מחצית השקל/אורח חיים/תצח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תצח

(א) ס"ק א וחכם וה"ה חכם כו' דהא להרמב"ם הטעם דת"ח רואה לעצמו דלגבי חכם ל"ל שמא ישחיזנה דידע שאסור להשחיז ע"ש במ"מ. ואם כן מה לי אם החכם רואה לעצמו או מראה הסכין לחכם אחר כיון דת"ח יודע להזהר:

ומ"ש בש"ע ות"ח שראה כו' וכ"ה לשון הרמב"ם ומשמע דוקא דיעבד שכבר ראה וכתב ע"ז הפר"ח וז"ל ולא ידעתי למה הא בגמרא אמרינן ת"ח רואה לעצמו ומשאיל' לאחרים משמע דאפי' לכתחלה מצי לראותה לעצמו אדעתא להשאילה לאחרי' ואפשר דה"ק ת"ח רואה לצורך עצמו ואח"כ אם רוצה רשאי להשאילה לכתחלה לאחרי' אבל לראותה לכתחלה להשאילה לאחרים לא ואין נראה כן מדברי רש"י עכ"ל הפר"ח:

(ב) (ס"ק ב) ועכשיו כו' מדסתם רמ"א משמע אפי' הטבח ת"ח מ"מ אסור כו'. דהא מצינו דדנין בזה"ז דין ת"ח לכ"ד ר"ל דלא תימא ניהי דלענין ראיית סכין ראוי שגם בזמנינו יהיה לו דין ת"ח מ"מ כיון דבהרבה דברים אין לנו דין ת"ח דאין אתנו יודע עד מה בעו"ה א"כ עבדי רבנן לא פלוג ואפי' במה שאנו דנין בזה"ז להיות לו דין ת"ח לא נתנו לו דין ת"ח לזה כתב דזה ניחא דהא מצינו לכמה דברים גם בזה"ז י"ל דין ת"ח. ובח"מ סי ב' דגם ב"ר שבזה"ז אם רואים שהעם פרוצי' בעבירה ח"ו רשאי לענוש אפי' מיתה:

ובס"ס א' יש מחלוקת לענין מה דקיי"ל המבייש חכם נותן לו ליטרא דדהבא. אם יש לת"ח שבזה"ז דין ת"ח לענין זה:

וכל אדם כו'. דלא כלבוש שנסתפק בזה שכתב יש מתירין ויש אושרי' שמא ימצא הסכין פגום ותטרף הבהמה ששחט ויצטרך לשחוט אחרת וישחיז הסכין לצורך שחיטה ובשפר באר שבע כתב בהשמטת אח' ספרו באר מים חיים דלכלהו טעמי היה מותר בזה"ז רק לטעם הרמב"ם דקי"ל כוותיה שמא ישחיז הסכין ראוי לאסור גם בזה"ז. א"כ לא נקל עי"ז להכניס עצמנו לאכול ספק נבלות שלא לבדוק הסכין אחר השחיטה משום שמא ישחיזנה. דהא קי"ל דכל היכי דהסכין לפנינו לא סמכינן על החזקה וצריך לבדוק הסכין אחר שחיטה כדאיתא בי"ד עכת"ד בקוצר וכתב עוד הברות להקל וחולק עליו בכפר א"ר ע"ש וכתב בס' א"ר בשם כה"ג דנכון שיהיה לטבח ב' או ג' סכינים בדוקים מעי"ט:

(ג) (ס"ק ג') ואע"פ כו' כיון דאוכל כו. ר"ל אע"ג דבמכשירים אם אפשר לעשותן מעי"ט אסור לעשותו בי"ט כדלעיל סי' תצ"ה. לזה כתב הר"ן דזה הוי אוכל נפש ומותר אפילו היה אפשר לעכות מעי"ט:

ואפילו להאוסרים כו' דס"ל דיש להחמיר גם באוכל נפש אם היה אפשר לעשותו מעי"ט ולא היה נפגם כלל דאסור לעשותו בי"ט. כ"א ע"י שינוי:

באיסור הוצאה כו' ע' סימן תקי"ח. הם דברי יש"ש פ"ק דביצה סי' למ"ד וז"ל דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה כו' כמו שהתירו ב"ה להוציא ס"ת ולולב אפי' באפשר להוציא' מעי"ט. ועיקר טעמא משום דהוצאה מלאכה גרועה היא כו' עכ"ל יש"ש:

(ד) (ס"ק ד) אין כו' ולהמקילי' כו' ר"ל דמתירי' מוקצה בי"ט:

וביש"ש כתב דלכ"ע אסור דבסוף מס' ביצה יש ג' אוקימתות לרבי ולחד אוקימתא הוי מדבריות כמו גרוגרות וצימוקים דמודה ר"ש דאסור ופסק להחמיר כהאי אוקימתא:

(ה) (סק"ה) אסורות היינו בעיר שאין רובה גוים. ואפי' ישראל וגוים הוי מחצה על מחצה אפ"ה אסור כדלקמן סי' תקט"ו סעי' ו' בהג"ה וע"ש במ"א:

(ו) (ס"ק ו) ספק כו' בגוים השרוי' כו' עיין באורו במ"ש בע"ה בס"ק שאח"ז:

(ז) (ס"ק ז) ביום כו' ודבריו אמת לדעת רשב"א כו' דאיתא במסכת שבת דף קנ"א גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב (פי' רש"י שבאו מתוך התחום) ושאיו בגמרא מאי ממקום קרוב ואמר שמואל (וכוותיה קי"ל) חיישינן שמא חוץ לחומה לנו ופירש"י דחיישינן ר"ל להקל ואייתי ראיה דמצינו לפעמים דחיישינן הוא להקל ושמואל ס"ל אפי' הובא מחוץ לעיר אנו תולין להקל שכבר אתמול בלילה היה תוך התחום ולנו חוץ לחומה ולכן מותרים מיד במו"ש וה"ק מתני' אלא א"כ באו ממקום קרוב אלא א"כ יש לתלו' שבאו ממקום קרוב לאפוקי היכי שידוע שבאו מח"ל שאסורי' ולפ"ז כל מידי דהוא ספק אם הובא מח"ל הולכים בספקו להקל. אבל הרי"ף פי' דברי שמואל חיישי' שמא חוץ לחומה לנו לחומרא ור"ל אפי' באו ביום השבת בבקר לתוך העיר לא אמרינן דוודאי מתוך התחום באו דאי מח"ל לא היה אפשר שיבואו מיד בבקר לתוך העיר אפ"ה חיישינן שבאו מח"ל אלא שהלכו ליל שבת עד שהגיעו לחומה ולנו שם עד הבקר ולפ"ז מה דקתני במתני' אא"כ באו ממקום קרוב ר"ל שודאי ידעי' שבאו ממקום קרוב. אבל ספק אם בא מח"ל להרי"ף אסור. ופסק הרשב"א כשיטות רש"י דבספק ח"ל אזלינן לקולא ולכן כתב מ"א דדברי הש"ך דאפי' בי"ט א' מותר. אמת לדעת רשב"א דס"ל ספק הובא מח"ל מותר. אבל הש"ע שפסק בסימן תקט"ו כהרי"ף להחמיר. לכן א"ש מ"ש בש"ע ביום שני. דביום א' אסור כיון דספק' הוא. ומ"מ ביום שני מותר גם לדידן משום דהוי ספק ספיקא כמ"ש סי' תצ"ו סעיף ד'. וע"ש במ"א שחולק. ועמ"ש בע"ה לקמן סי' תקט"ו. ודע שכתב רשב"א דאף להרי"ף דמחמיר בספק בא מח"ל. מ"מ אם הגוי שרוי עמו בעיר ויש לו אותו דבר שהובא בעירו אזלינן להקל. ואמרינן שהביא ממה שי"ל תוך העיר ולא ממה שי"ל חוץ לתחום. והכי קי"ל לקמן סימן תקט"ו סעיף ז':

ולזה נתכוון מ"א בסק"ו דלדידן דקי"ל כהרי"ף ע"כ הא דמתיר בסעיף וי"ו בספק. ע"כ מיירי בגוי השרוי עמו כו' דכה"ג גם להרי"ף מותר:

גם כו' סובר כן ר"ל שגם הא"ח כתב בי"ט שני'. היינו משום דגם הא"ח פסק כהרי"ף ולדידיה אסור ביום א' ואע"ג שא"ח כתב כן בשם הרשב"א והביא לשון הרשב"א וכמבואר בב"י והא לרשב"א אפי' ביום א' מותר. צ"ל שהא"ח העתיק דינו של הרשב"א אליביה דנפשיה ולדעת עצמו שפוסק כהרי"ף:

(ח) (ס"ק ח) עומדת כו' ולפי' התוס' בעי' כו' דהתו' דף וי"ו ע"ב ד"ה מוכן כו' הקשו למה עגל שנולד מן הטרפה מותר דמוכן אגב אמו לכלבים ומוכן לכלבים הוו מוכן לאדם. ואפרוח שנולד בי"ט אסור. וכמ"ש לקמן סי' תקי"ג סעיף ח' משום מוקצה הא כשהיה אפרוח תוך הביצה עכ"פ היה מוכן לכלבים והוי מוכן לאדם ותי' דבעינן דוקא מוכן ועומר לכלבים ורוקא טרפה דא"א לו כלל שתהיה ראויה לאדם ה"ה מוכן ועומד לכלבים מה שאין כן ביצה שי"ב אפרוח ניהו דעכשיו אינה ראויה אלא לכלבים מכל מקום אינו מוכן ועומד לכלבים דאין דעתו להשליכו אלא להמתין עד שיצא האפרוח ותהיה ראויה לאדם ולעצמו עכת"ד. ובזמן הזה סתם טרפות א"ע לכלבים כ"א למכור לגוי. ודוקא בזמן הש"ס שהיו גוים מועטי' דרים בין הישראלי'. ואפילו היה מוכרו לגוים לא היה הגוי נותן בעדו כ"א דבר מועט וכמ"ש התוספות במסכת ע"ז דף כ' ע"א ד"ה ור"מ כו' היה מוכן ועומד לכלבים מה שאין כן בזמן הזה דגוים הרבה מצוים בינינו. ומוכר נבלות וטרפות לגוי בדמי שווין או מזלזל קצת במכירתן. לא מיקרי מוכן עומד לכלבים עמ"ש סימן ש"ח סל"א דמביא מ"א שם הרבה פוסקים סבירא ליה כסברת התוספות דבעינן מוכן ועומד:

לפי מאי דקי"ל כר"ש כו' והיינו דעת המתירים מוקצה בי"ט בס"ס תצ"ה. חדא כו' ר"ל דלא תיקשי ניהו דס"ל דמוקצה מותר בי"ט מ"מ כתב רמ"א ס"ס תצ"ה דנולד בי"ט אסור והכא נולד הוא. לזה כתב חדא דהרא"ש לא ס"ל לחלק בין מוקצה לנולד דלא כרמ"א:

ועוד דבבע"ח א"א נולד כמ"ש התוס' כו' ז"ל התוס' דף ו' ע"ב עגל שנולד בי"ט מותר ותימה מ"מ הוי אסור משום נולד כמו ביצה וי"ל הא דאמר דשייך למיסר נולד היינו דוקא ברבר המאכל דומיא דפירות הנושרים ומשקין שזבו אבל בע"ח לא עכ"ל התוס'. ולכאורה דבריהם תמוהים וז"ל מהר"ם לובלין דאע"ג דמוכן אגב אמו ואין כאן איסור מוקצה מ"מ יאסור משום משקין שזבו או פירות הנושרי' שאפי' בתרנגולת העומדת לאכילה שאין בה איסור מוקצה אסור הביצה משום פירות הנושרי' ומשקין שזבו כו' עכ"ל מהר"ם. א"כ לפ"ז מ"ש התוס' נולד אין שייך בבע"ח לא כוונו לנולד האסור משום מוקצה אלא ר"ל ע"י שנולד דומה לפירות הנושרי' ולמשקין שזבו. וע"ז תי' דבע"ח אינו דומה לפירות הנושרי' ולמשקין שזבו אבל מנולד שאסור משום מוקצה מזה לא דברו התו' כלל אבל מהרש"ל צ"ל שהבין דברי התוס' כפשטן. ונולד דקאמרי ר"ל שיאסר משום נולד דאסור משום מוקצה חמיר וע"ז תי' דבבע"ח ליכא נולד דמוקצה. אבל לפ"ז צ"ב מאי קושיא דהא גם בביצה מתרנגולת העומדת לאכילה אמרי' ריש ביצה דהוי אוכלא דאפרת דאי בעי שחיט לתרנגולת ואכיל לכל מה דבגווה. ולית בביצתה לא משום מוקצה ולא משום נולד ומאי גריעותא איכא בעגל המוכן אגב אמו יותר לאסרו משום נולד:

דאין ראוי לאכול מיד כו' דהא בעי שחיטה ושאר תיקוני אוכל משא"כ ביצה דהוי נולד דחזי מיד אחר לידתו ויוכל לגמעה חיה:

ועוד דאף קודם כו' משא"כ אפרוח ר"ל דהא קי"ל אפרוח שנולד בי"ט אסור אפי' למ"ד דפסק בי"ט כר"ש דלית לי' מוקצה מ"מ באפרוח מודה כמ"ש התוס' שם ע"א הטעם דבאפרוח גם ר"ש מודה דהוי כגרוגרת וצמוקי' דדחי' בידים ולרברי מהרש"ל הנ"ל משום דקוד' לידת האפרוח לא היה ראוי לכלום הוי נולד גמור:

(י) (ס"ק י) דחיישי' כו' מותר כו' דקי"ל כרב נחמן דאמר בחולין דף נ"א בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים (ר"ל ולד הנולד היום לא חיישי' אגב שיצא מבית הרחם שהוא מקום צר שמא נתרסקו איבריו ביציאתו) ושם בחולין מביא הש"ס סייעתא לר"נ מדתניא ושוין(אפי' למ"ד בבכור שנפל בו מום אין רואי' אותו בי"ט אם הוא מום קבוע להתירו. מ"מ) אם נולד בי"ט ומומו מיד שלא חל עליו שם איסור מעול' ששוחטים אותו בי"ט ותיפוק לי' משום ריסוק איברים אע"כ כר"נ דבית הרח' אין בו משום ריסוק אברי' ודחי דמיירי שהפריס ע"ג קרקע ועי"ז יצא מכלל ר"א וכראיתא בי"ד ולעולם ליתא לדרב נחמן א"כ לפי פסק הלכה דקי"ל כר"נ לא בעינן שיפרוס ע"ג קרקע. מ"מ בי"ט בעינן שיפרוס ע"ג קרקט ועיין פר"ח מה שהקשה ע"ז מש"ס הנ"ל:

וז"ל ד"מ כו' אם רואי' כו' ר"ל בעגל שנולד ושחטוהו באותו יום וראינו שינוי באיברים ונתבאר בסי' תצ"ז הביאו מ"א בסי' זה ס"ק ט"ז. וא"כ מה"ט אין לשחוט עגל שנולד בי"ט שמא ימצא שינוי ויהיה טריפה:

ומטעם זה נסתפקו כו' משום שמא ימצא טרפה כיון דאיכא ריעותא שנרדס. וא"כ ה"ה הכא. ואע"ג דבעוף הנררס גופיה קי"ל דמותר לשחטו ב"ט כבר כתבו מ"א בס"ק ט"ז לחלק דעגל שנולד גרע כו' וכוונת ד"מ כיון דחזי' דעכ"פ בעוף הנדרס נסתפק הש"ס לאוסרו בי"ט מזה נשפט דבעגל שנולד יהיה ודאי אסור לשוחטו בי"ט כיון דגרע מעוף הנדרס. וי"ל שסמך כו' ולכן עגל כו' ר"ל דסמך הטור דנדע מסברא כיון דבנפולה בעי בדיקה עכ"פ בעגל שנולד היום דקיל מיניה ונחתי' דרגא דלא בעי בדיקה אבל אם ראה שינוי באיברים הפנימים דינו כנפולה ואסור. גם בעגל משמע דס"ל אפי' אין השינוי מטריף והיינו משום דלא מחלק בין עגל לנפולה כי אם דבנפולה בעי בדיק' ובעגל א"צ בדיקה אבל אם רואים שינוי עגל שוה לנפולה ובנפולה הא קי"ל דאפי' אין השינוי מטריף אוסר ועוד דא"א דבעי' דוקא שינוי המטריף א"כ מאי קשיא לד"מ דה"ל להטור לפרש דאם רואה שינוי דאסור ומאי ביאור צריך בזה דמילתא דפשיטא דאסור כיון דהוי שינוי המטריף (ואם ס"ל דצ"ל באבר שהטרפות תלוי בו אז אפי' שינוי שאינו מטריף אסור אבל באבר שאין הטרפות תלוי בו אין שינוי מטריף דזה דוחק לחלק וכן בנפולה אין חילוק ובכל ענין אוסר) ומ"מ צ"ע דהא כ"מ דאמר כו' והא רב נחמן אמר ג"כ לשון זה ב"ה אין בו משום ריסוק איברים ולמה נאמר דב"ה חמיר והיינו דבעלמא היכי דקתני אין בו משום ר"א אפי' רואים בו שינוי מותר:

ובבית הרח' קתני ג"כ האי לישנא נפרש דאם רואים בו שינוי אסור. וע"ק למה כתב רמ"א כו' דהא הר"מ גופי' הקשה כן על הטור דה"ל לבארו ותי' דסמיך על דין נפולה. וא"כ ניהו דהאי תי' מספיק ליישב דעת הטור די"ל דהי' דבר פשוט בעיני הטור לרוחב דעתו דמסברא נדע דבבית הרחם נחתי' דרגא מנפולה אבל כשרואים שינוי נדע דלא עדיף מנפולה. אבל הד"מ ע"כ לא היה הדבר פשוט דהא עשה מזה קושיא ותי' ברברי הטור וא"כ ה"ל לרמ"א לפרש הדין בהדיא ביו"ר דאם רואים שינוי גם בבית הרחם אסור. ועמ"ש ס"ח לחלק בין הכא ובין עוף הנדרס:

ובי"ר סי' ט"ו שהט"ז שם חלק על רמ"א וגם בי"ט לא בעי הפריס עג"ק. והסכים עם רי"ו דברא"ש שכ' דבעי' הפריס עג"ק ט"ס:

(יא) (ס"ק יא) מותר בזה כו' לשחטו לחולה. והר"ן סיים וחזי' לברי' באומצא עכ"ל והוצרך הר"ן לזה. דע"כ מה שאין לו היתר כ"א לחולה עי"ז ל"מ הכין לעצמו דאל"כ ביצה ואפרוח נימא דהכין לעצמו. אם היה החולה צריך לו. אע"כ דבעי' שהכין לעצמו לבריא. ולזה סיים וחזי לבריא באומצא דהא אינו איסור מוקצה דהא מוכן אגב אמו אע"ג שהי' שבת אסור לשחוט מצד זה ל"מ מוקצה כמ"פ הר"ן ריש ביצה דהא בעצמו אינו מוקצה אלא דארי' דאיסורא רביע עלה. וא"כ ל"מ מוקצה. דהא אפשר שילך איסור שחיטה כגון אם ימצא חולה שיש בו סכנה רמותר לשחוט עבורו והנותר מותר לבריא. אע"ג דהמבשל לחולה אסור לבריא היינו משום גזירה שמא ירבה בשביל הבריא אבל שחיטה כיון דא"א לכזית בשר בלי שחיטה לא שייך חשש שמא ירבה. ולכן הותר לבריא באומצא בלי בישול. לכן מיקרי שבת הכין לעצמו אפי' לברי'. משא"כ ביצה ואפרוח דל"ל מוכן אגב אמו והם מוקצים. אף דחזי לחולה מה"ט ל"מ הכין לעצמו. כיון דעכ"פ לבריא אסור ולא הכין לעצמו דאסורי' לבריא משום מוקצה. ועוד דלידת כו' לגדל אפרוחים. וברא"ש הוסיף עוד דאין טוב לאכול כ"כ כשנמצא במעי אמו:

(יב) (ס"ק יב) כדי לאכול כו' כמ"ש בי"ד כו' משום דכתיב לא תאכלו על הדם. ודרשו חז"ל שלא לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה:

ואפילו אינו אוכל ממנה שרי דקי"ל כרבה באופה מי"ט לחול אינו לוקה הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה גם בי"ט ה"ה הכא ואע"ג דמשום סברת הואיל. ניהו דאינו לוקה מ"מ איסורא דרבנן איכא לכתחלה אלא דהכא משום הפסד ממון דהיא מסוכנת התירו חכמים אפי' לכתחלה. כן הוא בגמרא פסחים דף מו ע"ב:

(יג) (ס"ק יג) אין שהות דמשמע דת"ק מודה כו' כדאיתא בגמרא דף כ"ה תנן בהמה מסוכנת לא ישחוט אא"כ יש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי רמ"א אפי' כזית חי מבית טביחתה ותני ר"ח מבית טביחתה ממש דשם א"צ הפשט ונתוח משמע דמותר לאכל ממנה קורם הפשט ונתוח ול"ח שמא תמצא טרפה ואח"ז אמר רמי ב"ח הפשט ונתוח דכתיב בעולה ה"ה לקצבים שלא יאכל ארם בשר קודם הפשט ונתוח ומסיק דע"כ רמי ב"ח דרך ארץ קמ"ל אבל מן הדין מותר קודם הפשט דמוקמינן לה בחזקת היתר. דאל"כ תיקשי מר"ע דאמר די שיאכל כזית מבית טביחתה כנ"ל. אע"כ דרמי ב"ח רק מדת ד"א אמרה. ואי לאו דפשט להש"ס דבזה גם ת"ק מודה אלא פלוגתייהו דלת"ק בעי' כזית צלי. ולר"ע די אם יוכל לאכל חי מאי קושיא לרמי ב"ח מר"ע אדרבא לסייע' מת"ק. אע"כ דפשיט להש"ס דלא בעינן הפשט ונתוח גם לת"ק וא"כ אע"ג דקי"ל כת"ק דבעי' כזית צלי מ"מ מותר אפילו קודם הפשט דבזה מודה ת"ק:

ועוד הא כתב דמ"א דאסור כו' וא"כ ע"כ גם ת"ק מודה בזה דמותר לאכול קודם הפשט ואע"ג דגם קודם הפשט אפשר לבודק' וכמ"ש ס"ס תצ"ז השוחט בהמה בי"ט טוב לו שלא יבדקנו עד אחר ההפשט משמע דאפשר לבודקו קודם הפשט צ"ל ע"י שמפשיט מקצת העור שאפשר לו עי"ז לבדוק ונותן עצה בסי' תצז שלא יבדוק עד אחר גמר ההפשט:

(יד) (ס"ק יד) וי"א כו' כיון דאיסור כו' דוקא בבריאה הותר ההפשט סופן משום תחילתן דאי לא נתיר לו ההפשט וטלטל העור ימנע משמחת י"ט וימנע ולא ישחוט מחשש הפסד. אבל מסוכנת ל"ל הכי דהא אינו שוחטה משום שמחת י"ט כ"א להציל א"ע מן ההפסד:

איך חלק עליהם הש"ג. דממנו נובעים דברי רמ"א הללו:

מביאים כו' אם שחט בשרה כמ"ש המחבר סעיף ז':

אסור למרוט הנוצות. ע"ס י"ג. ר"ל אף על גב דאחר שחיטה בבריאה ודאי מותר למרוט וקודם שחיטה מחלוקת הפוסקים ע"ש אבל מסוכנת כיון דלש"ג ההפשט אסור ה"ה מריטת הנוצות לאחד שחיטה כ"ש קודם שחיטה אסור במסוכנת לכ"ע דהא טעם המתירים בבריאה הואיל ומותר למרוט אחר השחיטה. אבל מסוכנת כיון דאסור למרוט אחר שחיטה ודאי קודם שחיטה אסור:

דליכא כו' עססי' תצ"ז אף על גב דכתב שם בס"ק ח"י דההפשטה הוא איסור תורה היינו בטרפה דל"ל הואיל. אבל בכשר' דא"ל הואיל ומקלעי ליה אורחים ליכא כ"א איסור דרבנן כנ"ל:

(טו) (ס"ק טו) יביאנה כו' אף על גב דמפיש בהילוך וקי"ל דעדיף לאפושי במשא מלאפושי בהלוכה וכמ"ש סי' תרי"ג וסי' ק"י ע"ש מ"ש מ"א:

(טז) (ס"ק טז) ולא חיישינן כו' וצ"ע דהא כו' דהתוס' בחולק דף י"א ע"א ד"ה אתי כו' הקשו על רבה בר שילא דיליף דאזלינן בתר רובה מפרה דהיה צריך לשרפה כשהיא שלימה וניחוש דילמא טריפה היא והיא פסולה כדיליף התם מקרא. אע"כ דאזלינן בתר רובא. והקשו התוס' וז"ל וא"ת כיון דפרה בת שתי שנים א"כ דלמא היינו משום דאוקמיה אחזקה שאינה טרפה:

למ"ד טרפה אינה חיה כו' וי"ל דכל חזקה שלא נתברר' שעה א' לא אזלינן בתרה. ר"ל שכל עת יש להסתפק מיום הולדה דלמא עתה נעשתה טרפה אלא כשעבר עליה יב"ח אז ידעי' למפרע שאז לא היתה טריפה אבל מ"מ אפשר שאחד יב"ח נעשה טרפה. אלא אם יעברו עליה עוד יב"ח איגלאי למפרע שאז לא היתה טרפה עכ"פ אין שעה ידועה שעכשיו איננה טרפה ל"מ חזקה). ויש ללמוד מתוך כך דאם עשו גבינות מכמה בהמות ונשחטה אחת ונמצאת טרפה שכולן אסורים דאין להעמיד בהמה על חזקתה ולומר השתא היא דנטרפה כו' עכ"ל התוס'. והרא"ש סיים וז"ל ועוד יש לומר למאי דמסקי' אזלינן בתר רובא כל הבהמות בחזקת כשרות אפילו תוך שנתן. משום דרוב בהמות כשרות הן ורובא עדיף מחזקה עכ"ל. והרי מבואר דאין החזקה כ"א מכח רוב בהמות כשרות. וחזקה זו יש גם לעגל ביום שנולד וכמ"ש הרא"ש ואפילו תוך שנתן כו':

וביש"ש כתב דקי"ל כו'. ר"ל דהאי דעוף שנדרס היא איבעיא דלא איפשטא ופסקו הפוסקים לקולא כיון דליכא איסור תורה. אלא הר"ן פסקה לחומרא והיש"ש הסכים עם הר"ן ואייתי ראיה מהג"א דע"כ גם הוא ס"ל להחמיר:

ק"ו היכי דאתחזק ריעותא. היינו עוף הנדרס:

עמ"ש ס"ה ר"ל שהביא בשם הד"מ שהביא ראיה להחמיר בעגל כו' אף דמקילינן גבי עוף הנדרס וראייתו מהג"א דאוסר לשחוט במקום שהטריפות מצויים. ומאי ראיה הא אותה הג"א ע"כ ס"ל דגם בעוף הנדרס מחמירים אבל לדידן דפוסקים האיבעי' להקל בעוף הנדרס ליתא לדברי הג"א וגם אין להחמיר בעגל כו':

עמ"ש סימן תקכ"ז ס"ק כ"א שהביא בשם תשובת מהרש"ל אם לא הזכיר שחיטה בע"ת אסור לשחוט מי"ט לשבת ע"כ צ"ל דמיירי במקום שאין הטריפות מצויות. דאלת"ה בלא"ה אסור לשחוט. וגם המנהג שלא לשחוט בשום ענין וע"כ דמיירי לעת הוצרך:

וה"ה מסוכנת אפילו א"צ לה משום הפסד יש להתיר:

(יז) (ס"ק יז) אין כו' דמחזי כמתקן כו' וכתב הט"ז מ"מ הוראה אחרת מותרת דדוקא בבכור דהיה לו חזקת איסור הוי ליה מתקן אבל בשאר טריפות ל"מ סתם ספק טריפה דה"ל חזקת היתר קודם שנולד בה הספק אלא אפילו ספק טרפה מצד יתרת אבר דה"ל משעת לידה דלא היה לו מעולם חזקת היתר. מ"מ גם חזקת איסור לא ה"ל משא"כ בכור:

וכתב עוד מ"מ אם נתערב לח בלח קודם י"ט בפחות מששים (ולא אמרינן דנעשה נבילה. צ"ל דמיירי במקום הפסד מרובה דלא אמרי' נעשה נבילה אפילו לח בלח. או באמת ניתוסף בי"ט היתר ס' נגד כל התערובות. ולענין נודע ולא נודע ע"ש בש"ע י"ד וש"ך) או יבש ביבש בפחות מרוב. ובי"ט ניתוסף עליו דהוי דומיא דבכור דהא ה"ל חזקת איסור אסור להורות ביום טוב עכת"ד:

ועיין במ"א סימן שכ"ג ס"ק י"ד שכתב בשם ת"ה סימן נ"ד מותר לשער ששים אפילו נתערב מע"ש ולא נודע לו עד שבת. עיין סימן תצ"ח סעיף ט' עכ"ל מ"א. ורמז מ"א למ"ש ת"ה שם דבעי להתיר לשער בשבת אם ההיתר ס' כמ"ש מ"א בשמו. וז"ל והאי דראיית בכור יש ליישב כמו שפירש"י פרק אין צדין ומחלק התם בין ראיית מומי בכור ובין ראיית בהמה שחוטה לבדוק מטריפה דשרי בי"ט ע"ש עכ"ל ת"ה ודברי רש"י הם דף כ"ז דס"ד דר"ש בן מנסיא הוכיח דר"מ ס"ל אין רואין מומין ביו"ט מדתנן השוחט את הבכור ואחר כך הראה מומו לחכם ר"י מתיר. רמ"א הואיל ונשחט שלא ע"פ מומחה אסור. אלמא סבר ר"מ ראיית בכור לאו כראיית טרפה ראיית בכור מחיים ראיית טריפה לאחר שחיטה. ומינה ראיית טרפה אפילו בי"ט ראיית בכור מעי"ט. וכתב רש"י וז"ל אלמא סבר ר"מ ראיית בכור אינו קלה כראיית טרפה דאחשבוה רבנן. וכל עצמה של התרת בכור תלוי בה שאף שחיטתו אסורה קודם שיראנו. ואינו דומה לראיית טריפה שהתירו לבודקה אחר שחיטה. וממנה למד ר"ש בן מנסיא ואמד כיון דחשיב' כ"כ ה"ל כמתקן ודן את הדין ואסור לראותו בי"ט ואע"פ שהטרפה נבדקת בי"ט עכ"ל רש"י הרי נראה מזה אע"ג דראיית מומי בכור אסור מ"מ ראיית טרפות קיל ומותר לראותו בשבת וי"ט וצ"ל דאע"ג דאביי דחה ראיה זו ואמר דדיני דר"מ לא תלוי כלל בדין ראיית מומי בכור אלא טעמיה דר"מ משום קנס גזר מומין שאין עשויים להשתנות אחר שחיטה אטו מומין שעשויים להשתנות אחר שחיטה. ולולי הקנס היה ר"מ מודה דדיעבד אם נשחט שלא ע"פ מומחה מותר וא"כ אין ראיית בכור חשובה כ"כ. ואפשר ס"ל דואין מומין בי"ט ומ"מ ס"ל לת"ה דאביי ניהו דדחה דאין ראיה מזה דר"מ ס"ל אין רואין מומין בי"ט מ"מ נשארה הסברא דלדידן דקי"ל אין רואין מומין בי"ט מ"מ ראיית טרפה מותר בי"ט. דעכ"פ ראיית בכור חשובה יותר מראיית טרפות דלכתחלה ודאי כ"ע מודים אפילו במומין שאין משתנים לאחר שחיטה אסור לכתחלה לשחוט כ"א ע"פ מומחה שראה המום קודם השחיטה משא"כ בטרפה. וא"כ עכ"פ ראיית בכור חשובה יותר מראיית טרפה. א"כ אע"ג דאין רואין מומין בי"ט מ"מ ראיית טרפה מותר בי"ט כצ"ל לדעת ת"ה. עכ"פ לדעת ת"ה ליתא לדינו של ט"ז הנ"ל כן א"ל לענ"ד:

(יח) (ס"ק יח) אינו כו' אפילו לר"ש היינו למ"ד דפסק בסימן תצ"ה כר"ש:

דמי יימר כו'. דהא אסור לראותו לכתחלה ביום טוב:

(יט) (ס"ק יט) נולד כו' ועסי' ש"י ר"ל שם מבואר דקי"ל אין מוקצה לחצי שבת. ועיין ב"ח ובי"ד ר"ל רר"מ ור"י פליגי אי בכור נשחט ולא הראה מומו לחכם קודם שחיטה. ולאחר שחיטה ראה החכם דהוי מום קבוע ואין עשוי להשתנות לאחר שחיטה אפילו הכי אוסר ד"מ כנ"ל דגזר אטו מומין שעשויים להשתנות לאחר שחיטה. ור"י מתיר דס"ל דלא גזרינן. והביא הב"ח בשם התוס' והאגודה דק."ל בזה כר"י. וע"ז רמז מ"א לעיין בי"ד דשם מבואר דקי"ל כהפוסקים בזה כר"מ דסבירא ליה דזה מיקרי גזירה. וקנס שאמר אביי לאו דוקא וקי"ל הלכה כר"מ בגזירותיו:

(כ) (ס"ק כ) ואינו כו' ומשמע כו' ר"ל מרנקט הש"ס ופוסקים הדין באו"ב ולא נקטו בשני בהמות שאינן או"ב משמע דבאין או"ב דאין הערמה ניכרת א"צ לשחוט אחד מהן ועיקר ראייתו דהמ"מ הביא בשם ירושלמי דמבואר להדיא דאפילו באו"ב א"צ לשחוט שום א' והרמב"ם שכתב שצריך לשחוט א' כתב מכל מקום דטעמי' דתפס פשטות לשון הברייתא דמשמע דחולק על הירושלמי דקתני רצה זה שוחט רצה זה שוחט משמע דעכ"פ צריך לשחוט א' מהן. וא"כ מסברא י"ל למעט במחלוקת בין הירושלמי לתלמוד דידן. ותלמודא דידן הלא מיירי באו"ב בזה ס"ל שצריך לשחוט א' אבל באינן או"ב מודה ש"ס דילן דא"צ לשחוט שום אחד כיון דשניהם ראוים לשחיטה אין הערמה ניכרת:

וכמ"ש ס"ט בהגה שכתב ואם נפל בכור כו' דהא אינו ראוי לשחיטה ומדלא כתב דהא לא ישחטנו משמע דעיקר הקפידה במה שאינו ראוי לשחיטה:

(כא) (ס"ק כ"א) שתיהן כו' ואם הגוי רוצה כו' אסור כו' הרב"י תמה על הרא"ש שכתב אע"פ דקי"ל אם י"ל עיסה בשותפות עם גוי אסור לאפות חלקו של גוי משום דאפשר לחלוק עם הגוי בעודה עיסה אבל בהמה דא"א לכזית בשר בלי שחיטה מותר. וכ' הרא"ש אפי' י"ל בשותפות שני בהמות ל"ל דאפשר לחלקן מחיים ויטול ישראל בהמה אחת. לפי שא"א שיהיו שניהן שוות לגמרי בכל הדברים בגודל ושומן וכדומה ועל זה תמה הרב"י לפי טעם זה אם הי' שוות לגמרי היה אסור מ"מ לא מיקרי אפשר לחלוק מחיים ואינו דומה לעיסה. דשמא א"צ לכל הבהמה ודי לו בחציה ואם תהיה כולה שלימה יפסיד חצי בהמה משא"כ כששוחט בשותפות עם הגוי אינו מגיע לחלק ישראל כ"א חצי בהמה ותי' דהרא"ש נתן טעם אפי' שוחט שתי הבהמות בי"ט דלא שייך טעם הרב"י דהא גם בלי חלוקה מגיע לחלקו של ישראל בהמה שלימה דהיינו שני חצאי בהמה. לכן הוצרך הרא"ש לטעם שאין שוות. ולפ"ז מ"ש המ"א אם הגוי רוצה ליתן כו' היינו דוקא כמו שסיים ואסור לשחוט השניה אבל אם אינו רוצה לשחוט אלא א' אפילו הגוי רוצה ליתן לו הטובה א"צ לחלוק עם הגוי מחיים. וליטול הטובה לעצמו. מטעם שכ' הרב"י דניחא לישראל שישחט הבהמה בשותפות דשמא יפסיד חצי בהמה כנ"ל אלא דהט"ז חולק ודחה טעם הרב"י ע"ש דאייתי ראיה דלא כהרב"י וע"ש:

(כב) (ס"ק כב) לתלוש. דהוי עוקר כו' ר"ל אע"ג דמשום גוזז אינו חייב דקיי"ל תולש לאו היינו גוזז וכמ"ש בס"ק שאח"ז מ"מ חייב משום דעוקר ד"מ:

(כג) (ס"ק כג) בידו כו'. אלא להרמב"ם כו' דאיתא בבכורות דף כ"ד ע"ב תנן רבי יוסי בן משולם אומר השוחט את הבכור(דאסור בגיזה כדכתיב ולא תגוז בכור כו') עושה מקום בקופץ (כדי לפנות מקום בצואר לשחוט). ותולש את השער כו'. אמר רב הלכה כר"י ב"מ בעי מיניה מרב הונא בי"ט מאי (ר"ל בהמת חולין אי רוצה לשחטה בי"ט)טעמא דר"י ב"מ משום דסבר תולש לאו היינו גוזז. ובבכור ליכא איסור כ"א הגיזה(וכתבו התוס' דלפ"ז אפי' מתכוין לתלוש שרי). ולפ"ז בי "ט אסור דניהו דלאו היינו גוזז מ"מ אסור דהוי עוקר דבר מגידולו דאסור בי"ט או דלמא תולש היינו גוזז. והא דשרי בבכור משום דהוי דבר שאינו מתכוין ולפ"ז גם בי"ט מותר ופשט רב דגם בי"ט מותר וע"כ משום דס"ל תולש היינו גוזז ומותר משום דהוי דבר שא"מ ולכן גם בי"ט מותר ופדיך והא רב ס"ל דבר שא"מ אסור. ומסיק דרב ס"ל תולש לאו היינו גוזז ובי"ט שרי אע"ג דהוי עוקר דבר מגידולו מ"מ כיון דהוי כלאחר יד ופירש"י דאין דרך לתלוש צמר אלא לגזוז. ולכן מותר משום שמחת יו"ט ופסק הרמב"ם דבי"ט מותר אפי' מתכוון לתלוש וטעמיה דהא מעיקרא ס"ל לבעל איבעיא אי תולש לאו היינו גוזז שרי בבכור אפי' מתכוון כנ"ל בשם התוס' וכיון דלמסקנא לרב לאו היינו גוזז ע"כ בבכור אפי' מתכוין שרי. ודומיא דהכי מ"ש כנגדו ביו"ט מותר. ע"כ ר"ל אפי' מתכוין משום דעוקר ר"מ לאחר יד אבל הרא"ש ס"ל דלמסקנא אינו מותר אלא באינו מתכוין דהתוס' הקשו לפי שיטת בעל האיבעיא אי אמרינן תולש לאו היינו גוזז מותר בבכור אפילו מתכוין לתלוש אבל אי אמרינן תולש היינו גוזז לא הותר בבכור כ"א באינו מתכוון. א"כ אדמיבעיא ליה בי"ט מאי ה"ל להסתפק בבכור גופיה אי לא הותר רק באינו מתכוין דתולש היינו גוזז. או תולש לאו היינו גוזז ומותר אפי' מתכוין. ועוד הוסיפו להקשות. לכן מסקו התוס' דודאי אפי' אמרי' תולש לאו היינו גוזז מ"מ איסור דרבנן איכא ולא הותר בבכור כי אם באינו מתכוון. וא"כ בבכור ליכא לאסתפוקי דבין דתולש היינו גוזז או לאו היינו גוזז לא הותר בבכו' כי אם באינו מתכוון אלא דנסתפק גבי י"ט מאי באינו מתכוון דאי אמרי' תולש לאו היינו גוזז א"כ י"ל ניהו דבכור מותר באינו מתכוין משום דליכא רק איסור דרבנן אבל בי"ט דאיכא עוקר ד"מ דהוי איסור תורה גם באינו מתכוין אפשר דאסור. או דילמא תולש היינו גוזז וא"כ גם בבכור איכא איסו' תורה ואפ"ה מותר באינו מתכוין א"כ גם בי"ט מותר. ואם כן למסכנת רב דתולש לאו היינו גוזז מ"מ לא הותר דק באינו מתכוין דבמתכוין איכא איסורא דרבנן:

ודומיא דהכי בי"ט לא הותר כי אם באינו מתכוין. ניהו דהוי עוקר ד"מ כלאחר יד מ"מ איכא איסורא דרבנן ולא הותר כי אם באינו מתכוין. א"כ בש"ע שכ' אינו רשאי לתלוש כו' אלא מפנהו כו' דהייכו אינו מכוין וכן פירש"י שם וז"ל שא"מ לתלוש אלא מפנהו ומושכו אילך ואילך ואם נתלש נתלש עכ"ל רש"י א"כ ע"כ פסק בש"ע כהרא"ש:

ולכן הוקשה למ"א ע"ד רמ"א שהעתיק בידו. דשם בסוגיא אר"ל ע"ד ר"י בן משולם לא שנו דמותר אלא ביד אבל בכלי אסור. ופריך והא תנן עושה מקום בקופיץ. ומשני תני עושה מקום לקופיץ. ותמה הרב"י על הפוסקים שהשמיטו דינא דר"ל:

והרמב"ם כתב הב"י דייק בלישנא שכתב וז"ל השוחט בהמה ביו"ט מותר לתלוש כו' בידו עכ"ל. ודייק לכתוב בידו למעט כלי ועל פי זה גם רמ"א הגיה תיבת בידו וע"ז הקשה מ"א דע"כ לא כתב הרב"י בחיבורו הארוך דדוקא ביד אבל בכלי אסור. וכן הרמב"ם העתיק לשון בידו. אלא לשיטת רמב"ם דמתיר אפילו במתכוין לכן לא הותר אלא ביד. אבל בש"ע פסק כהרא"ש כנ"ל דלא הותר אלא באינו מתכוין אפי' בכלי ראוי להתיר כיון דקי"ל דבר שאינו מתכוין מותר אפי' באיסור תורה כ"ש כאן דליכא רק איסור דרבנן דהא הוי כלאחר יד. וקושיא זו לא על דמ"א לבד קשיא כי אם על גם דברי ר"ל בגמ' דאמר דוקא ביד. ולדעת הרא"ש לא הותר כי אם באינו מתכוין ואם כן אפילו בכלי לשתרי. (ואולי י"ל ניהו דהתוס' הוכיחו מדלא איבעיא ליה בבכור גופיה אי שרי אפי' במתכוין או לא כנ"ל ע"כ אפילו אי אמרי' תולש לאו היינו גוזז מ"מ איכא איסורא ררבנן ולא הותר אלא באינו מתכוין:

אבל ר"ל לנפשיה ס"ל אי תולש לאו היינו גוזז מותר אפילו במתכוין ולכן אתי שפיר מ"ש ר"ל לא שנו אלא ביד כו'. אולם מלבד שהוא דוחק גם ע"כ ליתא דהא הרא"ש גופיה דלא שרי לדידיה אלא באינו מתכוין. מ"מ העתיק דברי ר"ל ל"ש אלא ביד ע"ש). אלא כיון דדברי מ"א קבועים על ש"ע העמיד קושיותו על הש"ע. ובאמת גם על הגמרא קשיא וכאשר סיים מ"א סס"ק זה. מיהו בגמרא משמע דאסור בכל כלי. וא"כ קושיית מ"א גם על הגמרא. וראייתו דאסור בכל כלי מדפריך הש"ס ע"ד ר"ל והתנן עושה מקום בקופיץ וא"א דר"ל לא אסר אלא מסרק דפ"ר הוא ומאי פריך מקופיץ א"ו דהש"ס הוכיח מדאמר ר"ל ל"ש אלא ביד אבל בכלי אסור משמע דבכל כלי אסור אפילו לאו מסרק ועוד מדלא אשכח ר"ל התירה אלא ביד:

הקשה ל"ח כו' ולא שרי אלא לפנות כצ"ל:

וי"ל דדעת הש"ע כו' ר"ל דהרב"י הכריע מסברת עצמו לחלק בין בכור לי"ט. ובבכור פסק כהדמב"ם דמותר לכתחלה ובי"ט פסק כהרא"ש דאוסר לכתחלה. ודלא כהרא"ש שמשוה אותם ולכן כתב מ"א וז"ל דדעת הש"ע כו' אף על גב דהל"ח הקשה על הטור וגם על הש"ע אבל מ"א אין רצונו לתרץ כ"א דברי ש"ע דבטור אין תי' מ"א מספיק לומר דהטור יכריע שלא כרעת אביו הרא"ש. ולא הביא דעתו כלל:

ובי"ט אסור דהוי עוקר כו' אף על גב דהוי כלאחר יד וליכא כ"א איסורא דרבנן. והא גם בבכור ניהו דתולש לאו ה"ג מכל מקום איסורא דרבנן איכא כמ"ש התוס' דגזרינן אטו גוזז ע"ש מ"מ בי"ט חמיר דאיכא תרתי איסורא דרבנן. משום תולש ומשום עוקר ד"מ ואף על גב דגם בגמרא משמע דבכור וי"ט שוין כדעת הרא"ש. מ"מ הרב"י הכריע לחלק ביניהם:

ועבי"ד סימן כ"ד כו' שכתב שם וכן יש ליזהר בכבשים שי"ל צמר מסובך בצואריהם. לתלוש הצמר המסובך שלא יבא לידי חלדה עכ"ל ואם כן בי"ט דאסור לתלוש צריך ליזהר הרבה שיפנה הצמר היטב לבלי יבא לידי חלדה:

(כד) (ס"ק כד) לא ימרוט. דשם פריך ותולש לאו היינו גוזז והתניא התולש את הכנף חייב ואר"ל משום גוזז. ומשני שאני כנף דהוי אורחיה בתלישה. ולכן לא הוי כלא"י וחייב. ולכן כתב בש"ע לא ימרוט כו' דבמתכוין להרב"י דפסק אפילו בבהמה אסור התלישה כ"א שרי לפנות. ואם כן בעוף דא"א לפנות דאפילו יפנה הנוצות. מ"מ מיד אחר הפינה חוזרים הנוצות למקומן. ומריטה במתכוין אסור. אמנם הרמב"ן לצורך שחיטה רצה להתיר המריטה מתרי טעמי. חדא דהוא פוסק כהרמב"ם דבבהמה כיון דהוי עוקר ד"מ כלאחר יד מותר אפילו לכתחלה. כיון דליכא רק איסור דרבנן משום שמחת י"ט. ה"ה במריטת נוצות ניהו דהוי אורחיה בכך ולא שייך כלאחר יד. מ"מ ליכא כ"א אסורא דרבנן דהוי מלאכה שא"צ לגופה והוא פוסק כר"ש דבמלאכה שאצ"ל פטור דליכא רק איסור דרבנן. וכמו שהותר איסו' דרבנן דתולש כלאחר יד משום שמחת י"ט. ה"ה דמתירים איסו' דרבנן דמלאכה שאצ"ל משום שמחת י"ט (ועיין לעיל סימן רע"ח) טעם שני כ' דהא גוזז חייב אפילו גוזז מן העור לאחר שחיטה וכדאי' להדיא בתוספת' וה"ה מריטה בנוצות וא"כ ע"כ לא שקלי וטרי בגמר' אלא בצמר דאחר שחיטה לא הותר התלישה אם מותר קודם שחיטה לצורך שחיטה. אבל מריטת נוצות דע"כ אחר שחיטה יצטרך למורטן כדי שיהיה העוף מוכשר לאכילה. וא"כ מה לי אי מורטן קודם שחיטה או אחר שחיטה כיון דהותר המריטה משום אוכל נפש. והרא"ש חולק עליו ואוס' וכדפסק בש"ע ודחה שני טעמי הרמב"ן הנ"ל טעם אחר דכמו דהותר שבות כלאחר יד. ה"ה דהותר שבות דהמלאכה שאצ"ל ע"ז כ' הרא"ש דמדברי ר"י בעל התוס' משמע דאין לדמות שני השבותים הנ"ל:

ואע"ג דהותר שבות כלאחר יד מ"מ שבות דמלאכה שאצ"ל י"ל דלא הותרה. וטעם שני דבלא"ה הותרה ע"כ המריטה לאחר שחיטה וכנ"ל. על זה דחה הרא"ש דמנשירי א"נ לא שרי אלא לא"ש כו'. וכמו שהעתיק מ"א. ואם כן מ"ש מ"א דאף על גב דמלאכה שאצ"ל כו' מ"מ אסור עכ"ל הוא לדחות טעם א' של רמב"ן אבל סתם ולא נתן טעם כמ"ש הרא"ש דאין לדמות שבות דמלאכה שאצ"ל לשבות דכלאחר יד משום דהוצרך מ"א לדברי הרא"ש הלז דהרא"ש לא כתב דיחוי זה כ"א לדעת הרמב"ן דס"ל כהרמב"ם דבצמר אפילו לכתחלה מותר לתלוש הצמר משום דהוי עוקר ד"מ כלאחד יד הרי דהותר לכתחלה שבות דכלאחר יד הוצרך הרא"ש לחלק דמ"מ שבות דמלאכה שאצ"ל לא הותרה אבל לדידן דקי"ל כהרא"ש דגם בצמר שבות דכלאחר יד לא הותר ולא הותר כ"א לפנות כמ"ש סעיף י"ב אם כן א"צ לחילוק הרא"ש ולכן סתם מ"א וכתב אסור בלי טעם דמלתא דפשיטא דלא עדיף מצמר. ומ"ש מ"א ומכשיר' כו' הם דברי הרא"ש לדחות טעם שני של רמב"ן. דבלא"ה צריך למרוט אחר שחיטה:

מאתמול. וקשה מ"ש מסעיף ב' ואפשר כו' כצ"ל ור"ל דהא בסעיף ב' מתיר להוליך סכין אצל טבח. אף על גב דהיה אפשר לעשות מאתמול ועז"כ ואפשר גבי הוצאה היינו בסעיף ב' מקליני' כמש"ל. ר"ל בס"ק ג' בשם מהרש"ל:

וע"ק כו' שמותר לחפור כו' דאהא דתנן השוחט חיה ועוף בי"ט בש"א יחפור בדקר ויכסה. ובה"א לא ישחוט אלא אם כן ה"ל עפר מוכן מבע"י ומודים שאם שחט שיחפור כו' ופריך מדקתני השוחט כו' משמע דוקא דיעבד. והדר קתני בה"א לא ישחוט אא"כ כו' ושוין שאם שחט כו' משמע דב"ש מתירים אפילו לכתחלה ומתרץ רבה ה"ק השוחט שבא לימלך כיצד יעשה. לב"ש אומרים לו שחוט חפור וכסי כו'. ור' יוסף משני ה"ק השוחט שבא לימלך. בש"א א"ל חפור שחוט וכסי. ועסקי' דבין רבה ובין ר"י ס"ל דבכיסוי בעינן עפר למטה קודם שחיטה וכן עפר לאחר שחיטה אלא דרבה ס"ל דלא הותר לחפור קודם שחיטה לצורך עפר שלמטה אלא צ"ל לו עפר מוכן לצורך עפר דלמטה. דחיישינן דלמא אחר החפירה ימלך ולא ישחוט. ור"י ס"ל דלא חיישינן לזה. דא"כ לא נתיר לו אא"כ ה"ל עפר למטה מעי"ט אתי לאמנועי משמחת יום טוב:

הרי ר"י מתיר לחפור קודם שחיטה. ואף על גב דהיה אפשר מעי"ט. הרי מוכח דלא כהרא"ש. וגם רבה דאוסר קודם שחיטה החפירה לא אסר מטעם הרא"ש דהיה אפשר מערב י"ט אלא מטעם דלמא ממלך כנ"ל הרי מוכח דלא כהרא"ש. ואף על גב דדברי רבה ור"י אמורים אליבא דב"ש והא קי"ל כב"ה דאסור. מ"מ טעמייהו דב"ה לאו משום דאפשר לעשות מעי"ט. אלא דס"ל דלא הותר שבות זה משום שמחת י"ט וכמו שדחה מ"א אט"ז בס"ק זה דברי הרא"ש שר"ל דטעמייהו דב"ה דאוסרים משום שהיה אפשר מעי"ט:

והכי אמרינן גבי הוצאה כו' ר"ל דאיתא דף י"א בש"א אין נוטלים עלי לקצב עליו בשר דהוי כלי שמלאכתו לאיסור. וב"ה מתירים. אמר אביי מחלוקת בעלי אבל בתברי גרמי כלי המיוחד] לקצב עליו בשר מודה ב"ש דמותר ופריך פשיטא כו' וא"ר קמ"ל דאפילו תברי גרמי חדתא. דסד"א שאסור דניחוש דלמא אחר הטלטול מימלך ולא תבר ונמצא שטלטל שלא לצורך קמ"ל ופריך הא מצינו דב"ש חייש לאמלוכי דהא תניא בש"א אין מוליכים טבח וסכין אצל בהמה כו' דחייש דילמא מימלך ולא שחיט וב"ש מתירין:

ומשני הכי השתא. בשלמא בהמה אתי לאמלוכי דאמר נשבק האי בהמה כחושה ומייתינ' בהמה אחריתי כו' הכא מאי א"ל דלמא מימלך ולא תבר. כיון דשחטה לתבירא קיימא עכ"ל הגמ' וא"א לדברי הרא"ש מאי פריך לב"ש דלמא לעולם ב"ש לא חייש לאמלוכי והא דאוסר להוליך טבח וסכין אצל בהמה. היינו משום דהוא קודם שחיטה והיה אפשר לעשותו מעי"ט משא"כ תבר גרמי דלאחר שחיטה. ואע"ג דכ' מ"א לעיל דבהוצאה מקיליני' אפילו קודם שחיטה היינו לדחות דלא תיקשי לרא"ש מדברי ב"ה דמתירים להוליך די"ל דב"ה מקילים בהוצאה אפילו קודם שחיטה. אבל על המקשן קשה מנ"ל להקשות לב"ש. דלמא ב"ש מחמיר לאסור מקודם שחיטה אפילו בהוצאה. ומ"ש הרא"ש ראיה לאסור קודם שחיטה מה שהיה אפשר מאתמול. קשה דאם כן מי שי"ל עפר למטה לשחוט לכתחלה א"א דטעמו של ב"ה דקודם שחיטה אין מתירים דהיה אפשר מאתמול. אם כן אם י"ל עפר ליתן למטה יהיה מותר לשחוט ולחפור אחר שחיטה. והא ודאי ליתא וגם מוכח מדברי רבה דס"ל לב"ש א"ל שחוט חפור וכסי ומודה ב"ש שצ"ל עפר מוכן מעי"ט ליתן למטה. ולא התיר כי אם החפירה שאחר שחיטה א"כ לפ"ד הרא"ש במאי פליגי עם ב"ה. דהא גם בית הלל מודים אם י"ל עפר למטה מותר לשחוט לכתחלה. אע"כ דליתא. עיין בגמרא דף ח' ובתוס' שם ובמ"א בס"ק שאח"ז דאע"ג דבחפירה ליכא כ"א שבות דחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור:

מכל מקום ס"ל לב"ה קודם שחיטה. דעדיין לא חל עליו מצות כיסוי רק איכא משום שמחת יום טוב מה"ט אין מתירים שבות אבל אם שחט דכבר חל עליו מצות כיסוי הותר לו שבות זה. והמ"מ פי"ג כתב הטעם כו' ר"ל נינהו דמ"א דחה טעם הרא"ש מכל מקום הדין אמת מ"ש בש"ע שלא למרוט הנוצות מטעם שכתב מ"מ דקודם שחיטה דעריין אינו אוכל גמור לא הותר המריטה כיון דאפשר לשחוט בלי מריטה אבל דבר שא"א לעשות בלתי דחיית איסור אפילו קודם שתיטה מותר. ולפ"ז לא קשיין קושיית מ"א שהקשה להרא"ש:

ועיין בתו' ביצה דף ג' ע"א מ"ש טעם לאסור קצירה וטחינה:

(כה) ס"ק כה בעפר כו' פטור אבל אסור היינו לדעת הפוסקים דפסקו מלאכה שאצ"ל כר"ש דפטור וע"ל סי' רעח ובס"ס שלד במ"א ואפי' לדעת הפוסקים כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב מ"מ הכא ליכא כי אם איסור דרבנן דסתם שוחט הוא בבית. והוי מקלקל אבל בשדה דליכא מקלקל באמת יש איסור תורה כדאי' בשבת דף עג ע"ב ובמ"מ ספ"א מהל' שבת א"כ בשדה להפוסקים כר"י אם שחט בשדה אסור לחפור משום מצות כיסוי:

ומשום שמחת י"ט שרי הלשון לאו דוקא ולשון התו' נקט וכן לשון הרא"ש שם שכ' דף ח' אליבא דב"ש דמתיר לשחוט לכתחלה בא"ל דקר נעוץ ותחוח ואע"ג דמ"מ עביד גומ' וניהו דחופר וא"צ אלא לעפרא מ"מ אסור מדרבנן ע"ז כתב דב"ש ס"ל משום שמחת י"ט מותר לכתחלה אלא לב"ה דאוסר לכתחלה ול"ח לשמחת יום טוב מ"מ מודה דאם שחט שיחפור כו' והיינו מאי דבית שמאי מתירים לכתחלה משום שמחת י"ט מתירים ב"ה לאחר שחיטה משום מצות כיסוי. אע"ג דאחר שחיטה ליכא משום שמחת י"ט דהא אפי' לא יכסה הבשר מותר מ"מ משום מצות כיסוי דחל עליו אחר שחיטה מתירים ב"ה שבות וכ"כ מהרש"א שם בתוס' א"כ מ"ש מ"א משום שמחת י"ט הוא לאו דוקא אלא משום מצות כיסוי:

וכתב היש"ש כו' שאינו עושה גומ'. ר"ל דבגמרא וש"ע מיירי בעפר תיחוח שסביביו קרקע קשה בזה הוי חופר גומ' דכשנוטל התיחוח נשאר גומ'. משא"כ כשכל סביביו תחוח. אפי' נוטל מקצת ליכא גומא דנופל העפר שסביביו לתוך מקום שנטל העפר:

וכ"כ התוס' דף ח'. אפי' אין לו ד"נ ר"ל כמו דמתירים בי"ל דקר נעוץ אע"ג דסביבו קרקע קשה ועביד גומ' מ"מ כיון דאצ"ל דליכא רק איסור גומ' דרבנן מתירים ה"ה בסביביו תחוח דליכא כלל איסור גומ' מתירים שבות דליכא דקר נעוץ. דמה לי האי שבות או האי שבות. אדרבא לפ"ד מ"א בסעיף טו ס"ק לא מבואר דאיסור דל"ל ד"נ קיל מאיסור גומ' דרבנן:

ואם שחט כו' כמ"ש בי"ד דא"צ לכסות כל הדם ודי אם מכסה מקצת הדם. ומ"ש מ"א ויתנו בעפר תיחוח. היינו משום דקי"ל דבעי' עפר למטה:

דקמשוה גומ' בבית. אורח' דמילתא נקט ששוחטים בבית (וגם לפמ"ש לעיל בשדה חמיר למ"ד מלאכה שאצ"ל חייב) וה"ה בשדה איכא איסור תורה כשמשוה גומ'. אלא דבבית חייב משום בונה. ובשדה משום חורש וכדאי' בשבת דף עג ע"ב אך העיקר נלע"ד דדוקא נקט בבית דמ"ש מ"א דקמשוה גומ' ל"ד שהוא ודאי אלא חיישי' דלמא אתי לאשוי גומות והיינו דוקא בבית אבל בשדה ל"ח להכי. וכמ"ש מ"א ס"ק לב בשם גמרא:

והוי מלאכה דאורייתא ולא הותר משום מצות כיסוי כ"א שבות ואף ע"ג דמצות כיסוי איכא עשה לא אמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת די"ט. משום די"ט הוי עשה ול"ת. וגם לא הוי בעידנא דמיעקר לאו כו' כדאיתא שם דף ח' ע"ב:

ול"ח דלמא ממלך כו' כדאי' בגמרא היינו גמרא שהבאתי בס"ק שלפני זה. דר"י מתיר החפירה קודם שחיטה לב"ש ול"ח לאמלוכי. כ"ש שלא נחוש דלמא מימלך ועביד טרח' שלא לצורך. ואפי' רבה דחייש לאמלוכי היינו דוקא באיסור חפירה. אבל בטרח' דקיל. י"ל דמודה רבה דל"ח לאמלוכי שלא להרבות במחלוקת בין רבה ור"י. ועוד דהא ב"ה מתירים להוליך סכין ובהמה זה אצל זה ול"ח לאמלוכי. ואע"ג דכ' מ"א דלעיל דבהוצאה מקילינן מ"מ ודאי איסור הוצאה חמיר מטרח' שלא לצורך:

(כו) (ס"ק כו) ואפי' כו' הרי מוכן כו' דס"ל הטעם דבעי' דקר נעוץ משום הכנה ולכן יצא מזה קולא דאפי' כמה דקירות מותר כיון שהכין העפר ע"י שנעץ הדקר. מ"מ יצא מזה חומרא מצד אחר דהיינו אם הוא לא נעצו ומצא דקר נעוץ אסור דהא הוא לא הכינו כ"כ הב"ח:

צד רמז חפירה. אע"ג דהוי תיחוח וא"צ אלא לעפרה. מ"מ איכא משום מראית העין דדומה לחפירה כ"כ הב"ח:

דלא שרי כו' מ"מ נפיק מיני' קול' דאפי' מצא דקר נעוץ מותר. ע"ש בב"ח כיון דאין הטעם משום הכנה:

אלא דקירה א' דהיינו במקום שנעצה ולא יותר. דבכל דקירה יש רמז חפירה חדשה:

עס"ס זה דמשם הוכיח הרב"י דכמה דקירות שרי. דדוקא התם בנתערב בדם בהמה לא הותר כ"א דקירה א' אבל בלי תערובת הותר אפי' כמה דקירות:

(כז) (ס"ק כז) מותר לשחוט אע"ג דבש"ע כ' מותר לכסות. לא תימא דמיירי דוקא דיעבד אם שחט מותר לכסות. כמ"ש סעיף יד דלית' דבאפר כירה מותר אפי' לשחוט וכ"ה בהדיא בגמ':

(כח) (ס"ק כח) אסור לשחוט אפי' לר"ש. ר"ל להפוסקים בסי' תצה כר"ש דמוקצה מותר בי"ט. מ"מ הכא אפי' ר"ש מודה דאסור:

בענין שלא היה כו' ר"ל אע"ג דדבר שיל"מ לא בטל. מ"מ כיון דהאיסור לא היה ניכר מהעולם אפי' בדשיל"מ בטל כמבואר לעיל סי' ש"ך ובי"ד ס"ס קב:

לח בלח ובעי ששים כצ"ל:

כיון דעיקר אסורו מדבריהם נ"ל דבטל ברוב כיון דאיכא הרבה פוסקים דס"ל קמח בקמח מיקרי יבש ביבש ועיין בב"ח לעיל סי' תנ"ג. ובש"ך י"ד סי' ק"ע וניהו דקי"ל דהוי לח בלח. מ"מ כה"ג דעיקר איסורו מדבריהם סמכי' על הפוסקים דמיקרי יבש ביבש ועיין בי"ד סי' צח בש"ך ס"ק ז':

(כט) (ס"ק כט) שראוי כו' ונ"ל דגחלים עוממות אסור כו'. ואם אח"ז שוב הובערו מותר וכמ"ש מ"א סי' תק"ז סק"ו דאפר שהוסק בי"ט ונצטנן וחזר ונתחמם מותר דאין מוקצה לחצי שבת וה"ה בגחלים וה"ה דמותר לנפוח בהן אם מונחים אצל גחלים לוחשות כדי להבעירן. ואע"ג דע"י הנפיחה זזין הגחלים עוממות המוקצים ממקומן. אין בכך כלום כמ"ש רמ"א סי' ש"ח סעיף ג' דמותר לטלטל מוקצה ע"י נפיחה. וכ"ש כאן דאינו מתכוין כלל לטלטלן:

(לא) (ס"ק לא) ומיהו עדיף כו' וכמ"ש הכלבו. ר"ל כמובן הפשטות בדברי כלבו. דז"ל הרב"י כ' כלבו בשם מ' משלם שאם שחט מותר לכסות באפר כירה שהוסק בי"ט ולא יכסה בדקר עכ"ל וכתב הרב"י ע"ז ונ"ל דה"ק ולא יחפור בדקר ויכסה. אבל אם ה"ל דקר נעוץ ודאי עדיף טפי. והכי אי' בירושלמי. אם שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק בי"ט ואל יחפור בדקר ויכסה אלמא באין לו דקר נעוץ קאמר אבל אם י"ל דקר נעוץ עדיף. וכן נראה מדברי הרא"ש ורבינו עכ"ל הרב"י אבל מ"א ס"ל דפשטות לשון של הכלבו משמע שי"ל דקר נעוץ ואפ"ה כתב לא יכסה בדקר. מדכתב הכלבו ולא יכסה בדקר ולא כ' ולא יחפור בדקר ויכסה. משמע שי"ל ד"נ דליכא משום חפירה ואפ"ה עדיף אפר שהוסק מעי"ט. אלא שהרב"י הוציא כוונת הכלבו מפשטו ע"פ משמעות לשון הרא"ש והטור ומן הירושלמי. ומ"א ס"ל דמהרא"ש והטור אין ראיה וראיית הירושלמי דחה מ"א בסס"ק זה:

דעביד גומ'. ואע"ג דא"צ אלא לעפרה מ"מ איסור דרבנן איכא כמ"ש ס"ק כ"ה:

כמ"ש התוס' דף ח' ע"א ד"ה אר"י ל"ש כו' ודף ל"א ע"ב ד"ה אמר ר"ז כו':

ועס"ס תק"ט שכתב אע"ג דלכתחלה אסור לשחוט אם אין לו כ"א אפר שהוסק בי"ט ולא הותר איסור טלטול מוקצה משום שמחת י"ט ותי' דניהו דמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש דהיינו לסלק אפר המוקצה כדי לאפות באותו מקום פשטי"דא וכה"ג אבל להשתמש במוקצה כגון לכסות בו הוי כאכיל' מוקצה ואסור אפי' נמנע עי"ז משמחת י"ט וכ"כ מהרש"א. מ"מ עכ"פ איסור טלטול מוקצה קיל יותר מאיסור גומא דבאיסור טלטול מוקצה משכחת לה התיר' אם אינו משתמש במוקצה משא"כ באיסור גומא דלא משכחת התירא להתיר משום שמחת י"ט לב"ה:

ומתני' איירי כשי"ל דקר נעוץ כו' דהא דתנן ואפר כיר' מוכן הוא אמרי' והוא שהוסק מעי"ט אבל הוסק בי"ט אסור. ועז"א בירושלמי אם שחט מוטב שיטול אפר שהוסק בי"ט ואל יחפור בדקר אם כן קאי על מתני' ונתכוין לדקר האמור במשנה שבש"א יחפור בדקר כו' ומודים ב"ה שאם שחט שיחפור בדקר כו'. ומפרש הש"ס אף על גב דקתני יחפור בדקר. מכל מקום מיירי דוקא בי"ל דקר נעוץ וכן מה שכתב הירושלמי ואל יחפור בדקר. ר"ל אל יחפור בדקר נעוץ:

(לב) (ס"ק לב) עפר כו'. ואף על גב דסבירא ליה לעיל כו' ר"ל דהרב"י הביא בספרו דמשמע מדברי רש"י (וכן הטור) דטעמא דבעינן דקר נעוץ כי היכא דלא ליהוי רמז חפירה וכדעת הב"ח בס"ק כ"ו:

ולפי מה שכתב לעיל ס"ק כ"ה וכ"ו:

ומיירי בעפר תחוח כ"כ כו'. כמה שכתב לעיל ס"ק כ"ה בשם יש"ש וכ"ד התוספות והר"ן דדוקא בסביביו תיחוח ליכא משום גומא אבל אי סביביו קשה איכא איסור גומא אלא כיון דא"צ אלא לעפרה ליכא כ"א איסור דרבנן. ולכן משום מצות כיסוי התירו אבל לשאר דברים אסור וא"כ איך כתב בש"ע ועושה בו כל צרכו. אלא עכ"פ מיירי שסביביו תחוח דליכא משום גומא:

וכתב שם הר"ן כצ"ל. ויש לדברי הר"ן שייכות לדברי מ"א שכתב לפני זה. דלכאורה י"ל דבהכניס עפר שרי דכיון דנעקר כבר ממקומו הראשון. אבל מדברי הר"ן אלו מוכח דאפילו בתלוש שייך גומא וכמ"ש מ"א אח"ז:

דלכ"ע בפירות כו'. לפי שהקשה הר"ן קושיא הנ"ל דכאן בביצה מוכח דאפילו בעפר תיחוח שייך גומא ובשבת משמע דבעפר תיחוח ליכא משום גומא דאיתא שם אע"ג דר"י לא גזר תולדה דחמה אטו תולדה דאור מ"מ מודה דאסור להטמין ביצה בחול או באבק דרכים שהוחמו בחמה ומפרש רבה הטעם שמא יטמין ברמץ ורב יוסף אמר. שמא יזיז עפר ממקומו. ופי' רש"י שמא לא יהיה עפר כל צורכו ויזיז עפר הדבק להטמינו והוי חופר גומא. ומפרש מאי בינייהו ואמרינן היכי דאיכא עפר תיחוח. לרבה דאמר שמא יטמין ברמץ אכתי אסור אבל לר"י דאמר שמא יזיז ובעפר תיחוח אפילו מזיז עפר ליכא משום גומא הרי דבתיחוח ליכא משוס גומא ותי' לחד תי' (וכ"כ התו') דבשבת מיירי שתיחוח כ"כ עד כשנותן ביצה על העפר נכנסת מאליה בתוכה והיינו שסביבו תיחוח ולכן ליכא משום גומא אבל בביצה מיירי שסביבו קשה לכן יש בו איסור גומא עכת"ד הרי מוכח מתי' זה דהיכי דסביבו תיחוח ליכא משום גומא אפילו מדרבנן. אולם הר"ן הביא פירושים אחרים ולא ק"מ מהאי דמס' ביצה א"כ אין הכרע וי"ל דאפילו סביביו תיחוח יש בו משום איסור גומא ועז"כ הר"ן דלכ"ע כו' ר"ל אפילו למי דס"ל תיחוח אפילו סביביו תיחוח יש בו משום איסור גומא א"כ ס"ד דבקמח ופירות דהוי סביביו תיחוח יש בו משום גומא עז"כ הר"ן דליתא דבקמח ופירות לכ"ע ליכא מ"ג (והטעם י"ל דהא איסור גומא איכא משום חורש ובדבר מאכל לא שייך איסור חורש) וכמ"ש סי' תק"ו ס"ג דהר"ן הביא ראיה דמותר דא"כ א"א לאפות ולבשל בי"ט כ"א שישפוך הקמח בפעם א' מן השק אל המקום שרוצה לאפות ולבשל דאי נוטל מעט מעט אסור משום דעביד גומא וזה ודאי ליתא:

וכמ"ש סי' תק"ו ס"א כצ"ל ר"ל בהגהת רמ"א:

משמע שבחול כו'. ר"ל דאינו דבר מאכל:

אפילו תלוש כו' דהא קמח ופירות ה"ה כעפר התלוש ואפ"ה אי לאו דקמח ופירות דבר מאכל היה אסור משום גומא. מדנקט דוקא פירות וקמח:

דהר"ן כ' כו' הם דברי הר"ן שהבאתי לעיל ס"ק זה. דאסור להטמין כו'. דמדברי הר"ן בקמח ופירות לא מוכח כ"א ליטול הנר מתוך החול דאסור כמו פירות וקמח דלולי שהן אוכלים היה אסור ליקח קמח ופירות. והמ"א הלא אסר הן התחיבה הן הנטילה ולכן הוצרך להביא דברי הר"ן דאסור לתחוב הביצה בחול ובעפר כו' אא"כ כו':

אבל בשבת כו' ר"ל דאדרבה מוכח דבנטילה ליכא איסור אלא דוקא בנוטל עפר מגל עפר אף שנתלש ממקומו דהא עד עתה לא היה שם גומא כלל אבל בתחוב דבר מה תוך עפר ליכא איסור אם מוציאו דהא הגומא כבר נעשה אלא שנסתם ע"י הדבר שתחוב בו. אלא דבעמודים שעומדים בבית א"ל דלאחר שיוציא העמודים ישוה הגומא שנשארה ע"י הוצאת העמודים וזה אסור מן התורה כמ"ש ס"ק כ"ה. משא"כ לפת וצנונות שטמן בשדה דלא חש בשדה אי יש בוגומא לכן ל"ג דלמא אתי לאשוויי גומות וה"ה כשמוציא הנר מן החול דל"ל לאשוויי גומא שרי:

אבל אסור כו' ר"ל דניהו דהביא ראיה דלא כמ"ש מ"א תחלה דגם בנטילת הנר מן החול איכא איסור דליתא אבל מ"מ א"ש דאסור לתחוב תוך החול זה דין אמת:

והא דמשמע בתו' כו' דבשבת דף קכ"ג ע"א איתא פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים התבן והגחלים מוקצים. ס"ל לר"א בן תדאי אף ע"פ שהפגה והחררה כולם טמונים אפילו למעלה תוך דבר מוקצה מ"מ יכול להוציאו כגון שתוחב כוש דהוא עץ דק תוך התבן וגחלים ומוציאן אע"ג ע"י שמוציאן נופל התבן והגחלים ומטלטל מוקצה כיון דהוי טלטול מן הצד ס"ל דשרי. וחכמים אוסרים. ולכן כתב התוס' לדידיה בלפת אפילו אין מקצת מגולים שרי. והוא דבדף נ' ע"ב א"ר הונא סליקוסת' (והוא עשב נחמ' למראה וריח וממלאים כד עפר לח ותוחבים אותו בתוכו כדי שישאר לח וכשרוצה מוציא ומריח בו וחוזר ותוחבו בו) אם דצה ושלפה מע"ש והדר דצה מותר להוציאו בשבת. ול"ל שע"י ההוצאה בשבת מזיז העפר שסביב העשב ונמצא מטלטל מוקצה דכיון שדצה ושלפה מע"ש כבר הורחב הגומא ואינו מזיז העפר ע"י שמוציאו בשבת אבל אם לא דצה ושלפה מע"ש אסור דמטלטל מוקצה ע"י הוצאה בשבת וכן אמר שמואל שם לענין סכין התחוב ע"ש. מתיב רב קטינא מדתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם מקצת עלין מגולין אינו חושש משום כלאים ולא משום שביעית ומעשר וניטלין בשבת. ופירש"י הא דקתני מקצת עלין מגולין משום שבת דוקא נקט לה דאי לאו מקצת עלין מגולים א"א להוציאן אא"כ מטלטל בידים עפר המוקצה שע"ג אבל לכלאים ושביעית ומעשר אינו חושש אפילו אין מקצת עלין מגולים מ"מ קתני דאם מקצת עלין מגולין ניטלין בשבת אע"ג דע"י שנוטל הלפת וצנונות נופל העפר שע"ג מ"מ שרי. וקשיא לרב הונא ולשמואל והתוס' כ' בשם הערוך שכ' בשס ר"ה גאון דגרס אם היה מקצתן מגולים ר"ל מגוף הלפת צ"ל מגולה. ומשום כלאים ומעשר ושביעית בעינן שיהיה מקצתן מגולה. דאל"כ הוי כזרועים ויש לחוש לכלאים (משמע דלענין שבת ל"ח לזריעה וצריך טעם) והקשו התוס' להערוך מאי פריך לר"ה ולשמואל דלמא מתני' אתיא כר"א ב"ת דמתיר טלטול מן הצד ור"ה ושמואל סברי כרבנן בשלמא לפירש"י לק"מ דע"כ מתני' כרבנן אתיא דאי כר"א ב"ת מאי איריא דמקצת עלין מגולין אפילו מכוסים מ"מ מותר להוציאן ע"י כוש. א"ו דאתיא כרבנן. ובלפת טלטול כהאי אפילו רבנן מודו דשרי. ושפיר פריך לרב הונא ושמואל דלרש"י הא דנקט מקצת עלין מגולים רק משום שבת נקטה כנ"ל. אבל לגירסת הערוך דעיקר דקתני מקצתן מגולים משום מעשר וכלאים ושביעית נקט. הדרא ק"ל דלמא מתני' אתיא כר"א ב"ת והא דקתני מקצת מגולים משום אינך דקתני במתני' עכת"ד התו' וקשה איך כ' דלרש"י לא ק"מ דא"א דאתיא כר"א ב"ת דא"כ אפילו אין מקצת עלין מגולים מותר דהא אפשר להוציאן ע"י כוש דלמא מה"ט בעי מ"ע מגולים לא משום מוקצה אלא משום דע"י תחיבת כוש עביד גומא בשלמא בתבן וגחלים לא שייך גומא משא"כ בלפת דטמון בעפר איכא משום גומא אבל כשמקצת עלין מגולים לא עביד השתא גומא. והגומא הנשארת כשמוציא הלפת זה אינו מזיק כדאי' דף קכ"ג וכדלעיל דגומא זו ממילא הוי (ע"ל סי' שי"א ס"ק כ"א מ"ש בשם המ"מ ואולם מ"א דחה שם דבריו):

(לג) (ס"ק לג) בסתם כו' וצ"ע למה כו' דבדף ח' תי' רבא הא דתניא כוי אין שוחטים בי"ט ואין מכסים דמו אפילו י"ל אפר כירה. דאפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק. ואמרי' דאזדא רבא לטעמיה דס"ל הכניס עפר לכסות בו דם צפור אסור לכסות בו צואה ורמי ב"ר ייבא תי' דה"ט דכוי דאין מכסים משום התרת חלבו וכמ"ש סעיף י"ח וקי"ל כרמי בר"י וא"כ אין הכרח וא"ל דאפשר מה שמוכן לודאי מוכן גם לספק כיון דאיכא טעם אחר בכוי אלא שהיש"ש כתב מה"ת נמציא פלוגתא בין רבא ובין רמי בר"י אלא י"ל דרמי בר"י מודה לרבא דמוכן לודאי לא הוי מוכן לספק. אלא הוסיף חומרא דאפילו היה לו עפר מוכן לכל אפילו לספק מ"מ אין מכסים כוי משום התרת חלבו:

(לד) (ס"ק לד) מפני כו' ומה"ט כו' ר"ל דהרא"ש כ' והקשה למה אין שוחטין כוי בי"ט משום הכיסוי הא אפשר לשוחטו ולקבל הדם בכלי ובלילה יכסנו. ותי' הא קי"ל דאסור לקבל דם בכלי דנראה כמקבל הדם לזרוק לע"א. ועדיין קשה הא קי"ל בי"ד סי' מ"א סעיף ג' דאם יש עפר בכלי מותר לקבל הדם לתוכו דתו ליכא חשדא דעושה לזרוק לע"ז דתו לא חזי לזריקה וא"כ אכתי מצי לשחוט הכוי וליתן מעט עפר לכלי ואחר זה יקבל הדם תוך אותו כלי ובלילה יכסנו. ותי' הדרישה דכה"ג שרואה שנותן עפר יאמרו כדי לכסות ואכתי א"ל להתרת חלבו ובש"ך סי' כ"ח סק"י כתב בשם הב"ח ע"פ מה שפירש הש"ך דבריו דמן הדין בזה"ז דאין דרך עע"ז בכך היה מותר לקבל הדם בכלי אלא מצד חומרא מחמירים גם בזה"ז. והב"ח ס"ל דעד כאן לא הותר לקבל הדם בכלי אם יש עפר בתוכו היינו דוקא עפר מרובה שהוא שיעור כיסוי אבל עפר מעט אכתי איכא חשדא דע"ז לכן בזמן הש"ס ממ"נ א"א לקבל הדם בכלי אי לא יתן בכלי רק עפר מעט שאינו ראוי לכיסוי דכה"ג ליכא משום התרת חלבו אבל איכא חשדא דע"ז ואי יתן עפר הרבה דליכא חשדא דע"ז א"כ איכא חששא דהתרת חלבו אבל בזה"ז דאין מקבלים תוך כלי אינו אלא חומרא מדינא אם כבר שחט כדי שלא לבטל מצות כיסוי היה ראוי להתיר לקבל הדם בכלי אלא אם אפשר לו יתן מעט עפר תוך הכלי דליכא בזה משום התרת חלבו. ואי חשדא דע"ז הא בלא"ה בזה"ז אינו אלא חומרא ודי בזה מה שנותן בו מעט עפר:

(לה) (ס"ק לה) אפי' כו' ואם הכין כו' ר"ל ניהו דכה"ג ליכא משום התרת חלבו מ"מ עכ"פ הכנה בעי ולכן כ' מ"א דאם הכין לצואה מוכן גם לכוי והיא פלוגת' דאמוראי שם דר' זירא ס"ל הכין לצואה אסור לכסות בו דם כוי דצואה קרובה לודאי. ורבא ס"ל דגם צואה הוי ספק ולכן אם הכין לצואה מוכן גם לכוי ופסק מ"א כרבא:

משמע דבי"ט לא אמרינן כו' דטפי יתלו שעושה משום מצות כיסוי מלתלות בניקור חצר:

ודוחק כו' דא"כ אפי' בחול כו' הם שני דחיות חדא דדוחק לו' דהא דאין מכסים דם כוי מיירי דוקא ששחט בקרן זויות ועוד הקשה הא בק"ז דל"ל לנקר חצרו. גם בחול אסור לפי אותו ס"ד דהש"ס:

ואפשר דלהמסקנא כו' דפריך אהא דמשני בחול אמרינן לנקר חצרו שחט בחול באשפה מאי א"ל דהא באשפה ל"ל לניקור חצרו. ועוד בא לימלך בב"ד אם צריך לכסות ואם הב"ד יאמרו שצריך לכסות אכתי גם בחול א"ל משום התרת חלבו גבי דידיה כיון דהוא יודע שאין הכונה משום ניקור כ"א לקיים מצות כיסוי כאשר הורהו ב"ד ולכן מסיק אלא בחול אמרי' מספיקא אמרו רבנן זיל כסי ולא יתירו חלבו דאמרי ספיקא היא אבל בי"ט יאמרו קים לרבנן דודאי חיה ויתירו חלבו. דאי ספק יאמרו לא היו מתירים חכמים לטרוח בכיסוי מספק עכת"ד הגמ' וא"כ י"ל למסקנא דגם בי"ט א"ל לנקר חצרו צריך אלא דאעפ"כ אין שוחטים משום דאי בא לימלך ע"כ צ"ל שלא יכסה דאי יאמרו שיכסה איכא לגבי דידיה משום התרת חלבו ואם שחטו אין מכסים דמו ג"כ משום דידיה כיון דאיהו מתכוין לכסות ע"כ סובר דודאי בעי כיסוי. דאל"כ לא הוי מתיר לעצמו הטרחא מספק ואיכא לגבי דידיה משום התרת חלבו אבל אי הוא לא נתכוין כ"א לנקר גם בי"ט דיעבד מותר לכסות:

(לו) (ס"ק לו) ונתערב כו' בענין שחייב בכיסוי עבי"ד מבואר שם דאם שחט ונתערב דם חיה בדם בהמה רואים דם הבהמה כאלו הוא מים ואם היה דם החיה נתערב במים בשיעור דם בהמה אם אעפ"כ ה"ל מראה דם חייב לכסות ואם לאו פטור ועוד מבואר שם אם שחט חיה ואח"כ שחט עליו דם בהמה פטור מלכסות דהא למעלה הוא דם בהמה שפטור מכיסוי ולהיפך אם שחט בהמה ושחט עליו חיה חייב לכסות דהא דם חיה למעלה אלא הכא מיירי שנתערבו זה בזה:

(לז) (ס"ק לז) יכסנו כו' דהא לא טרח כו' ר"ל דהא בי"ל דקר נעוץ בעפר תיחוח אע"ג דאכתי איכא איסור גומא מ"מ מותר לכסות דם חיה וכדלעיל סעיף י"ד וכיון דמכסה בדקירה א' לא טרח בשביל הבהמה:

דהא הקשו התוס' היאך יש כח וכו' ר"ל אהא דאמרינן אם נתערב כו' אינו יכול לכסות בדקיר' א' דלא יכסה כלל ועקרינ' מצות כיסוי ואיך יש כח כו' לעקור מצות עשה דאורייתא משום גזרת התרת חלבו:

אפי' בכמה דקירות בעפר מוכן כמ"ש ססי"ח דאמרי' לנק' חצרו דמשום התרת חלבו ל"ל כאן דהא חיה באמת חלבה מותר ובבהמה ליכא למטעי להתיר חלבה רק בכוי דאיכא ספק שייך לטעות להתיר חלבו:

(לח) (ס"ק לח) לא יכסנו אפי' בדקירה א' כו'. ר"ל שמא. לא יכסה מדם חיה כלל אלא דם בהמה ונמצא טרח חנם שלא במקום מצוה דהא לא קיים כלל מצות כיסוי והט"ז חולק כיון דקי"ל לח בלח יש בילה א"כ בכל מקצת דם יש בו גם דם חיה וכיון דקי"ל דא"צ לכסות כל הדם וסגי אם כיסה מקצתו אם כן עכ"פ יכסה בדקירה א' מה שיכול לכסות דעכ"פ קיים מצות כסוי:

(לט) (ס"ק לט) לא כו' מותר לאכול העוף וא"כ אין בו צורך י"ט כלל ומשום כיסוי הלא היה אפשר לעשות מעיו"ט לכן לא התירו חכמים הטרחא:

גמ' דף ח ע"ב:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.