חיי אדם/א/סו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

חיי אדם TriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png סו

כלל סו
דין חינוך הקטן (בא"ח סי' שמ"ג)

א אם יש לו בנים קטנים יחנכם במצות והיא מ"ע מדברי קבלה כמ"ש חנוך לנער ע"פ דרכו ומאד הזהיר שלמה בספר משלי על חינוך הבני' ואם לא יוסר בדברים יכנו בשבט כמ"ש שם פסוקים הרבה אך לא יכנו מכות אכזריות כמו השוטי' אלא בשבט ורצועה ואע"פ שמה"ת אין הקטן בכלל עונשים כדכתי' איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' וקבלו חז"ל דהלמ"מ שלא נקרא הזכר איש עד שיהיה בן י"ג שנים שלימות דהיינו אם נולד בא' בניסן לא נעשה בר מצוה עד שיגיע א' בניסן משנת הי"ד (מגן אברהם סימן נ"ג ס"ק י"ג) ועיין ביבמו' צ"ד ע"א רש"י ד"ה ומתוך ואם נולד באדר בשנה פשוטה או במעוברת ונולד באדר ב' ובשנת י"ג הוא מעובר אינו נעשה ב"מ עד אדר ב' אבל אם נולד במעוברת באדר א' ובשנת י"ג נמי מעוברת נעשה ב"מ באדר א' (כ"כ א"ר בשם תשובת ר"י מינץ בהדיא דלא כמגן אברהם. ומה שהק' במגן אברהם מערכין דבעינן שנה תמימה נ"ל דלק"מ שהרי שם דף ל"א אי' מה"ד התם כתיב תמימה כו' קמ"ל דגמרינן שנה שנה כו' וא"כ הכא דלא כתיב תמימה ולא ג"ש מנ"ל שיהיה תמימה ועיין במל"מ פ"ב מהל' אישות הלכה כ"א ומי שנולד ביום א' דר"ח כסליו וכשנעשה ב"מ חשוון חסר ור"ח אינו אלא יום אחד אע"ג דבאמת יום א' דר"ח הוא שייך לחשוון מ"מ לא נעשה ב"מ בכ"ט לחשוון אלא בר"ח כסליו) ועיין עוד מדינים אלו סימן נ"ה. ולא נקראת הנקבה אשה עד שתהיה בת י"ב שנים שלימות כמו הזכר אלא שמקדמת שנה אחת ואף שיגיעו לכלל שנים לא נעשו גדולים עד שיביאו ב' שערות במקום הערוה שכן קבלו חז"ל הלמ"מ והוא מכלל כל השיעורין שקבלו חז"ל הלמ"מ (תשובת מהרי"ל). ואמנם קיי"ל כיון שהגיעו לכלל שנים חזקה שהביאו שתי שערות ולכן אפילו אם אנו רואין שאין להם שתי שערות חיישינן שמא היה להם אלא שנשרו שכן דרך השערות הללו לנשור לפעמים מכח כחישות ולפעמים מכח שמנונית ומ"מ לא סמכינן על חזקה זו לגמרי אלא דדיינינן ליה כספק ולכן אזלינן תמיד לחומרא בכל דבר שהוא מדאורייתא ובדרבנן לקולא מ"מ מדרבנן חייב לחנכם:

ב וחייב האב לחנך את בנו ובתו (עיין מגן אברהם סימן שמ"ג וכ"כ תוי"ט ביומא בהדיא) וי"א דגם בהאם שייך מצות חינוך וחייב לחנכם בכל המצות בין מדאורייתא ובין מדרבנן כל מצוה ומצוה לפי דעתו של הבן. ולכן משהתחיל לדבר מלמדו תורה דהיינו פסוק ראשון שבק"ש ופסוק תורה צוה לנו וברה"מז. היודע להתעטף שיהיה ב' ציצית לפניו וב' לאחריו ולאחוז הציצית בידו בשעת ק"ש (יז) חייב לחנכו בציצית. היודע לשמור תפילין שלא יפיח ושלא יישן בהם חייב לקנות לו תפילין ועכשיו נתפשט המנהג להניח ב' או ג' חדשים קודם הזמן (ססי' ל"ח). היודע לנענע חייב בלולב וכשהוא בן ה' או ו' שנים שאינו צריך עוד לאמו חייב בסוכה ושיכול לאכול פת מאכילין אותו כזית מצה (רמב"ם) וכן בכל מצוה ומצוה חייב לחנכו והכל לפי דעת הקטן:

ג בד"א במ"ע אבל להפרישם מאיסורא אפילו לא הגיעו לחינוך רק שהתינוק הוא בר הבנה חייבים האב והאם להפרישם מאיסורא ולגעור בהם אפילו רק איסור דרבנן כדכתיב חנוך לנער על פי דרכו (כתב המגן אברהם בשם או"ה דוקא תינוק דבר הבנה אבל לאו בר הבנה ל"ל בה דהא יונק אפילו מבהמה טמאה ולא הבנתי ראיה זו שהרי בהדיא אמרינן ביבמות קי"ד דהטעם משום דתינוק מסוכן הוא אצל חלב ש"מ אדרבה דבמידי דלאו מסוכן אסור אפי' לאו בר הבנה אך י"ל דוקא ליתן לו בידים מ"מ אינו ראיה כלל) ואפי' מן השבותים של שבת ויו"ט וחוה"מ מכולן צריכין להפרישם אבל על אחרי' אין חיוב להפרישם דקיי"ל קטן אוכל נבילות אין אחרים מצווין להפרישו אלא די"א דזה דוקא בקטן שלא הגיע לחינוך אבל בקטן שהגיע כבר למצות חינוך אע"ג דמצות חינוך אינו חל על אחרים היינו דוקא לחנכם במ"ע אבל להפרישו מאיסורא כיון שהגיע כבר לכלל שנים שאביו חייב לחנכו מצוה על כל אדם להפרישו מאיסור. וי"א דלענין זה החיוב של אחרים שאם האב שם ואינו מוחה בידו אם הוא איסור דאורייתא מוחין באב שיפרישו ואם הוא איסור דרבנן אין מוחין ביד האב ויש אומרים דדוקא להפרישו מאיסור אין בית דין מצווין אבל לחנכו במ"ע גם ב"ד מצווים לחנכו (ועיין בסימן תר"מ במגן אברהם):

ד וכל זה דוקא אם הקטן עושה מדעתו אבל אם הקטן עושה על דעת גדול כגון קטן שכא לכבות דליקה בשבת שיודע שדבר זה נוח לאביו או לאחרים צריכין להפרישו. ומכל מקום אם נפל לאדם איזה דבר ברשות הרבים מותר להוליך לשם קטן אפילו בנו ובלבד שלא יהיה שום ידיעה לקטן שמוליכין אותו שם להגביה דאם כן עושה לדעת גדול אלא יוליכנו שם לטייל ויגביה הדבר שיהי' סובר שמצא מציאה (שס"ב):

ה וכן ראוי לכל אדם להפרישם בדברים שבין אדם לחבירו כגון על הגניבות ועל הנזקין ולהכותם על זה וקטן שגנב אם הקרן בעין מחזירין לבעלים ואם אינו בעין פטור בדיני אדם אף לאחר שיגדיל אבל הוא עצמו חייב לצאת ידי שמים (ח"מ סי' שמ"ט וב"ח בא"ח סימן שמ"ג) וכן אם הכה אביו ואמו או שעשה שאר עבירות בקטנותו טוב שיקבל עליו איזה דבר לתשובה וע"ז נאמר גם בלא דעת נפש לא טוב (ועיין בס"ח סימן תרצ"ב):

ו וכל זה לענין לאפרושי מאיסורא אבל לכ"ע אסור ליתן לתינוק לאכול דבר איסור שאסור מן התורה או לצוותו לעשות איזה איסור תורה ולגדולי פוסקים דבר זה הוא אסור מן התורה וילפינן לה מדכתיב בשרצים לא תאכלום וקרא יתירה הוא וקבלו חז"ל דר"ל לא תאכילום לקטנים וכן בדם כתיב כל נפש מכם לא תאכל דם וקבלו חז"ל דר"ל לא תאכיל לקטנים וכן בטומאת כהנים כתיב אמור ואמרת וקבלו חז"ל אמור לגדולים שיאמרו לקטנים והנה בג' מצות אלו לכ"ע אסור מן התורה אלא דגדולי הפוסקים ס"ל דמכאן אנו למידין לכל התורה כולה דכל איסורי תורה אסור להאכילם או לצוותם שיעברו (צ"ע על הלבוש שכתב בפשיטות דאין למידין ואינו רק מדרבנן שהרי הרמב"ם ורמב"ן ושאר פוסקים ס"ל דהוי דאורייתא וכ"כ תוס' פסחים דף פ"ח ע"א ולא מצינו בהדיא מי שחולק על זה ולרוב פוסקי' ה"ה דאסור להאכילם שום איסור דרבנן או לצוותם לעבור על איסור דרבנן ויש מתירין להאכילם איסור דרבנן כיון דעל כל פנים אין מצווין להפרישם אפי' מאיסור דאורייתא משא"כ בגדול דכל ישראל חייבים להפרישם ולכן ס"ל דבזה יש גם כן קולא לקטנים (וצ"ע שהרי מוכח מירושלמי שהביא הב"י בי"ד סימן פ"א דתינוק יונק מפני הסכנה לאחר כ"ד חודש ש"מ דאם אין בו סכנה אסור אע"ג דאינו אלא מדרבנן וכ"כ הש"ך שם בהדיא וכ"ש אם אינו חולה כלל וצ"ע) אח"ז מצאתי בתשובת רשב"א סימן צ"ב שנשאל על זה וע"ש מה שתירץ ואין לסמוך על זה אלא לצורך גדול ומ"מ אשת כהן מעוברת מותרת לכנס באהל המת ותינוק שישן באהל המת א"צ להקיצו (ועיין בחבורי חכמת אדם כלל קנ"ט):

ז ולכן אסור ליתן לתינוק דבר מאכל של איסור אפילו לשחוק בו שמא יאכלנו דהוי כמאכילו בידים:

ח ואסור לומר לנכרי שיתן דבר איסור לתינוק כמו בכל איסורין דאמירה לנכרי אסור ואם הנכרי מאכיל אותו דבר איסור אם הוא איסור דאורייתא וקטן שהגיע לחינוך אף אחרים צריכין למחות ואם הוא איסור דרבנן יש לסמוך כל המקילין דאין אחרים צריכין למחות כלל (וכ"ש דרשב"א ור"ן מתירין אפילו להאכילן בידים כדלעיל) אבל האב צריך למחות (ומה שכתב המגן אברהם בשם רי"ו דא"צ למחות עיין ברי"ו דאזיל לשיטתו דאין מחלק בין אב לב"ד דמשמע דאפי' האב א"צ להפריש וס"ל כשיטת הפוסקים דל"ש חינוך אלא במ"ע אבל לפסק הש"ע חייב האב למחות וכן מצאתי בא"ר):

ט ואם התינוק חולה יש לסמוך על הפוסקים דמתירין איסור דרבנן לקטן ואע"ג דבבריא לא סמכינן עלייהו מ"מ בחולי שאין בו סכנה עכ"פ מותר לומר לנכרי שיאכילן ואם צריך לחמץ בפסח אם אפש' שיוליך הקטן לבית הנכרי ושם יאכילנו מוטב ואם אי אפשר לו להוליך אותו לשם אז יביא הנכרי החמץ לביתו ויאכילו בביתו ואם לפעמים לא יהיה הנכרי שם יתן לו תינוק ישראל אבל גדול אסור ליגע בחמץ וכיצד יאמר לנכרי בענין שלא יהיה החמץ שלו עיין בהלכות פסח כלל קכ"ד סימן כ"א:

י כל דבר שאין בו איסור מצד עצמו אלא שהיום גורם אין בו מצות חינוך ולפיכך מות' ליתן לתינוק לאכול קודם קדוש אף על גב דחייב לחנכו בקדוש ולכן א"צ לחנכם להתענות בתענית צבור ואפילו בתשעה באב אבל אסור ליתן לו לאכול חוץ לסוכה דדוקא בקדוש שהוא כמו איסור לאו שאסור לאכול קודם קדוש בזה קיל אבל לעבור על עשה אסור ליתן לו (עיין תה"ד סימן צ"ד ומגן אברהם סימן תר"מ):

יא ביום הכפורים פחות מבן ט' שנים שלימים אין מחנכין כלל חוץ מנעילת הסנדל שאין בזה צער לתינוק כלל וגם רחיצה בחמין שאין נוהגין בזמן הזה בלאו הכי לרחצם. ומ"מ נ"ל דרחיצת עינים שהוא צער גדול א"צ להחמיר עליהם ואפילו אם רוצה להחמיר ולהתענות מוחין בידו אפי' הוא בריא וחזק ומבן ט' שנים שלמות מחנכין אותו לשעות שיתענה שעה אחת יותר ממה שרגיל לאכול בכל יום ולפי כח הבן מחנכין אותו יותר לשעות. בן י"א שנים שלימות בין לזכר או לנקבה אם הם בריאים וחזקים. משלימים מדרבנן אבל בכחושים ואינם חזקים אין משלימין כלל. בן י"ב שלימות לנקבה ובן י"ג שנים שלימות לזכר משלימין מדאורייתא אפילו לא הביאו שערות כדלעיל סי' א' ואפילו הוא כחוש ורך אם לא על פי שאלת רופא ודינו כגדול לכל דבר ודוקא ביום הכפורים אבל בשאר תעניתים אף על פי שהוא בן י"ג שנים אם לא הביא שתי שערות א"צ להתענות מן התורה ומכל מקום נ"ל דוקא אם בדקו ולא מצאו אבל בלא בדיקה אמרינן חזקה שהביא:

יב אע"ג דבכל התורה נקרא קטן עד שיהיה בן י"ג שנים שלימות כדלעיל מ"מ לענין נדרים והקדשות גז"הכ הוא שבן י"ב שנים שלימות לזכר ובת י"א שנים שלימות לנקבה דזה נקרא מופלא סמוך לאיש ר"ל שהוא סמוך להיות איש נדריהם והקדישן חל מ"הת וקבלו חז"ל דלכן כתיב איש או אשה כי יפליא לנדור כו' ר"ל כי יפרש ור"ל שיודע לפרש לשם מי נדר והקדיש דא"ל דר"ל כשהוא איש דאז אף שאינו יודע לשם מי נדר הוי נדר אע"כ דר"ל שהוא סמוך לאיש והיינו השנה הסמוך לפרקן בין לזכר או לנקבה דאז אם יודעין לשם מי נדרו והקדישו נדריהם נדר ואם לא ידעו אין בנדריהן כלום. ואין סומכין מה שבדקו אותן תחלת השנה אלא כשנדרו במשך שנה זה בודקין אותן אם ידעו אבל קודם בשנת י"ב לזכר וי"א לנקבה אעפ"י שיודעין לשם מי נדרו והקדישו אין בנדריהן והקדישן כלום ומכל מקום גוערין בהם ומכין אותן שלא ילמדו לשונם בנדרים ושבועות ואם נדר דבר קל שאין בו עינוי נפש אומרים להם שיקיימו נדרם ושבועתם כדי שלא ירגילו בזה (י"ד סימן רל"ז) וכן הדין אם קבלו על עצמן תענית דינו כנדר ולבתו עד י"ב שנים וששה חדשים יכול האב להפר נדרה אבל לא לקטן. וכל דיני הפרה מבואר בהלכות נדרים ובחיבורי חכמת אדם כלל ק"ג:

יג תינוק יונק אף עד סוף ד' שנים לבריא וה' לכחוש ואם פרשו אותו ג' ימים מעת לעת לאחר כ"ד חדש שלא מחמת חולי אסור להחזירו אע"פ שהוא חולי שאב"ס ככל איסורי דרבנן (ועיין לעיל סימן ז' ח') אבל אם פרשו אותו מחמת חולי מותר להחזירו כיון שלא פירש מדעת להפרישו ומתוך כ"ד חדש אפילו הפרישו מתוך בוריו ימים רבים מותר להחזירו עד תשלום כ"ד חודש אך כיון שכבר הפרישו פעם א' אסור להניקו אחר כ"ד חדש (י"ד סי' פ"א):

יד מינקת ישראל שצריכה לאכול מאכלי איסור לרפואה לא יניחנה להניק אלא ישכור אחרת (שם):

טו קטן בן ו' שנים או פחות יוצא בעירוב אמו אעפ"י שלא הניחה בשביל הקטן במה דברים אמורים בזמן שאין האב בעיר אבל כשהאב בעיר והוא קטן חריף ובריא דאז אינו נגרר אחר האם משהוא בן ד' שנים ואם הוא חולה או שאינו חריף אף בן ה' נגרר אחר אמו ויוצא בעירובה יותר מזה צריך לערב עליו. ודוקא בעירוב האם אבל בעירוב האב לעולם אינו יוצא שאין התינוק נגרר אחר אביו לעולם לכן יש להחמיר לכתחלה (עה"ק דף צ"ט) ולעת הצורך משום צערא דינוקא נ"ל דיש לסמוך דמותר לצאת אף בעירוב האב עד בן ו' שנים וגם בשנת ו' מותר לילך בעירוב האם אפילו כשהאב בעיר (סימן תי"ד) עיין כל זה בע"הק וא"ר. (וגם מכאן צ"ע לשיטת רשב"א ור"ן דמותר להאכילן איסור דרבנן וא"כ למה צריך לעירוב ואי אתי לאשמעינן מטעם חינוך עירוב שהוא מצוה מדרבנן לא ה"ל למימר האי לישנא דיוצא בעירוב אמו אלא הל"ל א"צ לערב בשבילי וצ"ע):

טז קטן שמת לו מת ואביו או אמו קיימין אם כבר הגיע לחינוך מקרעין לו כדין קריעה ואם מת אביו או אמו של קטן אעפ"י שהן קטנים ביותר מקרעין להם מפני עגמת נפש שיבכו הרואים שאף הקטן הוא אבל (י"ד ש"מ בפרישה):

יז קטן שמצא מציאה אף על פי שאין לקטן זכיה מכל מקום תיקנו חכמים שאסור לגזול ממנו מפני דרכי שלום. ודוקא מציאה שאין דעת אחרת מקנה לו אבל שכירות של קטן והוא הדין אם נתן לו אחר במתנה הוי גזל גמור ויוצא בדיינים (ח"מ סימן ר"ע):

יח דין עדות בקטן לענין איסורים כתבתי בדין נאמנות עובד כוכבים וקטן בחיבורי חכמת אדם כלל ע"ב ע"ש. ודוקא כשהוא קטן עדיין אבל כשהוא עכשיו גדול נאמן לומר זוכרני כשהייתי קטן היינו מהלכין עד כאן בשבת וה"ה בשאר איסור דרבנן (א"ח סימן שצ"ט וח"מ סימן ל"ה):


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.