מחצית השקל/אורח חיים/שז

מחצית השקל ‏ אורח חיים שז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) (ס"ק א') אעשה למחר אפי' ד"מ ס"ח. ובספר א"ר הקשה למה יגרע מהאי דסי' ש"ו דבחפצי שמים מותר לדבר בשבת ובספר ת"ש תירץ דשאני האי דסי' ש"ו דיש צורך בדבורו היום ופה מיירי דאין צורך בדבורו היום עיין שם אלא שבספר א"ר כ' דאין ענין מ"ש בס"ח למ"ש מ"א וז"ל עיינתי בספר חסידים דמיירי כשאומר לישן כדי לכתוב ס"ת למחר דאז אין תענוג השינה בשביל כבוד השבת אבל אומר שיעשה מצוה למחר מנ"ל עכ"ל ואני עיינתי בס"ח וראיתי שכ' וז"ל בשבת לא יאמר אדם נישן כדי שנעשה מלאכתינו במ"ש שאסור לומר למחר אעשה כך ואפי' חפץ לכתוב תורה מפני שמראה מה שישן ונח בשבת שעושה בשביל החול אלא יאמר לנוח כי שבת היום עכ"ל ונראה שהוא טעות וראוי לכתוב בהיפך כי לפי מ"ש לפנינו קשה איך נתן טעם על מ"ש לא יאמר אדם נישן כדי כו' שאסור לו לומר כו'. ות"ל מה שסיים בסוף מפני שמראה כו' שעושה בשביל החול וגם למה הוצרך בסוף ליתן עוד טעם מפני שמראה כו' הלא כבר אמר שאסור לומר כו' אע"כ שהדברים נדפסו בטעות וכצ"ל לא יאמר כו' כדי שנעשה מלאכתינו במ"ש מפני מה שמראה שישן כו' בשביל החול אלא יאמר לנוח כי שבת היום. ואסור לומר למחר אעשה כך ואפי' חפץ לכתוב ס"ת ובזה אתיא הכל נכון:

(ג) (סק"ג) אסור כו' ול"ד למ"ש סי' רנ"ב ס"ב מותר ליתן בגדים לכובס ועורות לעבדן גוי ע"ש סמוך לחשכה אם קצץ וכן בסי' רמ"ו לענין שליחות אגרת:

משמע בהדיא דאפי' אינו א"ל לקנות כו' ומ"ש בהג"א שיקנה לו למחר אינו מדברי ישראל לגוי אלא הם הם דברי הג"א אבל דברי ישראל לגוי הוא סתם אלא ממילא ידעינן שדעת הישראל לקנות מחר דמיירי בכפרים ועיירות קטנות דאינו מצוי לקנות כ"א ביום השוק. דדמי לפוסק כו' הם דברי הגמ"יי פ"ו והם סיום דבריו דלעיל דהאי דסי' רנ"ב אם ירצה הגוי לא יעשה עד למחר וע"ז סיים דדמי לפוסק לשבות. ור"ל הא דכ' ר"ס רמ"ח מותר להפליג בספינה כי' ופוסק עמו שישבות ואם אח"כ לא ישבות אין בכך כלום ע"ש סי' רמ"ח. א"כ האי דסי' רנ"ב ג"כ דומה לזה:

דלא כב"י שכתב דמיירי דוקא בא"ל לקנות בשבת. ויום השוק דנקט הוא ל"ד אלא אורחא דמילתא נקט:

אסור ליתן לו דבר למכור היינו ג"כ אפילו בסתם אם הוא כה"ג דא"א למכרו כי אם ביום השוק שהוא למחר שאז מתקבצים קונים הרבה:

וכ' דבד' וה' מותר ובספר א"ר הניח דין זה בצ"ע דהא ודאי אם א"ל בפירוש לקנות או למכור ביום השבת אפי' בד' וה' אסור. וא"כ ה"ה אם אינו מצוי למכור או לקנות אלא ביום השבת שהוא יום השוק ג"כ אפי' בד' וה' אסור דה"ל כאלו א"ל שיקנה בשבת ול"ד לסימן רנ"ב דשם אינו מוכרח לעשות בשבת ע"ש. עוד כ' בס' א"ר עמ"ש הט"ז אפי' מה שמותר אם אינו א"ל שיעשה בשבת מ"מ לא יהנה הישראל ממנו דעכ"פ עשה בשביל ישראל ודומה לגוי שהדליק נר בשביל ישראל כו' עכ"ל כתב דהא מבואר להדיא סי' רנ"ב דמותר ללבוש מלבוש שגמר גוי מלאכתו בשבת ול"ד לסי' רע"ו בהדלקת נר כמ"ש מ"א סי' רנ"ב ס"ק י"א עכת"ד אולם רמ"א לעיל סי' רנב כתב להחמיר שלא ללבשו אבל מסתמא אם גמרו בשבת או קודם שבת מבואר שם דלכ"ע מותר:

(ד) (ס"ק ד) וכן מותר כו' עיין סי' רמה כו' ד"ל דבס' ע"ש הקשה דהא דין זה מקורו מסמ"ג וסמ"ק והם לא התירו אלא בקצץ לו שכר אבל בלא קצץ אסור וא"כ למה כתב כאן סתם מותר משמע אפי' לא קצץ ועז"כ מ"א דא"צ לדייק כן מדברי הסמ"ג וסמ"ק דבלאו הכי כן מבואר להדיא בדברי המחבר סי' רמה וז"ל מותר לישראל ליתן סחורה לגוי למכור אם קצץ לו שכר בלבד שלא יאמר לו מכור בשבת עכ"ל ובספר א"ר הביא בשם מי"ט שהקשה על רמ"א למה הוצרך להכפל הדבר כיון שהדין מבואר כן מדברי הרב ב"י בסי' רמ"ה וע"ש:

(ו) (ס"ק ו) לענוש כו' ונראה דאפי' ייחד לו מקום כו' ר"ל דכהאי גוונא יש מתירים ר"ס רנ"ב אם מכר דבר לגוי מע"ש וייחד לו מקום מ"מ הא סיים שם רמ"א דיש להחמיר כדעת המחבר שם דאינו מתיר אלא צריך הגוי להוציאו מבית ישראל מבע"י סמוך לחשכ' אפי' ייחד לו מקום גם לפמ"ש מ"א שם בשם הג"מ הטעם דייחוד מקום מהני לדעת היש מתירים להוציאו אפי' בשבת כיון דייחד לו מקום ה"ל חצרו של גוי וקנה לו החצר מבע"י זה ל"ש כאן דהא באמת של ישראל הוא וע"ש במ"א מ"ש על הגמ"ר:

(ז) (ס"ק ז) מקצת כו' אפי' ישראל עושה שבות לחד מ"ד והוא דעת הרמב"ם לקמן וע"ש בטור ובמ"א ס"ק י"ב:

כמ"ש שם סעיף ל"ג גונח יונק חלב מן הבהמה דבמקום צער שהוא גונח לא גזרו על שבות דהא חולב הוי תולדה דמפרק וכה"ג שיונק מן הבהמה הוי מפרק כלאחר יד ואע"ג דלא הוי חולי הכולל כל הגוף וגם ליכא סכנת אבר מ"מ הותר כיון דהוי שבות שלא כדרכה דאין דרך לינק מן הבהמה:

עכ"ד מ"מ כו' ר"ל כל מ"ש בס"ק זה מריש דבריו שכתב דאלו בחולה ממש כו' ע"כ הכל היא דברי מ"מ והמ"מ כתב דבריו ליישב השגת הראב"ד שכ' ע"ד הרמב"ם וז"ל א"א אם היה מקצת חולה הוא עצמו עושה שהרי גונח יונק חלב בשבת כו' וכן אמרו במקום הפסד כגון צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו ועז"כ מ"מ דבריו ליישב בקוצר ומ"א כתב דבריו בביאור ע"ש וז"ל המ"מ כוונת הרמב"ם כאן שאין כאן חולי כולל כל הגוף ולא סכנת אבר אלא קצת צער וזה שכתב מקצת חולי או מצטער ועוד שזה מה שעושה בו הוא כדרכו עכ"ל. ומשמע מדבריו שהיה גורס כו'. אבל מדברי הראב"ד משמע דגריס ליה כו' ר"ל דהראב"ד ע"כ גריס ברמב"ם או יהיה צריך לדבר צורך הרבה דאל"כ אלא לא היה גורס אלא מקצת חולי או מצוה ותמורות צריך לדבר צורך הרבה היה גרסתו או מצטער אם כן מאי קשיא לראב"ד הא במקום הפסד הוא עצמו הותר לו שבות כדאשכחן גבי צנור כו' מאי ענין פסידא לכאן דהא הרמב"ם לא דיבד כלל מענין פסידא א"ו דהיה גורס כמו שכ' בש"ע או שהיה צריך לדבר צורך הרבה והיינו אם לא נתיר לו שבות ע"י גוי יהי' לו הפסד ולכן הוקשה לראב"ד ב' קושי' א' על מ"ש מקצת חולי כו' ק"ל מגונח דמותר לישראל עצמו לעבור שבות ועל צריך לדבר הרבה דהיינו פסידא הקשה מהאי דצנור אבל המ"מ ע"כ לא גרס צריך לדבר הרבה אלא תמורתו גרס מצטער א"כ א"צ ליישב הקושי' מצנור כ"א הקושי' מגונח ולכן פי' תחלה דברי הרמב"ם קודם שבא ליישב השגת הראב"ד וכ' דרמב"ם דייק בלישני' וכתב מקצת חולי כו' דאלו חולי גמור שכולל כל הגוף או אפי' סכנת אבר אפי' ישראל עושה ואח"ז כתב ליישב השגת הראב"ד מגונח והם סיום דברי המ"מ ועוד שזה מה שעושה בו כדרכו משא"כ בהאי דגונח אע"ג דגם גונח ליכ' אלא צער בעלמא אפ"ה הותר שבות לישראל דשאני התם דהוי שבות שלא כדרכו משא"כ כאן דהוי שבות כדרכו מדלא הזכיר המ"מ בדבריו כלל ליישב האי דצנור ניהו דבדברי המ"מ ממילא מיושב גם ההשגה מצנור ולגרסת הראב"ד או שהיה צריך כו' דגם בצנור הוי שבות שלא כדרכה מ"מ א"א דהמ"מ הוי גריס או שהיה צריך כו' וא"כ צריך ליישב גם ההשגה מצנור ה"ל מ"מ להזכירו בתירוצו:

ובהגמ"ר כו' כ' דגבי צנור כו' ר"ל בפ' במה טומנין הקשה רבינו ברוך כמו שהתירו חז"ל שבות במקום פסידא כמו בצנור הנ"ל וביתר שהביא שם ה"ל גם כן להתיר בדליקה לומר לגוי לכבות ואנן איפכא תנן גוי שבא לכבות אין א"ל כבה כו' ותי' וז"ל דכולהו שרי במקום פסידא ה"ט דאי לא שרית ליה אסורא זוטא יבא לעשות אסורא רבא צנור אי לא שרית כלאחר יד יבא לתקן שלא כלאחר יד עכ"ל:

ובריב"ש כו' דהא כיבוי הוי מלאכה שאצ"ל ור"ל לר"ש לא הוי אלא שבות ואפ"ה קי"ל ואין חולק דאסור לצוות לגוי לכבות הדלקה:

והר"ן פרק חביות כתב ג"כ לחד שנויא כו' ליישב למה הותר שבות בצנור ולא גבי דלקה דאפי' לומר לגוי לכבות אסור (וכתב דשאני צנור דהוי שבות שלא כדרכה) עוד תי' דשאני כיבוי כו' דאם צריך לגופה דהיינו לעשות פחמים או להבהב הפתילות היה חייב:

לכן נ"ל כו' כיון דלהגמ"ר ולריב"ש ור"ן לא הותר שבות כדרכו אפי' ע"י גוי דהוי שבות דשבות ואפי' במקום פסידא וכן דעת הרשב"א בתשו' ניהו דהרמב"ם וראב"ד מקילים אין דעת מ"א לסמוך עליהם כ"א בהפסד גדול ודוקא ע"י גוי וע"י ישראל דוק' שלא כדרכה:

(ח) (ס"ק ח) וי"א דס"ל במילה שרי. כדאי' במס' עירובין דף ס"ח. וצ"ל דאין מדמים כו' והקשה בספר א"ר הא י"א הללו הם תוס' גיטין דף ח' ובמס' ב"ק והלא כ' וז"ל ואין ללמוד מכאן היתר לומר לגוי להביא ספר בשבת דרך כרמלית דלא דמי דדוקא משום מילה כו' עכ"ל הרי דאפי' בספר לא התירו ואפשר לחלק בין ללמוד בו ובין לקרות בו (ר"ל בציבור) מיהו בהג"מ פ"ו העתיק דברי תו' להביא ס"ת וס"ת מסתמא לקרות בו הוא וכ"ה בחי' רשב"א גיטין להביא ס"ת לקרות בו וצ"ע עכ"ל (ובאמת בהגמ"יי שלפני לא הוזכר ס"ת כ"א ספר סתם) ולענ"ד י"ל חדא בעירובין דף צ"א לא התירו כ"א בשעת הסכנה שלא היה רשאים לקרות בפרהסיא והיה צריכים להעלים הקריאה ובהצנע במקום מוצנע ולכן היה צריכים לטלטל ס"ת מגג לעליה כו' ואי לא התירו השבות היתה הקריאה בצבור בטלה לגמרי עד שתתבטל הגזרה וכה"ג התירו אבל התו' מיירי שאין שעת סכנה אלא כגון שא"א להם להניח הס"ת כל השבוע בבה"כ והיה כל השבוע מונחת במקום אחר אלא קודם שבת הכניסוהו לבה"כ וכמ"ש הטור לעיל סימן קמ"ט ודרך מקרה שכחו להביאו קודם שבת כהאי גוונא כיון דליכא רק דרך מקרה פעם אחד לא התירו עוד יש לומר הא כתבו התוס' בכתובות דף ז' ע"א ד"ה מתוך שהותרה. כו' וז"ל דמחצר שאינה מעורבת אין ללמוד הימנה לכרמלית דחמור טפי עד כאן לשונו ובזה א"ש דהתוס' והרשב"א הא מיירי להדיא בכרמלית וכיון דחמיר לא הותר שבות אבל הש"ס בעירובין טלטול מגג לעליה וקרפף דין חצר שאינה מעורבת יש לו ולכן כיון דקיל התירו שבות (ועיין בשבת דף ס"ד ע"ב בתוס' ד"ה ור' ענני כו'):

ודע דלפי מה שכתב בש"ע וכ"כ הרמב"ם אומר ישראל לגוי בשבת לעלות באילן להביא שופר והא קי"ל דתקיעת שופר לדידן לא דחי שבת ע"כ צריך לומר דמיירי שחל ר"ה יום שבת ויום א' שאחריו ומביאו לצורך יום א' שהוא יום ב' של ר"ה ויש מזה לכאורה סתיר' לדברי הט"ז סי' תרנ"ה שכתב אף על גב דהותר אמירה לגוי להביא לולב בי"ט היינו דוקא לשלוח אחריו בי"ט עצמו אבל בשבת אין לשלוח בשביל י"ט שאחריו והא הכא לענין שופר כתב דמותר כה"ג ואפשד דבשופר מודה ט"ז דעדיף מלולב דהא כ' ט"ז הטעם דהותר אמירה לגוי בלולב יותר מבמצורע דלולב מיקרי עשה דרבים ע"ש ושופר הוי יותר עשה דרבים. ולפמ"ש מ"א בסי' תמ"ו דוקא שופר הוי עשה דרבים דאחר מוציא רבים אבל לא ביעור חמץ כיון דאין אחד מוציא רבים ע"ש א"כ לולב דומה לחמץ וניהו דהט"ז ס"ל דגם לולב הוי עשה דרבים מ"מ מודה דשופר יותר הוי עשה דרבים כיון דאחד מוציא רבים לכן גבי שופר הקילו אפי' להביא בשבת לצורך י"ט שאחריו

(ט) (ס"ק ט) מותר כו' דחשבונות שא"צ מותר וכתב הט"ז דוקא שיודע בבירור שאין לפועלים אצלו כלום אבל אם מסתפק אסור וכ' עוד אפי' אין לו תועלת בחשבון אם יש לו תועלת לאדם אחר ע"י החשבון ג"כ אסור:

(י) (ס"ק י) לחבירו כו' לפי שהיא כו' ר"ל בגוי יותר הגוי מסיק אדעתיה שדעתו לשכרו לשליחות בערב דאי אין לו צורך בו אין לישראל התערבות עם הגוי ללא דבר:

דהרהור מותר וכדלעיל סי' ש"ו סעיף ח' דדרשינן ודבר דבר שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול ולא אסר הכתוב כ"א דבור ולא הרהור לכן מותר לומר לישראל הנראה בעיניך כו' דלא הוי רק הרהור ה"ה באומר כן לגוי ליכא אלא הרהור:

(יא) (ס"ק יא) לכרך כו' דאל"כ מאי קאמר פשיטא ר"ל למה הוצרך לטעם בורגנין ת"ל דאין תועלת בדבורו ופשיטא דמותר:

משמע דבלא זה שרי. דהא הרב"י כ' בא"ל כן כרי שיזמין לו סוס כו' אבל בלא"ה מותר דהא אין תועלת בדבורו ודייק כן הרב"י מלשון הרוקח שאסור דאין יכול להשכיר בשבת ומאי ענין א"י להשכיר למה שאסור לומר ארכוב למחר א"ו דהאמירה גרידא באמת מותר כיון דאין בו תועלת באמירתו אלא דאיסורא איכא במה שא"ל שיכין לו סוס וא"כ משמע מרוקח ומהרב"י דהאמירה גרידא שרי אם אינו אומר כן לאדם אחר שחברו יעשה דבר במ"ש מה שאסור לעשות בשבת ואפשר גם המ"מ ס"ל כן דאין כוונות המ"מ במ"ש מאי קאמר פשיטא דכה"ג א"ל לטעם בורגנין אלא ניהו דגם כה"ג בעינן טעם בורגנין וכדס"ל להרא"ש אלא ר"ל פשיט' כה"ג מהני בורגנין ולא איצטריך לאשמועינן אע"כ דאתי לאשמועינן דאפי' אומר לחבירו לך עמי דיש תועלת בדבורו ג"כ מותר מטעם בורגנין מ"מ גם המ"מ ס"ל דאסור לומר לעצמו מחר אעשה דבר פ' ולא שאל מחבירו לעשות לו דבר מה מ"מ אסור אם אין לו היכר היום כמו ע"י בורגנין וכדומה. עיין בתוס' ר"ל דגם מהתוס' משמע דאפי' אמר אעשה דבר פ' למחר אסור חדא ממ"ש דף ק"ג ד"ה מה לי כו' שהקשו על קושי' הש"ס על המשנה דקתני לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים ופריך הש"ס מ"ש הוא מ"ש חבירו וכתב רש"י דהא ישראל הוא כמותו ולא מצי לשכרן והקשו התוס' וז"ל וא"ת ונימ' דחבירו היינו דא"ל שכור לי פועלים למחר וי"ל דא"כ מאי ארי' חברו אפי' הוא נמי לא מצי למימר אשכור פועלים למחר דע"כ לא קאמר כו' מותר כו' לכרך כו' אלא משום דאם יש בורגנין כו' עכ"ל וכ"כ להדיא שם ע"ב בר"ה אבל מחשיך כו' וז"ל ואני יודע מ"ק כו' דה"א כו' מותר לומר על עצמו ואפי' לשכור פועלים למחר כו' דלא מהני אמירתו כו' אבל א"א לדשמואל כו' דאסור כל האמירות אפי' על עצמו אלא כו' משום דאם יש בורגנין כו' עכ"ל:

(יב) (ס"ק יב) ח"ל אבל בתוך התחום כו' דהב"ח הקשה למה נקט ח"ל הא אפי' תוך התחום נמי אסור כיון דאסור לטלטלן א"א להביאן ותי' וי"ל דבתוך התחום כיון דמותר להחשיך על פירות מחוברים כמ"ש סעיף ט' (אע"ג דאינו רשאי לתולשן ולהביאן) ה"ה דמותר לו' לחבירו עכ"ל ור"ל כיון דאבא שאול כללא כייל במשנה כל שאני זכאי באמירתו (ר"ל שמותר לו' דבר ההוא) רשאי להחשיך עליו וה"ה איפכא כל מה שמותר להחשיך עליו גם האמירה מותר וכיון דמותר להחשיך על פירות מוקצים ומחוברים תוך התחום ה"ה דאמירה מותר שיתלש פירות במוצאי שבת. כללא דכייל דכל שאני זכאי כו' וה"ה איפכא כנ"ל כו' שקאי אסוף התחום ר"ל בדבר שאין בו איסור רק מה שהוא בריחוק מקום משום שהוא סוף התחום אבל מה שאיסורו אפי' תוך התחום מצד מוקצה או מחובר אע"ג דמותר להחשיך עליו מ"מ האמירה אסורה ולכן נ"ל דנקט ח"ל לא לדייק הא תוך התחום שרי דהא אפי' תוך התחום אסור. אלא נקטינן משום סיפא דקתני וכן אסור להחשיך בסוף התחום כו' ושם דוקא חוץ לתחום אבל תוך התחום שרי כמ"ש סעיף ט' נקט גם ברישא חוץ לתחום:

ופשוט דאפי' דבר כו' אסור לו' לגוי לעשותו בשבת דלא הותר כה"ג אלא לו' לגוי שיעשה במ"ש וראיה מסי' שכ"ה ס"ח ויו"ד דאם הביא גוי דבר מחוץ לתחום לצורך ישראל אסור לאותו ישראל אע"ג דאיסור ח"ל יש היתר לישראל ע"י בורגנין וגם ההבאה אפשר ע"י מחיצות מ"מ אפי' דיעבד אסור לישראל שהובא בשבילו אע"ג דהישראל לא צוה לגוי להביא כ"ש שאסור ישראל לצוות לגוי על זה:

ודברי הב"ח צע"ג גם מ"ש דע"י מחיצה של ב"א כו' ר"ל דהרב"י הביא הגמ"ר שכ' בשם ראבי"ה דאמירה לגוי אפי' בדאוריי' לא אסירא אלא בדבר שא"א למצוא תקנה ע"י ישראל לעשותו כגון להחם חמין אבל אם אפשר לעשותו כגון בר"ה דיכול להביא ע"י מחיצת בני אדם (ר"ל שיעמדו כ"א קרוב לחבירו פחות משלשה טפחים דהוי מחיצה גמורה) שרי אמירה לגוי והיכי דא"ל דילמא אתי לאחלופי בר"ה אסור אמירה לגוי אפי' באיסורי דרבנן כו' וכ' על זה הרב"י שהסיפא סותר מ"ש קודם לכן שאם אפשר לעשותו כגון בר"ה דיוכל להביא ע"י מחיצות ב"א שרי וצ"ע עכ"ל הרב"י. וכ' הב"ח לישב דברישא מיירי לומר לגוי שיביא דבר בר"ה אפי' מאה אמה זה מותר כיון דיש היתר לישראל להוליך בר"ה דהיינו אם היה מחיצות ב"א לכן מותר לגוי להביאו אפי' ליכא מחיצות ב"א. ואייתי ראיה מדאמרי' סעיף ח' מותר לו' לחבירו לכרך פ' אני הולך למחר כיון שאם יש בורגנין כו' וכתבו התוס' דה"ה כה"ג מותר לומר לגוי בשבת שילך לכרך פ' וה"ה הכא משא"כ בסיפא מיירי לומר לגוי להביא דבר מחצר לחצר שלא ערבו דאסור בישראל משום דאתי לאיחלופי בר"ה ויוציא מרה"י לר"ה ובזה ליכא תקנתא ע"י מחיצות ב"א דמאי מהני המחיצה כיון דלא ערבו יחד (דהא אפילו שני חצרות סמוכים זל"ז וכותל א' ביניהם אפילו יש חלון בכותל אם לא עירבו השתי חצירות יחד אסור להוציא מזה לזה על ידו ודרך החלון) כה"ג גם האמירה לגוי אסור עכת"ד הב"ח בתוס' ביאור ומ"א השיג על כל דבריו דמה שכתב ברישא דכל מה שיש היתר לישראל ע"י מחיצות ב"א מותר לומ' לגוי לעשותו היום בשבת וזה ליתא דלא הותרה האמירה כי אם שיעשה הגוי אחר השבת אבל לא שיעשה בשבת וכדמוכח מהאי דסי' שכ"ה כנ"ל:

גם מ"ש דע"י מחיצות כו' ר"ל הב"ח לפי שיטתו אינו נכון מ"ש לפ' סוף דברי הגמ"ר דמיירי שם שאסור לומר לגוי להביא מחצר לחצר שלא ערבו דכה"ג אסור לישראל אפי' ע"י מחיצות ב"א גם בזה חולק מ"א דניהו דכה"ג ל"מ לישראל מחיצות בני אדם מ"מ האמירה לגוי ראוי להתיר דהא האיסור מחצר לחצר שלא ערבו הוא דאתי לאחלופי בר"ה הא אמירה לגוי אפי' בר"ה מותר לדעת הב"ח וע"כ צ"ל דס"ל דאפי' ע"י מחיצו' ב"א אסור לישראל להוציא מרה"י לר"ה שיש שם מחיצות ב"א לכן גם האמירה לגוי אסור וע"ז כ' מ"א דלית' דמחיצת ב"א הוא מחיצה גמורה. ופשוט בגמ' כו' הביא לנו דבר זה למחר כו' כה"ג מהני שאם היה מחיצות ב"א אבל שיבא הגוי בשבת לא הותר כנ"ל:

גם מ"ש בשם התוס' כו' ר"ל שהב"ח הביא ראיה לדין א' שמותר לומר לגוי להבי' בר"ה אפי' בשבת מדברי התוס' שכתב על מ"ש בסעיף ח' דמותר לומר לחבירו לכרך פ' כו' דה"ה דמותר לומר לגוי כו' כנ"ל ע"ז כ' מ"א דלית' דלא על מ"ש בסעיף ח' כתבו התו' דבריה' כי אם על מ"ש סעיף ז' מותר לומר לחבירו הנראה בעיניך כו' וכמ"ש מ"א בשם התו' ס"ק י':

(יג) (ס"ק יג) משום כו' וצ"ע דבפ"ג דעירובין דף ל"ט ע"א אמרי' בהדי' דאפי' בתוך התחום כצ"ל:

לא מינכרא כו' דאמרי' שם אר"י י"ט שחל בע"ש מערב בעי"ט על י"ט לילך לצד מזרח ובי"ט מערב לשבת לילך לשבת לצד מעריב והעירוב יהיה ברגליו שיושב שם ב"ה עד שתחשך וקונה בזה מקום שביתה ופריך הא י"ט מכין לשבת ע"י שמערב בי"ט ברגליו לשבת ומשני שיושב שם ב"ה וא"צ לומר שביתתי במקומי וכיון דלא אמר מידי לא הוי כמכין מי"ט לשבת ופריך מדתניא לא יהלך בסוף שדהו מה היא צריכה ולא יטייל על פתח המדינה לכנוס למרחץ שנראה שמכין משבת למ"ש אע"ג דלא אמר מידי ומשני התם מוכחא מילת' הכא גבי עירוב לא מינכרא מילתא דאי צורב' מרבנן כו' ע"כ דברי הש"ס וא"כ מוכח דגם סוף התחום לא מינכר' מילת' ואיך כ' הרב"י טעם איסור סוף התחום דמינכר' מילת' והם דברי המ"מ ע"ש:

וטעמ' דאסור כו' הוא קושי' ב' על המ"מ שכתב טעם האיסור היכי דמנכר' מילת' מפני החשד ורש"י כתב הטעם מצד הדין דכל מידי דאסור למיעבד כו' והוא בכלל ממצוא חפציך וע"ז הקשו התוס' דגם הכא לחשוך ולתלוש פירות שבתוך התחום יאסר מה"ט וע"ז תי' התוס' כיון דלא מינכר' כו' לא החמירו חכמים:

אבל להחשיך בסוף התחום אע"ג דלא מינכר' מילת' כנ"ל אעפ"כ אסור ולא מפני החשד אלא ממצ' חפציך דאסור לאזמוניה נפשיה ואע"ג דתוך התחום היכי דלא מנכר' לא אסרו לאזמוני מ"מ סוף התחום החמירו יותר והחילוק תוך התחום בין מנכר או לא לטעם רש"י צ"ל דהיכי דלא מינכר לא הוי רק כמו הרהור דשרי משא"כ היכי דמנכר' מילת' הוי כמו דבור דאסור:

(יד) (ס"ק י"ד) לזמן כו' ועמ"ש סי' ש"ו סקט"ו דקאמרי וכן ער"פ כו' דתנן ר"פ השואל שואל אדם מחבירו כדי יין כו' ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו כו' וכן ערב פסח שחל בשבת בירושלים (ר"ל ואין לו טלה לפסחו הולך אצל רועה ולוקח ממנו טלה בשבת) אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת משמע דוקא מה שהיא צורך שבת או לצורך מצות היום כגון פסח אבל לא לדבר אחר:

וכ"מ בר"ן פ"ק דכתובות כצ"ל והיא קושי' הריטב"א שהבי' מ"א בסי' ש"ו ס"ק ט"ו:

(טו) (ס"ק ט"ו) אין כו' משום לוין ופורעים כו' דאמרי' בב"מ דף ע"ה ע"א וכן הוא בשבת דף קמ"ח בני חבורה המקפידים זה ע"ז (ר"ל מדקדקים הרבה זה ע"ז ואין אחד מוותר נגד חבירו אפי' דבר מיעוט שאין דרך להקפיד עליו) באים לידי איסור כו' ומשום לוין ופורעין בי"ט וכ' התוס' פי' דאסור לומר ל' הלוא' או פרעון אלא צ"ל השאילני ובשעת פרעון ל' חזרה ולא פרעון והם יראים לומר ל' שאלה כיון דהשאלה הדרא בעינ' וזמנו לאלתר וירא פן יתבענו מיד ולכן יאמר ל' הלואה וממיל' אינו אומר ל' חזרה אלא פרעון וע"י זה עבדי איסורא בלשונם מזה מוכח דגם ל' פרעון אסור א"כ ה"ה פדיון אסור דלא עדיף מפרעון וגבי פדיון א"א לשנות הל' ואפשר אפי' היה אפשר לשנות הל' בפדיון כיון דלא הותר כ"א לצורך השבת כמ"ש מ"א אח"ז ופדיון אע"ג שהי' מצוה מ"מ אפשר דאסור:

(טז) (ס"ק טז) זימן כו' כ' ב"ח כו' ניהו דלשמא ימחק כו' דבגמר' איכ' ב' טעמים על האי דינ' שהזכיר המחבר חד' שמא ימחק משמות האנשים אשר זימן כי יראה שאין המגדים אשר זימן מספיקים לאותן אנשים כי רבים הם ולכן ימחוק איזה אנשים שלא לקרותם טעם שני שמא יקר' בשטרי הדיוטות:

דהא חשבונות של מצוה כו' ובגמרא דאוסר היינו סעודה שאינו של מצוה אלא סעודת מריעות וכ"כ בספר ת"ש:

(יז) (ס"ק יז) חקיקה שוקעת אבל בולטת כו' דשמא יקרא בשטרי הדיוטות דגזרינן משום דס"ל דכותל בשטר מיחלף. ואם נתיר לקרות ממה שע"ג כותל יקרא ג"כ ממה שכתב בנייר ושטר אבל כשנוסף עוד שינוי דהיינו הכתיבה היא שוקעת דאיכא תרי שינויים חרא שהיא כותל וגם הכתב משוקע משא"כ הכתיבה היא רשומה בה"ג לא מיחלף בשטרי אבל טבלא ופנקס אע"ג דהחקיקה שוקעת מ"מ גזרינן שמא יקרא בשטרי הדיוטות כיון דליכא רק שינוי א' דהיינו שהכתיבה שוקעת אבל טבל' ופנקס דומה לשטר שהם מטלטלים ואין בזה שינוי וכמ"ש מ"א אח"ז ולכן אם הכתיבה בולטת ע"ג כותל ס"ד כיון דאיכא תרי שינוי חדא שהיא כותל וגם הכתב בולט משא"כ בשטר שהכתב רשום וא"כ לא אתי למיחלף בשטר אפ"ה אסור משום שמא ימחוק דכשהוא בולט אפשר למוחקה משא"כ כששוקעת דא"א למחוק. ואפי' גבוה הרבה כו' והא דכתב המחבר הטעם לאסור בגבוה הרבה משום שמא יקר' ולא אמר משום שמא ימחוק ומשום לא פלוג צ"ל דהטעם שמא יקר' עדיף דאסור מצד עצמו ולא איצטריך משום לא פלוג וכ"כ בספר ת"ש:

(כ) (ס"ק כ') שלא יגע כו' ואגודה כתב אני נהגתי כו' דקי"ל דבר הבא מחוץ לתחום אסור למי שהובא בשבילו ואם כן ה"ה הכא באגרת מי שנשתלח לו אסור לקרותו דזה הנאתו דאסור לו אלא אם הוא דבר שיש בו צורכי נפש הי' מותר ומספק' לא רצה לקרות בעצמו שמא אין בו צורך נפש לכן צוה לאחר לקרותו דהאחר מותר לקרותו אפי' אין בו צורכי נפש דהא לא הובא בשבילו וגם אינו נהנה בקריאתו דהא אינו נוגע לו וכשראה האחר שיש בו צורכי נפש הי' אומר לו למי שנשתלח לו מה כתוב בו ואם לא הי' בו צורך נפש הי' שותק ולא אמר למי שנשתלחו לו מה כתוב בו ולטעם זה כתב הרב"י דלהאוסרים ניהו דהקריאה אסורה כנ"ל מ"מ לא אסרו הנגיעה דהא קי"ל דבר מאכל הבא מחוץ לתחום מותר בטלטול דשאני דבר מאכל דהותר באכיל' למי שלא הוב' בשבילו וכיון דראוי לשום אדם מותר בטלטול משא"כ באגרת דאינו ראוי לשום אדם דמי שנשתלח לו אסור לקרותו והאחרים אין להם הנאה ותכלית בקריאה לכן גם הטלטול אסור ע"ש:

ועתה באתי כו' דחיישינן שמא כו' דבמעביר ד"א בר"ה או בהוצאה או הכנסה מר"ה לרה"י אי עביד עקירה והנחה איכא איסור תורה ואי עביד עקירה גרידא או הנח' גריד' איכא איסור' דרבנן שעושה חצי המלאכה ואי עומד לפוש זהו מיקרי הנחה אבל עומד לכתף דהיינו לתקן המשא שעליו לא מיקרי הנחה כמ"ש לעיל סי' רס"ו סק"ח ולכן כשהכניס השליח האגרת לתוך רה"י אסור לישראל ליקח האגרת מיד השליח טרם שעומד לפוש דא"כ עושה ישראל ההנחה והאוסרים חששו שמא יקח האגרת מיד השליח קודם שעומד לפוש והמתירים לא חששו לזה ועיין לקמן סי' שמ"ז:

דאין כאן גזרה כו' ומשום לך והבא כו' ר"ל דטעם דגוי שהביא דורון לישראל דאסור כתב ר"ת הטעם שמא יאמר לו ישראל להבי' וזה כ"ש כאן דהא לא ידע מי ישלח לו אגרת וזה ניחא לטעמיה דר"ת אבל לדעת רש"י דהטעם דמה שהובא מח"ל אסור עד מ"ש בכדי שיעשה הוא כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט או שבת כמבואר לקמן סי' תקט"ו צ"ל דס"ל העיקר כר"ת ובאמת לדידן נראה לקמן סי' תקט"ו דס"ל דהעיקר כרש"י ע"ש ע"כ צ"ל לדעת רש"י דמ"מ י"ל דמודה דכאן מותר. וכמ"ש הדרישה דקריאת איגרת אין זה הנאה גמורה דאין ההנא' ניכרת בשעת קריאה דהא לא ידע עדיין אם י"ל צורך בו ע"ש:

ומשום מוקצה נמי ליכא דהא לא אקצי' שום אדם מדעתו:

ואפשר דהאוסרים ס"ל כו' ר"ל בשלמא דבר שדעת בעלים עליו א"כ אינו מוקצה לבעליו לא הוי מוקצה לשום אדם וכמ"ש לקמן ס"ס ש"ח אבל הכא בע"ה משעה ששלח הקצהו מדעתו ומי שנשתלח לו לא ידע כלום לומר שהי' דעתו עליו ולכן אסור וכ"כ מ"א לקמן ס"ס תקט"ו אם האגרת הוא מן הגוי א"כ הגוי הוא בעליו ושל גוי א"צ הכן אפשר דמודה דמותר וכ"מ לקמן סי' תקט"ו:

אפי' ר"ש מודה כמ"ש סי' תצ"ח סעיף ג' והיינו לפי דעת מהרש"ל שם:

דאם מקפיד כו' היינו שמקפיד כדי שלא יתלכלך וכדומה אבל אם מקפיד לצור בו משום שכ' בו דברי סתר מותר לטלטלו דהא מ"מ אפשר לצור בו ויניח הכלי והאגרת שעליו במקום מוצנע שלא תשורינו עין ע"ש:

(כא) (ס"ק כא) אסור כו' אבל בחול כו' מדלא כ"כ ואף בחול אסור כמ"ש בסעיף שאח"ז משמע כאן דבחול מותר:

(כב) (ס"ק כב) משום כו' ועב"י בח"מ שהביא תשובת הרא"ש שפעם א' בא מכשול עי"ז שהעלילו על היהודי' ע"ש:

(כג) (ס"ק כג) ועובר כו' דדוקא בדיוקנ' כו' משום דקשיא ליה מאי דאמרי' בע"ז דף נ' דמה"ט קרי לר' מנחם בן סימאי בנן של קדושים משום דלא אסתכל בצורתא דזוזי מאי רבותיה הלא לכ"ע אסור להסתכל בצורה אע"כ צ"ל דאין איסור כי אם בעשוי לשם ע"ז משא"כ צורתא דזוזי דלא נעשה לשם ע"ז מדינא מותר ור"מ ב"ס החמיר ע"ע:

דראי' בעלמא שרי דדוקא הסתכלות שהוא בעיון יותר הוא דאסור וזה החילוק בין ראיה להסתכלות וכמ"ש סי' רכ"ט דאסור להסתכל בקשת והא עכ"פ צריך לראותו קודם שיברך אע"כ דלא אסר רק ההסתכלות וכ"כ מ"א סי' קכ"ט ס"ק י"ב בענין הסתכלות בכהנים:

(כד) (ס"ק כד) בלה"ק כו' ד"ת וגט מותר כצ"ל:

אף על גב שכתב בלשון לעז דקיימא לן באה"ע ר"ס קכ"ו דגט נכתב בכל כתב ובכל לשון. וב"ח כתב דבחול כו' דראיית רמ"א להתיר בלה"ק מדכתב התוס' ומיהו אותן המלחמות הכתובים בלשון לע"ז נראה לר"י דאסור לעיין בהם דלא גרע מכתב שתחת הצורה ואפי' בחול לא ידע ר"י מי התיר דהוו מושב לצים עכ"ל התוס' ומזה דייק רמ"א מדכתבו התוס' המלחמות הכתובים בל' לעז משמע דאם כתובים בלה"ק מותר והב"ח כ' דאין זה דיוק די"ל כמ"ש הט"ז ס"ק י"ג ע"ש עוד כ' הב"ח (וזה נראה עיקר בעיני הב"ח) משום דהתוס' רצו לסיים ואפי' בחול לא ידע כו' וזה דוקא בלעז אסור אבל בלה"ק מותר לקרות בהן בחול דלא הוי מושב לצים אבל בשבת לא יצא מכלל שטרי הדיוטות אבל בגט משמע מדברי הב"ח דמודה דשרי אף בשבת מטעם דיכול ללמוד ממנו דיני גט ע"ש וע' באה"ע ס"ס קל"ו שכ' רמ"א דיש מתירים לטלטל גם בשבת ומ"ש שם ב"ש בשם ב"ה:

(כה) (ס"ק כה) באצטרולב היינו כו' וז"ל הרשב"א שהובא בב"י שאינו אלא כא' מספרי החכמה דמה הפרש יש בין כתוב ורשום בלוחות נחושת כו' לכתוב בספר עכ"ל:

(כו) (ס"ק כו) לשאול כו' כמ"ש בי"ד סי' קע"ט סעיף ט"ז:

אסור בשבת כו' דהא ת"ק אמר אין שואלין כו' בשבת משמע דבחול מותר אפ"ה בשבת אסור ומשמע אפי' ליכא סכנה ור"י שהוסיף אף בחול אסור מפני הסכנה אינו חולק על הת"ק ומודה דאפי' מה שמותר בחול וליכא סכנ' מ"מ בשבת אסור והיינו משום ממצוא חפציך וניהו דאפסקה הלכה כר"י מ"מ הלא בזה כ"ע מודים ולכן דייק רי"ו וכ' משום רפואה ואז מותר כמו שהותר בסי' ש"ו סעיף ז' למדוד אזור לרפואה:

(כט) (ס"ק כט) אסור כו' וכ' המ"מ דע שאמיר' לגוי דהיינו לומר לגוי כו' כצ"ל וכ"ה שם במ"מ (ובאם מותר לומר לגוי שיאמר לגוי אחר שיעשה מלאכה בשבת ע' בתשובת חות יאיר סי' מ"ט):

מקפידים כו' ר"ל וה"ה שהגוי יעשה מלאכת הגוי עצמו דהא הם חפצי גוי ואינם כי אם פקדון ביד ישראל. ואפי' יביאם לישראל כו'. ר"ל כה"ג ס"ל להמ"מ דנקראים חפצי ישראל מ"מ שרי כיון שהם ביד גוי כו' דכה"ג ליכא שבות באמירתו דהא גם לישראל שיש בידו דבר מוקצה מותר להוליכו ולהביאו ולהניחו באיזה מקום שירצה וכמ"ש סי' ש"ח ס"ג. ועס"ס זה. ר"ל מאי דפשיטא. להמ"מ דאם הביאם לישראל ה"ל חפצי ישראל אבל בס"ס זה מבואר דעדיין הוי חפצי גוי דהא חסר עדיין מדידה וחשבון ולפ"ז אפילו כבר הניחו הגוי מידו לארץ מותר לישראל לומר לגוי להניחו למקום אחר דהוי כאומר לגוי לעשות מלאכת עצמו:

והגמ"ר פ' במה טומנין כו' והא דאסור ל"ל חסום כו' וכדאיתא בב"מ דף צ' ע"א ובח"מ סי' של"ח:

ויש לשאול דתנן שולח כו'. אולם התוס' שם בב"מ ד"ה חסום כו' כתב וז"ל חסום כו' פי' בתבואתו דמרויח ישראל כו' דבתבואת גוי פשיטא דשרי כיון שאין הישראל נשכר כו' אדרבא מפסיד כמו שפשיטא שמותר לומר לגוי אכול נבלה ומה"ט נמי מותר לומר לגוי בשבת הילך בשר ובשל לצורכך כשאין מוטל עליו לזונו כו' ומיהו אור"י דלא דמי לאומר לגוי אכול נבלה דלא שייך התם אמירה לגוי שהישראל עצמו יכול ליתן נבלה בפיו אבל הכא אותו דבר שאומר לגוי לעשות הוא אינו יכול לעשות כמו לבשל או לחסום כו' עכ"ל וא"כ אפי' לפי מסקנת דברי ר"י דאפשר דמודה למרדכי לומר לגוי לבשל בשבת דאסור אבל לק"מ מגיד הנשה דשם הישראל מותר ליתן גיד הנשה תוך פי הגוי וגם רש"י שם פי' חסום פרתי ודוש בה והדישה היא של גוי וכן נראה דעת הטור ע"ש בב"ח עכ"פ לסברת ר"י לק"מ מגיד הנשה:

והנה לכאורה קשה כו' ובלא"ה לא קשיא דברי הש"ס בפסחים דכ"א דפריך לר"א דס"ל כ"מ שנא' לא יאכל איסור הנאה במשמע והרי גיד הנשה דכתיב ע"כ לא יאכלו ב"י את גיד הנשה ותנן התם שולח אדם ירך לגוי אע"פ שג"ה בתוכו עכ"ל הגמ'. הרי דהגמ' חשב שליחות ג"ה הנא'. אלא דשם י"ל כמ"ש התוס' בחולין דצ"ט ע"ב ד"ה והילכתא כו' דאין ההנאה ממה שהגוי אוכלו כ"א ע"י ששלחו שלם עם ג"ה מתכבד בו יותר כי נראה יותר יפה בהיותו שלם:

וא"כ אסור כו' ר"ל לשבת והוא דינו של הרב"י. אבל מותר כו' זהו דינו של רמ"א בהג"ה:

וכן משמע באה"ע ס"ס ה' שכתב שם יש אוסרים למכור לגוי בעלי חיים. כ"ש להשתתף עמו למחצית שכר אם יודע שהגוי יסרסם. משום דס"ל דקי"ל כר' חדקא דגוי מצווה על הסירוס ואסור לישראל כנ"ל משום לפני עור ויש מתירים דס"ל דלא קי"ל כרב חדקא וליכא משום לפני עור ואע"ג דאיסור אמירה לגוי הוי שבות ככל האסורים ולא בשבת דוקא אלא דהתם אינו נותן לו הישראל כלום ה"ל כמי שאומר לגוי בשל בשר שלך. ובי"ד סי' רצ"ז ע"ש בש"ך סק"א שכ' הא דכ' הרב"י בסעיף ב' ומותר לו' לגוי לזרוע לו כלאי זרעים דהיינו לצורך עצמו של גוי אבל לצורך ישראל אסור ע"ש וטעמא מאי דלצורך גוי מותר דה"ל כא"ל בשל בשר שלך לעצמך דהא אין הישראל נותן לו כלום:

(ל) (ס"ק ל) לעשר כו' אפי' בלא טרדה שרי כמ"ש שם סי' רס"א:

שאפי' ודאי שרי לעשר אפי' שלא לצורך השבת. ר"ל דלעולם הטור מיירי בודאי ואי קשיא הא אין מעשרין את הודאי ול"ל דמיירי שצריך לפירות בשבת לכן מותר לדידן דקי"ל כרבי דכ"ד משום שבות לא גזרי' בהם ב"ה אם הוא לצורך מצוה דא"כ מאי אריא שהוא טרוד ת"ל בלא"ה מותר כיון שהוא לצורך שבת לכן כ' דמיירי בודאי וא"צ לו בשבת ואפי' הכי גם משום טרדה אפי' ליכא מצוה הותר לדידן דקי"ל כרבי בין השמשות:

ולכן נ"ל כו' פ"ו דדמאי הלוקח יין מבין הכותים דנחשדו שעוברים על לפני עור ומוכרים טבל וא"כ מי שקונה מהם צריך לעשר כמו ודאי טבל ולא הוי דמאי ואם לקח מהם ע"ש ושכח מבע"י לעשרן ונזכר ב"ה ודאי מה שצריך לשבת מותר לקבוע מקום למעשר ותרומה ב"ה אלא כשדעתו לתקן כל מה שקנה מהם גם מה שלא יצטרך לו בשבת וכה"ג דאסור לקבוע מקום לו' מעשר א' בדרום ומעשר ב' בצפון כו' כיון דאז ב"ה אסור להפריש תרומה ומעשר ה"ה דאסור לקבוע מקום אבל מותר לקרות שם למעשר על כל מה שקנה מהם אפי' על המותר שלא יאכל בשבת וכה"ג מיירי הטור כאן ומיירי בודאי שהיה טרוד כל היום ונזכר ב"ה ואם לא היה רוצה להפריש כ"א על מה שצריך לשבת היה מותר אפי' לקבוע מקום או להפריש ממש וכמ"ש הטור לפני זה דמשום מצוה מותר להפריש אלא דמיירי שרוצה לתקן כל הכרי אפי' מה שישתייר אחר השבת כה"ג לא הותר לקבוע מקום אלא לקרות שם ומ"ש שהיה טרוד ר"ל כל היום ע"ש ועי"ז לא היה אפשר לו לתקן מבע"י:

דהוי דרבנן. ובדרבנן קי"ל יש ברירה לכן מה שמשייר אמרי' הוברר הדבר למפרע שמה ששתה היה חולין וזה שנשאר הוא התרומה ומעשר:

קי"ל אין ברירה ול"מ קריאת שם כיון דאין ברירה חיישי' שמא מה ששתה היה תרומה ומעשר ומה ששייר הוא חולין או ששתה חולין ותרומה מעורבים:

וע' ברמב"ם כו' ר"ל כל הני פוסקים ס"ל כן דבדרבנן יש ברירה ובדאוריי' אין ברירה:

(לא) (ס"ק לא) אסור כו' ועמ"ש סעיף י"ד בשם רמ"מ שמותר לו' לגוי על אגרת חתום שאינו יכול לקרותו ער שיפתח ומזה מבין הגוי ופותחו וע"ז תי' דש"ה דאינו מצוה לגוי כלום משא"כ כשא"ל שיקנח חוטמו אע"ג דזה מותר מ"מ עכ"פ כוונתו של ישראל שיעשה דבר מה שאסור לישראל לצוות לו ע"י מה שצוה לו לעשות דבר המותר ברמיזה. אלא שבספר ת"ש הק' מ"מ למה אחר שפתחו הגוי מותר לקרותו מי גרע הצווי ע"י רמיזה מאלו הביא לו גוי דורן דאסור לישראל אע"ג דלא צוה לו כלל ותי' דשא"ה דאינו אלא חומרא בעלמא דהא קי"ל אין בנין וסתירה בכלים ע"ש. אך לפ"ז מאי קשיא למ"א מהאי דרמ"מ דהותר לרמוז לו שא"י לקרותו עד שיופתח דש"ה דאינו אלא חומרא וצריך לדחוק דבאמת אין כוונות מ"א להקשות מהאי דרמ"מ כ"א כדמות ראיה לרבריו דהא אפי' בהאי דרמ"מ דאינו אלא חומרא אפ"ה לא הותר כ"א לו' א"י לקרות כו' אבל לא לצוות לו שום דבר אפי' ברמיזה. ולפ"ז הלשון מגומגם מאד. לכן י"ל לענ"ד דהיתר הקריאה בלא"ה א"ש. והיינו לדעת רש"י דהטעם ההנאה האסורה בהביא דורן משום שלא יהנה ממלאכת שבת. ובקריאת אגרת ליכא הנאה כ"ה כמ"ש לעיל בשם הדרישה ואף ע"ג דלר"ת שהטעם בהביא גוי דורן משום שמא יאמר לו ישראל להביא. וזה שייך ג"כ באגרת שי"ל להדיא שיפתחנו. ע"ז א"ל דלא גזרינן בזה דאפי' יאמר לו לפתוח ליכא איסור גמור או דהעיקר קי"ל לקמן בסי' תקט"ו כדעת רש"י ע"ש:

(לב) (ס"ק לב) במלאכת כו' דה"ל שבות דשבות ולא הותר כ"א בדבר מצוה או מקצת חולי כמ"ש לעיל ס"ה ואם הוא עדיין ביד גוי מותר לומר לגוי לפנותו ולהניחו במקום שירצה וכמו שכתב בשם מגיד משנה ס"ק כ"ט:

(לג) (ס"ק לג) עומד כו' עדיין הגבינות אינן של ישראל כו' ומה"ט הש"ך בי"ד ס"ס קט"ו חולק על רמ"א שם דמתיר כהאי גוונא הגבינות לישראל לאכלן והש"ך כתב דהאגודה שהוא מקור דין זה לא דיבר כי אם מענין איסור שבת דכה"ג ליכא איסור ומיירי שדעת הישראל למכור הגבינות לגוי אבל ישראל אסור לאכלן דחז"ל אסרו גבינות הגוים ואפי' ראה ישראל עשיית הגבינות משום לא פלוג. דהא אפי' במקום שדרכן להעמיד הגבינות בדבר היתר כגון פרחים אפ"ה אסור משום לא פלוג ולא מהני היתר ע"י שישראל רואהו כי אם בחלב אבל לא בגבינות ואייתי ראיה ע"ש. ומה שנוהגים היתר בשווא"גין היינו ששוכרים הבהמות או קנה סכום גבינות מן הגוי דנקראים גבינות ישראל לכן אפי' גוי עושה הגבינות מותר וע"ש שהאריך ובמנחת יעקב כלל פ"א הסכים עם רמ"א דלא כש"ך:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.