מחצית השקל/אורח חיים/רט

מחצית השקל ‏ אורח חיים רט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) (ס"ק א) או כו' בשכר היוצא מן הגפן. וכ' שם ע"ש יין ושכר אל תשת ור"ל שאינו מין יין אלא מין שכר הנעשים מחרצנים וזגים או שמרי יין וכדומה וכ' שם אף שסתם וכ' שכר מ"מ ממילא נשמע דהש"ס וכן הרמב"ם מיירי בשכר גפני' דאי שכר שעורים לא עבידי אנשי דטעי בין שכר שעורים ליין ובודאי דבר בהוה:

ואף לפירש"י כו' ר"ל דדין זה המבואר בש"ע סעיף א' וסעיף ב' הוא אבעי' דלא אפשיט' בברכות דף י"ב ורוב הפוסקים (חוץ מהתוספות) נקטו האבעי' לקולא מטעם ספק ברכות להקל. אלא שרש"י הי' גרסתו כמ"ש בסעיף א' בשם י"א שהכונה היתה שלא כהוגן והאמירה כהוגן והרי"ף והרא"ש גרסי דהאבעי' היתה כמ"ש בסעיף ב' דתחלת החתימה היתה שלא כהוגן וסופ' כהוגן ומש"ה כ' מ"א ואף לפירש"י כו' ר"ל ל"מ לשיטת הרי"ף דלא הוזכר כלל בש"ס לילך אחר כונתו. וא"כ מנ"ל לו' שאם האמירה שלא כהוגן שיצא משום דכונתו היתה כהוגן דלהרי"ף לא אזלינן כלל בתר כונתו אלא אפי' לפירש"י דנסתפק הש"ס אי הולכים אחר כונתו וא"כ כיון דלא אפשטי' אזלינן לקולא לכן אם אמר שלא כהוגן והכונ' כהוגן ניזל אחר הכונ'. ועז"כ מ"א דגם זה ליתא דלא איבעי' לן אלא היכי שאמר כהוגן כו' ר"ל שמא לילך אחר כוונתו לחומרא אבל בנידון הרמב"ם לילך אחר הכונ' לקולא זו לא שמענו:

(ב) (ס"ק ב) וי"א כו' כ' בלשון וי"א. ר"ל דהאי וי"א שהוא דעת רש"י חולק על דין ראשון שהוא מדברי הרמב"ם כמ"ש מ"א בס"ק שלפני זה מ"מ ע"כ לאו מה"ט כ' לשון וי"א לו' שחולקים על דין א' דא"כ וי"א שאינו יוצא בזה אלא דוקא שאם לקח כו' ופתח ע"ד לו' בפה"ג ונזכר כו' מבע"ל אע"כ הכוונ' להיפך דדעה אחת שהוא הרמב"ם חולק על דין זה של רש"י:

אבל כו' כמש"ל ס"ק א' דלא אזלינן בתר כוונה כלל:

(ג) (ס"ק ג) לקח כו' אע"ג דאמר כהוגן מ"מ כ' לשון י"א דהרמב"ם חולק וס"ל דאזלינן בתר הכוונ' אע"ג דהאמיר' היה כהוגן כ"ש כאן שחלק הרמב"ם:

אבל אם סבר שהוא כו'. ר"ל לא תטע' ניהו דהוכיח מ"א דהש"ע מיירי שידע שהוא מים דאי לא ידע הרמב"ם חולק וה"ל לכתוב וי"א וס"ד דמ"מ לדידן דלא קי"ל כהרמב"ם וכמ"ש בס"ק א' א"כ אפי' לא ידע יצא ע"ז כ' מ"א דלא כן דמלבד הרמב"ם בלא ידע לא יצא לכמה פוסקים:

לא יצא לכמה פוסקים כצ"ל דלא כמו שהגיהו בדפוס חדש לא יצא וכ"פ התו' והמרדכי כו'. ומ"ש מ"א סק"א אבל אם סבר שהוא יין ואמר בפה"ג לא יצא לכמה פוסקים אין כוונתו דקי"ל הכי דאדרבא לקמן סי' תפ"ז כ' וז"ל רוב הפוסקים ס"ל אע"פ שלא ידע שהוא י"ט יצא כיון דנזכר וחתם כדין עכ"ל משמע שדעתו לפסוק דלא כהמחבר אלא אפי' לא ידע יצא. וכן פסק הפר"ח לקמן אע"כ דכוונת מ"א דכמה פוסקים ס"ל בלא ידע לא יצא והוא דעת המחבר אבל מ"א לנפשי' לא ס"ל כן:

התוספות ומרדכי כו' ר"ל התוס' פסקו האבעיא לחומרא וגם כתבו בפי' דאי לא ידע לא יצא. וכן המרדכי ורש"י דלרש"י לא הוזכר כלל בש"ס אי התחיל לחתום שלא כהוגן דמקילים והאיבעי' לרש"י היתה אם אמר כהוגן אלא שהכוונה שלא כהוגן א"כ אם התחלת החתימ' שלא כהוגן וגם לא ידע דהוי הכוונ' שלא כהוגן וגם האמיר' ודאי דלא יצא ולרמב"ם כבר כתב לעיל דאפי' היתה האמירה כהוגן רק הכוונ' שלא כהוגן לא יצא כ"ש כשגם האמיר' היתה שלא כהוגן:

וכ"כ סי' תפ"ז ס"ח אחרי כו' ר"ל אם סיים בי"ט בברכה רביעית דהיינו והשיאנו מקדש השבת וחזר בו תכ"ד וסיים מקדש ישראל והזמנים יצא מאחר שהוא יודע שהוא יו"ט:

ומ"מ קשה למה פסקו התוס' כצ"ל:

ואין לו' דס"ל מצות צריכות כו' כמ"ש התוס' שם וז"ל והקשה ר"י מקינון מאי קמבע"ל והא ודאי מצות א"צ כוונ'. והיה אומר הר"י דהיינו בשומע תפלה כו' ולא נתכוין לצאת אבל היכי דנתכוין לברך על היין ונמצא שכר ל"מ עכ"ל הרי כתב דזה גרע אם נתכוין למין אחר מאלו לא נתכוין כלל כמ"ש מ"א. אמנם צ"ב בכוונת מ"א שכ' וא"ל דס"ל מצות צריכות כוונה אי הוא כפשוטו ובכל ענין אפי' לא נתכוין למין אחר מ"מ ס"ל להתוס' כמ"ד מצות צריכות כוונה א"כ מאי קשיא להר"י מקינון והא ודאי מצות א"צ כוונה אדרב' הא להתוס' מצות צריכות כוונה ודוחק לו' דהר"י מקינון שהקשה בסוף הדיבור חולק על מ"ש התו' שם בתחלת אותו דבור דר"י פוסק האיבעי' לחומרא דר"י ס"ל מצות צריכות כוונ'. והר"י מקינון ס"ל דא"צ כוונה וביותר שנראה מלשון התו' שר"י בעל התוס' סתם תי' על קושית הר"י מקינון דהיינו בשומע תפלה כו' והא ר"י ס"ל דצריכות כוונה וא"צ לתרץ כלל קושית הר"י מקינון ואם כוונת מ"א במ"ש וא"ל דס"ל מצות צריכות כוונה דוקא כה"ג שנתכוין למין אחר א"כ הדרא קושיות מ"א לדוכתי' למה פסק לחומרא הא לדברי התו' בזה נסתפק הש"ס כהאי גוונא שנתכוין למין אחר לדידן דמצות אינם צריכות כוונה אי כהאי גוונא דאזלי' בתר כוונה הגרועה וא"כ למה פשיטא לי' להר"י לילך לחומרא בספק ברכות אע"כ צ"ל דכוונת מ"א כפשוטה דר"י פוסק כמ"ד צריכות כוונ' אפי' לא נתכוין למין אחר מ"מ לא יצא אלא במתכוין לצאת ממש ובעל האבעי' הוי ס"ל כמ"ד מצות א"צ כוונ' ולכן נסתפק אי כה"ג שנתכוין למין אחר דגרע אי יצא ולמ"ד צריכות כוונ' באמת ליכא למבעיא כלל ומ"ש הר"י מקינון מאי קמבעי' לי' הא ודאי מצות א"צ כוונה אין כוונת הר"י דקי"ל הכי אלא ר"ל הא ודאי כו' הבעל אבעי' ס"ל א"צ כוונ' דאל"כ מאי נסתפק ודאי לא יצא וכיון דס"ל לבעל אבעי' כן א"כ מאי נסתפק ודאי דיצא ונקט הר"י מקינון צד דס"ל א"צ כוונה וה"ה דהמ"ל ממ"נ בין אי ס"ל צריכות כוונה מאי קמבע"ל ודאי לא יצא ואי ס"ל א"צ כוונה ודאי יצא אלא מהאי טעמא לא נקטו כ"א צד דס"ל א"צ כוונה הואיל ומסקנ' התוס' בתירוצם כי דברי התוס' אינן דברי מקשן ותרצן. והמעתיק דברי תוס' בשעה שכ' הקושיא כבר ידע התירוץ:

ובבהמ"ז לכ"ע כו' ר"ל אפי' להרי"ף דפסק האיבעיא לקולא היינו משום ספק ברכות להקל משא"כ בבהמ"ז שהוא דאורייתא והולכים בספיקו להחמיר וכמ"ש בס"ס זה:

(ד) (ס"ק ד) ותכ"ד כו' ומיהו מלשון התוס' משמע כו' דתחלה כתבו בשם ר"י דפסק האבעיא לחומרא וגם פי' האבעיא לפי גרסת רש"י ופירושו ואח"ז כתבו וז"ל ומיהו היה אומר ר"ת אם היה יודע בבירור שטע' בדבורו שאמר בפה"ע תחת בפה"ג דבתכ"ד יכול לחזור בו עכ"ל ומדכתבו לשון ומיהו כו' משמע דאדלעיל קאי אף שפסק ר"י לחומרא מיהו כה"ג יצא ולכך הוצרך שיחזור בו תכ"ד אבל אחר כ"ד לא יצא וה"ט דהא חזינן דאם היה האמיר' שלא כהוגן גרע מאלו היה הכוונ' שלא כהוגן לרוב הפוסקים חוץ מרמב"ם דהא פסקו האיבעי' לגרסת רש"י לקולא דהיינו אם האמיר' היתה כהוגן והכוונ' שלא כהוגן ואם הכוונה הית' כהוגן והאמירה שלא כהוגן דהיינו דין הרמב"ם ס"ל דלא יצא הרי דיותר אזלינן בתר האמיר' מבתר כוונ' לכן כיון דר"י פסק האיבעי' לחומר' וס"ל כגירסת רש"י הרי דס"ל לר"י אם הכוונ' שלא כהוגן אף דהאמירה היתה כהוגן לא יצא כ"ש היכי דהכוונ' היתה כהוגן דהא ידע איז' מין שהוא כמ"ש מ"א והאמירה שלא כהוגן דלא יצא וא"כ מאי מהני כשמתקן דבריו אחר כ"ד ואומר אז כהוגן הלא כבר הפסיד הברכ' לכן הצריך דוקא שחזר בו תכ"ד ואמר כהוגן ובזה שפיר תיקן האמיר' דקי"ל בכל התור' תכ"ד כדיבור דמי (חוץ מדברים פרטים) אבל להפוסקים דפסקו האבעי' לקולא אם הכוונ' שלא כהוגן והאמירה כהוגן ה"ה איפכ' לגרסת הרי"ף אם הכוונ' כהוגן והאמיר' שלא כהוגן נקטי' לקולא אפי' תקן האמיר' לאחר כ"ד:

(ה) (ס"ק ה) אחרים כו' דלא גרע מנשפך הכוס כמ"ש סי' ר"ז ס"ו נטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו ונפל מידו או נמאס צ"ל ולברך אע"פ שהיה מאותו מין לפניו יותר כשבירך והגיה רמ"א רק שלא היה דעתו עליו משמע דאם היה דעתו עליו א"צ לברך ומה לי נפל או נמאס או נשפך ומ"א לעיל ס"ק ח' הביא שני דיעות אי בעי' דוקא שהיה דעתו בבירור גם על האחרים או אפי' סתם אמרי' דדעתו גם על אחרים:

שלא הפסיק כדלעיל סי' קס"ז סעיף ו' דאם שח בין ברכת המוצי' לאכילת פרוסת המוציא צריך לחזור ולברך:

ואם לא היה דעתו כו' כמ"ש שם בסי' ר"ו ס"ו:

ונ"ל דיצא מ"ד אקידוש כו' ה"נ דיצא בדיעבד ר"ל דהא לענין קידוש דהוא ברכ' המצות יכול לעשות קידוש וגם לברך בפה"ג על כוס קידוש לאחרים שאין בקיאים אע"פ שלא ישתה הוא מכוס וגם כבר קידש לעצמו כמ"ש לקמן סי' רע"ג סעיף ד' הרי דאחרים יוצאים בברכתו אע"ג שהוא לא יצא בברכתו דהא כבר קידש או אינו רוצ' לטעום מהכוס וניהו דהתם משום ברכת המצו' אפי' לכתחל' מותר לברך לאחרים אפי' הוא אינו טועם אבל שאר ברכת הנהנין אם הוא אינו אוכל עמהם וכמ"ש לעיל ס"ס קס"ז וע"ש הטעם היינו לכתחלה אבל בדיעבד אפי' בשאר ברכת הנהנין יוצאים אפי' הוא לא יצא דדוק' לכתחלה אסור בשאר ברכת הנהנין כשאינו אוכל עמהם משום דהוי ברכה לבטלה לגבי נפשיה:

ומיהו עמ"ש סי' רי"ג ס"ב דאם במזיד בירך לבטלה ודאי דגם האחרים לא יצאו אלא הכא הברכה לבטלה הית' בשוגג בזה נסתפק מ"א כ"כ שם:

וכ"מ כאן כו' משמע משום דהוצי' אחרים כו'. ר"ל דע"כ כוונת רמ"א במ"ש דהא דעתו היה לשתות כו' גם הוציא כו' לכן כו' ר"ל חדא כיון דדעתו היה כו' לכן יצא כמ"ש סי ר"ו סעיף ו' (וכדמסיק מ"א דבחדא דהיינו דעתו סגי) וגם הוציא כו' ר"ל אפי' א"א דדעתו לא מהני מ"מ כה"ג שהוצי' אחרים מהני דגם הוא יצא הרי דקיימינן השת' דדעתו לא מהני אפ"ה יוצ' הואיל והאחרים יצאו ותקשי אדרב' כיון שהוא לא יצא גם האחרים לא יצאו כיון דבירך לבטל' וכ"ש שהוא לא יצא אע"כ ס"ל דאפי' הוא לא יצא מ"מ האחרים יצאו:

ואיכ' דבעי למימר כו' מ"ש אחר ברכת היין כו' הם שני תשו' דין אחד בענין פוקח עורים הוא תשוב' אחרת לא ידעתי מי (ואפשר הוא תשוב' רמ"ע) ודין מ"ש אחר ברכת היין כו' הוא תשובת מ"צ כמו שנרשם:

וטעה כו' צ"ע אם יצא ידי פוקח עורים ראיתי בס' נתיב חיים נדפס מחדש שהגיה שצ"ל וחזר תכ"ד פ"ע יצא ידי פ"ע ולא כתב טעם להגהתו ובלי ספק משום דהוי קשיא ליה במאי נסתפק ה"ז ממש מש"כ בש"ע בסעיף ב' לקח כוס כו' וכן ראיתי בהקדמת ספר תוספת שבת שהביא בשo תשובת פ"מ שנתקש' בזה דהא הך מילתא הוא ממש דברי ש"ע בסעיף ג' והביא משמו שגם הוא הגיה בדברי מ"א אבל בלשון אחר ממה שהגיה בס' נ"ח הנ"ל. ולענ"ד א"צ להגיה כלל דהא מה"ט בסעיף ב' כשהתחיל החתימ' שלא כהוגן וסיים כהוגן דפסק דיצא משום דלפי גירסת הרי"ף הוא איבעיא דלא איפשטא ומשום ספק ברכתו להקל קי"ל דיצא דאם נאמר דלא יצא ויחזור ויברך יש לחוש שמא יצא בברכתו ראשונה ונמצא ברכ' שניה לבטלה וזה טעם ספק ברכות להקל וספיקו של האיבעיא הוא אי אזלינן בתר התחל' או בתר סוף וא"כ ניחא הפסק מ"ש בש"ע בלקח כוס שכר והתחיל לברך בפה"ג וחזר כו' שיצא כיון דאין לו לברך כלל בפה"ג והוי ספק ברכה לבטלה אבל בנדון דהכא דבאמת צ"ל שתי הברכות פ"ע ומ"ע נסתפק והיינו משום דנסתפק בכוונת האבעיא פתח בדחמרא כו' לפי גרסת הרי"ף בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה ר"ל בתר פתיחה שאמר בפה"ג אזלי' א"כ לא יצא אף שחתם שהנ"ב מ"מ אמירת בפה"ג הוה הפסק בין שם ומלכות לחתימה א"ד בתר חתימה אזלינן וההפסק אינו מפסיד ולפ"ז כאן יצא ידי מ"ע דאין בינו לבין שם ומלכות הפסק. ואפ"ת דאין הפסק מפסיד הברכה מ"מ עדיף לו' דיצא ידי מ"ע דליכא הפסק מלו' דיצא ידי פ"ע דאיכ' עכ"פ הפסק וא"כ יברך אח"ז פ"ע או נימא דספיקו של האיבעי' היה אי נימא דהכל הולך אחר החתימה והיא עיקר וההפסק בנתיים לא מעלה ומוריד א"כ ה"ה הכא די"ל דיצא ידי פ"ע אף דאיכ' הפסק הכל הולך אחר החתימה ויברך אח"ז מ"ע אע"ג שעי"ז א"א שיצא ידי מ"ע ישנה סדר המנהג לברך מלביש ערומיס קודם פ"ע דהמנהג לברך תחלה פוקח עורים ואחר כך מלביש ערומים מה בכך הא לפי נוסחת הש"ס וש"ע לעיל סי' מ"ו דראוי לברך תחלה מלביש ערומים ואח"כ פוקח עורים וטעם המנהג ע"ל סי' מ"ו בס' א"ר בס"ק ט':

אבל כו' יצא ידי מלביש ערומים ויברך שנית פוקח עורים דאי נאמר שיצא ידי פ"ע א"כ תהיה הכוונה שלא כהוגן ולא יצא לכמה פוסקים כמ"ש בס"ק ג' לכן עדיף לו' שיצא ידי מלביש ערומים ותהיה אז גם הכוונה כהוגן:

מ"ש כו' במ"ה כך. יצא ידי בורא מאורי האש כו':

ונ"ל דוקא כשנתכוין כו' על הבשמים כו' ומה"ט אצ"ל דבעל תשובה זו חולק על בעל תשובה ראשונה בדין פוקח עורים די"ל דנדון דברכת פוקח עורים מיירי שלא היתה לו כוונה כלל לא על פוקח עורים ולא על מלביש ערומים:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.