כף החיים/אורח חיים/שז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

כף החייםTriangleArrow-Left.png אורח חיים TriangleArrow-Left.png שז

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
אליה רבה
יד אפרים
כף החיים
מגן אברהם
מחצית השקל
משנה ברורה
שערי תשובה
באר הגולה
ביאור הגר"א
דגול מרבבה
ט"ז
לבושי שרד


חיי אדם


לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

א) [סעיף א'] ודבר דבר שלא יהא דיבורך של שבת וכו'. מוז"ל היה נזהר מאד שלא לדבר בלשון לעז ביום שבת לא בלילה ולא ביום זולתי כשהיה אומר לנו איזה דרוש והיה צריך לאומרו בלשון לעז כדי שיבינוהו העם השומעים. גם היה נזהר שלא לדבר שיחה בטילה או דיבור של חול אפי' בלשון הקודש וכן היה נוהג בכל היו"ט כמו בשבת. שער הכוו' דף ע"ד ע"ד. פע"ח שער ח"י סוף פ' כ"א:

ב[עריכה]

ב) שם. ודבר דבר וכו'. אמיה דרשב"י כד הוה משתעיא מותר מילין בשבתא הוה אמר לה שבתא היא והות שתקא. ויקרא רבא סוף פ' בהר. ובירושלמי אמרינן בטורח התירו בשאילת שלום בשבת תו' שבת קי"ג ע"ב:

ג[עריכה]

ג) שם. דבר פלוני אעשה למחר וכו'. ואם הוא דבר מצוה מותר דלא כמ"ש האחרונים כאשר הוכיח במישור הא"ר או' א' ודחה ראייתם מס"ח סי' רס"ו יעו"ש. ברכ"י או' א' שע"ת או' א':

ד[עריכה]

ד) וכן אסור לקרות בס' בשבת כדי להכיר מקום הצריך הגהה להגיה אותו למחר אבל אם הוא מכוין לקרות ואם ימצא טעות יגיה למחר מותר. הרדב"ז בתשו' סי' תר"ץ. ברכ"י או' ב' שע"ת שם:

ה[עריכה]

ה) לעכב נכסי ראובן ביד שמעון אסור. רשד"ם ח' ח"מ סי' ק"ה. כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"א. א"ר א ו' ב':

ו[עריכה]

ו) לישב בחנות של גוי בשבת אסור ואפי' אינו שותפו. זקן אהרן בתשו' סי' ל"ג. רו"ח או' א':

ז[עריכה]

ז) לספר בשבת מאוהביו שמתו או שהן בצער אסור. ס"ח סי' ק"י. כנה"ג בהגה"ט. מ"א א"ר או' א':

ח[עריכה]

ח) אל ידור אדם במקום שהשוק של נכרים בשבת כי א"א שלא יחטא בדבריו או בשום דבר. ס"ח סי' רס"ב. והיינו דוקא כשהשוק בשכונות היהודים. כנה"ג שם. מ"א סק"ג. א"ר שם:

ט[עריכה]

ט) אסור לעכב העכו"ם בשבת בשביל החוב אבל יוכל לומר בחול לשופט מדוע לא עכבת העכו"ם בשבת. אגודה. מ"א סק"א. ובתשו' ב"ח סי' קמ"ו מתיר מי שיש לו חוב אצל האנס ובשבת נודע לו שהאנס ילך מן העיר ואפשר שלא ישוב עוד מותר לילך בשבת לקבול עליו אצל השר שיפרענו יעו"ש. והביאו א"ר סוף סי' זה. ח"א כלל ס"א או' ג' ומ"מ אם אפשר יעשה ע"י גוי:

י[עריכה]

י) אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפי' לדבר בהן כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה או האיך יבנה בית זה ובאיזה סחורה ילך למקום פלוני כל זה וכיוצא בו אסור. הרמב"ם פכ"ד דין א' וכ"כ בסמ"ג. והב"ד א"ר או' ב' וכתב דשותפו דנקט אורחא דמילתא וה"ה לאחר כמ"ש רמ"א סעי' ח' וכן בכלבו השמיט שותפו ונראה נמי אפי' לא אמר לאחר כלל אלא בפני עצמו כדמשמע מסתימת הש"ע ולבוש ומהר"ש וכלבו אלא דמסתמא אומר לאחר דמה ליה לדבר בפני עצמו יעו"ש:

יא[עריכה]

יא) שם בהגה. מותר לספרם בשבת וכו'. לא משנת חסידים היא והנשמר מלדבר דברי חול קדוש יאמר לו ואנשי מעשה נזהרין בזה שלא לדבר אפי' הכרחיים כ"א בלשון הקודש וקבלתי אדם המבקר לחבירו בשבת בשחרית לא יאמר לו כדרך שאומר בחול צפרא טבא רק יאמר לו שבת טבא לקיים זכיר את יום השבת לקדשו. של"ה. א"ר או' ג' וכ"כ המחב"ר או' א' דהוראה זו עיילוה למערתא דחסידי ולא קבלוה הגאון החסיד בעל של"ה ואחריו נמשך הרב החסיד בעל דעת חכמה פי"א דף י"ב ע"ב ואמור רבנן קדישי הנ"ז דלפי' ר"ת ופסקו הש"ע דאפי' שיחת חולין אסור להרבות גם זה אסור (וכצ"ל בש"ע ולא כמ"ש בדפוס ואפי' בשיחת דברים בטלים שהוא ט"ס אלא צ"ל ואפי' בשיחת חולין אסור להרבות) ומפורש בדברי הזוה"ק שהוא מחלל שבת כמ"ש הרב דעת חכמה שם בטוב טעם ודעת וכ"ש דמזה ימשך ודאי לדיבור אסור ובעל נפש יגדור גדר שלא יהיה בסוג מחלל שבת ח"ו. וריב לו להרב בעל דעת חכמה על מנהג שנהגו לבקר כתות כתות בש"ק לאוהביהם וכו' יעו"ש באורך דברי הקדושים חיים וקיימים עכ"ל ועיין לעיל או' א' שכ"כ בשם האר"י ז"ל:

יב[עריכה]

יב) [סעיף ב'] אסור לשכור פועלים וכו'. דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשכור פועלים. ריא"ז עי"ש. ער"ה או' ב' מיהו ח"א כלל ס"א או' ב' כתב דגם לדבר מצוה אסור לשכור יעו"ש:

יג[עריכה]

יג) שם. ולא לומר לעכו"ם לשכור וכו'. דוקא בדבר שלכל הפחות יש בו משום שבות אבל בדבר שאינו אלא חומרא בעלמא לא גזרו. הרד"ך בית כ"ב חדר ז' כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"ב. תו"ש או' ג':

יד[עריכה]

יד) שם. ולא לומר לעכו"ם לשכור וכו'. ואפי' לומר לו בשבת שישכור פועלים לאחר שבת אסור. ח"א כלל ס"ב או' א' ופשיטא דאסור לומר לעכו"ם שיעשה לו מלאכה למחר. הרדב"ז בתשו' סי' תרפ"ד. ברכ"י או' ד':

טו[עריכה]

טו) אסור לומר לעכו"ם שיאמר לחבירו עכו"ם לעשות מלאכה. מהר"ר גרשון אשכנזי בתשו' הובאה בשו"ת חו"י סי' מ"ט ונ"ג. וכן הסכים מהרי"ע בס' בני יהודה דף ס"ז ע"ב. ברכ"י או' ה' וכ"כ בס' שלחן עצי שטים סי' א' דישראל שאומר לעכו"ם. ועכו"ם לעכו"ם אחר הוי רק שבות אחד. וכ"כ בשו"ת שנות חיים סי' ל"ח וסי' קע"ה. אמנם בתפא"י על המשניות בכלכלת שבת בדמי אמירה לנכרי סי' ה' כתב דהוי שבות דשבות יעו"ש. ונ"מ לענין מ"ש לקמן סעי' ה' דשבות דשבות במקום מצוה או לצורך הרבה מותר יעו"ש. וא"כ כיון דרובא דרבוותא חשבה לה אמירת עכו"ם לחבירו לשבות אחת הכי נקטינן ורק אם יש עוד איזה צדדין להקל אפשר דיש לסמוך על המתירין ועיין שד"ח כללים מע' א' או' קע"ד:

טז[עריכה]

טז) והנה בענין עיקר אמירה לעכו"ם בשבת. אם איסורו דאורייתא או מדרבנן עיין שד"ח כללים מע' א' או' קס"ד שהביא פלוגתא בזה יעו"ש:

יז[עריכה]

טוב) שם. ואפי' לומר קודם השבת וכו'. משמע דאפי' לשכור לו פועלים לבנות בחול דהוי שבות אסור. וכן דעת ר' סעדיה ור"ש בר ברוך והסמ"ג והטור דאמירה לגוי בע"ש אפי' בשבות אסור יעו"ש. אבל מדברי הרשב"א סי' תתע"ה משמע דשרי לומר לעכו"ם בע"ש לשכור לו פועלים בשבת לבנות בחול. וכ"כ הרוקח סי' פ"ח והריב"ש סי' שפ"ז דף רצ"ז. וכ"כ הרי"א ששון סי' קנ"ו שכ"נ מלשון הרמב"ם יעו"ש. וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' קל"ב דלא אסרינן אמירה לגוי בע"ש אלא כשאומר לו לעשות מלאכה יעו"ש. ער"ה או' ג' ועי"ש:

יח[עריכה]

חי) וראיתי להרשב"ץ ח"ב סי' רפ"א דאסר לומר לגוי להביא חפצים מבית לבית בלא עירוב אפי' לדבר מצוה ואפי' א"ל כן קודם השבת יעו"ש. והוא אזיל לטעמיה דס"ל דלא התירו שבות דשבות אלא במילה שדוחה שבת כמ"ש סי' קצ"ז דאין הכל מודים להרמב"ם יעו"ש אבל לדידן דשרינן שבות דשבות במקום מצוה מותר וכ"ש כשאומר לו כן קודם השבת דאיכא מאן דמתיר אפי' שלא במקום מצוה, וכ"כ הרדב"ז דמותר מן הדין לומר לגוי בע"ש שיבא לנגן למחר דלא אסרינן אמירה לגוי מע"ש אלא במלאכה אבל הכה ישראל עצמו אינו אסור אלא משום גזירה ואיכא נמי מאן דמתיר לומר לגוי לנגן בשבת והבו דלא להוסיף עלה יעו"ש. ואע"ג דהרא"ש הביאו ב"י סי" תקי"ז אסר כה"ג גבי יונים לצורך ישראל ע"ש מ"מ סמכינן על הנך רבוותא להתיר בפשיטות מע"ש לצורך מצוה ואפי' מאן דמחמיר בשבות דשבות אפי' במקום מצוה לא יחמיר כ"כ מע"ש וכ"ש בכה"ג דהרי הגמ"ר כתב דבל"ה בר"ה שרינן אמורה לגוי משום דיכול להביא ע"י מחיצות בני אדם יעו"ש. ועיין מ"ש סי' תרנ"ה בשם ר"י וריטב"א דלא אסרו אמירה לגוי בשבות שאין בו מעשה בגוף הדבר כגון הוצאה מרשות לרשות יעו"ש. ער"ה שם:

יט[עריכה]

יט) שם. אבל מותר לומר לו אחר השבת למה לא עשית וכו'. שרצונו שיעשנו בשבת הבאה. כ"כ בסה"ת והסמ"ג והגמ"י פ"י ודברים כפשטן הם תמוהים דמשנה שלימה שנינו פ' כל כתבי דאם הדליק העכו"ם מעצמו אסור לישראל ליהנות ממנו וכיוצא וכמ"ש לקמן סי' שכ"ה וכמו שתמה הגו"ר כלל ג' סי' כ"א ואחריו בס' י"א יעוש"ב. והרי תני בתוספתא פי"ד דבעכו"ם המכירו שעשה לעצמו אסור ליהנות מפני שמרגילו ועושה לשבת אחרת וא"כ איך הותר זה. ולכן נראה דאין להקל בזה אלא בדבר שאין גוף הישראל נהנה ממנו וכמ"ש הגו"ר. או שכבר יש נר ואש ועכו"ם מוסיף כמ"ש י"א. ברכ"י או' ו' ומ"ש הט"ז או' ב' על הטור ונטה דעתו להקל כבר פקפק עליו המש"ז או' ב' יעו"ש. ולפ"ז בכל הני שריותא נמי דכתב הב"ח לומר לעכו"ם שיקנח חוטמו והוא יבין שיקנח הפחם שבראש הנר וכן מ"ש שכנה"ג בהגה"ט או' ב' לומר הנר אינו מאיר והשפחה מבינה וחותכת ראש הפתילה או כשרוצה איזה ספר במקום שאין שם נר אומר לשפחה שתביא לו איזה דבר משם והיא תדליק את הנר וילך אחריה ונוטל הספר בכל זה אין להקל. וכ"כ עיקרי הד"ט סי' י"ד או' ק' בשם המו"ק יעו"ש וכ"כ כנה"ג בהגה"ט בשם שה"ג פ' שואל דהרמיזה בשבת עצמו לצורך השבת עצמו לכ"ע אסור. וכ"כ המ"א ס"ק ל"א דלא כהב"ח יעו"ש. ועיין לקמן או' ס"ד. ומיהו רק באומר הבית חשוך והשפחה תבין מאליה להסיר הפחם יש מתירין כמ"ש לקמן או' ה"ן:

כ[עריכה]

ך) [סעיף ג'] אסור ליתן לעכו"ם מעות מע"ש לקנות לו בשבת. וה"ה אם נותן לו מעות בשאר ימי החול לקנות לו בשבת אסור. לבו"ש. ואפי' קצץ לו מכר לא מהני כיון שמזכיר לו לקנות בשבת וכמ"ש רס"י רמ"ז. ועיין לקמן או' כ"ה:

כא[עריכה]

כא) שם. לקנות לו בשבת. ישראל ועכו"ם שותפים לקנות דבר מהמלך והמכירה בשבת אסור לצוות לעכו"ם לקנותו. בית יהודה סי' מ"ד. ברכ"י או' ז':

כב[עריכה]

כב) שם. אבל יכול לומר לו קנה לעצמך וכו'. ודוקא אומר קנה לעצמך הא לקנות לצורך ישראל אסור אף בלא נתינת מעות. א"א או' ג':

כג[עריכה]

כג) שם. ואם אצטרך אקנה ממך וכו'. בב"י כתב שזה נלמד מחמץ סי' תמ"ח סעי' ד' יעו"ש. וכתב בס' דברי צבי דף ל"ב דלפי מ"ש במ"א שם שמותר להבטיחו שוודאי יקנה ממנו וכ"כ במקו"ח שם. וט"ז כתב שם שיוכל לומר לו אתן לך ריוח וכ"כ הח"י שם א"כ ה"נ בשבת שרי לומר כן. א"ח או' ה':

כד[עריכה]

כד) [סעיף ד'] מותר לתת לעכו"ם מע"ש לקנות לו וכו'. ואם יום השוק בשבת אפי' אינו מזכיר בפי' שיקנה בשבת אלא נותן לו מעות שיקנה לו סתם ובאותו מקום אינו מצוי לקנות אלא בשבת שהוא יומא דשוקא כמו שרגיל בעיירות קטנות הו"ל כמזכיר יום השבת בפי' ובמקום שמצוי קצת גם בשאר ימים אין איסור אלא א"כ מזכיר בפי' יום השבת. ט"ז סק"ג. וכ"כ העו"ש או' א' מ"א סק"ג. א"ר או' ט' תו"ש או' ה' מחב"ר או" ג':

כה[עריכה]

כה) וה"ה כשיום השוק בשבת אסור ליתן לו דבר למכור מ"א שם. אמנם מ"ש שם המא בשם מ"ב דבד' וה' מותר כבר הקשה עליו הא"ר שם וכתב הא ודאי אסור אפי' מיום ראשון לומר לעכו"ם שיעשה בשבת וכתב להוכיח כן מכמה פו' יעו"ש. וכן הסכים הלב"ש:

כו[עריכה]

כו) ונראה דאפי' בהנהו דמתירין ב"ה עם השמש כגון נותנין כלי לכובס עכו"ם יש איסור אם נותן לו הכלים סמוך לשבת ואומר לו ראה שאני צריך להם בעו"ש דהו"ל כאומר בפי' שיכבסם בשבת. וכן לענין אם נותן לו מעות בע"ש לקנות ואומר לו (ר"ל שהיהודי רוצה לילך משם במו"ש א"כ מצוהו שיקנה בשבת. לב"ש) שילך לדרכו במו"ש. ט"ז שם. והביאו א"ר שם וכתב שהוא פשוט. וכ"כ הרב ב"ד חא"ח סי' צ"ט שאסור לצוות לגוי בע"ש לילך למקום רחוק לקצוץ הדס ללולב ולהתנות עמו להביאם בא' בשבת קודם חשיכה דוקא דהגם שקצץ עמו מ"מ כיון דהגוי ילך חוץ לתחום ויעקור מן המחובר לצורך ישראל לא שייך לומר בדידיה קא טרח. והביאו הפתה"ד או' ד' יעו"ש. ועיין לקמן או' מ"ה:

כז[עריכה]

כז) וכתב עו"ש הט"ז דמה שהתירו אם לא זכר לו שיקנה בשבת מ"מ לא יהנה ישראל ממנו באותו שבת דעכ"ף עשה בשביל ישראל וזה דומה לעכו"ם שהדליק נר בשביל ישראל ואפי' אם קוצץ לו שכר ע"ז לא מהני דמ"מ עושה המלאכה שהביל ישראל עכ"ל. ומיהו הא"ר והתו"ש שם הקשו על דברי בט"ז הנז' ונראה שדעתם להתיר להנות ממנו אף באותו שבת יעו"ש. אמנם עיין בס' חקר הלכה שכתב להליץ בעד הט"ז והביאו א"ח או' ז' וכ"נ דעת המש"ז להחמיר כהט"ז וגם נראה מדבריו שצריך להמתין לערב בכדי שיעשו יעו"ש:

כח[עריכה]

כח) עיר שרוב משא ומתן הוא במיני דגן והשר לא התיר להוציא החוצה אלא ביום השוק שעושים בכפר ובו ביום הותר להוציא סך דגן בפרוע פרעות ולקבל פתקא מבית המכס אי שרי לישראל למסור דגן בא' מימי השבוע לעכו"ם והוא יוציאנו מהכפר ביום השוק שהוא בשבת תמיד והעכו"ם הוא עושה הכל ויקח הפתקא מהמכס ולא יזכיר שם ישראל והעכו"ם בא בשכרו על דבר זה האריך הזר"א חא"ח סי' ל"ה וצדד בכמה צדדין ובצירוף כל צדדי ההיתר ושהוא במקום פסידא הסכים עם רב א' להתיר יעוש"ב. מחב"ר או' ד':

כט[עריכה]

כט) שם. מותר לתת לעכו"ם מע"ש לקנות לו וכו'. וכל זה מיירי בקצץ דבל"ה אסור בכל גווני כמ"ש סי' רמ"ה סעי' ה' והט"ז והעו"ש כתבו דין זה ממשמעות דברי סמ"ק ולא זכרו דברי המחבר בסי' רמ"ה. תו"ש או' ה':

ל[עריכה]

ל) שם הגה. וכן מותר ליתן לו בגדים וכו'. והיינו בקצץ כמ"ש סי' רמ"ה סעי' ה' להדיא. תו"ש או' ז':

לא[עריכה]

לא) שם בהגה. ובלבד שלא יאמר לו למכרן בשבת. ועיין בשו"ת בית היוצר בא' ששולח סחורה לעיר אחרת לשפידיטער שם למכור שם בעת שיקרה קונה והשפידיטער הוא ישראל אך לא מיראי ה' ומוכר גם בשבת אם יש איסור על המשלח בזה. והעלה דמהיות טוב שיתנה המשלח בפירוש שלא ימכור בשבת ואם הוא באופן שא"א להתנות יש להקל יעו"ש. א"ח או' ח':

לב[עריכה]

לב) שם בהגה. מי ששכר עכו"ם וכו'. מע"ש או בחול. לבוש:

לג[עריכה]

לג) שם בהגה. ולקחה מבית ישראל וכו'. דע"כ לא שרי אלא מבע"י קצת אבל בשבת אסור. מ"א סק"ה. תו"ש או' ח' ואפי' קצץ לא שרי אלא מבע"י לא בשבת. א"א או' ה':

לד[עריכה]

לד) שם בהגה. וראוי לענוש העושה. בממון לפי עשרו או במלקות אם אין לו. ב"י סי' ש"ו בשם רי"ו לבוש. מ"א סק"ו ועיין לעיל סי' ש"ו או' ק"א:

לה[עריכה]

לה) שם בהגה. וראוי לענוש העושה. וכתב ר"א ששון סי' קנ"ו דאם טעה שסבר שמותר אין עונשין אותו ונאמן לומר שעשה בשוגג. וי"א דהכא מיירי בשכיר יום אבל בקציצת דמים מותר והביא ראיות לדבר ועם כל זה לבי נוקפי עכ"ל. ומיהו בסי' רנ"ב משמע דאפי' קצץ אסור כיון שעושה בשבת. ונראה דאפי' ייחד לו מקום אסור כיון שהסחורה של ישראל ומיהו אם העכו"ם לקחה מבית ישראל קודם השבת אעפ"י שמפליג בשבת שרי. מ"א סק"ו. תו"ש או' ט' והיינו בקצץ הא בלא קצץ אף זה אסור. א"א או' ו' ועיין לעיל סי' ש"ו או' ק"א ואו' ק"ב:

לו[עריכה]

לו) [סעיף ה'] אלא משום שבות וכו'. אבל דבר שאיסורו מה"ת אסור ע"י עכו"ם אפי' לדבר מצוה כלקמן סי' של"א סעי' ו' וע"כ אסור לומר לעכו"ם להדליק נר כדי ללמוד ולהתפלל. וכ"כ ח"א כלל ס"ב או' ו' ועיין לקמן או' מ"ט:

לז[עריכה]

לז) שם. מותר לישראל לומר לעכו"ם וכו'. דהוי שבות דשבות דאמירה לעכו"ם אינו אסור אלא משום שבות וגם המלאכה בעצמה אינה אלא איסור דרבנן דהוי נמי שבות. ח"א שם:

לח[עריכה]

לח) שם. מותר לישראל לומר לעכו"ם וכו'. ומטעם זה למד זכות בתשו' שב יעקב סי' ט"ז על מה שנהגו שהעכו"ם בא לבהכ"נ ומכבה הנרות ליל שבת ויו"ט ויש עוד שם טעמים אחרים יעו"ש. והביאו הברכ"י בסי' של"ד או' ד', ובמחב"ר סי' תקי"ד או' א' ובשע"ת שם:

לט[עריכה]

טל) ומה שנהגו באיזה קהלות לצוות לעכו"ם להדליק נרות בבהכ"נ משבת ליו"ט וכן ביוה"כ קודם נעילה. כתב הברכ"י בסי' תקי"ד או' ג' אי איישר חילי אבטליניה דרוב הפו' סוברים דלא הותר במקום מצוה אמירה לגוי אלא כשאינו מלאכה גמורה והחמירו האחרונים ובאלו אמרו שלא לסמוך על המקילין אפי' לצורך גדול כמבואר בסי' רע"ו בהגה ובדברי האחרונים וכ"ש לדידן דקבלנו הוראת מרן ומוכח שדעתו כמ"ד להתיר אמירה לעכו"ם במקום מצוה או חולי קצת בשבותין דוקא כמבואר סי' ש"ז. והביא שם דברי המלמד זכות על המנהג ודחה דבריו בטוב טעם יעו"ש. וכן הנוב"י בחא"ח סי' ל"ד קרא ערער על זה וביטל המנהג בקהלותיו יעו"ש. והביאו המחב"ר שם או' ג' יעו"ש. ומיהו עיין רב פעלים ח"ב סי' מ"ג שעשה איזה צדדים כדי להתיר להדליק עכו"ם נרות בבהכ"נ ולכבות והבאנו דבריו לעיל סי' רע"ו או' ח' יעו"ש:

מ[עריכה]

מ) שם. והוא שיהיה שם מקצת חולי וכו'. דאלו בחולה ממש הכולל כל הגוף או שיש בו סכנת אבר אפי' ישראל עושה שבות לחד מ"ד כמ"ש סי' שכ"ח סעי' י"ז ושבות שלא כדרכה אפי' במצטער שרי כמ"ש שם סעי' ל"ג. מ"א סק"ז. א"ר או' י"ג:

מא[עריכה]

מא) שם. מקצת חולי וכו'. ונראה לי דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות ע"י עכו"ם אפי' כדרכו ושבות ע"י ישראל שלא כדרכו אבל בל"ה אין להקל כלל. מ"א שם. תו"ש או' י"ב. מחב"ר או' ה' ער"ה או' ד' וכתב ודלא כהא"ר יעו"ש. ר"ז או' י"ב. ודוקא הפסד הבא פתאום אבל לא בהפסד שאין בא פתאום ומכ"ש אם היה יודע לפני השבת. א"א או' ז':

מב[עריכה]

מב) בשבות דרבנן יש חילוק בין היכא דקא עביד מעשה להיכא דלא עביד מעשה. ת"ה סי' ס"ג. כנה"ג בהגה"ט:

מג[עריכה]

מג) בשבות דרבנן יש חילוק בין מתכוין גמור ללא מתכוין בפסיק רישיה. מרדכי דשבת פ' הזורק ות"ה סי' ס"ז. כנה"ג שם:

מד[עריכה]

מד) שם. או מפני מצוה. ה"ד לדבר מצוה לבו ביום לא למחר. נוב"י בתשו' ח"ב חא"ח סי' מ"ד יעו"ש. אבל הרב גזע ישי במע' ה' או' קפ"א דקנ"ב ע"א חלק עליו וס"ל דאפי' למצוה דמחר שרי יעו"ש. רו"ח או' ה':

מה[עריכה]

מה) שם. או מפני מצוה. ביום א' של סוכות הביא גוי אתרוג חוץ מתחום ע"פ צוואת ק"ק א' באשר שנפסל אתרוג שלהם עיין תשו' ד"מ סי' ל"ו דמחלק בין הובא חוץ לי"ב מיל או לא ומסיק עכ"פ דאמירה לגוי להביאו ודאי שרי יעו"ש. ועיין לעיל או' כ"ו ולקמן סי' תרנ"ה ודוק:

מו[עריכה]

מו) שם. או מפני מצוה. אין לומר לנכרי להביא חמין או שכר בשבת מבית שנטמן החמין לבית שאוכלין שם. מהרי"ל בתשו' סי' קי"ו. כנה"ג בהגה"ט. ונראה דאם הוא דרך רשות היחיד או כרמלית מותר לדעת הש"ע משום דהו שבות דשבות מפני מצוה כדי לאכול סעודת שבת. ועיין לעיל או' ח"י ולקמן או' מ"ט:

מז[עריכה]

מז) שם. אומר ישראל לעכו"ם בשבת לעלות באילן להביא שופר וכו'. זהו לשון הרמב"ם פ"ו דין ט' ומ"ש אומר ישראל לעכו"ם בשבת וכו' משום דלשטתיה אזיל שכתב בפ"ב דשופר דבזה"ז שחרב בהמ"ק כל מקום שיש ב"ד קבוע וסמוך בא"י תוקעין בו בשבת וכו' יעו"ש. אבל הטור לא כתב תיבת בשבת משום דפסק בסי' תקפ"ח שבת לאו זמן תקיעה הוא והגם דהרי"ף היה תוקע וסמך לו על מה דתנן משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהו תוקעין בכ"מ שיש בו ב"ד ורוצה לפרש אפי' ב"ד של ג' כתב עליו הטור שם דלא נהגו כן ושכל המפ' פירשו ב"ד של כ"ג שהן סנהדרי קטנה יעו"ש. אמנם על הש"ע יש לתמוה כיון דפסק בסס"י תקפ"ח כהטור דבזה"ז אין תוקעין בשבת א"כ למה הזכיר כאן תיבת שבת ועיין מחה"ש שכתב דמיירי שחל ר"ה יום שבת ויום א' ומביאו לצורך יום א' יעו"ש. ועוד י"ל דהש"ע כתב ל' הרמב"ם כמו שהוא לדוגמא בעלמא ללמוד ממנו כמו אלו הענינים ולענין דינא דשופר בשבת סמך על מה שיכתוב בסי' תקפ"ח כי שם עיקר מקומו:

מח[עריכה]

מח) שם. ויש אוסרין. דס"ל דדוקא משום מילה שהיא גופה דחיא שבת התירו אמירה לעכו"ם בדבר שאין בו אלא משום איסור שבות אבל משום מצוה אחרת אסור לומר לעכו"ם לעשותו ב"י. אמנם דעת הש"ע כסברה ראשונה כמ"ש לעיל סי' י"ג או' ז' דכל היכא שסותם הש"ע ואח"כ כותב יש אומרים דדעתו לפסוק כסתם יעו"ש. וכ"כ בסתם לקמן סי' תקפ"ו סעי' כ"א. וכ"ה דעת מור"ם ז"ל בהגה. וכן סתם הלבוש לקמן סי' תקפ"ו. וכ"כ הב"ח דנהגו להקל כהרמב"ם. וכ"ה דעת האחרונים:

מט[עריכה]

מט) ומכאן סמכו בעיר הזאת בשמחות וגיל או בגמילות חסד לחולים ולאבלים שולחים מתנות לבית החופה או מאכל לגמילות חסדים ע"י גוי דלכבוד חתן וכלה מצוה הוי. שכנה"ג בהגב"י או' ג':

נ[עריכה]

נ) וכל זה דוקא אמירה לגוי אבל לעשות ע"י עצמו וה"ה מה שגומלים חסד לחולים ולאבלים בהביאם בידיהם מאכל וכדם על שכמם לכ"ע אסור אפי' לדעת הרמב"ם וסיעתו ולא ניתן ליכתב לרוב פשיטותו. מהר"ם די בוטון סי' כ"א. שכגה"ג שם או' ד':

נא[עריכה]

נא) העוברים ע"ז אם לא התרה בהם חכם שדבר זה אסור אין ראוי לנדותם שהם שוגגין שחושבים אין איסור בדבר ומ"מ ראוי לעשות להם על מה שעברו על דרך מ"ש בפסקים וכתבים סי' נ"ה. ואם אחר ההתראה שהתרו בהם שהוא אסור חזרו ושגו באולתם מנדין אותם. מהר"ם די בוטון שם. שכנה"ג שם או' ה':

נב[עריכה]

בנ) הא דשבות בדרבנן במקום מצוה התירו י"ל ע"י עכו"ם אבל ישראל שבות דשבות היכא דגזרו י"ל דאסור אפי' במקום מצוה. אורחים הוה מצוה והיינו הכניסם משדה לביתו. אבל הזמין אורחים מעירו י"ל לאו מצוה הוה ויש מקילין. סעודת שבת הוה מצוה. וכן לשמוח חתן וכלה. וא"כ לומר לעכו"ם למחוט הנר לסעודת שבת ביד ולא בכלי הוה שבות דשבות ובכלי י"ל הוה דבר תורה א"א או' ז' ועיין לקמן או' ק"ן:

נג[עריכה]

גנ) ועיין בשו"ת זר"א סי' ל"א שצידד להתיר לשלוח עכו"ם לילך לפני היועצים בשבת להשתדל לגבות חוב   מבע"ח גוי אם הוא הפסד מרובה דהגם שהעש"ג יכתבו בכתב שלהם הוא שבות ואם לא יעשה זה בשבת יפסיד יעו"ש. ובשו"ת שאלת יעבץ ח"ב סי' קל"ט צידד להתיר למסור לעכו"ם בע"ש פאקי"ט מרגליות והעכו"ם השליח ימסור בשבת לפוסט"א אף שהשליח צריך לכתוב יעו"ש. והב"ד המחב"ר או' ו' ואו' ז' והשע"ת. ועי"ש בגוף התשו' שכתב דדוקא במקום הפ"מ וגם יש לקצוץ עם העכו"ם ולפסוק דמי טרחתו ואי איכא טובת הנאה לעכו"ם א"צ יותר דאדעתא דנפשיה קעביד ודוקא אם אין הדבר ניכר ומפורסם שהוא של ישראל אבל בדבר מפורסם וניכר שהוא של ישראל אסור משום חשדא ובמקום שיש ספק הפסד המיקל לא הפסיד. ועי"ש ח"א סי' קס"ז שפסק לאסור להבטיח ספינה מטורפת בים ביום ש"ק אפי' במקום הפ"מ דגוף החיוב והשעבוד הוא קנין גמור והוי מו"מ בשבת יעו"ש. א"ח או' ט':

נד[עריכה]

דנ) מי שמסר סחורה ביד עכו"ם מע"ש להוליכה בים או ביבשה ולא לקח כתב מוכסין מע"ש שפרע המכס אסור ליקח בשבת כתב מהמכס. לב חיים ח"ג סי' ס"א יעו"ש. ועיין עו"ש סי' ע"ט שכתב דמותר לישראל לילך בשבת אצל המושל לחבוש עכו"ם החשוד שהוא הבא במחתרת בליל ש"ק וגנב סך עצים ורב יעו"ש. א"ח סוף או יו"ד:

נה[עריכה]

הנ) ומי ששכח בע"ש כיס של תפילין בבית העכו"ם והוא חוץ לתחום מותר לשלוח עכו"ם להביאם בשבת משום חשש שמא יעשה העכו"ם בזיון בהתפילין שישליכם למקום אשפה וכיוצא. לב חיים ח"ג סי' צ"ג יעו"ש. א"ח או' י"ב:

נו[עריכה]

ונ) שם בהגה. דיש מקילין וכו'. והיינו בעל העיטור. וכבר כתב רמ"א לעיל דיש להחמיר וכן עיקר כי הוא יחיד נגד רבים וכן מסיק מו"ח ז"ל. ט"ז סק"ר. וכ"כ לעיל סי' רע"ו או' ל"ב יעו"ש:

נז[עריכה]

זנ) [סעיף ו'] אסור לחשוב וכו'. דוקא ע"י דיבור אסור אבל ע"י הרהור מותר כדלעיל בסי' ש"ו סעי' ח' ליקוטי פר"ח:

נח[עריכה]

חנ) שם. ודוקא שעדיין שכר הפועלים אצלו. שנמצא שצריך הוא לאותו חשבון לידע כמה הוא צריך ליתן להם. טור:

נט[עריכה]

נט) שם ודוקא שעדיין שכר הפועלים אצלו. נראה פשוט דלא בעינן ודאי אצלו אלא גם אם הוא מסופק אם יש עדיין אצלו וע"כ בא לחשבון ואע"ג שלפי החשבון אין להם כלום אצלו אסור כיון דהחשבון היה לצורך אצלו משא"כ אם קודם החשבון ברור לו שאין להם אצלו נמצא דהחשבון ללא תועלת ובזה דוקא שרי דנקרא חשבון של מה בכך ומ"מ יש למנוע מזה מצד שיחה בטילה בשבת. ומבואר ברש"י שאם יש צורך בחשבון לאחר ג"כ אסור. ט"ז סק"ה. ועיין א"ר או' ח"י שמצדד להתיר ביש צורך בחשבון לאחר ומ"מ מסיים משום שיחה בטילה אסור להרבות יעו"ש. והביאו המש"ז או' ה' ומיהו עיין תו"ש או' ט"ו מ"ש על דברי הא"ר הנ"ז והסכים כהט"ז יעו"ש:

ס[עריכה]

ס) שם. אם פורעם כבר מותר. דחשבונות שא"צ מותר לחשבם בשבת. מ"א סק"ט. וכבר כתבנו לעיל דמשום שיחה אסור ואפי' בחול יש ליזהר:

סא[עריכה]

סא) [סעיף ז'] מותר לומר לחבירו הנראה בעיניך וכו'. דכיון דלא מפרש בהדיא שרי כדמפרש טעמא לקמן דיבור אסור הרהור מותר ב"י:

סב[עריכה]

סב) שם. מותר לומר לחבירו וכו'. אבל לעכו"ם אסור לפי שהוא רוצה לדעת אותה מלאכה. הג"א פ"ק דע"א. ד"מ או' ד' אבל בתו' בשבת דף ק"ן דוחין זה דטעמא דשרי משום דהרהור מותר ל"ש עכו"ם ל"ש ישראל. מ"א סק"י. א"ר או' י"ט. תו"ש או' י"ז. ער"ה או' ו':

סג[עריכה]

סג) שם. מותר לומר לחבירו וכו'. ובשאלתות דרב אחא משבחא פ' בראשית ורי"ו בסוף ח"ז אוסרין לומר לחבירו הנראה וכו' והב"ד הברכ"י או' ט' יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו באו' הקודם דדעת האחרונים להתיר אפי' לומר לעכו"ם ורק אם אפשר יש ליזהר לצאת אליבא דכ"ע:

סד[עריכה]

סד) שם. אעפ"י שמתוך כך מבין וכו'. דרמיזה מותר. ודוקא לרמוז למלאכה הנעשית במו"ש אבל אין חילוק בין אמירה לרמיזה למלאכה הנעשית בשבת. הרדב"ז ח"א סי' קל"ב יעו"ש. ער"ה או' ז' וכ"כ א"ר או' ך':

סה[עריכה]

סה) שם. אבל לא יאמר לו וכו'. אם לא לדבר מצוה כגון לבהכ"נ או' לביה"מ כלבו דף ל"ד. א"ר או' כ"א:

סו[עריכה]

סו) שם. היה נכון וכו'. דהוי דיבור ממש ואסור תו"ש או' י"ת:

סז[עריכה]

סז) [סעיף ח'] אני הולך לאחר. נראה דוקא בלשון זה מותר אבל אסור לומר שילך בקרון שקורין בל"א פארי"ן דהא היום אין מועיל בורגנין לזה והעולם אינם מרגישים בחילוק זה והוא פשוט. ט"ז סק"ו. וכ"כ המ"א ס"ק י"א דאסור לומר אני ארכוב למחר רק יאמר אני הולך וכן כששואל את חבירו ישאל אוחו אם ילך למחר עכ"ד. וכ"כ האחרונים:

סח[עריכה]

סח) שם. וכן מותר לומר לו וכו'. וכן מותר להחשיך בסוף התחום ולילך בלילה שם כיון שיש בו צד היתר לעשותו היום ע"י בורגנין. עט"ז:

סט[עריכה]

סט) שם. ע"י בורגנין. ואפי' אין שם בורגנין אלא כיון שנוכל למצוא היתר אם היה שם בורגנין. ב"י. ט"ז סק"ז:

ע[עריכה]

ע) שם. ע"י בורגנין. פירוש סוכות שומרים שכל אחת מובלעת בתוך שבעים אמה וארבעה טפחים של חבירתה שע"י כן יכולין לילך כמה פרסאות כמ"ש בעה"י. טור. ט"ז שם. ועיין לקמן סי' שצ"ח סעי' ה' וסעי' ו':

עא[עריכה]

עא) שם. שיש בו צד היתר וכו'. היינו ע"י מחיצות. תו"ש או' כ"א. ור"ל דמותר לומר לחבירו הבא לי דבר זה למחר שאם היה מחיצות היה מביא היום וכמ"ש במ"א ס"ק י"ב. ופשיטא דאפי' דבר שיש בו היתר בשבת לומר לחבירו או לנכרי לעשותו למחר אסור לומר לעכו"ם לעשותו בשבת ואפי' בדיעבד אסור. מ"א שם ולב"ש:

עב[עריכה]

עב) שם. חוץ לתחום פירות מוקצים וכו'. ה"ה תוך התחום אלא משום סיפא דלהחשיך נקט הכי. ט"ז סק"ח. מ"א ס"ק י"ב. א"ר או' כ"ד. תו"ש או' כ"ב:

עג[עריכה]

עג) שם. פירות מוקצים וכו'. מיהו אם אומר לו סתם להביא לו פירות למחר שרי אף שידוע לכל שכוונתו על פירות המוקצים מ"מ כיון שדיבורו משמע נמי דבר המותר בשבת מיקרי רק הרהור ושרי. תו"ש שם:

עד[עריכה]

עד) שם. פירות מוקצים וכו'. ונראה דבזה אסור אפי' אם צריך להם לצורך גופו או מקומו. תו"ש שם:

עה[עריכה]

עה) שם. פירות מוקצים וכו'. ופירות שאינם מוקצים אפי' הם חוץ לתחום ודאי שרי לומר לעכו"ם שיביאם לו כיון שיש היתר ע"י מחיצות כמ"ש לעיל (או' ע"א) ופשוט דאפי' הם רחיקים ממנו הרבה בענין שלא היה אפשר להביאם בשבת לית לן בה כיון שאין איסור שבת גרם לו. תו"ש שם:

עו[עריכה]

עו) שם הגה. וכן לא יאמר אעשה דבר פלוני למחר. כ"כ הרא"ש וקמ"ל דלא נימא דדוקא כשמדבר עם חבירו בדרך עצה הוא דאסור כיון שיש לו צורך בדיבורו אבל לדבר בינו לבין עצמו שאין לו צורך בכך שרי קמ"ל. תו"ש או' כ"ג. ועיין לעיל או' ג':

עז[עריכה]

עז) [סעיף ט'] מותר להחשיך לתלוש וכו'. ומיירי שאינו עומד אצל הגינה דאי לאו הכי הא מינכר מילתא ע"י עמידתו שם שרוצה לעשות בה איזה דבר במו"ש וכדלעיל סי' ש"ו סעי' א' יעו"ש:

עח[עריכה]

עח) שם. משום דמינכרא מילתא. אבל בתוך התחום לא מנכרא. ולא דמי דלעיל סי' ש"ו סעי' א' דאסור לעיין בנכסיו ואפי' הם בתוך התחום התם נמי מינכרא מילתא. ב"י. עט"ז:

עט[עריכה]

עט) [סעיף יוד'] מותר לומר לחבירו שמור לי וכו'. כיון שאין בשמירה שום צד איסור ומשום חוץ לתחום נמי אין איסור כיון שיש היתר ע"י בורגנין כמ"ש לעיל. תו"ש או' כ"ה:

פ[עריכה]

פ) [סעיף יא'] דמשמע לזמן מרובה וכו'. דסתם הלואה ל' יום אבל שאלה זמנו לאלתר וא"כ במקום שנוהגין שסתם הלואה רשאי לתובעו לאלתר רשאי לומר הלוני. מ"א ס"ק י"ד. א"ר או' כ"ו. ר"ז או' י"ט. ועיין ח"מ רס"י ע"ג:

פא[עריכה]

פא) שם. ואיכא למיחש שמא יכתוב. וכתב הא"א או' י"ד בשם חי' הרשב"א ר"פ שואל דבהלואה אף אם אומר שיחזיר לאלתר אסור משום דלא פלוג רבנן. וכתב עו"ש הא"א דאף לצורך מצוה כגון סידור וספרים ג"כ לא יאמר בלשוו הלואה יעו"ש:

פב[עריכה]

פב) שם. אלא יאמר לו השאילני. ואם שאל לזמן מרובה עיין תו"ש או' כ"ו שמצדד להתיר אבל הא"א שם כתב אפשר דאסור יעו"ש וע"כ יש ליזהר שלא להזכיר בשאלה לזמן מרובה:

פג[עריכה]

פג) שם. ובלשון לעז שאין חילוק וכו'. כ"כ הגהת סמ"ק והטעם כיון דמשמע נמי לזמן מרובה ואיכא למיחש שמא יכתוב לכך צריך לשנות דאז אית ליה היכרא. תו"ש או' כ"ז:

פג) שם. ובלשון לע"ז שאין חילוק וכו'. וכן נשים שאין מכירות בין הלויני להשאילני צריכות לומר תן לי וכיוצא בזה מלשונות שאין משמע לשון הלואה. חי' הרשב"א. פת"ע או' ל"א:

פד[עריכה]

פד) שם. תן לי. נראה דמותר ג"כ לסיים ואחזיר ואתן לך דעיקר הטעם שמא יכתוב ולא חשו בזה אלא בלשון הלויני שהוא לזמן מרובה. ט"ז סק"ט. א"ר או' כ"ז. ר"ז או' ח"י:

פה[עריכה]

פה) שם בהגה. יניח משכון וכו'. ומשמע בגמ' דוקא יין ושמן ודבר שהוא צורך שבת אבל דבר שאינו צורך שבת אסור להניח משכון. מ"א ס"ק י"ד. תו"ש או' כ"ח. ר"ז או' ך':

פה) שם בהגה. אבל לא יאמר לו הילך משכון וכו' אלא מניחו אצלו סתם. ב"י. לבוש:

פו[עריכה]

פו) שם בהגה. כך אין פורעין בשבת. דאסור לומר לשון הלואה ופריעה אלא לשון שאלה וחזרה. תו' דב"מ דף ע"ה ע"א. ודוקא בדבר שהוא מאכל וצורך שבת אבל בל"ה אסור בכל לשון. מ"א ס"ק ט"ו. א"ר או' כ"ח. תו"ש או' כ"ט:

פז[עריכה]

פז) שם בהגה. כך אין פורעין בשבת. והטעם שמא ימחוק כתוב מן הפנקס. לבוש. תו"ש שם. ואין חשש אלא אם מזכיר לשון פריעה אבל אם מזכיר לשון חזרה מידכר ולא אתי למחוק. לב"ש. וכ"כ א"ר שם:

פח[עריכה]

חפ) וכתב הריב"ש אסור לפדות הבן דלא יהא אלא פורע חובו שאסור כדאמרינן (ב"מ ע"ה ע"א) משום לוין ופורעין ביו"ט עכ"ל והביאו מ"א ס"ק ט"ו. ועיין יו"ד סי' ש"ה סעי' י"א ובש"כ שם ס"ק י"ב:

פט[עריכה]

טפ) [סעיף יב'] זמן אורחים וכו'. ומה שנוהגים עכשיו בשמחות וגיל שכותבין מע"ש הקרואים מי ומי יבואו למחר וביום השבת נותנים הכתב ההוא לאיש אחד שיקראם והאיש קורא מן הכתב ומזמינם. וכן כותבין מע"ש מה שיתנדבו למחר בכתב וביום השבת נותנים אותו לש"ץ והש"ץ רואה אותו מתוך הכתב וקורא. וכן מה שנוהגין לכתוב מתים שמתו תוך שנה לומר להם השכבות והש"ץ קורא מתוך הכתב ואומר השכבות. וכן מה שנוהגין שכותבין המדליקין של השנה מי יהיה מדליק בשבוע זאת ומי יהיה בשבת אחרת והשמש או גזבר הקהל או הש"ץ רואה מתוך הכתב ההוא מי הוא מדליק באותה שבוע. וכן מה שנוהגין שעושין הסכמות וכותבין אותם בכתב מע"ש והשמש או הש"ץ מכריז ביום השבת מתוך הכתב שכל זה אסור גמור הוא. ובשלמא מה שמכריזין ההסכמות על פי הכתב איכא למימר דכיון דצרכי רבים הם התירו כדרך שהתירו להכריז קרקע בשבת וכמ"ש הריב"ש בתשו' אבל הנך אחריני איסור גמור הוא. וכ"מ בב"ח שקרא תיגר על השמש שקורא לסעודה מתוך הכתב וכבר ערערתי על כל זה פה אזמיר ובטלתיו ותקנתי שהמדליק ים יכריזו אותם יום ששי. שכנה"ג בהגב"י או' ח' מיהו מ"ש בשם הב"ח שקרא תגר על השמש שקורא לסעודה בתוך הכתב. כתב המ"א ס"ק ט"ז ואני אומר מנהג ישראל תורה היא דהא חשבונות של מצוה שרי כמ"ש סי' ש"ו סעי' ו' ולא גזרינן אטו חשבונות שאינן של מצוה כ"ש הכא דהיא גופא גזירה אטו שטרי חשבונות דשרי כשל מצוה ועי"ש סעי' י"ב דצרכי רבים שרי עכ"ל. והביאו התו"ש או' ל"ד וכתב דלדידיה צ"ל מה שאסר בש"ס היינו סעודה מרעים שאינה של מצוה יעו"ש. והט"ז ס"ק י"א כתב דאין לאסור האידנא לשמש שקורא בכתב המזומנים לסעודה כי יש לנו לסמוך על מה שכתב הרשב"א במי שקורא באגרת שלום בשבת שאין לגעור בו כיון שסומך על הרמב"ן עכ ל והשע"ת או' ט"ז הביא ליישב המנהג משום דמעיקרא על השמש לא גזרו ואפי' לסעודת הרשות יעו"ש. ועיין להרב ב"ד סי' קכ"ח שכתב דיש ללמוד זכות על מה שנוהגין לכתוב שמות אנשי ההדלקה והש"ץ רואה ומכריז בשבת למי שמגיע לו הדלקה באותו שבוע דאע"ג דאסור לקרות כתב בשבת היינו ביחיד אבל בצבור לית לן בה משום דברבים ליכא חשדא יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' כ"ג ואו' כ"ד להתיר בכל מה שאסר השכנה"ג יעו"ש הטעם. ועיין עוד לקמן או' צ"ה ולעיל סי' ש"ו או' צ"ג ודוק:

צ[עריכה]

צ) שם. שמא יקרא וכו'. והא דלא קאמר הטעם משום דלא פלוג כמ"ש סי' ער"ה גבי גר משום דטעם זה עדיף טפי דטעמא דמחיקה אינו אלא משום לא פלוג וטעמא דקריאה שייכי אף בגבוה הרבה. תו"ש או' ל':

צא[עריכה]

צא) שם. דהיינו שטרי חובות וכו'. דאסור משום ממצוא חפציך לבוש. ועיין לקמן או' צ"ה:

צב[עריכה]

צב) שם הגה. דאפי' לעיין בהם וכו'. והטעם דא"א שלא ישא ויתן בענין ההוא. תו"ש או' ל"ב:

צג[עריכה]

צג) שם. אבל אם חקק וכו'. פי' דא"ז משום מחיקה ליכא למיחש ומשום שטרי הדיוטות נמי ליכא דגודא בשטרי לא מיחלף. עו"ש או' י"ג. אבל טבלא ופנקס שהם מטלטלין מחלף בשטרי הדיוטות. ט"ז סק"י. מ"א ס"ק ח"י. תו"ש או' ל"ד:

צד[עריכה]

צד) שם. חקיקה שוקעת וכו'. אבל בולטת אסור שמא ימחוק ואפי' גבוה הרבה דלא פלוג כמ"ש סי' ער"ה. מ"ח ס"ק י"ז. תו"ש או" ל"ג:

צה[עריכה]

צה) [סעיף יג'] שטרי הדיוטות וכו'. וטעם האיסור כתב הלבוש משום ממצוא חפציך. אבל הרמב"ם פכ"ג כתב משום שמא ימחוק:

צו[עריכה]

צו) שם. ואגרות של שאלת שלום וכו'. וכתב הרשב"א בתשו' לקרות אגרת שלום בשבת כבר ראיתה דעתי שהוא אסור ומ"מ מי שדעתו נוטה לדעת הרמב"ן אין בידינו לדתות אותו. והביאו ב"י והט"ז ס"ק י"א. ומיירי בשכבר קרא אותם אבל אם עדיין לא קרא אותם מבואר בסעי' שאח"ז:

צז[עריכה]

צז) שם. ואפי' לעיין בהם וכו'. ואע"ג דדוקא דבור אסור אבל הרהור מותר כמ"ש סעי' ז' אפ"ה אמרינן א"א כשמהרהר ומעיין בהם שלא ישא ויתן בעניני השטרות ואסור משום ממצוא חפציך. הגהת הלבוש לב"ש:

צח[עריכה]

צח) [סעיף יד'] אם אינו יודע וכו'. דשמא כתוב בו דבר שצריך לו ולא מקרי שטרי הדיוטות. ב"י בשם רי"ו. מ"א ס"ק י"ט. אבל אגרת של משא ומתן ודאי אסור ואף הרהור אסור בהם דא"א שלא ישא ויתן בהם והוה ממצוא חפציך א"א או' י"ט:

צט[עריכה]

צט) שם. אם אינו יודע וכו'. אבל כשנשתלחה לו קודם לכן שכב רוידע מה שכתוב בה וה"ה אפי' כשנשתלחה לו בשבת אם קראה כבר כיון שיודע מה שבתוכה אסור לקרותה משום שטרי הדיוטות. ב"י:

ק[עריכה]

ק) שם. ולא יקרא בפיו וכו'. כדי לחוש לדברי האוסרים בקריאה ולכן יעיין בו דהרהור מותר. והלבוש כתב דנוהגין היתר לקרות. דשמא יש בו איזה דבר נחוץ:

קא[עריכה]

קא) שם. אלא יעיין בה. ואם היה בה פסקים ודינים ופי' התורה מותר לקרות בה לכ"ע אפי' אם הובא מע"ש ד"מ או' ז' בשם הגהת אלפסי עו"ש או' ט"ז:

קב[עריכה]

קב) שם. טוב ליזהר שלא יגע בו. ולא ראיתי נוהגים כן אלא גם מי שנשתלח לו מטלטלו וקורא אותו. לבוש וכ"כ הרב"י שמנהג פשוט ליגע בו. מ"א סק"ך. והטעם כתב שם הלבוש משום שראוי לו לצור ע"פ צלוחיתו. ועיין לקמן או' ק"ה:

קג[עריכה]

קג) וכתב מהר"ם מינץ סי' קט"ז עכו"ם המביא כתב חוץ לעירוב יש דעות חלוקות א"ז אוסר ומהר"ם וראבי"ה מתירין. ובאגודה כתב אני נהגתי לומר לאחר לקבלו ולקרותו אולי יש בו צורך נפש ואם הוא חתום או קשור אני אומר לעכו"ם איני יכול לקרותו כל זמן שאינו פתוח עכ"ל אגודה (משמע דאסור לומר לפותחה וכ"כ בס' הזכרונות דף נ"ה) וכן נהגו עלמא כמהר"ם וראבי"ה דהם בתראי. ועתה באתי לפרש טעם האוסרים דחיישינן שמא טרם שעומד השליח לפוש יקח היהודי הכתב מידו לכן צריך להניחו על הארץ או על השלחן כדי שיעשה העכו"ם הנחה. וכן כששולח עכו"ם להביא שכר חוץ לעירוב לא יתננה בידו ולא יקחנה מידו עכ"ל מהר"ם מינץ. והביאו מ"א שם והט"ז ס"ק י"ב. ומיהו כתב שם הט"ז דאין זה נ"ל דבר"ה דאורייתא אמרינן ריש שבת דאסור מדרבנן אעפ"י שאין עושה אלא עקירה לחוד או הנחה לחוד אבל בכרמלית אין איסור בזה עכ"ד אבל הא"ר או' ל"ג כתב כדברי מהר"ם מינץ דהמנהג כותי מניחו על הארץ או על השלחן. וכ"כ התו"ש או' ל"ז. ר"ז. או' כ"ז:

קד[עריכה]

קד) ובעניין אם מותר לומר לעכו"ם לפתוח האגרת אם הוא חתום או קשור הפר"ח ביו"ד סי' קי"ח או' ח"י כתב דקלקול הנייר כדי לפתוח הוי מתקן ולא שרינן אמירה לגוי באיסור דאורייתא אפי' לדבר מצוה יעו"ש. אבל הרב חכם צבי בתשו' סי' ט"ל חולק עליו וכתב דאסר את המותר וגם נשא ונתן עם הפר"ח פא"פ ולא מצא מענה יעו"ש. וכ"כ בשאלת יעבץ סי' ק"מ להתיר לפתוח אגרת חתומה וכתב שכך קבל ג"כ מהגאון אביו ז"ל יעו"ש. והב"ד השע"ת או' י"ז. וכ"מ בס' צל"ד דמותר לומר לו שיפתח כיון שאינו יודע מה כתוב בו ושמא יש הצלת נפשות. ובמהרי"ל הלכות יו"ט מתיר אפי' לישראל עצמו. והב"ד א"ר או' ל"ב והער"ה או' ט' יעו"ש. ועיין סי' תקי"ח במ"א סק"ד וטז סוף סק"ה מ"ש על דברי מהרי"ל הנ"ז יעו"ש. ולענין דינא נראה דלכתחלה יש לומר לגוי דאינו יכול לקרותו אם אינו פתוח כדי שיבין מאליו ויפתח וכמ"ש באו' הקודם אבל אס לא הבין אז יאמר לו שיפתח:

קה[עריכה]

קה) ואם מקפיד על איגרת לצור ע"פ צלוחיתו אסור לטלטלו הרא"ש רפ"ח דגיטין. מ"א שם. והיינו שמקפיד שלא יתלכלך וכדומה אבל אם מקפיד לצור בו משום שכתוב בו דבר סתר מותר לטלטלו דהא מ"מ אפשר לצור בו ויניח הכלי והאגרת שעליו במקום מוצנע שלא תשורנו עין שם. מחה"ש:

קו[עריכה]

קו) [סעיף טו'] כותל או וילון וכו'. ברש"י ור"ן לא נזכר אלא כותל. ובתניא כתוב כתיבה שע"ג צורה או בכלי כסף וזהב ע"כ. ואיכא בינייהו דכותל כשחוקקה שוקעת מותר דלא מחליף כותל בשטרא כדלעיל אבל בוילון או בכלי כסף אסור כמו טבלא ופנקס. א"ר או' ל"ו. ועיין לקמן או, ק"ט:

קז[עריכה]

קז) שם. כותל או וילון וכו'. ואפי' יצחק ועקידתו אסור. עו"ש או' ח"י. א"ר שם:

קח[עריכה]

קח) שם. אסור לקרות וכו'. ואפי' לעיין בהם אסור. פרישה או' ח' עו"ש או' י"ט. ר"ז או' כ"ט:

קט[עריכה]

קט) שם. אסור לקרות בשבת. וטעמא משום שטרי הדיוטת ב"י ולבוש. ובסמ"ק ור"ן כתבו הטעם שמא ימחוק ולפ"ז בחקיקה שוקעת אף בוילון מותר. א"ר או' ל"ז. ועיין לעיל או ק"ו. אבל לדעת הש"ע שהשוה כותל לוילון וכתב הטעם משום שטרי הדיוטות אפי' חקוקים אסור. ועיין א"א או' כ"א:

קי[עריכה]

קי) שם. אסור לקרות בשבת. אבל בחול מותר דכיון דדבר מועט הוא ליכא למיחש לאמשוכי. מהרש"א מ"א ס"ק כ"א. א"ר או' ל' תו"ש או' ל"ח. ועי' לעיל סי' ש"א או' י"ב:

קיא[עריכה]

קיא) [סעיף טז'] מליצות ומשלים וכו'. ס' יוחסין ח"א וצמח דוד ח"א הם נחשבים כספרי הקודש. וכן ס' יוסיפון העברי חלקיו הראשונים מעניני ישראל ונסים שנעשו להם מותרים לקרות אף בשבת ולא בקבע מפני ביטול בית המדרש. הרב מו"ק. מחב"ר בק"א או' א':

קיב[עריכה]

קיב) ס' הששי של יוסיפון מצוה לקרותו בין המצרים אך לא בשבת וכן יש לאסור קריאת ס' שבט יהודה בשבת אבל בחול נכון וראוי לקרותו. מו"ק שם. מחב"ר שם. והגם דהעו"ש או' ך' כתב להתיר אפי' בשבת נראה עיקר כדברי האוסרים:

קיג[עריכה]

קיג) ס' דברי הימים של ר' יוסף הכהן הב"ח והעו"ש שם כתבו להתיר אפי' בשבת אבל המו"ק שם כתב דרובו ככולו אסור הקריאה בו וח"ב של יוחסין וח"ב של צמח דוד אלא לעת הטיול דחליש ליביה מגרסא מו"ק שם מחב"ר שם:

קיד[עריכה]

קיד) שם. וכן ספרי מלחמות וכו'. היינו סיפורי מלחמות שהיו בזמנים הקודמים אבל אם הוא זמן מלחמה נהגו להקל לקרות סיפורי מלחמה שהוא עתה דלפעמים יש צורך לידע את כל הנעשה. שב"י ח"ג סי' כ"ג. וכ"כ בשאלת יעבץ ח"א סי' קס"ב והוסיף דאפ' בלא צורך יש להקל שיש צער למנוע וגם מתענג בקריאתי. אבל כיון שבסופן נדפסין עניני המסחר דזה ודאי אסור לקרות בשבת דגם הרהור דמותר היינו באינו מהרהר מתוך הכתב וא"א ליזהר לקרות רק קצתו ולא השאר ובפרט לסוחרים שכל קריאתם רק לצורך זה לכן נכון לאסור לגמרי יעו"ש. וא"כ למי שאינו עוסק במסחרים הנדפסים שם יש לצדד להקל והמחמיר תע"ב. א"ח או' י"ט:

קטו[עריכה]

קטו) שם. משום מושב לצים וכו'. וה"ה ההולך לטרטיאות וקרקיסאות והם מיני שחיק כדאיתא בע"ז דף ח"י ומיני תחבולות. ולא ידענא מי התיר להם בפורים ואפשר שנמשך להם משחוק שעושים לאחשורוש. מ"א ס"ק כ"ב. א"ר או' ל"ח. תו"ש או' ט"ל. ובפורים רק שחוק שעושין לאחשורוש שרי אבל לילך אסור אף בפורים. א"א ס"ק כ"ב:

קטז[עריכה]

קטז) שם. ועובר משום אל תפנו וכו'. התו' והרא"ש כתבו (שבת קמ"ט) דדוקא בדיוקנא העשויה לשם ע"ז עובר יעו"ש אבל בע"ז (דף ן') כתבו התו' דאפי' בכל דיוקנא אסור אלא בצורתה דזוזא שרי שרגיל לראות בה תדיר ולא שייך הפנאה והעולם נוהגים בס' ראשונה ונ"ל דראיה בעלמא שרי לכ"ע. מ"א ס"ק כ"ג. תו"ש או' מ'. ועיין לעיל רסי' רכ"ט ובדברינו לשם או' ה':

קיז[עריכה]

קיז) שם בהגה. אבל בלה"ק שרי וכו'. דהלשון בעצמו יש בו קדושה ולומד ממנו דברי תורה וגם לטלטל מותר ד"מ או' ח' וכ"כ בס' מט"מ. ולדעת רמ"א אפי' אגרת שלום הכתובה בלהיק שרי לקרות דיש ללמוד מתוכו הלשון וגם כתובים בו כמה פסוקים של תורה. מ"א ס"ק כ"ד. אבל שטרי הדיוטות של חובות וחשבונות אפ בלה"ק אסור שמא ימחוק. א"א או' כ"ד. אמנם בעיקר ההיתר שכתב מור"ם ז"ל השל"ה אוסר וכ"מ באגודה. וכ"כ הב"ח על דברי מור"ם הנ"ז דלשון הפו' לא משמע הכי אלא כל שטרי הדיוטות ומלחמית אפי' כתובים בלה"ק אסור לקרות בהן וכתב דהכי נקטינן ודלא כהרב בהגהת ש"ע יע"ש. וכן הסכים הט"ז ס"ק י"ג. וכ"כ המי"ט. וכ"כ פנים חדשות בשם באר שבע דף קי"ט. וכן המו"ק תמה על מור"ם ז"ל מאד וכתב דהתו' אסרום אף בחול והאריך בזה יעו"ש. מיהו דעת הב"ח להתיר בחול אם כתובים בלה"ק והביאו המש"ז או' י"ג. ובדברי חשק שמגרה בו יצה"ר לכ"ע אסור אפי' בלה"ק ואפי' בחול. אחרונים:

קיח[עריכה]

קיח) ונראה פשוט שכל שאסור לקרות בי אסור לטלטלו בשבת כמ"ש ב"י סס"י ש"ח בשם הרשב"א גבי אצטרלו"ב. ט"ז שם:

קיט[עריכה]

קיט) וגט מותר לטלטלו אעפ"י שכתוב בלע"ז דיכול ללמוד ממנו דיני גט. ד"מ או' א'. מ"א ס"ק כ"ד. והא"א או' כ"ד כתב דאם אין מקפיד לצור על פי צלוחיתו שרי לטלטל ואף למ"ד גט יש בו משום קדושה ייא דמותר לכסות צלוחית בספר דמה לי שמונח בכאן או בכאן עכ"ל. ועיין באה סס"י קל"ו דאיכא פלוגתא בזה דלדעת הש"ע אסור ולדעת מור"ם ז"ל בהגה מותר וע"כ הכריע לומר דאם אין מקפיד לצור ע"פ צלוחיתו מותר ועיין עוד לקמן סי' ש"ח או, מ"ט ודוק:

קכ[עריכה]

קך) [סעיף יז'] אסור ללמוד בשבת ויו"ט זולת בד"ת. טוב ללמוד בשבת קבלה כמו שהיו נוהגין הקדמונים והטעם הוא כי הקבלה בעולם האצילות אשר הוא משפיע בתחתונים ביום השבת. והנה עולם האצילות הוא קודש גמור אשר אין שם קליפה כלל וזה רמוז בפסוק השתחוו לה' בהדרת קודש ר"ת קבלה והוא באצילות הנקרא קודש וכן השבת נקרא קודש והוא עולה עתה באצילות הנקרא קודש גמור אשר שם הוא סוד השתחויה לכן ירמוז בתיבות אלו קבלה. פע"ח שער ח"י פכ"א. ומ' שאינו יודע קבלה ילמוד זוהר או אדרא או תיקונים כידוע כי הקבלה היא מן הזוהר:

קכא[עריכה]

קכא) שם. ואפי' בספרי חכמות אסור. פי' מה שאינו נוגע לפי' תורתינו אבל ספרים שלנו הם בכלל פירושי התורה ומותר אליבא דכ"ע. עו"ש או' כ"ב. וכן מותר ללמוד בשבת אף בדברים שאינו רגיל בהם ואין אומרים שצער הוא לו ד"מ או' ט':

קכב[עריכה]

קכב) שם. ויש מי שמתיר. מפני שחכמה היא ולא דמי לשטרי הדיוטות. ב"י בשם האגור:

קכג[עריכה]

קכג) שם. ויש מי שמתיר. וכן נוהגין. לבוש וכ"כ הר"ז או' ל"א. אבל הא ר או' מ"א (מצויין בטעות וצ"ל על הלבוש על סעי' זה) כתב דירא שמים יחמיר כי הרמב"ם ור"ן אוסרין וכ"מ בס' צל"ד ואולי הרמב"ן שהתיר לטעמיה אזיל דמתיר נמי באגרת כדלעיל (או' ט"פ) ודוק עכ"ל וכבר כתבנו לעיל סי י"ג או' ז' דהיכא שסותה הש"ע ואח"כ כותב י"א דדעתו לפסוק כסתם יעו"ש ואנן ק"ל כדעת הש"ע. ועיין לעיל או' קי"ח:

קכד[עריכה]

קכד) שם. באצטרול"ב. היינו כלי של החוזים בכוכבים. מ"א ס"ק כ"ה. ועיין לקמן סי' ש"ח סעי' ן':

קכה[עריכה]

קכה) [סעיף חי'] לשאול מן השד וכו'. משום רפואה. ב"י. לבוש. מ"א ס"ק כ"ו. ר"ז או' ל"ב. ועיין ביו"ד סי' קמ"ט סעי' ט"ז מה שמותר אפי' שלא לרפואה מ"מ בשבת אסור משום ממצוא חפציך. א"ר או' מ"ב:

קכו[עריכה]

קכו) שם. מה שמותר בחול וכו'. ר"ל שיש דברים שאסורים מפני הסכנה לדעת ר' יוסי כדאיתא בסנהדרין ק"א ע"א וע"כ אמר דדברים המותרים בחול מותר אף בשבת והיינו משום רפואה כמ"ש באו' הקודם:

קכז[עריכה]

קכז) [סעיף יט'] מותר לקרות עכו"ם וכו'. אעפ"י שיודע שבודאי יתקן הנכרי מעצמו את ההפסד במלאכה רק שיזהר שלא לומר לו שום רמז צווי לתקן. ר"ז או' ל"ג:

קכח[עריכה]

קכח) שם. כל המציל וכו'. כל המציל הפסד זה אינו מפסיד שכר טרחו. ר"ז שם:

קכט[עריכה]

קכט) שם. כל המציל אינו מפסיד וכו'. אבל לומר ליחיד אם תציל לא תפסיד לכ"ע אסור אבל בדליקה מותר א"ר או' מ"ג:

קל[עריכה]

קל) שם. ויש מי שאומר וכו'. והמיקל לא הפסיד לבוש. מ"א ס"ק כ"ז. וכ"מ דעת המחבר שכתב סברה א' בסתם. א"א או' ב' ועיין לעיל סוף או' קכ"ג. ונראה לי דלקרות לגוי והוא יציל מעצמו מותר אליבא דכ"ע דלא פליגי אלא שאסור לומר כל המציל אינו מפסיד. עו"ש או' כ"ה. א"ר שם:

קלא[עריכה]

קלא) שם. בדליקה דוקא. עכו"ם החייב לישראל ונגמר דינו להריגה בשבת אם מותר לדבר עם עכו"ם אחר שידבר עמו בשביל הודאה של חובו עיין בית יהודה סי' י"ב שמתיר ותהיה באופן שלא יזכור לו חובו להדיא אלא ידבר על לבו שיודה אם הוא חייב לאחרים יעו"ש:

קלב[עריכה]

קלב) שם הגה. ועיין לקמן סי' של"ד. סעי' כ"ו ששם סתם המחבר כסברה א':

קלג[עריכה]

קלג) [סעיף ך'] ישראל שאמר לעכו"ם וכו'. וז"ל הרמב"ם פ"ו דין ח' ישראל שאמר לעכו"ם לעשות לו מלאכה זו בשבת אעפ"י שעבר ומכין אותו מכת מרדות מותר לו ליהנות באותה מלאכה לערב אחר שימתין בכדי שתעשה. ולא אסרו בכ"מ שימתין בכדי שיעשו אלא מפני דבר זה שא"ת יהא מותר מיד שמא יאמר לעכו"ם לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד. וכיון שאסרו עד שימתין בכדי שיעשו לא יאמר לעשות לו שהרי אינו משתכר כלום מפני שהוא מתעכב לערב בכדי שיעשה דבר זה הנעשה בשבת עכ"ל. וה"ה אם עשה העכו"ם מלאכה מעצמו בשבת בשביל ישראל אסור ליהנות באותה מלאכה עד מו"ש וימתין בכדי שתעשה. הרמב"ם שם דין ב':

קלד[עריכה]

קלד) שם. בכדי שיעשו. ובלבד שלא יהא דבר של פרהסיא כמ"ש סי' שכ"ה סעי' י"ד וסס"י תרס"ד. הרמב"ם שם. מ"א ס"ק כ"ח:

קלה[עריכה]

קלה) שם. בכדי שיעשו. ונראה דאם אמר לעכו"ם לבשל לו הרבה חתיכות בשר בקדירה אחת אז צריך להמתין במו"ש עד כדי שיוכל לבשל ג"כ הרבה חתיכות כיוצא בהם אף שא"צ רק לחתיכה א' כדי שלא יהנה מאיסור שבת שהתבשיל משובח יותר כשיש הרבה בקדרה כמ"ש סי' תק"ג יעו"ש:

קלו[עריכה]

קלו) [סעיף כא'] אסור לומר לעכו"ם וכו'. והטעם בזה דהא כיון שנותן לו לבשל א"כ הרי ניחא ליה בהכי והוי כשלוחו אף שאין מזונותיו עליו. תו"ש או' רדז. ר"ז או' ל"ה:

קלז[עריכה]

קלז) שם. אסור לומר לעכו"ם בשבת וכו'. ואף במ"ש אסור ליתן לכותי ולומר לו שיבשל בשבת לעצמו. א"ר או מ"ז:

קלה) שם. הילך בשר זה ובשל וכו'. ולאו דוקא במושיט הבשר ואומר בשל אותו לצרכיך בשעת הושטה אלא אפי' אם מראה לו מקום ואומר לי קח בשר שלי המונח במקום פלוני ובשל אותו לצרכיך איכא איסור אמירה לגוי מט"י או' דו והרופאים ההולכים לחולי עכו"ם אם אינו עושה ביד לעשות אפקטוזין לאצבעו או לסוך וכיוצא רק מצוהו לעשות לעצמו שמן ומרקחת או סעלתא מותר אך דוקא אם מצוהו לעשות בשלו אבל אם הישראל צריך ליתן לו ימכור לו קידם שבת במכירה גמורה השמן וכו' ואח"כ יצוה לעשות לעצמו או ע"י עבדו. שו"ת ב"ח החדשות סי' ב' יעו"ש. ועיין בק"א שם שכ"ב בשם הריטבא בשם הרמב"ן. והביאו שע"ת:

קלט[עריכה]

קלט) שם הגה. אבל מותר לומר וכו'. פי' שמותר לומר לו עשה מלאכתך. וכ"כ בהגמ"ר. עו"ש או' כ"ז.

קמ[עריכה]

קמ) שם בהגה. אבל מותר לומר וכו'. במי"ט האריך לאסור גם בזה וכתב שכ"מ בתו' פ' הפועלים דף צ' ע"א והרא"ש שם אבל בס' מ"ב פי' שגם התו' והרא"ש מודים כל שאינו של ישראל מו' וכ"מ בש"כ ליו"ד סי' רצ"ז סק"ד. א"ר או" מ"ז:

קמא[עריכה]

קמא) שם בהגה. אבל מותר לומר וכו'. דכיון שאין הישראל נהנה מזה לא מחזי כשלוחו. וה"ה אם העכו"ם עושה איזה מלאכת ישראל בקציצה יכול איש אחר לומר לעכו"ם זה עשה מלאכתך דכיון שאין לו הנאה ממלאכה זו' דמיא למלאכת עכו"ם ממש. מיהו אם הוא שלא בקציצה אסור משום דהוי כמסייע ידי עוברי עבירה. תו"ש או' מ"ח:

קמב[עריכה]

קמב) אסור ליתן בשר וחלב לעכו"ם בחול ולומר בשל לך וכן בקדירה חולבת בת יומה דלדידיה אסור. א"א או' כ"ט:

קמג[עריכה]

קמג) כלי שמלאכתו לאיסור לטלטל ע"י גוי מחמה לכל ושלא יגנוב י"ל דשרי דאי בעי ישראל מטלטל בהיתר לצורך גופו. א"א שם ועיין לקמן סי' ש"ח סעי' ג':

קמד[עריכה]

קמד) שם בהגה. לעשות מלאכה לעצמו. או לצורך נכרי אחר. ואפי' אם מגיע לישראל הנאה מזה כגון שאומר לנכרי כבה דליקתך וכוונתו שלא תעבור הדליקה מבית הנכרי לבית ישראל וכל כיוצא בזה, ואפי' אם הנכרי עושה המלאכה לצרכו בכלים וחפלים של הישראל א"צ למחות בו כשרואהו בד"א כשהנכרי עושה כן מעצמו אבל אסור לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת ואפי' אם הוא מקנה לו לגמרי את החפץ הזה שהמלאכה נעשית בו. ר"ז או' ל"ה:

קמה[עריכה]

קמה) עכו"ם שהביא חפציו בשבת והכניסן לבית ישראל מותר ואפי' אמר לו הניחן בזוית זו מותר הרמב"ם פ"ד דין כ"א. וכתב שם המ"מ נראה מלשונו דחפצים אלו הוא מפקידן אצל ישראל ואין בזה שום איסור ואפי' יביאם לישראל ויהיו דברים אסורים בטלטול כיון שהם ביד העכו"ם רשאי לומר לו לפניתן לאיזה מקום שירצה ואין כאן שבות דשבות כיון שהם ביד העכו"ם עכ"ד. והב"ד מ"א ס"ק כ"ט. ר"ז או' ל"ו:

קמו[עריכה]

קמו) [סעיף כב'] כל שבות דרבנן מיתר בה"ש וכו'. ואם במו"ש שה"ב נמי לא גזור משום שבות עיין לקכן סי' שמ"ב:

קמז[עריכה]

קמז) שם כגון לומר לעכו"ם להדליק לו נר וכו'. עיין לעיל סי' רס"א סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד:

קמח[עריכה]

קמח) שם. והוצרך לעשר וכו'. ר"ל יעשר בעצמו כיון דאינו רק שבות לכ"ש. וכ"כ הא"ר או' מ"ח ועיין כיו"ר סי' של"א סעי' ל':

קמט[עריכה]

קמט) שם. והוצרך לעשר וכו'. כ"כ הטור בסי' שמ"ב וכתב עליו ב"י שם דדבריו סתומים שכתב או שהיה טרוד והוצרך לעשר פירות בה"ש ואי מוקמת לה בודאי קשיא מתני' דס"פ ב"מ דקתני ספק חשיכה אין מעשרין את הוראי ואי מוקמת ליה בדמאי קשה דלמה כתב או שהיה טרוד אפי' אינו טרוד נמי שרי דהא מתני' סתמא קתני מעשרין את הדמאי, ואפשר שהוא סובר דמתני' דקתני אין מעשרין את הודאי אבל מעשרין את הדמאי ע"כ לא במעשר לצורך השבת עסקינן דא"כ אפי' ודאי הוה שרי לעשורי דודאי כל לצורך השבת דבר מצוה הוא וכוין דבשלא לצורך השבת עסקינן לא הוה לן למשרי לעשר אפי' דמאי אם לא מפני הדוחק ולכן כתב או שהיה טרוד והוצרך לעשר פירות כלומר דמפני הטירדא דוקא שרי הא אם אינו טרוד לא ולפ"ז לא התיר כאן לעשר אלא דמאי דוקא. ויותר נראה לומר דאפי' ודאי שרי לעשר ואפי' שלא לצורך השבת אם הוא טרוד ונחפז לדידן דק"ל דלא גזרו על שבות בה"ש בשעת הדחק והא דתנן אין מעשרין את הודאי אתיא כמאן דאמר גזרו על שבות בה"ש וכמו שפירש"י שם עכ"ל. מיהו הב"ח שם כתב על דברי ב"י הנז' דאין נראין דבריו ואין מעשרין את הודאי אפי' לצורך שבת אלא א"כ היה טרוד ונחפז לאותו דבר בשבת יעו"ש והביאו הט"ז שם. אבל הוא פירש דמ"ש הטור והוצרך לעשר הוה כמו או הוצרך ומיירי בדמאי ומ"ש או שהיה טרוד קאי אשאר מילי יעו"ש. והמ"א כאן סק"ל כתב לפרש דברי הטור כדאיתא במשנה פ"ו דדמאי דאם שכח לעשר עד בה"ש יכול לקרות שם וכתב דדוקא במעשר פירות דרבנן או בחו"ל אבל בדגן ויין ושמן דהוי דאורייתא ק"ל דאין ברירה ולא מהני קריאת שם יעו"ש. נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא וע"כ נראה דיש לתפוש סברא מציעתא ואין להתיר לעשר בה"ש אלא א"כ היה טרוד ולא יכול לעשר קודם וגם נצרך לאותו דבר בשבת כדי שיהיה שבות דשבות במקום מצוה דהיינו בה"ש שבות ומעשר בזה"ז הוא דרבנן כמ"ש ביו"ד סי' של"א סעי' ב' הו"ל שבות דשבות ולצורך שבת הו"ל שבות דשבות במקום מצוה:

קנ[עריכה]

קנ) שם בהג"ה. אסור לרמוז לו וכו'. וה"ה שאסור לומר לו דבר שיבין בתוך כך שיעשה מלאכה. פסקי רקנטי סי' צ"ט. וא"כ אסור לומר לעכו"ם שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר דדוקא לומר לו דבר שיבין שיעשה אחר השבת מותר כמ"ש סעי' י"ז אבל כשעושה בשבת אסור להנות ממנו כמ"ש סי' שכ"ה כ"ש לרמוז לו ודלא כהב"ח. מ"א ס"ק ל"א. א"ר או' ך' תו"ש או' ן' מאמ"ר ר"ז או' ז' ח"א כלל ס"ב או' ב' מיהו אם עשה כן הגוי מאליו ודאי שרי להנות ממנו דלא מיקרי הנאה כ"כ כיון דבל"ה היה יכול להנות ממנו. מ"ש שם. וכן מותר לומר לו שלא בלשון ציווי כגון שאומר הבית חושך והוא יבין ויסיר הפחם. ח"א שם. וכ"כ א"א או' ל"א. ועיין לעיל סיף או' ב"ן ואו' י"ט:

קנא[עריכה]

קנא) שם בהגה. עכו"ם המביאים תבואה וכו'. גוי שהביא על עגלותיו סחורה לישראל ורוצה לפנות ולילך לו עם עגלותיו ולא ימתין עד מו"ש אם יכול הישראל לפתוח לו חדר ולשים שם הגוי הסחורות שאם לא יפתח ישליך הגוי הסחורה באמצע השוק שאינו משתמר מגנבים. על דבר זה נשאל הרב מהר"י אשכנזי ז"ל בעל ס' בי"ע בתשו' כ"י ודייק מדברי מור"ם הלזו לאסור דדוקא התם דהגוי מודד ומונה בשלו ולא בשל ישראל הוא דשרי הא אם הסחורה כבר היא של ישראל אסור משום אמירה לגוי הוי שבות דשבות וכמ"ש. המ"א ס"ק ל"ב והגם שהיה מקום לומר דכיון דאיכא חשש גנבי שרי כדמוכח משני משניות דמו"ק אין נראה להתיר כיון דסתמא בידיה להושיב שומרים אצל הסחורה עד הלילה וכמ"ש הרב ס' התרומה סי' רכ"ו יעוש"ב. פתה"ד או' יו"ד. משמע כי לא אפשר בשומרים יש להתיר משום הפסד מרובה. ועיין לעיל או' מ"א:

קנב[עריכה]

קנב) שם בהגה. במלאכת עצמו עוסק וכו'. אבל אם התבואה של ישראל אסור לומר לעכו"ם לפנותו וה"ה בכל דבר המוקצה דהו"ל שבות דשבות מ"א ס"ק ל"ב. א"ר או' מ"ט. תו"ש או נ"א. ואפי' אם הם מעצמם באים לפנות לתוך אוצרו צריך למחות בידם שכיון שהתבואה שלו אם יראה וישתוק לדעתו הם עושים כמ"ש בסי' רנ"ב. ר"ז או' ל"ז:

קנג[עריכה]

קנג) שם בהגה. וכן עכו"ם העושים גבינות וכו'. פי' דבכאן מותר אפי' ישראל אומר לגוי לעשות בשבת והטעם דהרי הוא כאומר לו עשה מלאכתך דמותר כיון שעדיין לאו ברשות ישראל הם אבל אם הגוי מעצמו עושה הגבינות אפי' הם של ישראל מותר כמ"ש לעיל סי' ש"ה סעי' כ"א יעו"ש. עו"ש או' כ"ח:

קנד[עריכה]

קנד) שם בהגה. וכן עכו"ם העושים גבינות וכו'. ובעל שה"ג ספ"ק דע"ז הוסיף דאפי' מוסר לו קיבה להקפיא הגבינה ואפי' בפרהסיא מותר וא"צ לומר אם הישראל מקבל אלו הגבינות בחובו דשרי לשמרם בשעת עשיתן ואפי' אין הנכרי עושה הגבינה זולת בשבת. ובחי' אגודה למס' שבת והובא בסוף תשו' מהרי"ו כתוב התירו הגדולים אדם הקונה עשרה גבינים או סכום אחר והנכרי מתקנם בשבת וישראל רואה ושומר ואינו מדבר אך דבר מכוער הוא. כנ"הג בהגב"י עו"ש שם. מ"א ס"ק ל"ג:

קנה[עריכה]

קנה) שם בהגה. וישראל רואה וכו'. את החליבה והגיבון כדי שיהיה מותר לישראל לאכלן ויוכל לקנותן אחר השבת לאכילה. ר"ז או' ל"ח ועיין ביו"ד סי' קט"ו סעי' ב' בהגה ובש"כ שם סק"ך שחולק על רמ"א שמתיר באכילה אבל הנוב"י מה"ת חא"ח סי' ל"ז הכריע כדעת הרמ"א. וכן הורה המנ"י כלל פ"א והפר"ת וכתב שכן פשט המנהג יעו"ש והש"ד הפ"ת שם או' ו':

קנו[עריכה]

קנו) שם בהגה. ואע"פ שהישראל עומד בעדר וכו'. ולא דמי למ"ש ססי' רמ"ד דהתם כבר נקרא ע"ש ישראל והוי כמהלך לתוך שדהו לראות מה צריכה אבל הכא עדיין הגבינות אינן של ישראל, מ"א שם:

קנז[עריכה]

קנז) שם בהגה. עומד בעדר וכו'. והשוכרים שוואג וקונים גם הגבינות הנעשים בשבת מותר גם מחמת איסור הגביגות ואעפ"י שהכותי נותן הקיבה בתוך החלב בשבת ואין הישראל עושה כלום. ומ"מ אלו השוכרים שדעתם לקנות הגבינות הם מביאים קיבה משלהם וכיון שיש לישראל חלק קצת בגבינות אין קפידה מחמת איסור גבינות עכו"ם ואעפ"י שהעכו"ם עושים אותה. שו"ת נזב"י מה"ת חא"ח סי' ל"ז יעו"ש. שע"ת או' כ"ו:

קנח[עריכה]

קנח) שם בהגה. ואדעתא למכרם לישראל קא עביד ושרי. ובאגודה פ' השואל מסיק דמבואר הדבר עכו"ם שהיה תפוס אצל שופט ליהודי שהיה חייב לו יכול לומר לשופט שיקבל ערבות מעכו"ם ויניח התפוס לצאת אבל לא יאמר שיכתבו הערבות. דרשות מהרי"ל ומי"ט. א"ר או' ן' ומזה למד בשו"ת לב חיים ח"ג ס' ק"ז במי שהוא אסור בבית האסורים ואין מוציאין אותו כ"א ע"י ערב דישראל חבירו יכול להיות ערב בעדו בשבת ואם מבקשים ממנו ערב בעד המעות שחייב לו מותר להיות ג"כ ערב בעד המעות יעו"ש. א"ח או' כ"ז. ובדין משכון עיין לקמן סי' שכ"ה סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד:

קנט[עריכה]

קנט) שם בהגה. ואדעתא למכרם לישראל וכו'. ומי שדרכו לקנות חלב הרבה מעכו"ם ולפעמים מביאים לו החלב בשבת ונוסעים להמשקל ושוקלין שם ומודדין ואח"כ הביאום לבית היהודי הקונה והוא אינו עושה כלום רק נותן מפתח מאוצרו להניחם שם עיין בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סי' ק"ף שכתב להתיר יעו"ש, א"ח או' כ"ח:


מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון