע"כ כוונות מ"א במה שכתב תחל' וזה דוחק גדול שבערב לא מהני כו' עיקר כוונתו שהדין נרא' בעיניו דוחק לפסוק כן. וע"ז אייתי דברי הר"ן דבאמת אינו מחלק בין שתי לערב. אלא בין ג' או ד' דפנות. וא"כ י"ל לדינא גם התוספ' מודים דאין חילוק בין שתי לערב ומחלקים ג"כ כמו שכתב הר"ן. והונח לנו בזה שא"צ לדוחק של מהרש"א שדברי ר"א הם שלא אליבי' דהלכתא. וכמ"ש מ"א. וא"כ למסקנת התוס' ד"ה בפחות מג' כו' דס"ל כמ"ש הר"ן כדי שלא נצטרך לו' דר"א הוא דלא כהלכתא. גם התוס' חזרו ממ"ש בד"ה מהו דתימא כו' וגם הם ס"ל דאין חילוק בין שתי לערב קושייתם דד"ה מ"ד ג"כ מיושבת בהאי חילוק דג' או ד' דפנות:

בש"ע בהג' א' וא"צ להעמידו כו' לאפוקי מדעת המחמירים בטור להעמידן דרך גדילתן. דהא קי"ל לקמן סי' תרנ"א סעיף ב' דבעינן בלולב וכן בכל המצות שיטול אותן דרך גדילתן. דכתיב בקרשי המשכן עצי שטים עומדים ומינייהו ילפי' לכל המצות. וא"כ דעת המחמירים דה"ה בדפנות בשלמא בסכך כתב הב"ח אע"ג דהסכך הוא מושכב מ"מ מיקרי דרך גדילתן. דהא גם באילן הענפים היוצאים ונטוי באילן המיסך על הארץ. וה"ה דגם בדפנות רשאי לעשות כן אפי' למחמירים. ולא הוי שלא כדרך גדילתן אלא במהפך העליון לתחתון:

אי נמי שאני סכך דכל סכך הוא שלא כדרך גדילתן וא"א בענין אחר והטור כתב על דבריהם שא"צ כיון דהדפנות כשרים מכל דבר אפי' מה שאינו גדולי קרקע ובמה שאינו גדולי קרקע לא שייך דרך גדילתן. וא"כ לא גרע מה שהוא גדולי קרקע אפי' אינו מעמידו דרך גדילתו:

(ג) (ס"ק ג) וכשר' דז"מ ב' דפנות דעריבן ר"ל הא מבואר בסעיף ה' שלא יהיו פתחי' בקרנות שהמחיצות צ"ל מחוברים ולכן כתב דז"מ עריבן ומחוברים כיון דהוא ע"י לבוד כו'. אבל בסכה גדולה כו' יותר מג' פסול:

דודאי פחות מג' ל"ל דמיירי. דא"כ לדעה קמייתא למה צריך צ"ה דנימא לבוד וכמו שא"צ מה"ט צ"ה בצד השני. א"ו דמיירי אפי' ברחב ג"ט דל"ל לבוד:

ולכן מצריך דעה א' צ"ה אבל ביותר מג' טפחים אפי' ע"י צורת הפתח פסול:

כן הוא לפי הגרסא שלפנינו. וזה דוחק דמיירי דוקא בשיעור מצומצם דהיינו ג' טפחים מצומצמים דבפחות מג"ט לא בעיא צ"ה. וביותר מג"ט לא מהני צ"ה. והעיקר לא ידעתי סבר' לחלק למה בג' טפחים מצומצמים מהני צ"ע וביותר לא מהני צ"ה. דהא כיון דאיכא ג"ט דל"ל לבוד הוא שוה לרחב ד' או ה' או יותר. לכן נלע"ד דט"ס הוא וצ"ל ויותר מיו"ד פסול. ור"ל עד יו"ד ויו"ד בכלל שם פתח עליו ולכן כשרה. אבל ביותר. דאין שם פתח עליו פסולה. וכי מפני צ"ה ביותר מיו"ד תליא בפלוגתא שכתב ש"ע סעיף ה' ע"ש:

(ד) (ס"ק ד) בד"א כו' דברי הרב"י צ"ע. דז"ל הר"ן. דדין זה שכתוב בש"ע למד הרב"י מדברי הר"ן:

סיכך ע"ג מבוי שי"ל לחי הוא דין המוזכר בסעיף ז':

וסיכך כלפי חוץ. ר"ל אותה חצי מבוי שלצד הלחי א"כ הסכך מרוחק מדופן האמצעי חצי מבוי:

ומוכח בגמ כו' מדאמרינן התם דף ז' שדין זה בסיכך ע"ג מבוי שי"ל לחי בשבת כשרה:

אע"ג דבסכ' דעלמא בעי' טפח שוחק. וכאן סגי בלתי. והטעם מיגו דמהני לענין שבת כמ"ש סעיף ז'. וה"ל למימר דאלו סכה דעלמא בעי פס ד' דהא מיירי לפי מ"ש הר"ן שסיכך לצד הלחי וליכא שני דפנות דעריבן:

או שהעושה סכה כה"ג כיון כו'. וכונתו כמ"ש התוס'. אין זה ענין לדינו של הרב"י אלא אגב אורחא מפורש כל דברי הר"ן דהוי קשיא לי' להר"ן קושית התו' דממ"נ באיזה מבוי מיירי. אי י"ל ג' מחיצות ולחי. למה צריך לענין סכה להתיר משום מיגו דמהני לענין שבת. ת"ל הא י"ל ג' מחיצות שלמות. ואי מיירי דאין לה רק שני מחיצות. א"כ אפי' לענין שבת לא מהני הלחי להתיר הטלטול מדרבנן (וע"ש במהרש"א) ולכן תי' דמיירי באינו מפולש דהיינו שי"ל ג' מחיצות. אלא שסיכך לצד הלחי. והרב"י הבין כו' דאף זה כו ר"ל גם בעושה סכתו כמבוי באמצע החצר רחוק מדופן החצר די לו בטפח וכמ"ש בש"ע וכוונות הר"ן דסיכך ע"ג מבוי שי"ל לחי וסיכך לצד הלחי סגי בטפח שוחק. דיש לו דין העושה סכה כמבוי באמצע החצר וע"ז הקש' מ"א דא"כ תלה תני' בדלא תניא דהא דין סיכך ע"ג מבוי כו' דסגי בטפח תניא דמוכרח בגמ' כנ"ל. והעושה סכה כמבוי באמצע החצר דדי לו בטפח לא תניא אלא הר"ן מסברא אמרי' לדעת הרב"י ואיך מביא ראי' לסיכך ע"ג. מבוי מסלה באמצע החצר:

אבל כונתו כו' דאדרבא כוונת הר"ן להיפך דסיכך ע"ג מבוי עדיף מסכ' כמבוי באמצע החצר. ובסכה כמבוי באמצע החצר. מודה הר"ן דבעי פס ד' כיון דאין הדפנות שמן הצדדים נמשכים עד דופן האמצעי:

ומ"ש הר"ן כיון שאינה מפולשת כו' כמו העושה כו' באמצע החצר ר"ל שסיכך ע"ג מבוי אינה מפולשת לגמרי ואינו כמו העושה הסכ' כו' באמצע החצר:

דאטו בגמ' כו' זה ראי' אחרת דא"א לדברי הרב"י א"כ ע"כ הא דבעי' פס ד' לא משכחת לה אלא בעוש' סכתו כמבוי ע"פ השדה:

דליכא דופן אמצעי נגדה. אבל בעיר בכ"מ שעושה אותה הרי יש דופן כנגדה אף כי היא רחוקה מה בכך. וזה דוחק לאוקמי דוקא כה"ג:

דהתם ליכא שני דפנות דעריבן. אבל הכא סגי בטפח שוחק כצ"ל:

וע' בתו' ורש"י דף י"ח דאמרי' התם סיכך ע"ג אכסדר' שאין לה פצימין (ופרושו מבואר בסעיף ח') אביי אמר כשר' דאמרי' פי תקר' יורד וסותם. ורבא אמר פסול' דלא אמרי' פ"ת יורד וסותם:

וא"ל רבא לאביי אלה מעתה נפחת' דופן האמצעי הכי נמי. ופירש"י שעש' סכתו באמצע החצר וסיכך בנסרים עבים ונפחת דופן האמצעי יהי' כשר דנימא פי תקר' של הנסרים יורד וסותם. וא"ל אביי בהאי מודינא לך דהוי כמבוי מפולש. ופירש"י דכה"ג דרבים בוקעים והולכים בין ב' הדפנות שנשארו ועושים אותן קפנדריא מבטלים הפי תקרה. משא"כ בסיכך ע"ג אכסדרא דלא ניחא תשמישתי' כ"ה להיות רבים בוקעים ולעשותו קפנדריא אמרינן פ"ת יורד וסותם וכ' התו' דסברא זו משונ' הוא. וא"כ לרש"י כמו דאמרי' בעושה סכתו באמצע החצר דבקיעת קפנדריא של רבים מבטלים הפי תקרה. ה"ה די"ל דבקיעת רבים שעושים קפנדריא מבטלים דופן האמצעי של החצר שכננד הסכה מבלי להצטרף לסכ'. ואף שהתו' חולקים וס"ל דאין לחלק בין סיכך ע"ג אכסדר' לעושה סכה באמצע החצר ונפחת הדופן. מ"מ שלא לצרף דופן האמצעי של החצר דגרע מפי תקר' י"ל דמודים התוס' דרבים מבטלים ולא תצטרף:

(ה) (ס"ק ה) הפרוץ כו' שיעור מקום היינו רוחב ד' טפחים כמ"ש סעיף ג' במבוי:

ד' דפנות שאז אפי' קנה קנה מותר ובלבד שלא יהי' בין א' לחברו ג' טפחים דכן הוא מסקנת מ"א כהר"ן לחלק בין ג' דפנות לד' דפנות וכמ"ש מ"א ריש הסי':

(ז) (ס"ק ז) בקרנות. פי' בכל כו' ודע שכ' הר"ן דאם פתח בקרנות ועי"ז אין מעורבים אפי' י"ל צ"ה לא מהני והכריח הדבר ע"ש:

(ח) (ס"ק ח) נעץ כו' דכשאין כו' ניכרות. כיון שהגג בולט במשך ע"ג מחיצות הבית. אף שהעמיד הקונדסין נגד סוף הדופן ולא על הגג במקום שכבר כלה המחיצ' שתחתי' אפ"ה לא אמרי' גוד אסיק כו' דכן מבואר סי' שמ"ה לענין שבת. ומיניה ילפי' לסכה בק"ו:

דהא אפי' בעמוד כו' והיינו מטעם גוד אסיק:

כמ"ש סי' תרל"ג בסכה שהיא גבוה למעל' מך'. ובנה בה אצטבא למעט גובה' אם האצטבא רחוק מן הדפנות ד"א דל"ל דופן עקומה. אפי' האיצטבא גבוה יו"ד אפ"ה פסול'. אפי' ע"ג האיצטבא ולא אמרינן ניהו דא"א לצרף לו מחיצות הסכ' שהן רחוקים יותר מד"א. מ"מ נימא באצטבא גופא גוד אסיק מחיצת' ולא יצטרך כלל לדפנות הסכ' כמו בעמוד לענין שבת. הרי חזי' דיש מקום אע"ג דבשבת אמרי' גוד אסיק מ"מ כה"ג בסכה לא אמרי' גוד אסיק. כ"ש באין מחיצות ניכרות דבשבת לא אמרי' גוד אסיק כ"ש דבסוכ' בכה"ג לא אמרינן גוד אסיק:

דאמרינן חוקקים ר"ל אם יש עמוד עב מרובע ויש בו כדי לחקוק ויהי' כפסי ביראות דיומד כמין ג"ם. ולא קי"ל הכי אלא לא אמרי' חוקקים:

(ט) (ס"ק ט) סיכך כו' סתם כלשון הרמב"ם. ר"ל שלא ביאר הכונ' או כפירש"י. והרא"ש. או כפי' התוס' והר"ן. משום מצות סכה דאמרינן מיגו להיפך מדהוי דופן לענין סכה ה"ה לענין שבת. כ"כ הר"ן:

למה לא התירו כו ר"ל להתו' דס"ל הכי כמ"ש לעיל:

לעולי רגלים וכיון שהיו הולכים לדבר מצו' התירו להם חז"ל ה"ה לצורך מצות סכה משא"כ מבוי מפולש דלא הותר הטלטול בשוס ענין:

(יא) (ס"ק יא) מבפנים כו' דאמרינן פי תקרה כו' ר"ל בצירוף הפצימים אמרי' פי תקרה:

(יב) (ס"ק יב) אחרים כו' והב"ח כו' דדי ברוחב טפח ואע"ג דלענין שבת בעי' שיהי' רוחב ד' כמ"ש לעיל סי שס"א. שאני התם דבעי' למימר פי תקרה כו' ולעשות ע"י מחיצ' שלמה. משא"כ כאן דלא בעי' פי תקרה כ"א למחיצ' ג' דסגי בטפח. ה"ה דסגי שתהי' התקר' רחב טפח:

ולפי מ"ש בח"ש כו ר"ל לפי מ"ש רמ"א שיש להחמיר כדעת האחרים החולקים על הרמב"ם ומכלל החולקים הם התוס'. והח"ש מפרש דהתו' ס"ל דאביי ורבא דפליגי בסיכך ע"ג אכסדר' שאין לה פצימים דאביי ס"ל דאמרי' פ"ת ורבא ס"ל דלא אמרי' פ"ת דהני קורות לאו להכי עבידי. ופי' התו' דמיירי שיש לסכ' שני דפנות דעריבן. אלא דבמחיצ' ג' פליגי אביי ורבא אי אמרינן פ"ת להשלים הטפח שוחק דבעי' בדופן ג' וקי"ל כרבא דלא אמרי' פ"ת כה"ג. ומפרש מהרש"ל דהתוס' ס"ל דאביי ורבא פליגי בסיכך ע"ג אכסדרא עצמה. והאכסדרא עצמה יש לה שני מחיצות דעריבן. ומיירי שהאכסדרא איננה מקורה למעל'. אלא בסוף המחיצ' מונח למעל' קורה. וס"ל לרבא דלא אמרי' פ"ת דלא נעשה לצורך הסכ':

ומהרש"א חולק דכה"ג מודה רבא דאמרי פ"ת. אלא מיירי כדפירש"י התם שהחצר מסובב באכסדראות ואין לאכסדראות מחיצות כ"א בתי החצר הם מחיצותי' ולצד החצר אין לאכסדראות מחיצות וסיכך תוך החצר מאכסדרא לאכסדרא שכנגד' והאכסדרא יש לה קירוי למעל' רחב יותר מד"א. וא"כ אין לצרף מחיצות הבתים לסכה ע"י דופן עקומ'. כיון דרחב יותר מד"א. רק שהסכ' עצמה יש לה שני דפנות דעריבן אלא שבדופן ג בעי' למימר פ"ת לעשותו טפח שוחק. ובזה ס"ל לרבא דל"א פ"ת דהתקר' לגואי עבידא. והיינו לצורך תחת האכסדרא ולא לצורך החוץ דהיינו אויר החצר מקום שסיכך. בולטים טפח מהני:

וכתב הב"ח דהיינו דוקא כו' דאמרי' התם דהיכי שיש לו פצימים רחב טפח מודה רבא דמהני. א"ד נרא מבפנים ושוה מבחוץ מהני. וא"ד נרא' מבחוץ ושוה מבפנים. דהני תרתי גווני מהני לענין שבת ועולין לשם לחי ה"ה דעולין לענין סכה במקום טפח שוחק. והקש' הרא"ש בנרא' בחוץ ושוה מבפנים ?לומ' מהני גבי סכה ניהו דמהני לענין שבת ועול' במקום לחי. משום דלא בעי' רק הכירא אבל בסכ' דהיושב בסכ' צריך לו בדופן ג' טפח א"כ מאי מהני במה שנרא' בחוץ. כיון דאינו נרא' ליושב בפנים. ותי' דמיירי דא"ל צ"ה. ומדאורייתא סגי בהכי דצ"ה עול' במקום דופן. ולא בעי הטפח כ"א מדרבנן. ולכן סגי גם אם אינו נרא' מבפנים רק בחוץ. משמע דלא הצריך הרא"ש צ"ה כ"א היכי דנרא' בחוץ ולא בפנים אבל היכא דנרא' בפנים אפי' לא נרא' בחוץ א"צ צ"ה. דהא לא איצטרך הרא"ש לחדש דמיירי דא"ל צ"ה. כ"א ליישב קושייתו דהא אילו נרא' לישב בפנים. והטעם צ"ל לדעת הב"ח בנרא' בפנים דלא בעי' צ"ה. אע"ג דבעלמא בכ"מ בעי' טפח שוחק וגם צ"ה וכמ"ש סעיף ב'. הכא עדיף ולא בעי' צ"ה דכה"ג סמכי' על פ"ת אע"ג דלגוואי עבידא. וכמ"ש הרא"ש שם בתי' השני ועז"כ מ"א ואינו מוכרח אדרבא משמע להיפך ניהו קודם דמסיק הרא"ש דמיירי דא"ל צ"ה לא הוי קשיא לי' כ"א באינו נרא' בפנים. אבל בנרא' בפנים הוי ניחא ליה. אבל בתר דאסיק דהאי נרא' מבחוץ ע"כ מיירי בא"ל צ"ה. א"כ כיון דאמרי' א"ד נרא' מבחוץ כו' וא"ד נרא' מבפנים כו' מסתמא בחד גווני מיירי דא"ל צ"ה. וגם בנרא' מבפנים בעי' צ"ה ולא סמכינן על פ"ת. ומ"מ לפי הנראה מדברי מ"א לדעת מהרש"א וב"ח דאם סיכך על גבי אכסדר' עצמה דמודה רבא היכי דא"ל ב מחיצות דעריבן דאמרינן פ"ת בשלישית. לא בעי' לא פצימין ולא צ"ה. והוא דלא כמ"ש הט"ז ס"ק ט'. ולא הבנתי דברי הט"ז כיון דהט"ז גופיה מודה למהרש"א וב"ח דכה"ג אמרי' פ"ת:

(יד) (ס"ק יד) העושה כו' ולא סמכינן ע"ג אילן. זהו לשון רש"י וכתב מ"א דטעמו של רש"י משום דאלו סמכ' על האילן אין עולין לה בי"ט:

דלא כהב"ח. ר"ל דהב"ח כתב דטעמו של רש"י דאי סמכה על האילן ה"ל כשסמכ' בכרעי המט' דפסול'. ואייתי ראי' ממ"ש התו' אהא דאמרי' דף כ"ג עשה בהמה דופן לסכה ר"י מכשיר. וכ התו' דמיירי דלא סמך הסכ' על הבהמ' דאל"כ ה"ל כסמך הסכ' ע"ג כרעי המט' דפוסל ר"י וע"ז כתב מ"א אבל סמך הסכ' ע"ג בהמ' פסול' מפני שא"ל קבע כמ"ש סעיף י"ג ועיין בתו:

ר"ל דראיית הב"ח מדברי התו ליתא. דהא דאמר ר"י אם סמך הסכ' בכרעי מטה פסול נאמר בגמ' דף כ"א ע"ב שני טעמים. ח"א מפני שאין לה קבע וח"א מפני שמעמיד בדבר המקבל טומא:

ובפי' מ"ד מפני שא"ל קבע נחלקו רש"י ותו' דרש"י מפרש דר"י לטעמיה דסכה דירת קבע בעינן וע"ג מטה אין לה קבע דהא מטלטל' ע"י המט והתו' פירש שאין מקרקע המט עד הסכך גוב' יו"ד טפחים. א"כ ע כ דברי התו' שבדף כ"ג שכתב האי דעשה בהמ' דופן דע"כ מיירי שלא סמך עלי' דאל"כ ה"ל כסמכה בכרעי המט'. דוקא לפירש"י באין לה קבע אמורי'. דהאי טעמא גם בסמך ע"ג בהמ' שייכא דהא מטלטלת ע"י בהמ'. אבל לפי' התו דאין לה קבע ר"ל דאינו גבוה י' אין ענין בהמ' לכרעי מטה (וא"כ מ"ש מ"א ע"ג בהמ' פסול' כו' כמ"ש סעיף ג' ע"כ ר"ל שבסעיף ג' מבואר דין דאין לה קבע. אבל אנן קי"ל כפי' התו' באין לה קבע וא"כ אפי' סמך הסכ' ע"ג בהמ' כשר' לדידן). דהא הבהמ' ע"כ מיירי בגבו' יו"ד וכדאי' בגמ' לקמן סעיף י"א וא"כ כיון דכוונת התו' לפסול בסמך ע"ג בהמ' משום דמטלטלת ועי"ז דומה לכרעי מטה. איך למד מזה הב"ח לפסול בסמך ע"ג אילן דאינו מטלטל דהא הוא מחובר ולכן כ' מ"א דהטעם משום דאין עולין לה בי"ט כמ"ש סי' תרכ"ח. ואף על גב דהי' אפשר למ"א לפרש טעם פסול סמך ע"ג אילן דהוי כסמך בכרעי מטה. דפסול חד מ"ד מפני שמעמידה ברבר המקבל טומא' כנ"ל ולהאי מ"ד ה"ה דאסור להעמידה במחובר או בכל דבר שפסול לסכך וכמ"ש סי' תרכ"ח במ"א ס"ק ה' ואם כן כשסמך ע"ג אילן ה"ה מעמיד ע"י מחובר. אולם הב"ח ודאי לא נתכוין לזה דהא אייתי ראי' מסכך ע"ג בהמ' דשם אין האיסור משום מעמיד. דהא הטעם שאין מעמידין בדבר שאין מסככים בו משום גזר' שמא יבא גם לסכך בו ובבעלי חיים לא שייכא הך גזר'. דהא א"א לסכך בבע"ח (אלא די"ל דהב"ח אזיל לשיטתי דס"ל הא דאסור להעמיד בדבר המקבל טומא' או בכל דבר שאין מסככים בו. הוא מדינא לא משום גזר' אלא משום דהכל הולך אחר המעמיד וה"ל כאילו סיכך באותו דבר המעמיד. וכמ"ש מ"א בשמו בסי' תרכ"ט ס"ק ט' וא"כ לדידי' י"ל בין בסמך ע"ג אילן ובין בסמך ע"ג בהמ' תרוייהו פסילי מחד טעמא דדומי' לסמך ע"ג כרעי מטה. דהיינו למ"ד טעם כרעי המט' מפני שמעמיד בדבר המקבל טומא' דגם בהמ' אינה צומחת מן הארץ. וכדלעיל ר"ס תרכ"ט וא"כ מדינא אסור להיות המעמיד בהמ'. אבל מ"א אזיל לשיטתו דחולק שם על הב"ח. וס"ל הא דאסור להעמיד בדבר המקבל טומא או בשאר דברים שאין מסככים בהם אינו אלא משום גזר' שמא יבא לסכך בו כנ"ל א"כ אין לדמות אם המעמיד אילן או המעמיד בהמ' כנ"ל וגם צ"ל דדברי התו' בדף כ"ג הנ"ל אזלי דוקא לפירש"י בהאידאין לו קבע כנ"ל) ומ"א לנפשי' לא ניחא ליה לפרש טעמו דרש"י שכתב ולא סמכ' ע"ג אילן. דא"כ הוי מעמיד בדבר שאין מסככים. חדא דא"כ דברי רש"י אזלי' דוקא לחד מ"ד דאמר מפני שמעמיד בדבר המקבל טומא'. ולא למ"ד מפני שאין לה קבע. ונם להרב' פוסקים לא קי"ל כהאי מ"ד שאמר מפני שמעמיד בדבר המקבל טומאה. וכמבואר לעיל סי' תרכ"ט. וגם אי הוי טעמא משום דמעמיד בדבר שאין מסככים א"כ אם נעץ קונדיסין באילן וסיכך עליהם כשר' דה"ל אילן מעמיד דמעמיד וכמ"ש מ"א לעיל סי' תרכ"ח ס"ק ה' ובסי תרכ"ט ס"ק ט"ו בשם הר"ן. לכן עדיפא ליה לפרש הטעם משום דאז אין עולין לה בי"ט. דהוא אליבא דכ"ע ואסור בכל גווני וכמבואר במשנ' שלפניו דף כ"ב ע"ב:

(טו) (ס"ק טו) חזקי' משמע קצת בתוס' דאם רוב כו' כשרה דשם בסכה דף כ"ד ע"ב אר"א ב"י כל מחיצ' שא"י לעמוד ברוח מצויי' אינה מחיצ'. ופריך מדתנן העוש' סכתו בין האילנות והאילנות דפנות כשרה. ומשני מתני' מיירי באילנות קשים. פי' רש"י זקנים ועבים שאין הרוח מנידם. ופריך והא איכא נופו. ומשני דעביד ליה בהוצא ודפני שלא ינידם הרוח והקשו התו' מהא דפריך בעירובין למ"ד מחיצ' העומדת מאליה לא הוי מחיצ' ממתני' דהעוש' סכתו בין האילנות הנ"ל. ומשני דמיירי שנטעה מתחל' לכך. והשתא ת"ל כיון דע"כ מיירי בעביד בהוצא ודפנא. הרי לא נעשה מאליה לכך. ותי' וז"ל וי"ל דבין הכא ובין התם דייק משום דמשמע לי' דאיירי בכל ענין בין היכי דהוי רוב הדופן מעץ האילן הקשה כו' ובין הוי רוב הדופן מן הנוף ופריך התם מן הקשה. והכא פריך מן הנוף כו' עכ"ל משמע דלא הוצרך לאוקמי בהוצא ודפנא אלא משום האי גוונא היכי דהרוב מן הנוף. אלא דיש לדחות קצת דמ"ש התוס' דהא פריך מן הנוף. ר"ל בין שהרוב מן הנוף ומיעוט מן האילן. ובין שהמיעוט מן הנוף והרוב מן הקשה בכל גווני קשה דעכ"פ אפי' מיעוט מן הנוף מכל מקום כיון דגם המיעוט מצטרך להצטרף למחיצ' והוא המיעוט א"י לעמוד ברוח. ועל הני תרי גווני משני משום דעביד בהוצא ודפני. והא דהוצרכו התוס' לו' דדייק משום דמשמע ליה דאיירי בכל ענין. לא משום קושיא דהכא בסכה צ"ל כן. דהכא אי מיירי באיזה ענין שתרצה בכל מקום מקשה שפיר אלא דהתוספות הוצרכו לו' כן משום קושיית הש"ס בערובין דס"ל להתוספות אם רוב מן הנוף ועביד בהוצא ודפני לא מיקרי מחיצ' העומדת מאליה. לכן כתב דמשמע ליה דמיירי בכ"ע אפי' רוב מן האילן. אלא שאין לשון התו' משמע כן. ולכן כתב מ"א קצת משמע דאין זה הכרח גמור:

(טז) (ס"ק טז) הרוח כו' אפי' כו' עיין מה שכתב סי' שט"ו שם מבואר כן:

(ס"ק יז) קנים כו' לפ"ז לפי מ"ש בסעיף א' אם עשה רק ג' דפנות כו' ר"ל שהסכים שם לדעת הר"ן דלא כמהרש"א דמחלק בין שתי לערב אלא החילוק בין ג' דפנות לד' דפנות. ובג' דפנות לא מהני בסכה קנה קנה פחות מג"ט. א"כ אין תיקון הקנים מועיל ליריעות:

(יח) (ס"ק יח) שיקשר כו' כסתם כו' דגיטין דף כ"ח דלא חיישי למיתה. והש"ס שם בסכה הביאו:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.