מחצית השקל/אורח חיים/תרכט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תרכט

(א) (ס"ק א) שפודים כו' אפי' מדרבנן. ר"ל דלפעמים דפשוטי כלי עץ מקבלים טומאה מדרבנן וגם כן אין מסככים בו כמ"ש מ"א בס"ק י"א אבל שפודין של עץ אפי' מדרבנן אין מקבלים טומאה וע"ש:

משנ' שא"צ דהא בלא"ה אין מסככים בו דאינו צומח מן הארץ וכמבואר סעיף א':

ובב"י כתב דמיירי בשל עץ. דאי בשל ברזל הוי משנה שא"צ. וע"ז כתב וצ"ע ר"ל דלהרב"י קשה הא שפודים של עץ אין מקבלים טומאה אפי' מדרבנן. וא"ל דמיירי בשפודין של עץ ובראשי השפודים יש קצת ברזל כמו הרומח. וכה"ג גם העץ מקבל טומאה ע"י הברזל שבראשו אלא כיון דעיקר הסכך הוא מן היד שהיא של עץ. וא"צ לברזל לצורך הסכך. א"כ מצד דבעי' דבר הצומח מ"ה היה מותר לסכך באותן השפודים כיון שצלתה מ"מ ע"י העץ שבשפוד. אפ"ה פסול הואיל ומקבל טומאה ע"י הברזל:

(ב) (ס"ק ב) בית קיבול כו' עס"ב. ר"ל דקתני אפי' נשברו פסולים משום דכיון דפעם א' היו ראוים לקבל טומא' נשאר שם פסול עליהם ה"ה הכא:

וה"ה מרזב. עיין בי"ד סי' ר"א סעיף ל"ו דאם חקק במרזב גומא לקבל צרורות מקבל טומא'. ולענין שיעור גודל הגומא יש חילוק בין עץ לחרס ע"ש:

(ג) (ס"ק ג) פסולה שנשתנית כו' ולפ"ז אפי' כו' וה"ה לטעם הר"ן שכתב אח"ז. ולא בא אלא לאפוקי מדעת התוס' שנתנו טעם שקרוב הוא לטוותו ויקבל טומאת נגעים. לכן גם עכשיו פסלוהו הביאו הט"ז. וא"כ צמר גפן וקגבוס דאין טווי שלהם מטמא בנגעים הי' מותר. משא"כ לטעם הרמב"ם והר"ן:

המ"מ הקש' על הראב"ד שכתב ג"כ טעם הר"ן מ"ש מחצי' זכרים דג"כ ראוים ליתנן בנקבות ויקבלו טומא'. ואפ"ה כל זמן שלא נתנן כשרים:

וא"כ דקדקתא. פירש"י במסכת חולין דף נ"א ע"ב שהוא נעורות שברי גבעולין הננערים מן הפשתן כשמנפצים אותה. והדקה מן הדקה נקרא דקדקתא. ולהרמב"ם אפשר דשרי. דזה לא נשתנ' ועדיין צורת העץ עליהן. משא"כ לטעם הר"ן אסור דגם הוא ראוי למלא ממנו כר וכסת. וצ"ל שחברן ע"י מים ולשן עד שנעשו גוש אחד שיהיו ראוי לסיכוך:

(ו) (ס"ק ו) לסיכוך. אפי' עביד ליה שפה. אפשר משום שכתב הרא"ש דלא תליא כלל בדעת האומן ולא בדעת הקונ' כ"א תלי' במנהג העיר וכמ"ש רמ"א. והיינו דבטל' דעתו אצל כ"א. אולם ברא"ש כ' הטעם משום מראית העין ואין תשו' רדב"ז ת"י:

(ח) (ס"ק ח) סולם כו' שנקובה. ואין הנקב מעבר לעבר:

שמיה בית קיבול. כמו בסעיף ג' החצים שיש להם בית קיבול אע"ג שעשוים לקבל לתוכן הזכרים וכדאי' שם בגמרא. אפ"ה מיקרי בית קיבול:

מעבר לעבר. וליכא בית קיבול. של עגלות דנעשים לקבל':

וע' סי' י"ח כצ"ל דקתני נסרים שאין רחבן ד"ט אפי' משופים ודומים לכלים אפ"ה מסככים בהן ול"ג אטו כלים וה"ה הכא דל"ג אטו סולמות שהן כלים:

(ט) (ס"ק ט) ע"ג כו' על כותל אבנים. ואבנים אסורים לסכך בהן דאינן צומח מ"ה כדלעיל סעיף א' בהג"ה. וגם הוי בית דירה:

ובהכי מתיישבת. ר"ל לטעם הר"ן דאיסור מעמיד אינו אלא משום גזיר' מתיישב האי דסי' תרל"א משא"כ לדעת הב"ח כמ"ש אח"ז:

נתנן על השפודים. ר"ל דאי' התם דאם סיכך בשפודין שפסולים לסכך והניח ריוח ביניהם דהיינו בין שפוד לשפוד כמלא שפוד והניח באותו אויר סכך כשר. אפ"ה פסול' אלא א"כ שיעדיף סכך כשר על השפודים. או אם השפודין מונחים שתי יניח הסכך. כשר ערב או להיפך א"כ כשהשפודין מונחים שתי ומניח הסכך ערב. או איפכא הרי דשפודין מעמידי' הסכך לבל יפול. וכיון דאיסור מעמיד משום גזר' א"ש דהתם ליכא למיגזר כיון דלא התירו כו':

וכמ"ש שם סעיף ט' בית המקור בנסרי' די אם מסיר המסמורי' לשם סכה ואפילו הנסרים רחבי' ארבע לדעה קמייתא שם כשרה וליכא כה"ג משום גזרת תקרה. כיון דהי' צריך להסיר המסמורו' יוודע לו שאין לישב תחת תקרה. וה"ה הכא וכן לדעת י"א שם והוא הרמב"ם צ"ל כן ע"ש:

שמדינא אסור. דהכל הולך אחר המעמיד והוי כאלו כל הסכך דבר המקבל טומא':

קשיא הך דשפודין ניהו דשם ליכא למיגזר הא לב"ח מדינא אסור:

דהא בס"ס תר"ל כו'. דמשם נובע דין מעמיד. דקתני במתני' דף כא ע"ב הסומך סכתו בכרעי המט' דהיינו שהמט' היא קרקע הסכה וכן דופנותי' כשרה רי"א אם אינה יכול' לעמוד בפ"ע פסול' ופליגי אמוראי בטעמ' דר"י. חד אמר מפני שאין לה קבע ופי' התוס' שאין מקרקע המט' לסכך עשרה טפחים וח"א מפני שמעמידים בדבר המקבל טומא'. דהיינו המטה. ולטעם זה אפי יש מקרקע המטה עד הסכך עשרה טפחים פסול'. ונחלקו הפוסקים אי קי"ל כהאי תירוצ' מפני שמעמידים כו' והרב"י בס"ס תר"ל כתב טעם פסול סומך סכתו ע"ג כרעי המטה מפני שאינ' גבו' י' טפחים. ובגבו' יו"ד כתב שם דכשר'. משמע דלא ס"ל כמ"ד מפני שמעמיד' בדבר המקבל טומא':

וגם בסעיף ח' כו' א"כ מוכח כו' דהא המסמורים ובלאות שמקבלים טומא' מעמידים הקנים שהסכך נסמך עליהם:

שהיא עצמ' סכך פסול ועסי' תרל"ב. ר"ל אם הי' הטעם משום מעמיד אפי' הי' רחב כ"ש הי' פסול אבל לפ"ז דהטעם שהוא עצמו סכך פסול צריך שיעור. ומבואר שיעורו של סכך פסול בסי' תרל"ב ע"ש:

וידוע שתשוב' לרמב"ן שהוא מרא דהאי דינא דיש להסתפק כו' שכ' הרב"י כו':

שרי. וכמ"ש ס"ס תר"ל. ר"ל בהא דמכשיר אם יש מן המט' עד הסכך י' טפחים כנ"ל:

וכמ"ש כאן. ר"ל. כיון דהוא מחלוקת הפוסקים לענין דבר המעמיד החמיר הרב"י לכתחל' ומיקל בדיעבד:

ומ"ש סעיף ח' שמותר כו' משמע דאפי' לכתחל' שרי. היינו כמ"ש הרב"י בס"ס תר"ל בשם כו' כצ"ל והם דברי הר"ן שהביא מ"א סימן תרכ"ח ס"ק ה' ע"ש הבאתי דבריו. והר"ן כתב שנית כאן במשנ' דהסומך סכתו בכרעי המט' כיון דיש הפסק בין המחובר ובין הסכך קונדיסין שרי וע"ש וה"ה הכא בסעיף ח' דהקנים מפסיקים בין המסמורים ובלאות ובין הסכך:

(י) (ס"ק י) להחזיקו כו' דעכ"פ סכך כו' ר"ל אפי' לתי' א' בס"ק שלפני זה דמותר להעמיד בדבר פסול:

(יא) (ס"ק יא) שמקבלים כו' הקשה הב"ח כו' ע"ג כותל מחובר. ר"ל של עץ דבכותל אבנים באמת כתב הב"ח לשיטתו דמדינ' מעמיד בדבר פסול פסולה וכמ"ש מ"א בשמו ס"ק ט' צריך להעמיד קנים תחת הסכך לא מצד מדת חסידות כמ"ש הר"ן הביאו מ"א ס"ק ט' אלא דמקש' הב"ח על כותל של עץ דהמנהג שלא להעמיד קנים כיון דאין בהם פסול דהא צומח מן האדמ'. מ"מ יש בו פסול אחר דהוי מחובר:

ודע כו' דדמי לבית קיבול ומקבל טומאה מדרבנן:

וא"כ אין להניח מרא ומגרפה אף דאין להם בית קיבול מ"מ הא ראוים להניח עליהם דבר מה (ומיוחדים לכך עס"ק כ"א) ומה"ט אפי' נשבר' כדלעיל סעיף ב' כיון דאתי מדבר המקבל טומא' וה"ה הכא אע"ג כשנשברו אין ראוים להניח עליהם דבר מה ומ"מ פעם אחת היו ראוים להניח עליהם והיו אז מקבלים טומא'. ולא ידעתי מה השיג עליו בספר נתיב חיים:

(יב) (ס"ק יב) תורת כו' ועיין בעוקצי' פ"א משנה ג':

יש להחמיר דאין אנו יודעים דילמא אותו דבר יש לו יד ארוך מצד הדין. לכן בכלן בעי' לבטל אפי' היד:

(יג) (ס"ק יג) ליבש כו' ולנפול. אבל שאר יבשות שנשאר בהם ממש מותר לסכך בהן. דאל"כ הרי כל הירקות מתיבשות בחמה עכ"ל הב"ח. וכ"מ בגמ' דאמר אהאי דינא דכי פרכי יבשי ונפלי כ"ה בב"ח. והביא עוד יותר ראיות לזה:

(יד) (ס"ק יד) לכתחלה כו' כשר'. כ"כ הרמב"ם כו' וז"ל הרא"ש אבל יוצא י"ח כו' וכ"כ הרמב"ם זהו סיום לשון הרא"ש הרי דהרא"ש השוה דעתו לדעת הרמב"ם ולכאור' פליגי דלהרמב"ם אם סיכך בהן מותר לכתחל' לישב בה. ורא"ש משמע דוקא אם כבר ישב בה יצא י"ח (ונ"מ בליל ראשון) אבל לא ישב בה לכתחל'. וע"כ צ"ל או דלשון הרמב"ם לאו דוקא או לשון הרא"ש לאו דוקא:

(טו) (ס"ק טו) שנושרי' ודוקא כו' כשרה דהא יוכל לאכול בה שלא בשעת הרוח. ואינ' נפסלת במה שלא הית' ראוי' לאכול בה בשעת הרוח דכן מצינו גם בס"ס זה לדעת הר"ן. דבשעת אכיל' אסור להניח ע"ג סכך בגד שרוי במים. וקודם האכיל' שרי ע"ש ולא אמרי' כיון שהית' פסול' כשהי' הבגד מונח עלי' תשאר פסול'. ה"ה הכא. או י"ל מ"ש מ"א וכמ"ש ס"ס זה ב"ח. ר"ל שהב"ח כתב דין זה בס"ס זה:

(טז) (ס"ק טז) העשוי' כו' לצל. ר"ל אע"ג דלא בעי' לשם סכה. מ"מ בעי' לשם צל כמ"ש סי' תרל"ה:

(יט) (ס"ק יט) נענוע וגם התרה. ואע"ג דבתקר' הוא לקמן סי' תרל"א סעיף ט"ו כתב בית המקור' בנסרים די שיסיר המסמורים לשם עשיית סכה. דתו ליכא משום גזרת תקר'. כיון דמחזיר עלי' לבטל' ידע דאסור לישב תחת תקר' וא"כ ה"ה הכא כיון דהוצרך לנענע תו ליכא למגזר מה"ט וכמ"ש באמת הר"ן כבר חילק הב"ח ביניהם וז"ל דלמא התם שאני דבפקפק היינו הסרת המסמורים הוא ביטול תקר' ליכא למיגזר. מה שא"כ בחביל' דבנענוע ליכא ביטול היובש דכך מתיבשת במקום האחר כמו במקום הראשון אכתי הגזר' במקומ' עומדת. הלכך אין היתר כ"א בנענוע עם התר' תחל'. והנענוע להזיזו ממקומו עכ"ל הב"ח והתר' לחוד לא מהני דלא עשה בגוף הסכך מעשה כ"כ הב"ח. ובס' נתיב חיים חלק על הב"ח מהאי דתקר' כצ"ל ואשתמיט ליה דהב"ח גופי' מחלק ביניהם כנ"ל:

(כא) (ס"ק כא) משופים כו' כיון שלא ייחדן כו' ובתשובת פנים מאירות חלק ב' סי' קכ"א כתב דבסתם נסרים אין בהם טומאת מדרס. כיון דאין עוביין טפח והיושב עליהן כיושב ע"ג קרקע. ואייתי ראי' ממס' כלים פרק כ"ב משנה ג' ע"ש:

ונ"ל דלא מייחדי כלל לתשמיש עמ"ש סעיף ז' ס"ק י"א דאם רחב קצת מקבל טומא' מדרבנן:

(כב) (ס"ק כב) ונהגו כו' ובשעת הדחק כו'. וכ"מ בגמ' דף י"ד ע"ב תניא סיככה בנסרים כו' ר"מ פוסל ור"י מכשיר אמר ר"י מעשה בשעת הסכנ' שהבאנו נסרים כו' וסככנו ע"ג מרפסת וישבנו תחתיהן. א"ל משם ראי' אין שעת הסכנ' ראיה הרי דבשעת הסכנ' מודה ר"מ דלא חיישינן לגזרת תקרה. וה"ה בשעת הדחק דשוה בזה לשעת הסכנ'. וכתב שם הרשב"א בחדושיו וז"ל ושמעי' מיניה שכל שפסולו מדבריהם משום גזרה מסככים בשעת הסכנ' דלא אפשר בכשרות ומברכי על ישיבת'. דאלו לא היו מברכים בה בשעת הסכנ' מאי ראי' מייתי ר"י הא ודאי מכיון דלא מברכים בה כלל פסולה מדרבנן. א"ו כדאמרן:

ובפרק לולב וערבה מוכח בהדיא שכן הדין בכל פסולי ד' מינים שבלולב שהן מדבריהם נדחי' בזמן מצות לולב של תורה בשעת הסכנ' דלא אפשר אלא בהכי עד כאן לשון הרשב"א. ועיין בסי' תרמ"ה במ"א ס"ק ו':

מכל מקום יש לחוש כו' שלא יהיו הגשמים יורדים כו' ומה"ט כתב הט"ז בס"ק כ"א דאין לסכך בקש ותבן. אבל במקום דליכא סכך אחר מתיר לסכך בקש ותבן. רק שיזהר שיהא קלוש שיוכלו גשמים לירד לתוכה ע"ש:

(כד) (ס"ק כד) לא כו' אפי' שלא בשעת אכיל' מפני הרואים שיאמרו שמניחו שם גם בשעת אכילה. אא"כ הוא שרוי במים שאז ידוע שלא יניחו בשעת אכיל' שיהיו המים נוטפים על גבי מאכלו:

(כה) (ס"ק כה) שרוי כו' אסור ר"ן וב"י דאמרינן בגמ' עבדי' דר"א נשר' כתנתו במים ושטחו על גבי סכה. וא"ל ר"א שיסירנו משם. שהרואים יאמרו מסככים בדבר המקבל טומא'. ופריך הש"ס והא חזי דשרוי במים. ומשני דצוה להסירה כשתתיבש. וכתב הר"ן יש למידים מכאן דלצורך הבגד הוי כלנאות' דשרי דהא לא אסר ר"א כ"א מפני הרואים ולכן כשהית' לחה דליכא חשש רואים מותר וי"א דלצורך הבגד אסור והתם הניחו שלא בשעת אכיל' ובשעת אכיל' נטלו מהסכ'. אלא דר"א חשש לרואים שיאמרו שמניחו שם גם בשעת אכיל' והא דפריך והא חזו דשרוי במים ור"ל עי"ז ידעו שלא יניחו בשעת אכיל' שלא יטיף על המאכל וסיים ויש להחמיר. ר"ל דלצורך הבגד אסור כ"א שלא בשעת אכיל' כמו בסכך פסול:

ונ"ל מוטב לפרוש כו' דהא עכ"פ לדעת י"א שהביא הרב"י כשר' דמה לי אם פורס שלא יפלו עלין תוך מאכלו. או להגן מפני החמה או להגין מפני הגשמים מיהו לא יברך דהא לדעה קמייתא שכתב הרב"י והיא עיקרת בכ"מ כידוע כה"ג פסול:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.