מחצית השקל/אורח חיים/שמג

מחצית השקל ‏ אורח חיים שמג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) כ' מ"א ומילתא כו' וכ' הב"ח דגבי טומאה מצווים כו' הב"ח כ' כן ליישב קושית הרב"י על הטור דפסק פה כרבי פדת ביבמות דף קי"ד דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו ובי"ד סי' שע"ג כ' הטור לענין טומאת כהנים דב"ד צריכים להפרישו ע"ז תי' הב"ח דשם ביבמות פריך לר"פ מדתני' כיון דכתיב בטומאת כהנים אמור אל הכהנים ואמרת אליהם להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמרי' להו לא תטמאו הרי דב"ד מצווין להפרישן ומשני לא שצריך להפרישן אלא שלא לטמאן בידים ואח"ז פריך מדתניא גבי שרצים כתב לא תאכל להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו להפרישן ומשני ג"כ שלא להאכילן בידי' אח"ז פריך גבי דם דתני' כל נפש מכם לא תאכל דם להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו להפרישן ומשני לא אלא שלא להאכילן בידים מזה יצא קושית הרב"י הנ"ל דהא חזינן דטומאת כהנים שוה לענין זה לשאר אסורים דאין ב"ד מצווים להפרישן ותי' הב"ח דהא אח"ז עביד הש"ס צריכות' דאיצטריך ג' קראי גבי טומאה ושקצים ודם דא"א למילף כל חד מחבריה דאי לא הוה כתב רק בטומאת כהנים לא היה אפשר למילף מיניה דשאני כהנים דריבה בהן הכתוב מצו' יתירות ואי אשמעינן שקצים משום דאיסורן חמיר וסגי בכעדשה ואי אשמעינן דם משום דאית ביה כרת ע"ש וא"כ לפי המסקנ' לא נצטרך לו' בטומאת כהנים דמ"ש בברייתא להזהיר ר"ל שלא לטמאן בידי' אלא ר"ל שצריך להפרישן אע"ג דקי"ל בשאר איסורין אין ב"ד מצווים להפרישן שאני טומאת כהנים דריבה בהן הכתוב מצות יתירות וס"ל להטור דבאמת לפי המסקנא דצריכות' לא נוציא הבריית' גבי טומאת כהנים מפשטה אלא ר"ל דב"ד מצווים להפרישן אע"ג דבשקצים ודם סביר' ליה להטור דאין ב"ד מצווים להפרישן הא גם בשקצים ודם י"ל דפי' הברייתא להזהיר גדולים על הקטנים להפרישן אע"ג דבעלמא אין ב"ד מצווים להפרישן שאני שקצים ודם די"ל צד חמור דהיינו שקצים כיון דאסורים בכעדש' ובדם איכא כרת מ"מ לא אמרי' כן כ"א גבי טומאת כהנים דפשט' דקרא אמור ואמרת משמע דצריך להפרישן משא"כ שקצים ודם אדרבה פשטא דקרא לא משמע דצריך להפרישן עכת"ד הב"ח:

(ב) (ס"ק ב) מאיסור כו' כדאית' בסי' ק"ו דהאב חייב לחנך את בנו בתפלה ותפלה היא דרבנן:

אין ב"ד מוחין בידו ר"ל ביד האב:

וכתב הש"ך בי"ד כו' וחור טפח על מ"ש שם בש"ע כהן ששוכב ערום באהל המת ולא ידע לא יגידו לו שיש מת אלא יקראו לו סתם כדי שילביש א"ע תחלה ואם כבר הגידו לו אם הוא טומאה דאורייתא אסור להלביש א"ע וצריך לרוץ חוצה ערום ואם הוא טומאה דרבנן ילביש א"ע תחלה דגדול כבוד הבריות כו' וכן אם הכהן ישן ויש מת אם הוא טומאה דאורייתא צריך להקיצו אבל לא בטומאה דרבנן ועז"כ הש"ך דאם חור טפח ביניהם ומשם הטומאה נכנסת לבית שהכהן בו הוי טומא' דרבנן ולפ"ז גם כאן אין הב"ד צריכים למחות ביד האב וכמ"ש מ"א אח"ז אך מ"א חולק עליו וס"ל דכה"ג הוי טומאה דאויריתא:

בהולך ע"ג ארון כו' דקי"ל אם המקום שמונח שם מת או כזית מן המת אינו טפח על טפח ארוך ורחב ואינו גבוה טפח מקרי טומאה רצוצ' וטומא' בוקעת ועולה עד הרקיע אולם דוקא נגד המקום שהטומאה מונחת אבל נגד מקום הריקן שבארץ שבצדדי הטומאה אינו מטמא' אבל כשיש בחללו טפח ע"ט וגבוה טפח אז אפילו במקום הריקן שבארץ מטמא ועולה עד לרקיע אבל אם יש בארץ פתח או חור פתוח בראשו והוא טפח אז אמרינן דהטומאה יוצאת דרך הפתח או חור ההוא ולכן מותר מן התורה לכהן לעמוד על גב אותו ארון דאז מן התור' אין הטומאה עולה אבל מדרבנן אסור לעמוד ע"ג ארון ההוא דגזרינן אטו ארון שאין בו פתח פתוח טפח ואז מן התורה טומאה עול' עד לרקיע. גם מ"ש סוף טומאה לצאת כו' דאיתא התם בסי' שע"א חצר או שני בתים שיש למעלה מפתחיהן זוזים בולטים ומאהילים על הפתחי' והזיזים נמשכים מבית לבית עד למעלה מפתח בית השני ואין הפסק אויר ביניהם וטומאה בא' מהבתים אם כל פתחי הבית שהמת בתוכו נעולים כל פתחי הבית טמאים שסוף טומא' לצאת בא' מהן וכלם טמאי' דחשבינן כאלו כבר טומאה תחת משקוף הפתח שסופו לצאת שם וכיון דלא נדע באיזה פתח תצא לכן כלם טמאים ואי פתח א' פתוח כלם טהורים רק בפתח הפתוחה דודאי שם תצא ואי זיזין או גג מושך מפתח בית זה עד פתח בית אחר שבצדו בלי הפסק אויר חשבינן כאלו כבר יצאה הטומאה לפתח ומשם יוצא הטומאה אל תוך בית שבצדו. פלוגתא בזה אי הוי דאורייתא או דרבנן. וצ"ע כו' דטהרה בלוע א"מ כצ"ל כדאיתא מ"ה פ"ו דאהלות האשה שילדה תאומים ויצא הראשון מת וקודם יציאת השני הוציאו הראשון מן הבית ואחר כך יצא השני חי השני טהור אף על גב דנגע במעי אמו במת דטהרה בלוע אינה מקבלת טומאה. ובחולין דף ע"א ע"ב אמר רבה בלע שני טבעות אחת טמאה ואחת טהורה אין הטהורה מקבלת טומאה מן הטמאה דהוי טהר' בלוע ע"ש בתוספות ולכן כשהקיאן הטהור' טהור דלא כרבי עקיבא דפליג בזה על ר"י בד' ע"ב ע"א:

וכ"ד הראב"ד ניהו דחולק על הרמב"ם שם מכל מקום בהאי דינא מודה:

(ג) (ס"ק ג) ולהאכילו כו' חגב כו' דאיתא התם ר' יודא אומ' המוציא חגב טמא חי לר"ה חייב משום הוצאה אף ע"ג דאינו חייב אלא אם הוציא דבר הראוי גם זה מיקרי ראוי דחזי ליתן לתינוק לשחק בו וחכמים פוטרים דס"ל דאינו ראוי אסור ליתן לתינוק לשחק דגזרינן שמא יאכלנו ופריך אי הכי מאי ארי' טמא אפילו טהור ה"ל לרבנן לאסור ליתן לתינוק לשחק דלמא אכיל ליה אע"ג דחגבים אין טעונין שחיטה מ"מ חי אסור משום בל תשקצו וממילא המוציא אפי' חגב טהור פטור לרבנן דלא חזי למידי ומשני חי ודאי לית לן למיחש שיאכלנו קטן דאין דרך קטן לאכול בעל חי כשהוא חי אלא דא"ל שמא ימות ויאכלנו לכן טהור מותר ליתן לתינוק דהא אינו צריך שחיטה כנ"ל מבואר מזה דחגב טמא חי אסור ליתן לתינוק כרבנן דר"י וגם שמעי' מדברי המקשן דאפי' דבר שאין בו רק משום בל תשקצו אסור ליתן לתינוק אם י"ל שיאכלנו וכ"ש דבר טמא דחזי לאכלו בעיניה ר"ל אותו דבר טמא שראוי לאכלו כמות שהוא כגון נבלה מבושלת וכדומה:

כדאיתא בבא בתרא דף ך' דחלון או חור טפח שיש בכותל המפסקת בין שני הבתים אם טומאה באחד מהבתים מביא החור טומאה גם לבית האחר. ואם סתום קצת מן הטפח אם סתמו בדבר שמבטלו שם לעולם הוי מיעוט ואינו מביא הטומאה לבית אחר אבל אם אינו מבטלו שם לעולם כ"א לפי שעה לא הוי מיעוט אלא צריך לסתום כל הטפח ותנן שכן עוף בחור מיעוט הטפח אבל לא סתמו כולו הוי מיעוט ואינו מביא טומאה לבית אחר ופריך דלמא שחט ליה ונמצא לא בטלו לעולם כ"א לפי שעה דלא הוי ביטול ומשני דמיירי בעוף טמא ופריך שמא יתנו לתינוק לשחוק ועדיין לא הוי ביטול ומשני בעוף המסרט דאינו ראוי לתינוק דיזיק התינוק ע"י סירוטו וקשיא למה הוצרך לאוקמי בעוף המסרט ת"ל כיון דעוף טמא היא כמו דאסור ליתן חגב טמא לתינוק שמא יאכלנו כשימות אלא ע"כ דעוף טמא אפי' כשימות כיון דאין ראוי לאכילה כ"א ע"י בישול מותר:

ליתן לתינוק קטן כו' ובתנאי שימזוג כו' דאז מתבטל היין בששה חלקים מים כדקי"ל בי"ד סי' תל"ד סעיף ה':

וישים המים תחלה אין לומר הטעם דאי יתן המים לבסוף נאמר במים קמא קמא בטל דז"א דקי"ל בי"ד סי' קל"ד וכ"ה בגמ' דע"ז דדוקא באיסור דהיינו אם נפל יין נסך להיתר אמרי' קמא קמא בטל אבל אם נפל היתר לתוך איסור לא אמרי' בהיתר קמא קמא בטל. אע"כ צ"ל הטעם דהשתא אי נותן היין תחלה עדיף דאיכא טעמים להתיר חדא דבטל בששה חלקים מים ועוד דהיין מתבטל קמא קמא ולפי שתשובת ראב"ח אינו תח"י לא ידעתי בבירור כוונתו אח"ז עיינתי בספר תוספות שבת וכתב הטעם דאין ליתן המים לבסוף דא"כ יתבטלו המים ראשון ראשון כ"כ הראב"ח עכ"ל ת"ש ואם הוא לשון ראב"ח לא הבנתי כנ"ל:

יצווהו לגוי ליתן לו וכ' בספר תוספות שבת הטעם דכ"ה דמותר אמירה לגוי בשבת לצורך תינוק ה"ה בשאר איסורי דרבנן:

כ' רי"ו דאין למחות כו' כ' בספר ת"ש ע"כ מיירי באין הקטן צריך לו הרבה דאל"כ מותר לו' לגוי ליתן לו כמ"ש מ"א אח"ז וכיון דא"צ לו ע"כ הא דכתב דאין למחות מיירי בב"ד אבל האב חייב למחות כנ"ל:

כגון כו' לתקוע בשבת ובריש הסי' כ' בשם הר"ן כיון דנפיק מיניה חורבה אסור כתב התוס' שבת דצ"ל דמיירי במקום שאין הקול נשמע לרבים וכיון דא"ד היא ל"א כל מה שאסרו חכמים אפי' בח"ח אסור:

הא דאסור לינק אחר ך"ד חדש היינו אם פ"א כבר פירש מלינק:

(ד) (ס"ק ד) טוב כו' תקלה איכא וקלון איכא כצ"ל דתנן התם הבא על הבהמה גם הבהמה נסקלת ונתנה המשנה שני טעמים א' הואיל ובא לאדם תקלה על ידה ושני משום קלון שלא יאמרו זו הבהמה שנסקל פלוני על ידה ואיבעיא להו גוי הבא על הבהמה דתקלה איכא דמצוון על הבהמה וקלון ליכא ופירש"י דעכו"ם דרכן בכך ולא מתביישים בזה וגם התורה לא חסה על קלונן ואיבעיא להו אי בעינן דוקא תרתי או סגי בחד טעמא כגון עכו"ם דליכא אלא חד טעם דהיינו תקלה ובעי למפשט מדתנן קטן בן ט' ויום אחד וקטנה בת ג' שנים ויום א' כל העריות מומתי' על ידן ובכלל העריות גם בהמה בכלל הרי דבהמה נסקלת ע"י קטן וקטנה והא הכא קלון איכא תקלה ליכא דהא קטן וקטנה לאו בני עונשים נינהו אלמא בחד טעם סגי והוא הדין בעכו"ם כיון דאיכא עכ"פ חד טעם ודחי דלמא לעולם תרתי בעינן ובקטן וקטנה גם תקלה איכא כיון דמזידים הם אלא דחס רחמנא דלא לעונשו הוי תקלה וכיון דקרי ליה הש"ס תקלה מטעם הנ"ל ראוי לקבל דבר לכפרה. עבח"מ סי' שמ"ט דין קטן שהזיק וע' בספר ת"ש:

מעבר לתחילת הדף< הקודם ·

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.