מחצית השקל/אורח חיים/קלב

מחצית השקל ‏ אורח חיים קלב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) כתב מ"א כשמכריזים כו' וסמ"ע בח"מ סי' רס"ז ס"ק ד' כצ"ל:

ז"ש שם דאף דסדר קדושה ענין בפני עצמו הוא כמו מעריב למנח' מ"מ מיד אחר הקדיש דנפילת אפים מתחיל סדר קדוש' ולכן חוזרים ואו' אשרי ולכן מוטב להכריז קודם אשרי וטוב יותר אחר גמר התפלה עכ"ל:

וכ"מ בב"י סי' תק"ן שכתב במקומות שמכריזים תענית צבור בשבת שלפניו יכריזו אחר מפטיר קודם אשרי הרי כיון דאשרי שייך למוסף אין להפסיק בינו לתפלת מוסף ה"ה הכא כיון דאשרי שייך לקדוש' דניתקן בשבילו אין להפסיק בין אשרי לקדושה:

דהא י"א דאין היחיד כו' ר"ל סדר קדושה וכדלעיל סי' נ"ט וניהו דקי"ל דאף יחיד אומרה וכמ"ש רמ"א סי' נ"ט מ"מ היכי דאפשר לצאת אליב' דכ"ע עדיף:

והוא הדין די"ל קודם שיאמר השני פסוקים דלכאורה אין לשני הפסוקים שייכות לקדושה ועיין בב"י טעם אמירתן ואע"ג דכתב הלבוש דלטעם שכתב הרב"י בשם הכל בו למה אנו אומרים קדושה זו יש שייכו' לשני פסוקים הנ"ל להקדושה וז"ל הכל בו לפי שלא היו יכולים לו' קדוש' בתוך התפלה שגזרו שלא יענו קדוש' והיו אורבים להם אם יענו קדוש' ולאחר התפלה כשהיו האורבים הולכים להם היו קורים וקרא זה אל זה כו' דהיינו שילוש קדושה ומתרגמינן אותו מפני התיבה. ה"ה פעמים נגד קדושה דיוצר דתפלה ואעפ"י שבזמן הזה בטלה הגזיר' מ"מ לא בטלו קדושה דסדרא קסברי שמא יגרום החטא כו' עכ"ל. ועז"כ בלבוש דמה"ט הקדימו אז לו' ובא לציון גואל כי אנו מתנצלים נגד הקב"ה על שמאחרים הקדוש' עד עתה משום דשיעבוד מלכות גורמת שמבטלים אותנו לאומרה תוך התפל' ולכן אנו מתפללים על הגאול' ואומרים ובא לציון כו' וכן מבטלים אותנו מלעסוק בתור' לכן אומרים גם פסוק ואני זאת בריתי כו' להזכיר לפניו ית' שהבטיחנו שלא ימוש התור' מפינו ואחר זה יושב תהלות ישראל שדרשו מזה שהקב"ה משרה שכינתו בתוכנו לשמוע תהלות ישראל ויושב לשון שהייה ואנו אומרי' זה בלשון תחנה אע"פ שאחרנוה הרי לא במרד ובמעל לכן מחלים שישהה לשמוע תפלתינו כדרכו ית' וא"כ שפיר יש שייכות לשני הפסוקים לקדושה מ"מ אין זה עיקר אמירת הקדושה כ"א ע"פ מ"ש במס' סוט' ד' מ"ט מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין קללתו מרובה מחברו ועלמא על מה אתקיים כיון דהקללה הולכת ורבה ואמרינן אקדוש' דסדרא ואאמן יהא שמיה רבה דאגדתא ופירש רש"י אקדוש' דסדרא שניתקן כל ישראל עוסקים בתורה כל יום דבר מועט שאומרי' המקרא ותרגומו (כי אז היו מבינים תרגום) והן כעוסקים בתורה וכיון שנוהג בכל ישראל כו' ויש כאן שתי קדושת השם ות"ת חביב הוא עכ"ל. ולטעם זה אין המשך לשני הפסוקים דובא לציון כו' לקדושה ולפ"ז שפיר יש להקדים לו' הקדוש' עם הצבור:

ועיין בילקוט פ' עקב רמז תתנ"ה בסוף שנתן טעם לקדושה דסדרא והוא ג"כ מעין טעם הש"ס דסוטה הנ"ל:

(סק"א) עלינו כו' יאמר מושב יקרו בשמים ולא יאמר וכסא כבודו בשמים וכתב הב"ח הטעם דאיך יאמר וכסא כבודו בשמים הא השמים גופייהו הם כסא כבודו כ"י וכמו שכ' בישעיה השמים כסאי כו':

כי כן כתיב וטוב לתפוס לשון המקר' וכמ"ש התוס' בברכות ד' נ"ב ע"ב ד"ה בברא כו':

(ב) (סק"ב) כורעים כו' ומ"ש רמ"א שיפסיק בין לא יושיע לתיבת ואנחנו שלא יהי' נראה דתיבת ואנחנו חוזר למעלה שגם אנחנו ח"ו משתתפים לגויי הארצות ח"ו:

כל הקדישים ר"ל מה שאנו קוראים תפלה קדישים דהיינו קדיש שאחר עלינו' להטיל גורל ר"ל בין היא"צ והאבלים:

הוא לאבלים אם לא שהיא"צ כו' ר"ל שיש לו יאר צייט בשבת משא"כ אם הי' לו יא"צ בערב שבת אין לו שייכות לקדיש של מזמור שיר ליום השבת שהוא שייך לשבת אף לדידן דאמירת מזמור לא הוי קבלה עד אמירת ברכו כמ"ש מ"א ס"ס רס"א מ"מ אמירת המזמור שייך לשבת דוקא אח"ז ראיתי שבס' באר היטב כ"כ בשם תשובת כ"י:

וראיה מרפ"ב דיומא דאמרי' שם אע"ג דכל העבודות במקדש היו הכהנים מפיסים בגורל מי יזכ' אבל לתרומות הדשן שחרית לא תקנו חכמים לכתחלה פייס עד שראו שבא הדבר לידי סכנ' עד שלא פייסו התקינו לו פייס ואמרינן שם טעמא כיון דתרומת הדשן נעשה קודם ע"ה כשעדיין לילה היה ס"ד דלא חשיבי לכהנים לעבודה כיון דכל העבודות הם ביום לכך לא אתי כהנים לאנצויי מי יתרום ולא צריך פייס אלא כל הרוצה יתרום וגם נתנו טעם אחר כיון דנעש' קודם ע"ה ואיכא אונס שינה ולא יבאו כהנים רבים לתרום ול"ל לאנצויי ואם היו מרובי' שרצו לתרום רצין ועולין בכבש שהיה ארכ' ל"ב אמה וכל הקודם לתוך ד"א הסמוכים למזבח זכה בעבוד' ואם היו שנים שוין באותן ד' אמות הממונ' א"ל הצביעו ופירש"י והר"ע דכולם היו מצביעים דזה היה הפייס שהיו הכהנים מוציאים כל א' אצבע אחד ואומר הממונה סך מנין ומי שכלה המנין אצלו הוא זכה ר"ל שאומר סך מאה או מאתים ומתחיל מא' לספור וחוזר חלילה על אצבעותיהם (דאסור למנות את ישראל ) עד שהגיע לסך מאה או מאתים כפי שאמר הרי דאותן שנים שהיו סמוכים תוך ד"א של מזבח הם לבדם זכו ואפ"ה צריכים להטיל גורל עם כלם ובס' א"ר דחה דשאני התם דא"א דדוקא אותם שנים לבד א"א שיפייסו וכמ"ש התי"ט עכ"ל וז"ל התי"ט שם שא"א לעשות פייס באצבעות בין שנים שאם יהי' הסכמת המנין זוג או יהיה נפרד ממי שיתחיל נדע במה יסיים ומה גורל שייך בכך עכ"ל. אולם אין בזה דחיה דהתי"ט כ' כן עמ"ש רש"י והר"ע דא"ל הצביעו לכל הכהנים דמנ"ל לפרש כן דלמא דוקא לאותן השנים שהיו שוין תוך ד' אמות ועז"כ התי"ט דא"א לפרש כן דמאי גורל שייך בזה ל"מ דהאומר מנין הסך היה מתחיל למנות דודאי אם אין שם רק שנים למי שירצ' יזכה דאם ירצה לזכות לשני יאמר סך מספר זוג ואם ירצ' לזכות לראשון שבו מתחיל יאמר סך מספר נפרד משא"כ כשהכהני' מרובים דא"א לידע מהר במי יכלה החשבון אלא אפי' לדעת הרמב"ם וריטב"א דהאומר סך המספר לא היה מתחיל לספור וא"כ גם בשנים היה אפשר שיצביעו כיון דהאומר המספר לא ידע במי יתחיל למנות מ"מ לשון הצביעו משמע גורל גמור כמו בכל שאר פייסות ובשנים לא שייך כן וגם לא היה צ"ל הצביעו דניהו דאסור למנות את ישראל ולכן צריכים להוציא את אצבעותיהם למנות האצבעו' מ"מ בשני' א"צ למנותן כלל אלא דא' יאמר שהמנין יתחיל בראובן ויסיים בשמעון ואח"ז אחר שלא ידע במי יתחיל יאמר סך מספר מאה או מאתים וממילא נדע בלי מנין ומספר ששמעון זכה וכן אם יאמר ק"א נדע שראובן זכה אע"כ כמו שכתב רש"י והר"ע שלכל הכהנים אומר הצביעו אבל מכל מקום דינו של מ"א מוכרח דעל מתני' גופה קשיא דא"א דאותו שני כהנים שהיו שוין תוך ד' אמות זכו למה יצביעו כלם ה"ל לפייס רק אותן שנים ולא מבעיא לדעת רמב"ם וריטב"א הנ"ל דאפשר ע"י מנין כנ"ל אלא אפי' לדעת האומרים דהאומר המספר היה מתחיל למנות דא"א לפייס בשנים כנ"ל ה"ל לתקן בשני' דהאומר המנין לא יתחיל למנות או ע"י גורל אחר ולמה יפסידו אותם שנים כיון שכבר זכו ויפייסו עם כל הכהנים א"ו דכה"ג בטל הפייס לגמרי וגם השנים לא זכו וה"ה כאן. אולם בתשובת מעיל צדק' סי' י' חלק על מ"א מטעם אחר דשאני התם דגם השנים שזכו ע"י מרוצתן לא זכו זכיה גמורה דאין זה מספיק שעי"ז שהוא קל ברגליו יזכה בעבודה אלא כיון דהיו סבורים תחלה שא"צ לפייס מטעמי' הנ"ל וכשקרה שרבים רצו לתרום היו אומרים שיזכה ע"י מרוצתו אף שאינו זכיה גמורה כיון דלא היה אפשר בע"א כיון דלא רצו לתקן פייס מטעמים הנ"ל אבל כששנים שוין וע"כ הוצרכו לפייס בין אותן השנים למה יפסידו האחרים כיון שגם השנים לא זכו זכיה גמורה ע"י מרוצתן משא"כ כאן לענין קדיש דהשנים זכו מן השמים זכיה גמורה האחרי' הפסידו והם השנים לבדם יפילו גורל בין שניהם וע"ש שהוליד מזה עוד דינים אחרים:

אבל אם א' י"ל כו' כי אז ודאי זכה הראשון בשלמא אם שנים שוין באותן ד"א א"כ כ"א לא זכה זכיה גמורה דעכ"פ צריך להטיל גורל עם חבירו השוה לו לכן בטל הגורל לגמרי משא"כ כאן דהוא זכה זכיה גמורה לבדו ולגבי דידיה הגורל קיים:

ב' או ג' כו' ולמחר בא עוד אחד כו' כמו שכתוב בח"מ סי' קע"ה ורצה לו' ביום שיש בו ג' קדישים דהיינו ערבית שחרית מנחה והטילו שנים יום שלפניו גורל ונפל לראובן לומר בערבית ושמעון יאמר בשחרית ועל מנחה עדיין לא הטילו גורל ואמר ראובן ערבית ובשחרית קודם שאמר שמעון קדיש בא לוי אין שמעון י"ל לו תאמר במנח' כי אני כבר זכיתי ע"י גורל מאתמול לו' שחרית אלא בטלה המחלוקת וצריך להטיל גורל בין שמעון ללוי על קדיש דשחרית ומנחה והכי איתא בח"מ שם שני אחים שירשו ג' שדות ולקח כ"א ע"פ גורל שדה שלימה ושדה שלישי חלקוה ביניהם ולקח כ"א מחציתו ואח"כ בא אח שלישי אין י"ל לו טול השד' שאני לקחתי מחציתו ואחינו מחצה האחר אלא צריכים להטיל גורל מחדש על כל ג' השדות כי בטלה החלוק'. מבואר עוד שם אפי' הטילו גורל מחדש ונפל לאח השלישי אותו שדה שחלקוה ביניהם מ"מ גם השני אחים הראשונים שזכה כל אחד ע"פ גורל הראשון בשדה א' יכולין כ"א לומר לחבירו כבר בטל גורל וחלוק' א' וגם אנחנו בין שנינו נפיל גורל מחדש א"כ ה"ה הכא אם שנים הטילו גורל וזכ' א' לו' בערבית והשני לומר שחרית ועל מנח' עדיין לא הפילו גורל וקודם שאמר ראשון קדיש בערבית בא להם שלישי דעכ"פ אין יכולים לו' לו שהוא יאמר במנחה כנ"ל וצריכים להטיל גורל עם השלישי כנ"ל מ"מ אם ע"י גורל נפל שהשלישי יאמר במנח' אעפ"כ שנים הראשונים גורלם בטל ומי שזכ' בערבית אין זכייתו זכיה וצריך להטיל גורל חדש עם מי שזכ' בשחרית וכדאמרי' גבי שדה:

ואם היה בעיר כו' כמ"ש בח"מ סי' קע"ו סעיף כ"ה שנים שותפים שיש להם תביעה על א' מן השוק ותבע א' מהשותפים אותו אחד שמן השוק ויצא השותף חייב בדין יכול שותף השני לתבוע אותו שמן השוק שנית ולטעון טענ' אחרת אבל אי שותף השני היה בעיר כשתבעו הראשון ולא בא לב"ד ודאי מחל וסמך על טענת ותביעות שותפו ואינו יכול לתובעו שנית:

וכן איתא בב"ב פ"ט דף קמ"ה שדרכן היה כשהיה אחד נושא אשה בשמחת חופתו היו ריעיו ושושביניו באים לשמוח עמו וכל א' הביא בידו דורון לשמחתו ושוב כשאחד משושביניו היה נושא אשה היה הוא צריך לבוא גם הוא לשמחתו ולהבי' עמו דורון לשמחת חופתו וזה היה נגבה בב"ד אם לא הביא דורון ולא בא ואם היה בעיר כשנשא שושבינו ולא בא לשמחתו צריך לשלם לו כל דמי הדורון ולא מצי למימר לא ידעתי שאבא ואם הייתי יודע הייתי בא ודורני בידי והייתי שמח עמך בשמחתך דאמרינן מדהיה בעיר ודאי שמע וידע ומחל השמחה צריך לשלם לו כל הדורון ואותו הדורון נקרא שושבינות:

כמ"ש בח"מ סי' קע"א סס"ח:

אחד מן השותפים כו' ר"ל בחצר שאין בו דין חלוקה דהיינו שאין שיעור לחלקו ויגיע לכל אחד בחצר שיעור הראוי לתשמיש יפילו גורל שאחד ישתמש בו שנה או שנתיים ואח"ז חברו לבדו שנה או שנתיים ויפילו גורל מי ישתמש ראשון. ועז"כ אחד מהשותפין נשתמש בחצר שאין בו דין חלוקה לבד כו':

דהתם אמרי' שנשתמש בחלקו ועדיין הוא קיים. ר"ל דהא אפי' היה שותפו פה היה זה רשאי להשתמש בכל החצר בענין שלא היה מפסיד ומונע תשמיש שותפו האחר דהא קודם חלוקה יש לכ"א מהשותפים זכות לכל החצר א"כ כיון שלא הייתי כאן לא היה תשמישי מפסידך וגם עתה הרי כל החצר לפניך לחלוק כמאז ומה שנשתמשתי בשלי נשתמשתי ועתה נחלוק ע"פ גורל כנ"ל אבל הכא דומה לשותפים במטלטלין:

ז"א דמ"מ יאמר אני ידעתי כו' ר"ל דהא מהאי דחצר אין ראיה כנ"ל אדרבא דומה לשותפות דמטלטלין אלא שבאת לדחות מסברא דגם למטלטלים אינו דומה לזה כתב די"ל אני ידעתי כו':

המנהג פשוט כו' דלא כמ"ש צ"צ כו' ע"ס סוכה ור"ל דהצ"צ אייתי ראי' ממס' ב"ב דף ז' דבגורל אמרי' דלא זכה אלא בדבר מועט שאפשר לו' וה"ה הכא דאמרי' לא זכה כ"א להיות ראשון ולא שיזכה ג"כ לו' ב' קדישים. ואי תימא מה זכות בזה במה שיאמר ראשון שנאמר דרק לזה זכה לו הגורל ולזה אייתי הצ"צ ראיה ממגילה דף כ"א דיש בזה זכות וגם מסברא מצוה הבאה לידו אל יחמיצנ':

ומ"א רמז לעיין סוף סוכה דזה מיקרי זכות במה שאומר ראשון כמ"ש צ"צ דלחם הפנים היו שנים עשרה חלות וביום השבת היו מחלקים אותן בין משמר היוצא למשמר הנכנס (לפי שהכהנים נחלקו לכ"ד משמורות ולכל שבוע היה משמש בבית המקדש משמר אחד וביום השבת נכנס משמר חדש לשמש ומשמר ששימש באותה שבוע יוצ') וס"ל לת"ק דהיו נותנים למשמר היוצא שש חלות וכן למשמר הנכנס שש חלות ור' יודא פליג וס"ל דמשמר היוצא לא נטל כ"א חמש חלות ומשמר הנכנס נוטל שבע חלות והטעם שנוטל משמר הנכנס חלה אחת יתיר' ממה שמגיע לו הוא בשכר הגפת דלתות שמשמר היוצא פתח שערי בית המקדש שחרית ומשמר הנכנס יצטרך לסוגרן בערב כי משמר היוצא כבר חלף לו ופריך הש"ס ולימ' משמר היוצא למשמר הנכנס תן לי שש חלות המגיעים לי כי אין לך יתרון במה שאתה נוטל חלה אחד יתיר' כי לעומת זה גם בשבת הבא' תצטרך גם אתה ליתן חלה אחד למשמר הנכנס בשבת הבאה ומשני דאעפ"כ יש יתרון למשמר היוצא. כדאמרי' אינשי בוצינ' טב מקרי ופירש"י אם אדם רוצה ליתן לחברו מיד דלעת קטנה הנקר' בוצינ' ואם יניחנו לגדל ולא יקחנו מיד יהיה נעשה דלעת גדולה הנקרא קרי. ניחא ליה לאינשי ליקח מיד אף ע"ג שעכשיו איננו רק דלעת קטנה. וזה בוציני טב מקרי כי לא ידע מה יולד יום. כל שכן בדבר מצוה שטוב להקדים קיומה בהיות לאל ידו ולא ימתין כי לא ידע במה שאחריו. לכן לדינא הסכים מ"א עם הצ"צ אבל כבר כתב שהמנהג אינו כן ודע דלקמן אייתי מ"א ראיה דזה מקרי זכות במה שזכה ראשון מן המנהג:

דאין כופין על מדת סדום. ר"ל דזה נהנה וזה לא חסר:

כמ"ש בח"מ סי' שי"א דאיתא התם השוכר מחברו ספינה וא"ל השוכר ספינה זו אטעינה יין ולא ייחד לו יין זה כי אם סתם ממה שירצה והטעינ' יין וטבעה הספינה עם היין אין צריך לשלם לו השכירות כי יכול לו' לו תן לי ספינתי ששכרתי ואטעינה יין אחר כי אני לא יחדתי יין אבל הספינה יחדתי ואמרתי ספינה זו ואע"ג דהמשכיר רצה ליתן לו ספינה אחרת מ"מ יכול השוכר לעכב ואע"ג דהוי מדת סדום דמה לי ספינ' זו או אחרת מ"מ אין כופין כיון שי"ל ריוח בהקפדתו כי ע"י זה יפטר מן השכירות וה"ה הכא:

וכ"מ סי' קע"ד (ראיה זו הביא גם סמ"ע סי' שי"א) דאית' התם דשנים שיש להם ב' שדות ורוצים לחלקן ואחד מהן יש לו שדה אצל שדה אחר המשותפת ביניהן ואמר תן לי בלי גורל אותה השדה הסמוכ' לשדה שיש לי כבר כדי שיהיו שני שדותי סמוכים זה לזה אע"ג דשני השדות שוין מ"מ יכול האחר לעכב ולו' לא כי אלא נטיל גורל אע"ג דהוי מדת סדום דהא השדות שוין מ"מ כיון שיש לו ריוח בהקפדה אין כופין. דאפשר שיפול לו על פי גורל השדה הסמוכה לשדה חבירו וכדי שיתרצה להחליף עם זה שי"ל שדה סמוכה לה כדי שיהיו ב' שדותיו יחד יוסיף לו דמים. ואף שבש"ך: ר"ל בסי' שי"א כתב דוקא בשניזק ר"ל דוקא שם שהזיק שנטבע יינו לכן הקילו עליו שלא לכוף על מדת סדום כשנהנה בהקפד' אבל לא בעלמא (באמת גם הש"ך במסקנתו שם חזר מזה ע"ש):

שהרי כשיש ג' מטילים כו' זה ראיה דמי שאומר ראשון הוי זכות ולעיל הביא ראי' לזה מסוף סוכה:

דמוטב לבנו. ר"ל כשהבן אבל על אביו או על אמו ורצה ליסע למרחקים למקום שלא יהיה אפשר לו לו' קדיש ולכן רוצה להעמיד אחר במקומו שיאמר תמורתו קדיש: משיאמר א' בחנם והטעם י"ל כמ"ש במס' ב"ק החובל בחברו שחייב לרפואתו אם אמר החובל אני אעמיד לך רופא שירפאך חנם. יכול הנחבל לו' אין רצוני בכך כ"א שתשלם לרופא דאמרי אינשי אסי' דמגן מגן שויא. ור"ל מה שהוא מגן דהיינו חנם אינו שוה כלום כיון שעושה חנם לא ישתדל כ"כ ברפואתו. וה"ה הכא כשישלם לאחד לו' הקדיש ישתדל יותר באמירת הקדיש. ומלבד זה כתבו ספרי המוסר מצוה שהיא בחנם אינה חשובה כ"כ:

ליתן ג"כ לבן בנו ה"ה לבן בתו:

שני אנוסים כו' כיון דנהרג. ר"ל בידי גוים דנהרג שלא כדין ה"ל קצת כפרה. ולכן אפילו לא עשה תשוב'. כ"כ ש"ך בי"ד סי' ש"מ סק"י:

כל הקדישים. היינו מה שקורין תפלה קדישים:

לכ"א קדיש א'. ר"ל שצריכים ליתן ליא"צ א' קדיש של מזמור א':

ונהגו שמפילים גורל ועמ"ש לעיל דהמנהג הוא דלא כתשוב' רמ"מ. דלרמ"מ מגיע בלי גורל ליא"צ. וא"כ לרמ"מ ודאי לא יתן לשום יא"צ קדיש של מזמור דהא השתא יש לכל יא"צ קדיש והוי כאלו יש ד' ת"ק דאין ליא"צ זכות בקדיש של מזמור. אלא דלפי המנהג דאין ליא"צ זכות בקדיש של שה"ש אלא ע"פ הגורל כ' מ"א דבריו:

גם פסק כו' מדין ל' כו' בגין אביו. ובס' א"ר חולק. דא"כ מי שהוא אבל תוך יב"ח על אביו ועל אמו יאמר קדיש שני פעמים א' בשביל אביו א' בשביל אמו וז"א. ונראה דגם מהר"ן מודה דאינו אומר אלא קדיש א' ועולה לכאן ולכאן. מדנקט שהוא תוך יב"ח על אביו ותוך שלשים לאמו. ולא נקט שהוא תוך יב"ח לאביו ולאמו. ואם כן ה"ה כה"ג שהוא תוך יב"ח לאביו ותוך שלשים לאמו איו לו כ"א קדיש א' כמו בן שלשים גריד':

מי שבטלה אבילתו ברגל. דהיינו שנהג מקצת שבעה קודם הרגל אז הרגל מבטל דין שבעה וא"צ שוב לנהוג דין ז' אפי' אחר הרגל:

וכן מי שקבר מתו ברגל. שאינו נוהג ברגל כ"א דברים שבצנע' והולך לב"ה ואחר הרגל נוהג דין שבעה. וכדלקמן סי' תקמ"ח בי"ד סי' שצ"ט:

דומיא דקטן. ר"ל קטן בן ז' והולך לבה"כ כל ז' שיש לו כל הקדישים מ"מ אם יש יא"צ צריך הקטן ליתן ליא"צ קדיש א'. אבל גדול כיון שאינו הולך לבה"כ כ"א בשבת. אם יש יא"צ בשבת אין בן ז' הגדול צריך ליתן ליא"צ שום קדיש וזהו משבטלה אבלותו ברגל או קובר מתו ברגל שגם הוא הולך כל ז' לבה"כ דין קטן י"ל:

והא דבשבת אין ליא"צ כלום. נגד בן ז' גדול כנ"ל:

שי"ל במוצאי שבת. אע"ג דיום יא"צ כבר חלף הלך לו מ"מ יש לו תועלת באמירת הקדיש כיון דהוא בתפלה הסמוכה ליא"צ ולא היה אפשר לו בענין אחר. וזה שייך בגדול שבמוצאי שבת לא ילך לבה"כ משא"כ בקטן שגם במ"ש ילך הקטן לבה"כ ולא יהיה ליא"צ כלום לכן צ"ל קדיש. ואפילו יום ז' של הקטן הוא בשבת דאפשר ליא"צ לו' במ"ש מ"מ לא פלוג. או לפעמים יזדמן שוב במ"ש קטן בן ז' תוך ז' ולא יהיה ליא"צ קדיש כלל:

ונ"ל דקטן בן ז' דוחה את בן למ"ד ואין צריך ליתן לו קדיש כלל. דיא"צ עדיף דזמנו קבוע. וכן דעת תשוב' מ"ב הביאו ש"ך סי' שע"ו. אבל הש"ך שם חולק דבן למ"ד עדיף מיא"צ וכיון שצריך ליתן ליא"צ קדיש א' כ"ש לבן למ"ד:

שביום שפוסק. דהיינו סוף י"א חדשים:

כדאית' בי"ד והיינו כשמת בר"ח שבט א"כ סוף י"א חדשים הוא סוף כסלו יפסיק יום אחרון מכסליו ולא ר"ח טבת. שהוא כבר תחלת חדש י"ב כי סוף טבת כלין היב"ח: כ"כ בס' באר היטב ונכון הוא:

(ג) (סק"ג) ערב כו' ואפשר דה"ק כו' דרמ"א אינו חולק עם האר"י דהאר"י מיירי בערבית אין לו' ורמ"א מיירי קודם תפלת מנחה או אחרי' אבל קודם ערבית:

(ד) (סק"ד) השיר כו' דכוונות הטור לו' כו' דז"ל הטור ואומר השיר שהיו הלוים אומרי' בבהמ"ק ביום א' היו אומרים לה' הארץ כו' בשני היו אומרים כו' בשלישי כו' עד בשבת היו אומרי' מזמור ליום השבת מזמור שיר לע"ל ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. אר"א אר"ח ת"ח מרבים שלום כו' עכ"ל ולא הביא הטור המשנה לו' המשנה כלשונה. אלא מן המשנה נדע איזה שיר שאמרו כל יום. וכן ינהגו עתה לו' כל יום השיר של אותו יום:

שהרי כ' כו' ובוודאי ז"א לענין השיר. ר"ל מה שכ' מזמור שיר לע"ל כו' ואי לא היה כוונת הטור לו' גם המשנה עצמה כ"א להודיע איזה שיר יאמרו. א"כ לאיזה צורך הביא סוף המשנה מזמור שיר לע"ל כו':

ועוד מאי צ"ל אר"א כו' ואי משום שיאמרו קדיש אחריו. כי בזמן הטור היו אומרים קדיש קודם עלינו. וא"א קדיש כ"א על פסוקים או אגדה כדאי' סי' נ"ד. זה ניחא אי אמרי' המשנה ממש לבסוף. אבל א"א דלא אמרי' כ"א השיר לבד דהיינו פסוקים דעליה' ודאי אמרי' קדיש למאי איצטרך לו' מימר' דאר"א אר"ח כו':

גורס בבהמ"ק. ר"ל השיר שהיו הלוים אומרים בבהמ"ק:

דאל"כ מאי נ"מ בגירס'. ר"ל כאן. וגם מהרי"ל שהגיה בסידור שלו כיון דאין אומרים המשנה כלל. וה"ל להגיה שם במשניות ולא בסידור מ"מ כאן בש"ע היפך רמ"א כו' דבמשנה הגירס' השיר שהיו הלוים או' א"כ תיב' שהיו קתני קודם הלוים ובש"ע קתני שהלוי' היו כו' הקדים תיבת שהלוים לתיבת היו. אע"פ דלענין הפי' אין חילוק. מ"מ למה שינה לשון המשנה אע"כ להורות שלא יאמרו המשנה עצמה. ולכן שינה לשון המשנה ועי"ז נדע דאין הכוונה למשנה:

שנתקלקלו הלוים בשיר דתנן בראשונ' היו מקבלים עדות החדש כל היום שלשי' והיו אומרים בשחר שיר של חול אפי' באו עדי' בשחר כיון דרוב פעמים לא באו בשחר. אבל בערב היו אומרים שיר של י"ט אם כבר באו העדים. פ"א נשתהו העדי' לבא ונתקלקלו הלוים בשיר של הערבי'. ופליגי בגמ' במאי היה הקלקול. חד אמר שלא אמרו שיר כלל כי לא ידעו איזה שיר יאמרו אם של חול או של י"ט וחד אמר שאמרו שיר של חול לפי שלא באו עדיין עדים ואח"ז מן המנח' ולמעלה באו עדים וקבלום נמצא הי' י"ט ועשו למפרע שלא כדין במה שאמרו שיר של חול. לכן התקין ריב"ז שלא יקבלו עדות החדש כ"א עד המנחה ואם באו מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו יום קדש כיון שנהגו בו כל היום קדושה. ואעפ"כ העיקר למחר קדש. וא"כ כשישתהו עדים לבא לא יהיה שום ספק ובודאי יאמרו שיר של יום חול. דהא לא יקבלום שוב היום ועיקר הקדושה למחר. הרי מוכח דגם בערב היו אומרים שירה על קרבן:

שאם הביאו הנסכי' כו' שהתוס' הקשו למה נתקלקלו. הלא זמן אמירת השיר היא בזמן הנסכים והנסכים רשאי' להביא אפי' בלילה או ביום שאחריו וא"כ ה"ל להמתין ולא להקריב הנסכים עד הלילה. ואז נדע אי יבאו העדים קודם הלילה ותי' דאם מביאי' נסכי' בלילה אין אומרים שירה והם רצו לו' שירה ואי דה"ל להמתין עם הנסכים עד למחרת אפי' את"ל דאי מביאים ביום שאחריו אומרים שירה (כי הוא אבעי' בש"ס) מכל מקום לכתחלה ראוי להביא הנסכים מיד עם הקרבן עכת"ד. ולפ"ז משכחת לה דלא היו אומרים שירה בערב כגון שהביאו הנסכי' בלילה. לכן אין אנו מקפידי' לו' השיר בערב:

ואע"ג דלכתחלה אין לאחרה כצ"ל. וא"א שיר אחריה. אע"ג דעדיין יום הוא. דהא גם בתמיד היה אחר התמיד קטורת ונרות והשיר הי' בשעת ניסוך של תמיד שהיה קודם להם:

סוף ר"ה דבי"ט לא היו אומרים שיר חול היינו גמ' הנ"ל דנתקלקלו בשיר:

לענין שבת ור"ח. ר"ל כשחל ר"ח בשבת היו אומרים שיר של ר"ח ושל שבת והיו מקדימים שיר של ר"ח לשל שבת כדי לפרסם שנקבע ר"ח בזמנו וע"ל סי' מ"ח:

(ה) (ס"ק ה) ידלג כו' בביאה ריקנית. דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקודש ולא ימות. משמע דעל הביאה חייב מיתה:

ולא הותר לו לכנס אלא עם הקטורת (או עם הדם של פר ושעיר) וכיון שחסר א' מסמני הקטורת הרי הקטרת פסולה. א"כ הוי הביאה רקנית בלי קטורת ולכך חייב מיתה. ולא משום הקטרת קטורת חסרה:

והב"ש כתב שטעה דאי' ביומא כו' ועוד אי' שם דאם לא נתן בה מעלה עשן כו' לפי שהרב"י כתב דאינו חייב מיתה אלא בחסר א' מי"א סמנים. אבל אי חסר בורית כרשינה. או יין קפריסין או מלח סדומית. או מעלה עשן אינו חייב מיתה. דהני ד' אינם מסמני הקטרת כי אם לתקנו (ומעלה עשן הוא עשב א' נקרא כן. ועל ידי שנותן בו עשב זה העשן מתמר ועולה כמקל ואינו מפציע לכאן ולכאן) וכ"מ בש"ע שכ' אי חסר מסמני' משמע דוקא מי"א סמנים. וביומא לא משמע כן דתני' התם מה ת"ל כי בענן אראה על הכפורת מלמד שנותן בה מעלה עשן ומנין שנתן בה מעלה עשן שנא' וכסה ענן הקטורת כו' ולא ימות. הא לא נתן בה מעלה עשן או חיסר א' מכל סמניה חייב מיתה. ופריך ות"ל דחייב משום ביאה ריקנית ול"ל קרא אר"ש הב"ע דשגג בביאה והזיד בהקטרה כיון דשגג בביאה אין מיתה על השוגג לכך איצטריך קרא דחייב מיתה משום קטורת חסרה דהזיד בה. וא"כ קשי' להרב"י בתרתי ועל קושי' דמעלה עשן תי' בפר"ח וכן במשנה למלך דהרב"י ס"ל דוקא ביה"כ מעלה עשן מעכב ולא בקטורת של כל יום. ואייתי ראי' מהרמב"ם והמשנה למלך האריך בזה:

וכ' ב"ח כו' דקאי על עלינו. ר"ל דוקא בזמן הטור היו אומרים קדיש קודם עלינו לכך היו אומרים אר"א אר"ח כדי לו' קדיש אחר דברי אגדה וכמ"ש מ"א לעיל ס"ק ד' משא"כ עכשיו אומרים קדיש אחר עלינו דבלאו דברי אגדה על עלינו רשאי לו' קדיש כמו לאחר כל תפלה:

מעבר לתחילת הדף< הקודם ·

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.