כף החיים/אורח חיים/תרכט

כף החיים ‏ אורח חיים תרכט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] דבר שמסככין בו צריך שיהיה צומח וכו'. דכתיב חג הסוכות תעשה לך וכו' באספך מגרנך ומיקבך הילכך אין מסככין אלא בדבר שצומח מן הארץ והוא עכשיו תלוש ואינו מקבל טומאה דומיא דפסולת גורן ויקב (שהן קשין ואשכולות ריקנין) שיש בהם כל הדברים הללו. לבוש. ועיין לעיל ריש סימן תרכ"ו. ונהגו לסכך בענפי אילן מפני כי אילן עולה מספר סוכה ולכן ענפי אילן הם מצוה מן המובחר. בן א"ח ריש פ' האזינו. וגם סוכה היא אותיות כ"ו ה"ס כ"ו גי' שם הוי"ה וה"ס גי' שם אדנ"י ולכן כשמסכך בענפי אילן. יכוין כי אילן גי' סוכה וגם גי' הוי"ה אדנ"י וגם יכוין כי סוכה בחי' אור מקיף כמ"ש לעיל סי' תרכ"ה או' א' ועוד עי"ש או' י"א:

ב

ב) שם. צריך שיהיה צומח וכו'. וכ"ז דרשינן מקראי הלכך דאו' נינהו ולעיכובא דהיינו דבר שאינו צומח מארץ או מחובר או דבר שראוי לקבל טומאה מה"ת פסול מדאו' אכן דבר שראוי לקבל טומאה מדרבנן פסול רק מדרבנן וע"כ אם אין לו לסכך רק בדבר זה י"ל דיסכך בו ולא יברך. מש"ז אות א' מ"ב בב"ה:

ג

ג) שם. ואינו מקבל טומאה. פי' שאינו ראוי לקבל טומאה. ט"ז סק"ב. מ"ב או' ב':

ד

ד) שם. ואינו מקבל טומאה. פי' מדאורייתא אבל המקבל טומאה מדרבנן מותר לסכך וכ"כ המרדכי בשם מהר"ם מיהא מדסתם המחבר דבריו משמע דס"ל דאין לחלק. עו"ש או' א' ועיין לקמן או' י"ב:

ה

ה) וסכך הסוכה או הדפנות העשוי מאיסורי הנאה אם יש לומר בזה מצות לא ליהנות ניתנו או לא כיון שהגוף נהנה מהם וכן מעצי אשירה עיין בית השואבה אות ה' ואו' ו' מה שהאריך בזה והסכים שאפילו בדיעבד פסולה יעו"ש אבל הער"ה אות א' כתב דאם א"א בסכך של היתר בזה יש לסמוך על המתירין בכל ז' ימי החג אבל ביום ח' יש להחמיר שלא לישב בה כיון דאיכא הנאת הגוף ואיכא מ"ד דבמצוה דרבנן לא אמרינן מצות לא ליהנות ניתנו יעו"ש. ועיין לקמן סי' תר"ל או' ג' ועוד עיין לעיל סי' תקפ"ו סעיף ג' ובדברינו לשם ומ"מ נראה דלא יברך משום סב"ל:

ו

ו) נסתפק בס' בכורי יעקב ברסי' זה אם מותר לסכך בנייר אפילו העשוי מעשבים וכתב דנייר העשוי מבגדים של צמר פסול מדאו' לסיכוך ואותו הנעשה מעשבים או מבגדי פשתן אינו פסול רק מדרבנן ויש נפקותא בזה בשעת הדחק שאין לו רק נייר לסכך יעו"ש והב"ד הרו"ח או' ב' וכתב וצריכה רבה חדא דאם יפלו גשמים על הנייר הרי היא מכלהו ויפול ואם יהיה כ"כ עב ביותר הרי אין הכוכבים נראים מתוכן כלל ואם יעשה בהם איזה נקבים אפשר דיהיה מותר בשעת הדחק יעו"ש. וכבר כתבנו לעיל או' ב' דכל שהוא איסור דרבנן בשעת הדחק לא יברך:

ז

ז) שם. אעפ"י שגידולו מן הארץ. כלומר שמתגדל על הארץ ולשון מן לאו דוקא. מ"ב או' ג' ואם מותר לסכך בנוצית העופות הגדילין באילן וכגון שתלשן בעוד שהעופות מחוברים באילן עיין פתה"ד ח"ב בסימן ר"ד דף ט"ל ע"ג דכתב דש"ד מיהו משום גזירה נראה לאוסרו שמא יבואו לסכך בנוצות דשאר עופות הנבראים מן הביצה דהנהו ודאי פסילי דלאי הוו גידולו מן הארץ יעו"ש. ועיין ביו"ד סימן פ"ד סעיף ט"ו:

ח

ח) שם. או מיני מתכות וכו'. כגון חתיכות מתכות שלא נעשו מהם שום כלים שעדיין אין מקבלין טומאה ואף שיסודם גם כן מן הארץ וה"ה עפר ממש אפ"ה אין מסככין בהן דבעינן דוקא שיהיו צומחין מן הקרקע ולא קרקע ממש. מ"ב אות ד':

ט

ט) שם הגה. וכן אין מסככין בעפר. דהיינו בגושי עפר קשים ובכל דבר שהוא בא ממין עפר כגון לבנים וכיוצא. בית השואבה אות ב':

י

י) [סעיף ב'] כגון שפודין. ומשמע בשפודין של עץ איירי דאי בשל מתכת תיפוק לי משום דאין גידולו מן הארץ. ב"י. ט"ז סק"ד. וכ"כ הלבוש שפודין של עץ. מיהו המ"א סק"ב כתב שפודין של ברזל אבל של עץ אין מקבלין טומאה אפי' מדרבנן כמו חצים זכרים דפשוטי כלי עץ נינהו והניח דברי ב"י בצ"ע יעו"ש. והב"ח כתב דמיירי אף בשפודין של מתכת שהבית יד שלהן של עץ ולא הו"ל בית קיבול אלא כעין חצים זכרים דאין מכסין אף בעץ שבהם בשביל השפוד שהיה מקבל טומאה יעו"ש. אבל השי"ג או' ד' כתב דדברי ב"י עיקר מדקתני מתני' שפודין בהדי ארוכות שהם כולן עץ. וכ"כ א"ר אות א' דאף דפשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה מ"מ מדרבנן אסור וגרע מחצים זכרים דסעיף ג' וכ"כ א"א או' א' ומש"ז או' ד' דשפודין של עץ מקבלין טומאה מדרבנן דמשמשי אדם הם ומשמשין כשלחן יעו"ש. וכ"כ בס' בגדי ישע דמיירי בשפודין מיוחדין לצלות בו ושאר תשמישין שהם משמשי אדם ומשמש תשמשי אדם מקבלין טומאה אעפ"י שה, פשוטי כלי עץ כמבואר בתו' סוכה ה' ע"א באריכות ובת"כ יעו"ש. ועיין לקמן או' י"ד:

יא

יא) שם. וארוכות המטה. אפי' הם של עץ ואף שאינן מטה שלימה פסולין לסיכוך הואיל וממטה שלימה קאתו. הר"ן. ומשמע שם דפסולין רק מדרבנן וכן מוכח בגמ' מ"ב או' ו' ובשה"צ או' ג':

יב

יב) שם. וכל הכלים וכו'. אפילו מידי שמקבל טומאה מדרבנן. ט"ז סק"ה. בית השואבה או' ה' מ"ב או' ז' ועיין לעיל או' ד':

יג

יג) שם. ואפי' אם נשברו שלא נשאר בהם וכו'. דאע"ג דהשתא לא מקבלי טומאה כיון דמכלי אתו גזור בהו רבנן. רש"י סוכה ט"ו ע"ב. וכ"כ הרמב"ם פ"ה מהל' סוכה ה"ב. ואם עבר וסיכך סוכתו פסולה כמו המסכך בסכך שהוא פסול מה"ת. ר"ז או' ב' אכן בשלחן וכדומה פשוטים דלכ"ע טומאתו מדרבנן ונשבר י"ל דהוי גזירה לגזירה ומסכך בו. מש"ז אות ה' בכורי יעקב. מ"ב אות ח' ועיין לקמן אות טו"ב.

יד

יד) [סעיף ג'] סיככה בחצים וכו'. ואע"ג דכלים נינהו פשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה ואע"ג דאיכא פשיטי כלי עץ דמקבלין טומאה מדרבנן הני לא מקבלי טומאה אפי' מדרבנן. ב"י בשם הר"ן. וכ"כ התו' בסוכה י"ב ע"ב:

טו

טו) שם. סיככה בחצים וכו'. בית יד של חצים. רש"י סוכה שם. ומיירי שלא היה בהן עדיין הברזל דאילו היה בהן הברזל אף הזכרים פסולין מפני שקבלו טומאה ע"י הברזל שהוא כלי. וכ"פ ריא"ז הב"ד השה"ג פ"ק דסיכה. ב"ח. כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"ב. א"ר או' ב' ר"ז או' ג' מ"ב או' יו"ד:

טז

טז) הקנים אעפ"י שיש להם בית קיבול אין מקבלין טומאה כיון שלא נעשה הקיבול שלהם לצורך קבלה ומסככין בהם. תשו' הרא"ש כלל כ"ד סימן י"ב. ב"י. עט"ז. כנה"ג בהגב"י. מ"א שם. ר"ז אות ד' ח"א כלל קמ"ו או' י"א. מ"ב שם. וה"ה דמותר לסכך במרזב (צינור) לפי שלא נעשה לקבלם. מ"א שם. ר"ז שם. ח"א שם. מ"ב שם. ועיין ביו"ד סי' ר"א סעי' ל"ו דאם חקק במרזב גומא לקבל צרורות מקבל טומאה ולעניין שיעור גודל הגומא יש חילוק בין עץ לחרס יעו"ש. מחה"ש:

יז

טוב) ודע דכל כלי עץ הרחב קצת וראוי להניח עליו דבר מקבל טומאה דדמי לבית קיבול. כ"כ התו' בסוכה דף ה' ע"א. ואם כן אין להניח מרא ומגריפה על הסוכה אפי' נשברה. מ"א ס"ק י"א. א"ר או' י"א. ר"ז או' י"ד. ומיהו עיין בבכורי יעקב דדעתו נוטה דבשעת הדחק יש להקל לסכך כשנשברה כיון דאפי' בעוד שהיא שלימה אין טומאתה אלא מדרבנן אין לגזור בשבורה יעו"ש והב"ד מ"ב או' יו"ד. וכ"ה דעת בית השואבה או' י"א יעו"ש. ואם אין ראויין להניח עליהן דבר שרי אפי' לכתחלה. בית השואבה שם. ועיין לעיל או' י"ג ולקמן או' צ"ח:

יח

חי) שם. ושיש בהם בית קבול פסולה. עיין בתו' סוכה י"ב ע"ב ר"ה מ"ד יראה מדבריהם דפסולה מה"ת והמבי"ט בקרית ספר כתב דבנקבות אינה פסולה אלא מדרבנן. קובץ שעל הרמב"ם. פת"ע או' יו"ד:

יט

יט) [סעיף ד'] סיככה בפשתן כשלא נידק ולא ניפץ וכו'. ובגמ' מסתפק לן היכא דתייר (שרוי במים) אע"ג דלא דייק ולא נפיץ אם מסככין בו ונקטי לה הפו' לקולא וכתב הר"ן דטעמא משום דמדרבנן בעלמא הוא. ב"י. מיהו הריא"ז כתב להחמיר בספקו. והב"ד השה"ג פ"ק דסוכה. וכ"כ הריטב"א לדעת רש"י ולדעמיה דמפרשי דאניצי פשתן פשולין מדאו' משום דמטמאים בנגעים דאפי' בשרוי ולא נידק אזלינן לחומרא. וכ"כ או"ח דק"י ע"ג בשם מהריא"ג דאפילו שרוי ולא נידק פסול. וכ"כ בעל העיטור ושה"ל. אבל מדברי הרמב"ם והטור והש"ע שכתבו שלא נידק ולא ניפץ וכו' משמע הא שרוי מותר וכ"מ מדברי רי"ו נתיב ח' ח"א וכ"כ הריטב"א בחי' לסוכה דספיקא דרבנן הוא ואזלינן לקולא. והב"ד בית השואבה אות כ"א וכתב לענין דינא הכי נקטינן כיון דרוב הפו' קמאי ובתראי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור והר"ן והריטב"א פסקו להכשיר בשרוי ולא נידק ולא ניפץ וכ"פ גם מרן בש"ע. אבל לענין מעשה כיון דלדעת ריא"ז ואו"ח בשם ריא"ג והריטב"א לדעת רש"י דאפי' שרוי בלחוד פסול יש לחוש להחמיר לכתחלה מיהא שלא להכך בעצי פשתן שעלו מן המשרה אפי' דלא נידק יעו"ש. וכ"פ מ"ב או' י"א:

כ

ך) שם. כשלא נידק ולא ניפץ וכו'. משמע בנידק אף שלא ניפץ פסול וקשה דבסיפא משמע להיפך. ולדינא מצאתי בס' התניא שפסק דנידוק לחוד פסול וזה דלא כפרישה שכתב דבניפוץ תליא. א"ר או' ד' ועי"ש שהניח בצ"ע. והר"ז או' ה' פסק דנידק אעפ"י שלא ניפץ פסול. וכ"ה דעת בגדי ישע. וכן בס' בית השואבה או' כ"ב האריך הרחיב בענין זה ומסיים דהכי נקטינן דאין מסככין בפשתן דדייק אפי' לא נפיץ ואם סיכך בהם הסוכה פסולה יעו"ש:

כא

כא) שם. אבל אם נידק וניפץ פסולה. וכתב הר"ן דטעמא דאין מסככין באניצי פשתן דאף על פי שאיני מקבל טומאה מאחר דקרוב הוא לטוותו ויקבל טימאה גזרו בו רבנן. והרמב"ם כתב דטעמו מפני שהפשתן נשתנית צורתו וכאלו אינו מגדולי קרקע. והראב"ד כתב שהטעם הוא מפני שאניצי פשתן ראויים ליתן אותם בכרים וכסתות הם מקבלים טומאה ע"י ד"א. ב"י. ט"ז סק"ו מ"א סק"ג:

כב

כב) אבל שאר היוצא מן העץ כגון צמר גפן וקנבוס אעפ"י שדק אותם ונפצן אין עליהם תורת טומאה כלל וכשרין לסיכוך. ריא"ז הב"ד השה"ג פ"ק דסוכה וטעמו כיון דשאר בגדים אינם מטמאים בנגעים לא גזרו בהו רבנן דלא גזרו אלא בצמר ופשתן דמיטמאין בכל הטמאות ואין זה אלא לדעת התו' דהטעם הוא משום גזירה דקרוב לטומאה דאו' אבל להרמב"ם ולהראב"ד אף הצמר גפן וקנבוס פסול דכיון דפסול פשתן הוי משום דנשתנית צורתו או מפני שראויין ליתן בכרים וכסתות טעם זה שייך ג"כ בצמר גפן וקנבוס והכי נקטינן לחומרא. ב"ח. עו"ש אות ג' מ"א שם. א"ר או' ה' ר"ז או' ה' מ"ב או' י"ב:

כג

כג) לפי טעמו של הראב"ד נ"ל דגם בתבן אין מסככין בו דהוא ג"כ ראוי ליתנו בכרים וכסתות כדתניא בתוספתא דאהלות והביאה הר"ש פי"א דאהלות משנה ג' כר מלא תבן וכסת מלא מוכין וכו' הרי דגם תבן ינתן בכרים וא"כ אין לסכך גם בתבן לטעמו של הראב"ד. בית השואבה אות כ"ד:

כד

כד) במקומות של ערי איטאליא והרבה מקומות מערי אדום דנהיגי ליתן בכסתות עלים של מין קטנית הנקרא בלשון איטאלייא גרא"ן טירק"ו אם כן לטעמו של הראב"ד אין מסככין בעלין הנז' בכל המקומות הללו. בית השואבה או' כ"ה:

כה

כה) וכן דקדקתא הנידק מהפשתן אין מסככין בו. מ"א סק"ג. ודקתא פירש"י במס' חולין נ"א ע"ב שהיא נעורת שברי גבעולין הננערין מן הפשתן כשמנפצין אותו והדקה מן הדקה נקרא דקדקתא. ולהרמב"ם אפשר דשרי דזה לא נשתנה ועדיין צורת העץ עליהן. משא"כ לטעם הראב"ד אסור דגם הוא ראוי למלא ממנו כר וכסת. וצ"ל שחברן ע"י מים ולשן עד שנעשו גוש אחד שיהיו ראויין לסיכוך. מחה"ש. וכ"פ הר"ז או' ה' כדברי מ"א הסי' דאין מסככין בדקדקתא. מ"ב או' י"ב:

כו

כו) [סעיף ה'] בחבלים של פשתן פסולה. חבלים אינם מקבלים טומאה לפי שאינם כלים ושל פשתן מפני שאין צורתו עומדת פסולה. מ"מ פ"ה ה"ד. ב"י. לבוש. מ"א סק"ד. ר"ז או' ו':

כז

כז) שם. בחבלים של פשתן פסולה. ואעפ"י שלא נידק ולא ניפץ פסולה. לבו"ש. מיהו דעת בית השואבה או' כ"ז דאם לא נידק כשרים יעו"ש וכ"ה דעת בגדי ישע. ומיהו עיין א"א או' ד' שמצדד בזה יעו"ש ועוד עיין לעיל או' י"ע דאפי' בפשתן עצמו השרוי במים ולא נידק יש מחמירין יעו"ש וא"כ הכא בחבלים דמוכרח הוא דשרו אותם במים נראה דיש להחמיר כדברי הלבוש:

כח

כח) שם. בחבלים של פשתן פסולה. וה"ה בחבלים של קנבוס פסולה. ר"ז אות ו' מ"ב או' י"ג:

כט

כט) של גמי ושל סיב כשירה. שהרי צורתן עומד. הרמב"ם שם לבוש.

ל

ל) [סעיף ו'] בין שאינה חלקם שאינה ראויה לשכיבה. לשון זה אינו מדוקדק דאם אינה ראויה לשכיבה איך מסיק עלה אם היא קטנה סתמא עומדת לשכיבה וכו' אלא ר"ל שאינה ראויה כ"כ לשכיבה כאותה שהיא חלקם ואעפ"י כן כל שהיא קטנה אמרינן דסתמא לשכיבה היא עומדת וכן כתב בהדיא בטור שאינה ראויה כל כך לשכיבה יעו"ש. מאמ"ר אות ד':

לא

לא) שם. אם היא קטנה. היינו כדי שכיבה. ב"י בשם הר"ן לבוש. ר"ז או' ז' והיינו שהיא כקומת איש ומעט יותר אבל יותר מזה מקרי גדולה. בכורי יעקב. מ"ב בשה"צ אות כ"ד:

לב

לב) שם. סתמא עומדת לשכיבה ומקבלת טומאה וכו'. פי' דכיון דסתמא לשכיבה היא ראויה לקבל טומאה לכישכב בה הזב וכיון שכן אף מעתה אינה ראויה לסיכוך שכל הראוי לקבל טומאה אין מסככין בו. ב"י בשם הר"ן. ר"ז שם. מ"ב או' ט"ז:

לג

לג) שם. סתמא עומדת לשכיבה וכו'. ובמקומות הללו סתם מחצלת לשכיבה. מ"צ. מ"א סק"ה. א"ר או' ח' ור"ל אפי' גדולה סתמא לשכיבה. לב"ש. ואפי' צוה לאומן לתקן לסיכוך נמי אין מסככין בה. א"א או' ה' ר"ז או' ט' מ"ב או' י"ח ובב"ה:

לד

לד) שם. אלא א"כ עשאה לסיכוך. ובעשאה לסיכוך אפילו עביד לה שפה מותר לסכך בה. הרדב"ז ח"א סי' צ"ז. כנה"ג בהגה"ט. עו"ש או' ד' מ"א סק"ו. מיהו הלבוש כתב דאם יש לה שפה אפי' עשאה לסיכוך אין מסככין בה. והב"ד א"א או' ו' וכן המאמ"ר או' ו' כתב על דברי הרדב"ז הנז' דאינו מוכרח דלעולם לשיטת הרא"ש (שנכתוב בסמוך) יש לחוש בדבר יעו"ש. ובא"ר או' ח' כתב צ"ע על הפו' הנז' שלא הזכירו דברי הלבוש. וכן בס' בגדי ישע כתב לתמוה על דברי הרדב"ז הנז' שהוא נגד הגמ' אם יש לה שפה לכל הדיעות אין מסככין בה יעו"ש. אמנם בס' בית השואבה אדרבא כתב להשיג על הלבוש והסכים לדברי הרדב"ז יעו"ש. וא"כ בודאי דלכתחלה יש ליזהר כדי לצאת לכל הדיעות:

לה

לה) שם הגה. דהיינו שרוב בני אותה העיר וכו'. והיינו לדעת הרא"ש דפליג על הר' ישעיה דסברת הר' ישעיה אלו המחצלאות שמוכרים התגרים בסתמא אזלינן בתר קנייה ואפי' במקום שעושין אותם לשכיבה ג"כ הקונה אותם ע"ד לסכך מותר לסכך בה והרא"ש פליג עליה דבתר מנהג אנשי המקום אזלינן הלכך במקום שנהגו לשכב עליהם אפי' אמר לאומן לתקנם לו לסיכוך אין מסככין בהם דמי יודע שאמר לאומן לתקנם לסיכוך ואתי כ"ע לסכוכי בהו כמבואר בטור וב"י יעו"ש. וכתב הב"ח דאפי' בדיעבד נמי פסולה יעו"ש והא דלא הביא זה בש"ע כתב המאמ"ר או' ה' משום דמשמע ליה שדעת הפוסו' אינו כן אלא דהכל תלוי בעשיה יעו"ש. וכ"כ בס' בית מאיר דהרמב"ם והר"ן והש"ע לא חיישי לגזירת הרא"ש יעו"ש:

לו

לו) שם הגה. דהיינו שרוב בני אותה העיר וכו'. ובמקום שאין מנהג מבורר כלל יש חילוק בין גדולה לקטנה דגדולה סתמא לסיכוך עשאה וקטנה סתמא לשכיבה עשאה ואם עשאה ודאי לסיכוך מסככין בה וכן גדולה אם עשאה ודאי לשכיבה אין מסככין בה. אבל במקום שיש מנהג מבורר אזלינן בשתיהם לחומרא דאם המנהג לשכיבה אפי' בגדולה אפי' עשאה בפי' לסיכוך אין מסככין בה ואם המנהג לסיכוך אפי' בקטנה אפי' עשאה סתם מסככין בה אבל אם עשאה בפי' לשכיבה אפי' בגדולה אין מסככין בה חמ"מ או' ג' ועי"ש מ"ש על דברי הט"ז ועיין עוד מאמ"ר או' ה' ובס' בגדי ישע ובס' בית מאיר מ"ש על דברי הט"ז יעו"ש:

לז

לז) שם הגה. דהיינו שמנהג המקום וכו'. ומקום שאין בו מנהג ידוע כ"ע מודו שמותר לסכך בה. הרדב"ז ח"א סי' צ"ז. כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"ז. והיינו בגדולה דוקא דעלה קאי. לב"ש. וכ"כ באו' הקודם. וזהו דוקא בקנה מן האומן שעשה סתם אבל בקנה מחצלת שכבר נשתמשו בהם פסולין לסכך אפי' במקים שאין מנהג ידוע דספק דאו' הוא שמא נשתמשו בהם לשכיבה. בכורי יעקב. מ"ב בשה"צ או' ל"ב:

לח

לח) שם הגה. דהיינו שמנהג המקום וכו'. אין ר"ל לאפוקי אם היה המנהג לסיכוך אז גם מחשבה דידיה שחשב לשכיבה לא מהני מידי ומותר לסכך בה דזה אינו דכיון דחשב לשכיבה הרי ירדה לה תורת טומאה ואסור לסכך בה אלא אתא לאשמענן דלאו דוקא אם עשאה לשכיבה אלא דה"ה אם מנהג המקום לשכיבה הוי כאלו עשאה בעצמו לשכיבה. מ"ב או' י"ח:

לט

טל) מחצלאות של קנים שלנו מסתברא דסתמן לסיכוך או למחיצה הן עשויות ומסככין בהן. אבל אותן של שיפה ושל קש הבאים מספרד סתמן טמאות שעשויות הן לשכיבה או למדרסות. ואותן שיש להם לולאות סתמן אינן לשכיבה ושמן מוכיח עליהן שאינן עשויין אלא לנאות בהן את הקירות וטהורות. הרשב"א בתשו' סי' נ"ח. בית השואבה או' ל"ה. ועיין לעיל או' ל"ג ואין מנהג המקומות שוות:

מ

מ) שם. אבל אם יש לה שפה וכו'. הטעם משום דאז הו"ל כלי שיש לו בית קיבול ומקבל טומאה והלכך אעפ"י שהיא גדולה וסתמא לסיכוך או במקום שדרך בנ"א לסכך בה אע"ה אין מסככין בה. מאמ"ר או' ו':

מא

מא) שם. אבל אם יש לה שפה. מקפת מד' רוחותיה. ר"ז או' ח'.

מב

מב) שם. בענין שראוי לקבל וכו'. אף שאין נארגות היטב ויש הפרש בין ניר לניר מ"מ ראוים הם לקבל פירות הגסין. סוכה ך' ע"ב. א"ר או' ז':

מג

מג) שם. אפי' אם ניטל שפתה אין מסככין בה. כמו כל שברי כלים שאין מסככין בהם מדרבנן כמ"ש לעיל או' י"ג יעו"ש:

מד

מד) שם הגה. במקום שנהגו לקבוע מחצלאות וכו'. פי' אפי' גדולות שאינן עומדין לשכיבה מ"מ אין מסככין בהם משום גזירה שמא ישב תחת תקרת הבית. כלבו סי' ע"א. ט"ז סק"ח. ואפי' נעשו לסיכוך שאינם מקבלים טומאה גזירה שמא ישב תחת תקרת הבית העשוי ממחצלאות שיאמר מה בין מחצלאות אלו למחצלאות אלו ומחצלאות של תקרת הבית פסולין מה"ת שלא הוקבעו שם לשם צל אלא לשם דירה. ר"ז או' יו"ד. מ"ב או' כ"א:

מה

מה) וכן במקומות שנהגו להקרות בנסרים דקים אסור לסכך בהן משום גזירת תקרא. כלבו שם. ב"ח. ע"ז שם. ועיין לקמן או' צ"ט:

מו

מו) וכן באלו העצים הדקים שגודלים ואורגים אותן ונקראים קלד"ש אין מסככין בהם דלתקראות הם עשויות מתחלתן ויש בהם גזירת תקרא. כלבו שם. בית השואבה או' ל"ז:

מז

מז) שם בהגה. אין מסככין בהם. ובדיעבד אם סיכך במחצלאות כה"ג יצא י"ח אף שיש סוכת חבירו וכ"ש לעי"ש ושנדלי"ן כל שאין ד"ט יצא י"ח בדיעבד ובחו"ה יסככו כראוי בענפי אילן כנהוג. מש"ז או' ח' ועיין לקמן סעי' ח"י:

מח

מח) [סעיף ז'] יש להסתפק אם מותר להניח סולם וכו'. כ"כ ב"י דבתשו' להרמב"ן סי' רט"ו נסתפק בדבר. ומקום הספק דיש צד להתיר כיון דאין הסולם מקבל טומאה כמ"ש התו' בפ"ק דסוכה דף ה' בשם ת"כ דאין שם צד קבלת שום דבר. ויש צד לאיסור כיון דיש נקבים ביריכי הסולם שהשליבות תקועות בהם דמי לבית קיבול. ובתשו' הרשב"א סי' קצ"ה משמע שמותר בסולם שאין שם נקבים אלא שהשליבות מחוברים (ע"י מסמרים) בצידי הירכיים של הסולם אבל אין להקל בזה משום לא פלוג ט"ז סק"ט:

מט

מט) מיהו אם ירכותיו נקובין לקבל ראשי השליבות כתב שם הרשב"א דמקבל טומאה מדאו' ואסור לסכך בו יעו"ש וכ"כ בדרשות מהרי"ל ה' סוכה דאסור להניח סולם על הסכך להחזיקו וכ"ש לסכך בו דאסור. ד"מ או' ב' ומיהו בתה"ד סי' ץ' כתב דאפי' לסכך בו מותר יעו"ש וכתב הכנה"ג בהגב"י שהתה"ד אינו חולק עם הרמב"ן דהתה"ד מיירי בסולם ששליבותיה קבועות ע"ג ירכותיו אבל הרמב"ן מיירי בסולם שירכותיה נקובין לקבל ראשי השליבות דיש להם בית קבול יעו"ש. וכבר כתבנו באו' הקודם דדעת הט"ז להחמיר אפי' באין ירכותיו נקובין משום לא פליג. ומיהו בס' בית השואבה או' ט"ל כתב דהמקל אפי' לסכך הסוכה בסולמות שאין בו בית קיבול כלל לא הפסיד יעו"ש אבל הנראה דעיקר כדברי הט"ז משום דלאו כ"ע גמירי ויבואו לזכך ג"כ בסולם שיש בו בית קיבול:

נ

נ) שם. כדי לסכך על גביו דכשם שאין מסככין בדבר המקבל טומאה כך אין מעמידין בו משום גזירה שמא יבא לסכך בו ואעפ"י שעכשיו נהגו לסמוך סוכות ע"ג כתלים ה"ט משום דלא שכיח לסכך בכיוצא בהם ועוד דכ"ע ידעי דכל כה"ג בית דירה מיקרי ולא סוכה הילכך ליכא למיגזר ויש שנוהגים לעשות בכתלים דפנות של קנים משום היכרא שלא יהא נראה כסומך על הכותלים לגמרי ומנהג חסידות בעלמא הוא. הר"ן פ' הישן והב"ד ב"י ומ"א סק"ט. ומיהו בעיקר דין זה אם מותר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה יש כמה גדולים דפליגי בזה כמ"ש בב"ח בסי' זה ובב"י סס"י תר"ל ודעת הב"ח לאסור אפי' בדיעבד אם הניחו סולם על הגג וסיככו ע"ג והיינו אם ירכי הסולם מנוקבים שמכניסים בהם השליבות ואפי' אם הם מנוקבים מעבר אל עבר כיעו"ש וכ"ה דעת העו"ש או' ה' והעט"ז. אבל דעת השו"ג להתיר להעמיד הסכך על דבר המקבל טומאה כמ"ש לקמן סס"י תר"ל שהתיר להניח הסכך על כרעי המטה אעפ"י שהוא דבר המקבל טומאה יעו"ש ומ"ש כאן בש"ע יש להסתפק כתב המ"א היינו משום שהוא עצמו סכך פסול ר"ל להיות מן הסכך וכ"כ הט"ז סק"י יעו"ש אלא שכתב עוד שם המ"א די"ל דלכתחלה אסור ובדיעבד שרי יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' י"ג ח"א כלל קמ"ו או' ל' דה"ח או' ד' קיצור ש"ע סי' קל"ד או' ד' מ"ב או' כ"ב. וית' עוד לקמן סס"י תר"ל יעו"ש:

נא

נא) שם הגה. ולכן אין לסכך עליו. דמיפשט פשיטא ליה דאסור לסכך בו דבית קיבול הוא ומקבל טומאה כמ"ש בד"מ והב"ד לעיל או' מ"ט וממילא יש להחמיר שלא לסכך עליו. ומכ"ש בסולמות שקובעים האיכרים בעגלה וכן לסולמות שקובעים בשפוע אצל הכותל להניח שם עשב שיאכלו הסוסים משם וכן בשאר בהמות שהסולמות האלו עשויין לקבל עשב ותבן ותבואה בעודן בשבלים ושאר דברים ומקבלים טומאה מדאו' כמ"ש הב"ח. וכ"כ מ"ב או' כ"ג. והיינו אם יש ברחבו ד"ט דסכך פסול פוסל באמצע בד"ט ובקטנה ג"ט כמ"ש לקמן סי' תרל"ב סעיף א' יעו"ש:

נב

בנ) שם בהגה. ואפי' להניחו על הסכך להחזיקו אסור. דעכ"פ סכך פסיל הוא. מ"א סק"י:

נג

גנ) שם בהגה. על הסכך להחזיקו. שלא יפזרנו הרוח. ר"ז או' י"א. או שלא יפול. ח"א כלל קמ"ו או' ל'. ובית יד של מרה ושובי"ל אין להניח על הסוכה. א"א או' י"ב:

נד

דנ) שם בהגה. כגון ספסל וכסא שמקבלין טומאת מדרס. בדרשות מהרי"ל כתוב דחיישינן שמא נטמאו במדרס משמע שאם ידעינן בודאי שלא נטמאו כגון שהם חדשים שרי וצ"ע דעכ"פ מקבלים טומאה וכ"מ לשון רמ"א דאסור אפי' חדשים מ"א ס"ק י"א. מ"ב או' כ"ה. ועיין לעיל או' טו"ב:

נה

הנ) ומעמיד בדבר הפסול מדרבנן נסר ד"ט וכדומה י"ל לא גזרינן דהוה גזירה לגזירה וצ"ע וא"כ ראוי לכל יר"ש שיהא הדפנות עכ"פ נסרים שאין בהם ד"ט או המעמיד העליון הקורה שהסכך נשען עליה פחות מד"ט וכשר. א"א או' י"א. ומיהו בחי' הריטב"א לסוכה די"א ע"ב ופ"ב עלה דההיא דאין מעמידין בדבר שמקבל טומאה כתב דכל דבר שאין מסככין בו מגזרה דרבנן לא גזרו בו רבנן לאסור אפי' להעמיד בהן סכך הסוכה דגזירה לגזירה הוא יעו"ש. והב"ד בית השואבה או' מ"ח:

נו

ונ) [סעיף ח'] לחבר כלונסאות כסוכה וכו'. דכיון שאין הסכך עצמו נסמך עליהם אלא שהקונדסין נסמכים עליהם שרי. מ"א סק"ט. א"ר או' ט' ר"ז או' י"ג. ח"א כלל קמ"ו אות ל' מ"ב או' כ"ו. וכן מותר לקשרם בחבלים של פשתן או בבגדים בלוים אבל לקשור הסכך עצמו בכלונסאות בחבלים ראוי ליזהר לכתחלה כיון שקושר הסכך עצמו בדבר המקבל טומאה. ח"א שם. מ"ב שם:

נז

זנ) [סעיף ט'] כל מיני אוכלין מקבלים טומאה. היינו מאכל אדם דאלו מאכל בהמה אין מקבל טומאה. ב"ח. ט"ז ס"ק י"ב. מש"ז או' י"ב. מ"ב או' כ"ז:

נח

חנ) שם כל מיני אוכלים וכו'. ואף שומים ובצלים וירקות שאדם יוצא י"ח בפסח דלא אכלן בענייהו כ"א בטיבול וד"א מ"מ מקבלין טומאה מה"ת. אבל קור קודם שנשלם מסככין בו וקנמון וכל בושם שאין נאכלין להנאת גופן כ"א לריח ומראה וכדומה מסככין בהן. מש"ז שם. מיהו מה שהתיר בקנמון בס' בכורי יעקב כתב להוכיח דכמין אוכל חשיב דהרי איתא לעיל בסי' ר"ב דמברכין עליו בפה"א. מ"ב או' כ"ט. ועיין בדברינו לשם אות קי"א. ועיין עוד לקמן או' ס"ו:

נט

טנ) שם. מקבלין טומאה. ואף שלא הוכשרו עדיין פסולין. ק"נ על הרא"ש פ"ק דסוכה סי' כ"ו. מש"ז שם. מ"ב או' כ"ח:

ס

ס) [סעיף יוד'] אם פסולת מרובה על האוכל וכו'. דין זה הוא כלל והדר פרט דהיינו אם קצרם לאוכל הידים מצטרפים לאוכל ואם קצרם לסיכוך הידים מצטרפים עם הפסולת. ושיעור הידים עיין בעוקצין פ"א משנה ג' והר"ז או' ט"ו ובאו' שאח"ז:

סא

סא) שם. יש לידים תורת אוכל וכו'. אין הידים נקרא אוכל אלא עד שלשה טפחים אע"פ שהן ארוכות הרבה. ב"י בשם הרא"ש. ועיין בעוקצין שם דיש ידות שמצטרפין אעפ"י שגדולות הרבה ולכן יש להחמיר אף שהן ארוכות מג"ט. מ"א ס"ק י"ב. א"ר או' י"ב. ולפ"ז יש ליזהר שלא לכסות בקשין של תבואה קודם שנחבטו מן התבואה. והא"א או' י"ב מפקפק אפי' אחר שנחבטו אבל בבכורי יעקב משיג עליו והסכים להע"ז לקמן ס"ק כ"א דשרי יעו"ש ומ"מ צריך ליזהר דשכיח הוא שעדיין נשאר מעט תבואה בשיבולים אפי' אחר שדש אותם ובזה עדיין נשאר על הקש תורת ידות ולכן אם רוצם לסכך בתבן וקש של תבואה טוב שיסיר השבולים מהם. בכורי יעקב. ונראם דקשין של מין שבולים הנקצרים במגל דמדינא היד אינו כאוכל רק עד ג"ט אם יש בהשאר יותר מג"ט אין להחמיר אחר שנחבטו. מ"ב או' ל"א. ועיין בעוקצין פ"א משנה ה' שכתב שרביט של תמרה שריקנו טהור שייר בו תמרה ש' טמא וכן בקטניות יעו"ש ועיין לעיל או' כ"ג ולקמן או' ק':

סב

סב) אפי' שאין הסוכה צלתם מרובה מחמתה אלא בהצטרפות צל האוכל דהוא סכך פסיל כשרה משום שמתבטל האוכל אצל רוב הפסולת דאם הסוכה מרובה מחמתה מחמת הפסולת דהוא סכך כשר מאי למימרא דל מהכא האוכל והפסולת מכשיר אותם. הרדב"ז בתשובת הנד"מ ח"ה סי' שני אלפים רנ"ז. בית השיאבה או' נ"ט:

סג

סג) סוכה שסככוה במכבדות של תמרים ובהם תמרים וכיוצא בהם והיה בהם פסולת מרובם על האוכל ויש בה אויר. אם הסוכה גדולה פשיטה דכשירה ואין האויר מצטרף עם האוכל לפסול אפי' היו התמרים בצד האויר כיון שאין בכל אחד שיעור לפסול אבל אם הסוכה קטנה אם לא היה האוכל סמוך לאויר כשירה היא שהרי אין שם אויר ג"ט ולא סכך פהול ד"ט במקום אחד. אבל אם האוכל דהוא הכך הפסול סמוך לאויר ויש בין שניהם ג"ט מסתברא לי שהיא פסולה דליכא שיעור סוכה דהאוכל והאויר שהם סמוכים ממעטי בשיעור. והא דתניא סוכי תאנים ובהם תאנים אם הפסולת מרובה על האוכל כשירה איירי בסוכה גדולה או בסוכה קטנה ואין האוכל והאויר סמוכים או כגון שאין בה אויר כלל. הרדב"ז שם. בית השואבה או' ס' ועיין לקמן סי' תרל"ב סעי' ג':

סד

סד) שם. ואם קצרם לסיכוך וכו'. בירושלמי איתא קצר לסכך וחישב עליהם למאכל ירדה להם לידות תורת טומאה. פת"ע או' ל"ג:

סה

סה) [סעיף יא'] הגה. והוא מאכל בהמה וכו'. והרא"ש בתשו' כלל כ"ד סי' י"ד כתב טעם אחר דהפסולת מרובה על האוכל ויד האוכל אינו כאוכל אלא עד ג"ט וזה ארוך הרבה והאוכל מעט והפסולת הרבת. והב"ד ב"י. לבוש. ט"ז ס"ק י"ג. וכ"כ השה"ל משם העיטור כדברי הרא"ש. וכ"כ בס' התניא. ברכ"י או' ג':

סו

סו) השבת והפיגם והמצפו' זרע החלתית שלו סתמן לאכילה או לעשות מהם מיני טיבולין שנאכלין בעין ומטמאין טומאת אוכלין ואין מסככין בהן. ריא"ז הב"ד השה"ג פ"ק דסוכה. והם דברים פשוטים כי שבת דמקבל טומאת אוכלין משנה ערוכה היא פ"ג דעוקצין משנה ד' והפיגם נמי משנה ערוכה היא שם פ"א משנה ב' בית השואבה או' ס"ג. ועיין לעיל או' נ"ח:

סז

סז) [סעיף יב'] סיכך בירקות שממהרין לייבש. דהיינו שממהרין לייבש בתוך שבעת ימי החג ולנפול העלין והגבעולין וישאר אויר. ר' מנוח על הרמב"ם פ"ה. וכ"כ הב"ח. מ"א ס"ק י"ג. ר"ז או' י"ט. מ"ב או' ל"ב:

סח

סח) שם. אעפ"י שפסולים לסכך וכו'. דסעי' הזה איירי בירקות שראויים לאכילה (כמ"ש בב"י) ופסולים לסכך בהם והוה אמינא דבשביל זה אין חל עליהם שם פסול אחר קמ"ל דלא אמרינן הכי. מ"ב או' ל"ג:

סט

סט) שם. מפני שמקבלין טומאה. שהרי מיני אוכלין הם. ב"י. לבוש. וה"ה אם אינן מקבלין טומאה שאין מיוחדין למאכל אדם הדין כן. מ"מ פ"ה ס"ג. ב"ח. מש"ז או' י"ד. מ"ב או' ל"ה:

ע

ע) שם. אין דינם כסכך פסול לפסול בד"ט. כמבואר בסי' תרל"ב סעי' א' אלא כאויר חשיבי לפסול בג' כמבואר שם בסעי' ב' יעו"ש. והיינו רק להחמיר משא"כ להקל דיש ב"ט סכך פסול וב"ט ירקות אלו מצטרפים לפסול בד"ט דמ"מ גם שם סכך פסול עלייהו כיון דמקבלי טומאה ומצטרפין לפסול בד"ט דהרי לענין טומאה מביאים את הטומאה ואין חוצצין הרי דלחומרא כאיתנהו דמי. הגרע"א פת"ע או' ל"ח:

עא

עא) שם. אלא כאויר חשיבי לפסול בג' דהואיל ודרכן לייבש מהר ולנשר עליהם תוך ז' ימי הסוכה כנשורין דעיין וכמאן דליתנהו דמי וה"ה כל דבר שדרכו לייבש בתוך ז' עד שתהא חמתו מרובה מצלתו אף מעכשיו הוא פסול דגזרו בו חכמים שלא יבא לידי ביטול מצות סוכה שמא לא יוכל לעשות אחרת תוך החג ויבטל מצות סוכה. לבוש. מיהו מ"ש דגזרו בו חכמים וכו' עיין בא"א אות י"ג שמסתפק בזה ובחי' הרשב"א הביא שני דיעות בזה והוא הסכים שהוא רק מדרבנן וכתב שגם דעת רש"י כ"ה יעו"ש וכן הסכים בחי' הריטב"א שהוא גזירה מדרבנן יעו"ש ונ"מ דהיכא דלא אפשר באחר דיעשה מהם סוכה ולא יברך כדי לצאת למ"ד:

עב

עב) שם הגה. וכל מה שדרכו לייבש וכו'. כ"כ הר"ן דכל דבר העשוי להתייבש בתוך ז' עד שתהיה חמתה מרובה מצלתה אף מעכשיו הוא פסול. וכן מוכח להדיא מהש"ס ופירש"י והתו' דסוכה די"ג ע"ב. בית השואבה אות ס"ד ומשמע דדין זה שתהיה חמתה מרובה מצלתה תוך ז' ימי החג ודין ירקות הנושרים לגמרי תוך ז' ימי החג הם שוים וכ"מ מדברי הלבוש שכתבנו באות הקודם אכן הא"א אות י"ג ובמש"ז אות י"ד מצדד לחלק ביניהם דדין תהיה חמתה מרובה יותר קיל יעו"ש:

עג

עג) שם הגה. וכל מה שדרכו לייבש וכו'. ולכן המסכך בדבר שעלין שלו מתייבשין ומתמעטין. צריך לחשוב וליתן יותר עד כדי שיהא צלתה מרובה מחמתה אחר שמתייבש:

עד

עד) שם בהגה. ופוסל בג' אפי' מן הצד. כמ"ש לקמן סי תרל"ב סעי' ב' דאויר בין באמצע בין מן הצד פוסל בג"ט יעו"ש:

עה

עה) [סעיף יג'] כל דבר המחובר וכו'. היינו המחובר מעיקרו כגון גפן ודלעת אבל תלוש ולסוף חיברו כגון קורות הבתים המחוברים במסמרים לכותלי הבית כשר וכן מוכיחות ההלכות (הרי"ף) פ"ק דסוכה גבי מפקפק או נוטל אחת מבינתיים דלא פסול מחובר כה"ג. תה"ד סימן פ"ט. ב"י סי' תרכ"ו. לבוש סעי' ח' מ"א ס"ק י"א. מ"ב אות ל"ו. ועיין לקמן סי' תרל"א סעי' ט':

עו

עו) שם. אין מסככין בו וכו'. ואם סיכך עיין לעיל סי' תרכ"ו סעי' ב' ובדברינו לשם או' כ"ג ואו' כ"ד:

עז

עז) [סעיף יד'] לכתחלה. ואם עבר וסיכך בהם כשרה ומותר לישב בה. מ"א ס"ק י"ד. והיינו אפילו לכתחלה. כ"כ א"א או' י"ד. וכ"כ ר"ז או' כ"א. ומותר לישב בה לכתחלה אף שיכול לסכך במין אחר. א"א שם. מ"ב או' ל"ח. ומיהו דעת בית השואבה או' ע"ח להחמיר אם יכול לסככה במין אחר יעו"ש. ואפשר מפני שלא ראה דברי האחרונים הנז':

עח

עח) שם. וריחן רע. ואם ריח רע שאין דעת האדם סובלתו מה"ת י"ל דפסול תשבו כעין תדורו. מש"ז סי' תר"ל או' א מ"ב שם:

עט

עט) שם. וריחן רע. ועיין בית השואבה או' ע"ח שנסתפק במי שאינו מריח כלל שנאבד ממנו חוש הריח אי שרי ליה אפי' לכתחלה לסכך בעשבים אנו שריחן רע אבל הרוח או' ד' כתב דאין כאן ספק דסיכה אינה לעצמו בלבד כ"א ראויה לכל הנכנס ובפרט שצריך להזמין אושפיזין יעו"ש. ועוד י"ל מפני כי הסוכה יש לה טעם בסוד והיא בחי' אור מקיף כמ"ש לעיל או' א' וא"כ אינו מן הראוי לעשותה לכתחלה מדבר שיש בו ריח רע וכדומה:

פ

פ) שם. וריחן רע. ומסתברא דאף לדפנית פסולין. הר"ן והב"ד מור"ם ז"ל לקמן סי' תר"ל סעי' א' בהגה יעו"ש והיינו לכתחלה אבל בדיעבד ש"ד דלא עדיף מסכך כמ"ש לעיל או' ע"ז. ועיין עוד בדברינו לשם בסי' תר"ל בס"ד:

פא

פא) שם. או שנושרים עליהן. ודוקא כשנושרים תמיד אבל אם אינם נושרים אלא בשעת הרוח מסככין בהם אפי' לכתחלה. ב"ח בסוף הסי' מ"א ס"ק ע"ו א"ר או' י"ג. א"א או' ט"ו. ח"א כלל קמ"ו או' י"ג. מ"ב או' ט"ל. והטעם כתב המחה"ש דהא יוכל לאכול בה שלא בשעת הרוח ואינה נפסלת במה שלא היתה ראויה לאכול בה בשעת הרוח יעו"ש:

פב

פב) [סעיף טו'] וכן אסור לסכך בחבילה. ומשמע דאף בחבילה שאסורה מדרבנן אינו אסור אלא לכתחלה אבל לא בדיעבד. ד"מ או' ז' וכן כתב העט"ז. אבל הב"י כתב דבדיעבד נמי פסולה אם סיכך בחבילה ולא דמי לשווצרי והיגי דלא פסילי בדיעבד דהנהו לא פסולי אלא משום דלמא שביק להו ונפיק אבל חבילה שפסולה משום דחיישינן דלמא עביד סוכה מן העשוי בדיעבד נמי פסלינן לה עכ"ל וכ"כ הלבוש הואיל ויש בה גזירה משום פיסול דאו' פסולה אפי' דיעבד. וכתב הב"ח וכן מבואר בדברי התו' די"ב בד"ה אין מסככין וכ"מ מדברי הרמב"ם רפ"ה וכ"כ הר"ן בפי' המשנה דחבילי קש וכו' יעו"ש. וכ"כ שכנה"ג בהגב"י או' י"א. בית השואבה או' צ"ז וכתב דגם הד"מ הדר ביה מדלא הגיה כן בש"ע כדרכו הטוב וס"ל לדינא גם בדיעבד. פסול יעו"ש. מ"ב או' מ':

פג

פג) שם. וכן אסור לסכך בחבילה וכו'. ובמדינתנו שמוכרים אגודות ענפי אילנות שקורין יעלני"ק וקוצצין אותן לפזר בבית אפשר שאין דינם כחבילה כיון שאין דרך להניחן לייבשן דאדרבא כשיתייבשו אז אינם שוין כלום. ח"א כלל קמ"ו או' ע"ו. מ"ב שם:

פד

פד) שם. ולא מן העשוי בפיסול. כיון שלא הניחו לצל. מ"א ס"ק ע"ז. ור"ל אע"ג דלא בעינן לשם סוכה מ"מ בעינן לשם צל כמ"ש סי' תרל"ה. מחה"ש. ועיין לעיל סי' תרכ"ו אות כ"ה:

פה

פה) שם. אינה נקראת חבילה וכו'. ר"ל ומותר לסכך בה לכתחלה וא"צ להתיר אותה:

פו

פו) שם הגה. וכל חבילה שאינה קשורה משני ראשיה וכו'. ואם קשרם באמצע הוי אגד דיכולין לטלטלן. לבוש. מ"א ס"ק י"ז. א"א או' י"ז. ר"ז או' כ"ז. ח"א כלל קמ"ו או' י"ד. מ"ב או' מ"ג:

פז

פז) [סעיף טז'] אלא למכרם במנין וכו'. ר"ל כמו הושענות שדרכן במדינות אלו למוכרם במנין. מ"א ס"ק י"ח ולב"ש:

פח

חפ) שם. אינה חבילה. דכיון דמדינא כשר לסכך בו אלא דמשום גזירה דפעמים וכו' בכה"ג דלא עביד לה ע"ד חבילה לא שייך למגזר. הר"ן:

פט

טפ) [סעיף יז'] אם סיכך בחבילה והתירה כשירה וכו'. ר"ל וא"צ נענוע ג"כ כמו סי' תרכ"ו סעיף ב' דשאני הכא כיון שאין איסורה אלא משום גזירה. והב"ח כתב ראוי להחמיר לנענע עם התרה כמו שעשה ר"ת יעו"ש. ועיין לקמן או' צ"ב:

צ

צ) שם. אם סיכך בחבילה והתירה כשירה וכו'. בליל יו"ט א' וכדומה ואין סוכה אחרת ל"ג כה"ג לבטל ממצות סוכה אף שלא התירו. מש"ז או' י"ז. פת"ע או' מ"ו:

צא

צא) שם. אלא צריכה נענוע. וגם התרה. ב"ח. מ"א ס"ק י"ט. א"ר או' י"ד. א"א או' י"ט. ר"ז או' כ"ח ח"א שם או' ט"ז. מ"ב או' מ"ד:

צב

צב) שם. אלא צריכה נענוע. דהיינו שיגביהנו מעט ויחזיר ויניחנו לשם צל. ר"ז שם. ח"א שם. מ"ב שם. ור"ת מפרש הנענוע הוא שיזיזנו ממקומו ויניחנו במקום אחר דלא כדמשמע מפירש"י שמגביה כל אחד ואחד ומניחו במקימו הראשון. ב"ח. שכנה"ג בהגב"י או' י"ג. מש"ז אות י"ז. והמאמ"ר או' י"א כתב דגם דברי ר"ת יש לפרש כרש"י יעו"ש:

צג

צג) [סעיף יח'] וכן אסרו לסכך בנסרים שרחבן ד' משום גזירת תקרה דאי מכשרת בהו אתי למימר מה לי לסכך באלו מה לי לישב תחת קירות ביתי אף היא בנסרים מקורה וההוא ודאי פסול דסוכה אמר רחמנה ולא ביתו של כל ימות השנה. רש"י סוכה י"ד ע"א. טור. לבוש. ט"ז ס"ק י"ח. ר"ז או' כ"ט:

צד

צד) שם. שרחבן ד' טפחים מפני שדומין לתקרת הבית דסתם תקרה נסריו רחבון ד' לבוש:

צה

צה) שם. שרחבן ד' והיינו דוקא במסכך בנהרים לכתחלה אבל הבא לפקפק נסרים של תקרה שאין עליה מעזיבה שרי אפי' ברחבים ד' כדאיתא לקמן סי' תרנ"א סעי' ע' והטעם דכיון שמתקן המעוות ליכא למיגזר. ב"י. ועיין לקמן סי' תרל"א או' ל"ז:

צו

צו) שם. אפי' הפכן על צדן וכו'. דכיון דיש שם פסול עליהם נעשו כשפודין של מתכת הפסולין לסכך בכל ענין שהופכן. רש"י סוכה י"ד ע"ב. ב"י. ט"ז ס"ק י"ט. ר"ז או' ל'. מ"ב או' מ"ז:

צז

צז) שם. ואם אין ברחבם ד' כשרים שאינן דומים לסתם תקרה. לבוש.

צח

צח) שם. אפי' הם משופין וכו'. ואין מטמאים מדרס כיון שלא יחדן לישיבה. לבוש. וצ"ל דלא מיחדן כלל לתשמיש. מ"א ס"ק כ"א. כלומר דכיון דהן רחבין קצת וראוין להניח עליהן דבר מקבלין טומאה מדרבנן משום כלי קיבול ופסולין לסכך מדרבנן כשהן מיוחדין לכך. בית השואבה או' צ"ט. אלא עימדין לבנין או לסחורה. ר"ז או' ל"א. מ"ב או' מ"ח. ועיין לעיל או' טו"ב:

צט

צט) שם. ונהגו שלא לסכך בהם כלל. ואפי' הם פחותים מארבע דליכא משום גזירת תקרא משום דלמא אתי למטעי לסכך בענין קביעות שלא ירדו שם גשמים. כ"כ הסמ"ק והב"ד הטור וב"י. ט"ז ס"ק כ"א. ובהג"מ כתב דפסול הואיל ובזה"ז מסככין בתיהם בנסרים שאין בהם ד' איכא גזירת תקרא. ד"מ אות ט' מ"א ס"ק כ"ב. ועיין לעיל אות מ"ה:

ק

ק) ועל כן נהגו העולם לכסות הסוכה בערבה או בגמי או בכיוצא בהם ב"י בשם הסמ"ק ט"ז שם. וקשין של תבואה אחר שנחבטה התבואה משם פשיטא דשרי והיא עיקר המצוה המפורש בפסולת של גורן ונראה שלא נהגו לכסות בזה ג"כ מטעם הסמ"ק שבכיסוי הקש בקל יכסה כיסוי טב מאד ודבר פשוט להתיר במקום שאין ערבה או שאר ענפי אילן מצוי שיכסה בקש רק שיזהר לעשות שיוכל הגשם לירד שם. ט"ז שם. א"ר או' ט"ז. ועיין לעיל או' ס"א:

קא

קא) וכתב הב"ח הלטי"ש אעפ"י שאין בהם גזירת תקרה שאין מסככין בהם בתיהם מ"מ יש לחוש שיסכך כ"כ שלא יהיו הגשמים יורדין בתוכה כמ"ש הסמ"ק ולכן אין לסכך בהם ע"כ. וכ"ש בשינדלי"ן. מ"א ס"ק כ"ב. א"ר אות ט"ו. ר"ז או' ל"ב. ח"א כלל קמ"ו או' י"ז. מ"ב או' מ"ט:

קב

קב) ובשעת הדחק שאין להם במה לסכך מסככין בנסרים אפי' יש בהם ד' שה"ג וכ"מ בגמ' דף י"ד ע"ב. וה"ה בכל דבר האסור משום גזירה. מ"א שם. א"ר שם. א"א או' כ"ב. ר"ז שם. ח"א שם. מ"ב או' ן' ולענין ברכה דעת הריטב"א שם בחי' דמברכין גם כן יעו"ש וכ"ה דעת הרשב"א בחי' שם. ועיין לקמן סימן תרמ"ט סעי' ו' ובדברינו לשם בס"ד:

קג

קג) [סעיף יט'] פירס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר. זהו לשון המשנה. ומ"ש כלומר שלא יהיו עלין וכו' היינו פירש"י ודעמיה כגון שהסוכה צלתה מרובה מחמתה ופירס הסדין שלא יהיו עלין וקסמין נושרין על שלחנו. וי"א שהביא אח"כ הוא פי' ר"ת שהסכימו עליו התו' והרא"ש והטור כמ"ש בב"י יעו"ש. ומ"ש הט"ז ס"ק כ"ב דיש כאן ג' חלוקות וכו' כבר חלקו עליו האחרונים עיין א"ר או' י"ז ומאמ"ר או' י"ב ונה"ש ובגדי ישע ועל כן לא העתקנו דבריו:

קד

קד) שם. פסולה. משום דאינו יושב בסוכה דאהל מפסיק ביניהם. רש"י סוכה יו"ד ע"א:

קה

קה) שם. פסולה. ונראה בעיני שאם פירס עליה עראי לפי שעה איני פוסל עד שיהיה גבוה עשרה ויהיה לו גג. ריא"ז הב"ד בשה"ג פ"ק דסוכה. כנה"ג בהגה"ט. ועיין לעיל סי' תרכ"ז סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד:

קו

קו) שם. אלא לנאותה כשירה. דהוי צורך סוכה ובטל לגבה. ב"י בשם המרדכי. ודוקא כשהיתה הסוכה מרובה מחמתה. כן מוכח בברייתא שם דקתני סיככה כהלכתה ועיטרה וכו':

קז

קז) שם. והוא שיהא בתוך ד' לסכך. דאז בטל לגבי סכך אבל אם היה מרוחק יותר אינו בטל בכל גוונא כמ"ש לעיל סי' תרכ"ז אות ט"ז ואות טו"ב יעו"ש:

קח

קח) שם. וי"א שסוכה וכו'. ונ"ל להחמיר כפירש"י דאפילו להגין מפני החמה או מפני העלין וקסמין שלא ינשרו על שלחנו פסולה וכ"פ בהגהות סמ"ק וכ"נ מדברי הרמב"ם בפ"ה שכתב בסתם דמשמע דפסול בכל ענין וכן פי' המ"מ לשם וכ"פ הרוקח והכי נקטינן. ב"ח שכנה"ג בהגב"י אות ט"ז. וכן הוא דעת הגר"א וכתב שכן הוכיח הרשב"א והר"ן כסברא הראשונה יעו"ש. וכ"ה דעת הרשב"א בתשו' סי' נ"ה והריטב"א בחי' ור' פרץ יעו"ש והב"ד הער"ה אות ג' וכתב וכ"ה דעת הש"ע לפסוק כסתם דלא כב"ד סי' תמ"א יעו"ש. וכ"ה דעת בית מאיר כרש"י שהוא סברא ראשונה יעו"ש. וכן הסכים בית השואבה או' קי"ז וכתב ודלא כהא"ר אות ח"י יעו"ש. ועיין לעיל סי' י"ג או' ז':

קט

קט) שם. או תחתיה שלא ישרו העלין. כלומר שהסדין מופרש סמוך ודבוק לתחתיה ומונע בזה העלין שלא יוכלו לפול. תויו"ט על המשנה שם:

קי

קי) שם. אבל אם לא כיון וכו'. פי' אם היתה מסוככת יפה בענין שאין לחוש שע"י הנשר יהיה חמתה מרובה מצלתה ולא הוצרך לפרוס עליה סדין אלא להגן מפני החמה או מן העלין הנושרין כשירה. ב"י. מ"ב אות נ"ו:

קיא

קיא) שם. אלא להגין מפני החמה וכו'. ואז בטיל לגבי סוכה ולא מקרי סכך פסול. לבוש. ב"ח. מ"א ס"ק כ"ג:

קיב

קיב) שם. ומיהו לכתחלה לא יעשה כן. דלא יאמרו הרואים שכוונתו לסכך בו. סוכה יו"ד ע"ב:

קיג

קיג) שם. ומיהו לכתחלה לא יעשה כן אפי' שלא בשעת אכילה. מ"א ס"ק כ"ד. מפני הרואים שיאמרו שמניחו שם גם בשעת אכילה אלא א"כ הוא שרוי במים שאז ידוע שלא יניחו בשעת אכילה שיהיו המים נוטפין ע"ג מאכלו. מחה"ש:

קיד

קיד) שם. או שהוא שרוי במים וכו'. ומ"מ בשעת אכילה אסור. ב"י בשם הר"ן. ונ"ל דאם הגשמים ניטפין מן הסכך מוטב לפרוס הדין משיאכל חוץ לסוכה מיהו לא יברך לישב בסוכה דספק ברכות להקל. מ"א ס"ק כ"ה. דהא לדעה קמייתא שכתב הרב"י והיא עיקרות בכ"מ כידוע כה"ג פסולה. מחה"ש. ועיין לעיל אות ק"ח:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---