מחצית השקל/אורח חיים/תצז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תצז

(א) (ס"ק א) והדגים כו' לפי שהן מכוסים כו' תנן ר"פ א"צ. אין צדין דגים מן הביברים בי"ט אבל צדין חי' ועוף מן הביברין רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין זה הכלל כל המחוסר צידה אסור וכל שאינו מחוסר ציד' מותר ואיפסק' הלכת' כרשב"ג. ורמי הש"ס דתני' ביברין של חיה ושל עוף אין צדין מהן בי"ט. ומשני חיה אחיה לא קשי' הא בביבר קטן הא בביבר גדול. עופות אעופות ל"ק הא בביבר מקורה הא בשאינה מקורה. והוכיח שם דציפור דרור אפילו בביבר מקורה לא הוי כניצוד ע"כ תמצית דברי הש"ס המצטרך פה. ונחלקו הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם ס"ל דרשב"ג פליג גם על רישא. וגם בדגים אם הם בביבר קטן מותר לצודן דהוי כניצודים וחיה ועוף ודגים שוין. אבל הראב"ד ס"ל דרשב"ג לא פליג אלא על חיה ועוף אבל בדגים מודה לת"ק דאפילו בביבר קטן אסור לצודן ופסק רמ"א בש"ע כהראב"ד:

אלא דהמ"מ הקשה על הראב"ד מדאמרי' דף כ"ה א"ר הסוכר אמת המים מעי"ט הדגים מותרים וכמ"ש סעיף ה'. והא להראב"ד אפילו בביבר קטן אסור בדגים. ותי' הרב"י דה"ט דמותר באמת המים כיון שהיא צרה אף ע"פ שארוכה הרבה מ"מ ה"ה כניצודי' משא"כ ביבר כיון שהיא רחב וגם הדגים מכוסי' מן העין ויכולים יותר. להשמט. לכן אסור אפילו בביבר. דהא ע"כ גם לרמב"ם צ"ל הכי דהא לא התיר כ"א בביבר קטן ובאמת המים מותר אפילו ארוכה הרבה. אע"כ משום שאמת המים צרה. ובזה יובנו דברי רמ"א ומ"א. וגם בשאר. מקומות בסי' זה:

אם אין מחוסרים צידה דהיינו ביבר קטן:

(ב) (ס"ק ב) דגים כו' דוקא דגים כו' ודייק לה הרב"י מדלא כלל גם בהמות מוקצים כגון מדבריות כמ"ש סי' תצ"ח סעיף ג'. אלא ע"כ דל"ח אלא היכא דא"ל שיעשה איסור תורה. דהיינו בדבר המחוסר צידה פן יצודו אבל בהמה שאינה מחוסרת צידה ול"ל כ"א לאיסור מוקצה ל"ח:

אבל במ"מ משמע כו' דהמ"מ לא חש מה שלא הזכיר הרמב"ם גם בהמה:

דגזרי' שמא יבוא לאכלן כו' וא"כ אפילו בהמה מדבריי' אע"ג דאין מחוסר צידה. מ"מ אסורים משום חשש אכילת מוקצה משא"כ טמאות דל"ל שמא יאכלנה. דהר"ן כתב כו' נראה דהוא דעה ג' ואינו מחלק בין טמאים לטהורים אלא כיון שהם ברשותו דעתו עליהם ומותר. ואם לאו הכי אסור. ועכ"פ בטהורה מוקצה וודאי אסור דאין דעתו עליו ולא מטעם שמא יאכל מהן:

דלענין השקאה כו' דתנן אין משקין ושוחטין את המדבריות. אבל משקין ושוחטין את הבייתות ופריך הש"ס ל"ל משקין ושוחטין. ומשני קמ"ל אגב אורחא דלישקי אינש לבהמתו והדר לשחוט משום סרכא דמשכא. וכתב הר"ן על קושיית הש"ס ל"ל למימר כו' וז"ל דלענין השקאה ודאי בין אלו ובין אלו מזונותן עליך (ר"ל בין מדבריות ובין בייתות) אלא משום שחיטה נקט. ולשחיטה ל"ל השקאה. ומשני הש"ס כו'. הרי דס"ל דגם מדבריות מותר להשקותן וליתן לפניהם מזונות:

דוקא לפניהם ממש כו' ועיין סי' שכ"ד ר"ל כדמצינו בסי' שכ"ד דמותר להעמיד בהמתו ע"ג מחובר שתאכל ול"ח שמא יתלוש אדם כיון שה א איסור חמור אבל אסור להעמיד בהמתו לילך ע"ג מוקצה. דהוא איסור קל חיישינן שמא יקח המוקצה בידו ויאכילה. אבל מותר לעמוד לפניה עד שתצטרך מעצמותה לילך אל המוקצה. אלמא כיון דא"ל היכר' ל"ג שמא יקח המוקצה בידים. ה"ה הכא כה"ג ל"ח להני חששות דהכא כיון דא"ל היכיר':

(ג) (ס"ק ג) אפילו כו אבל לערב מותרים כו' ר"ל שא"צ להמתין בלילה כדי שיעשה. אע"ג דגוי שהביא דורן בי"ט גם במוצאי י"ט צריך להמתין כ"ש. כמבואר סי' שכ"ה וסי' תקט"ו. והטעם שלא יהנה ממלאכות י"ט. וכיון שהמתין כ"ש תו לא נהנה ממלאכת י"ט:

דהא גם בלילה היה יכול לעשותו ולר"ת הטעם שמא יצוה לגוי לעשות לו בי"ט מלאכה וכיון שהמתין כ"ש תו ל"ל כיון דאין לו יתרון במה שעושה הגוי בי"ט היינו דוקא במלאכה הנעשה ע"י אדם. אבל מלאכה הנעשית ממילא א"צ להמתין כ"ש דלא שייכי טעמים הנ"ל וכ"כ סי' שכ"ב סעיף ג' פירות שנשרו מן האילן בשבת אע"ו. דבשבת אסורים מ"מ במוצאי שבת מותרים וא"צ להמתין כ"ש:

(ד) (ס"ק ד) דהוי ס"ס כו' בגופו כו' ר"ל דשני הספקות הם אם יש איסור כלל:

דאם לא ניצד היום אין איסור כלל. וכן כשהיום חול אין איסור כלל. אבל בס"ס ע"י תערובת ר"ל ג' תערובת להרב"י (ולדעת הש"ך אפילו בשני תערובת) אסור דהכי קי"ל בי"ד דברים החשובים שאין בטלים אם נתערבו אפי' באלף. ואם אחר זה נפל אחד מן התערובת לתוך שנים אחרים של היתר. ומאותן ג' נפל אחד לשנים אחרים תערובת הג' מותר משום ס"ס. אבל כה"ג בדשיל"מ כתב רמ"א די"א דאסור. וסיים וטוב להחמיר אם לא לצורך או למקום הפסד מרובה. ולכן הקשה ט"ז א"כ למה סתם רמ"א פה בספק מוכן להתיר בי"ט שני. ותי' הש"כ שם תי' העיקרי לחלק בין ס"ס שעל ידי תערובת כמו התם בזה החמיר רמ"א כיון דאיכא וודאי איסור מה שאין כן כאן דשני הספקות אם יש כאן איסור כלל כה"ג אפילו בדשיל"מ מתירין. ודע שכתב הר"ן אע"ג דלדידן י"ט שני לאו מספיק' עבדי' דהא אנן בקיאין בקביע' דירחא וידעי' דיומא קמא עיקר ואפ"ה משום מנהג אבותינו עושים אותו קדש אפ"ה דין ספק יש לו. דהא אבותינו שלא היו בקיאין היה ספק. גם אנו לא נחמיר יותר מאבותינו כיון דאינו אלא משום מנהג אבותינו:

אבל עיקר הדין צל"ע. ר"ל דס"ס בגופיה גם בדשיל"מ מותר מ"מ כה"ג י"ט שני לא נכנס בגדר ספק כלל דשוינהו רבנן כוודאי לכל דבר:

כ"א לענין מת ולכחול העין כדלעיל סי' תצ"ו:

דהרי גוי שהביא דורן כו' אע"ג שכ' מ א סי' תקט"ו ססקי"ב דאפילו למאן דמתיר ספק מוכן בי"ט שני מודה בהבי' דורן בי"ט שני דאסור. דוודאי כיון דנתכוין לדורן הבי' מן המשובח ממה שנלקט וניצוד היום ע"ש. וא"כ לק"מ מגוי שהבי' דורן. אולם המ"א סיים שם דלא כהרב"י ור"ל דהרב"י בספרו הארוך כתב שם וז"ל ד"ה אפילו ספק כו' ובסי' תצ"ז כתב שי"א הא דאסרי' ספק מוכן דוקא ביום ראשון אבל ביום שני לא משום דה"ל ס"ס וי"ח בדבר עד כאן לשונו. הרי דהרב"י ל"ל סברת מ"א וס"ל דגם גוי שהבי' דורן יש ספק אם ניצד או נתלש היום. א"כ הרב"י לשיטתיה מקשה מ"א שפיר והיה נראה דוחק למ"א דבש"ע חזר בו ועמ"ש שם:

דגוי מסל"ת כו' אע"ג דאין גוי מסל"ת נאמן באיסור תורה. מ"מ י"ט שני דהוי דרבנן נאמן:

וז"ל אעפ"י כו' דכתב שם בי"ט שחל אחר השבת דהביצה שנולדה בו ביום אסור מן התורה משום הכנה. מ"מ אם חל י"ט שני בא' בשבת. גוי נאמן במסל"ת שלא נולד בו ביום. אע"ג דאיכ' משום הכנה והוא איסור תורה מ"מ נאמן. די"ט שני גופיה דרבנן. וע"ז הקשה דע"כ י"ט שני כראשון הוא לכל הדברים וכאלו הוא מן התורה. וראיה דהא גוי שהבי' דורן אפילו בי"ט שני אסור לכל אפילו למי שלא הובא בשבילו. כיון שיש בו חשש איסור תורה. דהיינו ספק ניצד או נתלש היום ואע"ג שהביאו בי"ט שני דהוא דרבנן. ובאיסור דרבנן מקילין גבי אחר דהא בהבי' דורן דלית ביה משום חשש מחובר וצידה. אלא חשש שהוב' מחוץ לתחום. מותר למי שלא הובא בשבילו. כיון דתחומין דרבנן. וע"כ צ"ל דשוי' רבנן י"ט שני כראשון לכל דבר. וכאלו הוא מן התורה. א"כ למה גוי נאמן במסל"ת בי"ט שני. דאותה גזירה. ר"ל גוי שהבי' דורן כו':

לשני וכמ"ש סי' תצ"ו ס"ב כצ"ל:

עכ"ל הרי מבואר מדברי ת"ה דאיסור דלא שייך רק בי"ט ואין חילוק בין י"ט ראשון לשני. א"כ למה חשב ספק מוכן בי"ט שני לס"ס:

ובכ"ה כתב על לשון הרא"ש מלוני"ל דהוא מרא דהאי דינ'. שהוב' בר"ן משמו ספק מוכן בי"ט שני מותר משום ס"ס:

דבי"ט שני של ר"ה אסור דליכ' ס"ס דהא קדושה אחת הן וכיומ' אריכת' הן:

וה"ה בי"ט שני הסמוך לשבת דהיינו שחל יום ראשון של י"ט בשבת ולמחרתו ביום ראשון הוא י"ט שני אסור דליכ' ס"ס דספק שמא ניצד אתמול לית' דהא גם אם ניצד אתמול דהיה שבת אסור. דשבת וי"ט קדושה א' הן ונולדה בזה אסורה בזה וכמ"ש סי' תקי"ג כן נלע"ד. וא"כ אם יש לספק שמא נתלש או ניצד קודם השבת הוי ס"ס

(ה) (ס"ק ה) מותר דוקא ליקח כלם מותר. ואם אינו רוצה ליקח כלם. צריך לקשור מעי"ט חוט או משיחה בדג שרוצה ליטול:

כמ"ש סעיף יו"ד גבי יונים. דצ"ל זה וזה אני נוטל. ולא סגי במה שיאמר מכאן אני נוטל. והטעם כמ"ש מ"א ס"ק י"ג והן דברי הש"ס זמנין שביק כחושי' כו' ומטלטל מידי דלא חזי אי נמי זמנין דכלהו כחושים ואתי לאמנועי משמחת יו"ט ומהנהו טעמי ס"ל ליש"ש דגם בדגים יש לחוש ולכן צריך ליקח כלם. ואפשר דדמי לאווזי' כו' דאינו אלא חומר' לו' מעי"ט זו"ז אני נוטל או ליקח כלם כמ"ש מ"א סק"ח. והטעם לחלק בין יונים לאווזים כ' יש"ש פ' א"צ סי' ב'. דטעם א' דלמא שביק כחושי' כו' ומטלטל מידי דל"ח ליה. זה שייך דוקא גבי יונים דצריכים זימון משום מוקצין. וא"כ אם אחר הטלטול ישבוק אותם לפי שהן כחושים. א"כ הוברר למפרע דהכחושים לא הזמין. וא"כ היה מטלטל מוקצה. משא"כ אווזים ותרנגולים דא"צ זימון דאינם מוקצה אזיל האי חשש'. ואי מ"מ איכא למיחש דהוברר למפרע דטרח טרחא שלא לצורך י"ט במה שמטלטל הכחושים. רוב הפוסקים לא חשו לטרח' יתירה כהאי רק ראב"י ורשב"ט. ומדינא יש לסמוך על רוב הפוסקים. רק ירא שמים יברור מעי"ט כדי לצאת ידי ראב"י ורשב"ט. וטעם שני דלמא משתכחי כלם כחושים וימנע משמחת יו"ט לא שייך גבי אווזים. כיון שהולכים תוך הבית וממשמש בהן כל שעה אם שמנים או כחושים:

ניהו דאינו מדקדק על כ"א. מ"מ דרך כלל ידע אם הם שמנים או כחושים כלם. ואפ"ה סמך עליהם. וס"ל למ"א דאפשר גם בדגים ל"ל להני חששו כמו באווזים דטעם א' דלמא שביק כחושים כו' ל"ל. דהא גם בסוכר הזמין כלם דע"י שסכר כלם מוכנים ועדיף מזימן כל השובך בסעיף י"א דלא מהני וע"ש בט"ז. ולכן כתב מ"א לשון ואפשר דאפשר דמי להאי דסעיף י"א כנ"ל וטעם שני דלמא כלם כחושים וימנע משמחת יום טוב כתב מהרש"ל גופיה בסי' ב' הנ"ל דבדגים בלא"ה לא שייך האי חששא. דבלא"ה קודם פתיחת הדג לא נודע מי כחוש ומי שמן גם אין מדקדקין כ"כ בדגים אם הם שמנים או כחושים ועוד אם ימנע ולא יאכל דגים כלל מצד כחישתן ליכא בזה מניעת שמחת יום טוב. דבלא"ה אין שמחה אלא בבשר עכ"ל. ולפ"ז לדעת מ"א אפילו למאן שהוא ירא שמים א"צ להחמיר בדגים ליקח כלם אפילו לצאת ידי ראב"י ורשב"ט. דהא באותן צדדים שדחה גבי דגים טעם שני. בשני צדדים מהן יש לדחות גם טעם א'. דל"ל דלמא שביק כחושים כו' וטרח שלא לצורך דהא קודם שנפתח הדג לא נודע לו אם הוא כחוש. שיש לחוש שמא יניחנו. וגם אינו מדקדק בדג כ"ה אם הוא כחוש מה"ט ל"ל שמא ישבוק הכחוש. וא"כ לא אתי לידי טלטול מוקצה. ולא לטרח' שלא לצורך:

(ו) (ס"ק ו) היא צרה כו יותר מו"ט כו' דומי' דאמת המים שהתיר' משום שהיא צרה. והיא אינה רחבה רק אמה שעל שם כך נקראת אמת המים על שם מדתה שעמוקה אמה ורחבה אמה שהוא שש טפחים:

ומהרי"ל כו' ר"ל הקיל אפי' רחבה יותר מו"ט והט"ז הקיל עוד יותר. דבארגז מרובע אפי' רחבה מותר דדוקא באמת המים שהיא ארוכה. צ"ל שתהיה צרה אבל ארגז שאינו ארוך אפי' רחב מותר אפי' צריך לצידה. כל שאינו צריך לתחבולה לצודו מותר ע"ש סק"א ומשמע דאפי' להראב"ד מקיל:

וזהו לדעת הרמב"ם. ר"ל קולת מהרי"ל היא לדעת הרמב"ם. אבל לפמ"ש רמ"א בסעיף א' כהראב"ד צ"ל שאינו רחב רק ו"ט:

ויש להחמיר. מ"מ אם המים צלולים כ' מ"א בס"ק א' דמודה הראב"ד:

ורש"ל תפס לו שטה אחרת דלא ניחא לי' בתי' הרב"י על קושיית המ"מ לראב"ד מדין סוכר אמת המים דהואיל והיא צרה מותר. דמ"מ לא עדיף ע"י שהיא צרה מביבר קטן דאסור לראב"ד בדגים. ולכן כתב ליישב דבדגים א"ח משום צידה דלא הוי דומי' דמשכן ר"ל דהא כל איסורי מלאכות שבת ממשכן גמרי' כדאי' בשבת דף מ"ט. ומידי דהוי במשכן דוקא אסור וצידת דגים לא הוצרכו במשכן אלא עוקר דבר מגדולו דחיותו ומאכלו עפר הארץ ועשבים:

אבל ארגז כו' אפי' צריך למצודה. ר"ל דהא אינו חייב משום צידה בדגי' אלא משום דעוקר דבר מגדולו. א"כ בארגז מיד כשלקחו מן המים ונתנו בארגז אז עקרו מגדולו. דהא בארגז לא יאכל מעפר הארץ ולא מעשבים. אם כן כשלקחו מן הארגז אפי' ע"י מצודה לא עביד מידי:

ואמת המים כו' עכשיו בא רש"ל ליישב קושיית המ"מ לראב"ד מאמת המים דבאמת המים מיד כשסכר מעי"ט עקרו מגדולו. אע"ג דעדיין אוכל מעפר הארץ ועשבים מ"מ כיון דעיקר גדילתו דרך הילוכו לאורכה. וכיון שסכרו מעי"ט אינו יכול להלך לארכה כבר נעקר מעי"ט:

ולא ידעתי ר"ל מאין יצא לו לחדש דין חדש דבדגים ליכא איסור צידה באין ראיה מוכרחת דהראיה מן הירושלמי ליתא דז"ל הירושלמי האי מאן דצייד כוור' וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר ומזה הוכיח מהרש"ל מדלא חייבו משום צידה. אע"כ בדגים ליכא משום צידה. לזה קאמר מ"א דהירושלמי מיירי שכבר הדג בספל של מים דכבר הוא ניצד לכן א"א לחייבו כ"א משום קוצר. וכ"ה בגמ' דאפי' נוטל דג מן ספל של מים חייב אלא דבגמ' נתן טעם משום נטילת נשמה וירושלמי נתן הטעם משום עוקר ד"מ וניחא לירושל' לו' טעם משום עוקר ד"מ דלטעם נטילת נשמה אינו חייב עד שהניחו חוץ למים עד שיבש כסלע בין סנפיריו אבל משום עוקר ד"מ חייב מיד כשמוציאו מן המים וש"ס דילן דאמר משום נטילת נשמה. דס"ל דאינו חייב משום לישה וקצירה אלא בגדולי קרקע. כ"כ הרשב"א בחדושיו בשם הרמב"ן:

ומ"ש לעיל ומש"ה חייב כו' ר"ל מהרש"ל כ' לעיל תוך דבריו ומש"ה חייב אפי' בי"ט ר"ל דמהרש"ל רצה להוכיח מזה הואינ וצידת דגים אפי' בי"ט אסור ע"כ הטעם משום עוקר ד"מ דקצירה גם בי"ט אסור כדלעיל סי' תצ"ה עז"כ מ"א מאי ראיה דאפ"ת דהאיסור משום צידה ג"כ ניחא דאסיר בי"ט דהא גם צידה אסורה בי"ט וכמ"ש סי' תצ"ה. ולפ"ז דדחה מ"א דברי מהרש"ל א"כ הדין בארגז ואמת המי' תלוי במחלוקת הרמב"ם וראב"ד וב"ח ומהרי"ל כנ"ל

(ז) (ס"ק ז) אווזין כו' וה"ה שאר עופות אלא נקט אווזי' דאורחא דמלתא שהן בני תרבות ומזונותן עליו כ"כ מ"ב:

וא"כ אפי' חוץ לחצר שרי דאין סברא לחלק כיון דהותר בחצר אפי' צריך למצודה א"כ ה"ה חוץ לחצר שרי:

כיון דהרא"ש כ' בחצר שכתב וז"ל אווזים ותרנגולים ההולכים בחצר ומשמע ליה לבעל מ"ב שהוא תנאי דוקא כשהולכים בחצר אע"ג דלא ידעינן טעם לחלק בין תוך החצר או חוץ לחצר. לא מלאו לבו לחלוק על הרא"ש מסברא:

א"כ למה נקט הטור בבית. ר"ל הטור כ' אווזים ותרנגולים שבבית וא"א שזה תנאי והרא"ש ס"ל דוקא בחצר מותר והטור שכ' שבבית לפ"ד מ"ב יהי' כוונתו דוקא בבית מותר הל"ל דאפי' בחצר מותר כמ"ש הרא"ש. לכן נ"ל דמ"ש בחצר או בבית. ר"ל חצר שנקט הרא"ש או בבית דנקט הטור כלו' שנתגדלו כו'. דאין זה תנאי לדינא. אלא אורחא דמלתא נקט מה"ט באי' לכלובן הואיל ונתגדלו כו' וג"כ נ"מ לדינא דאותן שקנה מחדש אסור. דאין באין לכלובן לערב. ולפ"ז אין חילוק בין בית לחצר ולכן אע"פ שהרא"ש כתב חצר. כ' הטור בית. כיון דלא נ"מ לדינא כ"א שע"י זה באים לכלובן. א"כ דא ודא אחת היא:

וכ"נ דעת ש"ע שכתב תרווייהו שבבית או בחצר וא"א דדינא אתי לאשמועינן דדוקא בבית או בחצר מותר אבל חוץ להם אסור. א"כ לא ה"ל למימר כ"א חצר ויהיה כ"ש בית אע"כ דרק אורחא דמילתא נקט שנתגדלו בבית או בחצר וע"י זה באים לכלובן לערב ואין שייך בזה רבותא בית או חצר:

דכל מה שאסור מדאורייתא כו' דאפי' באים לכלובן ומזונותיו עליו מ"מ בשבת אסור מדרבנן וכמ"ש סי' שט"ז לדעת רמ"א והסכים עמו מ"א אלא דבי"ט הותר משום שמחת י"ט אבל מה שאסור מן התורה בשבת. לא הותר בי"ט משום שמחת י"ט וכמ"ש לעיל סי' תצ"ה דצידה בי"ט אפי' לצורך אוכל נפש אסור:

(ח) (ס"ק ח) לצודן כו' אבל כשא"צ לאכלן אסור. דהא לא הותרה הצידה כ"א משום שמחת י"ט. וכמ"ש בס"ק שלפני זה. וכשא"צ לאכלן דליכא שמחת י"ט אסור:

כמ"ש רמ"א דלא כב"י שם. ורש"ל כ' כו' כבר נתבאר לעיל ס"ק ה':

(ט) (ס"ק ט) שמחוסרים כו' ולי צ"ע כו' ר"ל מה שהתיר מ"ב עופות במקורה. אפי' בביבר גדול חוץ מצפור דרור אפי' במקורה אסור. דבחיה דא"א לה לפרוח אין טעם לחלק בין מקורה או לא. ועוד דהתו' כתבו כו' דף כד דאי' שם הא דאמר רשב"ג זה הכלל כל המחוסר צידה אסור. היכי דמי מחוסר צידה אר"י א"ש כל שאומר הבא מצודה ונצודנו והקשה רש"י דהא לעיל מיניה אמר שיעור אחר מה שנראה אינו ניצד דהיינו כל דלא מטי לה בחד שחיא. ותי' רש"י דשני השיעורים הללו דהיינו דמטי לה בחד שחיא או א"צ למצודה שוין הן והתוס' כתבו שהוא דוחק. ולכן כ' לתרץ. וז"ל דלעיל מיירי בחיה והכא מיירי בעוף ואף ע"ג דלעיל אמר (ר"ל בעוף. דרמי אהדדי דתנן אבל צדין חיה ועוף מן הביברין והתם תנן ביברין של חיה ועוף אין צדין מהן בי"ט. ומשני עופות אעופות ל"ק הא בביבר מקורה הא באינו מקורה משמע דבמקורה מותר) מ"מ לא פי' שיעור הביבר בכמה לא הוי מחוסר צידה עכ"ל התוס' הרי כתבו להדיא דאפי' בביבר מקורה בעוף בעי שיעור לביבר. כל שאומר הבא מצודה אפ"ה אסור אולם בתשובת מ"ב שם הביא לשון הר"ן (גם הרב"י הביאו פה) משמע כמ"ש וז"ל הר"ן ה"ד מחוסר צידה כגון דאמרינן הבא מצודה כו'. וכ' בחדושיו ועופות דלאו בני תרבות. מוכח בגמ' דכל היכי שהן במקום מקורה ואין להם מקום לצאת ממנו חשיבי ניצודים בר מצפור דרור כו' עכ"ל הר"ן משמע כדברי מ"ב. ולענין קושית התוס' י"ל דס"ל להר"ן כתי' רש"י הנ"ל וס"ל דהאי שיעורא דהבא מצודה קאי על חיה. אבל עוף סגי במקורה:

וכ"מ ברמב"ם פ"י מהל' שבת:

כלו' שא"צ מצודה וממילא נדע שכל מין כפי מה שהוא צריך וכ"ד הש"ע ר"ס שט"ז באמת ז"ל הש"ע שם הצד כו' ושאר צפרים וצבי לבית או לביבר שהן ניצודים בו חייב עכ"ל והבין מ"א דמ"ש שהם ניצודים בו קאי גם על בית. אף ע"ג דבית הוא מקורה. ואעפ"כ התנה שהם ניצודים בו. משמע דלאו במקורה לבד תליא מלתא אלא בעי' דוקא שהם ניצודים בו דהיינו שהוא בית קטן מ"מ יש מקום לבע"ד לחלוק ולו' דהאי שהם ניצודים בו לא קאי על בית כ"א על ביבר הסמוך לו. אבל בבית שהוא מקורה אפי' הוא גדול ה"ה כניצוד. ואולי ס"ל למ"א דביבר דומיא דבית דהיינו שהביבר מקורה. ואפ"ה התנה כשהם ניצודים בו:

וכ"מ ברמב"ם היא ראיה דלעיל שהביא מרמב"ם אלא שפה מחזיק הראיה קצת יותר:

אפי' מקורה כמ"ש לעיל דבאינו מקורה אפי' ביבר קטן לא הוי כניצד:

וכ"מ בגמ' אפשר משמע ליה הכי. מדמשני על רומיא דמתני' צדין חיה ועוף מן הביברין. והתם תנן אין צדין מן הביברין ומשני עופות אעופות ל"ק הא במקורה הא באינו מקורה חיה אחיה ל"ק הא בביבר גדול הא בביבר קטן וכיון דכלל חיה ועוף בחד בבא מכלל כמו דחיה מיירי בביבר קטן ה"ה עוף מיירי בביבר קטן אע"ג דע"כ מיירי במקורה משמע דאפי' במקורה בעי' שיהיה ביבר קטן אבל מהרש"א שם כתב דלדעת התוס' לפי מה דמשני חיה אחיה הא בביבר קטן כו' תו א"צ לאוקמי בעופות הא בביבר מקורה כו' אלא ג"כ י"ל הא בביבר קטן שאצ"ל הבא מצודה כו ואזדה לה ראיה שכתבתי. רך מ"א לשיטתיה הא כתב נעיל דבאינו מקורה אפי' בבית קטן אינו כניצד וע"כ גם למסקנא צ"ל בעופות דתנן צדין מיירי בביבר מקורה אלא דמתני. דקתני אין צדין אצ"ל דמיירי באינו מקורה אלא אפי' מקורה רק שהוא ביבר גדול ולפ"ז ע"כ ראיית מ"א הנ"ל א"ש דגם במקורה בעי ביבר קטן כנ"ל:

(יא) (ס"ק י"א) אשור כו' גמרא. ר"ל הם שני תירוצי הש"ס:

וברא"ש משמע כטעם א'. שכתב טעם היתר צידת אווזין ותרנגולים כיון דבאים לכלובן ומזונתן עליך. ושביק נוח לתופסן. משמע דתליא בבאים לכלובן ומזונתן עליך. ובר"ן משמע כו' שהר"ן נתן טעם והתיר צידת אווזים ותרנגולים הואיל ונוח לתופסן משמע דבזה לבד תליא מלתא:

ויש לחוש לשני הטעמים לצאת ידי הרא"ש והר"ן שיהיו באים לכלובן ומזונתן עליך ונוח לתופסן:

(יב) (ס"ק יב) שאין מפריחים כו' לכן נ"ל דהרא"ש בתשובה (דס"ל דבעינן דוקא מפריחים ח"ל) אזיל לטעמיה ר"ל כמ"ש מ"א בס"ק שלפני זה דהרא"ש ס"ל כטעם א' דתליא בבאים לכלובן ומזונתן עליך ומשום צידה לא בעי מזונתן עליך ודי במה שבאו לכלובן. אלא שיהיו מזומנים ולא יהיו מוקצים לכן בעינן מזונתן עליו. ולכן בעי' דוקא שיהיו מפריחים ח"ל דאף על גב דמפריחים ועי"ז אין מזונתן עליו מה בכך דהא אפ"ה כיון דבאי' לכלובן לערב ה"ה ניצודים אלא דבעי מזונותן עליך שיהיו מזומני' ולא יהיו מוקצים. כיון דאין מפריחים ח"ל עדיין הם מזומנים ולא מוקצים. כדאמרינן גבי בהמות מדבריות בסימן תצ"ח סעיף ג'. אבל במפריחים ח"ל אז הוי מוקצים אבל בפסקיו חזר בו וס"ל דאפ"ה הטעם משום צידה ר"ל אפילו באים לכלובן אם אין מזונותן עליו מיקרי מחוסר צידה. דאל"כ תהני להו זימון ולמה קי"ל דאין זימון מהני להם כיון דל"ב מזונותן עליו אלא שיהיו מזומני' ולא יאסרו משום מוקצה אע"כ מזונתן עליך בעי' דאל"כ הוי מחוסרי צידה. לכן אפילו מפריחים תוך התתום כיון שעל ידי זה אין מזונתן עליו אף על גב דמ"מ הם מזומני' כנ"ל מ"מ אסורים משום חיסור צידה כן הוא לכאורה כוונת מ"א. אבל דבריו צ"ב. דהא תורף דברי הש"ס הכי איתא אהא דאמר רשב"ג כל המחוסר צידה אסור. אמרינן ה"ד מחוסר צירה. א"ר יוסף אר"י א"ש כל שאומר הבא מצודה ונצודנו א"ל אביי הא אווזים ותרנגולים שאומרי' הבא מצודה כו' ותניא הצד אווזי' ותרנגולים פטור. אמר רבה בר ר"ה א"ש הללו באים לכלובן לערב כו' והרי יוני שובך ויוני עליה דבאי' לכלובן לערב ותניא הצד יוני שובך ויוני עליה חייב. אלא אמר רבה בר"ה א"ש הללו באים לכלובן ומזונתן עליך כו' רב מרי אמר הני עבירי לרבויי כו' עכת"ד הש"ס. וא"כ לאוקימתא דרבה בר"ה א"ש ה"ט דתניא יוני שובך ויוני עליה הצרן חייב מיירי בבאים לכלובן לערב. אלא הואיל ואין מזונתן עליך חייב דלדברי מ"א בתשובת הרא"ש דלא בעינן מזונותן עליך כ"א שיהיו מזומני' ולא יהיו מוקצה. א"כ אמאי חייב ביוני שובך ועליה כיון דבאי' לכלובן ואין מחוסרים צידה. ניהו דאין מזונתן עליו ואין מזומני' למה יתחייב משום איסור מקצה ואולי י"ל וכ"מ לשון רש"י שם וז"ל ומזונתן עליך. הלכך כבהמה הם וחשיבי מזומן עכ"ל הרי דגם רש"י כתב דע"י שמזונותיו עליו ה"ה כמזומן ומה לי שם באיסור מזומן הא לענין חיוב איירינן דתליא בצידה. ולא במזומן אע"כ צ"ל אף על גב דע"י שבאי' לכלובן הם ניצודי' מ"מ אם אין מזונותיה' עליו דאינם במזומן אין דעתו עליהן וכאלו אינן ברשותו. ועי"ז מיקרי מחוסר צידה ועי"ז חייב משום צידה וכן דעת תשובת הרא"ש. לכן אם אין מפריחי' ח"ל ניהו דא"מ עליו מ"מ הוי כמזומן וכאלו הן ברשותו ואין מחוסרי' צידה. מה שאין כן כשמפריחי' ח"ל הוי כאלו אינן ברשותו אבל הרא"ש בפסקיו ס"ל אפילו דעתו עליהן כל שאין מזונותיהן עליו. דהיינו שאין מפריחי' ח"ל מ"מ מחוסר צידה הן דאלת"ה אלא דאיסור צידה גרם הואיל ואין מזונתן עליו תהוי מהני להם הזמנה אפילו מפריחין ח"ל. ומ"מ דחוק הוא:

(יד) (ס"ק יד) ומצא ג' כו' ול"ל חד בתרי בטל דבע"ח חשיבי ולא בטילי ועוד דדשיל"מ היא כ"ה בר"ן:

ולפי זה אם נאכל אחת מהן כו' מותרים כו' היינו לרעת המחבר שם דמתיר דבר שיל"מ בס"ס דהיינו ג' תערובות ה"ה דמתיר גם בנפל אחת מהן. אבל לדעת רמ"א שם דאינו מתיר דשיל"מ ע"י ג' תערובות כ"א לצורך והפסד מרובה כ"ש דאינו מתיר כ"א לצורך או ה"מ בנפל דגרע מג' תערובות כ"כ ש"ך שם ס"ק נ"ז ולענין אם רשאי לאכלן כלם כאחד ואדם א' גם לדעת המחבר ע"ש. אבל בגמרא איתא עוד חששא כו' וז"ל הגמרא ממ"נ אי אחריני נינהו הא אחריני נינהו ואי לא אחריני נינהו הא איכא חד דמערב בהו:

פירש רש"י ממ"נ כלומר להכי אסורי' ממה נפשך להתירן עכ"ל וצ"ל דס"ל להר"ן ז"ל שלא העתיק כ"א דאיכא חד דמערב וה"ל להעתיק גם טעם השני דהוא לחומרא לענין נפל דלמסקנא כו' עשויים לרדות כו' די"ל דהר"ן מפרש האי ממ"נ אי אחריני כו' כמ"ש הב"ח דלא כפירש"י והוא דאחר זה מביא הש"ס ברייתא דפליגי רבי ורבנן לענין מעות מעשר שני הניח מנה של מעשר שני ומצא מאתים חולין ומעשר שני מעורבי' דברי רבי דאמרינן אדם אחר ע"פ טעות הניח מנה חולין אצל מנה המעשר. וחכ"א הכל חולין דאמרי' מנה המעשר נטל ושכח והניח שם במקומן מאתי' חולין. וס"ד דהש"ס דשם דדין גוזלות שוה לרין מעשר פלוגתא דרבי ורבנן כדאי' שם ולכן אמר בזימן שנים ומצא שלשה ממה נפשך אסורי' בין לרבי ובין לרבנן. ולכן אמר אי אחריני נינהו דהיינו לרבנן דאמרי במעשר שלקח מנה המעשר והניח שם מעות חולין מאתי' ה"ה הכא דאמרי' המזומנים אזלי לעלמא והני אחריני נינהו. א"כ אחריני נינהו וכל הג' אין מזומני' דהא אחריני נינהו ואי לא אחריני נינהו דהיינו לרבי דאמר חולין ומעשר מעורבי' ה"ה הכא דלא אמרינן הני אחריני ניהו אלא שנתוסף מעלמא גוזל אחת כדס"ל לרבי עכ"פ איכא חד דמערב בהו וכדסבירא ליה לרבי. ולפ"ז הא דאמרינן אי אחריני כו' לאסרן גם לרבנן. והיינו לפי הס"ד שם דשוה גוזלת למעשר. משא"כ למסקנא גם רבנן מודו בגוזלות ליכא חשש לומר אחריני נינהו כי אם דאיכא חד דמערב בהו והעתיק הר"ן לפי המסקנא דאי' שם בסיפא דמתני' שלשה ומצא שנים מותרים מ"ט אמרי' הני אינהו נינהו וחד מינייהו אזיל לעלמא לימא רבי היא ולא דבנן:

דתניא הניח מנה ומצא מאתים כו' הניח מאתים ומצא מנה דמנה מונח ומנה מוטל. דברי רבי דאמרינן מן המאתים לקח מנה והניח מנה מעשר במקומו. וחכ"א הכל חולין. דאמרי' שנטל כל המאתים והניח מנה חולין ומשני אפ"ת רבנן הא אתמר עליה ר"י ור"א אמרי תרווייהו שאני גוזלית הואיל ועשוי' לדדות. ר"ל שהן בעצמן מדדים י"ל שא' היתה מדדה והשניה נותרו אבל מנה לא הלך מאליו אא"כ נטלו אדם. וכשנטל נטל שניהם כפרש"י ולפ"ז דבגוזלות מודים רבנן בסיפא בזמן ג' ומצא שנים. ה"ה ברישא בזימן שנים ומצא ג' דמודים לרבי דלא אמרינן הלכו כלם והני אחדיני נינהו. אלא כיון דמדדים מודים לרבי דאמרינן רק איכא חד דמערב בהו אף על גב דברישא במעשר בהניח מנה ומצא מאתים פליגי על רבי וס"ל הכל חולין. מ"מ בגוזלות מודים:

וא"כ ליכא טעם ברישא בב' ומצא שלשה דאסורים אלא משום דאיכא חד דמערב בהו. ולכן א"ש דהר"ן לא העתיק כ"א טעם זה בלבד. ולכן אם נפל א' מהם מותרים:

דאין דרך כו' אצל מעות חברו הוא לאו דוקא אלא ד"ל אצל מעות מעשר:

ועסי"ג בהגה דאפילו במקושרי' אמרי' דעשוים לדדות. ומ"ש סימן תל"ט אפשר נתכוין לישב מאי דאיכא למידק קצת על פי' הב"ח. דהא אי' על תי' גוזלות מדדים הא אתמר עליה ר"י ור"א חד אמר בשני כיסים מחלוקת אבל בכיס א' ד"ה חולין וחד אמר בכיס א' מחלוקת אבל בשני כיסים ד"ה מנה מונח ומנה מוטל וא"כ למ"ד בין יהיה מ"ד ר"י או ר"א. דבשני כיסים מודים רבנן דמנה מונח ומ"מ. ולמה איצטריך ר"י ור"א לשנויי שאני גוזלות הואיל ועשוי' לדדות הא גוזלות דומין לשני כיסים. אמר ר"א הכא בגוזלות מקושרים וכיסים מקושרים עסקי'. ר"ל הא דאמרי' בכיס א' מחלוקת לאו כיס אחד ממש אלא שני כיסים דומי' דכיס אחד. והיינו שהם מקושרים וס"ל לדבנן כה"ג (ס"ל) דהכל חולין. ורצו לאוקמי מתני' דהכא בגוזלות מקושרים. ולכן רבנן צ"ל שאני גוזלות דעשוי' לדדות ומנתקי מהדדי עכת"ד הגמרא. וא"כ דברי הש"ס על רישא בשנים ומצא ג' דאמר ממ"נ אי אחריני כו' לפי' הב"ח ר"ל לרבנן. הא כיון דלא אסיק דעתי' שאני גוזלות דעשוי' לדדות כ"ש דלא אסיק אדעתיה תי' ר"א דמיירי בגוזלות מקושרים וא"כ למ"ד בשני כיסים מודים רבנן א"כ בגוזלות דאין מקושרים מודו רבנן לרבי דלא אמרי' אחריני נינהו. א"כ איך אמד אי אחריני נינהו כו' היינו לרבנן. הא גוזלות שאין מקושרים דהוי דומיא דשני כיסים. מודו רבנן דלא אמרי' אחריני נינהו. היה צ"ל דהש"ס אזיל דוקא למ"ר בשני כיסים מחלוקת. ולזה רמז לעיין מ"ש מ"א בסי' תל"ט ס"ק ז' דהא דאמרינן בכיס א' מחלוקת דהיינו שני כיסים דומי' דכיס אחד דהיינו שני כיסים מקושרים אבל בשני כיסים ממש שאין מקושרים מודו דבנן. היינו דוקא בסיפא הניח מאתים ומצא מנה אבל ברישא בהניח מנה ומצא מאתים פליגי רבנן אפילו בשני כיסים שאין מקושרים. ובזה א"ש מ"ש לפי הס"ד אי אחריני כו' לרבנן אפילו למ"ד בשני כיסים מודו רבנן. ועמ"ש בע"ה שם בסי' תל"ט והב"ח הקשה כיון דר"א מוקי סיפא במקושרים. א"כ ה"ה רישא בב' ומצא ג' ג"כ מיירי במקושרים וא"כ תיקשי ממ"נ אי מצא שנים ומקושרי' והג' אינו מקושר א"כ למה אסורים השנים הא ידעינן דאותה שאינה מקושרת היא הבאה מעלמא וב' המקושרים הן שהזמין ואי מצא כל הג' עקושרי' א"כ פשיטא דאסורי' דהא חזי' דכל הג' הם שלא הזמין. ואי מצאן כלם אין מקושרי' מאי אריא ב' ומצא ג' אפילו לא מצא רק שנים אין מקושרי' אסורים. דע"כ אחריני נינהו דהא הזמין מקושרים ותי' דבאמת אפילו מצא שנים אסורים כיון דאין מקושרים ונקט מצא ג'. דמיירי בכל גווני בין הזמין מקושרים ובין הזמין אין מקושרים ובהזמין ואין מקושרים אינו אסור כ"א במצא ג' ולכן נקט מצא ג'. אבל הט"ז והסכים עמו הפר"ח חולקים וס"ל בהזמין שנים מקושרי' ומצא שנים אין מקושרים מותרים. דמנתקי אהדדי ואינהו נינהו:

(טו) (ס"ק טו) במחיצה כדרך קנים שבשובכים דאז אמרי' מעלמא אתי ולא אמרי' דנתהפכו דקי"ל כר"ח דרוב וקרוב הולכים אחר הרוב לכן כאן אזלי' בתר רובא דעלמא:

(טז) (ס"ק טז) ואם אין כו' פי' בתוך נו"ן אמה:

משום דאע"ג דאין מפריחים רק מדדין. מ"מ עד נו"ן אמה מדדים:

(יז) (ס"ק יז) כיון כו' דשל גוי א"צ הכן. דגוי אינו מקצה מדעתו כלום וכיון דהו' מוכן לבע"ה מוכן לכ"א ועמ"ש מ"א סי' שיו"ד וס"ס ש"ח:

(יח) (ס"ק יח) להפשיטה ולא שרי סופן כו' ופר"ח כ' דה"ט דהא אפשר לבודקו אחר הפשט:

וכ"מ בגמרא גבי מליחת חלבי' דף י"א אין שוטחים החלבים אפינו מבהמה שנשחטה בי"ט ע"ג יתידות שתשלוט בהן הרוח ולא יסריח ופריך מ"ש דהתירו ליתן העור לפני הדורס' כמ"ש סי' תצ"ט והטעם דהתירו סופן משום תחלתן ה"ה בשטיחת חלבים ה"כ להתיר סופן מ"ת ומשני דוקא בעור לפני הדורסים דאינו ניכר שכוונתו לתיקון העוד משום דחזי למזג' עליה והוי צורך י"ט לכן היתר. משא"כ בשטיחת חלבים דמוכח' מלתא שעושה לצורך חלבים יאמר מה לי למישטחינהו מה לי לממלחינהו. וימליחנו והמולחן הוא איכא איסור תורה. וא"א דגם איסור תורה התירו סופן מ"ת אם כן מה בנך דאתי למלחינהו הא אפילו מליחה דאיכא איסור תורה התירו משום תחלתן דאי לא נתיר המליחה אפי' השטיחה אסור שמא ימלחנו ויסריח החלב ואתי למנוע לשחוט א"ו דאיסור תורה לא הותר משום תחלתן:

ועיין בשבת כו' בברזי דאי' שם ער"פ שחל בשבת דפסח דוחה שבת ס"ל לר' ישמעאל בנו של ר"י ב"ב מפשיטו עד החזה כדי להוציא האמורין להקטירם אבל לא יותר וחכ"א מפשיט את כלו שלא יהיה הבשר מונח בבזיון עם העור ופריך וכי משום בזיון קדשים נתיר איסור הפשטה דהי' אב מלאכה. ומשני דלא צריך לעור ונוטל העור בברזי חתיכות קטנות:

דאין דרך הפשטה בכך ואין בו אלא שבות והותר משום בזיון קדשים אבל התוספות הוכיח דאפילו שבות ליכא כה"ג וא"כ ה"ה הכא דמותר להפרישו בברזי ל"מ לשיטת התוס' דליכא כה"ג איסור כלל אלא אפילו לשיטת רש"י דאיכא שבות. מ"מ הא איסור דרבנן הותר סופן מ"ת אולם אינו מבואר כמה שיעור העור ששוקל בברזי ואפשר ללמדו מדין שבת דהא התוס' כתבו וז"ל ולר"י נראה דאפילו שבות ליכא דאינו מפשיט כשיעור חשיבת עור ביחד עכ"ל התוס'. וא"כ נילף משבת מהו הנקרא חשוב דאי' בשבת דף ע"ט ע"א עור דלא מלח ולא עפיץ כמה שיעורו שיהיה חשוב ויתחייב על הוצאתו תני ר"ש בר"י כדי לצור משקולת קטנה כו' וכתב הרמב"ם פ' י"ח מהל' שבת דין י"ד. המוציא עור שלא נתעבד כלל. אלא עדיין הוא רך שיעורו כדי לצור משקולת קטנה שמשקל' שקל עכ"ל הרי דנתן שיעור לכל המדינות רשיעורו משקל. אבל רש"י במסכתא גיטין דף כ"ב ע"א כ' וז"ל רבעא דרבעא פי' רש"י משקל קטן שלהן היה משמע דמשעדים לפי משקל קטן שבאותה מדינה:

(יט) (ס"ק יט) אסור כו' אפילו למכרו לגוי אסור. דגם המכירה לגוי לא הותרה אלא סופן מ"ת. אבל האידנא דשכיח טרפות דכמה חומרות אנו מחמירים בריאה דבזמן הש"ס לא היו מחמירים אלו החומרות כמבואר בי"ד ולכן האידנא שכיח טרפות אלא באווזים ותרנגולים דלגבייהו לא שייך טריפות הריאה:

וכתב הלבוש כו' בדרך זה כו' ר"ל כפי המבואר סימן ת"ק במוכר בשר כשר לישראל בלי פיסוק דמים וע"ד אלא אם כן נשחטה סמוך לי"ט משמע דפשיטא ליה ובסימן תצ"ט סק"ה הניח הדבר בצ"ע וע"ש ובסימן ת"ק ס"ג ס"ק י"ג:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.