מחצית השקל/אורח חיים/קצ

מחצית השקל ‏ אורח חיים קצ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) (ס"ק א) אחר שסיים כו' ומה שאין מברכים בחתונה ר"ל בהמ"ז דמברכים אחר בהמ"ז תחלה שש ברכות ואחר זה בפה"ג ה"ל להקדים עכ"פ בפה"ג לשש ברכות כמו בקידוש: לא פליג. ר"ל דבהמ"ז בכל פעם בפה"ג הוא באחרונ' אבל הב"ש שם סי' ס"ב ס"ק ב' כ' וז"ל ולמנהג שלנו י"ל הטעם שאל יהי' נרא' דמברכינ' בפה"ג לצורך בהמ"ז ולא משום ז' ברכות לכך מאחרי' בפה"ג כ"כ ב"ה עכ"ל:

(ב) (ס"ק ב) ויטעום כו' עמ"ש סי' קפ"ג ר"ל דמהרש"א פי' להיפך דאדרבא יש חבוב מצוה בגמיעות דקות:

(ג) (ס"ק ג) אחר כו' ונ"ל אם טעה כו' אצ"ל כיון שהיה דעתו לשתות עוד ובס' א"ר כתב וז"ל ואני מסתפק דלא עדיף מכוס בהמ"ז ואפ"ה הוי הפסק (ר"ל דמה"ט צ"ל על כוס בהמ"ז בפה"ג לאחר בהמ"ז משום דבהמ"ז הוי סילוק כו' וכמ"ש מ"א ס"ק א') ואולי דטעה שאני עכ"ל:

ודוקא כשדעתו כו' זה קאי עלדברי הטור שהביא דאם דעתו לשתות עוד לא יברך אחריו כו' עז"כ ודוקא כו' דאל"כ יש לחוש כו' וא"כ צ"ל אחריו מיד:

(ד) (ס"ק ד) שתיית כו' והספק כו' כדי שביעה דהוי רביעית ור"ל דהא פליגי ר"מ ור"י בשיעור אכילה לענין בהמ"ז דר"מ סבירא ליה דסגי בכזית ור"י ס"ל דבעינן כביצה. ומסיק הש"ס דף מ"ט דפליגי מדכתיב ואכלת ושבעת וברכת דר"מ ס"ל ואכלת זו אכיל' ושבעת זו שתיה וסתם אכילה הוי כזית ור"י ס"ל ואכלת ושבעת אכיל' שהיא שיעור שביע' שהוא כביצה וקיי"ל לענין אכיל' כר"מ דסגי בכזית לכן כ' הרא"ש פ' ג"ה דמסתפק ר"י אי גם לשתי' שיעור כזית כמו אכיל':

או דלמא כיון דלר"מ דרשינן ושבעת זו שתיה הרי דמודה ר"מ דבשתי' בעינן שיעור שביע' ובעינן כביצה או שמא יש לחלק בין שביעה דאכילה לשביע' דשתי' לכן טוב ליזהר שישתה פחות מכזית או רביעית להסתלק מן הספק עכ"ל הרא"ש סי' כ"ד בקצת תו' ביאור והקש' מע"מ וכן יתר אחרונים דרביעית מאן דכר שמיה דהא אין ספק אלא אי סגי בכזית ובשתי' הוי כזית שיעור שביע' או כביצ'. והרב"י בסי' ר"י רצה ליישב ודבריו תמוהים ע"ש במגן אברהם. והב"ח פי' דברי הרא"ש במה שסיים או שמא יש לחלק בין שביעה דאכילה לשביעה דשתי'. שר"ל דלמא שביע' דשתי' בעיא יותר מביצ' ובעי' רביעית דהוי ביצ' ומחצ'. דהכי א"ל לב"ש ביה"כ דאינו חייב אלא בשתה רביעית וכדאיתא ביומא דף פ' ולב"ה דחייב במלא לוגמיו דהיינו רוב רביעית דס"ל דבמלא לוגמיו מיתבא דעתיה. ולענין יה"כ סגי ביתובי דעתי' ולב"ש דמצריך רביעית י"ל משום דס"ל דגם ביה"כ בעי שיעור שביעה לשתי' הרי דשיעור רביעית הוי שיעור שביעה לשתי' עכת"ד הב"ח:

וא"כ יש ג' ספיקות. אי סגי בכזית או כביצה או רביעית ועמ"ש מ"א סי' ר"י ס"ק ה':

ויש רוצים לו' דעל יי"ש כו' וכ"ד הט"ז בסי' ר"י סק"א:

(ה) (ס"ק ה) שהוא כו' שהוא אדם (תוס' פסחים דף ק"ז ע"א ד"ה אם טעה כו'. ומייתי ראיה מיומא דף פ' כצ"ל):

ומ"מ ל"ב טפי מרביעית כיון ששיעור הכוס הוא רביעי' לכל אדם בודאי אדם גדול לא בעי טפי אלא דבינוני הקילו וסגי ברוב רביעית כ"ה בר"ן. ומה"ט כ' בס' ב"ש סוף הספר במפתחות סי' מ"ט דהחתן תחת החופה כשישתה מהיין אינו יוצא אלא כששותה רביעית ע"ש:

וראיתי באה"ע באר הטיב החדשים סי' ל"ד הביא דברי ב"ש הנ"ל. וסיים וכה"ג כתב עליו ולא ראיתי בזמנינו נזהרים בכך אלא כל שטועמים טעימ' אחת די עכ"ל וס' כנה"ג אינו ת"י ולא נודע לי טעמו:

(ו) (ס"ק ו) יטעום א' דאף הגאונים מודים כצ"ל ותיבת אפשר הוא טעות סופר. דכן מבואר להדיא סי' רע"א סעיף י"ד והוא מדאמרינן בעירובין דף מ' ע"ב דבעי הש"ס להוכיח דזמן שאו' בי"ט א"צ כוס דהתניא גם ביה"כ או' זמן. והיכי עביד אי מברך עליה ושתי לי'. הא כיון דאמר זמן קיבל ליה"כ ואסור לשתות ואם יתנו לתינוק לשתות אסור דחיישינן דלמא אתי למיסרך ופרש"י כשיגדיל יסרוך אחר מנהג ההוא וישת' ביה"כ הרי דלולי חשש דלמא אתי למיסרך הוי סגי אי גדול מברך והקטן טועם והגאונים לא כתבו דבעי' שהמברך יטעום אלא בקידוש:

דאית' בגמרא בעירובין דף ע"ט ע"ב המקדש אם טעה מלא לוגמיו יצא וכן א"ר הונא בפסחים דף ק"ז ע"א המקדש וטעם מלא לוגמיו יצא. מדלא אמר כוס של קידוש צריך לשתות ממנו מלא לוגמיו משמע להגאונים דהמקדש עצמו צ"ל מלא לוגמיו. וראיתי בתשו' ה"ה חכם צבי ס"ס קס"ח. דאסור ליתן לברך ברכת המזון לנזיר שמשון. עפ"י מה שהוכיח דהמברך בהמ"ז צריך לתפוס בידו וגם לברך עליו בפה"ג. וכיון דהוא נזיר ואינו יכול לשתות ויצטרך ליתנו לאחר לשתות זה לא נכון ואע"ג דאמרי' בערובין דף מ' שהבאתי לעיל דלולי חשש דלמא אתי למיסרך הוי יהבי' לתינוק לשתותו. ואע"ג דהמברך גם שם בעירובין א"א לשתות דכבר חל עליו יה"כ כנ"ל. עז"כ ה"מ היכי דא"א לטועם לברך כמו תינוק אבל בשאפשר לטועם לברך אסור לאחר לברך וכמ"ש רש"י שם בעירובין עכת"ד. וז"ל רש"י שם אהא דאמרינן שם ליתנו לתינוק לשתות דהא המברך צריך שיטעום לאו דוקא קאמר המברך דה"ה כי שתי אחר וטעמא משום דגנאי הוא לכוס ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר ותהא ברכת בפה"ג שלא לצורך וכי טעים ליה אחר ש"ד. וכדתני' נמי פ' ראוהו ב"ד דף כ"ט לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא א"כ אוכל עמהם שהרי הם יכולים לעשות אבל פורס הוא לבניו ובני ביתו כדי לחנכן במצות. ואע"פ שהוא לא טעם אלא בניו. ואע"פ שבירך ברכת המוציא עכ"ל רש"י. וא"כ לפ"ד תשו' ה"ה ח"צ הנ"ל האי דסי' רע"א מיירי דוקא כשאין אותן אחרים יכולים לברך בעצמם אבל אי יכולים לברך צריך דוקא המברך לטעום ואין כן משמעות לשון הש"ע והפוסקים שם. וביותר לא ידעתי שלא הביא בתשוב' הנ"ל כלל מהאי דסי' רע"א:

(ז) (ס"ק ז) כשמסובין כו' יוצאים בזה וכמ"ש סי' קס"ט ואייתי שם מ"א ראיה ממ"ש רמ"א סס"י קע"ז דהמנהג אם אדם יושב בתוך הסעודה ושולחים לו מבתים אחרים א"צ לברך עליהם דסתם דעת בני אדם על כל מה שמביאים לו בסעודה ואע"ג דלא ידע בודאי שישלחו לו אלמא אם דעתו עליו אפי' מסופק אי ישלחו לו מ"מ אהני כוונתו דלא כמ"ש הט"ז סי' קע"ט ס"ק ד' דלא מהני כוונתו אא"כ ודאי לו שיתנו לו ע"ש:

ועיין בפסחים דף ק"ג בתוס' כו' לא ידעתי מאי עזר מצא לו שם:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.